בשנות ה-40 של המאה ה-20 הפך אשדות יעקב לאחד הקיבוצים הגדולים והחזקים בתנועה הקיבוצית והיה השלישי בגודלו. חברים רבים הצטרפו אליו, ובשנת 1944 התקבלו בני הקיבוץ הראשונים לחברות. כמו כן, בקיבוץ התחנכו הרבה גרעינים של עליות נוער יוצאי אירופה. חלק מהגרעינים הקימו קיבוצים חדשים: בית הערבה, גשר, הגושרים, החותרים, רביבים, דברת, אייל, קדמה, נחשולים וצאלים. בשנות הפריחה הגיע הקיבוץ ליותר מ-1,000 חברים.

 

באותן שנים החקלאות שגשגה והתעשייה החלה לפתח את ניצניה. החקלאות כללה גן ירק גדול, גן נוי עם משתלת ורדים ענקית, פלחה, עדר כבשים, כרם ובאותה תקופה נפתח המדגה. ענף עזר שפרח היה אורוות סוסים גדולה שגידלה וטיפחה את הסוסים איתם עבדו. לצורכי החקלאות הענפה היה צורך להעלות מים מהירמוך לשדות שמסביב לאשדות. צינור ענק עם משאבה העלה את המים לבריכות אגירה ומהן זרמו המים באמת מים לשדות של כל הקיבוצים באזור שממזרח לירדן.

בשנת 1948, במהלך מלחמת העצמאות ופלישת צבאות ערב, כבשו הסורים את משטרת צמח, קיבוץ מסדה ואת קיבוץ שער הגולן הנמצאים בעמק הירדן. באותה העת תקפו העיראקים את קיבוץ גשר ואת המשטרה וניסו לכבוש את כוכב הירדן. הילדים, הנשים והאוכלוסייה הבלתי לוחמת פונו לחיפה וליגור. את הפרות במשק הובילו במשאיות לקיבוץ יגור, ובאשדות נשארו שלוש פרות כדי לספק חלב ללוחמים.

מקור אתר קיבוץ אשדות יעקב מאוחד

בראשית שנות ה-50' היה אשדות יעקב אחד מגדולי הקיבוצים בתנועה. בעת זאת התחולל הפילוג בתנועה הקיבוצית, בשל מחלוקת אידאולוגית-פוליטית שלא ניתנה לגישור, היה אחד האירועים הטראומתיים בתולדות של אשדות יעקב וקיבוצים נוספים.

 

ניצני הפילוג בתנועה הקיבוצית החלו בשנת 1950 באשדות יעקב שהיה היישוב הראשון שהתפלג. באפריל 1950 עלתה מחלוקת בנושא החינוך שנסובה סביב הרחקת החינוך מהפוליטיזציה. רוב אנשי הקיבוץ השתייכו למפא"י ולקיבוץ הגיעה חברת נוער, שחלק מחבריה השתייכו למפ"ם והיה קיים חשש שחברי קבוצה זו ישפיעו על בני הנוער מבחינה פוליטית.

 

לאור זאת הוקמה ועדה ציבורית שנקראה ועדת בית הספר אשר הופקדה על גיוס החברים לעבודה החינוכית וההוראה. שבוע לאחר הקמתה התקיים דיון בנוגע לאישור חברות במשק של 45 מועמדי חברות וביניהם מדריכי הנוער שהיו חברים בקבוצה זו. חברותם נדחתה עקב השתייכותם למפ"ם והחשש להיווצרות רוב לתומכיה בקיבוץ. מזכירות הקיבוץ המאוחד התנגדה לדחיית קבלתם לחברות על רקע זה, וחייבה את אשדות יעקב לקבלם לחברות. התפתח משבר בין תומכי מפא"י לתומכי מפ"ם בקיבוץ, ובין אפריל לאוגוסט 1950 הסתמן תחילת הפילוג.

 

מועצת הקיבוץ המאוחד התכנסה בפתח תקווה באוגוסט 1950, והחליטה לאשר את חברותם של המועמדים בטענה שאי-קבלתם סותרת את עקרונות הקיבוץ. המועצה אסרה על פילוג המשק, ואף שלחה ועדה לקיבוץ. ואולם, איסורה של המועצה וביקור הוועדה היו לשווא, כיוון שתהליך הפילוג בקיבוץ כבר היה בעיצומו: כך למשל, שתי הקהילות הפוליטיות בקיבוץ החלו להוציא עלונים נפרדים, ובחודש ינואר 1951 הופיע היומן הראשון באשדות עם התוספת "יומן הרוב במשק".

 

באפריל 1951 החלה חלוקה במוסדות החינוך לפי השתייכות למפא"י או למפ"ם. הפילוג גרם לקרע בין משפחות. בספטמבר 1951, עם תחילת שנת הלימודים תשי"ב, נעשתה הפרדה מלאה במערכת החינוך.

 

בעת פילוג הקיבוץ היו תומכי מפא"י הרוב במשק: כ-246 חברים וחברות, לעומת 231 חברים וחברות תומכי מפ"ם. קבוצת הרוב שתמכה במפא"י נשארה באשדות יעקב, ואילו קבוצת המיעוט שתמכה במפ"ם הקימה קיבוץ נוסף צפונית לאשדות יעקב.

 

אדמות הקיבוץ, המים ומפעל הקיבוץ "אשד", חולקו באופן שווה בין שני הקיבוצים.

 

תהליך הפילוג הסתיים בשנת 1954, כאשר כל קיבוץ נשא שם נפרד: "אשדות יעקב איחוד" המזוהה עם מפא"י (במיקום בו הוקם אשדות יעקב במקור) ו"אשדות יעקב מאוחד" המזוהה עם אחדות העבודה (צפונית אליו), כאשר רק דרך עפר מפרידה בין שני המשקים. כיום שני המשקים שייכים לתק"ם.

 

בשנת 1958 הפכה ההפרדה לעובדה מוגמרת כאשר אנשי המאוחד עברו לדירות הקבע מצפון לישוב הישן.

 

המקור 

בזמן מלחמת ההתשה, בין השנים 1968 ו-1970 הפכה אשדות יעקב ליעד קבוע של ארגוני החבלה שהיה בשגרה בלתי פוסקת של הפגזות ומיקושים. בצהרי יום 8.2.68 עלתה עגלת בננות על מוקש בשדות המשק וכתוצאה מהפיצוץ קיפחו את חייהם שלושה חברים – חנן לרנר, יהודה חלק ואברהם מוצרי, ומתנדב מחו"ל- גרהרד קלר. כעבור כחודש קיפח את חייו חגי ענבי בשדות דושן כאשר עגלה עליה נסע, עלתה על מוקש. הפגזות תכופות ניתכות על המשק שרבים מבתיו ספגו  פגיעות ישירות. הילדים בילו שעות רבות במקלטים. כתוצאה מהמיקושים החליט צה"ל לסלול את דרכי העפר החקלאיות; רה"מ גולדה מאיר עם אלוף פיקוד צפון דוד אלעזר ערכו ביקור באשדות בעקבותיו מתקבלת החלטה על בניית חדרי ביטחון; ביוני 70 נפל חלל שישי כתוצאה ממיקוש- אלי עודד, שעלה לסייע לקיבוץ מבוא חמה;

 

******

כיום מתקיימים שני קיבוצים סמוכים וצמודים אשדות יעקב מאוחד ואשדות יערב איחוד. הם מתנהלים כשני קיבוצים נפרדים ולכל אחד משק משלו. החינוך הינו במשותף, מועדוני הוותיקים פועלים בשיתוף פעולה וחלק מהחגים נחגגים ביחד. אשדות יעקב מאוחד  – כולל כ-550 תושבים מתוכם כ-220 חברים

מערכת החינוך כוללת באשדות יעקוב מאוחד כוללת
מערכת החינוך לגיל הרך, "אשדוטף", משותפת לשני קיבוצי אשדות יעקב, איחוד ומאוחד, וממוקמת באשדות איחוד. המערכת כוללת פעוטון, גנון וגן.
לכיתות א‘-י"ב – מערכת חינוך בלתי פורמלי לאחר שעות הלימודים, משותפת גם כן לשני הקיבוצים וממוקמת בשניהם.
הילדים לומדים בביה"ס היסודי האזורי "מול גלעד" שבקיבוץ (כיתות א‘-ח‘).
בי"ס תיכון מקיף "בית ירח" ליד קיבוץ כנרת (כיתות ט‘-י"ב).
חוגים לילדים מתקיימים במרכזים האזוריים.
השכלה גבוהה – במכללה האקדמית כנרת בעמק הירדן.

****

עוד מראות הביקור

 

בית דוידקה – ב-27 לאוקטובר 1967, שנת מלחמת ששת הימים, הונחה אבן הפינה ל"בית דוידקה". הבית נקרא על שמו של דוד נמרי, חבר אשדות מאוחד.  דוד היה איש רב פעלים, שתרם רבות למדינת ישראל: הוא היה מראשוני גשר. ביום התמסר לעבודת הבנייה, ובלילות להגנת המולדת. סגן מפקד הפלמ"ח, שגויס לעמוד בראש ההעפלה ולהברחת עולים באוויר וביבשה. בימי "חומה ומגדל" היה מרכז העליות על הקרקע. כאיש הממונה על הרכש למדינה ההולכת ונבנית, דאג לרכישת אניות, ציד ונשק. בשנת 1960 נקרא לניהול משרד התחבורה, והיה אחראי על רכישת וניתוב מכוניות, מטוסים ואוניות. כששהה באשדות תרם מניסיונו הרב לבנייה בקיבוץ המוקם מחדש.  חלוץ ,  יוצר  ומגן.
להקמת "בית דוידקה" גויסו תרומות מגופים שונים על ידי ועד ציבורי, שהוקם ביוזמתו של יגאל אלון – סגן ראש הממשלה דאז. במשך שש שנים נבנה הבית. על הקיר המזרחי נבנה תבליט מפליז על ידי משה הדרי, פסל חבר אשדות מאוחד.
הבית משתרע על פני 1000 ממ"ר. הוא כולל: חדר זיכרון, שבו מתוארת פעילותו של דוידקה; אולם בן 720 מקומות למופעים שונים, קולנוע ומסיבות; חדר חוגים; חדר הלבשה ומנוחה לשחקנים; מחסן ושירותים.
הוותיקים שבינינו זוכרים את ההצגות ואת האירועים השונים ב"בית דוידקה". בימי שלישי, פעם בשבוע, ולפעמים גם בימי שישי הוצגו סרטים באולם. אולם, במשך השנים התרוקן הבית. הוקם בצמח "בית גבריאל". המופעים השונים והקונצרטים עברו לבית זה. אפילו המסיבות הפנימיות, כמו: בר-מצווה, חגי מחזור ועוד – חדלו להתקיים ב"בית דוידקה" בגלל בעיות טכניות.

חדר האוכל – ב-30 באוקטובר 1955, ברוב עם התקיים טקס הנחת אבן הפינה של חדר האוכל והמטבח במרכז אשדות יעקב מאוחד. השטח שהיה אמור להיבנות – בערך 1600 מ‘, והוא היה אמור להכיל כ-420 מקומות ישיבה. כן כלל השטח מטבח, חדר הכנה, מאפייה, מטבח תינוקות ואקונומיה. בשנת 1958 הסתיימה בניית האגף המזרחי של חדר האכילה, שהתמלא בסועדים. סוף סוף יכלו חברי אשדות יעקב מאוחד לשבת בנחת ולסעוד באולם מסודר השייך רק להם. לאחר זמן לא ארוך התברר, כי חדר האוכל שנבנה אינו מספיק לכמות האנשים האוכלים בו (בעיקר בחגים). בשנת 1974 נבנה האגף המערבי. באגף זה הותקנו מזגנים (חידוש מרעיש!) שקיררו את האוכלים בימי הקיץ החמים שלנו. בהמשך הותקנה מערכת קירור גם באגף המזרחי. הגשת האוכל בחדר האוכל עברה שינויים: מהובלת האוכל בעגלות על ידי עובדים ותורנים לשולחנות – להגשה עצמית, כשעובדי חדר האוכל עומדים מאחורי דלפקים ומגישים את המנות העיקריות.
לאחר ההפרטה הלך ופחות מספר האוכלים. הוחלט לסגור את חדר האוכל. היום משמש האגף המזרחי כבית מלאכה המספק תוצרים למפעל פלסן של קיבוץ סאסא. באגף המערבי נערכים חגים, הופעות, ריקודים, אירועים שונים ועוד. רבים מחברי הקיבוץ מתגעגעים לחברותא שהייתה בחדר האוכל, אך כנראה שלא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור.

******

אתנחתא ארוחת בוקר
במרפסת ביתו של אלי ארזי

אלי סיפר לנו על המאבק על שימוש במי הירמוך להשקאת הגידולים החקלאיים של אשדות יעקב; על מקצת אירועי מלחמת ההתשה (1968 – 1970), על הפגישות עם נציגי ממלכת ירדן במסגרת המשלחת הדיפלומטית בה היה חבר, ליישום הסכם השלום וגם עמודי מיל רומיים שנמצאו בשטחי העיבוד הקבוץ.

 

******

****

*****

סוף דבר,

היה זה יותר מרתק ומעניין!
זכינו להציץ לאשדות יעקב מאוחד
וגם למדנו המון על תולדותיו המרתקים
וגם ראינו הרבה.

*****

לשני מקומות לא הספקנו להגיע והם
מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן
ובית איל

מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן הוקם ביוני 1958 ביוזמתם של מאיר ורעיה נחושתן ז"ל לזכר שני בניהם שנספו בנסיבות טרגיות בעודם נערים. אורי- נהרג במלחמת השחרור בקרב לשחרור העיר לוד, בהיותו בן 17. רמי- מת מהכשת נחש בטרם מלאו לו 17, כאשר שהה עם בני כיתתו בקיבוץ יראון שבגליל במסגרת פעילות להגשת עזרה לקיבוץ.
שניהם ניחנו בכישרון גדול לציור, הקמת המוזיאון בקיבוץ על שמם מנציחה את זכרם בדרך ייחודית. מאיר ז"ל עסק ביציקת נחושת וברזל, בשל עיסוקו היה בקשר עם אמנים בארץ ובחו"ל, שסייעו להקמת המוזיאון ביצירות אמנות ובתרומות. ביולי 1958-עשר שנים לאחר נפילתו של אורי וארבע שנים לאחר מותו של רמי- נחנך "בית אורי ורמי נחושתן". בתחילה היה זה מבנה צנוע בעל אגף יחיד שחלקו שימש להנצחת יצירותיהם של האחים וחלקו האחר להצגת תערוכות מתחלפות. עם השנים התפתח המוזיאון ונוספו לו אגפים נוספים: ביוני 1971 הושלם האגף השני, הגדול, יחד עם מחסן לאחסון היצירות. בשנת 1986 נוסף האגף השלישי בצמוד לראשון וב-2009 נבנה אגף רביעי הכולל משרד ומבואה. בית אורי ורמי נחושתן הינו מוזיאון לאמנות חזותית עכשווית ומתקיימות בו תערוכות המתחלפות אחת לכמה חודשים ובנוסף- מפגשים במסגרת התערוכות המציגות, פעילויות לילדים ונוער ועוד.
כיום מבנה המוזיאון כולל שלוש גלריות לתערוכות מתחלפות, גלריה לתצוגת הקבע ולתערוכות האוסף וגן פסלים בחצר.
ב-2018 נחנך אגף חדש – אגף ספריית ש"ץ, הנמצא בבניין סמוך ששימש בעבר את ספריית הקיבוץ. בניין זה משמש כיום כמרכז החינוך של המוזיאון והוא כולל את הספרייה, אולם תצוגה נוסף לתערוכות מתחלפות וחלל לסדנאות מעשיות, לחוגי אמנות ולמפגשים ואירועי תרבות בתחומי האמנות השונים. רכזת הפעילות של אגף זה היא רות שדמון.
המקור אתר הקיבוץ 

*****

בית איל הוא מרכז בריאות, חינוך, תרבות וספורט, ע"ש סגן איל שמעוני שנפל בריחן שבלבנון ב-18 בספטמבר 1997. המרכז תוכנן בידי האדריכל דניאל בר קמא. במרכז, אולם הרצאות, בריכת שחייה מקורה ומחוממת (25 מטר), שבה נערכו אליפויות ישראל בשחייה בחורף בשנים האחרונות עד לבניית מרכז השחייה הלאומי במכון וינגייט, בריכת פעוטות עם מתקני מים, בריכת מזרקות, בריכה הידרותרפית מחוממת עם ג'טים ומפל מים, טיפולי ספא, סאונות רטובה ויבשה, חדר כושר, מדשאות ומתקנים לילדים. במרכז, נבנתה תצוגת הנצחה לכ-1,300 חללי צה"ל שנפלו בלבנון.

 

******
תודה מקרב לב לאילן בן נון
שטרח והכין תכנית מפורטת,
תיאם את המפגשים,
אירח אותנו בנדיבות וברוחב לב,
הסביר בפירוט והוביל אותנו
בשבילי הקבוץ, מחוץ לו
וגם באתר נהריים
ובסוף הטיול העמיד לרשותי ספרים
מהם שאבתי עוד מידע לתיעוד

תודה לאלי ארזי ואשתו
שאירחו אותנו במרפסת ביתם.
הסיפורים ששמענו היו מרתקים!

תודה למיכה תמיר
שחיכה בסבלנות שנגיע אליו
וסיפר עוד על הקיבוץ בראשיתו
ועל ימיו כנער צעיר וחיל בקיבוץ

תודה לאלה תמיר – עציוני
(ביתו של מיכה ומנהלת אתר הקיבוץ)
על הסיוע בהמצאת תמונות היסטוריות
לתיעוד

תודה לניר עמית על הצילומים
ולמיכה וגלעד שהצטרפו לחבורה הסקרנית