טיול זה התקיים ביום רביעי (21/3/2018) במסגרת שגרת דיוושי אמצע השבוע.

 

היינו קבוצה שכללה ששה אנשים. ארבעה מהם אנשי הדרום: ארז צפדיה (עומר), אמיר הורוביץ (ניר עקיבא), לייזר קוברסקי (שובל) ואבי דן (גבים) ושניים אנשי המרכז: עמית פינקלשטיין (באר יעקב) ואני (מבשרת ציון).

 

המסלול תוכנן על ידי. הכוונה להמשיך ללמוד ולהכיר את האזור בו דוושנו עשרה ימים קודם לכן מגבים דרך נחל דורות ונחל רוחמה לגבעות דרום רוחמה וחורש ניר משה

 

אבי דן רכב ובדק את המסלול מספר ימים לפני, והוא הוביל את מרביתו עד שנאלץ לחזור בגלל התחייבויות אחרות. בהמשך אמיר וארז אני הובלנו

 

*****

המסלול
מעגלי נגד כיוון השעון,
יציאה ממתחם תחנת הדלק גבים
וחזרה אליו בסיום.

 

המסלול סמוך וחופף בחלקו לטיול הקודם
מגבים דרך נחל דורות ונחל רוחמה לגבעות דרום רוחמה וחורש ניר משה

*******

האזור הגאוגרפי,
מישור החוף הדרומי

דרום מערב מישור פלשת

במרחב המשתרע
בין שדרות בצפון ונתיבות בדרום

מרבית המרחב חקלאי
כולל את שדות הקמה,
האספסת ותפוחי אדמה
וגם מעט פרדסים

*****

חלק ממרחב שקמה

"מרחב שקמה" כולל את רצועת השטחים הפתוחים בתחום אגן הניקוז של נחל שקמה. זהו השטח הפתוח הגדול ביותר במרכז הארץ. אגן נחל שקמה הוא חלק מאזור המעבר בין האקלים הים תיכוני בצפון לאקלים המדברי בדרום. האזור כולל עירוב של שטחים טבעיים, חקלאיים ונטועים נרחבים שבהם משולבים אתרים היסטוריים ואתרי טבע. השילוב בין שטחי חקלאות רחבים ושטחים טבעיים יוצר פסיפס של בתי גידול ונופים מיוחדים במינם: ערוצי נחלים, רכסי כורכר, ביתרונות, רצף תילים ארכיאולוגים, שמורות טבע, פריחה ססגונית, חולות נודדים, יערות נטועים, שרידי יישובים קדומים ואתרי מורשת וטבע רבים נוספים.

*****

עוטף עזה

מרחב הטיול
תחום שלוש מועצות אזוריות
שער הנגב
מרחבים
שדות נגב

דמות האזור בעבר

בתקופה הביזנטית, כל השטח הכלול במסלול הרכיבה היה מנוקד בישובים, חלקם גדולים; יש להניח כי זאת מערכת יישובית הקשורה לעיר עזה במערב שהיתה אז אחת הערים הגדולות בארץ והיתה מוצא למערכת דרכים שהושפעו מציר חברון-עזה מצד אחד, וכן ממערכת דרכים שבאה מדרום-מזרח ("דרך הבשמים").

שלהי המאה ה-19
ובתקופת המנדט
מרחב הטיול היה
העורף החקלאי של  העיר עזה

בשלהי התקופה העות'מאנית, בסביבת 1880. על רוב חורבות היישובים מהתקופה הביזנטית הוקמו על אדמות ג'יפתליק כלומר, אדמות הכתר השייכות לסולטן, כולל כל הכנסות מהן.  הם הוקמו במסגרת הגברת האחיזה של השלטון המרכזי העותמאני באזור. המבצע הזה נערך כחלק מייצוב האזור שסבל ממלחמות-שבטים שהתחוללו בן במשך כמה דורות. כך הוקמו בצפון הנגב המערבי כ-10 כפרים ובהם שוכנה אוכלוסייה מעורבת של בדווים, פלאחים ומצרים שהגיעו מרצועת עזה.

הכפרים במרחב הטיול היו כופח'ה (שרידיו בתוך חוות אבניר), מוחרקה (ממזרח ליכיני ביער קק"ל, ממזרח לזרועה) ג'ממה (ממערב לרוחמה) והוג (ממערב לדורות) שהיה הראשון ביניהם היה הוג' שהוקם בשנת 1852 וקיימת עדות של נוסע אירופי להקמתו (אדוארד רובינסון).

בין כופח'ה למוחרקה נסללה גם דרך נוחה. גם כל הבארות נחפרו כבר בתקופה הביזנטית ושימשו בתקופה העות'מאנית. ישנם מקורות המציינים כי בעזרת מומחים גרמניים, הבארות שופצו במלחמה העולמית הראשונה עבור הצבא התורכי.

מרחב הטיול זירת קרב במלחמת העולם הראשונה

מרחב הטיול חלק ממחוז עזה

ערב מלחמת העצמאות

שטח החיבור
בין שני חלקי המדינה היהודית
שנקבעה בהחלטת החלוקה
בכ"ט נובמבר 1947 

מרחב שנתפס
על ידי חטיבת הנגב
במאי 1948

עשור ראשון
אזור ספר
מול רצועת עזה

******

בדרך אל ההתכנסות

פירוט המסלול,
ממתחם תחנת הדלק בכניסה לגבים,
לכיוון מושב יכיני ומעבר בו.
גלישה לעבר נחל שלחים, 
בדרך מצפון למושב זרועה
לעבר מושב ניר עקיבא ומעבר דרכו
מזרחה לגבעה בה נמצאת ברכת המים של מקורות
גלישה לעבר חוות אבניר
צפונה במורד נחל הוגה לעבר פאתי קיבוץ דורות
ומשם חזרה בעליה לנקודת ההתחלה.

המקומות והאתרים

 ******

קטע ראשון:

ממתחם תחנת הדלק בכניסה לגבים,
לכיוון מושב יכיני ומעבר בו.
גלישה לעבר נחל שלחים
והלאה מזרחה בצמוד לתוואי הערוץ
בדרך מצפון למושב זרועה
לעבר מושב ניר עקיבא וכניסה אליו 

יָכִינִי הוא מושב עובדים היחיד הנכלל בתחום המועצה אזורית שער הנגב. אוכלוסייתו מסורתית בחלקה אך אין הוא מוגדר כמושב דתי. במושב קיימים 78 משקים.
היישוב יושב בשטח נחלת שבט שמעון על פי התנ"ך. שמו כשם אחד מבני שמעון: "בְּנֵי שִׁמְעוֹן לְמִשְׁפְּחֹתָם לִנְמוּאֵל מִשְׁפַּחַת הַנְּמוּאֵלִי לְיָמִין מִשְׁפַּחַת הַיָּמִינִי לְיָכִין מִשְׁפַּחַת הַיָּכִינִי".
המושב הוקם ב-25 ביולי 1950, תחת השם הזמני "מוחרקה ב'", בגלל קרבתו לכפר הערבי אל-מוח'רקה, שתושביו גורשו במהלך מלחמת העצמאות (להלן). ביום העלייה למקום הובאו אליו 174 עולים מפרס וכורדיסטן ששהו במחנה העולים בפרדס חנה. עם הגעתם למקום התברר שלא היו מספיק אוהלים עבורם ואף לא מים ואוכל. רק לאחר מספר ימים קיבלו העולים לחם ואוכל והמקום חובר לרשת המים. עקב הקשיים הרבים עזבו חלק מהתושבים את היישוב. המושב סבל מסכסוכים פנימיים קשים, ועקב כך החליטה הסוכנות היהודית לפרק את המושב ביוני 1952. בשנה זו יושבו במקום עולים מתימן שעלו ארצה במבצע מרבד הקסמים והתאכסנו עד אז במעברות עין שמר וצמח. בינואר 1952 היו במושב 100 משפחות מעולי תימן מלוא הקיבולת המתוכננת של המושב.
עד לשנות השבעים עסקו מרבית תושבי המושב בענפי החקלאות ובמיוחד בגידול סלק סוכר. עקב המשבר בענף החקלאות עברו חלק מתושבי המושב למצוא את פרנסתם מחוץ למושב. המושב נמצא באזור עדיפות לאומית א'. בנובמבר 2006 נחנך ביישוב כפר סטודנטים של תלמידים ממכללת ספיר.

 

אלמֻחָרַּקָה– הכפר שכן באזור של גבעות נמוכות, 14.5 ק"מ ממזרח לעזה  לצד נחל שלחים. במקום נמצאו ממצאים ארכיאולוגיים, כולל רצפות פסיפס, בורות מים, חרסים ושברי שיש. יש עדות שהמקום החל להיות מיושב בתקופה הביזנטית. בתקופה הממלוכית (1250 – 1517) אדמות ועודפי תוצרת חקלאית של הכפר הוקדשו לווקף המוסלמי, למטרת שימור כיפת הסלע בירושלים ומסגד בעזה. מסמכים עות'מנים מציינים כי ב-1596 חיו בכפר 457 תושבים ואילו במאות ה-17 וה-18 הוא כנראה ננטש ועמד שומם, מכיוון שאינו מוזכר ביומני מסע מן התקופה. הכפר הוקם מחדש על ידי השלטון העותמאני בעשור שנות ה-70' של המאה ה-19.  ב-1944-45 מנה הכפר 580 תושבים, כולם מוסלמים. בכפר היה מסגד ומספר חנויות קטנות, והוקם בו בית ספר אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 4,855 דונם. תושבי הכפר התקיימו בעיקר מחקלאות בעל וגידלו בעיקר שעורה. בשנים האחרונות של המנדט הם נטעו גם תאנים, שקדיות וענבים. מים לשימוש ביתי נשאבו מבאר עמוקה ומלוחה מעט, וממי גשם שנאספו בבורות מקומיים. הכפר הותקף ונכבש בידי חטיבת הנגב בסוף מאי 1948, באותה העת בה הותקף הכפר השכן כּוַפחא.
בשנת 1950 על אדמות הכפר הוקם המושב יכיני, מצפון לאתר הכפר. מושב תקומה נוסד על אדמות מוחרקה בשנת 1949, אך למעשה הוא הוקם שני ק"מ ממערב לאתר הכפר, על אדמות העיר עזה.
אתר הכפר מוקף אקליפטוסים וגדלים בו פרא קוצים ועשבים. ניתן להבחין במקום בעיי חורבות מבניינים, שרידי טחנת קמח ובאר. בית הקברות, מכוסה בעשב בר, עדיין קיים במצב רעוע.

זְרוּעָה הוא מושב דתי בנגב הצפון-מערבי בסמוך לעיר נתיבות ונכלל בתחום המועצה האזורית שדות נגב. היישוב הוקם על ידי עולים ממרוקו בשנת 1953, ונקרא בתחילה "שובל 11". מקור שמו בתנ"ך "זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד נְעוּרַיִךְ… לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"
בשנת 2006 נפתחה ביישוב ישיבת נר זרח, ישיבת בת של ישיבת הנגב. בשנת 2013, הישיבה עברה לחסותה של ישיבת אורחות תורה ובשנת 2014, הישיבה עברה ליישוב עוצם.

ניר עֲקִיבָא הוא מושב הנמצא מצפון־מזרח לנתיבות ומדרום לניר משה, המשתייך לתנועת המושבים ונכלל בתחום המועצה האזורית מרחבים. הוא הוקם ב-1 ביוני 1953 על ידי עולים מרומניה, כשאליהם הצטרף גרעין של עולים צעירים יוצאי מרוקו, על אדמות הכפר הערבי כופח'ה להלן  שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות ולא הורשו לחזור אליו לאחריה. שטח המושב הוא כ־1,000 דונם. המושב הוקם במסגרת מניעת חזרת הבדואים ועיבוי ההתיישבות היהודית באזור שובל והוא כונה זמנית "שובל 2". במאי 1954 נקבע שמו "שדות עקיבא", על שם עקיבא אטינגר, שהיה מנהל מחלקת ההתיישבות בסוכנות היהודית. לאחר כשנה הוסב שמו ל"ניר עקיבא". המושב לא הצליח למשוך אליו מתיישבים, ובתחילת 1958 היו בו 40 בתים ריקים, שיועדו לשיכון מתיישבים במסגרת תנועת מן העיר אל הכפר. בתוך אדמות המושב וממערב לו הוקם בשנת 2011 היישוב שבי דרום שמיועד בעיקר לתושבי כפר דרום שפונו מגוש קטיף במסגרת תוכנית ההתנתקות בשנת 2005.

 

 

מחוות אבניר
צפונה במורד נחל הוגה
לעבר פאתי קיבוץ דורות
ומשם חזרה בעליה לנקודת ההתחלה

כופחה – אתר בתוך מתחם חווה חקלאית פעילה. שרידי כפר ערבי. הכפר שכן כ- 19 ק"מ ממזרח לעיר עזה. הכפר כופח'ה נוסד בסביבות 1880 על-ידי השלטון העות'מאני על אדמות ג'יפתליק (כלומר, אדמות הכתר השייכות לסולטן, כולל כל הכנסות מהן) והוא אחד מתוך 10 כפרים שתוכננו והוקמו על-ידי השלטונות בצפון הנגב לאוכלוסייה מעורבת של בדווים, פלאחים ומצרים שהגיעו מרצועת עזה. כאמור, המבצע הזה נערך כחלק מייצוב האזור שסבל ממלחמות-שבטים שהתחוללו בן במשך כמה דורות.
הכפר כופח'ה היה מתוכנן בתכנון "גריד" (סורג) ובו 48 מגרשים, שני בניינים בכל מגרש שנבדל משכניו במשוכת צברים ובמרכז הישוב הוקם מסגד מפואר כמה שנים לאחר ייסוד הכפר. המסגד הוקם על גבי שרידי כנסייה שהיתה מרכז היישוב הביזנטי הקבור מתחת לכופח'ה העות'מאנית.

חלק משרידי הכפר והיישוב הביזנטי עדיין קיים הודות להקפדה של בעלי החווה על שמירתם. השם כופח'ה פרושו "המוכים" והוא אופייני לשמות התורכיים שהוענקו לישובים ולמקורות המים בצפון הנגב למטרות השפלה וביזוי המקומיים.

בשנת 1944 התגוררו בכפר התושבים ל-500, כולם מוסלמים. במרכז הכפר עמד מסגד שנבנה בתקופת שלטונו של הסולטן העות'מני עבד אל-חמיד השני (1876 – 1909). בתי הכפר היו סמוכים לגדה הדרומית של ואדי אבו שוּנר, פלג של ואדי חַוְדַג' (נחל הוֹגָה). היו בכפר בית ספר יסודי וכמה חנויות קטנות. מים לצרכים ביתיים סופקו משתי בארות בתחום הכפר, ולצרכי חקלאות השתמשו התושבים במי גשמים ובהשקיה מבארות, בורות ומאגרים. אדמות הכפר השתרעו על 8,569 דונם. תושבי הכפר נטעו מצפון לכפר עצי פרי, כמו אפרסקים, זיתים, שקדים, ענבים ותאנים, ובשאר צידי הכפר גידלו דגנים. בכפר נמצאו שרידים מחרבת אל- כַּוְפַחָ'ה ובהם שרידי בורות, עמודי שיש, כותרת קורינטית, פסיפסים וחרסים.
במלחמת העצמאות, במסגרת הרחבת תחום המדינה היהודית והיערכות מול צבא מצרים, יחידות של חטיבת הנגב פשטו על הכפר בליל ה-27-28 במאי 1948 והתושבים גורשו מהכפר ולא הורשו לחזור אליו.
מושב ניר עקיבא הוקם ב-1953 על אדמות הכפר, מדרום-מערב לאתר הכפר. מהכפר שרד רק המסגד – מבנה אבן עם כניסות וחלונות מקושתים – אשר משמש כאסם וכאורוות סוסים. האתר, אשר מכיל עיי חורבות, שיחי צבר וצמחי מדבר, מגודר ומשמש למרעה. פרדס גדל ממערב לו, וחקלאים ישראלים מגדלים דגנים באדמות הסמוכות.

אגן דורות נחל דורות מהווה חלק מאגן הניקוז הדרומי של נחל שקמה. הוא מחורץ, מגוון וקיימים בו נחלים קטנים ובהם שרידי בוסתנים, ושרידים ארכיאולוגיים. הנוף פתוח בעיקרו, ללא ישובים כפריים למעט קיבוץ דורות ומתיישבים בודדים. העיר שדרות גובלת ביחידה ממערב. באגן קיימים עדיין שטחים טבעיים, משמעותיים יותר, בתוך השטחים החקלאיים הנרחבים. ניתן לראות את היחידה כיחידת מעבר בין גבעות רוחמה למישורים החקלאיים. בחלקה הדרומי מתמזגת היחידה עם המישוריים החקלאיים של הנגב המערבי. היחידה מהווה את החלק המערבי של מכלול הנוף הפתוח שנמשך מכביש 40 במזרח ועד פאתי שדרות במערב.
לאורך הנחלים באגן דורות נמצא שילוב של שרידי בוסתנים, נטיעות חדשות יותר (בעיקר אקליפטוסים) וכתמים של בתות בני שיח ועשבוניים. על הגבעות שטחים גדולים יותר של יערות ותיקים (בעיקר אקליפטוסים) וצעירים יותר (בעיקר מחטניים, סביב דורות ומדרום לניר משה). בחלק העליון, המזרחי, של היחידה יש כתמי בתה גדולים יותר.

דּוֹרוֹת הוא קיבוץ הנכלל  בתחומי המועצה האזורית שער הנגב. היישוב הוקם בחנוכה, שנת ה'תש"ב (1941) על קרקעות שנרכשו מתושבי הכפר הסמוך הוג' על ידי עולים מגרמניה שהצטרפו אליהם גרעינים מהארץ, מלטביה ומצ'כיה. שמו הוא ראשי תבות של שלושת שמות בני משפחת הוז (דוב, רבקה ותרצה הוז) שנספו בתאונת דרכים בכביש תל אביב-חיפה הישן ליד היישוב נורדיה שבשרון. דב הוז היה מהמנהיגים הבולטים של מפלגת העבודה וכן פעל רבות בהגנה ובהסתדרות. גרעין הקיבוץ נקרא "הבונה" וישב בחדרה במשך שש שנים. במהלך 1942 נקדחה באר המים, הילדים הגיעו מחדרה, הובא עדר צאן והנגרייה הועברה מחדרה לקיבוץ.
בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית דורות ב-230 תושבים. שטחי הקיבוץ השתרעו על פני 4,236 דונמים. באותה שנה תרמה "הדסה" האמריקנית 1250 לא"י להקמת מרפאה משותפת עם הכפר השכן הוג'. ב-1946 פתח קואופרטיב "דרום יהודה" קו אוטובוסים מתל אביב לקיבוץ ולקיבוצים השכנים ניר עם ורוחמה. באותה שנה נחנכה בריכת השחיה בקיבוץ – הראשונה בנגב. חברי הקיבוץ השתתפו בסוף 1946 בעלייה לקרקע של 11 הנקודות. עם פרוץ מלחמת העצמאות התמקמה בסמוך לקיבוץ טייסת הנגב והקיבוץ סבל מהפצצות יומיות של חיל האוויר המצרי. תחילה פונו ילדי קיבוץ בארות יצחק לדורות, ובליל ה-23 במאי פונו ילדי דורות וילדי היישובים האחרים צפונה לגבעת עלייה שביפו.
היישוב השתייך בהקמתו לקיבוץ המאוחד ואחר כך לאיחוד הקיבוצים, לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, לתק"מ ולתנועה הקיבוצית. בשנת 1956 חובר היישוב לרשת החשמל הארצי.
בדורות יש של אוכלוסיה של  כ- 650 נפש ומתוכם מתוכם 245 חברים ותיקים וחברים חדשים. בנוסף מתגוררים בו כ-200 תושבים וסטודנטים הלומדים במכללה אקדמית ספיר.
הפעילות המשקית מתבססת בעיקר על תעשייה וחקלאות. תעשיה:"דורות מגופי פיקוד ובקרה",מפעל המייצר מגופים, מרבית מוצריו מופנים לייצוא. "דורות מוצרי שום ותיבול" – מפעל העוסק בעיבוד ושיווק שום ותבליני ירקות קפואים בארץ ובחו"ל. חקלאות: החקלאות מורכבת מגידולי בעל – חטה ותלתן. וגידולי שלחין – גזר, שום ותפוחי אדמה. רפת חולבות משותפת עם קבוץ רוחמה, בעלת תפוקה של כ-3 מיליון ליטר חלב בשנה.
ספר הילדים "נא לא לדרוך על הדשא" (1969) של הסופר עודד בצר שהיה אחד מראשוני המתיישבים בקיבוץ דורות, הוא סיפור אוטוביוגרפי במהותו מהווי ימי הראשית של הקיבוץ בנגב, כסיפורו של חלוץ צעיר המספר בגוף ראשון על התנחלות אנשי קיבוץ "תל אחווה" (שם בדוי לקיבוץ דורות) בשנת 1942 בגבעה מדברית. הספר מתאר אירועים שונים בחיי הקיבוץ: את העלייה על הקרקע, החריש הראשון, חפירת הבאר, ראשית בניית הבתים, היחסים עם השכנים והפיכת הקיבוץ למשק פורח. גם בספרו הראשון של בצר "ביבר הארגמן" (1956), קובץ סיפורי ילדים, ישנם סיפורים שונים מחיי קיבוץ דורות.

מרחב הוג'

הוג' הכפר שכן בקצה הצפוני של הנגב, 15 ק"מ ממערב לעזה, כששתי גבעות תוחמות אותו ממזרח וממערב. כנראה, שבמקום שכנה העיר הפלישתית אוגה, שהופיעה במפת מידבא מהמאה ה-6 לספירה ויתכן ששם הכפר הוג' הוא גרסה ערבית של השם הקדום.
הכפר הוקם על תל בשנים 1818–1820 ידי צאלח מוצטפה ביי, שליט מחוז יפו, מתוך כוונה למשוך אליו תושבים בדואים מעזה. לשם כך חילק למתיישבים קרקעות חינם. בנוסף, הקים תחנת משטרה בכפר. באזור ישבו המטות הבדואים וחאידה וג'באראת. בני שבט הווחאידה השתתפו במרד הפלאחים, ב-1834, ובעקבות דיכוי המרד, אלו שלא נהרגו במהלכו גורשו מן האזור. בשנת 1838 ביקר בכפר החוקר האמריקאי אדוארד רובינסון וכתב שבתיו בנויים טיט וגרים בו בין 200 ל-300 תושבים. ב-1863 ביקר בכפר הצרפתי ויקטור גרן וכתב שבתי הכפר עשויים לבני טיט ובסמוך לבאר מים עמוקה ראה שרידים של עמודי שיש קדומים. דו"ח הקרן לחקר ארץ ישראל מ-1883 מציין שמדובר בכפר קטן בנוי טיט על שם הנביא הוג' ובו באר מים בעומק של כ-200 רגל.

*******

במהלך מלחמת העולם הראשונה אזור מדרום לכפר הוג' – הרכס שבין ניר משה ובין יכיני – היה בעורף קו החזית אבל הטורקים ראו בו מאחז אסטרטגי. לכן, החלו, במרץ 1917, לסלול שלוחת רכבת ברוחב 105 ס"מ (הפס הצר שבשימוש הרכבת הצבאית העות'מאנית בארץ ישראל וחצי האי סיני) אל הכפר מאזור תחנת הרכבת דיר סניד. קו זה שימש את מפקדת הארמיה ה-8 העות'מנית שהתמקמה על הרכס לעיל מספר חודשים לאחר סיום הסלילה על מנת להעביר ציוד לכוחותיהם.

לאחר שצבא הממלכה המאוחדת (נקרא חיל המשלוח המצרי) בפקוד גנרל אלנבי הבקיע ב-31 באוקטובר 1917 את החלק הדרומי של קו החזית העות'מאני בין עזה לבאר-שבע, נסוגו חלק מהכוחות העות'מאנים מעט צפונה ויצרו קו הגנה לרוחבה של הארץ, מעזה במערב, ומשם מזרחה דרך הורירה (פארק שרשרת) ושריעה (תל שרע בגדת נחל גרר) עד סביבת תל חויילפה (קבוץ להב) למרגלות הרי חברון. קו הגנה עות'מאני זה הובקע בגזרת הורירה ושריעה ב-6-7 בנובמבר והכוחות העות'מאניים החלו בנסיגה צפונה, כאשר כוחות-מאסף שלהם ניהלו קרבות-השהייה מול כוחות הבריטים ובני-בריתם.

יומיים לאחר מיטוט קו הגנה בין עזה – ובאר שבע, ב-8 בנובמבר 1917 התקדמו כוחות הדיביזיה 60 (לונדון) הבריטית אל עבר הרכס מדרום להוג' (היום ציר יער ניר משה – יכיני שנכלל במסלול הטיול ) שבו נמצאה עד זמן קצר קודם לכן מושבה של מפקדת הארמיה העות'מאנית השמינית. במקביל להתקדמות הבריטית, המשיכו העות'מאניים בסביבת הוג' בפינוי הכוחות והציוד הרב, ובמקביל הרסו כל שלא ניתן היה לפנות, לרבות הרס בארות המים. בסביבות השעה 14.00 נבלמה התקדמות הלונדונים על-ידי אש ארטילרית כבדה מרכס המשתרע מדרום להוג'. מפקד הדיביזיה, הגנרל שאיי, פנה אל כוחות רכובים אשר היו בסמוך וביקש את סיועם.

הכוח הרכוב מנה כ-170 פרשים, משני גדודי יאומנרי בריטים, ממחוזות וורצסטשייר ווורקויקשייר, אשר פעלו במסגרת הבריגאדה (חטיבה) הרכובה 5 , אשר פעלה במסגרת הדיביזיה (אוגדה) האוסטרלית הרכובה. מולם ניצבו תותחנים עות'מאניים, גרמנים ואוסטרים, בחיפוי כ-300 רגלים עות'מאניים מצוידים במקלעים ורובים.

הפרשים פעלו מיידית, על-אף שלא עמד לרשותם באותה עת אש מסייעת. תוך ניצול נבון של תוואי השטח התקדם חלק מהכוח הבריטי הקטן אל האגף והסתער מאותו כיוון, בעוד כוח אחר הסתער חזיתית אל התותחים. שני הצדדים ספגו אבדות כבדות, כאשר 11 תותחים ומספר מקלעים נפלו לידי הבריטים. כ-50 אחוז מהתוקפים נפגעו בהסתערות, לרבות 26 הרוגים וכ-100 סוסים.

ההסתערות ההרואית של פרשי היאומנרי מדרום להוג' נזכרת בכל הספרים המתארים את מסע-המלחמה בארץ-ישראל והונצחה בציור מפורסם, מעשה-ידיה של ליידי באטלר.

לאחר הכיבוש לא נעשה עוד שימוש במסילה והיא פורקה לשימוש במקומות אחרים. בהמשך, בתקופת המנדט התרחב הכפר מזרחה ומערבה. מלבד הבאר הראשית ניזון הכפר גם מבארות נוספות בוואדיות הסמוכים. כלכלת הכפר התבססה על גידול חיטה, משמש, תאנים, גפנים ושקדים. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ-1931 חיו בכפר 618 תושבים ב-118 בתים. בשנת 1941 הוקם קיבוץ דורות על שטחים שנרכשו מכפריי הוג'. בסקר הכפרים משנת 1945 נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-810 תושבים. שטחי הכפר כללו 16,741, ו-1,011 דונמים של שטחים ציבוריים. שטחי קיבוץ דורות השתרעו על פני 4,236 דונמים. בין הכפר ליישובים היהודיים סביבו שררו יחסים תקינים והמרפאה שהוקמה בדורות באותה שנה שירתה גם את תושבי הכפר. בשנת 1946 הסתתרו בכפר אנשי ההגנה בעת חיפוש שביצעו הבריטים בדורות הסמוכה. בדצמבר 1947 נרצחו בעזה מוח'תאר הכפר ואחיו בטענת שיתוף פעולה עם היהודים.
בתחילת מלחמת העצמאות, בעקבות התקדמות הצבא המצרי צפונה התקבלה ההחלטה לכבוש את הוג'. חטיבת הנגב כבשה את הכפר ב-31 במאי 1948 וגירשה את תושביו לכפר דימרה (כיום קיבוץ ארז). ב-4 באוגוסט פנו נציגי הקיבוצים במכתב תלונה לבן-גוריון על אי הצדק שנעשה לכפריי הוג'. בן-גוריון כתב בתגובה שהוא מקווה שמפקדת צה"ל האחראית תמנע ממעשים בלתי-צודקים כאלה בעתיד ותפעל במידת האפשר לתקן את העוול שנגרם.
במהלך ההפוגה השנייה, בספטמבר 1948, פנו התושבים למשרד המיעוטים בבקשה לאפשר להם לשוב להוג'. השר בכור שלום שיטרית טען שהכפריים ראויים ליחס טוב כיוון שלא היו עוינים ליהודים וכיוון שגורשו בידי צה"ל. אולם הצבא סירב לאפשר חזרתם מטעמי ביטחון. מן הכפר לא נותרו שרידים כיום, אתר מרכז הכפר נקרא "חורבת הוגה" ושוכן דרומית לכביש 334 מזרחית לשדרות. באתר קיימים שרידי בית קברות מוסלמי מן התקופה המוסלמית המוקדמת בארץ ישראל.

צפונה במורד נחל הוגה
לעבר פאתי קיבוץ דורות
ומשם חזרה בעליה מצפון ליער ניר משה
ודרך הרכס מעל ערוץ נחל מפלסים
לעבר יכיני
חזרה לנקודת ההתחלה.

 

******

סוף דבר

 

הטיול נמשך כשלוש וחצי שעות
ומתוכן קצת יותר מחצי שעה עצירות.

 

******

 

כאמור, מרבית המרחב בו דוושנו בהנאה היה חקלאים.

אין מילים לתאר את חדוות הטיול
במרחבים הירוקים (חלקם כבר מצהיבים) הנמשכים מאופק לאופק.

 

********

 

היה זה עוד טיול נעים של אביב
במקום נפלא
עם חברים חביבים כלבבי.

******

תודה

לאבי דן, שרכב לפני הטיול את המסלול והוביל את מרביתו
לאמיר הורוביץ ולארז צפדיה שיחד תפרו לנו את הקטע האחרון
לכולם יחד על יצירת החבורה הנעימה
לדן גזית שהוסיף מידע והאיר עייני על תולדות האזור
ולערן תירוש, יו"ר העמותה
למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל
שהאיר את עייני על קורות קרב הוג'
והעמיד את המידע ששולב בתיעוד זה