ביום שני (15/4/2019) יצאנו לסיבוב דיווש מקיף בעיר לוד.

 

סיור דיווש זה הוא השלישי בסדרת הסיורים הרצופים להכרת העיר ומקומותיה ולימוד תולדותיה: לוד, סיור ברגל במרכז העיר העתיקה (חלק א'), לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה (חלק ב')

 

היזמה לדיווש זה קיבלה עידוד מפנייתו של עומר שדה שגם השתתף בסיור.

 

עומר שדה הוא מדריך "מועדון אופניים לוד" הפועל במסגרת מתנ"ס שיקגו בשכונת רמת אשכול. הוא פנה אלי על מנת לתעד מסלול רכיבה בעיר.

"מועדון אופניים לוד" בהובלת "הקרן לפתוח לוד" הוקם בשיתוף מתנדבים ופעילים, הפקולטה לאדריכלות בטכניון, ביה"ס אלזהרא,  מתנ"ס שיקגו, ועיריית לוד.
המועדון נותן מענה לילדי שכונת "רמת אשכול"  ולתושבי השכונה, לצאת ולרכב בטבע הקרוב והזמין, ומעניק תרבות של בריאות ופנאי באמצעות פעילות חוויתית.
מתחם האופניים הוקם באמצעות תרומה נדיבה, ובשיתוף סטודנטים מהטכניון וילדי השכונה,  הפך למקום יפה הכולל  הקמת גינה בשיתוף הילדים.
מועדון האופניים מהווה מקום מפגש שבו הילדים לומדים לרכב, מתנסים ברכיבת שטח, לומדים לתפעל ולתחזק את האופניים, ולומדים עבודת צוות מהי, כמו גם לקיחת אחריות על הציוד והמתחם כולו. המועדון נותן מענה גם לחברות וארגונים הרוצים לשלב בין סיורים חברתיים, ימי כיף, וימי שיא לחברות שמעוניינות להעניק חוויה מסוג אחר.

 

בנוסף השתתפו בסיור שני עמיתים לטיולי רכיבות אופניים, רז גורן ומיכאל עוזרמן.

 

החל מהסיבוב בחלק הצפוני הצטרף אלינו בנסיעה צמודה ברכב אלי אבוטבול שהוא תושב העיר לוד שנולד בה, גדל בה ולאחר שהקים משפחה המשיך וממשיך להתגורר ולעבוד בה

 

התיעוד להלן כולל בעיקר הצגת קטעי המסלול והמראות מדיווש. המעוניין לקרוא את הסקירה הגאוגרפית וההיסטורית על תולדות ימצא אותה בתיעוד לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה (חלק ב')

******

העיר לוד
תחום שטח שיפוט
10,000 דונם, 

מיקום העיר,
דרום מזרח מטרופולין

מיקום גיאוגרפי,
מישור החוף המרכזי

העיר לוד נמצאת במזרח מישור החוף המרכזי נקרא גם מישור החוף התיכון וגם מישור חוף דן הוא אזור משנה של מישור החוף והוא, כמוצג במפה, משתרע בין השרון ובין מישור חוף יהודה. נחל הירקון מהווה את גבול תיחומו הצפוני שנחל שורק מהווה את גבול תיחומו הדרומי של מישור חוף המרכזי. במישור החוף המרכזי בו נמצא חלק ניכר מהשטח הבנוי של גוש דן. ככמו בשרון ובמישור חוף יהודה, נמצא את חולות החוף, את רכסי הכורכר, את גבעות החול האדום ואת הבקעות ביניהן ובהן אדמות סחף. במישור החוף המרכזי נמצאים בקעת אונו ועמק לוד המהווה הרחבה שלה את בקעת אונו מנקזים מנקזים מכיוון צפון אל כיוון דרום שני נחלים והם נחל אונו ונחל יהוד ושניהם מהווים חלק מאגן הניקוז הגדול שלנחל איילון, להלן, ואליו הם מתחברים.

רוב רובו של עמק לוד בו נמצאת העיר שטח ישר וללא קפלי קרקע בולטים, אך יש בו הפרשי גובה זעירים המאפשרים את ניקוז מי הגשמים אל נחל איילון ונחל נטוף, הזורמים בקרבת העיר ומנקזים את מימי המישור ובכך מונעים היווצרות ביצות. נוסף על הנחלים הללו, לוד עשירה במי תהום מתוקים, הנמצאים בעומק לא רב. הקרקע בלוד וסביבתה היא אדמת סחף עמוקה, העשירה בסידן בחלקה המזרחי יותר, ועל כן מהווה אדמה פורייה. יחד עם האקלים הנוח של האזור, מהווה אזור לוד בית גידול נוח מאד, והצמחייה הטבעית בה עשירה ומגוונת. האזור מתאים לרוב סוגי הגידולים האופייניים לארץ ישראל, גם סביבת לוד הייתה אזור חקלאי, שבו ענף גידול הדגנים היה ענף חשוב.
לוד העתיקה שכנה סמוך לגדה הדרומית של נחל איילון, שרוב יובליו מתאחדים סמוך לעיר, בעוד לוד המודרנית מתפרשת דרומה יותר. נתונים טבעיים אלו סייעו להתפתחות יישוב בלוד כבר בתקופות קדומות מאד. מנגד, הימצאותה של לוד בבקעה נטולת אמצעי הגנה טבעיים, הפכו אותה לעיר הנוחה להיכבש.

מתאר העיר,
העיר לוד בשנות ה-40',
מספר שנים לפני מלחמת העצמאות,

לאחר מלחמת העצמאות נותרו בעיר כ-1,000 תושבים בלבד רובם בשכונת הרכבת ומיעוטם בחלק העתיק (מקום שזכה לשם 'הגטו'). בשנת 1949 הגיעו ללוד אלפי עולים יהודים. מאז העיר הפכה לעיר יהודית ברובה ,בהדרגה הוקמו בה שכונות חדשות ובהם רבבות תושבים ועשרות מוסדות חינוך ובתי כנסת  של מגוון העדות פעלו ברחביה.
ב- 5 במאי 1949 מונתה בה העירייה הראשונה בראשותו של פסח לב. לוד תוכננה מתוך מגמה של פיזור אוכלוסין, על פי מדיניות ממשלתית מאז קום המדינה. בראשית שנות ה-50' עברו אליה עולים  ממעברות הסמוכות. במקביל התמידה "התגנבות יחידים" ערבית חזרה לעיר, וכן עברו או הועברו אליה ערבים מיישובים אחרים שהפכו ליישובים יהודים. בתקופה זו נעוץ גרעין הבעייתיות בעיר כ"מגנט" של אוכלוסייה חלשה. כאן הופיע העירוב האופייני לעיר של ערבים ויהודים מרקע סוציו-אקונומי נמוך.
בשנת 1955, בהתאם לתכנית האב של האדריכל מיכאל בר, נהרסה העיר העתיקה עד היסוד. התושבים היהודים שוכנו בבתי שיכון מודרניים בצפון העיר בשכונה בשם "נווה זית", בעוד הערבים שוכנו בשכונה חדשה בשם "נווה ירק" במזרח. ההפרדה המובנית הזו קיימת עד היום. מפעלים חדשים בעיר פתרו חלקית את בעיית האבטלה, והעיר צמחה ל־25,000 איש.
בשנות השישים חודשה תכנית המתאר בהתאם לצמיחה המהירה. כקודמתה, התכנית התעלמה כליל ממרכז העיר הישן ומהריכוזים הערביים. התכנית העתיקה את המע"ר לעיר החדשה, ומיקמה בתי שיכון על חורבות העיר העתיקה. העיר החדשה נבנתה דרומה ומערבה מן האתר שעליו עמדה לוד הקדומה.

באמצע שנות השמונים, ידעה העיר שקט יחסי ביחסים בין העדות השונות. בתקופה זו נפתחו בתי ספר חדישים, התפתח אזור תעשייה, וכן הוקמו מרכזי קניות ובתי קולנוע. לקראת סוף המאה העשרים הדרדר מצבה של העיר. ניהול  מוניציפלי כושל, חדירה מסיבית של אוכלוסיה ערבית בעייתית לחלק מהשכונות ועזיבת תושבים לטובת הערים החדשות הסמוכות מודיעין ושוהם גרמו   למציאות בעייתית ברחבי העיר ולהתגברות הפשע והעזובה.
במיוחד, דלדול מקורות ההכנסה החל להעיק על קופת העירייה בתקופה זו, ולעיר מונתה ועדה קרואה מספר פעמים משנת 2007 ועד שנת 2013. .באוקטובר שנה זו, אחרי עשר שנים בהן לא יצאו תושבי לוד לקלפיות נערכו בה שוב בחירות.
בשנים האחרונות מנשבות מחדש שוב רוחות של תקוה בלוד- שכונות חדשות, כניסתו של הגרעין התורני, פעילות ונחישות של תושבים שאכפת להם במגוון תחומים, כל אלו מביאים לעלייתה מחדש של לוד על המפה ולשובה למקומה הטבעי כאחת הערים הבולטות החשובות והיפות במדינת ישראל.

תחום שטח שיפוט
10,000 דונם, 

לוד מונה כ- 81,000 תושבים, מתוכם 72.5% יהודים, וכ- 27.5% ערבים. כ- 33% מקרב אוכלוסיית העיר הם עולים חדשים אשר עלו לאחר 1990, מהם 11,860 יוצאי חבר העמים, 2,680 יוצאי אתיופיה, 10,380 מארצות אחרות. 36.6% מכלל האוכלוסייה הם ילדים עד גיל 18, 12.4% בגיל 65 ומעלה.

המתעניינים ולהרחיב ראו חומות שקופות: על תכנון, הפרטה ואתניזציה במרחב העירוני

 

מסלול הדיווש

התחדשות עירונית

****

קטעי המסלול,
המקומות
והמראות

******

קטע ראשון,
שכונת רמת אשכול,
שכונת נווה נוף,
חצייה מתחת לכביש 40
שכונת גני יער,
סביב בית הקברות הישן
שכונת משמר נוף
מצודת טיגרט (מטה מג"ב)
שדרות צה"ל
מתחם העירייה הקודם והחדש
כיכר פלמ"ח
שכונת נווה ירק

שכונת רמת אשכול נבנתה בראשית שנות השבעים של המאה ה 20 על השטח שהיה פעם העיר העתיקה של לוד. השכונה יועדה לעולים חדשים ועם בנייתה אוכלסו בה בעיקר עולים בברית המועצות ובמיוחד מגיאורגיה. בשנות ה 80 וה 90 נקלטו עולים מאתיופיה וברית המועצות. חלקם עזבו למודיעין ושוהם ובמקומם הגיעו להתגורר ערבים מהעיר המהווים היום כשני שליש מתושביה. כיום, האוכלוסייה המתגוררת בשכונה היא רב גונית, ומורכבת ממגזרים שונים ובשכבות סוציו-אקונומיות שונות,יש מתחים אך גם יש שכנות טובה והתחדשות.
רמת אשכול סבלה מהזנחה רבת שנים. בתחילת אפריל 2019 אושרה להפקדה בותמ"ל (הוועדה הארצית לתכנון ולבנייה של מתחמים מועדפים לדיור) תוכנית מציעה הריסה של כ-1,200 דירות בשכונה שהן במצב ירוד – בבנייני רכבת משנות ה-70  לטובת בנייה של כ-5,200 דירות חדשות. התוכנית הוגשה על ידי עיריית לוד, בסיוע הרשות להתחדשות עירונית, באמצעות משרדי אדריכלים ומתכנני ערים. היחידות החדשות ייבנו ב-53 מבנים בבנייה מרקמית של עד 10 קומות ו-27 מבנים בבנייה גבוהה עד 25 קומות. הצפיפות הצפויה תהיה של כ-42 דירות על דונם נטו. לפחות 20% מהדירות שייבנו יהיו קטנות, כדי לאפשר גיוון באוכלוסייה. העקרונות התכנוניים למתחם מבקשים לשמור על המרקם ההיסטורי ויצירת דופן רחוב המשלב מסחר ותעסוקה, כולל שימור חזיתות מסחריות הסטוריות. בתוכנית ניתן דגש על קישוריות בין העיר החדשה לישנה ואיחוי רקמת העיר העתיקה, אשר בחלקים רבים סובלת משטחים פנויים שאינם מפותחים, מדרכים לא מתוחזקות וחוסר רציפות באפשרות לנוע מאזור לאזור. תכנית זו שהיא חלק מתוכנית ההתחדשות העירונית בעיר העתיקה בלוד צפויה לגרום לשינוי בדמות העיר, תוך שיקום מרכזה והפיכתה למוקד עירוני, ציבורי ותיירותי.

מתנ"ס שיקאגו הוקם בשנות ה-70 ע"י תרומת פדרציית יהודי שיקאגו מארה"ב. המתנ"ס שימש את האוכלוסייה היהודית שהתגוררה באותם שנים. בשנות ה-90 המתנ"ס נסגר בגלל המצב הכלכלי של עיריית לוד וחוסר האפשרות שלה שלה לתקצב את המתנ"ס . בשנת 2005 מועדונית "מניפה" החלה את פעילותה במתנ"ס לאוכלוסיית יוצאי אתיופיה המתגוררת בשכונה. בשנת 2010 המתנ"ס חידש את פעילותו כמתנ"ס ביוזמת ה"גרעין התורני " שהגיע לשכונה והוא פועל מטעם רשת המתנס"ים . לאחר מאבק של התושבים הערבים המתגוררים בשכונה  העירייה אישרה את הפעילות במתנ"ס לאוכלוסייה הערבית. מזה מספר שנים גב' פאתן אל זינאתי מנהלת את המתנ"ס. תחת ניהולה המתנ"ס הפך למרכז של פעילות ענפה לכל תושבי השכונה. המתנ"ס מקיים בנפרד פעילות גם לאוכלוסייה הערבית וגם לאוכלוסייה היהודית. ובנוסף ניתנת פעילות ממוקדת ביהודי אתיופיה ביוזמת עמותת "מניפה" שפועלת בתחום הילדים, הנוער, מבוגרים, צעירים וזקנים יחד. מקור

שכונת "גני יער" בלוד המנותקת מהעיר וממוקמת מעברו המזרחי של כביש 40, בשכונה הוקמה בשלהי שנות ה-80 במטרה למשוך אוכלוסיה חזקה לעיר  ואכן היא נחשבת לשכונה המבוקשת והיוקרתית בלוד.

מצודת טיגרט שהוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול. מצודה זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. מטרת היחידות המשטרה שכנו  בה הייתה, בין היתר לאבטח את מרחב העיר לוד וסביבתה הקרובה להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

מצודת הטיגרט של לוד כחלק ממערך הארצי של המצודות בארץ

 

כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ( "כניסת מאר ג'ריס") היא כנסייה נוצרית אורתודוקסית בלוד. הכנסייה נבנתה לראשונה בתקופה הביזנטית, נהרסה מספר פעמים והוקמה לאחרונה במאה ה-19. הכנסייה שוכנת במתחם "פארק השלום" בעיר העתיקה של לוד, ליד מסגד אל-עומרי ובית הכנסת "שערי שמיים". לכנסייה נודעת חשיבות רבה, בעיקר בקרב נוצרים אורתודוקסים וארמנים. להרחבה אודות הכנסייה ראו לוד, סיור ברגל במרכז העיר העתיקה (חלק א'), לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה (חלק ב')

מסגד אל-עומרי או המסגד הגדול (الجامع الكبير) משמש כמסגד יום השישי. המסגד נבנה על ידי בייברס על שטחה המערבי של כנסיית גאורגיוס הקדוש קוטל הדרקון ההיסטורית, הגובלת בו כיום בצידו הצפון-מזרחי. המסגד נחנך באמצע שנת 1269.

מבצע דני – עם תחילת ההפוגה הראשונה הייתה ירושלים עדיין מנותקת במידה מסוימת מהשפלה והאספקה אליה עברה בדרך בורמה. במרכז הארץ חנו כוחות הלגיון בלוד ורמלה והיוו איום על אזור תל אביב. מטרות מבצע דני ,שהיה מתקפה רב-חטיבתית ראשונה של צה"ל נגד צבאות ערב הסדירים, היו: הרחקת האיום על תל אביב מצד כוחות הלגיון באזור לוד – רמלה; הרחבת הפרוזדור לירושלים על ידי פתיחת דרך נוספת; פתיחת הדרך לירושלים על ידי כיבוש לטרון; מניעת לחץ הלגיון בירושלים על ידי העסקתו בחזית המרכז; נטילת היוזמה ההתקפית של הלגיון בגזרה זו.
לפי התכנית המקורית היו כוחות צה"ל אמורים לכבוש תחילה את לוד ורמלה ולאחר מכן את לטרון ורמאללה. לכן נקרא המבצע בראשיתו מבצע לרל"ר. את לוד ורמלה תוכנן לכבוש על ידי תנועה מצפון ומדרום, כיתורן ופריצה אליהן ממזרח. לקראת מבצע זה שהיה הגדול ביותר עד אז רוכזו כוחות בסדר גודל של כארבע חטיבות תחת מפקדה מבצעית אחת בפיקודו של יגאל אלון. מפקדת המבצע הייתה בכפר יאזור. הכוחות שרוכזו היו חטיבת הראל בפיקודו של יוסף טבנקין, חטיבת יפתח בפיקודו של מולה כהן, חטיבה 8 (המשוריינת) בפיקודו של יצחק שדה, שכללה בין היתר גדוד טנקים 82 ו"גדוד קומנדו" 89 בפיקודו של משה דיין, חטיבת אלכסנדרוני וחטיבת קרייתי.

אור ל-10 ביולי 1948 נכבש שדה התעופה בלוד על ידי גדוד השריון 82 ופלוגה מחטיבת קרייתי. כן נכבשו על ידי גדוד 33 של אלכסנדרוני וגדוד ה"קומנדו" 89 הכפרים וילהלמה, רנתיה, קולה וטירה. גדוד 82 המשיך וכבש את דיר טריף אך נאלץ לעמוד בהתקפות קשות של הלגיון, דבר שעיכב את התקדמות הזרוע הצפונית לעבר בן שמן. כוחות חטיבת יפתח שהיוו את הזרוע הדרומית כבשו את עינאבה, ג'מזו ודאניאל הגיעו ב-10 ביולי 1948 לבן שמן וחיכו שם לזרוע הצפונית. ב-11 ביולי 1948 ניסו שתי פלוגות גדוד הפלמ"ח השלישי, מחטיבת "יפתח", לפרוץ ללוד ממזרח אך נבלמו בכרמי הזיתים בגבולות העיר. בזרוע הצפונית הצליח גדוד הפשיטה 89 להגיע לבן שמן ב-11 ביולי 1948 בשעה 16.00, לאחר קרבות קשים עם הלגיון בבודרוס ובדיר טריף.
משה דיין שהיה מפקדו של גדוד הפשיטה 89 של חטיבה 8 (גדוד הקומנדו) החליט לבצע פריצה מהירה ללוד ובמכת אש להמם את כוחות הלגיון בלוד ורמלה ולאפשר את כיבושן על ידי יחידות יפתח. הכוח הפורץ נע כשבראשו משוריין שלל של הלגיון שבראשו צריח ותותח, שכונה הנמר הנוראי ואחריו ג'יפים וזחל"מים. במכת אש מכל הכלים פרץ הכוח את קו העמדות בלוד וחדר לעיר. המשוריין נשאר במרכז העיר תוך כשהוא יורה לכל הצדדים ובעיקר על מבנה מצודת הטיגרט (היום, נמצא בו מטה מג"ב ובעבר בית הדין הצבאי). שאר הכוח פנה דרומה ונכנס לרמלה משם נסוג בחיפוי "הנמר הנוראי". כל הפשיטה נמשכה 47 דקות. אבדות הגדוד היו 9 הרוגים ו-17 פצועים. הפשיטה הממה את הלוחמים הערבים וכוחות יפתח הצליחו להשתלט בלילה על העיר.
ב-11 ביולי 1948, מיד לאחר הפשיטה של גדוד 89 הצליחו כוחות הגדוד השלישי של חטיבת יפתח להשתלט על לוד פרט לבניין המשטרה. המצב היה מתוח מאד כי שלוש פלוגות הרובאים נבלעו בעיר הגדולה שעדיין היו בה לוחמים ערבים חמושים ולמעשה היו לשבויים בין שבוייהם. בעיר הוכרז עוצר. לפנות ערב הגיעו אלפי אנשים למסגד כדי להצהיר על כניעה, על פי ההוראות של צה"ל. הטיפול בהם הוטל על שמריהו גוטמן, מוכתר נען, שקשר קשרי ידידות עם ערבים. בשל הצפיפות והמצוקה שנוצרו בערב במסגד, נשלחה האוכלוסייה הלא-לוחמת לבתים ובמסגד הושארו רק הגברים הצעירים, בזמן שבעיר עדיין נמשכה הלוחמה וכוח הלגיון שישב במשטרה סירב לבקשת פרנסי העיר להיכנע.
ב-12 ביולי 1948 בשעה 11:30 פרצו שלושה משוריינים של הלגיון, והחלו יורים לעבר הכוח הישראלי. מהאש נהרגו שני חיילי יפתח ו-12 נפצעו. ההיתקלות ארכה 30 דקות ולאחר מכן הסתלקו המשוריינים. תושבי העיר, שהיו בטוחים כי הגיע הכוח הירדני שנשלח כתגבורת, החלו צולפים בישראלים מחלונות הבתים ומהגגות, ואף פרצו לרחובות ונשקם בידם למרות העוצר. אז, ניתנה פקודה לירות בכל מי שייראה ברחובות. חיילי הגדוד השלישי נכנסו ללחץ, והחלו משיבים אש לעבר היורים והרגו רבים מהם. במהירה התפשטה השמועה כי הישראלים ביצעו טבח באזרחים שמצאו מקלט במסגד דהמש. לאחר דיכוי ההתקוממות, העיר עדיין לא ממש נכנעה. למרות דרישות שהושמעו באמצעות כרוז בכל חלקי העיר, לא מסרו התושבים את נשקם, ורוחם נפלה רק כאשר התברר שהמשטרה נפלה לידי כוחות צה"ל בבוקר ה-13 ביולי, לאחר שמגיניה נטשו אותה במשך הלילה.
אחרי כיבוש לוד התעוררה השאלה אודות הטבח שהיה או לא היה בעיר והאם תושבי העיר גורשו ממנה או או עזבו. אותה. על כך ראו סקירה והפניות לוד, סיור ברגל וברכב בעיר הישנה (חלק ב')

******

 שכונת נוה ירק היא שכונה ערבית שכמעט ולא מתגוררים בה יהודים הנמצאת בצפון העיר, בסמוך לכביש 40.

קטע שני,
לאורך גדת נחל איילון צמוד לכביש 40,
גשר ביברס
אזור התעשייה הצפוני

אירוע טביעה בגשר גינתון – ביום סוער וגשום בפורים שנת תרע"ו,1916, בשעות אחר הצהרים, נקרא מהמושבה רחובות ד"ר מוסקוביץ, לטפל בפועל השוכב קודח מחום בבן שמן. הוא יצא עם עגלון ערבי בגשם שוטף ובדרכים משובשות לבן שמן. הוא טיפל בחולה והצליח לייצב את מצבו. למרות שהשעה הייתה שתיים לפנות בוקר סירב ד"ר מוסקוביץ לבקשת האחות להישאר ללון בבן שמן ולחזור לרחובות בבוקר. ברחובות חיכה לו חולה קשה נוסף, והוא לא רצה לאחר ולסכן את חייו של החולה. בחושך ובגשם שוטף יצא ד"ר מוסקוביץ בעגלה לכיוון רחובות. בדרך חזרה היה עליו לחצות את נחל איילון. העגלון חשב שיוכל לחצות את הנחל כפי שעשה מספר שעות קודם, אולם כעת בגד בהם המזל. כאשר נכנסה העגלה לנחל הגיעו לפתע גלי מים עזים והפכו את העגלה. זרם מים אדיר סחף את העגלה עם הנוסעים והסוסים למרחק רב. כאשר בושש ד"ר מוסקוביץ לחזור יצאו עם בוקר צעירי רחובות רכובים על סוסים, לחפש את הרופא. הם מצאו את העגלה ופגרי הסוסים במקום אחד ואת גופתו של הרופא הרחק משם כשהוא נאחז בשיחים. רק העגלון ניצל וסיפר את אשר קרה.

ד"ר מוסקוביץ נקבר ברחובות. בעת ההלוויה, הספידו משה סמילנסקי שדיבר בשבחו, ד"ר טהון מיפו, ומאיר דיזנגוף כתב בשם ועד תל-אביב על האסון אשר קרה את המושבה בהילקח מעליה רופא ואדם יקר: "….ולא לכם לבד כבד האסון, כי גם לכולנו, לכל בני הישוב, כי הלא אנשים נעלים ויקרים כמנוח אינם בני-מושבה אחת, רק בני כל הארץ, בני כל הישוב בארצנו. עמוד ומעוז היה הד"ר מוסקוביץ לא רק לחולים הרבים אשר בידיעותיו ובכישרונותיו העלה ארוכה למחלותיהם, אך גם אחד מעמודי התווך אשר הישוב החדש והצעיר שלנו נשען עליו. אנשים כמנוח הד"ר מוסקוביץ אנשי מופת המה, מופת לרבים, וממנו צריכים ללמוד ההולכים להתעסק בעבודת הישוב. זה היה אחד מן העסקנים הצבורים, אשר בהם הישוב מתברך, בהיותו צנוע ועובד ושומר את האש הקדושה של תקוותנו בטהרתה…..".
המידע באדיבות ראובן שדה והמקורות הם: משה סמילנסקי: משפחת האדמה, הוצאת עם עובד, כרך ד', תשי"ג; נסים לוי: פרקים בתולדות הרפואה בארץ ישראל 1799-1948, 1998; אבישי טייכר, "ד"ר מוסקוביץ", הרפואה, 136, 412-414, 1999; "הרופא של כולם", מגזין ארץ וטבע, מרץ-אפריל, 2008; *פרוטוקולים של המושבה רחובות : 515 שבת תר"ע, 526 אדר תר"ע, 531 אדר תר"ע, 795, סיוון תרע"ג, 826 כסלו תרע"ג, 843 תרע"ד, 866 תמוז תרע"ד.

 

ב

לאורך השביל ממזרח וממעל נחל איילון

גשר לוד
נקרא גם
גשר ג'ינדס
בצפון העיר

גשר לוד (נקרא גם גשר בייברס) הוא גשר עתיק, השוכן ביציאה הצפונית מהעיר לוד, בין כביש 40 למסילת הרכבת המובילה אל העיר מצפון. הגשר נקרא על-שמו של בייברס שהיה הסולטאן הממלוכי של מצרים וסוריה בין השנים 1260–1277, ואשר שבר את שלטון ממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל. הגשר הוקם בשנת 1273 על דרך הדואר הממלוכית הראשית, שעברה בנתיב דרך הים ממצרים (מרכז השלטון הממלוכי) לסוריה. באמצעות דרך זו הם קיימו רשת יעילה ביותר לקשר פנים מהיר בין חלקי האימפריה. במקום זה עברה גם הדרך ללוד ורמלה – ערים חשובות בתקופה ההיא.
אורך הגשר הוא 30 מ', ויש לו חיזוקים משני צדדיו – מכאן עמידותו. הגשר בנוי על קמרונות גדולים, מחודדים, המפצלים את זרם המים של נחל אילון, אשר בחורף עלול להיות חזק במיוחד. נחל איילון (בשמו הערבי "ואדי מוצררה") הוא אחד היובלים החשובים של הירקון. ייתכן כי אבני הגשר נלקחו מכנסיית סנט ג'ורג' שבלוד, על כך מעיד הדמיון בין תווי הסתתים שעל אבני הגשר – ואבני הכנסייה. את שני עברי קשתות הגשר מעטרים שני זוגות של בעלי חיים: אריות (שדומים מאוד לאריות המופיעים בשער האריות בירושלים) וחולדות או עכברים, כשביניהם כתובת בערבית. הכתובת נמצאת בתוך טאבולה אנסטה -טבלת אוזניים המשמשת כמסגרת מרובעת מסביב לכתובת או לעיטור (באבן, פסיפס וכיוצא בזה). משני צדיה – משולשים דמויי אוזניים.
בכתובת כתוב: בשם אללה הרחמן והרחום. ותפילתו על אדוננו מוחמד ועל חבריו כולם. צוה בבנין הגשר המבורך הזה, אדוננו הסולטאן האדיר המלך א-דאהר רוּכּן א-דין בּיבּרס בן עבּדאללה. בימי בנו אדוננו הסולטאן המלך א-סעיד נאצר א-דין, ברכת-ח'אן, יאדיר אללה ניצחונותיהם ויכפר להם. וזה (הגשר נבנה) בהשגחת העבד המסכן (הרוצה) לרחמי אללה, עלא-דין עלי א-סואק, יכפר אללה לו ולילדיו. בחודש ראמדאן שנת אחת ושבעים ושש מאות.
שמו הנוסף של הגשר הוא גשר ג'ינדאס על שם כפר ערבי בשם זה ששכן לפנים במקומו של היישוב הנוכחי גינתון והלאה לעבר מתחם התעשייה האווירית.. יש חוקרים הטוענים כי הוא הוקם כבר בתקופה הצלבנית (כעדות לכך מציינים את הצלבים בצדו של הגשר), וכן שבייברס "זייף" את הכתובת וניכס לעצמו גשר שלא הוא בנה, ואולם – רוב החוקרים שוללים טענה זו.
יש המזהים את מקום הגשר עם "מעבר לוד", (בארמית: מעברתא דלוד), המוזכר בתלמוד הירושלמי כמקום בו שרף אפוסטומוס את התורה. המשנה, במסכת תענית, מונה את האירוע כאחד מחמש הסיבות לקביעת צום שבעה עשר בתמוז. התלמוד הירושלמי שואל: "איכן שרפה? רבי אחא אמר: במעברתא דלוד, ורבנן אמרי: ב"מעברתא דטרלוסה". (מסכת תענית פרק ד', הלכה ה').
מקור והפניות

אזור התעשייה הצפוני של לוד, המשתרע על שטח של כ-500 דונם, נחשב לאחד מאזורי התעשייה החשובים באזור המרכז, וזאת בזכות קרבתו לנמל התעופה בן-גוריון. רבים מהמפעלים באזור התעשייה הם מתחום הלוגיסטיקה. אזור התעשייה נהנה מקירבה לצירי תחבורה מרכזיים, סמוך לתוואי כביש חוצה ישראל, בצומת הרכבות המרכזי של המדינה.
מפעלים חשובים נוספים בעיר הם חברת ציוד התקשורת "טלרד", מפעל הקרטון "קרגל", "קפה-קו" – חברת-בת של עלית (כיום חלק משטראוס גרופ) לייצור קפה, "קשב" – מרכז המחשבים של בנק לאומי.

האוכלוסייה הערבית בלוד מונה כ-20,000 תושבים ומורכבת מארבע קבוצות: ערביי לוד הוותיקים המכנים את עצמן "לודאים" הן מקרב ערביי לוד שנשארו בעיר מלפני תש"ח.
הקבוצה הראשונה, המונה כיום כאלף חמש מאות איש היא ערביי לוד הנוצרים.
הקבוצה השנייה, המונה כ-7,000 איש היא ערביי לוד המוסלמים. שתי הקבוצות הללו, המהוות מיעוט בקרב האוכלוסייה הערבית בעיר, נמצאות במעמד סוציו-אקונומי גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה הערבית, ומתגוררות בעיקר בשכונות המזוהות כיהודיות.
ילדי הקבוצות הללו אינם לומדים במסגרות החינוך הערבי בעיר, אלא בבתי ספר פרטיים ברמלה וביפו או בבתי הספר היהודיים שבעיר.
הקבוצה השלישית כוללת את האוכלוסייה הבדואית בעיר, שהחלה להגיע מסוף שנות השבעים, בעקבות הסכמי קמפ דייוויד. ככל הנראה זו הקבוצה הגדולה ביותר בקרב ערביי לוד. הבדואים מתגוררים בעיקר בשכונת הרכבת ובפרדס שניר – שתי שכונות המתאפיינות בבניה הבלתי חוקית הנרחבת הממלאת אותן.
הקבוצה הרביעית כוללת את אוכלוסיית המשת"פים שהגיעה לעיר החל מתחילת שנות התשעים. במהלך שנות האינתיפאדה הארוכות נוספו ללוד הערבית כמה מאות משפחות של משתפי פעולה, אשר התקשו להתאקלם חברתית הן בין היהודים והן בין הערבים. בשל חוסר לכידותה של האוכלוסייה הערבית בלוד יחסית לאוכלוסיות ערביות אחרות בישראל, ההתנגדות לקליטת המשת"פים בלוד הייתה עזה פחות מבמקומות אחרים בארץ. משתפי הפעולה יושבו בשכונת אל-ורדה, שנמצאת בתוך שכונת הרכבת, שם הם מוקפים בגדרות תיל ואמצעי אבטחה מחשש להתנכלות, ורק לאחרונה החלו להיטמע מעט בשכונות הערביות האחרות. כיום, המשת"פים מתגוררים גם באזור רמת אשכול ונווה שרת.
בין ארבע הקבוצות הללו שוררת מתיחות ואף יחסי איבה – הן אינן באות בקשרי חיתון זו עם זו, וערביי לוד הוותיקים (בני הקבוצה הראשונה והשנייה) נוטים להאשים את הבדואים והמשת"פים במצבה הקשה של העיר וילדיהם אינם לומדים יחד עם ילדי הבדואים והמשת"פים.

קטע שלישי,
מערב העיר,
שכונת גני אביב
פרדס שניר
שכונת הרכבת

שכונת גני אביב ממוקמת בצפון לוד ומנותקת מיתר חלקי העיר. היא תחומה מדרום ברחוב שדרות מיכה רייס ומיתר הכיוונים היא מעין מובלעת בתוך אזור לא מיושב. שכונת גני אביב הוקמה בשלהי שנות ה-90 בצפון לוד. פרנסי הער דאז חשבו, כי הקמת שכונה מנותקת מהעיר, שנחשבת לחלשה ובעלת תדמית בעייתית, תתרום לה מבחינה כלכלית ותגרור אחריה אוכלוסייה חזקה, אולם לשכונה הגיעו בעיקר עולים מברית המועצות לשעבר. בגני אביב מתגוררים היום כ-16 אלף תושבים. האוכלוסייה בשכונה מורכבת ברובה מתושבים יוצאי ברית המועצות, בגילאי שלושים ומעלה, לרבות מבוגרים וזקנים בגילאי שישים ומעלה. המדד הכלכלי חברתי בשכונה הוא בממוצע 5 מתוך 10. השכונה מאופיינת בבנייה רוויה. בעיקר בניינים בני 4-6 קומות ומספר פרויקטים בהם נבנו בניינים בני 13 קומות. בשכונה יש מוסדות חינוך רבים. בהם מספר גני ילדים, שלושה בתי ספר יסודיים, חטיבת ביניים, תיכון למדעים ואומנויות, קופות חולים, מרכז קהילתי, מתנ"ס ומרכז מסחרי. בשכונת גני אביב אין מוקדי בילוי ופנאי והתושבים נאלצים לצאת ממנה כדי לבלות. יחד עם זאת, מערכת הכבישים הראשיים ותחנת הרכבת הסמוכה מאפשרת להם, בנסיעה קצרה יחסית, להגיע למקומות הבילוי בערים הסמוכות, בהם חולון ראשון לציון ותל אביב.  השכונה ממוקמת במרחק נסיעה קצר מאזורי התעשייה של העיר, מקריית שדה התעופה ומנמל התעופה בן גוריון. כל אלו מאפשרים לתושבים לעבוד במגוון מקומות תעסוקה במרחק נסיעה קצר מאד מהשכונה. בנוסף, לוד ממוקמת במרכז הארץ, במיקום אסטרטגי. בשל הרכבת המהירה לתל אביב ולראשון לציון ומערכת הכבישים הנוחה יכולים תושבי גני אביב לעבוד במגוון רחב של אזורי תעסוקה במרכז הארץ. להרחבה עוד על שכונת גני אביב

פרדס שניר היא אחת מכמה שכונות ערביות בעיר לוד שהתפתחו ללא תכנון מסדיר, ללא הסדרה מוקדמת של תשתיות וללא היתרים. תנאי המגורים והשירותים העירוניים בשכונה זו ובאחרות הם בלתי ראויים, ולא מתקיימת בהן הזכות הבסיסית לדיור נאות. בשכונות אלו קיימות צפיפות גבוהה, בניה ארעית והזנחה סביבתית. האוכלוסייה בשכונות הבלתי-מוסדרות מוסלמית והיא מונה, עפ"י מפקד הלמ"ס )5008 ,)כ- 000,60 נפש. המשפחות המתגוררות בשכונה חשופות לאיום מתמיד של הריסה ופינוי של בתיהן, על אף היותן כלולות בשטחה המוניציפלי של העיר לוד מזה עשורים רבים. לאורך השנים התקיימו באזורים אלה מהלכי תכנון וניסיונות הסדרה חלקיים, אשר באחרונה קיבלו משנה תוקף באמצעים של תכנון סטטוטורי המבקש לשנות את מעמדה החוקי של השכונה. בתכנית לד/6300 משנת 5005 ,וכן בתכנית המתאר העירונית המקודמת בימים אלו, נכללים שטחי השכונות הבלתי- מוסדרות בשטח התכנון בייעוד למגורים. הכרה סטטוטורית זו היא תנאי הכרחי לקידום תכנון בשכונות, אך היא עדיין לא מסירה את איומי הפינוי וההריסה באופן מוחלט, מכיוון שלשם קבלת היתרי בניה, הסדרת הבינוי הקיים ושיפור תנאי החיים, נדרש תכנון מפורט. אוכלוסיית השכונה עברה במשך שנים אירועים סוערים בהיבטים הקהילתיים. תושבים חדשים התיישבו על אדמות שניתנו כפיצוי על הפקעה במקומות אחרים, אך ללא הסדרה תכנונית, הריסת בתים חוזרות ונשנות היו נחלת השכונה ושכונות לוד הערביות האחרות. ניסיונות הסדרה קודמים, ובפרט בשכונת נווה שלום הסמוכה, לוו בליקויים תשתיתיים שונים הניכרים בשטח. הבטחות ויוזמות תכנוניות קצרי טווח ששירתו מערכות בחירות שונות וכדומה מהווים אף הם את הרקע לסגרגציה חברתית וקהילתית של המתחמים ולבניית יחס התושבים לסביבתם ולמהלכים ממסדיים באשר הם. במשך השנים כשל הממסד בסוגיית התכנון ההולם והסדרת השכונות האמורות. לפיכך, כל ניסיון להסדרה תכנונית חייב לכלול את שיתוף הקהילה האמורה בתכנון, בחינת שאיפותיה ויצירת תשתית עבודה בשלה לתכנון. במהלך החודשים דצמבר 5063 עד מאי 5064 נערכה בפרדס שניר עבודת מיפוי ותכנון ראשונה מסוגה, במסגרתה שורטטה מפת ייעודי קרקע המבטאת את צרכיהם של תושבי השכונה, וכן בוצעה הערכה פרוגרמתית נקודתית, בהתאם לתחזיות הצמיחה של השכונה. הרחבה 

שכונת הרכבת הייתה שכונת המגורים היחידה, שהוקמה ביוזמת המנדט הבריטי. מטרתה הייתה, לשכן את פקידי הרכבת הגבוהים, לעובדי הרכבת ולמשפחותיהם, בשכונה נפרדת מהעיר, על פי עקרונות תכנון מערביים שאפיינו את התכנון הקולוניאלסטי הבריטי. השכונה הוקמה בסמוך לתחנת הרכבת הגדולה ביותר שהוקמה עד אז בארץ ישראל. בתחילה הוקמו צריפי עץ, ולאחר תקופה קצרה, בשנת 1941, הוקמו בשכונה בתי האבן מפוארים שחלקם קיימים עד היום. השכונה חולקה לשני רובעים: חלק אחד תוכנן כשכונת מגורים טיפוסית לפרברים שצמחו באותה העת בכל רחבי אנגליה. בתי השכונה הוקמו כבתים חד-קומתיים ומקופי גינות פרטיות. הבתים התאפיינו בגגות רעפים וארובות, ותכנית המבנה הועתקה ממבני מגורים טיפסויים באנגליה של אותה העת. כמו כן, פעלו בשכונה בית קפה, מועדון חברים ומגרשי טניס – שהכניסה לאותם מקומות היתה לאזרחים בריטים בלבד. הרובע השני תוכנן להוות את הבסיס למרכז העסקים הראשי של ארץ ישראל (דבר שכמובן לא התממש) וכלל בתי מלון, חנויות ומשרדים. המחשבה למרכז עסקים ראשי, נבעה מהעובדה שתחנת הרכבת לוד היוותה צומת דרכים מרכזית: מסילת הרכבת בלוד חיברה בין מצרים, בירות וחיפה, תל אביב ויפו וירושלים, ושדה התעופה הסמוך שנפתח לטיסות אזרחיות בשנת 1937 – חיבר למעשה את ארץ ישראל עם כל העולם.  שני הרובעים נהנו מתאורה חשמלית (בשונה מיישובי הסביבה שנותרו בחשיכה עוד שנים רבות), וזאת הודות לגנרטור שפעל במקום כבר מראשית הקמת השכונה. במהלך מלחמת העצמאות, לאחר שהבריטים נטשו את המקום, יושבו כאן מהגרים יהודים, אך די במהירות השכונה הדרדרה, והמשפחות היהודיות עזבו את המקום, ואת מקומן תפסו משפחות ערביות. במהלך השנים, נעשו כל מיני שינויים בשכונת הרכבת ובשכונת פרדס שניר הסמוכה לה (כמו למשל הקמתם של אלפי בתים ללא כל היתר), אך דבר לא הצליח להרים את המקום.
כיום, השכונה עלובה, עזובה והרוסה, ובשטחים הפתוחים בה הונחו על ידי מנהל מקרקעי ישראל סלעי ענק, במטרה למנוע בנייה בלתי חוקית במקום. מקור ועוד

קטע רביעי,
שכונות דרום העיר
מרכז העיר

 

 

******

סוף דבר,

דיווש זה היה הסיבוב השלישי
להכרה הראשונית של העיר.
ככל שמסתובבים בה יותר,
נוכחים לדעת
שעיר זו מעניינת ומגוונת ביותר,
יש בה רבדים רבים
ועוד רבה מאוד הדרך  לידיעתה

****

לעיר זו יש מורשת היסטורית מרשימה
בתולדות הארץ והמדינה.
יש לה פוטנציאל אדיר שלא מומש עדין.

*****
פרנסי העיר מתייגים את לוד
"פסיפס של תרבויות"
לוד היא דוגמה
מעניינת של דו קיום יהודי-ערבי

*****
ראוי שהמדינה תתייחס
אל לוד כפרויקט שיקום לאומי
חשיבות פרויקט כזה עומדת במעלה ראשונה,
לא פחות למשל, מהעברת בסיסי צה"ל לנגב

****

תודה לעומר שדה שפנה ודחף לקיום הסיור,
לאלי אבוטבול שגם הפעם סייע בהובלה,
הדרכה ומפגש עם בני העיר
למיכאל עוזרמן ולרז גורן שהשתתפו
זה האלבום של רז גורן