ביום שלישי (19/3/2019), במזג אוויר נפלא (חמים ובהיר) יצאנו אורי לביא ואני לדיווש צילום בדרום תל אביב.

 

 

בחלק גדול מהמקומות עברתי בטיולים קודמים: האחרון, דרום תל אביב: כפר שלם, שכונת התקווה ושכונת פלורנטין, מאי 2018 והקודם דרום תל אביב ונמל יפו אוגוסט 2015.

 

בטיול זה הצבנו שתי מטרות: האחת, להמשיך ללמוד ולהכיר את דרום העיר תל אביב בכלל ובמיוחד את השכונות והמקומות בהם והשניה להרבות בצילום.

 

*****

****

מסלול הטיול

 

קטעי המסלול , המקומות והמראות

שכונת הארגזים

שכונת הארגזים היא קטנה ושטחה 0.13 ק"מ ריבועים, והיא גובלת בדרך לח"י ובית יעקב בצפון, בלבנה במזרח, בפארק מנחם בגין ונחל איילון בדרום ובשכונת עזרא במערב. נבנתה על שטח שבו נמצא עד מלחמת העצמאות חלק מהכפר הגדול סלמה שנכבש באפריל 1948 במבצע חמץ במסגרתו הורחב התחום הטריטוריאלי הישראלי בדרום תל אביב ונכבשה העיר יפו. לאחר המלחמה שוכנו בבתי הכפר עולים חדשים. חלק מהם הקימו בתים חדשים ובמשך השנים נבנו בשכונה בתים נוספים, חלקם בידי בניהם של התושבים הראשונים וחלקם בידי תושבים חדשים, בהם קבוצת אסירים משוחררים שהתיישבו במתחם המכונה "מתחם אסמל". תושביה הראשונים של השכונה לא הורשו לרשום את נכסיהם, ולא הוכרה כל זכות קניין שלהם שלהם בבתים. למעשה התושבים שהגיעו בהמשך התיישבו במקום ללא היתר לכך, ומשכך, גם הם נעדרי זכויות קניין במקום. התרחבות השכונה נעשתה באופן עצמאי, ללא שהוקמו התשתיות לכך. מרבית רחובותיה אינם אלא שבילים צרים ולא סלולים. בשנת 1991 הוקמו בשכונה  56 מגורונים (קרוואנים) לשיכון עולי יוצאי חבר העמים וזוגות צעירים. בשכונה אין מערכת ניקוז מסודרת  והיא היא סובלת מהצפות כמעט מדי חורף. כבר לפני יותר משני עשורים נעשו מספר ניסיונות ללא המלחה לממש תכניות פינוי – בינוי. נקווה וייתכן שיום אחד תשתנה דמותה של השכונה שיצחק רבין בביקורו בה בשנת 1992 אמר שהיא מזכירה את שכונת ג'באליה בעזה. מקור  וראו בהרחבה עינת פישביין (2003) פינוי-בינוי: סיפורה של שכונת הארגזים, באתר מרכז אדוה

פארק דרום
נקרא גם
פארק מנחם בגין

פארק מנחם בגין, הגן העירוני הגדול נקרא גם פארק דרום, שמו מעיד על מיקומו בדרום העיר והוא גובל בשטחים חקלאיים של מקווה ישראל. הוא ממוקם בין אפיק נחל איילון ושכונות דרום תל אביב, משתרע על שטח של 1,000 דונם כאשר רק כ-500 דונם פותחו. אחזקת הפארק ותפעולו נעשים באחריות חברת גני יהושע מנהלת את פארק הירקון. בפארק מדשאות, מתקני משחקים, אגם לסקי מים בכבלים, היחידי בארץ ומרכז ספורט מגוון. הכוונה שבעתיד פארק זה יהיה חלק מ"החגורה הירוקה" של דרום תל אביב. ויתחבר עם הגן הלאומי הגדול ע"ש אריאל שרון שהמוקד שלו הוא אתר האשפה לשעבר חיריה.

כפר שלם

כפר שלם היא שכונה בדרום מזרח העיר תל אביב במקום בו ניצבת השכונה התקיים עד לשנת 1948 חלק מהכפר  סלמה להלן. במבצע חמץ שהתקיים ב-22 באפריל 1948, נכבש הכפר ותושביו נמלטו ליפו. לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל יושבו במבני הכפר פליטים יהודיים מהאזור ובעולים חדשים, בעיקר משפחות של עולים תימנים, שהגיעו במבצע על כנפי נשרים. בהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים – סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג') לרמת גן. מאוחר יותר שונה שם הכפר מ"סלמה" ל"כפר שלם", שהיה מעתה לשכונה תל אביבית צפופה מאוד – בת כ-20,000 תושבים. לבד מבתי הכפר הערבי שנושבו, נבנו על אדמות הכפר השכונות רמת חן, גבעת גאולה, רמת השקמה, שכונת הבולגרים, שכונת חפץ חיים וכן הפארק הלאומי של רמת גן.

סלמה היה כפר ערבי כ-5 קילומטרים מזרחית ליפו, מזרחית וסמוך לשכונת התקווה, שתושביו נמלטו במהלך מלחמת העצמאות. ב-1913 רכשה חברת חברה חדשה לקניית ומכירת קרקעות 2150 דונם מהשייח' של סלמה, סלים. 650 דונם נמכרו לאיכרי פתח תקווה והיתרה לחברת אחוזת קורסק שחזרה בה, מאוחר יותר, מן העסקה. השטח עליו שכן הכפר מצוי היום בתחומן של שלוש ערים שונות – שכונת התקווה ושכונת כפר שלם בתל אביב-יפו, שכונת גבעת גאולה והפארק הלאומי ברמת-גן ודרום גבעתיים.

מרכז הכפר והגרעין ההיסטורי שלו שכן כ-500 מ' מצפון לכביש תל אביב–יהודיה, אך מתצלומי אויר עולה שהשטח הבנוי הרציף הגיע עד לכביש ואף חצה אותו. ממרכז הכפר יצאו שש דרכים עיקריות: מערבה, צפונה-מערבה, צפונה-מזרחה, מזרחה, דרומה, דרומה-מערבה. בתים נבנו לאורך הדרכים שיצאו מן הכפר, כך שהשטח הבנוי קיבל צורה של כוכב. מעבר לשטח הבנוי הרציף היו פזורים בתים בפרדסים ברדיוס נרחב. ריכוזי בתים היו קיימים בחלק המזרחי של הכפר (באזור דרך הטייסים של היום ואף מעבר לו).
מסוף 1947, לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, השתתפו חלק מתושבי סלמה בפעילות נגד היישובים היהודיים הסמוכים, וכוחות צבא ההצלה בפיקודו של חסן סלאמה השתמשו בעיירה כבסיס לפעולותיהם כנגד תושבי תל אביב ורמת גן. לאור המצב הביטחוני הרעוע החלו תושבים מסלמה להימלט לכיוון הערים יפו, לוד ורמלה. בשכונות היהודיות הסמוכות הוצבו כוחות מחטיבת גבעתי של "ההגנה". ב-8 בדצמבר 1947תקפו לוחמיו של חסן סלאמה את שכונת התקווה. מתקפה זו הצליחה בשלב הראשון, אך לבסוף נהדפה. בתים רבים בשכונה הועלו באש, ובתים נוספים של תושבי השכונה שברחו, נבזזו. בסוף אותו החודש ביצעו כוחות שכללו יחידות של חטיבת גבעתי והפלמ"ח תקיפה כושלת שכונתה "מבצע יהושע", על חלקה הצפוני של העיירה. בחודשים שלאחר מכן בוצעו תקיפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, כמו למשלמבצע נזלת. במשך תקופה זו המשיכו ערביי סלמה לירות לעבר שכונות יהודיות. באפריל 1948 נערכו שתי התקפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, שבעקבותיהן התגבר זרם התושבים הנמלטים מהעיירה. ב-28 באפריל 1948, במסגרת מבצע חמץ של "ההגנה" שמטרתו המקורית הייתה כיתור העיר יפו על ידי כיבוש הכפרים הערביים סביבה, טיהור השטח שסביב לה וקידום כניעתה, החלה חטיבת "קרייתי" של ההגנה להטריד את סלמה מכיוון מערב. בעקבות פעילות "ההגנה" נמלטו תושבי הכפר ומגיניו לעבר יפו. בליל ה-29 באפריל תקפו יחידות של חטיבת אלכסנדרוני את העיירה משני כיוונים שונים ומצאוה ריקה מבני אדם.

לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל יושבו מבני העיירה בפליטים יהודיים מהאזור, ובהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים – סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג') לרמת גן. כ-500 דונם הוחכרו לחברת "הזרע", שהקימה במקום חווה חקלאית (כיום "חוות שלם"). שטח הכפר כולו הועבר לבעלותהקרן הקיימת לישראל.
בבתים נטושים בפאתי הכפר בתחום רמת גן התיישבו עולים מתימן, בשטח שהפך מאוחר יותר ל"גבעת גאולה". על שטחים חקלאיים של סלמה הוקמו ברמת גן השכונות רמת השקמה, רמת חן והפארק הלאומי. בשנת 1974 הוקם על חלק משטח הפארק הלאומי הספארי.
בתל אביב הוקמו השכונות הבאות על שטחי סלמה: נווה אליעזר, ניר אביב, נווה חן, נווה בארבור, נווה צה"ל, נווה כפיר, לבנה וחלק מיד אליהו.
רחוב "דרך שׂלְמה", העובר בדרום תל אביב, חיבר בעבר את יפו וסלמה ומשמר את שמה של העיירה.
כיום נותרו כמה ממבני העיירה כבתים בשכונת "גבעת גאולה" ברמת גן ובכפר שלם בתל אביב. ברמת השקמה, בפינת דרך הטייסים והרב פרדס ניצב מתחם מגודר ובתוכו עץ שיזף עתיק. בסמוך לעץ עמד עד שנות ה-70 קבר ש'יח. הקבר עמד בפאתי בית קברות מוסלמי, שעליו נבנו חלק מדירות השכונה. רוב בתי סלמה נהרסו במסגרת מבצע "פינוי-בינוי" עם הריסת חלקים נרחבים מכפר שלם ושכונת הארגזים בתל אביב. בנוסף נותרו על תילם מבנה קבר השיח', בית קברות אחד ומסגד העיירה.
מקור, הרחבה והפניות

בעשור השני המדינה ביקשה להרוס את בתי הכפר ולהקים בתים חדשים. ב-1965 נחקק חוק פינוי בינוי והחל תהליך פינויים של התושבים מהשכונה. תהליך זה ידע עליות ומורדות בסוגיית היחס תושבים-מימסד; אחד מאירועי המריבה הקשים אירע בדצמבר 1982, כשתושב השכונה, שמעון יהושע, ניסה למנוע את הריסת ביתו ונורה למוות בידי שוטר. בתחילת שנות ה-90, פונו מאות משפחות שקיבלו פיצויים. רבות מהן קיבלו דיור בשיכונים רבי קומות באזור, שהפכו עד מהרה, עקב צפיפות הדיור, למה שהתושבים מכנים "סלאמס על עמודים" לחלק מן המשפחות איפשרה עיריית תל אביב-יפו להמשיך לגור בבניינים צמודי קרקע. כל שתי משפחות קיבלו מגרש של חצי דונם, ורשות לבנות בית דו-משפחתי. עקב נדירות בתים צמודי קרקע, ומדיניות חילופי האוכלוסין בתל אביב, החליטה עיריית תל אביב-יפו שכל הבתים צמודי הקרקע בתל אביב ישלמו ארנונה אחידה, בלי קשר לשירותים האחרים הניתנים במקום. כ-300 משפחות שלא נכללו בהסדרי שנות ה-90, גרות כיום במתחמים המיועדים להריסה.
מקור, הרחבה והפניות

נווה כפיר היא שכונה השוכנת מדרום וממערב לכפר שלם, ממזרח לשכונת בית יעקב ומצפון לדרך בר לב (דרך לח"י). עד לשנות ה-70 הייתה שכונת כפיר הייתה חלק מכפר סלמה-כפר שלם. בתיה היו בתים חד קומתיים ישנים. באותה עת החלה עיריית תל אביב-יפו לפנות את תושבי סלמה מבתיהם ובנתה עבורם שיכונים סביב הגרעין המרכזי של הכפר. השכונות החדשות שהוקמו הן: נווה אליעזר, ניר אביב, נווה חן, נווה בארבור, נווה צה"ל ולבנה.
השכונה נבנתה בצורה ייחודית כאשר כל בלוק מורכב מעשרה בנינים בני ארבע קומות ובניין גבוה אחד של שמונה קומות. הבלוקים מתעקלים כקוביות וסובבים כמסגרת עם פינות משופעות ובתוך המסגרת ישנה גינת משחקים עם פינת דשא. בסך הכל ישנם בשכונה חמישה בלוקים כאלו. באופן פורמלי מקיפה השכונה רק את הבלוקים האלה ומבנה דיור מוגןלקשישים, אולם נהוג לכלול בה גם בתים נוספים שקמו בשנים האחרונות על חורבות כפר שלם. מקור 

*******

שכונת התקווה

נווה צה"ל גובלת במערב עם שכונת התקווה במזרח עם כפר שלם בצפון עם יד אליהו. הרחובות המקיפים את השכונה הם רחוב גבעתי (בין השכונה לגן התקווה), רחוב ההגנה, רחוב קרייתי ודרך משה דיין (בין השכונה לכפר שלם). שמות הרחובות בשכונה קשורים לביטחון ישראל: אריאל, קרייתי, גבעתי, בן-חיל, אלוף, מעו"ז.
השכונה נבנתה על אדמת שדות ופרדסים שהיו בין שכונת התקווה וגרעין הכפר הערבי הגדול סלמה, בשנים 1950-1951 ונקראה אז שיכון צבא הקבע על ידי שכונת התקווה. לפני 1948 היו בשטח שדות ופרדסים ודרכו חדרו הערבים מסלמה בקרב שכונת התקווה בתחילת מלחמת העצמאות.

 

שכונת התקווה שוכנת בדרום-מזרח תל אביב בגבולות דרך ההגנה בצפון, נתיבי איילון במערב, רחוב גבעתי ורחוב מצובה במזרח, ודרך לח"י בדרום. השכונה נוסדה בשנות ה-30, אך סופחה לתל אביב רק לאחר מלחמת העצמאות.
שכונת התקווה נוסדה ב-1935 על ידי עובדי עיריית תל אביב יוצאי עדות המזרח, ביוזמתו ובמימונו של יהושע ליכטר, שמעון מליחי (מליחי היה המוכתר של שכונת התקווה, אהוב השכונה) וגרשון שץ. ליכטר מליחי ושץ קנו שבעה דונמים של פרדסים מיושבי הכפר הערבי סלמה הסמוך, והעמידו אותם לחכירה. למרות המחיר הזול (3 לירות ארץ ישראליות למגרש) לא היו קופצים רבים. הראשון לרכוש מגרש בשכונה היה נדב זכריה (שמאוחר יותר הפך ל-"מוכתר" הראשון של השכונה), שהתיישב בפאתי השכונה ובנה בה במו ידיו דירת שני חדרים. כאשר פרצו מאורעות 1936, הגיעו לשכונה משפחות נוספות, בעיקר משכונת "כרם התימנים". השם הוא סמלי כסמל לאמונתם של המייסדים בעתיד מזהיר
במהלך מלחמת העצמאות שימשה השכונה חיץ בין תושבי הכפר הערבים לבין תל אביב. בתחילת המלחמה נערכה מכיוון הכפר סלמה התקפה כבדה על השכונה בפיקודו של חסן סלאמה, שנהדפה תוך אבידות כבדות לתוקפים.
לאחר הקמת מדינת ישראל הועברו יושבי השכונה למעברות שיוחדו לעולים מארצות המזרח. כאמור, עד קום המדינה סרבה עיריית תל אביב לספח את השכונה לתחום שיפוטה, וכתוצאה מכך נאלצו התושבים לספק את צורכיהם בכוחות עצמם. הם יצרו מערכת חברתית נבדלת, עד כי בשנות ה-60 (כ-15 שנים לאחר הסיפוח) עדיין ניכרה מגמת התבדלות רבה יחסית של תושבי השכונה.
מקור והפניות

שכונת התקווה היא אחת השכונות היותר קהילתיות של תל אביב. בעבר נחשבה לשכונת עוני והייתה לסמל לקיפוח כלפי עליית המזרח, ובפרט העולים מתימן ומעיראק שמהווים עד היום רוב בקרב התושבים – אבל גם סמל לסירוב שלהם להיכנע לקיפוח.
בשנים האחרונות הושקעו בשכונה עשרות מיליוני דולרים בשיפור תשתיות מים וביוב, סלילת מדרכות והתקנת מקומות חנייה  ושדרוג שוק התקווה.

תחנת רכבת הגנה

תחנת הרכבת תל אביב – ההגנה ממוקמת על דרך ההגנה וסמוכה לתחנה המרכזית החדשה של תל אביב. מקום התחנה הוא על מסילת איילון. מיקום התחנה על מסילת החוף הוא כ-98.5 קילומטר דרומית לתחנת הרכבת חיפה מזרח.
התחנה, אשר נחנכה ב-22 ביוני 2002, תוכננה על ידי "קייזר-קייזר-לקנר אדריכלים". לאחר הוספת המסילה השלישית באיילון, שנפתחה ב-2 בספטמבר 2006, נוסף לתחנה רציף אי חדש.
מתחנת תל אביב ההגנה נבנה גשר רכבת המוביל לצומת חולון, עליו הונחו מסילות בקו הרכבת לתחנת הרכבת ראשון לציון משה דיין ולהמשכו הלאה לאשדוד ואשקלון דרך יבנה מערב וצומת פלשת. במסגרת העבודות על הקו נבנה בתחנה רציף חמישי, שיחד עם רציף 4 משרת את הרכבות בקו. הקו נפתח ב-25 בספטמבר 2011.
באוגוסט 2018 התחילה בנייה של תשתית חישמול עילי בתחנה, כחלק מההכנות להפעלת הקו המהיר לירושלים. התחנה משרתת מספר נוסעים גדול בזכות נגישותה הנוחה בהליכה לתחנה המרכזית החדשה של תל אביב, משם קיים שרות אוטובוסים לכל רחבי גוש דן וישראל.
בתחנה אולם נוסעים סגור במפלס עליון, ממנו יורדים לרציפים באמצעות דרגנועים. בתחנה שני רציפי-אי ורציף צד אחד (חמישה רציפים בסך הכל), אליהם מגיעות חמש מסילות המשרתות אותם: שלוש המסילות המערביות ממשיכות אל התחנה התפעולית תל אביב דרום תפעולית (ומשם הנסיעות ממשיכות במקביל לכביש 1 אל מקטע מסילת הרכבת לירושליםבין תל אביב ללוד) ושתי המסילות המזרחיות ממשיכות אל מסילת הרכבת תל אביב – בני-דרום. בשל הצורך לעלות אל הגשר העובר מעל נתיבי איילון ומסילת האיילון רציפים 4 ו-5 קצרים יותר מרציפים 1-3. התחנה היא תחנת ביניים והתנועה ממנה אפשרית בשני הכיוונים. היציאה מאולם הנוסעים היא ישירות לדרך ההגנה.
במסגרת התוכנית להקמת מסילה רביעית באיילון מתוכננת הוספת רציף ששי לתחנה, על שטח תעלת האיילון. גשר ההגנה יורחב לכיוון צפון ויוכנס בו נתיב אשר ישרת את קרונות המערכת להסעת המונים במטרופולין תל אביב – הקו הסגול, לכשתושלם בנייתו בשנת 2024 לפי הצפי.
מקור

נווה שאנן

נווה שאנן היא שכונת פועלים שהוקמה בדרום תל אביב ב-1921. גבולות השכונה הם רחוב הרכבת מצפון, דרך בגין ורחוב העלייה ממערב, רחוב החרש ממזרח ורחוב דרך סלמה מדרום.
לאחר מאורעות תרפ"א, החליטה קבוצה של מעל 400 יהודים לעזוב את יפו. יושב ראש הוועד של המתיישבים היה העסקן והחוקר יעקב פרמן. לשם כך איתרה הקבוצה את פרדס שייח'-עלי ששכן בסמוך למתחם של תחנת הכוח הראשונה בתל אביב. הפרדס היה תא שטח פורה בגודל של 260 דונם ונהנה מאספקת מים עצמית. את הקרקע רכש עבור הקבוצה בצלאל יפה ובדצמבר 1921 חגגו חברי הקבוצה את השלמת הרכישה של השלב הראשון. חברי הקבוצה, אשר כללה בעלי מקצוע מתחומים שונים, ובהם נגרים, חקלאים, סוחרים ופועלי בניין, שאפו להקים חלופה עירונית למונופול החקלאי שהיה בידיהם של הערבים ביפו והגרמנים במושבה שרונה. בהתאם לכך, הם בחרו, במסגרת תחרות אדריכלית שיזמו, בתוכניתו של האדריכל יוסף טישלר, הידועה כתוכנית "המנורה".
על פי תוכנית המנורה, אשר בנויה למעשה על רעיון קונצנטרי השואב השראה מפרויקטים חקלאיים–עירוניים מוקדמים יותר, כדוגמת אלה שלריכרד קאופמן ואבנעזר הווארד, תוואי הרחובות בנוי בצורת מנורה של חנוכה, אשר השמש במרכזה. רחוב לוינסקי מהווה את "השמש" וממנו יוצאים "קנים": רחובות צרים, אשר מתעגלים בהגיעם לציר שדרות הר-ציון (שדרות ירושלים דאז). עם זאת, התוכנית לא באה לידי מימוש בשל הסיבה שחברי הקבוצה התקשו לרכוש את כל השטחים המיועדים. המיקום הגאוגרפי של התוכנית נקטע למעשה במה שהפך מאוחר יותר לגבול בין יפו לתל אביב. גבול זה, לא רק שחסם ומנע את התממשות החזון האוטופי של הקבוצה, אלא גם יצר את תוואי השטח שהוקצה בשנים מאוחרות יותר לפרויקט התחנה המרכזית החדשה.
בהסתמך על האופי הקונצנטרי של תוכנית השכונה, היווה מרכז ה"מנורה" מתחם שכונתי מקומי, אשר בהמשך נקרא "מתחם ביאליק". מתחם זה כלל בית ספר יסודי שכונתי ע"ש חיים נחמן ביאליק שנבנה ונחנך ב-1930, על מנת לענות על צורכיהם של תושבי השכונה. בד בבד, החלה השכונה גם להינתק משאר אזורי המגורים הסובבים אותה. תושבי השכונה, אשר בחלקם הגדול עבדו בתחומי מלאכה שונים ומגוונים, פתחו את עסקיהם כך שנוצר רצף של בתי עסק קטנים המתמחים במקצועות, כגון: דפוס, ייצור מתכת, מכירת נעליים, נגרות וכדומה. אלה התערבבו עם בתי המגורים, אשר נבנו בבנייה נמוכה ורוויה יחדיו. התרחבותה של שכונת נווה שאנן נרכשו אדמות אבול ג'יבן עליהן נבנתה השכונה החדשה בשנות השלושים על גבעה לצידי הדרך העולה מצומת המסגר – לה גוארדיה (הרחובות ראש פינה, איילת השחר, הגר”א). בשנים 1934- 1936 הוקמו על הגבעה כמה מהבתים המרשימים בעיר שנבנו לפי אדריכלות הסגנון הבינלאומי.
ב-1938 התקבלה ההחלטה לפתוח בשטח הגובל מצפון-מערב לשכונה את תחנת האוטובוסים המרכזית הראשונה של תל אביב ("התחנה המרכזית הישנה"). המניע העיקרי להקמת התחנה בשטח זה נבע מעצם העובדה שהאוטובוסים העירוניים חנו בכיכר המושבות הסמוכה שהיוותה צומת תחבורתי בעיר.

ב-1963 החל להתגבש פרויקט יזמי אחר מדרום לשכונה, הידוע כיום כמתחם "התחנה המרכזית החדשה". מבנה התחנה נמצא על קרקעות שנקנו באותו זמן על ידי היזם אריה פילץ, אשר היה נחוש לנצל את זכויות הבנייה המגיעות לו ולהקים שם טרמינל אוטובוסים בינעירוני, ללא כל התחשבות במצב הסביבה וטובת תושבי המקום. בניית התחנה, הסתיימה ב-1993 ונפתחה ב-18 באוגוסט באותה השנה.
האזור כולו התדרדר בשל חילופי אוכלוסייה, התבלות המבנים הקיימים באזור והזנחתם, ואי ההשקעה של העירייה בתשתיות ושירותים קהילתיים. התחנה החדשה הפכה למוקד אזורי, אשר קיבל גוון רב-תרבותי ומשרת בעיקר את צורכיהם המסחריים של אוכלוסיית הזרים באזור. מתחם ביאליק הפך לאזור פשע, המשמש גם כמקום מפגש לנרקומנים, זונות וחסרי בית. התחנה המרכזית הישנה הפכה אף היא לאזור נטוש, משום שכל תנועת האוטובוסים עברה לתחנה החדשה, ושטח התחנה הישנה הפך לחניון אוטובוסים ומכוניות. ב-2 באוגוסט 2009 נהרסו הרציפים האחרונים שנותרו בתחנה, לאחר ששלושה רציפים נוספים נהרסו ב-2001.
בנוסף, עברה השכונה גם שינויים באופי האוכלוסייה. אם בשנותיה הראשונות של השכונה התושבים המייסדים היו ברובם בעלי מקצועות חופשיים, המתקשרים לתחומי מלאכה ובנייה, הרי שברבות השנים חלקם עזבו את האזור, או שהשכירו את השטחים והמבנים למשפחות אחרות, אשר באו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. בשנים המאוחרות יותר האזור הפך לפחות אטרקטיבי בשל התופעות האורבניות השונות שצוינו לעיל, והחל למשוך גורמי פשע, משפחות מעוטות יכולת, ועובדים זרים, בשל שכר הדירה הנמוך יחסית בעיר.
ב-6 בספטמבר 1996 נחנך בשכונה מדרחוב. ב-2005 בית הספר ביאליק הועבר למבנה של בית ספר רוגוזין ברחוב העלייה, וחלק ממבנהו נהרס ומבנה נוסף נשאר ונמסר לשימושה של משטרת ישראל. לידה הוקמה ב-2007 "גינת לוינסקי" – גינה ציבורית עם מגרש ספורט וגן שעשועים. בלב הגינה ממוקמת ספריית גן לוינסקי – מרכז קהילתי עצמאי וייחודי המציע פעילות פנאי ותרבות למגוון הקהילות המתגוררות בשכונה.
לפי תוכנית המתאר תל אביב 5000 שהוצגה ב-2 בפברואר 2010, צפויים נווה שאנן ואזור התחנה המרכזית הישנה לפיתוח כשכונת מגורים, בעיקר למשפחות וצעירים, בשילוב שימושים נוספים. לאורך נתיבי איילון יפותח מרכז עסקים ראשי ויקומו מגדלים. בשטחי התחנה המרכזית יוקם מרכז ציבורי הכולל את בית הספר לאמנות מנשר
מקור, הרחבה והפניות 

שכונת פלורנטין
ורחוב לוינסקי

פלורנטין היא שכונה אשר נקראת על שמו של דוד פלורנטין. השכונה ממוקמת בין הרחובות העלייה במזרח, אליפלט במערב, דרך יפו מצפון ודרך שלמה (סלמה) מדרום.
השכונה הוקמה בשנת 1927 מדרום למסילת הרכבת לירושלים שהובילה אליה מתחנת הרכבת יפו, על-פני פרדס רחב ידיים. פלורנטין נוסדה על ידי דוד אברבנאל והקבלן שלמה (סלומון) פלורנטין, שעלה לישראל מסלוניקי שביוון. את השכונה קראו על שם אביו של שלמה, דוד פלורנטין^] השכונה תוכננה כשכונה בורגנית המשלבת עסקי מלאכה, תעשייה זעירה ומסחר, לצד בניינים בני 3 עד 4 קומות שרחובות צרים ביניהם. בראשיתה אוכלסה פלורנטין בעולים יהודים מיוון, פולין, צפון אפריקה, בולגריה, טורקיה ובוכרה.

לקראת סוף שנות ה-60 של המאה העשרים החלה נטישת השכונה על ידי תושביה המקוריים, שאת מקומם תפסו עסקי מסחר ותעשייה זעירה. בשנת 1991 הכריזה עיריית תל אביב על פרויקט התחדשות אזורי שנמשך עד לסוף העשור ומאז מובילות אותו יוזמות פרטיות הכוללות שיפוץ מבנים ותיקים, בניית בתי דירות, פתיחתם של בתי קפה, מקומות בילוי, גלריות, סדנאות אמנים צעירים וחנויות מעצבים, תוך חיסול התעשיות הוותיקות, כמו ביגוד וריהוט. עלויות המגורים והשכירות, הנמוכות יחסית לשכונות תל אביביות מבוססות יותר, מושכות לפלורנטין צעירים רבים ו"בליינים" החיים בצד האוכלוסייה הוותיקה ההולכת ומצטמצמת. עם זאת, סמיכותה של השכונה לאזור התחנה המרכזית הישנה וריכוזי העובדים הזרים בסביבותיה עדיין לא הצליחו להיטיב עם תדמיתה.
מגמת ההתחדשות עוררה את שוק הנדל"ן בשכונה, וגרמה למספר בעלי בתים להגיש תביעות נגד תושבי שכונה ותיקים החיים בהסכם דמי מפתח, בשאיפה לקבל לראשונה אחרי עשרות שנים תמורה ריאלית לנכסים שברשותם. כתוצאה ממשפטים אלו חלו תמורות דמוגרפיות באוכלוסיית האזור, משפחות מסוימות נאלצו לעזוב וגדל ריכוז הצעירים בשכונה.
באוקטובר 2006, לאחר שעלתה רמת הפשיעה בשכונת פלורנטין, החליטה העירייה לתגבר את המשטרה בשוטרי משמר הגבול. תושבי השכונה, ביחד עם פעילים מארגונים חברתיים, יצאו להפגנות כנגד תוכנית זו. ההחלטה לא בוטלה, אך מאז פעילות המחאה שוטרי מג"ב לא פועלים בשכונה

רחוב לוינסקי

רחוב לוינסקי הוא רחוב מסחרי ראשי בדרום תל אביב הקרוי על שמו של הסופר הציוני היהודי-רוסי אלחנן ליב לוינסקי. זהו רחובה הראשי של שכונת נווה שאנן, והמשכו במתחם "המרכז המסחרי" ושכונת פלורנטין. הרחוב מתחיל ברחוב אילת (חלק מדרך יפו-שכם ההיסטורית) ומסתיים בקצה דרך ההגנה שבסמוך לתחנת הרכבת תל אביב ההגנה.
הרחוב הוקם בשנות ה-20 במסגרת תוכנית המתאר של שכונת נווה שאנן שתכנן האדריכל יוסף טישלר. המתווה העירוני שיצר לשכונה, על בסיס כמה רעיונות חדשניים לתקופה שהושפעו מתוכניות המתאר של ריכרד קאופמן, היה דמוי מנורה בעלת תשעה קנים ורחוב לוינסקי במרכזה, מנקז אליו את כל שאר הרחובות. הרחוב תוכנן כרחוב מסחרי והיווה את מרכזה המסחרי והפיזי של שכונת הפועלים. לאורך חלקו המרכזי פועל עד היום שוק אוכל תוסס המבוסס על רצף של חנויות מזון ייחודיות.
כאמור בסוף שנות ה-60 החלה בנייתה של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב בחלקו המזרחי של הרחוב, והיא נפתחה ב-1993. תחנה זו, שהיא אחד המבנים הגדולים בישראל ותחנת האוטובוסים השנייה בגודלה בעולם, מהווה גורם רב השפעה ברחוב ורבים טוענים שהיא הייתה הגורם המכריע בהידרדרות חלקים נרחבים של הרחוב בעשורים האחרונים והפיכת חלק זה, יחד עם השכונה כולה, לאזור מוכה פשע וזנות.
לאורך מרכז רחוב לוינסקי פועל שוק הידוע כ"שוק לוינסקי". השוק פעיל בכל ימות השבוע ומוכר מוצרי מזון. השוק עצמו נמצא לאורך הרחוב בין רחוב העלייה במזרח ורחוב הרצל במערב וחלקו מפוזר גם ברחובות השכנים של שכונת פלורנטין.
השוק הוקם במקביל להקמת שכונת פלורנטין הסמוכה על ידי יהודי סלוניקי שהחלו לעלות לארץ ישראל בשלהי שנות ה-20. עם השנים הצטרפו לסוחרי השוק גם בני עדות אחרות שהעשירו את ההיצע הייחודי. בשוק ניתן למצוא, בין היתר, חנויות ייחודיות של תבלינים, קפה ותה, גבינות ומאפיות בסגנון יווני. השוק פופולרי במיוחד בקרב חובבי קולינריה ושוכנות בו גם עשרות מסעדות המתמחות בעיקר באוכל מזרח-אירופי, טורקי ופרסי. שפים רבים מרבים לערוך את קניותיהם בשוק זה המתחרה מבחינתם בשוק הכרמל בעיר.
המקור

אברהם שטרן ("יאיר") (23 בדצמבר 1907, י"ח בטבת ה'תרס"ח – 12 בפברואר 1942, כ"ה בשבט ה'תש"ב) היה לוחם מחתרת ומשורר יהודי, מייסדו ומפקדו הראשון של ארגון "לוחמי חרות ישראל" (לח"י). נודע גם בשם "יאיר", שהיה כינויו המחתרתי (על שם אלעזר בן יאיר, ממפקדי המרד הגדול נגד הרומאים ומפקד הקנאים במצדה).
שטרן, פעיל באצ"ל, עמד בשנת 1940 בראש קבוצת פורשים שהסתייגו מהתמתנות גישתו של הארגון בכל הקשור למאבק בשלטון המנדט הבריטי והתפלגו לארגון עצמאי שלימים נקרא לח"י. לכל אורך הדרך נרדפו חברי הארגון, ושטרן בראשם, בידי הבולשת הבריטית, שראתה מטרה עליונה בחיסול פעילותו. המצור הלך והתהדק סביב שטרן, עד שבפברואר 1942 נתפס בידי אנשי הבולשת ונרצח בירייה עם לכידתו.
מקור, הרחבה, הפניות 

גרפיטי בשכונת פלורנטין

שכונת פלורנטין משמשת עבור עשרות אמני גרפיטי כמגרש משחקים, קנבס ליצירה ומקום לביטוי יצירתי שלהם, מה שהפך את האזור, בו גם מתגוררים ועובדים מרביתם, למוזיאון רחוב צבעוני יחיד במינו.

******

גרפיטי הוא כל כתובת אותיות הנעשית מתוך כוונה להביע רצון כלשהו, עמדה או ביטוי עצמי. גרפיטי עשוי להיות כתובת סתמית שמטרתה וונדליזם אך ישנה תנועה של ציור גרפיטי כאמנות המשתמשת בכתובות מעוטרות כדי לייצג את שם האמן. בדרך-כלל מדובר בציורים שנעשים ללא הסכמת בעלי הרכוש – ועל כן מדובר בעבירה על החוק ובוונדליזם, אך גרפיטי כשלעצמו ובהסכמה חוקי לחלוטין. עם הזמן השתנתה התפיסה לגבי הגרפיטי, שהפך לאמנות מקובלת במקומות רבים בעולם בדומה לציור קיר ואמנים הפעילים בו קיבלו הכרה וקהל עוקבי.
המילה "גרפיטי" מקורה במילה האנגלית "graffiti" שהיא צורת הרבים של המילה "graffito", אף שלא נהוג להשתמש בצורת היחיד. המילה הגיעה לאנגלית מהאיטלקית ומקורה במילה היוונית "גרפאין" (γραφειν) שפירושה "לכתוב". עוד אפשרות למקור מילה זו היא פירוק המילה ל- "גרף" ו- "טי" הפירוש של זה ביוונית הוא קווי צבע.
בשל היותו של הגרפיטי ציור על רכושו של אחר בניגוד להסכמתו, מדובר בפעולה בלתי חוקית. כדי להילחם בתופעה הקצו ערים רבות קירות מיוחדים למען אמני גרפיטי, מתוך כוונה לאפשר לאמנים לפתח את אמנותם מחד, מבלי שיעברו על החוק מאידך. אחרים מתנגדים לגישה זו בטענה שאפשרות ביצוע הגרפיטי בצורה חוקית אינה מקטינה את ביצועו בצורה בלתי חוקית, וגם משום שמלאי המקום בקירות החוקיים מוגבל ולעיתים ישנו צורך לכסות אחד את השני. יש ערים בהן התארגנו קבוצות של אזרחים נגד גרפיטי, הפועלים באופן שיטתי למחיקת ציורי הגרפיטי.
מקור, הרחבה והפניות

עוד צילומי גרפטי  וגם דרום תל אביב: כפר שלם, שכונת התקווה ושכונת פלורנטין

******

מבנה שוק העלייה שכן ב"מתחם מרכז מסחרי בתל אביב" בפינת הרחובות העלייה, רחוב וולפסון, רחוב צ'לנוב, ורחוב מטלון בדרום תל אביב הוא מתחם השוק הראשון של תל אביב שנבנה בסגנון הבאוהאוס בשנת 1938
"שוק העלייה" נבנה במקום בו עמד לפני כן מבנה "בית הספר לחקלאות ומשק בית" שנועד עבור בנות פועלות. לאחר מכן עבר לשדרות קק"ל (היום שדרות בן-גוריון) במרכז העיר ולאחר מכן אל שכונת נחלת יצחק במזרח העיר. בתחילתה של העיר תל אביב ביקשה עיריית תל אביב להקים שוק קמעונאי מודרני חדש בתווך בין שכונת פלורנטין לנווה שאנן, שיהווה חלופה לשווקים הישנים של שוק הכרמל, שוק בצלאל, ושוק נווה צדק שהיו שייכים באותה תקופה ליפו. את השוק תיכננה המחלקה הטכנית של העירייה, בראשות יעקב בן סירה (שיפמן). שוק העלייה שימש בתור הגילגול הראשון של שוק הסיטונאים שעבר בשנת 1951 לרחוב קרליבך
שוק החדש היה דוגמה מובחרת לאדריכלות הסגנון הבינלאומי של תל אביב בשנות ה-30 ושנות ה-40 עם נפחים מרובעים העושים שימוש נבון באור היום כדי להאיר את החללים הפנימיים, גגונים דקיקים ומעוגלים שרצים לכל אורך החזיתות הראשיות והתאמה מושלמת לפונקציה הנדרשת. העמודים בחללים הפנימיים מוקמו בצורה כזאת שתאפשר גמישות מרבית לחלוקה לדוכנים ומערכת ניקוז חדשנית הותקנה מתחת לרצפתו. והכל תחת קורת גג אחת בתוך מבנה סגור. בחלקו האחורי של השוק הפונה לרחוב צ'לנוב, הוקם שוק סיטונאי שבמרתפיו שוכנו משחטות לעופות שהיו מפגע עירוני והיוו את אחת הסיבות לסגירת המקום ב-1981. העירייה החליטה לקדם תוכניות בינוי למקום והחלה לפצות את בעלי הדוכנים במקביל להפיכת השוק הסיטונאי למגרש חניה.
מבני השוק היו נטושים מאז סגירת השוק, ובשנת 2009 הוחלט שהמבנה הישן ברחוב העלייה ייהרס והקרקע תשמש לבניית מגורים לצעירים. ב-6 באפריל 2012 הרסה עיריית תל אביב את מבנה השוק האחורי בחלק המזרחי. החלק המערבי הפונה לרחוב העלייה מיועד לשימור ושיקום
מקור 

שכונת שפירא

שכונת שפּירא קרויה על שמו של מאיר גצל שפירא, סוחר קרקעות ונדבן יהודי מדטרויט. השכונה נמצאת מדרום לתחנה המרכזית החדשה ודרך שלמה(סלמה) ותחומה על ידי דרך חיל השריון ונתיבי איילון ממזרח, דרך קיבוץ גלויות מדרום ושדרות הר ציון ממערב. מתגוררים בה כיום כ-8,500 תושבים. השכונה התאפיינה בבתים נמוכי קומה אך במרקם עירוני צפוף ואוכלוסייתה נחשבת חלשה במונחים סוציו-אקונומיים. מזה שנים רבות שבניה חדשה בשכונה היא בבתי דירות מודרניים של מספר קומות.
שטחה המקורי של שכונת שפירא היה קטן מהאזור שנקרא בשם זה כיום. גבולותיה שונו מספר רב של פעמים מאז כינונה. בעשור הראשון להקמת מדינת ישראל, עם סיפוחה של יפו לתל אביב, צורפו לתחומה של שכונת שפירא שכונות ותתי-שכונות סמוכות, כגון שכונת פרדס-קטן, כרם-חמד, שכונת שפיר-קליין, שכונת העובד, גבעת משה א' וגבעת משה ב'. שכונת שפירא, כמרבית שכונות הדרום העבריות שצורפו לתל אביב, הפכה לחצר האחורית של העיר, ואליה נקזה האחרונה את כל המטרדים. במובנים רבים, שכונת שפירא לא נתקבלה ולא נטמעה בתל אביב, ומקומה בספרי ההיסטוריה של העיר זכה להתעלמות.

שפירא, איש העלייה הרביעית, רכש בשנת 1924 חלקה בפרדסי אבו כביר, בין יפו לתל אביב, ותכנן לקרוא לשכונה על שמה של בתו, נעמי-מרים שפירא^[2]. שפירא הסתכסך באותה תקופה עם ראש העיר תל אביב מאיר דיזנגוף, על רקע קריאת רחוב על שמו ועל שם אשתו, סכסוך אשר הוביל לשמות יוצאי הדופן של סמטה פלונית וסמטה אלמונית. מחוץ לגבולות העיר יכול היה שפירא להקים את השכונה היהודית ללא התערבותו של דיזנגוף, וכן היה פטור מתשלומי המיסים הגבוהים שהיו נהוגים בעיר. בשכונה מכר שפירא מגרשים קטנים בשטח של רבע דונם.
בימיה הראשונים השכונה גבלה ביישובים ערביים (הכפר אבו כביר, סכנאת חמאד וסכנאת אל אריינה) ובפרדסים. מדרום לשכונה שכן בית הקברות המוסלמי שייח' מוראד, הנמצא כיום בתחומה של השכונה. מול בית הקברות ניצב בעבר בית יצקר, בו התגורר הסופר יוסף חיים ברנר, וכיום ניצב במקום בית הנוער העובד והלומד. באזור היו אחוזות ובייארות, כגון "הבית האדום" שניצב כיום ברחוב ישראל מסלנט.
השכונה יושבה על ידי עולים ממקומות שונים בעולם, ואופייה ההטרוגני נשמר עד היום. תחילה הגיעו אליה פליטים יהודים שעזבו או גורשו מיפו לאחר מאורעות 1921. קבוצת העולים הראשונה שהשאירה את חותמה בשכונה הייתה של עולים מבוכרה, שנוכחותם בולטת במקום גם כיום. עם מייסדי השכונה נמנה גם רבי רפאל פוזיילוב שעל שמו קרוי רחוב בשכונה, שעלה לארץ מסמרקנד שבאוזבקיסטן עם בני משפחתו עוד בשנת 1924. באותם הימים, כמעט מחצית מתושבי השכונה נמנו עם משפחת פוזיילוב. בניו, בנותיו ונכדיו שנישאו רכשו אדמות והרחיבו את שטח השכונה. ב–1945 הקימו רפאל פוזיילוב ובניו את בית הכנסת "אוהל יוסף" פוזיילוב, שבו נערכו תפילות, חגגו את חגי ישראל, השכימו לסליחות וציינו בר מצוות, חתונות, כינוסים ואזכרות.
בשנות השלושים הגיעה לשכונה קבוצה גדולה של יהודים מסלוניקי שביוון. יהודים אלו הקימו בשכונה את בית הכנסת בית תפילה ברח' מקור חיים בשכונה, שזכה לשם "בית הכנסת של הקומוניסטים" משום שבו לא נגבו כספים ולא חולקו משכורות לנושאי תפקידים.
בשנות ה-50 התיישבו בשכונה קבוצה של עולים מהעיר בלך שבאפגניסטן, שאף הקימו בית כנסת ליוצאי עירם ברחוב מאור הגולה.
ב-1934 סופחה אבו כביר ליפו, והשכונה הייתה תחת שיפוטה עד 1948. בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל רבו החיכוכים והתקריות בין הערים והגבול הפך לחזית. מהפרדסים שסביב השכונה נורו יריות על בתיה, ועיריית יפו לא סיפקה שירותים מוניציפליים נחוצים לתושבים. ועד השכונות העבריות שבשטח יפו, ובהן שכונת שפירא, פעל ללא לאות לסיפוח השכונות הדרומיות לתל אביב, אך יפו לא הסכימה להפריד שכונות אלו משטח שיפוטה. כשנכשלו ניסיונות אלו עלתה הצעה להקים במקום מועצה מקומית שלא תהיה שייכת לתל אביב וגם לא ליפו. גם הצעה זו נדחתה, למורת רוחם של תושבי השכונה,
עם החרפת העימות בין היהודים והערבים בארץ החלה לפעול בשכונה ההגנה, שהקימה בה תנועת נוער, ואנשי מחתרת מהאצ"ל והלח"י זכו בה למסתור ולמקום התארגנות. במלחמת העולם השנייה הקימו הבריטים בסיס צבאי בשכונה ובימי תקופת המאבק שלאחר המלחמה היו הבריטים מכריזים על עוצר חדשות לבקרים.
שנות התשעים של המאה ה-20 עם הקמתה של התחנה המרכזית החדשה של תל אביב בשכונת נווה שאנן, בגבולה הצפוני של השכונה, שינתה מאוד את מעמדה ואופייה. עובדים זרים, פליטים ומהגרי עבודה רבים עברו להתגורר בה ובשכונות הסמוכות לה והשפיעו על ההרכב החברתי ואורח החיים באזור. האוכלוסייה החדשה הצטרפה למרקם החברתי הקיים, ויצרה בה שילוב שלל זהויות ורב-תרבויות, שהביא עמו מתחים רבים עם תושבי השכונה הוותיקים ותושבים רבים נטשוה.
בשנת 2006 הגישה עיריית תל אביב תוכנית אב לשיקום השכונה אך תכנון בוסרי הותיר את השכונה עם הבעיות הישנות של שכונות ותיקות מאלו השכונה סובלת עד היום.
מקור, והרחבות והפניות

קטע אחרון
שוב
בגשר ההגנה
ובשכונת התקווה

בני יהודה תל אביב הוא מועדון כדורגל ישראלי שהוקם בשנת 1936 בדרום תל אביב, וממוקם בשכונת התקווה. צבעי הקבוצה הם כתום-שחור ואצטדיונה הביתי הוא אצטדיון בלומפילד, אך בעקבות שיפוצים המתקיימים בו נדדה הקבוצה באופן זמני לאצטדיון המושבה. עד שנת 2004 שיחקה הקבוצה באצטדיון שכונת התקווה, בו ממוקמים מגרשי האימון של הקבוצה ומשרדי המועדון. הרחבה והפניות

בית דני הוא מרכז קהילתי הפועל בשכונת התקווה. בית דני נחנך ב-23 במאי 1979, ונקרא על-שמו של דני מושביץ, בנו של מרק מושביץ, מבעלי "עלית", שנהרג בתאונת מטוס. המגרש נתרם על ידי עיריית תל אביב שסיפקה גם את הציוד ודואגת להפעלת המרכז. להקמה המרכז סייעו משפחת מושביץ, חברת "עלית" וממשלת ישראל.
בית דני משמש מרכז לפעילות חברתית, אמנותית, ספורטיבית, תרבותית והשכלתית בשכונת התקווה ודרום תל אביב, ונחשב לאחד המרכזים הגדולים המובילים בעיר ובארץ. תחומי פעילות במרכז: ספורט: ג'ודו, כדורסל, בית ספר לכדורגל, התעמלות מכשירים, מועדון בריאות וכושר; אמנות: מוזיקה, מחול, אמנות פלסטית, להקת זמר. בבית הספר למוזיקה לומדים כ 350 תלמידים מבני השכונה והאזור. חלקם משתתפים בשלוש תזמורות תלמידים ברמות שונות; השכלה: ספריה אזורית, חוגי מחשבים, חוגי העשרה, שיעורי עזר, חוגים לגיל הרך, פרויקטים לימודיים, פעילות מרכז הורות ומשפחה, תהיל"ה השכלת מבוגרים; פעילות פנאי: מועדון קשישים, הרקדות, הרצאות, פעילות פנאי למבוגרים וחוגים לעולים. במרכז פועל גם שבט צופי "בית דני". מקור 

שכונת עזראהוקמה על ידי יהודים יוצאי ארצות ערב לפני קום המדינה כחלק מהתפשטות שכונת התקווה הסמוכה דרומה. סמוך לשכונה נמצא גשר מעל נחל איילון (היום נקרא גשר קיבוץ גלויות) ששימש את ההולכים בשביל עפר מאבו כביר במערב לכפר סלמה ממזרח לה. בראשית מלחמת העצמאות הוצבו בשכונה כוחות מחטיבת גבעתי של ההגנה שהגנו עליה ועל שכונת התקווה מפני התקפות הערבים משני היישובים הערבים הסמוכים. בשני העשורים הראשונים השכונה גדלה כתוצאה ממעבר עולים אליה מהמעברות. מדי חורף, שוואדי מוסררה, הלא הוא נחל האיילון עלה על גדותיו, סבלה השכונה מהצפות וניתוק ממרכז תל אביב. בלילה הראשון של  מלחמת המפרץ (18.1.1991), נפל בשכונה טיל הסקאד הראשון שפגע במדינת ישראל. הטיל גרם להרס מספר בתים ולמספר פצועים קל, אך לא היו נפגעים בנפש. בשכונה לא היו מקלטים וחלק מהתושבים נפצעו בעת מנוסתם אל המקלט הציבורי. רבים מתושבי השכונה פונו באותו לילה למלונות בתל אביב וחלקם נשארו שם במשך חודשים ואף נדדו ממלון למלון במשך שנים, עד שנבנה ביתם מחדש. לאחר מכן ולאור הרס השכונה, הוחלט לשקם אותה והתשתיות והבתים חודשו. השכונה מתאפיינת בבתים נמוכי קומה ובאוכלוסייה הנחשבת לחלשה במונחים חברתיים-כלכליים.

****

סוף דבר

סיור זה נמשך שלוש וחצי שעות
מתוכן שלוש שעות רכיבה וחצי שעה לעצירות

*****

המטרות שהצבנו הושגו.
תיעוד זה
מעיד כי למדנו עוד
וצלמנו הרבה

****

תודה לאורי לביא שנענה לרעיון
הוביל וגם צילם
ובאלבומו גם שפע צילומים