עניינו של תיעוד זה הוא סיור ברכב לאורך הגזרה המרכזית בגבול הלבנון.

 

סיור זה התקיים ביום רביעי 24 בפברואר 2021 והוביל אותו נועם בן צבי.

נעם בן צבי (אלון הגליל) הוא מורה דרך מוסמך מטעם משרד התיירות, בעל ניסיון של שנים רבות בהדרכה וארגון סיורים. הקים את חברת דרך הגבול ומתמחה בארגון והדרכת סיורים על הקווים – גבולות מדינת ישראל (לבנון, סוריה, רמת הגולן, עזה והגדה המערבית). סיורי גבול עוסקים בגיאופוליטיקה, מורשת קרב, היסטוריה והיבטים מדיניים וביטחוניים.
כיום כיום קצין בצה"ל במילואים בדרגת אלוף-משנה המשרת במטה גיס לבנון. פיקד בעבר בין היתר על יחידת מגלן ועל החטיבה המערבית של יחידת הקישור ללבנון במשך כמעט ארבע שנים, עד להשלמת הנסיגה ב-24 במאי 2000.

 

בסיור השתתפו חבריי שהתקבצו ממקומות שונים ברחבי הארץ והם הדסי זכריה (יבנה), גיל מועלם (גבעת יואב), יצחק (פיפ) רותם (סאסע), מוטי ארמלין (גילון), אבגד מאירי (הוד השרון), ניר עמית (שער העמקים) ואני (מבשרת ציון).

 

התחלת הסיור הייתה באזור התעשייה של שלומי ולכך הוקדש תיעוד נפרד שרידי אל באסה, הכפר שהיה בגליל העליון המערבי

 

במשך כמעט שבע שעות סיירנו לאורך הגבול מצומת המעלה לאדמית במערב ועד צומת סאסע במזרח.

 

במהלך הסיור עצרנו במספר מקומות לצורכי תצפית ולהסבר כפי שיפורט להלן.

 

בנוסף לתצפיות, נועם בן צבי דיבר בהרחבה על נושאים רבים והם אלה הבאים:
* הגיאוגרפיה של הגליל העליון ההררי המערבי
* קביעת הגבול בין שטח המנדט הבריטי בארץישראל ובין שטח המנדט הצרפתי בלבנון.
* הקמת גדר הצפון בשלהי שנות ה-30 וסלילת כביש הצפון
* הקמת "מצודות טיגרט" בגבול לבנון בפרט וארץישראל בכלל
* "מבצע חירם" במלחמת העצמאות לכיבוש הגליל העליון ההררי
* קביעת הסכם שביתת הנשק בין לבנון ובין ישראל במרס 1949
* אירועי ביטחון שוטף בגבול הלבנון בראשית שנות ה-70'
* היערכות צה"ל לאורך גבול הלבנון ובמיוחד לאחר מלחמת לבנון הראשונה
* רצועת הביטחון והיערכות, פעילות והפעלת צבא דרום לבנון (צד"ל)
* היציאה מלבנון בשנת 2000, יותר נכון הבריחה ממנה
* היערכות ותשתיות שנבנו לקראת היציאה מלבנון
* פעילות ביטחון שוטף כיום בגבול למול חיזבאללה
* מבצע "מגן צפוני" (סוף 2018 – ראשית 2019) לגילוי וחסימת מנהרות שחפר חיזבאללה

 

בגלל עומס הנושאים, נמענו מלהיכנס לישובים הסמוכים לגבול. כמו כן כמעט ולא דברנו על התיישבות החקלאית לאורך הגבול והקמת היישובים סמוך אליהם עברנו. בהמשך, הכוונה להקדיש ליישובים הסמוכים לגבול ולנושא התיישבות סיור נפרד.

 

חלקו האחרון של הסיור היה ביקור בקיבוץ סאסע שם אירחו אסתר ופיפ רותם. זאת לא הפעם הראשונה שאנו מתארחים בקיבוץ סאסא. פירוט תיעוד ביקור קודם, במאי 2020 ראו קיבוץ סאסא שבגליל העליון המרכזי

 

כשעתיים לאחר השקיעה,  בשעה 19:30, יצאנו מבסוטים בדרכנו, איש איש לביתו.

 

******

 

בתיעוד להלן מובאים מפות המסלול, נקודות ההסבר והתצפית. התיעוד מלווה במפות, תצלומי אוויר, תצלומים ומידע על קצה המזלג.

*******

מרחב המסלול במנהרת הזמן 

קביעת הגבול בין שטח המנדט הבריטי בארץישראל ובין שטח המנדט הצרפתי בלבנון.
הסכם סייקס-פיקו משנת 1916, שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של השטח הבינלאומי שאמור היה להיות בשטחה של ארץ ישראל, בניהולן המשותף של בריטניה, צרפת, איטליה, רוסיה ונציג ערבי בקו העובר מחוף הים התיכון, מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ועד לצפון מערב הכנרת, באזור טבחה. בריטניה אמורה הייתה לקבל לשליטתה הישירה את מפרץ חיפה עם הערים חיפה, עכו ועמק זבולון. צרפת הייתה אמורה לקבל לשליטתה הישירה את כל השטח מצפון לשטח הבינלאומי. זאת כדי לשלוט על לבנון וחוף הים שלה.
בתום מלחמת העולם הראשונה, ההסכם שנחתם בעיירה דוביל, בספטמבר 1919, בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת קבע את תחום האחריות הצבאית באזור. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון ל"קו דוביל" שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום). השטח שמצפון לקו זה, ועד לצור היה בשליטה צבאית צרפתית.
ב-23 בדצמבר 1920 נחתם בפריז הסכם "האמנה הפרנקו-בריטית" בין בריטניה לצרפת. צרפת נסוגה מדרישתה לקבוע את קו הסכם סייקס – פיקו כקו תיחום בין שטחי המנדט של צרפת ובריטניה, ובכך ויתרה על מקצת משטחי הגליל.  אז עדין נשאר הכפר בירעם להיות בשטח שליטה צרפתי.
במרץ 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על יצירת וועדת סימון למתווה הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי התוואי הסופי של הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה בשטח. את המדידות ערכה ועדה בראשות הצרפתי פּוֹלֶה (Paulet) והבריטי ניוּקוֹמב (Newcombe), וההסכם שנוסח בעקבות פעולתה זכה לשם הסכם ניוּקוֹמב-פּוֹלֶה. הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור.
ב 7 במרץ 1923 נקבע סופית מיקום קו הגבול בשטח. זאת לאחר שמסמני הגבול ניסו להביא לכך שכל אדמות הכפרים שנשארו בצד אחד של הקו, יישארו עם הכפרים. כתוצאה מכך צרפת ויתרה על שטחים רבים בגליל  כאמור, גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות, הוא הפך לקו שביתת הנשק בין ישראל ללבנון לאחר מלחמת העצמאות

כביש 899, הידוע ככביש הצפון, הוא כביש רוחב בצפון מדינת ישראל, העובר ברובו לאורך גבול הצפון, קו הגבול הבינלאומי בין ישראל ולבנון. תוואי הכביש כיום מקביל ברובו לתוואי הכביש ההיסטורי שנסלל בתקופת השלטון הבריטי בארץ ישראל , אך הוא סוטה ממנו במספר קטעים. לאורך השנים ובמיוחד לאחר יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000 עבר הכביש שיפוצים ושיפורים רבים. קטעים חדשים נסללו בעורף של יישובי הצפון, ובכך הורחק הכביש מקו הגבול, ומאפשרת כניסה אל היישובים מכיוון פנים הארץ. במספר מקומות בכביש מפנים שלטים ל"כביש הצפון הישן", לקטעים של קילומטרים ספורים בתוואי הכביש ההיסטורי, העוברים במסלול צפוני מעט מזה של הכביש הראשי הסלול כיום, ושבים ומתחברים אליו.
מספרו של "כביש הצפון" ברשת הארצית הוא כביש 899, והוא מתחיל במערב בצומת בצת שבגליל המערבי, בסמוך לחוף הים בין ראש הנקרה לאכזיב, מקום בו הוא נפגש עם כביש 4. כביש הצפון מטפס דרך בקעת שפע, חוצה את נחל בצת ליד יערה, וחולף מדרום ליישובים אבן מנחם ונטועה. הוא נפגש עם כביש 89 בצומת חירם ליד סאסא, ולאחר מכן עובר בתוואי של נחל דישון. לאחר מלכיה יורד הכביש לבקעת קדש ונפרד מקו הגבול הבינלאומי עם לבנון. לאחר מצודת כ"ח יורד הכביש בתלילות אל עמק החולה ומסתיים בצומת כ"ח, מקום בו הוא נפגש עם כביש 90.

******

כביש הצפון ההיסטורי

הכביש נסלל בשנת 1937 במסגרת הניסיונות של ממשלת ארץ ישראל המנדטורי לשפר את ביטחון הפנים ובמיוחד לדכא את המרד הערבי הגדול. תוואי הכביש החל ליד הכפר באסה, כיום המושב בצת והעיירה שלומי, והסתיים בנקודה הסמוכה למצודת כח, תוך שהוא עובר בסמוך ליישובים הערבים הגדולים בסביבה. הכביש נסלל במרחק של מספר קילומטרים מן הגבול. לאחר סלילת הכביש, נפרסה לאורך תוואי הכביש גדר שכונתה "גדר הצפון" (שהעבודה עליה הסתיימה ביולי 1938), גדר שהמשיכה לאחר מכן דרומה, מאזור מצודת כח אל הכנרת. לאורך הכביש נבנו חמש מצודות טגארט, מדגם הראשון המוקטן והן באסה (יערה), תרביחא (שומרה), סאסא (מתת), צאלחה (אביבים) ונבי יושע (מצודת כח).  בנוסף הוצבו שישה עשר מצדיות (פילבוקסים) בצידי הכביש בין המצודות. להגברת ביטחון נבנו עוד שלוש מצודות טיגראט מאותו דגם על כביש עכו – צפת מג'ד אל כרום, ראמה ופארדיה (שפר). גדר הצפון פורקה בשנת 1942, אך המצודות והפילבוקסים נותרו לאורך הכביש.
במבצע חירם מלחמת העצמאות, נובמבר 1948,  שימש כביש כציר מרכזי בה נעו הכוחות. באוקטובר 1949 הוכללו חלקים נכבדים של הכביש באזור ביטחון שהתנועה בו נאסרה ללא היתר בשנות ה-50 היה הכביש במצב ירוד ובשנת 1960 הוחל בתיקונו באזור מושב גורן. בינואר 1964 נפתח הכביש מחדש לתנועה לאחר ששופץ באופן שאפשר לשוב ולהשתמש בו. בשנת 1972 שופץ הכביש בין סאסא ומרגליות.

******

המסלול,
מרביתו על כביש 8993
הצמוד לכביש המערכת
וכולל קטע קצר של כביש הצפון המקורי

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

****

פארק אדמית

פארק אדמית נמצא ברמת אדמית שממנה נשקפים הנופים ההרריים של הגליל המערבי ומפרץ חיפה. האזור מאופיין בנוף פראי של מצוקי נחל בצת ונחת נמר. קק"ל הכשירהבמקום חניונים ובהם שולחנות פיקניק, מי שתייה ושירותים.  בפארק ניטעו עצי בוסתן ועצי יער, סומנו מסלולי טיול ונקבעו נקודות תצפית – כל מה שצריך לבילוי נעים בחיק הטבע.

רמת אדמית מתנשאת כ-400 מטר מעל פני הים. החלק המזרחי של הרמה, שבו נמצא פארק אדמית, הוא רמה נרחבת. ככל שפונים מערבה, מצטמצם השטח הרמתי ומסתיים ברכס הסולם הצר, היורד לים. בין רמת אדמית ורכס הסולם מפריד ערוצו של נחל נמר.
המדרון הדרומי של הרמה תלול מאוד וזקוף, תוצאה של שבר גיאולוגי חריף שהרים את הרמה מצד זה, תוך כדי יצירת מדרונות הניצבים כקיר מעל נחל בצת. לעומת זאת, כלפי צפון, רמת אדמית משתפלת במתינות.
הסלע הבונה את רמת אדמית הוא בעיקרו דולומיט – סלע קשה וסדוק. המשקעים הרבים היורדים באזור, כ-750 מ"מ בשנה בממוצע, ממסים את הסלעים ויוצרים בהם מערות רבות ואזורים טרשיים. בחלק מהמערות, כגון מערת נמר, ישנם נטיפים וזקיפים.
האזור המבותר והפראי משמש מקלט לצמחייה טבעית ולחיות בר. בשנת 1965 נראה כאן הנמר האחרון שחי בגליל. הנמר טרף תחילה את כלבו של רועה העדר ואחר כך תקף את הרועה, שהתגבר על הנמר והרגו בפגיון שהיה בידו.

להרחבה על פארק אידמית באתר קרן קיימת לישראל 

******

קיבוץ אדמית

אֲדָמִית הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, השייך למועצה האזורית מטה אשר.
הקיבוץ נוסד באוגוסט 1958 על ידי בוגרי תנועת השומר הצעיר ילידי הארץ ועולים מצרפת והוא נקרא על שמה של חורבה סמוכה בשם אִידְמִית. הקיבוץ הוקם כיישוב ספר בסמוך לגבול לבנון מול הכפר הבדואי ערב אל עראמשה. בשנת 1969 ננטש הקיבוץ והמקום הוחזק על ידי בני קיבוצים מהקיבוץ הארצי בשנת שירות.
בשנת 1971 יושב הקיבוץ מחדש על ידי עולים חדשים מאנגליה, ארצות הברית וקנדה, לאחר שעברו שנת הכשרה במשמר העמק. באותה העת התפרנסו חברי הקיבוץ בעיקר מענפי החקלאות אשר היה מבוסס על גידולי שדה, מטעי עצים נשירים, פרדסים, גידולי אבוקדו, גידולי טבק, חומוס, לול, בננות וענבים. בהמשך התרחב הקיבוץ, עם קליטתם של גרעינים נוספים.
במהלך שנות השמונים הורע מצבו הכלכלי של הקיבוץ כתוצאה מהצטברות חובות כספיים, והוחל בהליך של הסדר חובות מול הבנקים שהסתיים בשנת 2011. כיום מצבו הכלכלי של המשק חסון. בשנת 2003 יזם הקיבוץ את הקמתה של שכונת ההרחבה, שכוללת 187 מגרשים לבניה עצמית, והיא כיום בתהליך מואץ של אכלוס. כלכלת הקיבוץ מבוססת היום על לולי פיטום, מטעי נשירים, מטע אבוקדו וגידולי שדה. במקום גם המפעל "מתאד", לעיבוד שבבי. הקיבוץ עבר תהליך של הפרטה ופתח את שעריו לקליטה. בקיבוץ בריכת שחייה. בעבר פעלה בקיבוץ מרפאה של שירותי בריאות כללית.
החל משנת 2016 פועלת בקיבוץ שלוחה של המכינה הקדם-צבאית רבין.
מקור והפניות

*****

סביב ערמשה, תצפית גורדח ובתוך ערמשה

ערב אל עראמשה הוא כפר שאוכלוסייתו בדואית השייך למועצה אזורית מטה אשר. היישוב הוקם כישוב קבע לשבטים הבדואים שהתגוררו באזור. הכפר יושב היום על שלוש גבעות, עראמשה, נואקיר וג'ורדיח. עראמשה היא השכונה המרכזית והמיושבת ביותר בכפר. בערך 99% מהתושבים גרים בשטחה, והיתר גרים בשכונות ג'ורדיח ונואקיר שנמצאות ממש בסמיכות לגדר הגבול של ישראל עם לבנון. בעבר הלא כל כך רחוק רוב תושבי עראמשה התגוררו בסמיכות לגבול, אבל מסיבות ביטחוניות החליטה מדינת ישראל להרחיק אותם מהגדר ועודדה אותם באמצעות הבטחות לשיפור תשתיות ופיתוח, לעבור לעראמשה. למרות זאת, כמה משפחות החליטו לא להתפנות ולהישאר בבתיהן. הבתים האחרים נהרסו במהירות כדי שהתושבים שהסכימו להתפנות לא יתחרטו ויבקשו לשוב לביתם. ההבטחות של המדינה לפתח את התשתיות אכן מומשו, ותודות לכך שכונת עראמשה היא כיום הלב הפועם של הכפר כולו ובהתאם לכך היא מכילה את רוב השירותים החשובים: בית ספר, מרפאה, תשתיות בסיסיות כמו כביש נורמלי וכמה תחנות אוטובוס.
ב- 5 באוגוסט 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה, הופגז היישוב במטח טילי קטיושה וכתוצאה מכך נהרגו בו 3 נשים בנות אותה משפחה.
מקור והרחבות ראו ביקור בכפר שחציו האחד נמצא בישראל וחציו השני בלבנון.

******

בתוך מושב זרעית

זרעית (כפר רוזנואלד) , מושב בתחומי המועצה האזורית מעלה יוסף ובו מתגוררים כיום כ-300 תושבים. בניית המושב החלה ב-30 בינואר 1966, והוא נחנך בשנת 1967 על ידי בני מושבים בגליל, במסגרת מבצע סו"ס (מבצע "סוף סוף"), שנועד לתגבר את ההתיישבות היהודית בגליל.כעבור שנתיים שונה שמו מ"זרעית" לכפר רוזנוולד, על שמו של נדבן יהודי-אמריקאי, ויליאם רוזנוולד. השם הלועזי עורר התנגדות עזה של התושבים, ולכן שונה השם חזרה לזרעית.
ישנן מספר אפשרויות לפירוש השם: עברות של "מזרעה" – היישוב השכן; על שם הציפור 'זרעית' בעלת הגוף השחור והמקור הצהוב שאת שירתה ניתן לשמוע ברחבי המושב; פעולת הזריעה, בעת הקמת היישובים שתולה, נטועה וזרעית הם נקראו כולם על שם הפעולות החקלאיות הבסיסיות: נטועה נוטעים, שתולה שותלים וזרעית זורעים. יהודה זיו, מי שהיה יושב ראש ועדת השמות הממשלתית הציע כפשרה לקבוע כי זרעית פירושו זכר רוזנוולד עמנו ישאר תמיד. אין אחדות דעים על פירוש השם עד היום. כיום נקרא המושב 'מושב זרעית', למעט פורומים רשמיים הקוראים לו בשמו המקורי, כפר רוזנוולד.
מקור אתר המועצה האזורית מעלה יוסף

ומול "פרח בשממה" – פתח אחת משש
מנהרות שחצב חיזבאללה
שנחשפה ונאטמה במבצע "מגן צפוני"

מבצע מגן צפוני היה מבצע צבאי-הנדסי בהובלת פיקוד הצפון, חיל ההנדסה הקרבית ואגף המודיעין לחשיפה ונטרול מנהרות טרור חודרות גדר, שחפר חזבאללה מלבנון לתוך שטח ישראל, בגבול ישראל-לבנון. המבצע נערך בין 4 בדצמבר 2018 (כ"ו בכסלו ה'תשע"ט) ל-13 בינואר 2019, ובמהלכו אותרו שש מנהרות התקפיות שחודרות לשטח ישראל.

להרחבה ראו באתר צה"ל "סיור חסר תקדים במנהרת הדגל של חיזבאללה"

******

אתר הזיכרון ב"עיקול החטופים"

בבוקר 12 ביולי 2006 בשעה 09:05, פתח ארגון חזבאללה בהפגזת יישובי הצפון בירי מרגמות וקטיושות כפעולת הסחה. באותו זמן באזור זרעית סמוך למוצב ליבנה (שלא היה מאויש), בקו דיווח 105, במקום שבו כביש זרעית-שתולה נושק לגדר המערכת, חוליית חזבאללה שעברה בסולם את גדר המערכת ולא התגלתה תקפה בטילי נ"ט שני כלי רכב צבאיים מסוג האמר שנקראו לסיור על קו הגבול. מהרכב הראשון בו נסעו רגב וגולדווסר הצליחו שני חיילים להיחלץ כשאחד מהם פצוע קשה. אנשי החזבאללה לא גילו אותם. הרכב השני ספג פגיעת נ"ט ישירה ובו נהרגו שלושה לוחמים – אייל בנין, שני תורג'מן, וואסים סלאח נזאל. מיד לאחר מכן פרצה חוליית חזבאללה נוספת את גדר המערכת, חדרה לשטח ישראל וחטפה שני חיילי מילואים מחטיבה 5 של צה"ל, רס"ל אהוד גולדווסר וסמ"ר אלדד רגב, שכנראה נהרגו כבר בפיגוע או נפצעו קשה. החוליה נסוגה עם החיילים לשטח לבנון, שם עמד רכב סמוך לגדר שהעביר אותן במהירות למקום מסתור בכפר עייתא א-שעב. חוליה נוספת חמושה ברובים ובמקלעים גיבתה את החוטפים. העיתון הלבנוני "אל-אחבאר" תיאר את ההכנות הרבות ופירוט של החטיפה.
המקום היה בוואדי נמוך ולא נראה על ידי עמדות צה"ל ולכן לקח שלושת רבעי שעה לגלות את דבר החטיפה ולהכריז על נוהל חניבעל^] טנק צה"לי מגדוד 82 ונגמחון נשלחו לאחר כשעה ללבנון בעקבות החטופים במטרה לאתרם, הטנק עלה על מטען גחון שנאמד בחצי טון של חומר נפץ וארבעת אנשי צוותו נהרגו. בהמשך נהרג חייל נוסף מגדוד 50 מירי מרגמה.תקיפת חזבאללה וחטיפתם של רגב וגולדווסר הייתה האירוע שפתח את מלחמת לבנון השנייה, שהסתיימה כחודש לאחר מכן, (34 ימים) ב-14 באוגוסט 2006.

*****

קירות מדברים
מול מושב שתולה,
ציורי גרפיטי על חומת הגבול 

*****

עיקול גשר בן
ואתר זיכרון
במקום בו נהרגו לוחמי
סיירת אגוז סגן דרור ברגמן ורב"ט אלי מיטלמן,
ולוחמי מג"ב סעדי סלאח ואליהו חסן

גשר בן נמצא על התוואי של כביש הצפון ההיסטורי במקום בו מתחיל להתחתר נחל שרך. במקור נבנה במקום גשר ביילי את הגשר המקורי החליפו צינורות בטון וגדרות תייל,

בנימין "בן" דונקלמן ( ‏26 ביוני 1913 – 11 ביוני 1997) היה מהבולטים במתנדבי מח"ל שהגיעו להילחם במלחמת העצמאות ומפקדה השני של חטיבה 7.

בן דוקלמן במבצע חירם, אוקטובר 1948

בנימין דונקלמן נולד בטורונטו, קנדה, למשפחה יהודית אמידה. אביו דוד ייסד רשת של חנויות קמעונאיות לבגדי גברים ושימש כנשיא הארגון הציוני בטורונטו ואמו רוז הייתה נשיאת הדסה. משחר נעוריו קיבל חינוך ציוני. בשנת 1931, בגיל 18, נסע לארץ ישראל ועבד במשך שנה בפרדסי השרון כפועל ושומר. הוא חשב להשתקע בארץ, אך בלחץ הוריו נאלץ לחזור לקנדה ולעזור בעסק המשפחתי.
בשנת 1940, בגיל 27, התגייס לצבא הקנדי (שלחם לצד הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה) ועבר קורס קציני חי"ר. השתתף בנחיתה בנורמנדי כמפקד פלוגה בדרגת מייג'ור, ועבר קרבות בלתי פוסקים בצרפת ובהולנד עד תום מלחמת העולם השנייה. להצעה להמשיך בשירות צבאי כמפקד הגדוד הראשון של רובאי המלך, סירב משום שלא רצה להפוך לאיש צבא מקצועי, אך גם בגלל יחסה של הממשלה הבריטית ליהודים.
הוא חזר לקנדה, ועם פרוץ מלחמת העצמאות נפגש עם קולונל דוד מרכוס ושלמה שמיר ששכנעו אותו לבוא ארצה כמתנדב. קודם צאתו עסק בארגון גיוס מתנדבים במסגרת מח"ל באזור טורונטו.
בחודש מרץ 1948 הגיע דונקלמן ארצה בדרכון בריטי מזויף, שבא להתגבר על הגבלת כניסתם של יהודים לארץ ישראל על ידי ממשלת המנדט. הוא נפגש עם דוד בן-גוריון והציע לו להקים יחידת מתנדבים קנדיים במסגרת צה"ל. בן-גוריון השיב בנימוס כי ישקול את ההצעה ושלח אותו ליגאל ידין שסיפח אותו לחטיבת הראל. על אף שנתקל בתחילה בחשדנות מצד הפלמ"חניקים, התערה דונקלמן במהירות בחטיבה. יצחק רבין מינה אותו לקצין מטה לתכנון. הוא השתתף במבצע הראל ומבצע יבוסי ובהתווית דרך בורמה. ב-5 ביולי 1948, לאחר שעסק זמן מה בפיתוח מרגמה כבדה עבור צה"ל, נתמנה על ידי בן-גוריון למפקד חטיבה 7. חטיבה זו הוקמה על ידי שלמה שמיר תוך כדי המלחמה והוטלה מיד לקרבות קשים בחזית לטרון שבהם נגרמו לה אבדות כבדות. דונקלמן ארגן מחדש את החטיבה והכשיר אותה לקרב. במבצע דקל היה לחטיבה חלק מכריע בכיבוש נצרת ובהצלחת המבצע. במבצע חירם נטלה החטיבה חלק חשוב בכיבוש הגליל העליון.
דונקלמן היה אחד החותמים על מסמך הכניעה של נצרת, בשם בנימין בן דוד, והוא מנע את גירוש תושביה, כאשר סירב לבצע את הפקודה לגרש את תושבי העיר, בנימוק שבמסמך הכניעה הוא הבטיח לתושבים שלא יאונה להם כל רע. לאחר שהפקודה הועברה אליו פעם נוספת, הוא דרש לקבל אותה בכתב. מכיוון שפקודות מסוג זה לא ניתנו בכתב, הגירוש לא בוצע. דונקלמן התייחס לפרשה בכתב היד של ספרו "נאמנות כפולה", אך בסופו של דבר שוכנע להשמיט את הקטע מהספר. הקטע שלא נכלל בספר הגיע לידיו של אורי אבנרי ופורסם בעיתון "העולם הזה".
עם סיום הקרבות הציע לו בן-גוריון להתמנות לקצין שריון ראשי. דונקלמן סירב כי רצה לחזור לחיים אזרחיים. בעת שירותו בחטיבה הכיר את יעל ליפשיץ שהייתה מזכירתו הצבאית של מרדכי מקלף. בחתונתם שנערכה בנובמבר 1948 השתתפה כל צמרת צה"ל. דונקלמן החליט להשתקע בארץ ולעסוק בתחומי התעשייה והשיכון אך קשיי הביורוקרטיה הישראלית הביאו אותו להחלטה לחזור לעסקי משפחתו בקנדה עם אשתו הישראלית. בראשית 1967 הגיש בקשה לרכוש את בנק אלרן ואף זכה במכרז, אולם לבסוף החליט שלא לרכוש את הבנק.
דונקלמן שמר על קשר עם ידידיו בארץ. בשנת 1973, במלאת 25 שנה לחטיבה 7, הוזמן כאורח כבוד ונשא בגאווה את נס החטיבה.
בשנת 1976 פרסם את ספר זכרונותיו בשם "נאמנות כפולה" (Dual Allegiance). שם הספר מביע את נאמנותו לקנדה כאזרח קנדי, אבל גם את נאמנותו לעמו היהודי.
בן דונקלמן נפטר בקנדה והותיר אחריו את רעייתו יעל, ארבע בנות ושני בנים
מקור המידע והתצלום 

 

 

סיירת אגוז הוקמה לראשונה בשנת 1956, כסיירת הפיקודית של פיקוד הצפון בהוראת אלוף פיקוד הצפון, יצחק רבין, אחרי שישראל פלשה לסיני במהלך מבצע "קדש". מטרת היחידה, שהוקמה על ידי מפקדה הראשון אריה גרדי, הייתה לפעול בעורף האויב הסורי במקרה שהסורים יחלצו לעזרת בעלי בריתם, המצרים בעקבות מבצע קדש. היחידה הורכבה מחיילים דרוזים בלבד שמטרתם הייתה לעבור את הגבול בין סוריה לישראל ולהתקדם לכיוון הר הדרוזים. באותה תקופה הדרוזים בסוריה היו מסוכסכים עם השלטון הסורי, ותפקיד היחידה היה להמריד את הדרוזים כנגד השלטון כדי לרתק את הסורים לענייני פנים. בסופו של דבר הסורים החליטו שלא להצטרף ללחימה, ורבין הציע לגרדי להמשיך לפקד על היחידה, שנקראה בשם סיירת "אגוז" ולשלבה בפעילויות הביטחון השוטף בפיקוד הצפון. סיירת אגוז פורקה ב-1957 לאחר שכוח של היחידה עלה על מארב של משמר הגבול באזור שייח אל סקנדר שבאזור אום אל-פחם. באירוע נהרג חסן אבו נג'ים, חייל הסיירת, מאש ידידותית. בעקבות המקרה הוטלו האשמות הדדיות בין הגורמים שהיו אחראים על תיאום הפעולות.
היחידה הוקמה מחדש בשנת 1963 על ידי סרן יהושע (שייקה) ארז, ותפקידה העיקרי היה לאבטח את המוביל הארצי ואחרי מלחמת ששת הימים, בשנת 1965 קיבל סגן-אלוף חיים סלע את הפיקוד על הסיירת, הסיירת פעלה בלוחמה בהסתננות והייתה חלוצה והניחה יסודות ללוחמה אלקטרונית שהייתה בתחילת דרכה. בשנת 1967 זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים, קיבל את הפיקוד בתור ממלא מקום, סגנו של סלע, סרן אבי תלם שמילא בסיירת מספר תפקידים ובהם, סמ"פ, מ"פ וסגן מפקד הסיירת, והגיע אל הסיירת מסיירת מטכ"ל, את תפקידו מילא עד אוגוסט 1968.
בשנת 1967, הפכה לגדוד הסיור הפיקודי של פיקוד הצפון. הגדוד התפרס באזור בית שאן במזרח בקוניטרה ברמת הגולן ובבירנית במערב כשתפקידו העיקרי מארבים באזורי חדירה של מחבלים. עם הקמת הפלוגה הרביעית התמקמה הפלוגה ברמות נפתלי.
ממפקדי הגדוד הבולטים באותם ימים היה אורי שמחוני, שפיקד על הגדוד בין השנים 1972-1970. תחת פיקודו בלט הגדוד בביצוע משימות רבות של חדירה באזור דרום לבנון, ופיצוץ מפקדות מחבלים ובתים שמוקמו בכפרים שהיו חשודים ושימשו כבסיסי התארגנות ויציאה של המחבלים, בהם הפשיטה על מפקדת המחבלים בכפר עינתא, הסמוך לבינת ג'בייל, בדצמבר 1970, פשיטה רגלית בלילה קר וגשום במיוחד בה נהרגו כחמישה מחבלים, והפשיטה על מפקדת המחבלים בעיירה אל-ח'יאם.
הגדוד פורק באביב 1974 בגלל מצוקת כוח אדם ביחידות אחרות בעקבות מלחמת יום הכיפורים.
מקור והפניות 

*****

תצפית הר אדיר

הר אדיר אשר נמצא בשטח שמורת הר מירון, בסמוך ליישובים סאסא, מתת וחורפיש. ההר מתנשא לגובה של 1008 מטרים מעל פני הים ובשל כך, הוא אחד מן ההרים הגבוהים בישראל. הוא מכוסה בחורש ים תיכוני עבות של אלון, אלה, עוזרר וקטלב. שמו של ההר, המשקיף על לבנון ניתן לו בשל הפסוק מספר ישעיה "והלבנון באדיר יפול". פסגת ההר סגורה למבקרים ועליה בסיס צה"לי מרובה אנטנות, אשר נראות למרחוק.
הר אדיר קרוב לגבול עם לבנון וממנו יש תצפית מצוינת לעבר רוב הדרום הלבנוני. במלאת שנה למלחמת לבנון השנייה, הועלתה על ידי משפחות הנופלים בקשה להקים במקום מצפור לזכר חללי המלחמה. ביוזמתם של המשפחות השכולות הוקם המצפור על ידי רשות הטבע והגנים ובסיוע הקרן הקיימת לישראל. הוא נחנך בטקס ממלכתי ב-3 ביולי 2012 ומורכב ממרפסת עץ היכולה לשאת 180 מבקרים . על המעקה יש הסברים על מהלך המלחמה, לוחות מתכת עליהם חקוקים שמות 121 הלוחמים שנפלו בה ומפות התמצאות בשטח. כמו כן חקוק שירו של יהודה עמיחי "כי אדם אתה ואל אדם תשוב".
מכיוון שהמצפור נמצא בשמורת הר מירון. נעשה מאמץ לא לפגוע בטבע. בשל כך, הכביש הסלול לפסגת ההר, אשר נסלל לפני שנים רבות כדי להגיע לבסיס הצבאי על ההר, אינו מגיע עד למצפור. ההגעה למצפור אפשרית רק ברגל, לאחר הליכה של כ-10 דקות בדרך עפר היוצאת מחניון הסמוך למחנה הצבאי.
מקור והפניות

*****

סוף הסיור בנסיעה לעבר סאסא

****

סוף דבר,

היה זה סיור ארוך,
מעניין גדוש מראות ורווי מידע.
למדנו הרבה!
רעננו את הזיכרון!

עבור מרביתנו
היה זה סיור בו
עלו וצפו זיכרונות
מזמן השירות הצבאי,
הן בפעילות ביטחון שוטף
והן בעבודת מטה
בהקמת התשתיות הפיסיות

****

תודה מקרב לב לנועם בן צבי
שהקדיש לנו מזמנו, הוביל אותנו,
"הרביץ" לנו ו"שטף"
אותנו במידע
וסיפר לנו מחוויותיו
בעת שירותו הצבאי ברצועת לבנון,

תודה לפיפ ולאסתר על האירוח הלבבי בסאסא,

תודה לכל חבריי
שהשתתפו תרמו כל אחד מעט מידע.

תודה מיוחדת
להדסי שהוביל אותנו בביטחה
בנהיגה מהמרכז ובחזרה בשעת ערב