הדפסה

תיעוד זה שונה מהרגיל והוא מוקדש לחלל צה"ל סגן בן-ציון – תאודור (תדי) פוחובסקי הטמון בבית העלמין בנען.

המקור: אתר יזכור, משרד הביטחון

****

בחלקו השני של הסיור בנען (ב-2 נובמבר 2020 )אותו הוביל שמעון גת, וראו  – נען – הצצה לפיסה אנושית מופלאה ומופת גיאוגרפי-יישובי בישראל, הגענו לבית העלמין "החדש" של הקיבוץ.

שם בשיטוט בין הקברים הגענו גם לאחוזת הקבר של סגן בן-ציון – תאודור (תדי) פוחובסקי (להלן: תדי פוחובסקי) 

****

שם שמעון גת סיפר לנו על תולדות חייו ונפילתו של תדי  פוחבסקי במערכה בקרבות מלחמת העצמאות בגזרת לטרון.

****

הדברים המובאים בתיעוד זה
נכתבו על ידי שמעון גת ומשולבות בו ארבע מפות .

*****

האב, יהודה-ליב, הידוע גם כאריה-ליאון פוחובסקי, (1869 – 1963) היה מראשוני הרופאים ביפו ובתל אביב. יליד רוסיה הלבנה (ביאלורוס) שסיים לימודי רפואה בחרקוב (היה אחד היהודים הראשונים באימפריה הרוסית שהותר להם ללמוד רפואה) והשתלם בכירורגיה וגינקולוגיה בברלין.
כציוני עלה ב-1906 ארצה. הוא הצטרף לצוות בית החולים היהודי הראשון ביפו, "שערי ציון" (שנוסד ב-1891) כמנתח ורופא נשים. בהמשך היה הרופא הראשון של רחובות. ב-1909 הצטרף לאגודת "אחוזת בית" והיה בין חברי הוועד שלה. בהגרלת המגרשים לאחוזת בית הגריל את המגרש ברחוב לילינבלום 27 והקים בו בית גדול, דו-קומתי, אחד מהבתים הראשונים בעיר, שהיו בעלי יותר מקומה אחת. בקומה התחתונה פתח ד"ר פוחובסקי מרפאה. בחצר הבית גידל פוחובסקי משק חקלאי קטן ובו פרות, תרנגולות, אווזים וברווזים, עצי פרי וגן ירק. לאחר שנישא, היה הגן לממלכתה של אהובה, אשתו.

ב-1911 מונה כמנהל בית החולים "שערי ציון", שהיה לימים לבי"ח הדסה ביפו. בינואר 1912, ייסד, יחד עם דב מאיר קרינקין (1867 –1931) מרופאי העיניים הראשונים בארץ-ישראל, רופא העיניים היחיד בתל אביב, את ההסתדרות הרפואית ביפו, שהפכה להיות ההסתדרות הרפואית הכללית. ד"ר פוחובסקי עמד בראש ההסתדרות משך שנים רבים.
באותה שנה נשא לאישה את אהובה פטרושובסקי, שהיתה צעירה ממנו ב-25 שנה. כעבור שנה נולדה ביתם הראשונה, הִילדה (לימים אידלסון. נפטרה 1999) ולאחר מכן הבת גבריאלה. תאודור, ששמו העברי היה בן ציון, וכולם כינהו "תֵדי" נולד ב-1922.
הבית היה שוקק פעילות ציבורית וחברתית. אהובה פעלה במספר תחומים ובין היתר הייתה ממארגני העָדלֹאיָדוֹת. ד"ר פוחובסקי ומשפחתו הונצחו על ידי הצייר ידיד המשפחה, נחום גוטמן.

ד"ר פוחובסקי, בציור של ידיד המשפחה, נחום גוטמן. התמונה באדיבות עידית פְלַטַאוּ

*******

במלחמת העולם הראשונה, בחר ד"ר פוחובסקי לקבל את האזרחות העות'מאנית. הוא גוייס לצבא העות'מאני כרופא צבאי. כאשר פרצה בטבריה מגיפה של חולירע, הוטל עליו התפקיד להאבק במגפה. אחרי מלחמת העולם שב לביתו בת"א ופתח שם בית יולדות פרטי, שפעל 40 שנה (1920 – 1960), בית היולדות הראשון בעיר הקטנה. המשפחה התגוררה בקומה התחתונה ובית היולדות פעל בקומה השניה. לימים נבנתה קומה נוספת שהייתה לבית חולים כללי.

****

לאחר נפילת תֵדי, ב-9.6.1948, לקחה על עצמה אהובה פוחובסקי את משימת ההנצחה של כל חללי המלחמה. בצוותא עם אם שכולה אחרת, ד"ר מרים שפירא, הן יזמו ייסוד ארגון, שיתמוך במשפחות ההרוגים וינציח את זכרם. כך קם ארגון "יד לבנים". בהמשך יזמה את בניית בית הארגון בת"א.

****

ד"ר פוחובסקי ניהל את בית היולדות עד גיל מופלג. בזקנתו עבר לגור במושבה קדימה בשרון. אהובה אשתו הלכה לעולמה ב-1960 והיא בת 66. אריה פוחובסקי נפטר שלוש שנים אחריה והוא בן 94. הוא נקבר בבית הקברות של ראשוני ת"א, ברחוב טרומפלדור.

******

תֵדי, נולד ביום 13.11.1922 בתל אביב. למד בגימנסיה "הרצליה" והצטיין בלימודיו. הוא סיים את הגימנסיה בגיל 16.5. מגיל צעיר התלבט אם ללמוד את מדעי החקלאות או להיות רופא, כמו אביו. בעצת האב, שאמר: "הארץ הזאת זקוקה למומחים לחקלאות", החליט להתמקד בנושא זה, מבלי לוותר על החלום להמשיך בעתיד ללימודי רפואה. בעקבות ההחלטה להשתלם במדעי החקלאות,  בחר, בסיום הלימודים בגימנסיה, ללמוד שנה נוספת ב"מקווה ישראל".
חברו הטוב, יוסי יזרעאלי, ששרת עימו מאוחר יותר בצבא הבריטי ובחטיבה שבע, והיה לידו כאשר נהרג, נהג לספר על תחומי ההתעניינות הרבים של תֵדי. בין השאר סיפר איך ראה אותו פעם הולך וקורא ברחוב. כשניגש גילה שתֵדי קורא בספר מתמטיקה. תֵדי אהב גם לנגן ולשיר והצטיין בהומור מפותח.
כנער הצטרף למועדון השייטים, שנוסד בת"א ב-1936. שנתיים מאוחר יותר, בגיל 15, כאשר הוקמה הסקציה לחתירה, הצטרף אליה ומאוחר יותר היה מן המדריכים הבכירים בה. (מועדון השייטים פעיל עד היום ושוכן במקום בו פעל תֵדי, על גדות הירקון, ברח' אוסישקין 11).
בקיץ 1940, על חוף ימה של תל אביב, ביקש ממנו חבר לעזור להוריד לים חסקה, מהרגליים ("חמורים") עליהם עמדה. אותו חבר הביא עימו ידידה, נערה נאה ביותר, בשם בלה, אותה הזמין לשוט עימו בים. בלה קלינג שטה באותו יום עם הידיד שהזמין אותה, אולם כבר אז נלכדה בחיוכו המקסים של תֵדי. כעבור שבוע נפגשו שניהם במקרה ברחוב. כך החל סיפור אהבה עזה, שעתיד היה להסתיים באופן טראגי כל כך.

תדי ובלה

כנער הצטרף תֵדי לארגון "ההגנה". אחרי גמר לימודיו במקווה ישראל, החל תֵדי את לימודי החקלאות, באוניברסיטה בירושלים. יחד עם סטודנטים אחרים, היה מראשוני הפלמ"ח ושרת כמ"כ בפלוגה ו' (פלוגת הסטודנטים), במשך כשנה בערך, במקביל ללימודיו. לאחר הקמת הרגימנט הארץ-ישראלי (רגימנט פלשתינה, Palestine Regiment), במסגרת הצבא הבריטי, התנדב תֵדי לשורותיו ושרת במסגרת הגדוד השלישי שלו.

*****

הרגימנט הארצישראלי הוקם בקיץ 1942. פלוגות ה"באפס" הוותיקות היו לגדוד הראשון והשני. הגדוד השלישי (3 (Jewish Btln, The Palestine Regiment, בו שרת תֵדי, יורכב מפלוגות הטירונים שהתאמנו בסרפנד. סגל הפלוגות נבנה מקצינים ומש"קים מן הפלוגות הוותיקות. לאחר שסיימו המתנדבים את הטירונות בסרפנד, הן הועסקו בכל הארץ בתפקידי שמירה, ומיעטו להתאמן.

****

הלימודים בירושלים, ומאוחר יותר הטירונות בסרפנד, הרחיקו את תֵדי מבלה, אהובתו. מדי פעם, כך סיפרה בשנת 2,000, שנתיים לפני מותה, היתה באה לבקר אותו בירושלים. משפחתו של תֵדי, משפחת פוחובסקי, קבלה אותה אליה באהבה. היא נהגה לדבר ברוסית עם האב, ד"ר אריה פוחובסקי, שהיתה שפת הדיבור העיקרי שלו. באחת השיחות ביניהם, ספרה בלה, קרא לה ד"ר פוחובסקי ושאל מדוע אינם מתחתנים. בעקבות זאת החליט הזוג הצעיר להינשא. לשניהם טרם מלאו אז עשרים.

******

בפברואר 1944 נותר הגדוד השלישי יחיד בארץ, לאחר ששני הגדודים "הותיקים" הועברו למצרים. בגדוד החלה תסיסה מחשש שאנשיו יחמיצו את המלחמה. אלא שהגורל רצה אחרת. ב-20 בספטמבר 1944, קיבל הגדוד פקודה לנוע למצרים. תֵדי נפרד מבלה ומהתינוקת שנולדה אך שבועיים קודם לכן, עידית.

***

באותו יום עצמו הוכרז על הקמת הבריגדה היהודית, Jewish Brigade Group, או בשמה העברי "החטיבה היהודית הלוחמת (החי"ל)". הרגימנט הארץ ישראלי, על שלושת גדודיו, הפך לחטיבה. הלוחמים נשלחו לאימוני לחימה של ממש. הגדוד השלישי היה הראשון להגיע לשטח הכינוס של הבריגדה בבורג' אל ערב, ממערב לאלכסנדריה. מכיוון שהיה פחות מאומן מן הגדודים האחרים הובאו לגדוד מדריכים מבחוץ וקצינים ומש"קים רבים נשלחו לקורסים. תקן הגדוד אורגן מחדש, כתקן של גדוד קו ראשון והוקמו פלוגה מסייעת ופלוגת מפקדה. הגדוד קיבל אמצעי לחימה שעד כה לא היו ברשותו.
בנובמבר 1944 הפליג הגדוד יחד עם הבריגדה כולה לטרנטו שבאיטליה ומשם המשיך, בצוותא עם הגדודים האחרים, לשטח האימונים בעירת הנופש פְיוּגִ'י (Fiuggi), הנמצאת 70 ק"מ דרומית לרומא.
חברי הבריגדה נכנסו למשטר חמור של אימונים לקראת יציאה לחזית. האימונים באיטליה היו שונים מהאימונים שהחיילים היהודים עברו בארבעת השנים הקודמות. באותן השנים נשלל מהם, מנימוקים פוליטיים אימונים בכלי נשק קרביים. כאן הם רוכזו במטרה להיות חלק מצבא העומד להתמודד בקרב נגד הגרמנים והמטרה הייתה להכשיר את החיילים ככל שיידרש. אימוני החיילים כללו מסעות, מטווחי ירי, ירי במקלעים, שימוש בפצצות מרגמה ותותחי 25 ליטראות, אימונים בתפעול מערכות הקשר ופענוח צפנים. לאחר שלושה וחצי חודשים היו מוכנים לקרבות והצטרפו לארמיה הבריטית השמינית להמשך כיבוש צפון איטליה.
פקודות היום פורסמו בשפה העברית. חלק מהתרגילים בוצע גם הוא בעברית. במחנה יצאו לאור כתבי עת ועיתונים בעברית. החיילים, שרובם היו חילוניים, הקפידו על שמירת השבת והחגים הלאומיים  וחשו גאווה על לאומיותם. ברחבי עיירה הוצבו שלטים בעברית ובאנגלית אשר הוצבו על ידי יחידת המשטרה הצבאית של הבריגדה, שלטים עליהם התנוסס מגן דוד מוזהב על רקע כחול-לבן שהיה לסמל היחידה והושם בשלטיה. נוסף על כך, הדגל הציוני התנוסס בכל רחבי המחנה ואף למכוניות הבריגדה ניתנו כינויים עבריים כגון "תל אביב", "שרה" ו"מטולה".
ב- 3 במארס 1945 עברה הבריגדה העברית ממרכז איטליה צפונה, לכיוון רוונה במסלול הדרך הקדומה "ויה אמיליה" (Via Emilia), הדרך העתיקה המובילה ממרכז איטליה לצפון מזרח איטליה, אל קו הביצורים הגרמני שכונה "הקו הגותי" היה קו הגנה האחרון שהציבו הגרמנים באיטליה.
הבריגדה הוצבה מול קו-משני של הקו-הגותי, שנקרא " קו ג'ינגיז חאן" (Ghengis Khan Line) או "הקו הירוק". בתחילה הייתה הבריגדה בגזרת אלפונסינה , המישורית הפתוחה, צפונית מזרחית לעיר רוונה. הגדוד השלישי, אליו השתייך תֵדי, הגיע לקו הקדמי ב-11.3.1945. תֵדי בלט כלוחם מסור ורב תושיה. הוא נשלח לפטרולים מול קוי האויב ובשטחי הפקר ותמיד הצטיין במידת אחריות רבה במילוי כל תפקיד. בזכות זאת היה למפקד כיתה, מ"כ. הצטיין במסירותו לפקודיו והיה פופולרי מאד בין חיילי הגדוד. ב-19.3.1945 בפעולה הקרבית הראשונה שלהם, השתלטו שני סיורים של הגדוד השלישי, שתֵדי השתתף באחד מהם, על שלוש עמדות שתפסו הגרמנים בשטח ההפקר, ושבו 12 חיילים גרמנים.
למחרת, ה-20 במרס 1945, נטל הגדוד השלישי חלק מרכזי ביום קרב יזום, שבו שיפרו החי"ל ובריגדה הודית, שהחזיקה בקטע חזית סמוך, את עמדותיהן, בסיוע מטוסים, טנקים וארטילריה. היתה זו הפעולה הצבאית המורכבת ביותר שביצעה הבריגדה עד אז. משימת הגדוד השלישי היתה להתקדם עד לכפר קטן בשטח ההפקר בשם לה ג'ורג'טה, לטהר אותו מאויב ולהקים מוצב לידו, במקום בו נשבו הגרמנים ביום הקודם. ההכנות החלו לילות אחדים קודם לכן, כאשר הסיירים פינו את נתיב ההתקדמות המתוכנן ממוקשים. ביום הקרב התקדמה הפלוגה של יוחנן פלץ, אליה השתייך, ככל הנראה תֵדי, בליווי הטנקים ובחיפוי אווירי וארטילרי, הסתערה על המוצב הגרמני שבכפר וכבשה אותו. הפלוגה התחפרה במוצב הכבוש ובלילה ספגה הפגזה והדפה התקפת נגד גרמנית.
ב- 24 במארס סיימה הבריגדה את חלקה בהחזקת הקו בגזרת אלפונסינה ועברה תחת פיקוד הקורפוס ההודי ה-10 בגזרת הנהר סֶנְיוֹ. השטח היה אופי הררי ומבותר. כח האויב מולו ניצבו חיילי הבריגדה היה כח מעולה: דיביזית הצנחנים הגרמנית ה- 4.

תֵדי כחייל בצבא הבריטי. התמונה באדיבות עידית פְלַטַאוּ

*****

הקרב על נהר סֶנְיוֹ עתיד היה להיות המהלך הצבאי החשוב ביותר של לוחמי החי"ל. ב- 11 באפריל 1945 כונס הגדוד השלישי מעמדותיו והתארגן במהירות לקראת התקפה אל מעבר לנהר. בשעות הצהריים החלה הפלוגה הראשונה שלו לחצות את הסֶנְיוֹ בעוברה דרך ראש הגשר שכבש הגדוד השני. משימתו של הגדוד השלישי הייתה לכבוש את הכפר מונטה גביו (Monte Gavio) במעלה הרכס שמצפון לסניו. הצנחנים הגרמנים אמנם נסוגו, אולם ההתקדמות במעלה ההר לנוכח ההתנגדות הנחושה שגילה המשמר העורפי הגרמני היתה איטית ונתקלה בקשיים. הגדוד נעצר עם חשיכה והתחפר בכפר קטן אוסאנו  (Osano) לאחר שחיסל במשך היום כמה קיני התנגדות. סיורים שנשלחו באותו לילה איתרו חוליות גרמניות בכמה בתים והשמידו אותם. אבדות הגדוד באותו יום היו שלושה חיילים וכעשרים פצועים. למחרת, ב-12 באפריל, התחדשה התקדמות הגדוד תוך הסתייעות בארטילריה, במשחיתי טנקים של סוללה בריטית, ובפלסים שפינו את ציר ההתקדמות ממוקשים. עד לשעות הצהריים השתלט הגדוד על כל רכס מונטה גביו. הגדוד המשיך להתקדם בעקבות הגרמנים הנסוגים, ובשעות אחר הצהריים השתלט על כפר בשם מונטה קוזולה (Monte Kozola)  שני קילומטר צפונה יותר. סיור שנשלח מתוך הפלוגה המובילה יצר מגע עם יחידות הדיביזיה הפולנית שהתקדמה באגפה הימני של החי"ל לעבר קסטלבולונזה, אימולה ובולוניה. הכוחות הגרמנים הנסוגים הצליחו לנתק מגע, וב- 14 באפריל רוכז הגדוד ביחד עם הגדוד השני והוחזר לאחור למנוחה, אל מדרום לסניו באזור בריזיגלה (Brizigla).
במאי 1945 הועבר הגדוד, יחד עם כל הבריגדה, לאזור טארבזיו (Tarbesio) באיטליה, סמוך למשולש הגבולות איטליה-אוסטריה-יגוסלביה, והתמקם בכפר קאמפורוסו (Camporoso). ימי טארבזיו ציינו גם את ראשיתו של המפגש בין חיילי הבריגאדה לבין ניצולי השואה, מפגש שהיה בעל חשיבות היסטורית גדולה עוד יותר מזו של המפגש עם הגרמנים בחזית.
בראיון שנערך עימה ספרה בלה כיצד עשתה מאמצים גדולים לשלוח לתֵדי שוקולד, מאכל לו היה מכור ולא זכה להנות ממנו מאז עזב את הארץ. לאחר מאמצים רבים היא הצליחה להעביר אליו חבילה עם כמות גדולה של שוקולד. לימים, כששב תֵדי ארצה, סיפר לה מה עלה בגורלו של השוקולד. הם פגשו בטארבזיו רכבת של ניצולי שואה שהובאו לאיטליה, מורעבים וחסרי כל. את כל השוקולד שקיבל, מסר תֵדי לחבורת הפליטים.
בסוף יולי 1945 הועברה הבריגדה מטארבזיו לבלגיה ולהולנד. הגדוד השלישי נשלח בתחילה לטורניי שבבלגיה, ועבר לאחר-מכן לוואסנאר שבהולנד. הפלוגות התפזרו במקומות שונים בהולנד ופיקחו על יחידות של שבויים גרמנים שהועסקו בפינוי מוקשים ובשיקום תשתיות.
ב-1 במאי 1946 הגיעה הוראת השחרור המזורז ופירוק הבריגדה. בסוף מאי החל תהליך השחרור.
בקיץ 1946 שב תֵדי לארץ ישראל, לבלה שלא חדלה לצפות ואל עידית שטרם מלאו לה שנתיים..

****

*****

במקביל לתפקידיו כלוחם ומפקד, המשיך תֵדי את לימודיו על ידי חליפת מכתבים עם אוניברסיטאות אנגליות. עם שובו לארץ פנה לאוניברסיטה להשלים את לימודי המוסמך. ב-1937 נפתח ברחובות "המכון לחקלאות". סמוך לכך קבעה האוניברסיטה את כללי הלימודים לתואר "מוסמך למדעי חקלאות", לפיהן היה על תלמידים לתואר זה ללמוד בשנתיים הראשונות בירושלים ולאחר מכן שלוש שנים ברחובות, שיכללו עבודה מעשית. תֵדי, שסיים חובות הלימודים בירושלים, קודם שהתנדב לצבא הבריטי, התקבל ללימודי ההמשך. בא' טבת תש"ח, 14.12.1947, קיבל תֵדי את תעודת המוסמך. לאחר סיום לימודיו וקבלת תואר מוסמך בחקלאות הוא תיכנן להמשיך וללמוד רפואה.

עבודת הגמר לתואר מוסמך של תֵדי התמונה באדיבות עידית פְלַטַאוּ

תעודת אישור התואר "מוסמך"

*****

כאשר קיבל תֵדי את התואר כבר מלאו רוחות המלחמה את הארץ. הוא נמנה על ראשוני המתגייסים. מיד לאחר השלמת לימודיו חזר תֵדי לשירות פעיל מיד עם פרוץ מלחמת העצמאות, עוד לפני הוצאת צו הגיוס הכללי, בדצמבר 1947, ונשלח פקד על כיתה בגבול יפו תל אביב. באותה עת עבדה בלה כמורה בביה"ס לבנות ב"נווה צדק". עם פרוץ הקרבות, פונו הילדות והמשיכו את לימודיהן בגן מאיר. כאשר יצא תֵדי לשעות של חופשה מהקו, נהג להצטרף לבלה, ללמד את התלמידות ולשעשע אותן.
בפברואר 1948 נשלח תֵדי לקורס מ"מים. זה היה קורס המ"מים האחרון של ההגנה, והוא נערך תחת פיקודו של חיים לסקוב במחנה דורה בנתניה. בין מדריכי הקורס היה איש הפלמ"ח, גידי אילת מבית אלפא, שהיה מפקדו של תֵדי בקרב בו נפל. הקורס הסתיים באפריל. סגל הפיקוד של הקורס ובוגריו הקימו עם הכרזת המדינה את חטיבה 7. גידי אילת היה למפקד פלוגה ד' של גדוד 72 בחטיבה ותֵדי היה לקצין בגדוד ובפלוגה. הוא עבר קורס שימוש במקלע "בזה", מקלע בינוני בקוטר 7.92 מ"מ, שפותחה במפעלים בצ'כוסלובקיה ויוצר ברישיון על ידי תעשיית הנשק הבריטית. מקלע זה היה כלי הנשק הכבד ביותר שעמד אז לרשות החטיבה. המקלע היה אמצעי הנ"מ העיקרי של "ההגנה" וצה"ל בראשית המלחמה. תֵדי מונה להיות מפקד צוות המקלע הגדודי.

****

במבצע "בן-נון" א' לכיבוש לטרון (25.5.1948) נמנה תֵדי על כח של שתי הפלוגות מגדוד 72, שנועדו להשתלט בשלב ראשון על רכס הגבעות שמדרום לכביש לטרון-שער הגיא, כדי לאבטח את אזור הפעולה מפני התקפה מאזור הר-טוב, שם ישב כח של האחים המוסלמים ממצרים, ובשלב שני לכבוש את הכפר דיר איוב (כיום בחלקו המזרחי של פארק קנדה) והרכסים השולטים עליו, ולחבור עם כוחות חטיבת 'הראל' באזור שער הגיא. מכיוון שמפקדת חטיבה 7 לא העריכה שהפעולה תיתקל בהתנגדות רצינית, היא לא הכינה תוכניות לפינוי נפגעים רבים, או לאספקת תחמושת, מים ומזון לכוחות התוקפים, במקרה שהפעולה תתארך או תסתבך.  שתי הפלוגות שנעו מזרחה, ספגו הרעשה ארטילרית כבדה מתותחי הלגיון, ובמקביל הותקפו על ידי לוחמים ערביים מקומיים, שתוגברו על ידי מחלקת סיור של הלגיון, שנקלעה לאזור הפעולה. מרבית הלוחמים בשתי הפלוגות היו עולים חדשים חסרי כל ניסיון קרבי, שקיבלו אימון בסיסי בלבד לפני שנשלחו לקרב, ולכן הם התקשו לתפקד מול אש האויב. רוב המפקדים של הפלוגות, כולל שני המ"פים, נפגעו כבר בשלב הראשון של הלחימה, והלוחמים החלו בנסיגה מבוהלת מערבה. רק נוכחותה של הפלוגה המנוסה מגדוד 32 על גבעה 314 מנעה את הפיכת הנסיגה של גדוד 72 לתבוסה מוחלטת. שרידי שתי הפלוגות חברו אל הכוח בגבעה 314, ואש החיפוי שלו איפשרה נסיגה מסודרת שלהן, ופינוי הנפגעים.
כעבור שלושה ימים זכה הגדוד המוכה להישג שהסתבר כרב חשיבות. ב-28 במאי כבשה פלוגה א' מגדוד 72 את הכפר בית סוסין ואת המשלטים סביבו. למחרת נכבשו גם עמדות ערביות ממזרח לבית סוסין למרות התנגדות עזה. יום קודם לכן נכבש הכפר הסמוך ממערב, בית ג'יז, בידי גדוד 71. כיבוש שני הכפרים איפשר, תוך זמן קצר, למצוא נתיב חלופי לירושלים, הוא דרך בורמה.
אולם יומיים מאוחר יותר ספג גדוד 72 מכה נוספת. במסגרת מבצע "בן נון" ב', בליל 30/31.5.1948, היתה הפלוגה שישבה בבית סוסין אמורה לכבוש את הכפר דיר איוב ואת הרכס ששלט עליו. הכוח השתלט על הכפר ללא התנגדות, אך ברכס השולט על הכפר התבצר כוח לגיון, שהחל לפתע להמטיר אש על הכוח. הפלוגה התוקפת הורכבה ברובה מעולים חדשים חסרי כל ניסיון קרבי. הם הופתעו ממכת האש הראשונה של האויב, ספגו אבדות כבדות, ופתחו בנסיגה בלתי מסודרת. רק אומץ לבם של מפקדי הפלוגה, שנשארו כדי לחפות על נסיגת החיילים, אפשר למרבית הכוח להיחלץ ולסגת חזרה לאזור שער הגיא, לאחר שספג 11 הרוגים.

זירת הקרב

****

****

****

תֵדי, שלקח חלק בשתי ההתקפות הללו, הגיע לביתו לחופשה קצרה, ימים מספר אחרי הכשלון השני. בלה תארה אותו כאיש המום, זועם על חוסר הסדר וחוסר השליטה של מפקדי החטיבה ועל הקורבנות שנפלו לשווא. הוא אמר לבלה: "הילדה (עידית) כבר גדולה. צריך עוד ילד". בלה מצידה התחננה לפניו: "אל תחזור לשם. בבלגן ששורר שם יכול לקרות אסון. אל תחזור!". אולם תֵדי לא העלה בדעתו אפשרות כזו. הוא נפרד ממנה ושב לגדוד.

****

הימים ימי סלילת דרך בורמה. ב-27.6.1948 ושוב בליל המחרת, עברו ברגל שתי חוליות שירדו מאזור ירושלים וקרית ענבים, אחת של אנשי פלמ"ח בראשות אריה טפר והשניה בראשותו של קצין המודיעין מחטיבת "גבעתי", מוסא אשד, בדרך שבין הכפרים בית ג'יז ובית סוסין, שאך זה נכבשו. ב-1.6. הועברה לראשונה אספקה בדרך. אולם המעבר לכלי רכב, על הרכס מעל בית סוסין, היה כמעט לא אפשרי. את האספקה שהגיעה בג'יפים לצד המערבי של הרכס, העבירו על גבם סבלים שהובאו מירושלים ועשו ברגל מרחק בן ארבעת הק"מ, הולכים ושבים, כשמשא כבד על גבם, בעלייה הקשה לרכס בית סוסין ובירידה התלולה מהרכס.
היה צורך לפרוץ את הדרך למעבר כלי רכב. המשימה הוטלה על חיל המהנדסים (כיום: הנדסה קרבית) ועובדים מ"סולל בונה". בשל מחסור בציוד נעשתה העבודה לעיתים בידיים חשופות. עבודות הסלילה הרועשות גרמו לירי ארטילרי מכיוון הרכסים מעל לטרון. אולם החשש הגדול היה דווקא מהתקפה שתבוא ממזרח ומדרום, בה יקחו חלק כוחות משולבים של האחים המוסלמים והכוחות המקומיים של "אל ג'יהאד אל מֻקַדַס", הכח הפלסטיני בגזרת ירושלים והכפרים סביבה. לכן הוחלט לאבטח את העובדים. גידי אילת, מ"פ ד' בגדוד 72, נקבע כמפקד הגזרה ואחראי לכל פעולות הסלילה ואבטחתן.

****

בתחילת יוני 1948, עלתה פלוגה ד' מגדוד 72 לבית סוסין והחזיקה במשלטים מעל הכפר. בליל יום ב', 7.6, קיבל מפקד המחלקה ברוך דירקטרוביץ לימים בן-יהודה) פקודה, מגידי אילת, לצאת מרכס בית סוסין ולתפוס משלט, הקרוי "לאה 4", על הרכס שממזרח לבית סוסין, במרחק 1.5 ק"מ מתוואי דרך בורמה.  בין המשלט לבית סוסין הפריד נחל עמוק, נחל מאיר, בו עברה הדרך שכונתה "דרך האיילות". המשלט, ומשלטים נוספים ("משלטי לאה") לידו, שלטו ממזרח על אתר הסלילה, במורד המערבי של נחל מאיר (בקטע המוכר כיום כדרך הסרפנטינות).  היה זה אחד ממספר משלטים שנתפסו על רכס זה.
האם עלה תֵדי לרכס "לאה" באותו לילה? האם היה על משלט "לאה 4" או על משלט סמוך לו? שמא עלה למחרת? בכל החומרים שהגיעו לידי אין על כך תשובה. אני נאלץ על כן להסתפק בתאור הארועים במשלט "לאה 4", קרב אודותיו נערכו שני תחקירים (של מחלקת ההסטוריה של צה"ל ב-1954 ושל יחידת אית"ן ב-2002).
ברוך דירקטרוביץ עם מחלקתו הגיעו למשלט, שהיה ריק מבעוד לילה, והתארגנו להגנה. לא היה להם ציוד חפירה. לימים, בתחקיר שנערך על הקרב, העיד דירקטורוביץ': "האנשים התחפרו בעזרת כובעי הפלדה". בבוקר ה-8 ביוני היו חיילי המחלקה מאורגנים בהגנה היקפית על המשלט. במשך היום התנהלו חילופי אש עם כוחות האויב.

****

בלילה, בין ה-8 ל-9 ביוני, עלתה מחלקה אחרת של הפלוגה, כדי להחליף את מחלקתו של ברוך. על המחלקה פקד לכאורה סמל המחלקה, אריה דיכטר מחיפה. זאת, משום שהמ"מ הקבוע, יצחק לבנה מכפר יחזקאל, טען שחיילי המחלקה ברובם הם עולים חדשים שגויסו רק שלושה שבועות קודם לכן, מרביתם לא אומנו כהלכה ואינם מבינים עברית ומתוך כך אינם מבינים את הפקודות. הוא טען ששליחתם למשלט , ללא הכשרה ראויה ובכח של מחלקה בלבד מסכנת את חייהם. לבנה סרב לפקד על המחלקה כמחאה. הוא הצטרף לכח כחייל פשוט לכאורה. בפועל, על פי העדויות, היה זה הוא שפקד בפועל על הכח.
למחלקתו של לבנה צורפה כיתת תגבורת, מפלוגה ג' של גדוד 72, בפיקוד המ"כ, מנחם כהן (לימים חוקר מקרא חשוב ופרופסור בבר-אילן). לפי עדותו, שלח אותו לבנה לתפוס גבעה נוספת, כמאתיים מטר צפונית ל"לאה 4".
שתי המחלקות נשארו במשך הלילה יחד על המשלט, לצורך חפיפה. בבוקר יום ד', ה-9 ביוני, החלו צליפות של ערבים על המשלט. הדבר גרם לברוך דירקטורוביץ' להחליט להישאר על המשלט, בעוד שחייליו שבו לבית סוסין. בסביבות 10:00 פסקו הצליפות (שבאו בעיקר מכיוון דרום), ולמשלט הגיעה ארוחת הבוקר, ותחמושת. מהר מאד התברר שהתחמושת אינה מתאימה לכלי הנשק על המשלט. ברוך דירקטורוביץ' החליט לדאוג לאספקה של תחמושת ראויה.  הוא ירד מהמשלט, יחד עם נושאי האוכל והתחמושת, לכיוון מפקדת היחידה. הוא פגש באנשי החטיבה וביקש תחמושת מתאימה, העניין התעכב, והמ"מ פנה אישית לכיוון המטה בבית סוסין כדי לזרז את העניין. בשעה 12:00 זיהה דירקטורוביץ' מרחוק, שמשלט לאה 4 מותקף בידי כח אויב. לאחר זמן מה, הגיעו מכיוון המשלט חיילים שנסוגו.

*****

מה ארע על משלט לאה 4? גם כיום התשובה אינה ברורה. המקורות השונים מביאים תאורים סותרים. אפילו הזיהוי הרשמי של מיקום המשלט, על גבעה 361 ברכס בית סוסין, אינו נכון. בפועל נמצא המשלט ממזרח לנחל מאיר העמוק, שהפריד בין הלוחמים על הרכס, לבין מפקדת הפלוגה. מעדויות לוחמים עולה התמונה הבאה: לקראת צהרי היום החלו צליפות על המשלט. מפעיל המקלע (תֵדי?) נפגע. שלושת המפקדים במקום, לבנה, דיכטר ווסגן המ"מ, דוד בן דוד, רצו לכיוון העמדה. בשלב זה התגלה כח בן 40 לוחמים לערך, עושה את דרכו לכיוון הגבעה. חייל בשם ישראל פלינט, מניצולי הקרב, סיפר לימים שהוא ניסה להזעיק עזרה בקשר ונענה שאסור לירות על הדמויות משום שמדובר כוחותינו, בתגבורת העולה למקום.
הכח הערבי התחיל לעלות על הגבעה. במטח האש הראשון נפגעו חלק מהאנשים. היחידים שידעו להשיב אש היו המפקדים במקום. לפי העדויות פקד לבנה על נסיגה וצוות הפיקוד נשאר לחפות. כל השלושה נהרגו.
מנחם כהן, המ"כ שפרס את כיתתו מצפון ללאה 4, סיפר שבשעות הצהרים החלה אש אוטומטית יורד עליו ועל כיתתו מכיוון לאה 4. הוא זיהה חיילים נמלטים באי סדר מהמשלט והורה גם לכיתתו לסגת. להגנתם ניתן חיפוי על ידי חיילים מאזור בית סוסין, אך האש לא הייתה יעילה. לאחר מכן, נפתחה גם אש מרגמות לכיוון הכוח הערבי, והוא החל לסגת לכיוון דרום.

*****

היכן היה תֵדי בעת הקרב? העדות היחידה היא של חברו, יוסי יזרעאלי, שהיה לצידו וסיפר שהוא הפעיל את המקלע, עד שכדור צלף פגע בצווארו. הוא נפגע, ככל הנראה, כשיצא מעמדת המקלע, לטפל בפצוע, ששכב בשטח מוכה אש. ידידו, יוסי, הוריד מידו את השעון ולימים מסר אותו לבלה, האלמנה.
האם נמנה תֵדי עם הכח של יצחק לבנה? האם ישב על משלט סמוך? התמונה אינה ברורה. כאמור, העדויות אודות הקרב אינן חד משמעיות ויתכן שהשתתפו בו כוחות נוספים מגדוד 72 שלא תועדו.
בשעה 15:00, ארגן ראובן לויצקי, מ"מ מפלוגה א', סיור עם כיתה לכיוון "לאה 4", על מנת לברר האם נותרו חיילים בשטח. הוא חזר ומסר שהמשלט ריק מכוחות אויב וכי ראה בשטח בין ארבעה לחמישה הרוגים וביניהם: יצחק לבנה ז"ל ואריה דיכטר. בערב יצא ברוך דירקטורוביץ' אל המשלט ,עם חיילים מגד' 71, כדי להוריד את ההרוגים מהמשלט.  הכוח הגיע ליעדו בשעה 23:00. בסריקה שנערכה במקום נמצאו מספר גופות חיילינו, והן הונחו על אלונקות ונישאו בחזרה לכיוון בית ג'יז. לשם הגיעו האלונקות לפנות בוקר. שמונה חללים נאספו. בו ביום הם נקברו בבית הקברות הצבאי הזמני (כיום בית הקברות "החדש") בנען. תֵדי נמנה על שמונת החללים שנקברו בנען ב-10.6.1948.
יומיים לאחר מכן, ב-12 ביוני 1948, נתגלה חלל נוסף, אך זהותו לא נודעה, והוא נקבר ב-13 ביוני 1948 בבית הקברות בנען, לצד שמונת חבריו כאלמוני. רק כעבור שנים זוהה כאהרון ששון, חייל שנותק מיחידתו והצטרף ביוזמתו למחלקתו של יצחק לבנה.

*****

לאחר תום מלחמת הועברו כל החללים שנקברו בנען לקבורות קבע במספר יישובים. כשנשאלו בני משפחתו של תֵדי מהו המקום המועדף עליהם למנוחת העולמים של תֵדי, השיבו: "הוא סבל מספיק. תנו לו לנוח". כך היה תֵדי ליחיד מבין נופלי הקרבות באזור לטרון, שנען היתה למקום קבורתם הזמני, ליחיד מביניהם הנמצא שם גם היום.

תֵדי. התמונה באדיבות עידית פְלַטַאוּ

*****

בלה פוחובסקי ב-1954 נשאה לנחום כהנוביץ', שהיה מבוגר ממנה ב-12 שנה. נולד להם בן, אח למחצה לעידית. בלה נפטרה ב-2002, בגיל 78 ונקברה בבית קברות ירקון.

*****

סוף דבר,
מהתיאור שהציג שמעון גת
ניתן אכן לאשר את דבריו:
"סיפורה של משפחת פוחובסקי ובנה תדי
הם תמצית הסיפור של כולנו כאן."

****

תודה שמעון!