לטיול זה יצאנו ביום רביעי (20/6/2018). יוזמה לטיול הייתה היא של ידידי דורון קדמיאל. הוא עבר הסבה מרכיבה על אופנוע לרכיבה על אופניים. הוא הזמין אותי להסתובב במרחב מגוריו ביישוב פרדס חנה – כרכור ובשטחים הפתוחים סביבו. שמחתי שגם רז גורן ועמית פינקלשטיין נאותו להזמנה והצטרפו.

 

 

בטיול זה בקשנו להרחיב את הידע והכרה של אזור בו טיילתי מספר פעמים בעבר : מעין שמר דרך ברקאי לגבעת עדה והלאה לפרדס חנה וכרכור באפריל 2017: מגן שמואל סביב ובתוך פרדס חנה, בנובמבר  2015, סובב גבעת עדה וכפר גליקסון, אפריל 2015.

 

*********
המסלול,
מעגלי עם כיוון השעון

 

האזור הגאוגרפי,
צפון השרון הנושק למערב רמות מנשה

 

 

 

המסלול בתוך כרכור

יציאה מרח' הערבה בקצה המזרחי של כרכור
מערבה ברחוב אחוזה
צפונה ברחוב במושב
מערבה ברחוב הבנים עד כיכר רחוב המייסדים
המשך מערבה בחוב הבנים
עד דרך הנדיב כביש 652 בין פרדס חנה ובינמינה.

כרכור הוא אחד היישובים היהודיים המעטים שאימצו לעצמם את השם הערבי של המקום אף שאין לו זיקה לשפה העברית או להיסטוריה יהודית. כרכור היה כפר ערבי ששכן בסמוך למקום בו ממוקמים כיום קיבוץ עין שמר ומושב גן השומרון. עד לאחרונה, הגיאוגרף עמירם גונן (בן כרכור) סבר שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית במצרים של אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי (עזבת כרכור), כחלק מיוזמה שלמוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית. השם גרגור שובש על ידי הערבים לכרכור. בשיחה שקיימתי איתו (21/6/2018) הוא סיפר שגרסה זו אינה תקיפה. בעקבות המשך המחקר, מצא שמייסדי הכפר היו נובים שהגיעו לארץישראל בימי שלטון מוחמד עלי בין השנים 1830 ל-1840 . מוצאם מנוביה בדרום מצרים. שם הואדיות נקראו כרכור. הכפר המצרי, יותר נכון נובי, כרכור, שרד שנים מעטות. כבר בתקופת סקר  ה- P.E.F בראשית שנות ה-70 של המאה ה-19 היה נטוש. שם הכפר נותר וסומן על המפה.  

 

ההתיישבות היהודית בכרכור קשורה בהתעוררות בקרב יהודי רוסיה בסוף המאה ה-19 ובתנועת חובבי ציון, שהביאו בין השאר גם לייסוד רחובות וחדרה – "המושבות העצמאיות", שאינן תלויות בברון דה רוטשילד. אדמות כרכור נרכשו על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות חברת הכשרת הישוב, ממוסטפא חפיז פשה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה.
בדצמבר 1912 נרכשו כ-11,000 דונם של אדמות "קרקור". רכישה זו הייתה הגדולה ברכישות שנעשו על ידי ההסתדרות הציונית עד אותו זמן, והמימון שלה היווה אתגר לגוף הצעיר. לצורך מימון הרכישה נעשו תחילה ניסיונות, על ידי מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, לגייס את הכסף הדרוש בהלוואת גישור מיהודים עשירים שחיו באימפריה הרוסית ומגורמים ישוביים שפעלו ברכישת קרקעות כגון: חברת גאולה ואגודת נטעים. ניסיונות אלה כשלו וארתור רופין, חבר ההסתדרות, פנה למדור הפלשתינאי של יק"א בפריז, וקיבל הלוואה על סך של 350 אלף פרנק להחזר בשלושה תשלומים תוך שנה וחצי. שטחי הקרקע שנרכשו באותה שנה בכפר אוריה והאדמה בכרכור שמשו כבטוחות להלוואה. באותה תקופה יק"א לא הייתה מעוניינת בייזום מושבות חדשות, אך היה לה עניין בהקמת  משק מטעים מכניס, בניהול הפקידות שלה. שיתוף פעולה זה בין המוסדות הציונים לבין יק"א לא היה טריוויאלי, לאור ניגודים רבים בהשקפותיהם של יק"א וההסתדרות הציונית על עתיד ישוב הארץ ואופן הגשמתו. מימוש הרכישה הצריך, יחד עם השגת האמצעים הפיננסיים, גם איתור יהודים אשר ניתן לרשום על שמם את האדמה הנרכשת, בהתאם לחוק העות'מאני. הפתרון לכך נמצא כאשר כחצי מהקרקע הנרכשת – החלק הדרומי שלה, עליו עומד היום מושב גן השומרון – נמכרה ליצחק שלזינגר, יהודי אמיד מסיביר, ואת המחצית השנייה, שרובה נמכרה ל"אחוזת לונדון הראשונה", רשמו על שם מקס בודנהיימר כנאמן. בספטמבר 1913 נרכשו 4000 דונם אדמות "ע'ביה", מצפון לשטח הנ"ל. גם המימון לרכישה זו נעשה בדרך של הלוואה של 80,000 פרנק מיק"א.
לאחר הרכישה הראשונה, מסר "המשרד הארצישראלי" את שמירת האדמות ועיבודן לקבוצה מחברי "השומר", אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני, שכלל ניקוי וחריש כְּרָב (חריש ללא זריעה) לחידוש פוריותה. מטרות נוספות לעיבוד היו למנוע מהשלטון הטורקי להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ("מחלול"), וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. הטורקמנים הורשו להמשיך לרעות את עדריהם באזור תמורת "מס מרעה" של "טלה לעדר". בתחילה התגוררו אנשי השומר בחושות שהשאירו אחריהם התושבים הערבים, שהיו במצב תחזוקה גרוע ומטים ליפול. כממונה על השומרים, וכ"מוכתר כרכור" – מתווך רשמי בין התושבים לשלטונות הטורקיים בענייני מסים ואישורים – מונה יעקב סמסונוב. כבר בתחילת הדרך פרץ סכסוך סביב סוגיית העבודה העברית בין סמסונוב, אשר טען  יחד עם איכרי חדרה, אשר להם הוחכר השטח, שלא ניתן למצוא פועלים עבריים לכל העבודות הנדרשות, ולכן העסיקו גם פועלים ערבים, לבין חברי "השומר" ו"המשרד הארצישראלי" שדרשו מסיבות אידאולוגיות שהעבודה תיעשה אך ורק על ידי יהודים.

******

בהמשך, בשנים 1913 ו-1914, מכרה "הכשרת היישוב" את הקרקעות לשלושה גורמים של מתיישבים: הוועד האודסאי– קבוצת יהודים מרוסיה, מיסודה של אגודת חובבי ציון; ב-1913 קנה בא-כוחם, הד"ר חיים חיסין, 550 דונם ראשונים מאדמות כרכור; יצחק שלזינגר– יהודי רוסי, יליד העיירה נייסביז, שרכש בפברואר 1913 כ-5,700 דונם מאדמות כרכור; אחוזת לונדון א'(The First London Achuzah Company, Ltd.) – קבוצה של כ-100 יהודים ציונים מאנגליה, שרכשה במרץ 1914 את כ-5,100 הדונם הנותרים מאדמות כרכור ו- 3,600 מאדמות ע'ביה (שהייתה  מכוסה באלונים שהטורקים כרתו במהלך מלחמת העולם לצורך הסקת קטרי הרכבת). שלזינגר היה הראשון מבין השלושה לפעול בשטח. הוא מסר את האדמה לזאב בן-יהודה, איכר מחדרה, אשר הקים בה את משק "אבן יצחק". הקבלן טוביה קרופיק מזכרון יעקב בנה במשק בתים לפועלים.
מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב ההתיישבות בשטחי אחוזת לונדון. כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה באוגוסט 1914, נותק קשר הדואר בין "המשרד הארצישראלי" לבין "אחוזת לונדון". ערבים מהסביבה ניסו לפלוש לאדמות הלא-מעובדות של כרכור. בנוסף פגעה בארץ בחודשים מרץ-אפריל 1915 מכת ארבה קשה, והמלחמה גרמה גל של מחלות מידבקות כגון טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן שפגעו בתושבי הארץ, ובכללם גם בתושבי  כרכור.
בשנת 1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל, ועל חלק מאדמות אלה, יחד עם חלק מאדמות "הוועד האודסי", הוקמו קיבוץ עין שמר (1927) ומושב גן השומרון(1934).
רק לאחר תום המלחמה התחדשה הפעילות של "אחוזת לונדון" במקום. בלונדון התבצעה הנפקה של מניות נוספות, מספר החברים גדל, וההנהלה כללה חברים ותיקים וחדשים. שני חברי אחוזה מאדינבורג, לוין ושולמן, באו לארץ ישראל כדי לראות את הנחלה, אך נספו במגפה בדרכם חזרה לאנגליה. בידי חברי אחוזה באנגליה היו תוכנית פיתוח של ד"ר זגורודסקי, לפיה תוקם בכרכור "מושבה מודרנית". האדמה מגוונת. מצד מערב אדמת חול, שטובה למטעים. במרכז – חמרה, שטובה לגידולי שדה. במזרח – אדמת טרשים. היה ברור לכול, שיש לטעת אקליפטוסים כדי לסמן את גבולות השטח. תוכניתו של זגורודסקי מפורטת, אך חברי אחוזה היו מן המעמד הבינוני, וכולם בעלי משפחות, עסקים ובתים, והתארגנותם לעלות לארץ ולכרכור איטית. הוחלט לשלוח את ישראל עוזרמן, יהודי יליד רוסיה שהיגר לאנגליה, שיצטרף לברשך-דייויס, לוינסון, שנברג והאריס שכבר נמצאו בארץ (בתל אביב), כדי לנהל את הקמת המושבה, והוא עלה לארץ ישראל ב-2 בפברואר 1920. חברי אחוזה התמודדו עם דרישת הכשרת היישוב לתשלום ריבית וחוב במחלוקת, וגם זה היה גורם מעכב. מאורעות 1921, בהן כרכור המבודדת נמצאה מחוץ למעגל המאורעות, אך קרבתה לוואדי עארה ולשבטים טורקמנים, צ'רקסים ובדואים מוחשית מאד, והיא הייתה חשופה לגניבות כל הזמן. המאורעות הביאו לשינוי התוכנית של זגורודסקי, ולהחלטה שבניית בתי המושבה תיעשה במרוכז כך שהבתים יהיו קרובים זה לזה.
עם שוך המאורעות הסתבר כי כרכור נמצאת על גבול תפוצת המלריה, וכי "אקלימה אינו בריא". עם זאת, על השטח עבדו כל הזמן פועלים – חלקם נטעו אקליפטוסים, חלקם קדחו בחיפוש אחרי מים, וחלקם עסקו בבנין. עוזרמן והפועלים התגוררו בבתי שלזינגר (חצר עין שמר). לעזרתם שלח אייזן מלונדון משלוח של צריפי עץ, ועם הגעתם הושלמה גם בנייתו של "בית אחוזה". ב-1929 הפך "בית אחוזה" לבנין ציבורי, שבו שכנו גן הילדים, בית הספר, בית הכנסת, המרפאה ומגורי הרופאה, וכן משרד המושבה וסוכנות הדואר ובו הטלפון היחיד במושבה. אולם, העיכוב בעלייתם של חברי אחוזה, הקושי התזרימי ותנאי החיים הספרטנים הכריעו את עוזרמן, והוא התפטר במחצית השנייה של 1923. החברים האחרים בארץ התארגנו "לעלות" לכרכור. דוד ברשך-דייויס, שיש לו מסחר בתל אביב, הקים משתלת הדרים באדמת החול של ר'ביה; לוינסון התעתד לבנות בית בכרכור, ושפניצקי פיתח את העבודה והנטיעה על חלקתו. אך הראשון שעבר לגור בכרכור בבית משלו היה הריס (הראשון לבנות את ביתו היה לוינסון, אך לא עבר לגור בו). ביתו עומד זהה לזמן סיום בנייתו, בחלק הצפון מזרחי של מפגש רחוב המייסדים ודרך הבנים, מול "בית אחוזה", המשמש ספריה ציבורית. אחרי הריס הגיע משה בדש, ואחריו שלושת אחיו, אחותו והוריהם. הם אכלו את מה שהם מצליחים לגדל בגינת הירק, ולא בחלו בשום עבודה. בשנים 1924–1926 הגיעו משפחות בנדס (שני אחים ואב), בר, טיצ'ר, שפניצקי, אלפרט, פונר, שפהרד, אינוולד (הבן).
כדי להגביר את קצב ההתיישבות, הגיעו חברי אחוזה להסכם עם הקרן הקיימת בנובמבר 1924 בדבר מכירת 2,000 דונם מתוך אדמת כרכור להקמת מושב. מחצית משפחות המושב היו עתידים להיות מחברי אחוזה, ומחציתן מועמדים של המרכז החקלאי. ביולי 1925 קיבלו החברים את הכספים לבנין רפתות, ובקיץ 1926 קיבלו תקציב לבניית הבתים. המושב מנה 10 משפחות, אך לא הצליח להתרחב, וסופו שנבלע כחלק מהמושבה, ומקומו מונצח כרחוב המושב, שהוא חלק מהמושבה.
באמצע שנות ה-20 ציר כלכלתה העיקרית של כרכור נעשה הפרדס. בארות המים עדיין לא שפעו מים, אך הנטיעה החלה. היו אלה שנים של "בום" בהדרים בארץ, לאחר יישום תגליתו של אהרון אהרונסון כי תפוזי השמוטי (ששווקו כתפוזי Jaffa) הם זן ששורשיו צומחים לעומק רב ויכולים להגיע למי התהום הנמוכים בשרון.
בראשית שנות ה-30 היו היחסים בכרכור בין חברי אחוזה לפועלים מעורערים. הפועלים טענו שוועד המושבה אינו מייצג אותם וכי הוא נבחר בזכות בעלי אחוזות המתגוררים בחוץ לארץ. בשנת 1934 החלה להתאכלס בכרכור שכונה חדשה של פועלים שיועדה ל-64 משפחות. תושבי השכונה הקימו בית ספר נפרד עבור ילדיהם, דבר שעורר עליהם את קצפו של ועד המושבה/

 

 

 

האיחוד – עוד בשנת ה-50 עלה הרעיון לאחד את פרדס חנה וכרכור, אולם הרעיון ירד מהפרק בגלל שבפרדס חנה שלטה מפא"י בעוד בכרכור שלטה מפ"ם. אולם לאחר שבבחירות ב-1959 גברה מפא"י גם בכרכור, החל הרעיון לאחד את הרשויות לתפוס מהלכים. רעיון האיחוד עלה בתחילת 1962 ביוזמת משרד הפנים שפעל לצמצום מספר הרשויות בישראל. אולם לאור התנגדות של ותיקי כרכור, באפריל 1962 הצביעה מועצת כרכור נגד הצעת משרד הפנים לאחד את פרדס חנה עם כרכור והאיחוד לא יצא אל הפועל. הנושא הועלו שוב על ידי משרד הפנים בשנת 1967 ובשנת תשכ"ט- 19699 ביוזמת "מרכז השלטון המקומי" אוחדו שתי מושבות והפכו ליישוב אחד, פרדס חנה כרכור.
העיכובים בהתפתחותה של כרכור, עילת האיחוד, נבעו מאופייה המיוחד של ההתיישבות. לאורך כל שנותיו סבל חלום כרכור משלושה מכשולים עיקריים: מחסור במים, בעיות ביטחון חמורות מצד הבדואים, והתיישבות דלילה – המתיישבים היהודים מאנגליה לא הגיעו בקצב הרצוי, והנחלות נשארו ריקות. כרכור עלתה על דרך המלך כאשר נכנסו הקרן הקיימת וקרן היסוד, והחלקות נמכרו לאנשים שהיו מוכנים להתיישב מיד במקום, לעבד את האדמה ולהפיק ממנה תנובה.

בתוך פרדס חנה 

מערבה ברחוב הבנים בפרדס חנה
חציית כיכר דרך הדקלים
מערבה בדרך הבנים חציית כיכר 8
המשך מערבה דרך המרחב
פנייה לרחוב הראשונים
צפונה ברחוב החורש
דרומה רח' רבי עקיבא נקרא רחוב הוואדי בו ערוץ בין הנתיבים 
מזרחה ברחוב החרובים
חציית רח' הנדיב ממערב למזרח
מזרחה ברחוב השדה
צפונה מערבה בדרך עפר עד מתחם ביג  
מזרחה ברחוב תדהר וכניסה למתחם מחנה בריטי נטוש.
חזרה לרחוב תדהר
המשך צפון מזרח ומעבר ליד מתחמי מוסד נוער ובי"ח נווה שלווה

 

היישוב פרדס חנה קרוי על שמה של חנה רוטשילד, בתו של הברון נתן מאיר רוטשילד, דודו של הנדיב הידוע, הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. בכך הצטרפה פרדס חנה לשרשרת יישובים הנקראים על שם בני משפחתו של "הנדיב הידוע": זכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה, ובאזור אחר של ישראל, מזכרת בתיה. המלה "פרדס" שבשם היישוב מתייחסת להדרים, שהיו ענף הפרנסה העיקרי שתוכנן לתושבי היישוב החדש.
עם סיום מלחמת העולם הראשונה, ב-1917, החל ענף הפרדסנות בארץ לפרוח. בכל מושבות יהודה, השרון והשומרון נטעו פרדסים. נטיעת הפרדסים ועיבודם נעשו בשיטות חדשות. הפרדסים אפשרו קליטת אלפי עולים, וכך ענף ההדרים נעשה לגורם ראשון במעלה בפריחה כלכלית בארץ, וענף יצוא עיקרי. הנס הכלכלי של "תפוזי יפו" היה סמל לחידוש היישוב בארץ ישראל. על רקע זה תוכננה הקמת המושבה פרדס חנה על ידי פיק"א. פרדס חנה היא, אם כן, המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש, ואדמתה נרכשה לצורך מימוש תוכנית זו. הרכישה בוצעה על ידי פיק"א. והרעיון היה לאתר אדמה שתהיה חלק מגוש התיישבות קיים – כאן חדרה, כרכור וזכרון יעקב. מקור הפרנסה העיקרי שתוכנן היה, כאמור, פרדסי הדרים.  אבן הפנה למושבה נורתה במחצית אוגוסט 1928, ובמרץ 1929 השתכנו בה 15 המשפחות הראשונות. כחלק מתכנית היישוב הכשירה פיק"א שטח – היום רח' הראשונים בפרדס חנה – שבו נבנו בתים צנועים עבור פועלים, שתפקידם היה לעבוד עבור פיק"א בהכשרת השטח החקלאי. בנוסף הוכשרו שני אזורים סמוכים זה לזה ומקבילים, שנועדו לבעלי הון. בשטח אחד – היום חלק מרח' הנדיב – קבוצת ה-800, בשל 800 לא"י שהמתיישבים התחייבו לשלם לפיק"א בתמורה לשטח שהם רוכשים ממנה במושבה, וקבוצת ה-500 – היום רח' הדקלים בקטע שבין רח' החרובים לסוף "גן איתין" – מאותה סיבה. יצוין כי בין חברי קבוצת ה-800 היו גם כמה פליטי פרעות תרפ"ט ממוצא, ובהם ילדי משפחת מקלף.
כשנתיים לאחר מכן, ב-1931, נוסדו שכונות תל צבי (הצפונית והדרומית), על שם צבי פרנק, המנהל הכללי של פיק"א. השכונות נוסדו בשיתוף פעולה בין פיק"א לבין "בנק משכנתאות ואשראי", ונועדו למגורי פועלים חקלאים, שיעברו תקופת ניסיון בדרך אל התיישבות הקבע.
עם עליית הנאצים לשלטון פנתה הנרייטה סאלד לוועד המושבה כדי לעזור באימוץ קבוצת בני נוער שבאה מגרמניה. קבוצה זו נקלטה בין משפחות המושבה. באותה שנה, 1933 הוקמה בפרדס חנה שכונת מגד. שכונה זו נוסדה בתחילה כחווה בשם "אחוזת מגד" – יוזמה של ד"ר זאב ברין, מייסד חברת מטעי פרי ההדר "מגד". בשנת 1939 הצטרפה החווה לפרדס חנה והייתה לחלק אינטגרלי מהישוב. ב-1938–1937, כשהסכנה ליהודי גרמניה החלה להפוך למוחשית יותר, הוקמה שכונה ברחוב הבטנים, שנועדה לקליטת עולים "יקים". שכונה נוספת שהוקמה באותה תקופה הייתה "תל שלום", שנבנתה על ידי משפחת מאייר.

 

בשנת 1943 הגיעה לפרדס חנה קבוצת יהודים מתימן, שנחתה דרך הים בעתלית. באפריל 1944 פנה ועד המושבה לפיק"א, וזו נענתה לבקשתו והקצתה שטח אדמה שעליו הוקמה שכונת מגורים לעולים מתימן, שנחנכה כחודש לאחר חג החנוכה של שנת 1945, ב-17 בינואר 1946.
שכונה יוצאת דופן באופן הקמתה היא שכונת נווה אשר, בדרום פרדס חנה. באמצע שנות ה-40 השיבה פיק"א בשלילה על בקשתו של הוועד להקצות שטח לבניית בתים לפועלים השכירים ולפקידים, וזאת משום שהם אינם גורם יצרני, והדבר סתר את מטרות המושבה בתוכניתה של פיק"א. אנשי המושבה לא אמרו נואש, ופנו לקרן הקיימת, אשר רכשה עבורם אדמה מידי ניסן רוטמן, תושב חדרה. השכונה קרויה על שמו של אשר ברודצקי, חבר הנהלת הסוכנות בלונדון. כעבור כעשור, שוכנו בשכונה גם עולים חדשים שפונו ממרכז העולים.
בשנת 1934 הקימה התאחדות האיכרים, בשיתוף עם בית הספר הריאלי בחיפה, את בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה.
בשנות המרד הערבי – שנות המאורעות – 1936-9 נפגע ענף הפרדסנות באופן קשה: פועלים הותקפו, 40 בתי אריזה חובלו ונשרפו, כ- 100,000 עצי הדר נעקרו, נגדעו והושחתו. דרכי התחבורה – בעיקר מסילות הברזל – חובלו. באפריל 1936 השביתו הערבים את נמל יפו, אך חודש לאחר מכן כבר הוקם נמל עברי בתל אביב.  שנות מלחמת העולם השנייה שוב הביאו לפגיעה בענף, בשל חוסר היכולת ליצא את הפרי לאירופה, אך עם תום המלחמה התאושש והיה לענף המכניס ביותר בחקלאות. באותה עת נבנו סביב פרדס חנה מספר מחנות בריטיים והבולט בינהם שדה תעופה עין שמר
בתש"ה (1945) הוקמה במושבה מדרשיית נעם, הישיבה התיכונית השנייה, שהייתה גם פנימייה, נחשבה במשך שנים רבות לאחד המוסדות היוקרתיים בציבור הדתי.
בפרדס חנה הוקם מחנה עולים וכן, הוקמה בשנות ה-50 מעברה, אשר במרוצת השנים נכללה בשטח היישוב. כמו כן סופחו ליישוב גם היישובים הזעירים, תל שלום ונווה אפרים. ר ק אחרי קום המדינה הסכים ועד המושבה לקבל מעמד רשמי של מושבה.

 

 

 

 

 

בזמן מלחמת העולם השנייה נבנו מספר מחנות צבא בריטיים מצפון ומדרום למושבה פרדס חנה. בצפון המושבה נבנו מספר מחנות ממערב וממזרח לדרך המחברת בין פרדס חנה ובין בנימינה, בדרום המושבה נבנה מחנה 80. הם היו חלק ממערך המחנות בצפון השרון שכלל את אלה שנבנו סמוך לתחנת הרכבת חדרה מזרח ובסמוך לשדה התעופה עין שמר שהיה השדה המרכזי של חיל האוויר המלכותי בארץ ישראל. אחרי הקמת המדינה המחנות הצפוניים שמשו להקמת שתי מעברות.

 

 

בין נחלי מנשה לשמורת אלוני יצחק

המשך מזרחה לנחל משמרות
מערבה לאורך יובל נחל משמרתו וחצייתו
הלאה לעבר סכר נחל משמרות
צפונה וחציית נחל ברקן מדרום לצפון
הלאה מזרחה עד יער אלוני יצחק
סיבוב בסינגל אלוני יצחק המערבי
יציאה מהסינגל לרגלי קבוץ כפר גליקסון
התחברות לדרך סולינג
כיוונה צפון – דרום שנקראה דרך מחברת פרדס חנה וגבעת עדה.
דרומה בדרך עד מצפון לח' בינה מערבה

 

מפעל "נחלי מנשה" הוא מפעל מים שתכנן על ידי תה"ל (תכנון המים בישראל) והוקם ומופעל על ידי חברת מקורות מאז מחצית שנות ה-60'. מפעל זה האוסף את מי הנגר של הנחלים היורדים מרמות מנשה מערבה והם נחל תנינים, נחל עדה, נחל ברקן, ונחל משמרות . המפעל מנצל את המבנה הטופוגרפי של רמות מנשה, שקו פרשת המים  שלה עובר קרוב מאוד לשוליה המזרחיים, כך שכשלושה רבעים ממי הגשמים היורדים באזור (כ-600 מ"מ בממוצע שנתי) זורמים אל נחלים אלה מערבה, לעומת רק כרבע הזורמים מזרחה לנחל הקישון. המים מוזרמים בתעלות  הטיה למאגר שיקוע בחולות קיסריה. מהמאגר המים מחלחלים לאקוויפר מתקופת הפלייסטוקן שמתחת לחולות. קידוחי הפקה מאפשרים שאיבת מים מהאקוויפר במשך כל חודשי השנה.
מקור והרחבה: מסמך יחידת דוברות של חברת מקורות משנת 1994

 

אלון מצוי הוא העץ השכיח ביותר בחורש הארצישראלי הטיפוסי. זה עץ או שיח גבוה, ירוק-עד. כשהוא גדל ללא הפרעה הוא עשוי להגיע לגובה של 15 מ', לגזע בקוטר של 2 מ', לצמרת בקוטר של 30 מ' ולגיל של 850 שנה (נמדד באלון המכונה "אשל אברהם" באלוני ממרא ליד חברון). עליו קטנים, אורכם 1.5–4 ס"מ, צבעם ירוק כהה והם קשים. מקובל כי הצומח העצי הימתיכוני מאופיין על-יד צמחים עם עלים קטנים וקשים, והרי זה עץ ימתיכוני טיפוסי. העלים מסורגים (להבדיל מן העלים הדומים של בר-זית, שהם נגדיים), לעיתים מעט גלוניים בכל שטחם. הם קירחים ומבריקים בשני צידיהם, שפתם משוננת–קוצנית. בצעירותם הם רכים וגונם ירוק בהיר ורענן. משך חיי עלה שנתיים–שלוש, ואז הוא נושר (אף שהעץ נחשב "בלתי נשיר", כלומר שלעולם אין הוא משיר אל כל עליו בבת-אחת). בחורש אלונים מפותח – רכה הקרקע מתחת לעצים ממרבד עבה של עלים שנשרו, והם מרקיבים בדרגות שונות עד שהופכים לאדמת-יער פוריה. בולטת שׁוֹנוּת רבה בצורת העלה בתוך האוכלוסיה. צבע קליפת הענפים אפור בהיר, וקליפת הגזעים חומה כהה ומחורצת. הצמח מופיע בדרך כלל כשיח גבוה, אך לאחר גיזום מתאים הוא גדל לעץ גבוה, שגזעו זקוף וצמרתו עגולה. ידועות קבוצות אחדות של עצים מרשימים כאלה, המגיעים לגובה 10 מ', למשל סביב מערת פער שליד קיבוץ סאסא, ביער ברעם, בחורבת סרטבא, בחורשת הארבעים בכרמל, במעמד הברית בין הבתרים בחרמון (שם גדל הפרט עם הגזע העבה ביותר, קוטרו 2.5 מ'), ליד קברו של נבי חזורי במורדות החרמון, ביער אודם בצפון הגולן, בשמורות אלונה, אום-ריחאן, עין חמד, אלוני ממרא. ידוע גם "האלון הבודד" במרכז גוש עציון, שגילו נמדד ונמצא שהוא בן 600 שנה.
אלון מצוי פורח בחודשים מרס–אפריל, יחד עם לבלוב העלים. הפרחים הזכרייםערוכים בקבוצות של עגילים רפים המפיצים את האבקה ברוח. הפרחים הנקבייםזעירים, והם מופיעים יחידים או בזוגות על ענפונים בחיק העלים המלבלבים. לאחר שנה מגיעים הבלוטים לצורת כדור בקוטר 2–3 ס"מ בצבע אפור – ירוק כמו קליפת הענפים, ורק אחרי עוד חצי שנה, בסתיו, הם מבשילים לבלוטים חומים קטנים היושבים בתוך ספלול עמוק בצבע ירוק בהיר. פחות מחציו של הבלוט בולט החוצה מהספלול. קשקשי הספלול מזדקרים. יש רבגוניות רבה בפרטי צורות הפרי, מונים 9 זנים שונים לפי צורת הבלוט והספלול. הבלוט נובט בנקל כשהוא נטמן בקרקע לחה בשבועות הראשונים להבשלתו. הנבט מתפתח לאט, אך שולח במהירות שורש אנכי ארוך לתוך הקרקע.
אלון מצוי הוא העץ השכיח ביותר בצמחיית הבר של ארץ-ישראל. הוא מרכיב חשוב של החורש הים-תיכוני בהרי הגליל, הגולן, הכרמל, השומרון ויהודה. תפוצתו העולמית מזרח ים-תיכונית. הוא מתחדש אחרי כריתה או שריפה או רעיית-יתר, אך הוא גדל אז בצורת שיח נמוך, מסועף וסבוך, רב-גזעים. עליו אינם טעימים לחך הצאן והבקר, אך בשעת הדחק, באין מזון אחר (במיוחד כשפני הקרקע מכוסים בשלג) – לא יבחלו בעלי האלון. עדויות שונות מרמזות כי המין היה נפוץ עוד יותר בארץ עד להשמדה לצורכי הסקת קטרי-רכבת בשנות מלחמת העולם הראשונה, ונמשכה עם בירוא יערות לצורכי התיישבות.
עצים מן הסוג אלון הם מחשובי העצים בעולם, יש המכתירים אותו בתואר "מלך העצים". הסוג כולל 450 מינים, בארץ 5, מהם 2 רק בחרמון. יש אלונים גבוהים למדי, רחבי-צמרת, מאריכי-ימים. מיני אלון שכיחים כעצים שולטים ביערות נשירים של אזורים ממוזגים וקרים בחצי הכדור הצפוני, וביערות ירוקי-עד באזורים ימתיכוניים. השם העברי גזור משם האלוהות, והוא נזכר בתנ"ך פעמים רבות כסמל לחוסן, כמקום לפולחן וכחומר-גלם לפיסול ולתעשייה (משוטים).
העלים של כל מיני הסוג משוננים או מפורצים, לרובם עלים גדולים יותר מאלה של המינים שלנו. הפרחים זעירים, ירוקים, לא בולטים, מואבקי-רוח. הפרחים חד-מיניים,העצים חד-ביתיים. הפרי כולל זרע בודד גדול (בלוט), עטוף בחלקו התחתון במבנהמעוצה דמוי ספל הנקרא בעברית ספלול. העץ פורח בראשית האביב, מבשיל את פריו בסתיו הבא או של השנה שאחריה.
אלונים הם המקור החשוב ביותר של עצה כבדה, קשה וצפופה, חזקה ועמידה בלחץ. העצה משמשת לאמנות הגילוף של פסלים ועיטורים, לייצור רהיטים, לבנייה, לתעשיה ולייצור פחמים. ערביי הארץ התקינו מענפי אלון ברך למחרשה ועול לשור ומטה למשען לזקנים. אין כעצת האלון לשיפור טעמו של יין. מפיקים מאלון חומרי בירוס (לעיבוד עורות). קליפתו העבה של מין מערב-ימתיכוני של אלון היא המקור לשעם לייצור פקקים לבקבוקים. מינים שונים של אלון משמשים ברפואה העממית. בלוטיםשל מינים אחדים נאכלים בשעת הדחק כ"לחם-עוני" כשהם קלויים. אלונים ידועים גם כעצי-נוי חשובים, אך בארץ שימושם זה מצומצם.
מספר הכרומוזומים 2n=24. המינים השונים דומים מאוד זה לזה, ונוסף לכך הקושי, שבתוך אוכלוסיות אותו מין מופיעה שׁוֹנוּת רבה בצורות העלה, הגזע והפרי.
האלון נזכר במקורות ישראל פעמים רבות ובהקשרים שונים. יש יסוד מבוסס להניח כי הכוונה היא לעץ האלון של היום: התלמוד מונה את האלון בין עשרת מיני הארזים ומפרש: אלונים עם בלוטים.  נביאים השתמשו בו כמטפורה לחוזק ולחוסן: "על כל ארזי הלבנון הרמים והנשאים ועל כל אלוני הבשן" (ישעיהו ב' יג). גם הנביאים: עמוס, זכריה יחזקאל ועוד, מזכירים בנבואותיהם את האלון. עץ האלון שימש לגילוף פסלים, וכמקום לפולחן אלילי. אנו יודעים גם כיתחת האלון נקברה דבורה, מינקת רבקה (בראשית לה,ח'). ענפי האלון נפסלו לשימוש בין עצי המערכה של המזבח (תוספתא מנחות ט' יג), יש המסבירים זאת :כיוון שאינו דולק יפה ויש המסבירים מפני "ישוב הארץ" (ספרא ויקרא פו'ג'). בתלמוד ישנה התייחסות לעפצים הרבים המצויים על עצי האלון (בעיקר על אלון התבור ואלון התולע) שהיה להם שימוש כלכלי בתעשיית עיבוד העור וכתוספת לדיו.
המקור מייק לבנה אתר עץ השדה

 

כְּפַר גְּלִיקְסוֹן הוא קיבוץ שנוסד בשנת 1939 כישוב חומה ומגדל. בשנים 1935-39 התקבצה בדגניה קבוצת חלוצים יוצאי "הנוער הציוני" מהונגריה ורומניה קבוצת "למקור" – להכשרה לקראת התיישבות. מכאן עברו לכפר שמריהו, חברים נוספים הצטרפו אליהם בהמתנה לקבלת מקום להתיישבות קבועה. שם גם נולדו הילדים הראשונים. בחג השבועות תרצ"ט 1939 עלו על הקרקע, על אדמת פיק"א, סמוך לקיבוץ משמרות. הקיבוץ הוא אחד מישובי "חומה ומגדל". השם "למקור" שונה "לכפר גליקסון" על שמו של משה גליקסון שהיה עורך עיתון "הארץ" וממנהיגי "העובד הציוני" שנהרג באותו יום בתאונת דרכים. חמש שנים ישבו החברים "במחנה הישן" בתנאים קשים, באוהלים וסוכות, צריף אחד שימש כחדר אוכל. חלק מהחברות והילדים נשארו בכפר שמריהו. בשנת 1944 עזבו חברי הקיבוץ את מקומם ועלו על הגבעה ממזרח והקימו את יישוב הקבע על מנת שישמש כעורף לגבעת עדה סמוך לכפר קרע. כאן נבנו הבתים הראשונים. 
1948 במלחמת העצמאות נמצא הצבא העירקי בתוך כפר קרע והקיבוץ שימש עמדה קדמית. חברי הקיבוץ, יחד עם לוחמי פלמ"ח, כבשו מוצבים סביב כפר קרע וכך הרחיבו והרחיקו את הגבול שנקבע אחרי מלחמת העצמאות. בשנת 1952 התחולל משבר חברתי – קיבוץ? או מושב? הרוב הכריע בעד הקיבוץ והחברים שתמכו במושב עזבו. 1957-59 הגיעו ההשלמות הראשונות. גרעין "לפידים" מאלוני יצחק וגרעינים מאורוגוואי. אחריהן הגיעו השלמות בודדות מארצות שונות – קנדה, ארצות הברית ועוד.
כיום מתגוררים בכפר גליקסון כ-300 תושבים. הקיבוץ מתפרנס בין היתר מחקלאות – רפת "גל-ים" וגידולי שדה, תעשייה – מפעל אומגה לייצור חומרי יצירה, מעונות יום לילדים, לינה כפרית, בריכת שחייה למנויים ועוד.
מקור והרחבה אתר הקיבוץ 

 

אלון התבור הוא עץ העשוי להגיע לגובה של עשרה מטרים ויותר, וגזעו – להיקף של 6 מ'. הענפים יוצרים צמרת כדורית. צבע הקליפה של הענפים והגזע אפור–חום כהה, והיא קשה וחרוצה בחריצים עמוקים. אורך העלים 5 עד 10 ס"מ, והם קשים, ביציים, שפתם משוננת עד מפורצת, מעט קוצנית. הם נישאים על פטוטרת קצרה. סידור העלים מסורג. צידו העליון של העלה מבריק, צדו התחתון לביד, והלבד איננו יורד בשפשוף. לעתים קרובות יש על העלים עפצים בצורות אופייניות. העץ נשיר, אך יש הבדלים ניכרים בתאריכי הנשירה והלבלוב בין פרטים שונים. גילו של העץ הזקן ביותר בארץ, ליד קברו של רבי אבא חלפתא בגליל בתחתון, נמדד ונמצא מעט למעלה מ-500 שנה. 
אלון התבור פורח במארס–אפריל, עם תחילת לבלוב העלים. הפרחים חד-מיניים, זעירים, ירוקים, לא בולטים, מואבקי-רוח. העצים חד-ביתיים, היינו פרחים זכרייםופרחים נקביים פורחים באותו פרט. הפרחים הזכריים ערוכים לאורך ענפים רכים באורך כ-5 ס"מ, צבעם ירוק בהיר, והם נקראים עגילים. הם ערוכים בקבוצות ומפיצים הרבה אבקה הנישאת ברוח. הפרחים הנקביים ערוכים עד 3 בקבוצה, קטנים מאוד, נישאים על עוקצים קצרים. הפרי הוא בלוט, והוא כולל זרע בודד גדול, עטוף בחלקו התחתון במבנה מעוצה דמוי ספל הנקרא ספלול. התפתחות הבלוט מההפריה ועד לפרי בשל נמשכת שנה וחצי. הבלוט גדול, אורכו עד 5 ס"מ, עם הבדלים גדולים בין עץ לשכנו. הבלוט עבה וקטום בראשו, בולט מתוך הספלול כדי מחציתו. הבלוטיםמופיעים יחידים או בזוגות. קשקשי הספלול ארוכים, כפופים לאחור או אף מסולסלים. הבלוטים מבשילים ונושרים בסתיו. הם מאבדים את כושר הנביטה תוך שבועות בודדים. מצליחים לנבוט אלה המתכסים בשכבת עלים שנשרו, המגינה עליהם בפני התייבשות. חלק מהבלוטים מופצים על-ידי עורבנים, הקוברים אותם באדמה בתור מחסן נס, וכך "זורעים" אותם בעומק המתאים, ושוכחים לפעמים לשוב ולאסוף אותם. בזמן הנביטה נשארים הפסיגים בתוך הקליפה, והנבט שולח שורשון ארוך למצע ונצרעם עלים כלפי מעלה. 
אלון התבור הוא עץ שליט בחברת אלון התבור והלבנה הרפואי ובחברת אלון התבור ואלה אטלנטית, היוצרות יער-פארק. זו תצורת-צומח שבה מרוחקים העצים זה מזה, וביניהם משתרעים משטחי עשבוניים. חברה זו מפותחת בשטחים נרחבים במערבו של הגליל התחתון (בגבעות אלונים–שפרעם) ובמרכז הגולן (יער יהודיה). בעבר כיסויערות של אלון תבור שטחים נרחבים גם במישור החוף, אך הם הצטמצמו מאוד כתוצאה מכריתה ובירוא. יש שרידים של יער זה בפארק השרון מדרום ליער חדרה ובמקומות נוספים. מפורסמות קבוצות של עצים גדולים ממין זה ששרדו ליד מקומות מקודשים כגון חורשת טל בעמק החולה וחורבת צ'רקס בשרון. המין גדל לרוב רק מתחת לרום 500 מ', ונראה שהוא חובב-חום. אין לו העדפות מיוחדות לקרקע, גדל בקרקעות גיר, בזלת, חול ועוד. תפוצתו העולמית של המין מצומצמת למזרחו של הים התיכון, רק בין טורקיה לבין ארץ-ישראל. 
עצי אלון התבור נכרתו רבות בעבר לצורך ייצור פחמים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. מפיקים מהם גם חומרי בירוס לעיבוד-עורות. בכפרים ערבים נעזרים בחליטות מעלי האלון ומבלוטיו לטיפול נגד נשירת שיער, להורדת לחץ דם ולריפוי דלקת עיניים. הבלוט נאכל אחרי קלייה. טעמו נסבל, אך אינו משובח. מן העפצים מפיקים בכפרים תרופות לדלקת-עיניים, פצעים, בעיות בדרכי הנשימה ודרכי העיכול. 
האלון מוזכר בתנ"ך ובמקורות מספר פעמים רב. האבות נהגו לקרוא לאלונים השונים בשמות שונים כנקודות ציון למקומות ואירועים שקרו שם, כמקום של עבודה זרה ואף כשמות פרטיים של אנשים: (דברי הימים א פרק ד',לז') מוזכר אילן יוחסין זה:"וזיזא בן-שפעי בן-אלון בן-דידיה בן-שמרי בן-שמעיה".. דבורה הנביאה שפטה תחת האלון ועוד. אלון התבור מוזכר גם כנקודת ציון בדרכו של שאול, לאחר שהאחרון נמשח למלך ע"י שמואל בגבול נחלת בנימין. הוא התבקש ללכת משם לפי ההוראות הבאות: …" וחלפת משם והלאה ובאת עד אלון תבור ומצאת שם שלושה אנשים עולים אל בית האלוהים"…(שמואל א פרק י,ג') האלון נחשב כעץ "מקודש" בדתות שונות והינו סמל לאדם גבוה ומכובד
המקור מייק לבנה באתר עץ השדה 

 

מכפר פינס למזרח כרכור

דרומה ולצומת כביש עין עירון – כפר פינס
מעבר בתוך כפר פינס (אינו אפשרי בשבת)
ביציאה מהמושב מזרחה בשביל האלונים עד שרידי עמדת השמירה
דרומה בפאתי שכונות נווה עובד ונווה מרדכי  
עליה לתצפית אלון הבודד שנמצא במקום הנקרא שייך כרכור
ירידה עד לרחובות כרכור לנקודת ההתחלה

 

כְּפַר פִּינֶס הוא מושב דתי הנקרא על שם הרב יחיאל מיכל פינס, סופר ועסקן מאנשי חובבי ציון, והוקם בידי עולים ממרכז אירופה בשנת 1933. כפר פינס הוקם על ידי אנשי הפועל המזרחי שביקשו לחבר תורה ועבודה בארץ ישראל, בדומה לשכניו כפר הרא"ה ושדה יעקב. בכפר אולפנא לבנות, אולפנת כפר פינס, אשר הוקמה על ידי הרב אלי ששר והייתה לאם האולפנות. במושב כמאה ושלושים משפחות, המקיימות אורח חיים דתי לאומי על גווניו השונים. בעבר מרבית התושבים עסקו בחקלאות ולשם כך אף הוקמה אגודה שיתופית חקלאית. כיום רק מיעוט התושבים מתפרנסים מחקלאות, שבעיקרם מטעי אבוקדו, פרי הדר, חממות וגידולי שדה, כמו גם לולים לביצים, פטם ושתי מכוורות.

 

 

 

 

סוף דבר

טיול זה הסתיים אחרי 3 ורבע שעות
מתוכן רכבנו שעתיים ורבע

*****

היה לנו טיול מעניין
הכרנו עוד פינות נחמדות בכרכור ופרדס חנה,
ראינו את שרידי המחנות הבריטיים ששימשו כמעברות
דיוושנו לאורך נחלי מנשה,
נהנינו מזיו אלוני יצחק
גם תחנות אוטובוס מסתוריות ראינו.
עדין אין אנו יודעים מה פשרן

*****

היה זה טיול נעים, קליל באזור יפה
במזג אוויר נעים
ובעיקר עם חבורה מתעניינת
האם צריך עוד משהו?

******

תודה 

לדורון שיזם את הטיול, הוביל
וארח אותנו לקפה ואבטיח אחרי 

לרז שצילם וזה אלבומו, 
הוביל בסינגל ותיעד כהרגלו 

ולעמית הצלע הרביעית בחבורה