למסע רכיבה זה, שהיה הפעם במסלול קווי, יצאתי ביום שבת (19/8/2017) עם חבריי מקיבוץ שובל וחברים נוספים.

 

עם אור ראשון התכנסנו בכניסה לחצר משק שובל. שם נוצרה קבוצה שכללה שלושה עשר אנשים משלושת פלגי חבריי. מהפלג הדרומי הגיעו לייזר קוברסקי, ורד בני בלול (המארחים משובל), דוד פרידברג  ואיל גזית (משמר הנגב). את הפלג הצפוני ייצג בכבוד ראוי גיל מועלם (גבעת יואב). אנשי הפלג המרכזי היו דסי פולקמן (גבעתיים), סיגל אלקלעי (שערי תקווה), איציק עזר (ראשון לציון), אליק קריף ואלי שחר (תל יצחק) ואני (מבשרת ציון). התארגנו בזריזות והעמסנו את האופניים לעגלה החדשה של בני.

 

 

לאחר העמסה נסענו בשלושה כלי רכב ללהב. בשער הכניסה חיכו לנו ארז צפדיה (עומר) ואבי נבון (איש ידיעת הארץ, חבר להב).

 

פרקנו את האופניים ופנינו אל התצפית מזרחה לעבר הבקעה וההר הנמצאת סמוך לכניסה לקיבוץ. המסע החל בהסבר של אבי נבון על המקום, על האזור ועל מספר אירועים ההיסטוריים שהתחוללו בו.

 

לאחר ההסבר יצאנו לדרך. אבי ליווה אותנו ברכב בקטע הראשון והסביר לנו בשני אתרים כפי שיוצג בהמשך.

 

*******

המסלול,
מלהב במזרח
ועד שובל במערב

מסלול מסע זה הוא העשירי בסדרת הטיולים צפון הנגב ובקעת באר שבע, וחלקים ממנו זהים למספר המסעות קודמים שתועדו.

********

האזור הגאוגרפי, השפלה הדרומית

השפלה, או שפלת יהודה, היא אזור גאוגרפי המשתרע בין הרי יהודה למישור החוף. מבחינה מורפולוגית השפלה היא אזור מעבר בין הרי יהודה הגבוהים ממזרח לבין מישור החוף הנמוך ממערב מתוך ארבעה גבולות של השפלה, רק הגבול המזרחי ברור ומוגדר והוא הגבול עם הרי יהודה שעובר בתחתית ולאורך כפיפת האנטיקלינה שלהם. כפיפה זו יצרה הפרשי גבהים ברורים בין ההר לגבעות השפלה. לדוגמה, בעוד שהרי חברון מתנשאים לרום של 900 מטר מעל פני הים, הרי אזור בית גוברין מתנשא רק לגובה של כ- 450 מטר מעל פני הים. דוגמה נוספת להפרשי הגבהים ניתן למצוא בירידה מגובה של כ- 800 מטר מעל פני הים באזור בית אל לגובה של כ- 250 מטר מעל פני הים באזור לטרון. שלושת הגבולות האחרים של השפלה אינם ברורים. הגבול המערבי אמור לעבור בנקודת החיבור הנמוכה בין סלעי הקרטון והנארי לבין אדמות הסחף של מישור החוף. אך לאור התרחבות מניפות הסחף, קיימת חדירה של אדמות אלו לאזור הקירטונים. גם הגבול הצפוני אינו ברור וחד וכך גם הגבול הדרומי.
מבחינה טופוגרפית ומבחינת הרום מעל פני הים, יחידות הנוף של אזור הדום הר שומרון דומה לאזור השפלה. מבחינה גיאולוגית – זמן היווצרות ומסלע והתהליכים שעיצבו את שתי יחידות הנוף קיימים הבדלים. הגבול בין שתי יחידות הנוף הוא גבול תפוצתם של הסלעים השונים המרכיבים את יחידת הנוף הצפונית (הדום הר שומרון והשפלה). בעוד שהיחידה הצפונית של הדום הרי השומרון מורכבת מגיר ודולומיט הרי השפלה מורכבת מסלעי קרטון ומכוסה בנארי. מבחינה גיאוגרפית מדובר על אזור מעבר אפק – ראש העין עמק איילון ותוואי נחל איילון. גם גבולה הדרומי של השפלה אינו ברור וחד משמעי. כיום, מקובל שהגבול הדרומי עובר לאורכו של נחל שקמה. הגבול אינו ברור וחד משמעי כיוון שגם בבקעת באר שבע ניתן למצוא את מאפייני סלעי הקרטון של שפלת יהודה ומנגד באזורי השפלה שמצפון לנחל שקמה ניתן למצוא הרבדות לס. בנוסף, גם מבחינה טופוגרפית וגם מבחינה נופית אזור להב – גבעות גורל הוא המשך רציף של השפלה. השפלה היא יחידת נוף הנטויה מכיוון מזרח לכיוון מערב. השתפלות זו מתחילה מגובה של כ- 450 מטר מעל פני הים ועד לגובה של כ- 150 מטר מעל פני הים.

מבחינה הנדסית ניתן לדמות את השפלה למשולש מאורך שבסיסו בדרום וקודקודו בצפון. אורכה של השפלה כ- 50 ק"מ ורוחבה הממוצע נע בין 12 ק"מ ל – 15 ק"מ. קיימות מספר אפשרויות לחלוקתה של השפלה. מבחינה אורכית נהוג לחלק את השפלה לשתי רצועות אורך: הראשונה, השפלה הגבוהה (המזרחית) שהיא רצועה הבנויה מגבעות מעוגלות שביניהן מתפתלים נחלים. גובהה של רצועה זו כ- 450 מטר מעל פני הים. הרצועה מורכבת מסלעים קירטוניים, בדרך כלל עם כיסוי נארי. הצמחייה האופיינית באזור זה היא שיחם ובתה ים תיכונית. השניה, השפלה הנמוכה (המערבית) שהרום שלה מגיע ל- 250 מטר מעל פני הים. נופה מתון יותר והתעבורה ביחידה זו נוחה. חלקים נרחבים מהיחידה מכוסים באדמות סחף המאפשרות עיבוד חקלאי. הצומח האופייני באזור זה הוא שיחייה, בתה וצומח עשבוני. בקו הגבול בין שתי רצועות אלו ניתן למצוא את התלים הגדולים כגון: צרעה, בית שמש, עזקה, גודד מראשה ועוד. מבחינה רוחבית ניתן לחלק את השפלה לשלוש יחידות נוף רוחביות: השפלה הצפונית המשתרעת בין נחל שילה לנחל שורק והיא צרה והיא ממוקמת מול ההתרוממות של בית אל. השפלה המרכזית המשתרעת בין נחל שורק לנחל האלה. השפלה הדרומית המשתרעת בין נחל האלה לבין מורדות הדרומיים של גבעות גורל המשקים לבקעת באר שבע..

קו המגע בין סלעי הגיר והדולומיט הקשים של הרי יהודה לבין סלעי הקרטון הרכים יוצר קו חולשה אופייני שתהליכי הסחיפה בו מואצים ומוגברים. קו מגע זה בין סלעים קשים ורכים מאפשר את יצירת עמקי התלם הנמשכים מכיוון צפון לדרום ובניהם אוכפים נמוכים והם עמק איילון, עמק נחל שורק, עמק האלה, עמק גוברין ועמק יבל.

אקלים האזור

האקלים הוא המרכיב הראשוני המשפיע על כלל הסביבה. תנאי האקלים וכמויות המשקעים קשורים באופן ישיר למשטר המים, לסוג המסלע ולתפוצת קרקעות, וקובעים את אופי תהליכי הבליה ועיצוב הנוף ואת עוצמתם. אלה משפיעים על עיצוב התבליט ועל אופי החי והצומח ועל תפוצתו. מרחב הטיול נמצא באזור המעבר בין אזור האקלים הים-תיכוני לאזור האקלים המדברי שנקרא גם אקלים ערבתי. הגבול בין שני אזורי אקלים אלו מוגדר על סמך ממוצע משקעים רב שנתי של 400 מ"מ. סיווג זה מבוסס על שיטת המיון המתבססת בעיקר על צומח טבעי. האקלים הערבתי מאפיין את אזור המעבר בין האקלים הים תיכוני לאקלים המדברי, וחופף חלקית למה שמכונה "ספר המדבר". אזור זה נכלל באזור ה"צחיח למחצה". האקלים הים תיכוני ו/או הערבתי באזור זה מתאפיין בשתי עונות עיקריות – קיץ ארוך ויבש, וחורף קצר יחסית, עם משקעים בכמות בינונית (באקלים הים תיכוני) עד נמוכה (באקלים הערבתי). משרע המשקעים בתוך האזור ניכר, כאשר המשקעים פוחתים מצפון לדרום ופוחתים גם ככל שמתרחקים מהים. הפחתת המשקעים מצפון לדרום חזקה במיוחד מדרום לקו קריית גת ( 5 מ"מ משקעים לק"מ הדרמה). צפונית לקו זה ההפחתה מתונה יותר ( 1.9 מ"מ לק"מ הדרמה). ההפחתה עקב ההתרחקות מהים היא של 3.1 מ"מ לק"מ. עם זאת, באזורים מסוימים ייתכן שיש הגברה במשקעים עם ההתרחקות מהים. שאר הנתונים האקלימיים (לחות, רוח ועוד) מושפעים בעיקר מהמרחק מהים ופחות מההצפנה וההדרמה.

ההתיישבות באזור

אזור להב היה מיושב עוד בתקופות פרה-היסטוריות. ראשית ההתישבות ידועה עוד מלפני 150,000 שנים, בתקופה הפלאוליתית התחתונה. לאורך כמעט כל התקופות הארכיאולוגיות היה ישוב אדם באזור כאשר הזיקה להתיישבות הייתה בשל המצאות דרכים ראשיות (מאזור ההר לנמלים של משור החוף ולמצרים) וכן בשל הקרקע הטובה לחקלאות הנמצאת בעמקים. הממצאים הקיימים כיום הינם בליל של תקופות וסוגי ישוב – מישובים חקלאיים ועד לכנסיות ובתי כנסת עתיקים עם פסיפסים. בעת החדשה היה עיקר הישוב ישוב עונתי של פלאחים שחכרו את הקרקע מהתושבים הבדואים ועיבדו את הקרקע. עיקר הזיקה של הפלחים היה לישובי דרום הר חברון. אחרי 1948 ועם יסוד מדינת ישראל נמנעה אפשרות עיבוד הקרקע ע"י תושבי דרום הר חברון ורוב הקרקעות עברו לבעלות המדינה ולקיבוצים בסביבה. כיום ישנם באזור ארבעה ישובים, כולם קיבוצים, (להב, דבירה שומריה וכרמים). ישנו ישוב בדואי לא מוכר בחלקו הדרום מזרחי של יער להב – בשולי העיירה לקיה. כל השדות החקלאיים שייכים לקיבוצים בסביבה.
בשל המבנה הגיאולוגי של האזור אין בו מקורות מים קבועים ולכן המתיישבים לאורך כל ההיסטוריה היו חייבים לאגור מים לשתיה בעזרת חפירת בורות מים ובארות. בשטח פזורים מאות בורות מים אשר רובם סתומים ומוזנחים, עיקר הבורות נמצאים בשטח החורבות העתיקות. ניתן למצוא את הבארות בעמקים ובעיקר בערוצי הנחל שם ניתן להגיע למי התהום בחפירה רדודה יחסית. בתחילת ההתיישבות בשנות החמישים עוד השתמשו במים מהבארות המקומיות, עד לבניית מערכת מודרנית של אספקת מים ע"י חברת מקורות. כיום רוב הבארות סתומות

מרחב המועצה האזורית בני שמעון

מועצה אזורית בני שמעון ה"עוטפת" את באר שבע מצפון, מערב ומזרח הוקמה בשנת 1951. שטח המועצה משתרע על פני כ-410,000 דונם, של 13 יישובים כפריים (8 קיבוצים, 3 מושבים ויישוב קהילתי), שטחי חקלאות, יערות ושטחים פתוחים. בשנת 2016 מונה אוכלוסיית המועצה כ-10,000 תושבים.

********

המסלול והמקומות

*******

התחלה בתצפית להב

שלהי המאה ה-19 והעשורים הראשונים של המאה ה-20'

 

המערכה במלחמת העולם הראשונה 

אירועי מלחמת העולם הראשונה סביב תל-חווילפה  – כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה, בארץ שלטו התורכים בסיוע מומחים וקצינים גרמנים. הגרמנים יזמו פשיטה לתעלת סואץ על מנת לפגוע באינטרסים הבריטים. במסגרת זו נסלל קו רכבת מבאר-שבע דרומה, שהספיק להגיע עד ניצנה וקסיימה, ונבנה בית חולים צבאי על תל ניצנה. כח הפשיטה הגיע עד לתעלת סואץ עצמה ונבלם שם. בעקבות וועדת החקירה הבריטית, שקבעה שכדי להגן על התעלה יש לכבוש את ארץ ישראל, התקדם הצבא הבריטי ארצה ובחודש מרץ 1917 נכשל ניסיונו לכבוש את העיר עזה והוא נעצר במבואותיה. לאחר שגם ההתקפה השנייה נכשלת נשלח הגנרל אלנבי לאזור. אלנבי מצא כי העותמאנים מתחו קו הגנה של עמדות וביצורים מחוף עזה עד גבעות באר-שבע. "בסדר, אומר אלנבי, אז נעקוף את כל המערך הזה", וכך נולד הרעיון לכבוש את באר-שבע במקום את עזה. כדי להצליח בכך נעשו פעולות מדהימות של דיס-אינפורמציה – זריעת מידע מוטעה על כוונה לתקיפה שלישית על עזה. בעוד מבצע ההטעייה נמשך, החלו בהעברת הכוחות בהסתר ובסודיות גמורה, באיגוף גדול לאורך נחל הבשור. בלילה הראשון רכבו הפרשים, בעיקר אוסטרלים וניו-זילנדים, עם התותחים ושאר הציוד – מבארי לסביבת צאלים. ביום הסתתרו ושתו מים, ובלילה הבא רכבו עד לבאר עסלוג', בין רביבים למשאבי-שדה. בלילה הבא חצו בין רמת בקע לירוחם והגיעו עד לבארות ערוער, שעל כביש דימונה היום. לפנות בוקר התארגנו לתקיפת באר-שבע ממזרח. ביום האחרון של אוקטובר ,1917 עם שחר, הסתערו הפרשים מכיוון נבטים של היום על הביצורים הדלילים ועל הכח המינימלי שהגן על באר-שבע ממזרח – הכוח שהגן על באר- שבע היה מרוכז ממערב לעיר הקטנה ועיקר הצבא התורכי היה מרוכז סביב עזה. היה זה גם קרב על המים, כי צבא פרשים זקוק להרבה מי-שתיה, והיה חשש שהגרמנים יפוצצו את הבארות בעת התקפה. לכן ניתנה הפקודה שלא להתעכב בתעלות המגן אלא לדלג מעליהן ולתפוס במהירות את לב העיר, ורק אחר-כך להתפנות לתעלות שבהיקף. שיטה בלתי מקובלת זו הדהימה את המגינים, שמצאו עצמם מוקפים באויב מלפנים ומאחור.

מיד לאחר תפיסת הבארות נפלה העיר. אלנבי הורה לקצינים שכל מי שיכול לצאת עם אנשיו למקור מים אחר – יבורך. קולונל ניוקומב העביר את יחידת הסיור שלו לבאר-שוקת שעל הדרך לחברון, אך נזהר שלא להיכנס אל בין ההרים, לעומת זאת הוא זיהה תוואי נוח משוקת צפונה, והציע לאלנבי להתקדם בו לצפון ובכך לעקוף את קו הביצורים התורכי שבין עזה לגבעות באר-שבע.  "היום שאחרי…" 1 נובמבר היה  יום מנוחה. הכוח שעבר לביר סקאטי (שוקת) בצע סיור צפונה, ודווח שעד חווילפה לא נתקלו באוייב. העמק נראה מבטיח מעבר כלפי צפון. 2 נובמבר  המשך ההתקדמות. ציר שמאלי מבאר שבע לתל שעריה (משמר הנגב). ציר ימני משוקת לחווילפה (להב). בניגוד לדיווח מיום קודם, תל חווילפה הגיב באש כבדה. 3 נובמבר – קולונל ניוקומב, קצין מבריק שהכיר את הנגב לאחר שנים של מיפוי לפני המלחמה, דובר ערבית, שמש מג"ד רוכבי גמלים. הוא פעל די 'עצמאית'. בעת כיבוש באר שבע היה עדיין בעסלוג', ולמחרת יצא צפונה-מזרחה, והציע לעלות להר חברון ליצור חסימה מפעולת נגד מכיוון חברון. אלנבי אשר לו רק בתחום בקעת ערד, וניוקומב החליט להמשיך, והגיע   כביש חברון מצפון לדהריה. הוא חסם דרכן של מספר משאיות, ואלו הזעיקו תגבורת מחברון (שלושה גדודים), ומשריעה (עוד שלושה גדודים). בקרב הוא כותר, 30 מ-90 אנשיו נהרגו והוא השאר נופלים בשבי. התורכים יודעים שהקולונל הוא איש קומנדו בכיר.   בימים 3 – 4 – 5 בנובמבר נמשכו הניסיונות לכבוש את התל נתקל בהתנגדות עזה. היתרון הטופוגרפי, הסיוע של          הארטילריה האוסטרו-הונגרית מסביבת גבעת געת (בין להב ולדביר), והעובדה שהמים  נמצאו בצד העותמאני – ביר בוסתן וביר חווילפה – ואילו הצד הבריטי חייב לחזור לשתייה          בשוקת, בבאר שבע ואפילו עד לסביבות אופקים, מונעים את כיבוש התל. ביום 6 נוב' – החיילים אוסטרלים עלו לרכס הנגדי – ראס אל נאקב (614, היום – אשכולות), ובקרב קשה תפסו אותו. גם כיבוש "ראס א-נאקב", ראש המעלה של הדרך הקדומה, היא הפסגה עליה יושבת היום אשכולות, לא תרם לשיפור המצב. רק ב- 7 בנובמבר, לאחר חמישה ימי לחימה עיקשת, נפרץ הקו כאן, ובמקביל גם ליד תל שריעה שמדרום לשובל, והצבא הבריטי דהר במורד הגבעות לתל נג'ילה שליד בית קמה – משם כבר פתוחה הדרך להתקדמות מהירה במישור החוף במרדף פלשת ולעל בהרים לנבי סמואל וירושלים וצליחת הירקון. והלאה לחציית הירדן עד לדמשק.

תקופת השלטון הבריטי, אזור ריק מהתיישבות יהודית

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

אירועי מלחמת העצמאות באזור להב וקביעת הקו הירוק 

ב"מבצע יואב" הסיר צה"ל את המצור מעל הנגב, ופרץ מזרחה עד בית-גוברין. בסוף המבצע נכבשה גם באר-שבע, ועל חטיבת אלכסנדרוני, אשר הועברה מהשרון לדרום, הוטל לתפוס את רצועת גבעות השפלה שבין בית-גוברין לבאר-שבע. פלוגות החטיבה התקדמו מדי יום מגבעה לגבעה, ודיווחו בין היתר על תנועת רועים ועדרים למזרח. ההוראה שיצאה – למנוע תנועה מערבה, לכיוון כיס-פלוג'ה או רצועת-עזה, אך לתת לרועים לנוע מזרחה. מפקדי החטיבה השכילו להבחין כי עמק התלם הנמתח מצפון לדרום, ומבדיל בין גבעות-השפלה לשולי הר-חברון, מתאים לשמש גבול טבעי. כך נקבע הגבול בגזרה זו, שמאוחר יותר היה חלק מ"הקו-הירוק" בין ישראל לגדה המערבית בהר-חברון. היה זה אחד הקטעים המעטים, ש"הקו-הירוק" היה גבול טבעי, ברור והגיוני.
במהלך הימים בהם התקדמו אנשי החטיבה וייצבו את שטח ישראל עד לשטח זה, קרה וגם עברו אותו. בימים האחרונים של המלחמה כאשר מטה הפלוגה היה  בתל- חווילפה, נערך סיור אווירי שגילה כי על פסגה 614 ("אשכולות" של היום) אין נפש חיה. הוחלט להעלות כוח קטן ולתפוס את הפסגה השולטת על כל הסביבה, למרות שיש בכך חריגה זעירה מגבולות השפלה אל תוך הר-חברון. ממש באותו היום עסק המטכ"ל בשאלת ואדי-ערה: הכביש והמשלטים סביבו הוחזקו ע"י חטיבה עיראקית והמלך הירדני, עבדאללה, הבין שמוטב לו לוותר על האזור לטובת ישראל, ובכך לגרום לעיראקים לצאת מהשטח. הבעיה הייתה שלישראל לא היה מה להציע בתמורה לנסיגת הערבים מואדי-ערה. הדיווח של חטיבת אלכסנדרוני על תפיסת גבעה 614, שלווה בהסבר כי גבעה זו היא בכיוון דהריה ושייכת כבר להר-חברון, ענה בדיוק לבעיה זו. מיד הועבר לירדנים המידע ש"ישראל מחזיקה בשטחים מסוימים בהר חברון" וישראל מוכנה לסגת ולפנותם בתמורה לואדי-ערה. כך תרמה גבעה 614, הנשקפת ממול, הפסגה שעליה הוקם בשנים האחרונות הישוב "אשכולות", לצרוף כביש ואדי-ערה לשטח מדינת-ישראל, למרות שהוחזק כולו ע"י כוחות עיראקיים. הקו-הירוק נקבע בשולי עמק-התלם, וסומן ע"י חביות. מאוחר יותר הוחלף סימון הגבול בעמודי בטון קטנים. קו זה שימש כגבול המדינה עד לפרוץ מלחמת ששת הימים.

השנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות טרם הקמת להב ודבירה

המרחב למול הקו הירוק בעשור הראשון 

קיבוץ להב נוסד בשנת 1952 למרגלות "תל-חליף". המייסדים היו בני גרעין "להב" – בוגרי גדודי "להבות" של תנועת השומר הצעיר: מרחובות, פתח-תקווה וקריית-חיים ובני חברת הנוער "מבקיעים" ילידי הונגריה. במהלך השנים הצטרפו ללהב כחברים בוגרי תשע השלמות תנועתיות ושתי חברות נוער. הקיבוץ מונה כיום כ-500 חברים, ילדים, הורי חברים, דיירים, משתכני שכונת "רימון" (ההרחבה הקהילתית) ומתנדבים.
מיקום הקיבוץ נקבע ע"י המוסדות המיישבים במרחב במגמה ליישב את הנגב המזרחי, לעבד את השדות לאורך הגבול, ולחסום את מעבר המסתננים בין הר-חברון לרצועת עזה. הוא היה האחרון שהוקם באזור. קדמו לו שובל ומשמר הנגב שהוקמו במסגרת י"א הנקודות שהוקמו במוצאי יום כיפור תש"ז (אוקטובר 1946) ואחרי בית קמה (נקרא בתחילה ספיח) שהוקמו מייד לאחר מלחמת העצמאות. קיבוץ להב נקרא בתחילה "צקלג", על שם עיר מקראית בשם זה ששכנה בסמוך. מאוחר יותר שונה שמו ל"להב", על שם גרעין הנח"ל שהקים אותו.
בשנת 2009 עבר הקיבוץ שינוי באורחות החיים. כיום הוא ממשיך ומקיים מסורות, שירותים ומוסדות קיבוציים ותיקים ובהם: חדר האוכל המשותף, מרפאה, מכבסה, חגים משותפים, מערכת חינוך מגיל 0 עד גיל 18 ועוד.
הענפים בעבר היו: פלחה, עדר צאן, מטע, כרם, פרדס, לול, בקר-לבשר, יעזים, יענים ועוד – כיום אנו מתפרנסים בכבוד: ממפעל הפלסטיק "דולב" (בשותפות מלאה עם קיבוץ דביר), גד"ש ש.כ.ל (שותפות כרמים להב), מפעל מעדני בשר השוקת: "הבשר מהקיבוץ", מכון חדיש "המכון לחקר החי" הנותן תמיכה וסיוע לחברות רפואיות המשתמשות בחזירים למחקר. החקלאות בקיבוץ כוללת גידולי שדה (שותפות "ש.כ.ל" עם קיבוץ כרמים) וכן גידול חזירים. הקיבוץ שותף עם קיבוץ דביר הסמוך בבעלות על מפעל "דולב" לייצור מיכלי פלסטיק. לקיבוץ . בפאתי הקיבוץ ממוקם מרכז ג'ו אלון לתרבות ולמורשת הבדואים בנגב ומוחזק על ידי המועצה האזורית.
כמויות המשקעים (290 מ"מ בממוצע רב שנתי) חושפות את הקיבוץ להרבה שנות בצורת, אך הם נהנים ממזג אוויר נהדר, יבש וקריר, ואפילו משלג היורד כאן מעת לעת.

"הקו הירוק" – קיבוץ להב הוקם על "הקו הירוק" – גבול המדינה עם "הגדה המערבית" שבשלטון ירדני. שדות להב נשקו ללמעלה מ-12 ק"מ גבול, בדרום-מערב הר חברון, וגדר הקיבוץ היתה כ-800 מ' מהגבול. בשנים הראשונות לאחר מלחמת העצמאות ניסו ערבים מהר חברון לעבור דרך שדות הקבוץ לכיוון רצועת עזה, למטרת איחוד משפחות וחיפוש עבודה, אך גם למטרות עויינות. ב-1955 סומן הגבול מחדש, והתברר שחלקה ליד עץ החרוב שייכת לנו. בעת החריש הראשון של חלקה זו נתקל ג'יפ האבטחה באש משריונית ירדנית, וחברנו נמרוד פלדמן ז"ל נהרג. הגבול סומן בעמודי בטון מדי כמה מאות מטרים, ונותר חדיר. לא גדר וגם לא דרך, רק תלמי המחרשה שלנו, ושלהם. בדרך כלל נשמר השקט "גבול שמשני צדיו חיים חקלאים הוא גבול שקט", אבל מדי פעם חדרו חוליות למטרות גניבת נשק ורכוש.

המרחב למול הקו הירוק ערב מלחמת ששת הימים

אירועי מלחמת ששת הימים בגזרת להב

מאי 1967 – התחיל גיוס המילואים, ו'טובי בני להב' הצנחנים, השריונאים ושאר הגיבורים נקראים לשירות ועוזבים בחופזה את הבית ואת המשק, דווקא בעונת הקציר וההכנות לקטיף המשמש. בלהב נותרו הילדים, החברות ומעט חברים השייכים להגנה המרחבית. התחילו השבועיים המכונים "תקופת ההמתנה". היו קריאות בתקשורת לראש הממשלה לוי אשכול לא להסס ולצאת להתקפה מיד. לא כל הציבור היה שותף לצורך להמתין, ולו רק כדי להתארגן ולשפר את מצב הכוננות.
קיבוץ להב פרוש אל מול "הקו הירוק" בדרום-מערב הר חברון. בינינו לבין הגבול – כ-800 מטר בלבד, ושטח זה, כמו שאר שטחי הפלחה, היה עם חיטה שהבשילה וחיכתה לקוצרים. מחפרון שהגיע מאין שהוא החל לחפור בתוך הקיבוץ תעלות בכל מקום אפשרי, כדי שאפשר יהיה לקפוץ תוך שניות ולמצוא בהן מחסה. חלק מהחברים הקימו מוצב קטן על גבעת החירבה בצפון הקיבוץ, אחרים שיפרו תעלות ישנות על התל שמעל הקיבוץ. המקלטים נוקו, הוספנו בהם מיטות לילדים, אורגן מקלט מרפאה. הנשק ממחסן הנשק חולק לחברים.
באחד הימים הגיע טלפון: האם יש בינכם לוחמי הנדסה? "לא" – ענינו – "כולנו בוגרי הנח"ל"… לא חשוב, גם זה בסדר. תכינו מקסימום אנשים. בערב הגיעו שני סמיטריילרים גדולים, עמוסי ארגזי מוקשים. יצאנו לחפור את הבורות בהדרכת חיילי ההנדסה, שהלכו אחרינו וחימשו את המוקשים שהונחו מחוץ לגדר, בצד המזרחי הפונה להר חברון, כלפי הגבול. תוך כדי העבודה נתן לנו אחד מהקצינים הסבר גיאו-צבאי: לצה"ל ברור שהירדנים ירצו לחבור למצרים. דרך אחת אפשרית היא לרדת מחברון דרך תרקומיה. אבל דרך זו יורדת בוואדי עמוק, ללא אפשרות להתפרס לצדדים ולכן תהיה פגיעה מהאוויר. אם יצליחו לרדת בשלום – מחכה להם משטרת בית גוברין המבוצרת, עיר שלמה בקרית-גת, עוד מצודה בעיראק סואידן (מצודת גבעתי), עוד עיר – אשקלון. בקיצור – הדרך קשה ומורכבת. וישנה דרך שניה: לרדת מדהריה לבאר שבע. שוב כביש העובר בוואדי עמוק ללא אפשרות פריסת כוחות, ואז: באר שבע, עיר גדולה, מפקדת הדרום. גם זו אפשרות בעייתית. וישנה אפשרות שלישית, מסביר לנו קצין ההנדסה, לבוא מול להב. הירידה על גבי שלוחות רכות ונוחות, עם אפשרות להתפרס על רוחב גדול, ואז להב – קיבוץ קטן, וכמוהו דביר ובית קמה, וכמה מושבים בכביש השובלים. בקיצור: הדרך הקצרה ביותר, הדלילה ביותר, ומאפשרת לכל מחלקת טנקים ירדנית לגלוש בציר נפרד ולנוע במקביל. לכן באנו למקש את הכניסה לקיבוצכם. הקצין אפילו לא ידע שבהסבר שלו הוא פתר שאלה שלא היתה לנו תשובה עד כה: למה יש תל בלהב? מה החשיבות האסטרגית של המקום. אבל ההסבר נתן לנו הרגשה שאנחנו עשויים להיות מותקפים. בלילות החלנו להוציא 'תשמועים' – חוליות ששכבו בשקט, והיו אמורים לשמוע את רעש שרשראות הטנקים אם יתקרבו. סוללת תותחים התמקמה בערוץ בין להב ודביר. פלוגת נחלאים הגיעה לתגבור, וכן חוליית "מזהי מטוסים" שנועדה לזהות ולדווח מיידית במקרה של התקפה אווירית.

******

ביום שני, ה-5 ביוני 1967, יצאו הקומביינים לקצור כמו בימים שקדמו לו. גם בצד השני של הגבול נראו הפלחים קוצרים במגלים ותולשים. גם אצלם היתה זו עונת הבשלת החיטה. ההוראה היתה לקצור סמוך לבית, כדי שאפשר יהיה לחזור במהירות. בסביבות 9 או 10 בבוקר שמנו לב שהקוצרים בצד השני – נעלמו והסתלקו. דיווחנו על כך לגוש לכיש בבית גוברין, והמשכנו לקצור. ב-12:30 נתקבל טלפון, הוראה להחזיר את הקוצרים מיד הביתה, ולהוריד את כל האוכלוסיה למקלטים. עשינו כנדרש. בתי הילדים התרוקנו במהירות. האמהות שסומנו הורידו את הילדים וירדו בעקבותיהם למקלטים הפשוטים שעמדו לרשותנו. חלפה שעה ולפתע – בום מחריש אוזניים. ההפגזה עלינו החלה. עורך העלון, שהלך עם טייפרקורדר סלילים גדול לראיין את הילדים על חוויות הישיבה במקלט מצא עצמו בחוץ, קפץ לתעלה סמוכה ולא שכח להפעיל את ה"גרונדינג". כך יש לנו הקלטה של שעתיים, במהלכה נשמעים כל ה'נפילות' וביניהן – את צריחות הטווס ממשק החי. במשך כשעתיים ויותר החלו ליפול פגזים בחצר. בתחילה מחוץ לקיבוץ, לפני הגדר או מאחורי הקיבוץ, ביער. לאט-לאט הפגיעות היו יותר בתוך החצר. באורח פלא כל הפגזים נפלו בין הבנינים ולא היו פגיעות ישירות. פגז אחד הצית את ערימת הברוסים – ארגזי העץ המתקפלים שחיכו לקטיף המשמש, ופגז אחר גילה שלא הספקנו לגרור את הפלטפורמה עם גנרטור החירום למחפורת שהוכנה, ופגע בהם פגיעה ישירה. צוות בקרת נזקים השתלט על השריפה שהתלקחה בסככת הפרי, ובודד את הברוסים הבוערים. קווי חשמל נפלו חשופים על הקרקע. מים החלו לזרום מצינורות שנפגעו מהרסיסים. איש מחברי או ילדי הקיבוץ לא נפגע. היו נזקים למבנים, אבל מזעריים.  רגעי החרדה התחלפו בתחושה שההתארגנות של שבועיים האחרונים הוכיחה את עצמה.
בסביבות שעה 5 אחה"צ השתרר שקט. ההפגזה פסקה. המומחים הסבירו שעד עכשיו זה היה טיווח עדי לכוון את הכלים, ובלילה המתקרב תהיה התקפה עיוורת. כל הלילה היה מתח, אבל שקט. אז הסבירו המומחים שתהיה "התקפה עם שחר", אבל גם השחר עלה והבוקר עבר, ושקט.
ישבנו ליד פתח המקלטים ותהינו: האם הכל נגמר? אחה"צ הגיע סיור של זחל"מים מגוש לכיש עד להב לאורך הקו הירוק ודיווח: הכל שקט. אחה"צ כבר קשה היה להתאפק. מישהו עלה בג'יפ הפלחה לגבעה שמולנו, שמעבר לגבול [היום: אשכולות]. מעט מאחורי פסגת הגבעה עמדו ארבעה צנטוריונים ירדנים, נטושים, כמעט שלא פגועים. סביבם התגוללו 240 תרמילי פגזים. הסתבר שצוותי הטנקים ירו את כל הזיווד שלהם, ומחוסר תחמושת נוספת, ואולי שמעו על הקרבות בירושלים, הסירו את המקלעים ומיהרו להסתלק בטנדר שעקבותיו נראו בעפר.
חיילינו המגוייסים עדיין לא נכנסו ללחימה, וכבר שמעו בטרנזיסטורים שלהב הופגזה. אבל לא היה להם יותר מדי זמן לנתח את המצב המוזר. הצנחנים עלו לירושלים, במקום לצנוח כמתוכנן באל עריש, והחלו בלחימה בצפון העיר. אחרים לחמו בסיני, ובימים הבאים הגיעו ועלו לגולן. המתח והדאגות בבית פינו את מקומם לחרדה לשלום חברינו המגוייסים בחזית.
להב יצאה מהמלחמה במזל גדול. הנזקים בקיבוץ תוקנו במהרה, כל חיילינו שבו בשלום, אפילו שהיו מספר פצועים. ביום שישי של אותו שבוע כבר יצאנו באוטובוס לסיור ראשון בגדה המערבית, לבקר את חברינו שם ולראות לראשונה את חברון, גוש עציון, בית לחם, ירושלים ועד רמאללה. אז גם עלינו לגלות את "העולם שמעבר לגבעות" שמולנו, והחלו להרקם הקשרים עם שכנינו הפלשתינאים: שבט הרמאדין והכפר אל בורג'.
תוספת קטנה, או תיקון מתבקש: העירו לי שדילגתי על פרט חשוב – ימים אחרי המלחמה הסברנו שהיה לנו מזל שהפקודה להחזיר את העובדים מהשדה ולהוריד את כולם למקלטים התקבלה טלפונית ממש כ-20 דקות לפני שההפגזה התחילה. כל הכבוד למודיעין של צה"ל. כשניסינו לברר מי היה הגאון ואיך החליטו לתת את ההוראה הנכונה והטובה הזו, ובדיוק בשעה 13:00, הגענו למקור. אנשי גוש לכיש סיפרו שההודעה שלנו, שהפלחים שמעבר לגבול הסתלקו במהירות, עברה לדיון על משמעותה שנמשך 4 שעות, עד שהוחלט להפסיק להתלבט ולתת את ההוראה. כלומר – לא מודיעין ולא גאונות – זה המידע מאיתנו, שעבר עיכוב של 4 שעות והגיע בזמן.
כתב אבי נבון

******

במשך השנים לאחר מלחמת ששת הימים הוקמו באזור שתי התנחלויות: אשכולות בגבעה 614 וסנסנה מדרום. עם התגברות מעשי הטרור, נבנתה בשנים האחרונות גדר הפרדה לאורך "הקו הירוק". מערכת הגדר, על מתקניה, מונעת מעבר של פלסטינים. גם הגניבות פסקו והאזור חזר למצב של הפרדה.

*******

קטע ראשון,
מלהב דרך גבעת געת
אל ערוץ נחל שקמה

באר בוסתן

הקרב הנורא שהתחולל בתקופה הצלבנית בשטח שבין ביר-בוסתן לביר-חווילפה ב- 23 ביוני 1192  – שני כוחות צבאיים גדולים נכחו אז בארץ – הצבא המוסלמי בהנהגת של צלאח א-דין, והצבא הצלבני, בפיקודו של ריצ'רד לב-ארי. מזה כ-20 שנה שצלאח א-דין הנהיג את המוסלמים לניצחונות, וביסס טריטוריה מוסלמית גדלה והולכת, עד שבשנת 1187 הכה את הנוצרים בקרב קרני-חיטין, וכבש את עכו ואת ירושלים. לאחריו, הצלבנים יצאו למסע צלב חדש, השלישי, ובראשם עמד ריצ'רד לב-ארי, מלך אנגליה. לוחם מוכשר זה השתלט על רוב מישור החוף – עכו, ארסוף, יפו, אשקלון ובית-גוברין. מנקודה זו פשט כוח צלבני דרומה, אל 'מצודת התאנים' (קסטלום פיקואוס) היא אל-בורג' (כ- 10 ק"מ מצפון ללהב). בנוסף, כבשו את מצודת דרון (= דרום, היום דיר-אל בלאח בדרום רצועת עזה, ומכאן השם 'כפר דרום').
אז, צלאח א-דין הזעיק עזרה ממצריים, אך כיוון שרצועת עזה לא הייתה בידיו, הנחה את השיירה הענקית לבוא מסיני דרך ניצנה ובאר-שבע. באותו זמן, יוני 1192, ריצ'רד ואנשיו חנו במצודת 'לה-טורון' (לטרון) ונודע להם על השיירה הקרבה. איך? היום קוראים לזה 'מודיעין שדה', או פשוט ע"י בדואים מהנגב שהעבירו לו ידיעות, אולי תמורת תשלום. ריצ'רד ביצע מעשה חסר תקדים: הוא יצא לפשיטה לילית, דבר בלתי מקובל באותם ימים. מסביבות לטרון רכבו אביריו לילה שלם עד ל'גלטיה' (כרתיה ליד פלוג'ה). שם הם נחו והסתתרו במשך היום, ובלילה הבא המשיכו ל"קני הזרזירים", כנראה תל-חסי (ליד מושב איתן) וברכיבה רצופה עד לאזורנו. בשעות המוקדמות של בוקר ה- 23 ביוני 1192, הגיחו לפתע הפרשים הנוצרים מראשי הגבעות וצפו אל העמק בין שתי הבארות (באר בוסתן ובאר חוליפה) בבקעה שלפניהם חנתה שיירה של כ- 2000 גמלים עמוסים מכל טוב – כלי נשק, אך גם אריגים ושטיחים, תבלינים ואבני חן, שנועדו לתמוך כלכלית במוסלמים שבירושלים. מלבד הגמלים היו בשיירה עוד פרדים, חמורים וסוסים, וליד הבהמות ישנו מאות רבות של לוחמים, פרשים ומחמרים. כל הכבודה נמה את שנתה בביטחון מלא שהצבא הצלבני נמצא כ- 50 ק"מ מהם, בלטרון, ולכן ניתן לאפשר לאנשים לנוח מהדרך הארוכה, שהרי נותרו להם רק יום-יומיים בדרכם לירושלים. ההפתעה היתה מלאה. התוקפים הסתערו לפתע מראשי הגבעות המקיפות את הבקעה, טבחו והרגו במוסלמים. מאות נהרגו, האחרים נפוצו לכל עבר, השיירה עצמה הושמדה לגמרי. אפילו הסופר המוסלמי באהא א-דין, שכתב את יומנו של צלאח א-דין, מפקדו, ציין שהייתה זו המפלה הצורבת ביותר של המצביא המהולל. הרכוש נלקח שלל, והבהמות היו תגבורת חשובה למחנה הנוצרי.
מה נותר היום? – במרכז הכפר אל-בורג' ניתן לראות עדיין את בסיס המצודה, ריבוע של 47 מ' לכל כיוון, כ- 2000 מ"ר ס"ה. בצד המערבי נותר קיר בגובה של יותר מ- 4 מ'. סביב לחומה היה חפיר, כמקובל בבנייה הצלבנית. חוקרים סבורים שראשיתה של המצודה קשור בבית אחוזה של פיאודל צלבני, שתפס את אדמות ואדי גמח, היום שטחי שומריה ולהב. המצודה נשענה על באר מים בעמק, הקיימת עד היום (מול חוות אלה). מכאן שם המקום בערבית בורג' אל ביארה = מצודת הבארות, ושם הבאר – ביארת אל בורג' = בארות המצודה.
באר בוסתן ובאר חווילפה עדיין נמצאות במקומן, רק שנוספה להן תקרת בטון, תרומת השלטון הבריטי בתקופת המנדט. ביר-חווילפה, ששימשה כמקור המים היחידי של קיבוץ להב בשנותיו הראשונות (1952-1955), כמעט ונהרסה במהלך ההרחבה האחרונה של הכביש, ונותרה ממש מעבר לגדר. ביר-בוסתן, שהייתה אתר רחצה לבנות קיבוץ להב וגבריו בשבוע הראשון לעלייתם על הקרקע, עד הקמת המקלחת הזמנית, כמעט ונעלמה מתחת לשיחי המלוח שכיסו אותה כליל. לפני מספר שנים הבאר נחשפה בשריפה שכילתה את השיחים ועתה המלוח מתאושש ומכסה אותה שוב.
להרחבה ראו מאמר חדש של אורי טל (2016) מערכת חֻ'וֵילִפַה (خويلفة) על פי מקורות ערביים, קתדרה 161, תשרי תשע" ז , עמ 37 – 54

 

באר חווילפה (באר צקלג)

 

שמורת להב צפון נמצאת בצמוד ומצפון לכביש המוביל לקיבוץ להב. נוף השמורה הוא גבעות הנשלטות ע"י בתת ספר של סירה קוצנית, אליה נלווית שלהבית קצרת-שיניים. באזורים סלעיים גדלה חברת אלקנה סמורה וקיפודן בלאנש. באזור נפגשים מיני צומח ים-תיכוני כמו אזוב מצוי, קורנית מקורקפת וחלבלוב מגובשש, עם מיני צומח ספר כמו נואית קוצנית, בוצין שיחני ושמשון הדור. כמו כן חודרים לשמורה מינים מדבריים כמו קזוח עקום וגיבסנית ערבית. מין ייחודי לאזור הספר במרחב הוא קדד נאה. כמו כן ראוי לציון בשמורה ריכוז פריחה גדול של כלניות אדומות. באזור גדלים גיאופיטים נוספים כמו עירית גדולה וסחלב פרפרני. השמורה מקיימת מגוון רחב של בעלי חיים, וביניהם צבי א"י, צבוע מפוספס, ארנבת השדה, תן זהוב, שועל מצוי, ומגוון מכרסמים, זוחלים ועופות. הזוחלים הבולטים באזור הם חומט הפסים והלטאה עינחש. המרחב מהווה גבול תפוצה צפוני של הנחש פתן שחור, וגבול תפוצה דרומי לזוחלים ים-תיכוניים כמו צפע א"י, זעמן המטבעות, זעמן זיתני ונחושית עינונית.
בשמורה נמצא אתר העתיקות חורבת ברוד, בו התגלתה בשנת 2008 כנסייה עתיקה, שהוקמה במאה השישית לספירה ונעזבה במאה השמינית לספירה. בגבולה הדרומי של השמורה נמצאת באר בוסתן, וסביבה ריכוז שיחי מלוח קיפח. הרחבה לשמורה מתוכננת כחלק מתוכנית משותפת לקק"ל ורט"ג ליערות להב ושומריה.

 

*****

קטע שני,
לאורך ערוץ נחל שקמה
מפאתי דביר עד
גשרי מסילת הברזל וכביש 40 

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.
מקורות המים העיקריים של נחל שקמה הם מי שיטפונות ומספר נביעות באפיק נחל שקמה, נחל אדוריים, נחל פורה ונחל סד. יש הגורסים שהעובדה שיפוע הנחל מתון ובמהלכו נוצרו פיתולים רחבים, מעידים על על היותו נחל קדום. הנחל זרם לכל אורך הזמן לבד ממספר מקומות בהם הייתה הפרעה או סתימה בגלל הצטברות סחף, גלישות עפר, התמוטטויות של מצוקים קטנים אל אפיקו, הצטברות דיונות והחולות הנודדים בתקופות יצירת רכסי הכורכר השונים, ולמעשה חוסמים את הזרימה בנחל כמו ברוב נחלי הארץ.
נחל שקמה נתון לפעילות מרובה של נגר עילי ושיטפונות. שטחי הניקוז הגדולים, עוצמת המשקעים, אדמת הלס האטימה ומיעוט צמחייה הם הגורמים העיקריים לסחיפה ולהיווצרותם של בתרונות. השיטפונות יוצרים בקטעים של הנחל גדות תלולות, עם מצוקים נמוכים. הזרימה החזקה וקרקע הלס האטומה מונעים גם את חלחול המים אל מאגרים תת קרקעיים, אבל מסייעים לאגירת מים בבורות וסכרים.

נחל שקמה מתחתר בשכבות הלס, והוא חושף שכבות גיאולוגיות עתיקות בהרבה מהלס הצעיר יחסית. הלס שנמצא בגדות הנחל הוא לס ממקור נחלי, בחלקו גלגול של הלס האיאולי ובחלקו תוצאה של בלייה של סלעים אחרים לדוגמא ממעלה הנחל (שמתחיל בתשתית גירנית וקרטונית).

לס היא סוג של קרקע שהרכבה הוא ממשקעי טין (סילט) בעיקר ומיחסים שווים של חרסית וחול המחוברים באופן רופף באמצעות סידן פחמתי (CaCO3), חומר אורגני, תחמוצות ברזל ומינרלים נוספים. צבעה הוא צהוב עד חום בהיר.
אדמות הלס מכסות כ-10% משטח כדור הארץ ועוביין הממוצע מגיע לכמה עשרות מטרים, כמו כן, לרוב לא ניתן למצוא קרקע לס משוכבת. אדמת הלס מאפיינת את שוליהם של מדבריות רבות בעולם. מרבצי לס נפוצים בין קווי הרוחב 20° – 50° צפון, סין וארצות הברית מהוות את מרבצי הלס הגדולים ביותר. משקע הלס הוא הומוגני ונקבובי, ומכיל גרגרי קוורץ, פלדספר ועוד מינרלים. בנוסף, קרקע הלס נוצרת מהשקעה של חומר דק המכילה שחק של סלעי גיר וקירטון. מאחר שאין סלע אחד המכיל את כל מרכיבי הלס, המסקנה המתבקשת היא שהוא נוצר כתוצאה מבליית כמה סוגי סלעים.‏
קרקע הלס מצטברת בעיקר בערוצים ובכיסי קרקע בהשקעה השניונית של אבק. על כן, היא נאטמת בקלות ובצורה זו מגבירה את הנגר העילי והשיטפונות באזורים המדבריים, היוצרים ערוצונים ונוף של ביתרונות, ובמקומות אלו מתפתח הצומח. לכן קרקע לס היא פורייה וטובה מאוד לגידולים חקלאיים. בנוסף היא קרקע עשירה במינרלים, חומרים אורגניים ואוורירית ולכן היא מנקזת טוב את המים וקל לחרוש ולנטוע בה צמחים. כמו כן, שחיקת הקרקע הינה איטית מאוד והיא נשארת פורייה למשך זמן רב. קרקע הלס בארץ ישראל עשירה במלחים רוב קרקעות הלס בארץ ישראל נמצאות בדרום, ומדלדלות ככול שעולים צפונה ומערבה.
בשנים האחרונות ההשערה הרווחת שמקור אדמת הלס הינה כתוצאה של השקעה איאולית מאסיבית. מקורות חולות אלו הם ממדבר סהרה וחולות סיני. נראה שכמות האבק פוחתת ככל שמתרחקים מהמקור כיוון שבדרום פוגשים רבדים עבים של משקע איאולי דק זה (בסביבות רוחמה מגיעה ל 15-12 מטר). בפלשת הצפונית הרבדים האלה הולכים ונעשים דקים יותר ויותר עד שלבסוף בשרון אין רבדים אבקיים או חרסיתיים הנוצרים והסחף האיאולי המועט מתערבב על-פי הרוב רק עם החול שלמטה בתהליך של יצירת החמרה רק ברכסי החול. העוצמה של רובדי החרסית והסילט משתנה גם כן בהדרגה ממזרח למערב. במזרח הרבדים הנזכרים עבים יחסית כיוון שהסחף האיאולי יכול היה לשקוע באזור במשך תקופה ממושכת. ואילו במערב תקופת השקיעה קצרה יותר והרבדים דקים יחסית.‏
הלס הוא בית גידול המאופיין בצמחייה נמוכה ושיחים נמוכים. לרוב נראה הבית גידול כמו שדה בור פתוח ריק מצמחים ובעלי-חיים. אך הוא מהווה בית גידול למינים רבים הנמצאים בסכנת הכחדה. האזורים של קרקעות לס מהווים בתי גידול שונים של בעלי חיים וצמחים יותר מסוגי קרקע אחרים, ויש בעלי חיים וצמחים שהם אנדמיים ללס. חצרים הוא מוקד חשוב של מישורי הלס בארץ, והוא מהווה בית גידול הנמצא בסכנת הכחדה. הוא מהווה מערכת טבעית וייחודית, אשר מכילה בתוכה מינים ייחודיים. ובמיוחד החוברה המדברית (עוף דוגר קרקע), אשר מרבית אוכלוסייתו בישראל נמצאת בחודשי הקיץ באזור חצרים בישראל. ‏
מקור והרחבה

קבוץ דבירה הוקם בשנת 1951 על ידי עולים מהונגריה בני גרעין השומר הצעיר שהתארגנו בקיבוץ חצור. בתחילת דרכו שכנו תושבי הקיבוץ באוהלים והביאו מים למקום בעגלה רתומה לסוס, מקיבוץ שובל. עם השנים התפתח הקיבוץ והצטרפו אליו עולים מדרום אמריקה ותושבים מישראל. החל מ-2009 נבנתה בצמוד לקיבוץ הרחבה קהילתית בכמה שלבים, המיועדת לתושבים אשר אינם חברי קיבוץ, אך שותפים בכל שירותי היישוב ביחד עם חברי הקיבוץ. ענפי המשק העיקריים הם מפעל פלסטיקה "דולב" (בשיתוף עם קיבוץ להב), "תבליני הנגב" (ייצור וייצוא פפריקה), רפת חלב גדולה ולולים לגידול עופות פטם.

משומקום לשם-מקום – איך נולד השם 'דביר', ולמה הפך נושא לריב ממושך בין הקיבוץ לוועדת השמות הממשלתית ? סיפר בזמנו צבי ארז ז"ל, ממייסדי הקיבוץ: נאמר לנו שנעלה להתיישבות בנגב. ציר התנועה היחיד באזור היה הכביש מפלוג'ה (היום – צומת פלוגות) דרומה לכביש עזה-באר שבע. הקיבוצים שקדמו לנו – משמר הנגב, שובל וספיח, שמה הקודם של בית קמה – ישבו על הציר עצמו. לנו סומנה נקודה מזרחה משם, ממש ב"שומקום". בדקתי במפת קק"ל מה יש ממזרח לכביש. השם היחיד היה תל דביר, הוא תל בית מירסים. השם המקראי מצא חן בעיני והצעתי אותו לחברי הגרעין. החברים אהבו את השם, והחלו לכנות את הנקודה החדשה "דביר". תוך כדי הקמת הקיבוץ והכרות עם הסביבה והנוף, נקלט השם 'דביר' גם ברישומי המוסדות המיישבים, בסוכנות וכדומה. עד… עד שהשם הגיע לוועדת השמות שליד משרד ראש הממשלה. מסתבר שלוועדה יש כלל, לפיו ניתן לתת שם מקראי לישוב חדש בתנאי שהוא בטווח של 5 ק"מ מהאתר הקדום. חברי דביר נקלעו לבעיה: הקיבוץ הוקם 9 ק"מ מהתל המזוהה עם דביר המקראית.
דביר נזכרת בספר יהושע בהקשר לסיפור מעניין. כאשר כבש כלב בן יפונה, עוזרו של יהושע בן נון בכיבוש הארץ, את חברון, העיר דביר לא נכבשה. "ויעל משם אל יושבי דביר, ושם דביר לפנים קרית ספר. ויאמר כלב: אשר יכה את קרית ספר ולכדה, ונתתי לו את עכסה בתי לאשה. וילכדה עתניאל בן קנז, אחי כלב, ויתן לו את עכסה בתו לאשה. ויהי בבואה, ותסיתהו לשאול מאת אביה שדה, ותצנח מעל החמור. ויאמר לה כלב: מה לך? ותאמר: תנה לי ברכה, כי ארץ נגב נתתני, ונתתה לי גולות מים. ויתן לה את גולות עליות ואת גולות תחתיות". (יהושע ט"ו) .
בתחילת המאה העשרים ניסו לזהות את דביר עם ד'הריה. הפרופ' האמריקאי ו"פ אולברייט, שהניח את היסוד לארכיאולוגיה המקראית, לא מצא בכפר שרידים מתאימים מתקופת הברונזה המאוחרת, וטען שתל בית מירסים הולם יותר. אולברייט ערך חפירה נרחבת בתל בשנים 1932-1928, וקיווה לחשוף בו ספריה וחומר כתוב, כיוון ש"דביר היא לפנים קרית ספר". במהלך החפירה קבע אולברייט כמה מהכללים הבסיסיים של הארכיאולוגיה עד היום. כאן לראשונה נקבעו השכבות לפי סוג החרס שנמצא, כאן נקבעו התקופות לתקופותיהן, ונקבעו להן שמות. לוח התקופות הארכיאולוגיות, שמותיהן וזמניהן, כפי שנקבע אז בתל, קיים עד היום. חפירת תל בית מירסים הפכה לחשובה בחפירות, אך לא חלה כל התקדמות בשאלת הזיהוי. אולברייט, למרות שלא מצא ממצא כתוב, שוכנע שחפר את דביר. אחרים פקפקו. בסופה של מלחמת העצמאות השתדל האלוף יגאל ידין, בעל תואר בארכיאולוגיה, שתל בית מירסים יישאר בתחום המדינה, והגבול עבר מטרים ספורים מאחוריו. ועדת השמות הכירה את הויכוח על זיהוי דביר בתל, והתעקשה שהקיבוץ אינו יכול להיקרא דביר. בישיבתה מיום 5.4.1952 הוצע לקרוא לקיבוץ הצעיר בשם "ירחיב". אבל – גם הקיבוץ התעקש, ותבע לאשר את השם 'דביר'. כהצעת פשרה קבעה הועדה ששם הקיבוץ יהיה 'דבירה' – על הדרך אל דביר. כך נוצרה תופעה שהקיבוץ קורא לעצמו דביר, וכך קוראים לו ידידיו, התנועה, השכנים ומי שעומד איתו בקשרים, אך השם הרשמי הוא דבירה. תחנת הרכבת שהוקמה נקראה תחנת דבירה. צומת הכניסה לדביר ולהב נקרא כך, והשלטים של מע"ץ ציינו את השם הפורמאלי. ילדי דביר לא ויתרו, ונהגו למחוק מהשלטים את הקמץ והה"א בסוף השם.
אחרי מלחמת ששת הימים נערך סקר חירום בהר חברון, ומצפון לדהריה נמצא תל ששמו בערבית 'תל רבוד'. האם כאן שכנה דביר, והתל אפילו שמר על אותיות השם? בחפירות של אוניברסיטת תל אביב נתגלתה שם עיר כנענית מתקופת כיבוש הארץ, וכן שני מעיינות: גולות עיליות וגולות תחתיות, ככתוב. היום מוסכם על כולם שדביר המקראית שכנה בתל רבוד. דביר העתיקה התרחקה עוד יותר ממיקום הקיבוץ.
חלפו שנים, והזמן עשה את שלו. השימוש במפות גבר, ובהן כתוב 'דבירה' (שיש לבטא אותו במלעיל, כמו 'שמירה'). וכך הצומת ותחנת הדלק. ואפילו תוכנת Waze שבתחילה התבלבלה קצת, למדה להשתמש בשם הרשמי. ילדי דביר לא ויתרו, ונהגו למחוק מהשלטים את הקמץ והה"א בסוף השם. שלטים חדשים שהוצבו מציינים שכאן נמצא קיבוץ דביר. לנו לא נותר אלא לברך את הקיבוץ, בשמו הרשמי – דבירה – שלא שונה, ובשם המקובל באזור – דביר.

מסילת הדרום

מסילת הדרום או מסילת הנגב היא מסילת רכבת של רכבת ישראל, המתחילה בצומת נען ומסתיימת במפעלי הפוספטים ליד הר צין. המסילה היא חלק מן הקו הראשי של רכבת ישראל. המסילה משמשת רכבות נוסעים בקו באר שבע – תל אביב – חיפה – נהריה ובקו באר שבע – דימונה ורכבות משא מהמפעלים בנגב אל נמל אשדוד ואל נמל חיפה ומצפון ישראל למסוף החומרים המסוכנים בנאות חובב.  ממסילת בדרום מתפצלות כמה מסילות משנה: שלוחה מתחנת הרכבת באר שבע צפון אל תחנת הרכבת באר שבע מרכז, ממנה מסתעפת המסילה לנאות חובב; מסילת אשקלון – באר שבע דרך שדרות, נתיבות ואופקים מתחברת למסילת הדרום בסמוך לצומת גורל; שלוחה למפעלי הפוספטים במישור רותם; מסילת חלץ מקריית גת אל אשקלון.

ההתפתחות רשת המסילות בדרום – המסילה הראשונה לבאר שבע נבנתה על ידי הטורקים בשנת 1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה כחלק מהמאמץ הצבאי מול הבריטים. אז נסללה מסילה מעפולה  דרך טול כרם, לוד ובאר שבע אל תוך חצי האי סיני במטרה להגיע לתעלת סואץ. הבריטים, שהתקדמו לאורך החוף, סללו אחרי כיבוש רפיח בשנת 1917 את מסילת הרכבת רפיח – באר שבע. עם תום מלחמת העולם הראשונה, הייתה באר שבע מחוברת בשתי מסילות, אחת צרה אל לוד והשנייה תקנית אל רפיח וממנה מערבה למצרים וצפונה ללוד ולחיפה. מכיוון שכל המסילות מלוד הוחלפו על ידי הבריטים למסילה ברוחב תקני, הוחלט להפסיק את השימוש במסילה הצרה והיא פורקה. המסילה לרפיח הייתה פעילה עד שנת 1927 ואז נפסקה גם בה תנועת הרכבות מכיוון שלא הייתה לה הצדקה כלכלית.
לאחר הקמת מדינת ישראל הוחלט לחדש את הקשר הרכבת לבאר שבע והעבודות החלו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20. התוואי חפף בחלקו את התוואי של המסילה הטורקית, אך הוא התפצל ממסילת הרכבת לירושלים בתחנת הרכבת נען במקום בתחנת הרכבת נחל שורק והיה פחות מפותל מקודמו. הקו נפתח בשנת 1956 לרכבות נוסעים מתל אביב ובשנת 1965 הוארך הקו לדימונה. בשנת 1970 נפתח המשכו של הקו מדימונה למפעלי הפוספטים באורון ושנה לאחר מכן נבנתה השלוחה מצומת ממשית למפעלים במישור צפע. מאז שימש הקו בעיקר רכבות משא שהובילו פוספטים, אשלג ומחצבים נוספים מהנגב לשאר חלקי הארץ ולנמלי חיפה ואשדוד. בשנת 1977 הגיעה המסילה לאורכה הנוכחי עם פתיחת הקטע מאורון למפעלים ליד הר צין. תנועת הנוסעים לעומת זאת הלכה ופחתה ובשנת 1979 נפסק לחלוטין שירות הנוסעים על מסילת הדרום. בשנת 1982 נפתחה מסילת חלץ שחיברה את מסילת הדרום למסילת לוד – אשקלון סמוך למושב מבקיעים וקיצרה את הדרך לנמל אשדוד.
בתחילת שנות ה-90 ארגנה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון בשיתוף עם הנהלת הרכבת רכבת שבועית מבאר שבע לתל אביב. עם עליית הביקוש לשירות, נפתח בשנת 1997 שירות יומי של רכבות נוסעים בין תחנת הרכבת באר שבע צפון (שהייתה אז התחנה היחידה בעיר) דרך תחנת הרכבת קריית גת לתחנת הרכבת תל אביב מרכז. המסילה הייתה במצב גרוע ולא התאימה לתנועת רכבות מהירות, ולכן הנסיעה לקחה כשעה וארבעים דקות. עד לשנת 1999 עבר הקו שיקום על מנת להתאימו לתנועת רכבות נוסעים, ועם סיום העבודות קוצר זמן הנסיעה בקו לשעה ורבע. בשנת 2000 נפתחה תחנת הרכבת באר שבע מרכז, שנמצאת על שלוחה שהתפצלה ממסילת הדרום ליד תחנת הרכבת באר שבע צפון, והפכה לתחנה הסופית של קו הנוסעים. במאי 2004 נפתחה שלוחת המטענים מבאר שבע לנאות חובב ובדצמבר 2005 חודש שירות הנוסעים לדימונה ונחנכה תחנה חדשה ליד אוניברסיטת בן-גוריון במקום תחנת באר שבע צפון הישנה. בשנת 2007 נפתחה גם תחנת הרכבת להבים – רהט. המסילה היחידה בקו אפשרה להפעיל רכבת נוסעים יחידה בשעה בכל כיוון בין באר שבע ותל אביב ואלצה להעביר את הפעלת רוב רכבות המשא לשעות הלילה. כמו כן התלות בתחנות רכבת תפעוליות לשם מפגשי רכבות גרמה לאיחורים רבים של רכבות הנוסעים בקו והתוואי המפותל יחסית הביא לזמן נסיעה ארוך ביחס לחלופות. על מנת לשפר את השירות ולענות על הביקוש, הוחלט על הכפלת המסילה ויישור התוואי כך שיהיה ניתן להפעיל יותר רכבות ולקצר את זמן הנסיעה. כמו כן הוחלט על ביטול כל מפגשי כביש-מסילה לאורך הקו והחלפתם בהפרדות מפלסיות. עבודות ההכפלה הושלמו בתחילת שנת 2012, למעט מספר מפגשי כביש-מסילה באזור העיר רמלה, ובמסגרתן אף נבנו הרציפים של תחנת הרכבת קריית מלאכי המתוכננת לקום באזור כפר מנחם. ביולי 2012 נחנך הקו המשופר ונסיעה מבאר שבע לתל אביב ארכה 55 דקות. מקור

תל מלחה

תל מלחה נחפר בעבר אך לא נסקר בסקר הארכיאולוגי של ישראל. להדיוט אין הרבה מידע עליו. זה תל די בולט יחסית וחולש על כל המרחב הקרוב שלו וגודלו כ 8 דונם. התל נראה לנוסעים בכביש 40 בקטע מול בית קמה. התל היה מיושב מהברונזה התיכונה ועד לתקופה ההלניסטית, אך מסביב לתל יש שרידי ישוב ביזנטי רומי. במקום היה משלט להגנת שדה התעופה אבק 1 ברוחמה במלחמת העצמאות. המקום נחפר בשנת 1955 ונמצא בו חומה של מעל 100 מטרים וחלקלקה של אדמה קשה סיד ולבנים. מן התקופה הישראלית נמצאו במקום ממגורות צלמיות וכלי חרס רבים. אין מידע לגבי שמו של התל.

תל מלחה במרחב קרב ביר מאחז במלחמת העצמאות

קרב חרבת מחאז נערך בין  30 בספטמבר 1948 – ו-6 באוקטובר 1948 מספר ימים לפני "מבצע יואב" שנועד להסיר סופית את המצור של הצבא המצרי על הנגב. בקרבות עשרת הימים נכשל צה"ל בניסיונותיו לפרוץ לנגב שנשאר מנותק. המצרים סירבו להעביר שיירות לנגב הנצור וציפו להתמוטטות הכוח היהודי בנגב. בזמן ההפוגה השנייה לאחר קרבות עשרת הימים חטיבת הנגב הייתה בכוחות מדולדלים ותשושים שפעלו להגנת היישובים הקיימים אך לא היה בכוחם לצאת לפעולות התקפיות. באותה עת הוחל בתכנון "מבצע יואב" בו ישתתפו ארבע חטיבות לצורך פריצת המצור לנגב. להיערכות למבצע זה נדרש מבצע לוגיסטי רחב היקף. היה זה "מבצע אבק" ובו השתתפו מטוסי תובלה של חיל האוויר שאך זה הוקם. מדרום – מזרח לקיבוץ רוחמה הוכשר שדה תעופה לנחיתת המטוסים. במבצע הוטסו צפונה חיילי חטיבת הנגב של הפלמ"ח (חט' 12) התשושים לשם התארגנות מחדש ולנגב הוטסו טונות של אספקה-תחמושת, מזון, דלק ועוד. במקום חטיבת הנגב הגיעו לאזור לוחמי חטיבת יפתח (חט' 11) שסיימו את התארגנותם במחנה במרכז הארץ לאחר הקרבות שניהלו במסגרת "מבצע דני" בחודש יולי. חיילי החטיבה חדרו לנגב בלילה בין קווי המצרים. משימתם הראשונה של לוחמי יפתח הייתה להגן על שדה התעופה כדי שהמבצע יוכל להימשך. המצרים ראו בפעולות אלה הפרת תנאי ההפוגה והתכוונו לשבש את המבצע. בתחילת ספטמבר התברר כי המצרים מתכוונים להוציא מכלל פעולה את שדה התעופה ליד רוחמה על ידי תפישת משלטים בקרבתו. לוחמי חטיבת יפתח תפסה שורה יפתח שורת תילים שבהם החלו המצרים להתחפר: תל קוניטרה (תל קשת) תל חסי ממערב לו ושניהם מצפון לשדה התעופה, תל נגילה ממזרח ותל מוליחה (תל מלחה) מדרום מזרח. המצרים הגיבו בריכוז כוחות חי"ר, שריון, ארטילריה וגם כוחות לא סדירים מאזור פלוג'ה. במשך שבוע התחוללו קרבות בהם עברו המשלטים מיד ליד. לאחר הקרבות המצרים נסוגו וחטיבת יפתח קיימה חגורת אבטחה על המסלול וכך התאפשר המשך הפעלת שדה התעופה ליד רוחמה ואת המשך ההכנות למבצע יואב. בקרבות חרבת מחאז נהרגו 13 ונפצעו 30 מלוחמי חטיבת יפתח. להרחבה על הקרבות ראו ספר הפלמ"ח כרך ב' עמ' 594 – 613 וגם אורי אלגום (1984), "קרבות חירבת מחאז" מערכות, 294 – 295, יולי 1984, עמ' 99 – 106

 

*****

קטע שלישי,
מהגשרים לצד כביש 40 לעבר צומת בית קמה
ומאנדרטת חטיבת יפתח הלאה דרך השדות לשובל

אזור קטע המסלול השלישי רובו מישורי – גלי בו הפרש הגבהים המתון בין הגבעות משתרע על פני מרחק אופקי רב. על אף הפרשי הגובה הקטנים והשיפועים המתונים, פני השטח אינם חד גוניים. התבליט האזור, מישורי גבעות בצורת גלים מאורכים שגבעם נע בין 140 מ' על פני הים ובין 220 מ' מעל פני הים ואילו תכסית האזור היא של שטחים נרחבים של גידולים שדה למיניהם וחורשות ובערוצי הנחלים צמחיה המאפיינת אותם.

כביש 264

כביש 264 – הוא כביש אזורי בצפון הנגב שאורכו 14.5 ק"מ בין צומת בית קמה בצפון ובין צומת הנשיא בדרום. כביש זה הוא "חדש" בארץ ישראל. ונסלל לאחר מלחמת העצמאות על מנת לאפשר חיבור בין מרכז הארץ לדרום הרחק מקו שביתת הנשק עם מצרים שבסמוך לו עבר הכביש לנגב בימי מלחמת העצמאות ובקרבתו נערכו הקרבות על מנת לאפשר שליטה ישראלית עליו.

הכביש היווה את החלק הדרומי של הכביש החדש לבאר שבע, שנסלל בין יולי 1949 ליולי 1951, וחיבר את צומת קסטינה (לימים צומת מלאכי), דרך צומת פלוג'ה(לימים צומת פלוגות) לצומת אשל הנשיא בכביש באר שבע – עזה (לימים כביש 2555) והלאה לבאר שבע.

 

אנדרטה לזכר חללי חטיבת יפתח בנגב

חטיבת יפתח (חטיבה 11) היא חטיבת פלמ"ח שהוקמה בגליל בעצומה של מלחמת העצמאות, בסוף מאי 1948. בתחילה כללה החטיבה שני גדודים בפיקודו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון: הגדוד הראשון ("גדוד העמק") שחנה במשקי העמק, פעל בעמק בית שאן, בעמק יזרעאל, באזור חיפה ובגליל המערבי, והגדוד השלישי ("גדוד הגליל") שפעל בגליל העליון ובסביבתו. בשלהי 1948 הצטרף לחטיבה גם הגדוד השני ("גדוד הנגב הצפוני"), שחנה בנגב בראשית המלחמה והשתייך אז לחטיבת הנגב (היא חטיבה 12). מראשיתה ועד לימיה האחרונים של מלחמת העצמאות, התבססו גדודי יפתח בעיקר על אנשי משקים, קבוצות הכשרה, מגויסים בודדים ואנשי גח"ל. בפרוץ המלחמה היו אנשי הפלמ"ח פזורים במחנותיהם במשקי העמקים ובגליל. הם הוטלו למשימות בנקודות תורפה של האזורים שבהם שכנו: אבטחת דרכים והקשר הרצוף בין הגליל, העמקים ומרכז הארץ, אבטחת יישובי הספר ושמירה על הגבולות הצפוניים ומעברות הירדן. כבר בשלבים הראשונים של המלחמה ביצעו הגדודים פעולות התקפיות: ב-15 בפברואר 1948 ביצעה יחידה מהגדוד השלישי פשיטה ארוכת-טווח על הכפר הערבי סאסא, והטילה מבוכה במחנה הערבי. יחידות מהגדוד התערבו בהתקפה על טירת צבי, תקפו מהאגף את צבא ההצלה וגרמו לו אבידות קשות. בתחילת אפריל 1948 פעל הגדוד הראשון לראשונה בפעולה גדודית, והנחיל מפלה לצבא ההצלה שתקף את משמר העמק. פעולותיה העיקריות של החטיבה בגליל המזרחי היו בכיבוש טבריה וצפת, במבצעי יפתח  [ששמו נקבע על ידי יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, על-פי כינויו המחתרתי של יגאל אלון (פייקוביץ), יפתח, (יגאל פייקוביץ, תל-חי)] ומבצע מטאטא, בהתקפות על משטרת נבי יושע, בקרבות מלכיה, ובהדיפת הסורים מעמק הירדן. ביוני 1948 הועברה החטיבה למרכז הארץ, השתתפה במבצע יורם, בניסיון לכבוש את לטרון ומאוחר יותר השתתפה במבצעי דני לכיבוש משילתא. לאחר מכן הועברה החטיבה לנגב. ציודה הוטס לשדה תעופה ליד קיבוץ רוחמה במסגרת מבצע אבק והלוחמים הסתננו לנגב בדרך יבשתית דרך קווי המצרים. לפני מבצע יואב לחמה החטיבה לגירוש כוחות של האחים המוסלמים שהשתלטו על מכרות הגופרית ליד בארי ובתפיסת תלים ומשלטים להגנת שדה התעופה אבק 1 ליד רוחמה שהיה נחוץ להובלת ציוד ותחמושת לפני המבצע. בחרבת מחאז כאמור לעייל, התחוללו קרבות כבדים והמקום עבר מיד ליד שלוש פעמים עד שנשאר בידי החטיבה. במבצע יואב תקעו לוחמי החטיבה טריז בעורף הצבא המצרי וכבשו את בית חנון. המצרים הגיבו בהפגזה כבדה וגרמו לחטיבה אבדות כבדות אך הלוחמים לא נסוגו. מהלך זה גרם לנסיגת הצבא המצרי ללא קרב מכל מישור החוף הדרומי מגשר עד הלום עד עזה. החטיבה פורקה לאחר המלחמה בשנת 1949 במסגרת פירוק הכללי של הפלמ"ח שחרור המגויסים.

האנדרטת חטיבת יפתח בנגב האנדרטה מוקדשת ללוחמי חטיבת יפתח שנפלו בקרבות בנגב במלחמת העצמאות. ראשיתה של האנדרטה היה בגלעד צנוע שהוקם בשנת 1950 ביוזמת מפקד החטיבה ולוחמיה. האנדרטה תוכננה על ידי יחיאל (חיליק) ערד, חבר קיבוץ סער, ונחנכה בערב יום הזיכרון ג' באייר תשכ"ט (21 באפריל 1969). היא בנויה מבטון חשוף בצורת מגן הניצב על בונקר. המגן נישא לגובה שבעה מטרים, כשהוא הולך וצר כלפי מעלה ויוצר חוד המזדקר לשמיים כאילו רוצה לפרוץ לעברם. על הקיר לוח ועליו מבצעי חטיבת יפתח במלחמת העצמאות ולוח עליו שמות 44 לוחמי החטיבה שנפלו בקרבות בנגב. על הקיר כתובות המילים מהימנון הפלמ"ח: ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר. על האנדרטה למעלה כתובות המילים: פלמ"ח יפתח, על במתי הנגב חלל. להרחבה על האנדרטה והאדריכלות שלה.

*****

סוף דבר

לאחר כמעט שלוש וחצי שעות הגענו חזרה לשובל ושם הסתיים המסע.

במסלול המסע עברנו חתך לרוחב השפלה הדרומית.

נסכם מה היה לנו?

גלשנו מלהב במזרח בשיא הגובה כ-500 מטר מעל פני הים ועד שובל במערב בגובה 100 מטר מעל פני הים.

עברנו בתחום שמורת להב צפון.
טיפסנו וטיפסנו (ברכיבה וגם ברגל) לגבעת געת שגובהה 475 מ' מעל פני הים. 
זאת אחת התצפיות היפות והמרהיבות  שיש בארצנו.
התבשמנו ממראה הנוף בכל ארבעת הכיוונים ובעיקר למערב.

מהתצפית גלשנו לעבר נחל שקמה. אל הדרך הצמודה לערוצו נכנסנו בסמוך לקבוץ דביר.

המשכנו ודיוושנו לאורך הערוץ היפה והמרשים המתחתר באדמות הלס
הגענו עד למעבר מתחת לגשר מסילת הברזל ומתחת לכביש 6/40.

הדרמנו לעבר בית קמה. עצרנו גם בחניון אנדרטת חטיבת יפתח בצומת בית קמה.

קינחנו בדיווש מענג בשדות שמצפון לקבוץ שובל.
הייתה זו ההנאה צרופה לדהור במהירות במרחב הפתוח מאופק לאופק.

בקבוץ שובל, לאחר התארגנות קצרה התכנסנו בבריכה לטבילה, אבטיח קר וקפה חם.
היה כדאי ומרענן. הייתה זו ועוד הזדמנות לשיחות חברה.
עבר זמן עד שנפרדנו ויצאנו חזרה לכיוון הבית.

היה זה יום מהינה,
זכינו להכיר חבל ארץ נוסף,
למדנו על אודותיו ועל המקומות בו.

*****

תודה

להצלחת הטיול שותפים כולם ללא יוצא מכלל,
יחד צרו את החברותא נעימה,
לייזר היה אחראי על התיאום, הלוגיסטיקה,  הקפה והלוגיסטיקה
בני משפחת בלול התגייסו לנושא ההסעה:
בני ארגן את העגלה להסעת האופנים
דרור בנו החזיר את העגלה לשובל ובסיום הוביל את הנהגים ללהב,
גיל ודוד הובילו לסירוגין
לייזר, אלי, גיל ואיציק צלמו ותמונותיהם משולבות בתיעוד
שמוליק טל (שנבצר ממנו להשתתף) יזם את הטיול
והקליט את המסלול כבסיס לתכנון

********

תודה מיוחדת מגיעה לאבי נבון
הוא אירח אותי בלהב בסיור מקדים (25/4/2017)
הוא סייע בעיצוב תוואי המסלול
פתח לנו בשעת בוקר מוקדמת את שער הקיבוץ לצורך חנייה
הדריך אותנו בתחילת המסע,
העביר ברוחב לב גם מכתביו וגם מפות המצוטטים בהרחבה בתיעוד זה 

 

*****

 

 

למסע זה יצאנו ביום רביעי (16/8/2017) רז גורן ואני במסגרת טיולי חקר של אזורי הארץ. הפעם הצטרף אלינו אלי שחר (תל יצחק).

 

לבקשתי, רז תכנן את המסלול בהתאם לנקודות עניין הרבות שהנמצאות שהצעתי שנעבור דרכן.

 

כמקובל במסעות הקיץ, יצאנו לדרך זמן קצר לאחר עלות השחר.

 

******

המסלול, נגד כיוון השעון
יציאה וסיום
במתחם תחנת הדלק שלוש המשאלות
שבכניסה לקיבוץ הזורע

*****

האזור הגאוגרפי,
רובו ככולו עמק יזרעאל

עמק יזרעאל במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב והן הר אמיר, רמות מנשה והכרמל ושלוחתו בצפון מזרח והיא הגלבוע ומצפון בין הגליל התחתון,  רמת צבאים שהיא חלק מרמותיו המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מרמותיו המערביים. עמק יזרעאל כולל ארבע יחידות משנה: במזרח, עמק חרוד, בדרום מזרח, עמק ג'נין הכולל את אזור תענך, בצפון מזרח, בקעת כסלות (בין הר התבור להרי נצרת) במרכז והמערב: עמק יזרעאל בו נמצא מסלול טיול זה.

הקרקע האופיינית לעמק יזרעאל היא משקעי חרסית לא מלוכדים תערובת של חומרי בלייה ממחשופי הבזלת, סחף דק גרגר של נחל קישון ואדמת סחף גסה יותר, שכמות החלוקים בה גדלה ככל שקרבים לשולי הגבעות. הקרקע הבזלתית היא בדרך כלל רדודה ובעלת קיבול שדה מועט; בצירוף עם טופוגרפיה משובשת הופכים שוליהם של מחדרי הבזלת לאזורי בִּצָּה של ממש. נראה שמצב זה התקיים פרק זמן ממושך בעידן הגאולוגי הולוקן, וכיום אפשר למצוא בשטחים נרחבים, בצד קרקעות סחף, קרקעות הידרומורפיות וביצתיות, חלקן במרקם משובש, כתוצאה מהמלחה וממי תהום גבוהים ואמנם בסביבתו של קיבוץ הזורע נוצלו מי תהום, שמליחותם גבוהה, לשימוש בברכות דגים (זהו מקרה יחיד בכל מערבו של עמק יזרעאל).

אזור גבעות אלונים–שפרעם מתנשא לגובה ממוצע של 200 – 300 מ' מעל פני הים. מבחינה גאולוגית אזור זה הוא המשך של רמת מנשה. גבעות אלה בנויות מסלע גיר קרטון לבן ורך מגיל האיאוקן (גיר גאולוגי "צעיר",  60 מיליון שנים) ונטויות בשיפוע נוח משוליהן המזרחיות ( 280 – 300 מ') אל המערב (180 – 200 מ') מסלע הגבעות הוא רך ואינו עומד בתהליכי סחיפה. לכן, מערכות הנחלים יצרו בו נוף מתון למדי של גבעות מעוגלות, מדרונות בעלי שיפועים מתונים ועמקי נחלים רחבים. בצד המערבי הגבעות תחומות במתלול שנוצר משקיעתו של מישור חוף מפרץ חיפה. במתלול זה חפרו הנחלים עמקים צרים ותלולים. את גבעות הקרטון הלבנות של אזור אלונים – שפרעם מכסה קרום נוקשה המכונה נארי. קרום זה אוטם את הקרקע ומונע חלחול. לכן, אזור זה של הגליל התחתון נחשב אזור ירוד מבחינה חקלאית. מאידך, התפתח בגבעות אלה יער צפוף של עצי אלון תבור.

לב ומערב עמק יזרעאל
בתקופת התנחלות שבטי ישראל
נכלל בתחום נחלת שבט זבולון

שֵׁבֶט זְבֻלוּן,  אחד משנים-עשר שבטי ישראל, הוא נקרא על שם אבי השבט זבולון שהיה בנו השישי של יעקב אבינו מאשתו לאה. קיימת מסורת של יהודי האי ג'רבה ויהודי כרתים שהם צאצאי שבט זבולון. בברכת יעקב נאמר עליו : "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת, וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן". בברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה נתנה לשבט ברכה יחד עם שבט יששכר: וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ; עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק; כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל;
נחלת זבולון מתוארת מספר פעמים במקרא ובעיקר בספר יהושע שם מתוארים גבולותיה הגאוגרפיים: יַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. עָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר; וְיָצָא אֶל-הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ. וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה, גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין; וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר, הַנֵּעָה. וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל. טו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (י"ט,י'-ט"ו).
תיאורים נוספים מופיעים במקומות אחרים במקרא, מהם ניתן להסיק פרטים שונים על המיקום הגאוגרפי של נחלת השבט. (כך למשל, בברכת יעקב לשבטים, המתוארת בספר בראשית, נאמר: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וְהוּא – לְחוֹף אֳנִיּוֹת, ויַרְכָתוֹ – עַל צִידֹן" .

מחוץ למקרא אין ידיעות על קיומו של שבט זה בארץ ישראל בתקופה המתוארת (תקופת הברזל, המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה), אולם ארכאולוגים וחוקרי מקרא מנסים לשרטט את גבולותיה של אותה נחלה בהסתמך על התיאורים המקראיים בלבד, ובהיעדר מקורות נוספים. קיימות עדויות מתקופת בית שני ומזמן התלמוד על צאצאי שבט זה שחיו לכאורה לחוף הים התיכון. על פי המסורת העממית נחלת זבולון נמצאה במישור החוף הצפוני ובדרום חופי לבנון.‏ ממקורות שונים ניתן להבין שנחלת זבולון הייתה באזור הגליל התחתון כמוצג לעיל. לפי הכתובים, נחלת זבולון גבלה בדרומה בנחלת שבט יששכר ובחצי שבט מנשה, בצפונה בנחלת שבט נפתלי ושבט אשר. ישנן מסורות שונות ופירושים לגבי גבולות הנחלה. לפי המסורת היהודית הנחלה כללה הן גבול קצר בחוף הכנרת (אך לא את הים עצמו), והן חוף לים התיכון, ושטחים בסביבות עמק יזרעאל, למרגלות התבור, כגון העיר עין חדה, אך ישנם חוקרי מקרא הנוטים לראות את נחלת זבולון קרוב לכנרת, ללא חוף כלל (כפי שמשתקף מהמפה). לפי תרגומים קדומים (אונקלוס וירושלמי) ובאופן מפורש בספר הזהר הכוונה בברכת יעקב לברכה עתידית, אשר בה יכבוש איים בים, בעוד שנחלתו המקורית של זבולון היא ביבשה בלבד. לפי פרשנות נוצרית הנחלה כללה גם חוף לאורך הירדן. המנסים לזהות את מיקום נחלת זבולון על פי הכתובים והמסורת, נוטים כיום לראות את אזור הגליל התחתון החל מצפון חיפה ונחל הקישון כאזור נחלת שבט זבולון.‏ המועצה האזורית זבולון" נמצאת באזור עכו לחוף הים התיכון, לפי הדעה הרווחת, הנוטה לראות את זבולון כ"שוכן לחוף ימים" – כלומר לחופו של הים התיכון. מקור והרחבה

הדמות היישובית בעבר
רוב אזור בלתי מיושב
היישובים המעטים נמצאו בשוליו

שלהי המאה ה-19,

מרחב המסע בתקופת המנדט הבריטי
נמצא בקצה תחום מחוזות נצרת וחיפה

התיישבות הציונית בעמק החלה בשנות ה-20' של המאה הקודמת
ולקראת סיום תקופת היישוב
עמק יזרעאל מהווה מרכיב חשוב ב-N ההתיישובתי

על פי תכנית החלוקה של האו"ם כ"ט בנובמבר 1947,
עמק יזרעאל בתחום שטח המדינה היהודית

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

במשך שני העשורים הראשונים
עמק יזרעאל נמצא במרחק לא רב מהקו הירוק

המרחב היישובי הנוכחי:
רובו בתחום המועצה האזורית יזרעאל
ומיעוטו בתחום המועצה המקומית רמת ישי

מועצה אזורית עמק יזרעאל היא מועצה אזורית בתחום שיפוטה נמצאים מרבית יישובי עמק יזרעאל. היא יזרעאל גובלת מדרום במועצה אזורית גלבוע ומועצת מגידו, ממערב מועצת זבולון וקריית טבעון, מצפון מועצת גליל תחתון והערים נצרת, כפר מנדא ושפרעם, וממזרח מועצת עמק הירדן, וכפר תבור. היא כוללת 15 קיבוצים, 14 מושבים, 7 יישובים קהילתיים, שני כפרי מיעוטים ושכונת משפחות אחת בבסיס צבאי. למרות שמה, חלק מיישובי המועצה אינם נמצאים בעמק יזרעאל אלא בגליל התחתון. המועצה משתרעת על פני 350,000 דונם.
מועצה אזורית יזרעאל הוקמה בסוף שנת 1941 והייתה המועצה האזורית השנייה לקום לאחר מועצה אזורית עמק חפר. בעת הקמתה כללה המועצה את בלפוריה, גניגר, כפר גדעון, כפר ילדים, מחנה ישראל, קיבוץמרחביה, מושב מרחביה, מזרע ותל עדשים. בהמשך נוספו למועצה הקיבוצים גזית, עין דור ודברת, שהתיישבה בשטח הנטוש של "מחנה ישראל" ומושב היוגב שנוסדו ב-1947-1949, כך שבשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היא כללה 11 יישובים. יישובי אזור מערב עמק יזרעאל התאגדו יחד עם יישובי אזור מגידו (שנודע אז כאזור אפרים) בוועד גוש נהלל שבשיאו כלל 22 יישובים. עם ההתארגנות למועצות מקומיות הוחלט להקים שלוש מועצות אזוריות נפרדות, בין השאר משום שנהלל והיישובים הסמוכים אליו היו במחוז נצרת, בעוד בית שערים והיישובים הקרובים אליו היו במחוז חיפה. בעת הדיונים לגבי המסגרת המוניציפלית של יישובי גוש נהלל דובר על הקמת שלוש מועצות: מועצה אזורית מגידו, מועצה אזורית קישון ומועצה אזורית נהלל. עלתה גם ההצעה לצרף את יישובי אזור נהלל למועצת אזור יזרעאל, אולם הדבר לא יצא אז אל הפועל ובמקום זאת נוצר שיתוף פעולה בין מועצת נהלל ומועצת קישון. בשנת 1957 אוחדו המועצות נהלל וקישון ונקראו יחד מועצה אזורית קישון. בשנת 1980 אוחדו מועצה אזורית יזרעאל ומועצה אזורית קישון ונקראו יחד מועצה אזורית עמק יזרעאל. כיום מתגוררים ביישובי המועצה כ-38,000 תושבים.

****

המסלול, והמקומות:

הזורע, 
ציר צינור המוביל הארצי, 
גדת נחל הקישון,
כפר ברוך,
מאגר ברוך,
שדה תעופה רמת דוד,
הקיבוצים גבת ורמת דוד
תל סיפן,
מושב נהלל,
משטרת נהלל,
הישוב הבדואי מנשיה א-זבדה
תחנת הניסיונות החקלאית נווה יער
רמת ישי
עין חזין למרגלות קיבוץ אלונים,
מושב שדה יעקב
מושב כפר יהושע,
תחנת רכבת תל שמאם (כפר יהשוע) 

 

מהות האזור חקלאי

מסלול המסע חצה נחלים רבים
המתנקזים אל נחל הקישון

******

קטע ראשון, מהזורע לעבר גבת

– כינוס המתחם תחנת הדלק בצומת הכניסה להזורע
– מעט מערבה לעבר שער הכניסה לקבוץ
– דרום מערבה לאורך תוואי המקורי של כביש חיפה – ג'נין עד תוואי הכביש הנוכחי
– חציית מעקה הבטיחות של הכביש לצד הצפוני שלו
– קטע קצר בכיוון דרום – מזרח בשולי הכביש
– פנייה צפונה לדרך 4X4 ממזרח לאתר בו נמצאה חוות נחלאות
– צפונה על הדרך הנמצאת בין סוללת קו צינור המוביל הארצי ממערב ובין ערוץ נחל גחר ממזרח 
– רכיבה במורד הדרך עד ערוץ נחל הקישון
– חציית נחל הקישון וימינה (מזרחה) על דרך הנוף לאורך הגדה הצפונית שלו.
– המשך צפון מזרח במעלה הדרך לאורך ערוץ ללא שם לצד בית העלמין של כפר ברוך.
– מעבר מתחת לקו מתח גבוה עד הכניסה הצדדית המזרחית של כפר ברוך
– עצירה בכיכר הדרכים במתחם מקורות  מול הפינה הצפון מערבית של אגם כפר ברוך.
– המשך צפונה על כביש ומעבר מתחת לגשר מסילת הברזל
– מעבר בצומת הכניסה הראשית לכפר ברוך בכביש 7255

 

כביש 66 הוא כביש אורך במערב עמק יזרעאל, הנמתח לאורך המורדות המזרחיים של רמות מנשה והכרמל ומקשר בין יוקנעם, אזור משמר העמק לצומת מגידו ואזור ג'נין, כאשר מחסום סלם מחלק את הכביש לחלק צפוני הפתוח לישראלים בשליטת ישראל, וחלק דרומי הפתוח לפלסטינים בשליטת הרשות הפלסטינית. אורך הכביש הוא 31 ק"מ, כאשר 17 ק"מ בישראל, ו־14 ק"מ ברשות הפלסטינית. הכביש הנוכחי מבוסס על דרך עתיקה שקישרה בין חיפה לכפר לג'ון וג'נין. הדרך נסללה לראשונה באופן חפוז ב־1929 מצומת העמקים ועד תל מגידו, לכבוד ביקור מתוכנן של ג'ון ד. רוקפלר, הבן בחפירות הארכיאולוגיות במגידו שלא יצא לבסוף אל הפועל. הכביש יוחד לשימוש של החופרים במגידו בלבד, ונאסר השימוש בו למטרות אחרות. עם זאת, הותר לחברי משמר העמק (השוכנת בסמוך מאוד לדרך) להשתמש בכביש בו. בין השנים 1932–1936 נסלל הכביש מחדש לשימוש כלל הנהגים, דבר שקיצר את מרחק הנסיעה בין חיפה לתל אביב ב־35 ק"מ. מאוחר יותר, עם סלילת כביש 4 במישור החוף, עברה התנועה הבין-עירונית לכביש זה, ופחתה חשיבותו של כביש 66. כינויו של הכביש בתקופה זו היה 'כביש מגידו', או 'כביש חיפה-ג'נין'. במהלך מלחמת העצמאות שימש הכביש את צבא ההצלה בבואו מג'נין לקרב משמר העמק. בתום המלחמה, עבר קו הגבול בין ישראל לירדן באמצע הכביש, בסמוך לג'למה והכביש חולק לשני חלקים נפרדים. הכביש שנותר בשטחה של ישראל הפך מכביש ראשי בין ג'נין לחיפה לכביש אזורי בשימוש מועט ובתחזוקה לקויה. בעת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל בינואר 1964, נפתח בנקודת הגבול בין שני חלקי הכביש מעבר גבול מיוחד, בו עבר האפיפיור מירדן לישראל. במלחמת ששת הימים שימש הכביש כציר פריצה של חטיבה 45 למבואותיה המערביים של ג'נין, ולכיוון עמק דותן. לאחר סיום המלחמה שב ואוחד הכביש לקשר בין חיפה ואזור ג'נין, ממנו הגיעו פועלים פלסטינים רבים לעבודה בישראל. ביולי 1968 דווח על כוונה לשקם את הכביש ששימש את יישובי העמק..הרבה לא נעשה נכון לשנת 2016  הכביש הוא בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, וברובו ללא גדר הפרדה בין הנתיבים. הכביש נחשב למסוכן, ואירעו בו תאונות דרכים רבות.

*****

חוות נחלאות הייתה חווה חקלאית שנמצאה בקרבת תל יקנעם, שהוקמה על אדמותיהם הנטושות של הכפרים אבו זריק ואבו שושא. שבשנים 1948–1952 עובדו על ידי חקלאים מהמושבה יקנעם. על הקמתה הוחלט באוקטובר 1953. החווה פעלה במודל של אגודה שיתופית של פקידים בממשלה ובמוסדות ציבור, שהשקיעו כספים והעסיקו פועלים שכירים, והתכוונו להכין את עצמם להתיישבות לקראת פרישתם לגמלאות. החווה הייתה מוקד של שערורייה שהתחוללה בעקבות הידיעות על שחיתות ציבורית הראשונה הקשורה בה. מקור והרחבה
החווה פורקה ככל הנראה ב-1968-69. הקיבוצים הזורע ועין השופט, שהשתייכו אז לתנועת הקיבוץ הארצי, ביקשו לקבל את אדמות נחלאות. מזכירות תנועת הקיבוץ הארצי, דנה בנושא והחליטה להעביר את האדמות לקיבוץ עין השופט (בגלל מצוקת קרקע של קיבוץ עין השופט ולמרות קרבת האדמות לקיבוץ הזורע). כיום לא נותר זכר לחווה; הסממן היחידי שנותר לה הוא תחנת אוטובוס בכביש 66 מצומת מגידו ליקנעם, מול צומת הכניסה לפארק רמת מנשה.

המוביל המים הארצי הוא העורק הראשי של מפעל המים הארצי של מדינת ישראל, בו משולבים רוב מפעלי המים במדינה. הוא משמש לוויסות אספקת המים בארץ ומאפשר ניצול יעיל של מקורות המים והעברתם מהצפון הגשום אל המרכז והדרום הדלים במים. המוביל הארצי מתחיל מהכנרת ואורכו כ-130 קילומטר. הנקודה הדרומית ביותר שמקבלת את מימיה מהמוביל היא מצפה רמון. תוכניות ראשונות הוכנו עוד לפני הקמת המדינה, אולם, התכנון המפורט והביצוע התאפשרו רק לאחר 1948 והביצוע הסתיים בשנת 1964."המוביל הארצי" הוקם כדי לתת מענה לבעיית המחסור במים באזורים שונים במדינה ולהתגבר על מגבלות שנובעות מתנאים אקלימיים, גאוגרפיים וגאולוגיים השוררים בישראל: קרבה למדבר, פערים גדולים בכמות ותפרוסת המשקעים באזורי הארץ, והעובדה שבצפון קיימים מקורות מים טבעיים שפירים ואילו הדרום חסר אותם.
נקודת המוצא ומאגר המים הראשי של המוביל הארצי הם בים כנרת. משם (באתר ספיר ליד כרי דשא) נשאבים המים אל תחנת צלמון ומנהרת עילבון (הנקודה הגבוהה ביותר במוביל הארצי). המוביל מגיע אל "מאגר אשכול" שבבקעת בית נטופה, עובר, בשלוש מנהרות, דרך גבעות שומרון ורמת מנשה ומשם הוא ממשיך עד לראש העין. מראש העין מועברים מי המוביל דרומה בצינורות של מפעל ירקון-נגב. בדרכו, משתלבים במוביל מפעלי מים אזוריים. קו מים שלישי מזרים מים לאזור גוש דן.  "המוביל הארצי", קווי "ירקון-נגב" והקו לגוש דן יוצרים את מערכת המים הארצית. במבצע התכנון והבנייה נדרשו אנשי "מקורות" להתמודד עם אתגרים הנדסיים מורכבים ביותר, בהם הפרש גובה, שטחים הרריים, מעברי נחלים וקרקע סלעית קשה לחפירה. להרחבה

תעלת נטופה מחברת בין שתי מנהרות (מתוך ארבע) בחלקו הצפוני של המוביל הארצי והן ממזרח למערב אלה הבאות: מנהרת יעקב (נקראת גם מנהרת עילבון) שהיא חלק מהתוואי הפתוח של המוביל הזורם בתעלה מנחל צלמון עד מאגר אשכול; מנהרת שימרון החוצה את רכס הרי נצרת לעבר עמק יזרעאל; מנהרה מנשה א'שאורכה 6,380 מ', הקצה המזרחי של נמצא בנחל גחר בין הקיבוצים משמר העמק והזורע, כ- 22 ק"מ מדרום לכביש חיפה מגידו. ופתחה המערבי ליד נחל דליה באדמות הקיבוץ רמות מנשה;מנהרת מנשה ב' הנמצאת כ- 2 ק"מ  מדרום- מערב  למנהרת  מנשה א' והתוואי שלה הוא עובר מתחת לקיבוץ רמות מנשה, אורכה כ-3600 מ' ותחילתה באזור שבו משנה המובל הסגור את כיוונו מצפון מזרח-דרום מערב, לכיוון צפון – דרום. ממנהרה זו ממשיכים המים את זרימתם הלאה דרומה לעבר ראש העין בצינור הטמון בקרקע.

 

נחל הקישון הוא נחל איתן לרוב אורכו​ והוא הנחל השני בגודלו בנחלי החוף של ישראל ומהחשובים שבהם, ונחשב בעבר לנחל המזוהם ביותר בישראל. אורך הנחל הוא כ-70 ק"מ. אגן הניקוז שלו רחב ביותר. נחל הקישון מנקז את צפון הרי השומרון, את המורדות המערביים של הגלבוע את המורדות המזרחיים של הר אמיר, רמות מנשה ושל הכרמל, את המורדות הדרומיים של הרי נצרת וגבעות אלונים-טבעון ושפרעם.
היובל החשוב של הקישון הוא נחל ציפורי הכולל את נחל יפתחאל. יובלים נוספים הם הנחלים: נחל עדשים, נחל מזרע, נחל צבי, נחל נהלל, נחל בית לחם, נחל גדורה – מצפון, ונחל תענך, נחל קיני, נחל מדרך, נחל משמר, נחל השופט, נחל קרת ונחל יקנעם היורדים אליו מרמות מנשה ונחל יגור, נחל נשר ונחל סעדיה היורדים אליו מהכרמל.​

 

שנים רבות נחל הקישון היה מוזנח. את החייאת נחל קישון הובילה קק"ל עם רשות ניקוז הקישון. קיבוצים ומושבים הפכו שותפים מלאים בהשבת הנחלים לחיים בכך שהקצו שטחים לנטיעות, גם בגדות נחל קישון והפיכת ה"חצר האחורית" שהייתה מוזנחת, לחלון ראווה. נחל הקישון שינה פניו! תוואי נחל הקישון שב לחיים והפך למוקד משיכה למטיילים ולרוכבי אופניים בין היתר בעקבות הכשרת דרך נוף קישון.
במסגרת שיקום נחל קישון, ניקתה קק"ל את החלקות העזובות ובשנת 2002 החלה לנטוע בהן עצים. בגדה הצפונית של נחל, בין אגם כפר ברוך וכפר יהושע, נמצא בוסתן שמעניק בקיץ פירות. נטעו בו עצי פרי המאפיינים את הבוסתן הארצישראלי ובהם רימון, תאנה, שקד ותות לבן (כולל זן בעל פירות אדומים). לעצי הפרי נוספו גם עצי יער מצמחיית הבר של ארץ ישראל – אלה אטלנטית, מילה סורית, מיש דרומי וער אציל. עץ המחט המלווה את הבוסתן הזה הוא טכסודיון דו-טורי, הצומח בר בנחלים ובביצות של דרום-מזרח ארצות הברית.

כפר ברוך – היישוב הוקם בשנת 1926. בתחילה ביקשה ועדת השמות של הקרן הקיימת לקרוא למקום "בית ירק", אולם לאחר מכן הוחלט לקוראו על שמו של ברוך כהנא, נדבן יהודי מפלוישט שברומניה, אשר הוריש את עזבונו לקק"ל בתמורה להנצחת שמו ביישוב חקלאי. על פי התכנית, יועד כפר ברוך, לשלוש קבוצות: קבוצת המושבה הארצית הרומנית, לה אושרה הקצאה ל-60 משפחות (מתוכה, שטח ל-20 משפחות לעלייה על הקרקע בתרפ"ז), קבוצה של עולי הקווקז, בולגריה וכורדיסטן, לה אושרו שטחים לאכלוס 20 משפחות בשנת תרפ"ז וכן שטח לקבוצה של בני המעמד הבינוני, לה אושרה הקצאת שטח בתרפ"ז ל-20 משפחות מתוך 40.  עוד לפני הקמת כפר ברוך, עלו למקום קבוצה של חברי הפועל המזרחי. הם טענו שהובטח להם שיזכו להתיישב בשטח שנרכש עתה על ידי הקרן הקיימת והוקמו עליה כפר יהושע, רמת דוד, כפר חסידים וכפר ברוך, אך ההבטחה לא קויימה. הם עלו למקום בחשוון תרפ"ז ובמשך כמה שבועות חרשו את הקרקע. אולם משאזלה אספקתם קבלו את הצעת המוסדות המיישבים לעבור להכרה בכפר סבא. המקום יושב על ידי שתי קבוצות, קבוצה רומנית בצפון וקבוצת בני עדות המזרח בדרום. במאי 1927 היו במקום 17 משפחות של בני עדות המזרח ו-10 משפחות של רומנים. בני המעמד הבינוני לא הגיעו כלל. בתחילה התנהלו הקבוצות בנפרד, אך בשנת 1930 הוקם ועד מאוחד. מצבם של הקבוצה הרומנית הייתה יותר טובה הודות לסיוע שהגיע מרומניה. בשנת 1937 נדרש למקום תוספת של מתיישבים על מנת שיוכל להתרומם, אולם בגלל היחסים המתוחים בתוך המושב לא נמצאו אנשים שמוכנים להצטרף. בנובמבר 1939 דווח על חובות שהמושב אינו הצליח לכסות. בינואר 1948 החליט המושב על הצטרפות להסתדרות ולתנועת המושבים. עד אז המושב לא השתייך לאף ארגון ושיווק את תוצרתו באופן עצמאי.
ביולי 1932 נהרג בשדות המושב ערבי שהשתייך לקבוצה שהעלתה את בהמותיהם על שדות הקיבוץ. במהלך המרד הערבי הגדול סבל המקום מספר פעמים מיריות. גם במהלך מלחמת העצמאות נורו על כפר ברוך יריות.
כלכלת חברי המושב מבוססת על חקלאות, תיירות ועבודה מחוץ למושב. היישוב נמצא ליד מאגר כפר-ברוך, המהווה חלק ממערכת אזורית לשימוש במים מושבים להשקיה חקלאית. בשנת 2008 החל בכפר ברוך איכלוסה של שכונת הרחבה, אשר תושביה אינם חברים באגודה החקלאית.

*******

בקרבתו של מושב כפר ברוך  מדרום מזרח לו נמצא אתר אֶל־וָרָקָאנִי נקרא גם אֶ־שֵּׁיח׳ מֻחַמַּד. שרידי יישוב קדום וקברים חצובים בתל קירטון קטן, שבו שכבת קונגלומרט של ניאוגן יבשתי, בלב עמק יזרעאל, השרידים נתגלו כשנעשו עבודות פיתוח לקראת כרייתו של מאגר המים ליד כפר ברוך. עד העשור השני של המאה הכ' שכן באתר יישוב דל של טורקמנים, שהשתמשו באבני גזית מן היישוב הקדום לבניה. באתר, בעיקר באזור המעובד של כפר ברוך, יש שמתגלים פריטי בניה קדומים, חוליות עמודים ואבני גוויל. מצפון מזרח לשרידי היישוב נתגלו בעבר שתי מערות קבורה חצובות בסלע. בחפירתן במחצית הראשונה של שנות ה-50' במאה שעברה הוברר, שהן שימשו לקבורת יהודים בראשית המאה הב׳ לסה״נ. בממצאים היו גלוסקמאות וכלי חרס רבים; על אחת הגלוסקמאות נחרת ביוונית השם יהודה בן תדאי. בקרבת מקום נתגלו בשנת 1983 קברים חצובים מתקופת הברונזה התיכונה ב׳ ובהם כלי חרס רבים. בשניים מהקברים נערכו בדיקות. חרסים במקום הם מתקופות אלה: הברונזה התיכונה ב׳, הרומית, הביזנטית, הערבית הקדומה, הצלבנית, הממלוכית והעותומאנית. אתר 33 מפה 32 משמר העמק סקר ארכיאולוגי של ישראל

מאגר כפר ברוך הוא מאגר המים העיקרי בעמק יזרעאל, בין עפולה למושב כפר ברוך נקרא גם אגם הקישון. שטחו יותר מ – 2.5 קמ"ר וקיבולו כ – 10 מיליון מ"ק . המאגר נחפר בקרקע חרסיתית שחלחול המים בה מועט , סמוך למקום שבו מתלכד אפיק נחל קישון עם יובליו הבאים מדרום . המאגר קולט אפוא את מי אגן נחל קישון העליון , שהם נקיים יחסית ומליחותם מועטה . נוסף למי נחל קישון זורמים אליו מי שפכים מיישובי העמק . כן מוזרמים אליו מים טהורים מקידוחים בגליל המערבי ומים ממוביל המים הארצי ; היפוכו של דבר בשנים שחונות . באמצעות פיקוח קפדני ומתמיד נשמרת איכות מי המאגר המיועדים להשקיה.
אגם כפר ברוך שנחפר בשנת 1953 ייצר במשך עשרות שנים עד לייבושו, נופי מים וצומח ייחודיים. בשולי האגם התפתחו בתי גידול לחים מגוונים ויחודיים, שהיוו תחליף לנוף הביצות שהשתרעו בעמק יזרעאל עד תחילת המאה ה 20 והפכו לשטחים חקלאיים עם ייבושן. בתי גידול אלה היוו מקומות מפלט ייחודיים, בהם התקיים עושר של צמחים ובעלי חיים, שריד לאוכלוסיות הצמחים ובעלי החיים שהתקיימו בעמק בעבר. בשנות ה-90 האגם יובש, לאחר שנתגלתה השפעה שלילית על מפלס מי התהום והמלחת קרקעות חקלאיות. כיום משמש המתקן לוויסות ולכידת שיטפונות. רוב שטח האגם יבש, ונמצא בשליטה של חורש אשלים שחדר לשטח. עם הייבוש אבדו נופי מים ובתי גידול ייחודיים, אך נותרו בתי גידול חשובים בהם שטחי הצפה ביצתיים, משטחי אחו לח, אזורי קינון לעופות מים, וסבכי קנה ואשל.
מאגר כפר ברוך והאגם הטבעי, שמתהווה בסמוך אליו בשנים גשומות, מושכים אליהם ציפורים ובעלי חיים ולאחרונה גם לא מעט מטיילים וחובבי צפרות. רשות ניקוז ונחלים קישון וחברת מקורות החלו בשנים האחרונות לקיים במקום אירועים ופעילויות לקהל הרחב. מדי שנה, בשבועות או בסוכות, האגם הופך לאטרקציה שמושכת אליה אלפי מבקרים – משפחות, ילדים, חובבי טבע וצלמים מקצועיים. בעקבות הפופולריות הגוברת של אתר הצפרות והטבע סביב האגם החליטו אנשי רשות ניקוז ונחלים קישון להתחיל תהליך שמטרתו לעצב ולתכנן, יחד עם הציבור הרחב, את הפארק האקולוגי החדש שיוקם באגם כפר ברוך. התכנית לפיתוח הפארק כוללת את המרכיבים הבאים: שיחזור נופי המים ובתי הגידול הלחים באזור אגם כפר ברוך, למטרת שימור והעשרת מגוון הצומח ובעלי החיים בעמק; הקמת פארק תיירות אקולוגי וחינוכי נגיש לציבור, שיתרום למאמץ העולמי לשימור המגוון הביולוגי, תוך חלוקת המרחב לאזורי פעילות מחקרית, פעילות חינוכית, תיירות חקלאית, פעילות נופש אקטנסיבית (לדוגמה: צפייה בציפורים, הליכה, אופניים) ופעילות נופש אינטנסיבית (לדוגמה: אירועים ומופעים); הקמת מרכז צפרות שיצטרף לרשת המרכזים הקיימים בלטרון, עמק החולה ואילת. המרכז יהווה מוקד לתיירות אקולוגית מעצם היות הנדידה אטרקציה תיירותית וחינוכית ברמה ארצית ובינלאומית; שמירה ושיפור תפקודו ההנדסי של המתקן בתפיסת מי שיטפונות וויסות הזרימה מי השטפונית במורד הקישון, לצורך הגנה על יישובים ופעילות אנושית במורד.
מתכנני הפארק ותושבי עמק יזרעאל והסביבה קיימו ב-28 במאי 2015  במכללה האקדמית עמק יזרעאל, מפגש להגדרת העקרונות להקמת הפארק החדש שיוקם באזור אגם כפר ברוך. את המפגש יזמו הרשות ניקוז ונחלים קישון, קק"ל, חברת מקורות, המשרד להגנת הסביבה ושותפים נוספים להקמת הפארק החדש שנציגיהם השתתפו במפגש – המועצה האזורית עמק יזרעאל, רשות הטבע והגנים, רשות מקרקעי ישראל, משרד החקלאות ופיתוח הכפר, החברה להגנת הטבע, רשות העתיקות, רכבת ישראל, חיל האויר וגופים נוספים. במהלך המפגש התאפשר לכל תושב באזור העמק ובצפון בכלל להשמיע את קולו ולהכריע, מה כדאי ומה לא אמור להיות בפארק המתוכנן. במפגש הוצגו מספר אפשרויות להקמת פארק אקולוגי באזור האגם והועלו שאלות כגון –  האם ניתן לפתח פארק רחב ידיים (כ-4,500 דונם של אטרקציות) מבלי לפגוע בערכים האקולוגיים? מה חשוב יותר: מרחב המחיה של הציפורים או בטיחות הטיסה של חיל האויר? האם רצוי לפתח תשתיות שיאפשרו פעילות ספורטיבית ומקומות תעסוקה על חשבון טבע פראי ובלתי מופר? מקור וראו גם תכנית הפארק האקולוגי

 

*******

קטע שני,
מכפר ברוך למשטרת נהלל

– המשך צפונה בדרך הצמודה ממזרח לערוץ נחל יפעת
– חציית נחל יפעת ופנייה מערבה לאורך הדרך הצמודה לגדר ש.ת. רמת דוד
– פנייה צפונה בדרך הצמודה לערוץ נחל צבי עד לקיבוץ רמת דוד
– כניסה למתחם הקיבוץ ומעבר דרכו
– לאחר היציאה רמת דוד סטייה דרומה לביקור באתר ח' סייפן
– המשך מעט מערבה והלאה צפונה לעבר נהלל
– חציית מושב נהלל מדרום לכיוון צפון 
– יציאה מכיוון צפון מערב והמשך בשדות וחציית נחל שמרון בשדות מושב בית שערים
– צפונה בשוב בציר המוביל לעבר כביש 75
– מערבה בדרך הצמודה לכביש 75 בכוונה לחצות מתחת לכביש במעבר של נחל נהלל 
-המעבר היה מלא מים ובוץ ולא ניתן למעבר
– חזרה בדרך ועליה לסוללת הכביש, חציית גדר הבטיחות והכביש מעל גדר ההפרדה.
– כניסה ממזרח למתחם משטרת נהלל
– הקפת מתחם התחנה ממזרח ומצפון
– כניסה להפסקה במתחם משרדי מחוז עמק וגליל תחתון של רשות העתיקות

בסיס חיל-האוויר רמת דוד (כנף 1) נקרא על-שם האלוף עזר ויצמן‏ והוא בסיס טיסה מבצעי של חיל האוויר הישראלי. בסיס זה הוא ירושה של חיל האוויר המלכותי הבריטי שהקים אותו בימי מלחמת העולם השנייה כחלק מהיערכות הכוחות המזויינים של הממלכה המאוחדת במזרח התיכון. לבסיס זה הוקם שדה חליפי במרחק לא רב והוא שדה מגידו. שדה רמת דוד משמש את חיל האוויר מאז הקמתו של החייל בימי מלחמת העצמאות ועד היום והוא אחד מבסיסי התעופה המבצעיים של החייל שידע ימים טובים וגם ימים רעים בזמן מלחמת יום הכיפורים.

בראשית דצמבר 2015 במהלך ועידת הגליל השמינית הודיע ראש הממשלה בנימין נתניהו  חגיגית שבכוונת הממשלה בראשותו לפתח בשדה חיל אוויר רמת דוד שדה תעופה משלים לנתב"ג. לא ברור לגמרי אם הכוונה שהשדה האזרחי יפעל לצד השדה הצבאי או אם השדה הצבאי יפונה לטובת השדה האזרחי. בכל מקרה, כבר קרוב לשני עשורים שמתגלגלת התכנית להקמת שדה תעופה משלים לנתב"ג. בעבר הועלו כמה הצעות להקמת שדה התעופה נוסף לנתב"ג וביניהם שדה נבטים בצפון הנגב ושדה מגידו בעמק יזרעאל הסמוך לבסיס רמת דוד. הודעת ראש הממשלה נסמכת על החלטת הממשלה בעניין שהתקבלה באוקטובר 2014. בעקבותיה פתחו בשנה האחרונה תושבי עמק יזרעאל והמועצות האזוריות והמקומיות הנוספות באזור במחאה. טענתם היא שהקמת שדה תעופה ייפגע באיכות חייהם ובנוף עמק יזרעאל. דף הפייסבוק.

 

גבת, קיבוץ שנוסד ב-28 בנובמבר 1926 על ידי קבוצת עולים מהעיר פינסק שהייתה שייכת באותה תקופה לפולין (כיום בבלארוס). העולים התארגנו בשנת 1922, עלו ארצה והקימו את "הקבוצה על שם קדושי פינסק" לזכרם של 35 מאנשי הקהילה היהודית בעיר שנהרגו על ידי הצבא הפולני בשנת 1919 לאחר שנחשדו בקומוניזם. בשנות ה-30 הצטרף הקיבוץ לקיבוץ המאוחד. לאחר הפילוג בקיבוץ המאוחד עזבו כ-40% מהתושבים את הקיבוץ והצטרפו לגרעין שהקים את קיבוץ יפעת הסמוך. בשנת 1966 רכש הקיבוץ את המפעל "פלסטרו" לייצור צנרת, שהיה לענף הכלכלי העיקרי של הקיבוץ. בשנת 2008 מכר הקיבוץ את כל מניות חברת "פלסטרו" לחברה האמריקאית ג'ון דיר. בשנת 2014 נמכר המפעל לקרן פימי ונקרא "ריווליס השקיה", שממשיך להעסיק חברים ותושבים רבים מגבת. לקיבוץ גם משק חקלאי הכולל לול עופות, גידולי שדה ורפת. בסוף שנת 2003 החליט הקיבוץ על שינוי מהותי באורחות חייו: במקום השוויון ההיסטורי הונהגה שיטה חדשה של שכר דיפרנציאלי, שבה כל חבר (וחברה) מרוויח לפרנסתו כפי יכלתו ומשלם מסים לקהילה. קדם לשינוי דיון ארוך ונוקב, אולם מאז פועלת השיטה החדשה בהצלחה וכיום איש אינו מערער עליה. במקביל פועל הקיבוץ לשיוך דירות החברים לדייריהן – תהליך ממושך המחייב אישור של מוסדות המדינה ושל רשות מקרקעי ישראל. בשנת 2008 החליט הקיבוץ על הקמת שכונת הרחבה שתושביה יהיו חלק מן הקהילה אולם לא יהיו חברי האגודה השיתופית-חקלאית. בשכונה החדשה, הצופה אל העמק, 40 משפחות צעירות שהשתלבו היטב בחיי היישוב ואשר ילדיהן ממלאים את בתי הילדים ואת מערכת החינוך כולה. בהמשך לכך הולכת ונבנית שכונה של משפחות צעירות של בני הקיבוץ הבונות את בתיהן על חשבונן, כחלק ממהלך השיוך העתידי.

 

רמת דוד קיבוץ שהוקם בשנת 1926, קרוי על שם דיוויד לויד ג’ורג’, ראש ממשלת בריטניה שבתקופת כהונתו ניתנה הצהרת בלפור. הוא בתחום המועצה האזורית עמק יזרעאל ומשתייך לתנועה הקיבוצית. כיום מונה הקיבוץ כ- 350 תושבים. רמת דוד נוסד על ידי קבוצת "שרונה", שהתיישבה ב-1926 ליד עין בֵּידָה (כיום עין סיפן) שמדרום לנהלל וממערב למקום הקיבוץ כיום. עם התיישבותה שינתה הקבוצה את שמה ל"עיינות", על שם המעיינות הסמוכים. בסוף אותה שנה התיישבה סמוך לעיינות גם קבוצת השרון. קרקעות הגבעה שעליה שוכן הקיבוץ כיום נרכשו בשנת 1921 מידי משפחת סורסוק הלבנונית, אולם האריסים הערבים שישבו בהן סירבו לעזוב, ולכן לא התאפשרה העברתן למוסדות המיישבים היהודיים. לאחר משא ומתן שנמשך שנים אחדות, עלו אנשי קיבוצי הסביבה על הקרקע במחרשות ב-1931, ובכך אילצו את הממשל המנדטורי להתיר להם לעבד את הקרקע ולבנות עליה. עוד לפני ההתיישבות על הגבעה, במרץ 1931, התקיים טקס בנוכחות חיים ויצמן ונציגי יהדות אנגליה, בו נקרא היישוב רמת דוד‏. במהלך השנה שלאחר מכן הוקם במקום גן משותף לשתי הקבוצות. בשנת 1932 החלו בבניית רפת ולול עבור קבוצת השרון שהתיישבה בצד המזרחי. עיינות התמקמה לידה בצד המערבי. ביוני 1933 זכה הקיבוץ לחשמל‏. במשך כ-20 שנה שכנו ברמת דוד שתי הקבוצות זו ליד זו, אך ניהלו כל אחת חיי קהילה ומשק נפרדים. עם זאת, גן הילדים ועדר הצאן היו משותפים‏. ב-1953 התחברה קבוצת השרון, עד אז חברת חבר הקבוצות, עם אנשי מפא"י שפרשו מקיבוץ גבת הסמוך בעת הפילוג בקיבוץ המאוחד, והקימה עימם את קיבוץ יפעת. ברמת דוד נותרה קבוצת עיינות לבדה, ושמה הוסב לשם המקום.
כלכלת הקיבוץ מבוססת על חקלאות (רפת, לול, גידולי שדה) ועל מפעל מתכת שבבעלותו. בשנת 2003 עבר קיבוץ רמת דוד למודל רשת בטחון, והיה בתנופת קליטה של משפחות בנים לחברות מלאה באגודה החקלאית. בשנת 2009 שינה רשם האגודות השיתופיות את הסיווג של רמת דוד ל "קיבוץ מתחדש". באותה העת הקיבוץ היה בשיאו של מהלך התרחבות דמוגרפית שכלל את הקמת "שכונת השרון" – שכונת מגורים חדשה לכ- 24 משפחות חדשות שנקלטו, והסבת "מתחם המרכזון" למגורי משפחות.

תל סיפן נקרא חוּרבת סייפן וגם תֵּל אֶל־בֵּיצָ'ה – תל קטן בסמוך לגדה הדרומית־מזרחית של נחל שמרון, מקום בו הוא יוצא מבין הרמות של נהלל ורמת־דוד. התל יושב על השוליים המערביים של רמה גירנית ומכוסה בסחף. בראש התל עמדת נ"מ, חפורה ומדופנת בבטון, ממלחמת העולם השניה. חלקו המערבי מכוסה חורשת אורנים וחציו הצפוני והמערבי מותחם בגדרות ע"י הצבא. קבוצת מעיינות עשירים מדרום־מערב לתל. ליד המעיינות, נלקטו כלי־צור מהתקופות הפליאוליתית והכלקוליתית. בבור שנחפר במדרון הדרומי, נתגלו רצפות ושרידי מבנים מהתקופה הכנענית המאוחרת ומהתקופה הכנענית התיכונה II. במדרון הדרום־מזרחי, נתגלו שרידי מבנה משלהי התקופה הישראלית ומעליו פינה של מבנה גזית מהתקופה הפרסית. ממערב לתל, נתגלו, בשעת ביצוע עבודות עפר, קירות גזית של מבנה חווה ביזנטית עם מטבעות מהמאות ה'-ו'. בחלקו הגבוה של התל, למרגלות התל ממזרח, ובמדרון הפונה למעיינות ניכרים שרידי יישוב כפרי עם כלי חרס מהתקופות הערבית והצלבנית מלוכית. אתר 67, מפה 28 נהלל סקר ארכיאולוגי של ישראל. להרחבה על תכניות פיתוח האתר

 

נהלל  הוא  ראשון מושבי העובדים בישראל, נוסד בח' אלול שנת תרפ"א 11 בספטמבר 1921. שמו ניתן לה על שמה של העיר המקראית בנחלת זבולון (יהושע, י"ט , ט"ו ; כ"א , ל"ה), שנשמרה עפ"י חז"ל- בתלמוד הירושלמי "מהלול" , שמה אף נשתמר בשמו של כפר ערבי סמוך :"מעלול". המושב בנוי על גבעה נמוכה בגובה של כ – 100 מ' מעל פני הים ושטחה משתרע על שטח של כ – 9,000 דונם . נהלל מפורסם בצורת העיגול שלה, כפי שנראית ממעוף הציפור. נהלל תוכננה ע"י האדריכל ריכארד קאופמן- בצורה הולמת העונה על דרישות ביטחוניות, מעשיות, ותיכנוניות. כביש טבעתי מקיף את מרכז הכפר, כאשר בהיקף החיצוני שלו צמודים זה לזה במרחק של כ 20 מ' , משקים החקלאיים, כמעין "קרני שמש".
המתיישבים הראשונים, אנשי העלייה השניה והשלישית, עלו לארץ בשנים 1904 – 1914 ממזרח אירופה. לאחר שעבדו כ – 10 שנים ויותר במושבות, חוות חקלאיות, בקואופרציה ובקבוצות, הם רכשו ניסיון חקלאי, ושאפו ליצור מבנה התיישבותי חקלאי חדש. כיוון שלא מצאו סיפוק אישי בצורות החיים השיתופית כפי שהתנסו בה, הם בחרו להקים את מושב העובדים, שעל פי הרעיון ימזג בתוכו עקרונות של צדק חברתי וחיים מעמל כפיים כמו בקיבוץ מצד אחד, ותא משפחתי ומשק עצמאי כמו במושבה, מצד שני.
אנשי נהלל שעלו להתיישב בעמק המערבי, התיישבו בתחילה בגבעה סמוכה ע"י הכפר "מעלול" שבמדרונותיו המערביים של רכס הרי נצרת. הנקודה שנקבעה כישוב הקבע של נהלל הייתה שוממה מישוב. מעיינות ונחלים, שלא היה מוצא למימיהם, יצרו על פני הקרקע ביצות ושלוליות ובמקום הייתה דגירה מתמדת של יתוש ה"אנופלס" שמעביר את קדחת המלריה. החשש להתגורר במקום הביאה אותם להתגורר באופן זמני ב"גבעת הכיבוש" , משם יצאו לכיבוש אדמות נהלל. כיבוש האדמות דרש עבודת כפיים מייגעת של ניקוז האדמות והפרחת השממה, והעבודה נעשתה כולה בידיהם של פועלים יהודים והמתיישבים עצמם.
האוכלוסייה בנהלל מונה כ – 730 נפשות: חקלאיים כ- 350 נפש; תושבי קבע שאינם חקלאיים כ 165 נפש; תושבים זמניים כ- 215 נפש (כולל משפחות ועובדי כפר הנוער). באגודה החקלאית כ – 290 חברים. לכל משק בנהלל שטח של כ – 100 דונם – רובו בהשקיה, מתוכו כ 17 דונם בעיבוד משותף. המשק מעורב ומגוון: רפת לחלב, בקר לבשר, כבשים לבשר ולחלב, הודים לבשר ולרבייה, עופות לבשר ולביצים,מדגה, מעט מטעי פקאן ופרדס, פרחים ליצוא , כותנה, חיטה, סורגום ותלתן למספוא, ושאר גידולי שדה עונתיים.
בנהלל 75 משקים חקלאיים ובנוסף 5 יחידות נוספות, הצמודות לכביש הכניסה שייכות לכפר הנוער החקלאי של ויצ"ו- ע"ש חנה מייזל שוחט. בראש כל יחידת משק חקלאית קיימת חלקת מגורים של המשפחה, ומאחוריה בנויים מבני המשק החקלאיים והשטחים החקלאיים. בהיקף הפנימי מצויים מגרשי מגורים של תושבים שאינם חקלאיים ואשר רבים מהם הינם "עובדי ציבור" של המושב (בפועל או בדימוס). בטבורו של מרכז הכפר ממוקמים מוסדות הציבור.
בנהלל מוסדות חינוך מגוונים: גני ילדים ובי"ס יסודי אזורי במרכז הישוב, בי"ס חט"ב ותיכון אזורי בכפר הנוער החקלאי של ויצ"ו. בנהלל קיימים ופעילים: סניף דואר, מספרה, מרפאה, צרכנייה, ומחסן-טכני, המשרתים את צרכי הישוב והסביבה. מתקני ומבני ציבור פעילים נוספים הינם: מועדון הותיקים, מועדון הנוער (שהיה בעבר ה"מחלבה"), בית כנסת, בריכת שחיה, ספריה וארכיון. כמו כן ישנם מפעלים חקלאיים: מכון תערובת ומרכז מזון גדולים לשימושם של צרכנים מהישוב ומהסביבה.
בנהלל אגודה שיתופית להתיישבות חקלאית, אשר מקיימת ומפעילה מפעלים חקלאיים מכון תערובת , מרכז מזון וכן,ענפי שרות חקלאיים משותפים. משנת 1991 בוטלה הערבות ההדדית והאחריות הפיננסית המשותפת בין חברי האגודה. כל חבר משיג את האשראי לעיסוקיו בכוחות עצמו ועל אחריותו הבלעדית ואחראי אישית למצבו הכספי של המשק והפרנסה למשפחה. גם שיווק התוצרת אינו מאורגן יותר ע"י  האגודה וכל חקלאי משווק תוצרתו החקלאית בכוחות עצמו. באסיפה הכללית של כלל חברי האגודה זכות הצבעה לכל חבר, ועל פי החלטותיה מתנהלים העניינים החקלאיים והעסקיים, בכפוף לתקנון האגודה. חברי האגודה בוחרים מדי שנה ב"מועצה" בה מכהנים 21 חברים ומתוכה נבחרת "הנהלה" פעילה בת 7 חברים הממנה את מזכיר הכפר ועובדיו. כמו כן נבחרת ועדת ביקורת. משנת 1999, עפ"י בקשת חברים ובהוראת שר הפנים, הוקם בנהלל ועד מקומי נפרד, שהינו הרשות המקומית של הישוב. באחריות הוועד ובטיפולו כל התחומים המוניציפאליים הנוגעים לרווחת התושבים ולאיכות החיים בישוב. בנהלל מתקיימת פעילות מוניציפאלית ענפה, והיא משמשת כישוב מרכזי באזור.
בשנים האחרונות חלה ירידה ביכולתה של החקלאות להוות מקור פרנסה בלעדי למשק המשפחתי. חקלאים רבים מוצאים פרנסתם בעיסוקים חלופיים או נוספים, במקצועות חופשיים או ביזמויות שונות.

 

תחנת משטרת נהלל, שנבנתה לפי תכנון של האדריכל הבריטי אוסטן הריסון, הושלמה בתחילת שנת 1936. בעקבות מאורעות "המרד הערבי", בשנים 1939-1936, ועל פי המלצות היועץ של ממשלת ארץישראל המנדטורית, סר צ'רלס טגארט, נבנו מספר תוספות לצרכי ביטחון, שבנייתן הושלמה בשנת 1940 ואז נכללה במסגרת פריסת מצודות טיגרט.

 

מנשייה זבדה הוא כפר ערבי בתחום השיפוט של המועצה האזורית עמק יזרעאל. מספר תושביו כ-1,300 נפש, כמחצית מהם בדואים והמחצית השנייה פלאחים. הרוב המכריע של התושבים משתייך לאחת משלוש משפחות: עבד אל חלים, סעאידה וסולימני. היישוב הוקם בשנת 1945 על ידי ג׳אסם סעאידה ועבדלחלים שהגיע מעילוט ולאט לאט הצטרפו אליו עוד אנשים מעילוט במקום. עם הזמן הצטרפו אחרים מיישובים נוספים. היישוב הוכר רשמית בשנת 1979.
במנשייה זבדה בית-ספר יסודי בשם "אל רואא" (החיזיון), המפעיל שיטה ייחודית של שילוב תלמידים בעלי צרכים מיוחדים מכל האזור עם תלמידים רגילים. השיטה פותחה על ידי מנהלת בית-הספר בשנים 2006-1984 ד"ר רחאב עבד אלחלים, תושבת הכפר. בית הספר שוכן במבנה ייחודי מרשים וזכה לפני מספר שנים במקום הראשון הארצי בתחרות "בית הספר הנאה".

מוצא מרבית שבטי הבדואים בגליל הוא מהחורן (סוריה) והגולן. מיעוטם הגיע לגליל ממצרים, צפון­ אפריקה ומזרח הירדן. חדירתם החלה בראשית המאה ה­שש עשרה ונמשכה עד שנות ה-30  של המאה העשרים. רוב הבדואים אשר חדרו לגליל היו שברי שבטים, ולעתים אפילו עד כדי משפחות בודדות שנמנו עם שבטים גדולים, אשר עזבו את סביבתם הטבעית מסיבות שונות: נקמת דם, שוד, מריבות בלחי פוסקות, בצורות תכופות שאילצו אותם לחפש שטחי מרעה חדשים. חדירת שבטי בדואים לגליל התאפשרה עקב אי ­יישובם של שטחים רבים, או כאלה שהיו מיושבים בדלילות. השבטים הגדולים שהגיעו לצפון הארץ העדיפו בדרך כלל להתיישב בסמוך לשטחי ביצות, בעמקים שלא נוצלו על ­ידי הכפריים, לדוגמה: עמקי יזרעאל, החולה, בית שאן וזבולון. לעומת זאת שבטים קטנים העדיפו מקומות דלילי אוכלוסין, אך קרוב יותר לכפרים הערביים, כגון: אלונים­ שפרעם והר מירון. בהתחלת ההתיישבות הם היו מעטים מאוד, ולא ניתן היה לדעת מספרם בתקופה העות'מאנית.
עם תחילת השלטון הבריטי החלו תהליך קיבוע של הבדואים במקומם וצמצום טווח הנדידה לצורכי מרעה. במקביל, חלק מהם השתלב בשוק העבודה השכירה. גורמים רבים השפיעו על הבדואים להתקבע ואפילו להתחיל להתיישב והם: (1) צמצום שטח המחיה בעקבות הגידול באוכלוסייה הערבית (כפרית) ובאוכלוסייה היהודית (2) המגע ההדוק עם הפלאחים גרם לחיקויים בתחומים שונים וגם בתחום בניית בתי הקבע. (3) עליה ברמת החיים בעקבות המעבר לתעסוקה בשכר. (4) רכישת הקרקעות על­ ידי הקק"ל עבור יישובים יהודיים. ראשית מעברם של הבדואים ליישובי קבע מתבטא בבניית פחונים, צריפים ואפילו בתי אבן, שהושפעו הן משיפור כללי במצבם הכלכלי, וההכנסה מעבודה שכירה בתעשיה ובעיקר במחנות הצבא הבריטי, שיזם עבודות בינוי רבות.
במלחמת העצמאות ברחו רוב הבדואים הגליל לארצות ערב והמיעוט שנותר בארץ התרכז באזורים הבאים: גבעות אלונים -­שפרעם, שולי בקעת בית נטופה; בקעת סח'נין ובעיקר סביב שטח אש תשע; סביב הר התבור ובאזור בין ביר אלמכסור ליודפת. מאותה עת תהליך ההתיישבות הספונטני, אשר החל בתקופת המנדט, נמשך ביתר שאת. בשנות ה­50' נרתעו הבדואים מלבנות מבני בטון אבל מספר הפחונים והצריפים גדל במהירות רבה, בין היתר עקב חיסול מעברות העולים. בניית הקבע החלה בשנות ה­60' וההתיישבות הספונטנית הלכה והואצה עקב העליה ברמת ­החיים. חלק גדול מהמבנים ניבנה על אדמות מדינה, ללא תכנון וללא רישוי. השטח אליו פלשו הבדואים הלך וגדל. כדי למנוע התרחבות השתלטות על אדמות המדינה הוחלט לבנות לבדואים יישובי קבע. בשלב ראשון הוקמו ארבעה יישובים: בוסמת – ­טבעון בגבעות אלונים–שפרעם וביר אלמכסור בשוליהן, איבטין מול מישור מפרץ חיפה וואדי חמאם בשולי בקעת גינוסר. בשנות ה- ­70' הוקמו עוד חמישה יישובים: זרזיר, כעביה­ טבאש בגבעות אלונים שפרעם, ואדי סלאמה בנחל צלמון וטובא במפתן כורזים. בשנת 1970 הוקמה ועדת הבדואים העליונה במשרד ראש הממשלה והחליטה על הקמת עוד שמונה יישובי קבע לבדואים. בהמשך השנים הוקמו יישובים נוספים וכיום מספרם עשרים וחמישה והם: אבטין, אום אל-גנם, בועיינה-נוג'ידאת, ביר אל-מכסור, שכונה בשפרעם, בסמת טבעון, בענה, דהרה, דמיידה, ואדי אל-חמאם, זרזיר, חוסנייה, סוואעד חמירה, טובא-זנגרייה, כעביה, כמאנה, מנשייה זבדה, מקמאן, סלאמה, ערב אל עראמשה, ערב אל נעים, שיבלי, ראס אל עין, רומת אל-הייב, אום מתנאן. מקור

*****

קטע שלישי,
ממשטרת נהלל לכפר יהושע

– המשך צפונה בדרך בשולי היישוב מנשייה א-זבידה
– פנייה מערבה בדרך הצמודה מצפון לחוות הניסיונות של נווה יער
– חציית ערוץ נחל נהלל בו הייתה זרימת מים נמוכה
– עלייה מצפון למתחם נווה יער וכניסה דרך החורש לאזור התעשייה של רמת ישי
– מעבר ברחובות אזור התעשייה וחציית כביש 75 בצומת ברמת ישי
– סטייה לעבר הפאה הדרומית של מתחם מבנה חאן ג'דה (מגודר והכניסה אליו אסורה)
– המשך בתוך רמת ישי לכיוון דרום מערב לאורך רחוב הארז
– פנייה מערבה וגלישה במורד רחוב מעלה שקמה
– פנייה צפונה לאורך רחוב שקמה עד צומת הכניסה המשנית של היישוב בכביש 75.
– חציית הכביש, מעט מערבה וירידה לדרך העפר המקבילה לכביש מצפון 
– בדרכי שדות בצמוד לערוץ נחל בית לחם בתחילה לכיוון צפון מזרח ובהמשך מערבה ומעבר מתחת לכביש 77.
– המשכנו בדרכי שדות בתחילה בכיוון צפון ובהמשך בכיוון מערב לעבר עין חזין
– עצירה לטבילה בבריכת המעיין.
– דרומה בדרך 4X4 הצמודה לערוץ תעלת מים לעבר צומת ישי
– חצייה כביש 75 דרך המעביר מים מתחתיו.
– דרומה מרחק קצר
– פנייה מערבה וחציית תעלת מים בה מנוקז יובל נחל בית לחם
– פנייה דרומה לעבר מושב שדה יעקב
– חציית המושב לאורכו מצפון לדרום ומעט הלאה מדרום
– פנייה מזרחה וחצייה נוספת של ערוץ נחל בית לחם ממערב למזרח במקום שבו זרימת מים
– הלאה לעבר כפר יהושע כניסה למושב בפינה הצפון מערבית בדרך הצמודה לבריכת השחייה

נוה יער הינו מרכז המחקר הצפוני של מינהל המחקר החקלאי. המרכז ממוקם בגבול שבין עמק יזרעאל והגליל התחתון. מטרות היסוד של נוה יער הן קידום חקלאי ישראל בכלל וחקלאי האזור בפרט. מטרות אלו תואמות את מטרות היסוד הכלליות של המינהל. כמו כן, המרכז מייעץ למו"פ האזוריים בצפון ולמשרד החקלאות ופיתוח הכפר בכל הנוגע למחקר, להדרכה, לתכנון ולפיתוח חקלאי וסביבתי בצפון.
בתקופת המנדט הבריטי על ארץ-ישראל (1920-1948) פעלו בארץ שתי מערכות של הדרכה וניסויים חקלאיים: האחת הופעלה ע"י משרד החקלאות של ממשלת המנדט, והייתה מיועדת לכלל האוכלוסייה החקלאית (ברובה ערבית), והשניה נוסדה ע"י התנועה הציונית כדי לתמוך בהתיישבות היהודית, ומרכזה היה בתחנה לחקר החקלאות ברחובות (לשם עברה ב-1932).
למשרד החקלאות של ממשלת ארץישראל המנדטורית היו מספר תחנות ניסויים באזורי הארץ השונים והתחנה הגדולה ביותר נמצאה בעכו. היא הוקמה ב-1925, על שטח של כ-4000 דונם, ופעלו בה היחידות הבאות: גידולי שדה וגן, גידול והשבחה של בעלי חיים, גידולי מטע, גידול עצי יער, ומעבדה אנטומולוגית. ההנהלה הייתה אנגלית, רוב מנהלי היחידות היו יהודים, והעובדים היו ערבים מכפרי הסביבה.
האגרונום יצחק אהרונוביץ (שעיברת את שמו אחרי קום המדינה לארנון), עלה מבלגיה ב-1932, והתקבל ב-1933 לתפקיד מנהל תחנת הניסויים החקלאית בעכו ובהמשך מונה לתפקיד המפקח על כל הניסויים בגידולי שדה בתחנות הניסויים החקלאיות המנדטוריות. מבחינה מקצועית הוא הרבה לעסוק בגידולי שדה, ובמיוחד בחיטה. חלק מהניסויים נערכו בעכו, והודות לשיתוף הפעולה עם ארגון עובדי הפלחה וארגון מגדלי הירקות בוצעו גם ניסויים רבים במשקי קיבוצים.
בנובמבר 1947 על פי החלטת החלוקה של האו"ם, עכו והסביבה נכללו במדינה הערבית המתוכננת. בגלל התנגשויות עם ערבים וחוסר נכונות של האנגלים להגן על התחנה, עזבו העובדים היהודים את המקום. המטעים ובעלי החיים של התחנה אבדו ברובם, אבל לגבי זרעים נבחרים של תבואות וירקות הגיע ארנון להבנה עם עמיתיו הערבים והם ניצלו.
עם הקמת המדינה במאי 1948 התקיימו דיונים במחלקת ההתיישבות ובמשרד החקלאות על עתיד תחנת הניסויים בעכו, והוחלט שיש להעביר את שרידיה מעכו למקום בטוח יותר בתוך שטח מדינת ישראל. הוצע למקם אותה בכפר הטמפלרים הגרמנים וולדהיים, שנעזב ותושביו הוגלו לאוסטרליה בעת המלחמה. בסביבת הכפר הייתה אדמה מתאימה לגידולי שדה, ונמצאו שטחי יער ומרעה טבעי עם אפשרויות לגידול בקר וצאן. התחנה החדשה נקראה נוה-יער (תירגום מילולי של וולדהיים), אולם אחרי זמן קצר גבר הלחץ של גרעיני ההתיישבות להתמקם בישוב הטמפלרי, ובמוסדות החליטו להעביר את מרכז התחנה מספר קילומטרים דרומה, ל"חוות שטוק" שנמצאה ע"י הכביש חיפה- נצרת, מול מושב בית שערים. "חוות שטוק" הייתה חלקת אדמה שנרכשה ב-1924 על ידי משפחת שטוק, תעשיינים יהודים מטריאסטה (שבין היתר ייצרו משקאות). האדמות עובדו תחילה ע"י קרובי משפחה בארץ, ואחרי שנים אחדות הוחכרו לתנועת המושבים לשם הכשרת גרעיני עליית הנוער. עם קום המדינה החליטו יורשי משפחת שטוק למסור את החווה לממשלת ישראל במחיר סמלי, והאדמות ובנייני החווה צורפו לשטחים שיועדו לתחנת הניסויים נוה-יער. מבני החווה הוקמו במרוצת הזמן על גבעה מול כביש חיפה-נצרת. הם כללו בניין דו-קומתי ומספר צריפים מעץ סביב חצר מגודרת. בשנים הראשונות לקיום התחנה, שימשו המבנים משרדים ומחסנים לעובדי התחנה.

בצפון מתחם נוה־יער על גבעה טרשית ועליה חורש אלונים, הקשורה באוכף רחב של גיר קירטוני אל שלוחת רמת־ישי בדרום־מערב נמצאים מיתקנים חצובים ומערות קבורה . על הגבעה, מחשופי גיר איאוקני בעובי שאינו עולה על כמה עשרות סנטימטרים. במרכז השטח, באיזור הפסגה שבצפון ובשטח שממזרח לה, מספר רב של גתות החצובות בתכנית ריבועית ומעובדות יפה. לגת מס. 6, במידרון הצפון־מזרחי, יש שימוש משני בבור היקב כבור מים פעמוני. במורד המידרון הצפון־מערבי, מערות קבורה, שנבדקו ונחפרו בעבר הקרוב. כיום הן הרוסות, או קבורות ברובן תחת השפכים והצמחיה. דו"ח החופרים מדבר על מערת קבורה בעלת דרומוס, מדרגות וגולל עגול. אתר 58 מפה 28 נהלל סקר ארכיאולוגי של ישראל

כביש 75 הוא כביש רוחב ארצי בצפונה של ישראל, העובר לאורך מורדותיו הצפון מזרחיים של הכרמל ודרך עמק יזרעאל. הכביש מוביל ממחלף קישון עם נתיבי המפרץ והכניסה המזרחית לחיפה ועד צומת המוסכים בתחומי העיר נצרת. אורכו של הכביש הוא 41 ק"מ, והוא חופף את תוואי כביש 70 לאורך 4 ק"מ, בין צומת יגור לצומת העמקים. הכביש מחיפה לנצרת, באורך של 35 קילומטר, נסלל בימי מלחמת העולם הראשונה באחריותו של מוחמד רושדי^[1]. קטע הכביש מחיפה לרמת ישי (שאז נקראה ג'דה) נסלל על ידי גדוד שומריה וגדוד העבודה בשנים 1920–1921 וסלילתו הושלמה בתחילת 1922. בתחילת שנות ה-70 עברו בכביש מדי יום כ-7,000 כלי רכב, והוא נשא עליו את עיקר התנועה בין חיפה וטבריה. בשנים 2011–2014, שודרג הכביש בקטע שבין צומת ישי לצומת נהלל. במסגרת השדרוג, הורחב הכביש בנתיב נוסף לכל כיוון, בנוסף לביצוע סדרת שיפורים בטיחותיים, שיפור צמתים, בניית מפרדה קשיחה בין המסלולים והקמת תאורה לארכו של הקטע. צומת יגור נבנה מחלף גדול בהשקעה כוללת של כרבע מיליארד ש"ח. חברת נתיבי ישראל – החברה הלאומית לתשתיות תחבורה החלה בביצוע העבודות בשנת 2011 והן הסתיימו במרץ 2013.

*******

היישוב רמת-ישי נוסד בשנת 1925, על שוליה הדרומיים מזרחיים של גבעות אלונים – שפרעם, המשתפלות אל עמק יזרעאל, על אם הדרך מנצרת לחיפה, ארבעה ק"מ ממזרח לקריית טבעון. הוא משתרע על שטח של 2,300 דונם. שכניו הם: ממזרח בית שערים, מדרום כפר יהושע, ממערב שדה יעקב, אלונים וקריית טבעון. היישוב רמת-ישי החל כמושבה כאשר 50 משפחות ממזרח אירופה קנו אדמות והקימו מפעל טכסטיל במטרה להקים יישוב שיתבסס על תעשייה וחקלאות.

המושבה הייתה המוכרת לרבים בשמה הערבי ג'דה, נמצאת לצד שרידים קדמונים של יישובים עתיקים: סימוניה (תל שמרון), תל ריסים, גבעת הפרשים (חרתיה) ובית שערים. החאן ההיסטורי הבולט בנוף וקם ע"י שיח' ערבי מקומי בשנת  1904 ועבר תמורות רבות בתולדות ההתיישבות בעמק. גרו בו חלוצים בני העלייה השלישית, שעסקו בסלילת הכביש חיפה – נצרת, בייבוש ביצות העמק ובהכשרת קרקע. החאן, ששכן בסמוך לכפר הערבי ג'דה, היווה מחנה לחלוצים – פועלים אלה בתוך סביבה לא מיושבת, ושימש כאכסניה זמנית לחלוצי "השומר הצעיר", ולפני עלייתם לקרקע בבית אלפא. בשנות השלושים השתכנה בו תחנת נוטרים.

ראשיתה של רמת-ישי הייתה בניסיון מעניין, ראשוני מסוגו, להקים יישוב תעשייתי בא"י, בראשית העלייה הרביעית. לניסיון התיישבותי זה, שנקרא אז "מנור" כמעט אין זכר ברשומות של תולדות היישוב, אך דומה שהוא ראוי להיכלל בין התוכניות האוטופיסטיות שרווחו בשנות העשרים – אוטופיה של יישוב אורגים קואופרטיבי, המשלב תעשייה וחקלאות. זה היה ניסיון בולט בחלוציותו במיוחד לאור העובדה שיושם בשוליו של עמק חקלאי מובהק. התכנית הייתה להקים בעמק יזרעאל תשלובת טקסטיל שתכלול : מטווית כותנה, מצבעה, אשפרה והדפסה. לצד התשלובת, התכוונו היזמים לגדל כותנה, כדי לספק למפעל את חומר הגלם ולשחרר אותו מן התלות ביבוא, איכרי העמק היו אמורים לקבל מהחברה את הנטעים לגידול כמות הכותנה הנחוצה לחברה. תכניתה רבת ההיקף ורבת המעוף של חב' "מנור", הייתה פרשה מיוחדת וחד-פעמית בתולדות יזמות הטקסטיל בשנות העשרים (גם בשנים הבאות). חב' "מנור" הייתה התאגדות שיתופית של שמונים משקיעים פרטיים, חלקם היו בעלי מקצוע בענף הטקסטיל. היזמים התעתדו להקים סביב בית החרושת יישוב אורגים, שתושביו יקיימו גם משקי עזר שיסייעו לכלכלתם (ויאפשרו תשלום שכר עבודה יותר נמוך). החקלאות הייתה אמורה להיות על בסיס משק משפחתי פרטי ואילו המפעל התעשייתי היה אמור להיות משותף, בבעלות כל המתיישבים. הרעיון לא היה המצאה ארצישראלית דווקא. הוא מזכיר מעט, בדגם מוקטן כמובן, ערי תעשייה שהוקמו בגרמניה, בהולנד ובעיקר באנגליה – בשלהי המאה השמונה עשרה, במטרה לפתור את מצוקת הפועלים, שאפיינה את המהפכה התעשייתית. במהלך המאה התשע עשרה בנו תעשיינים אירופיים עיירות בעלי אופי קהילתי סביב בתי החרושת שלהם, בהם ניתנו השירותים על ידי בתי החרושת, תוך דאגה לצרכים חברתיים ושילוב שטחי חקלאות וגינון. התכנית התגבשה בראשית 1924, במרכזי הטקסטיל היהודי בפולין (ורשה, ביאליסטוק ולודז') והייתה למעשה הצעה של פתרון מאורגן למצוקת פועלי הטקסטיל היהודיים בפולין. ההסתדרות הציונית בלודז' החלה לפרסם תכנית להקמת יישוב חקלאי בשילוב עם תעשיית טקסטיל עבור מאה משפחות. הנרשמים להתיישבות היו מלודז', מזדונסקה וולה, מביאלסטוק ומעוד מרכזי תעשייה בפולין. כל נרשם הפקיד מאה דולרים בעת ההרשמה. מלכתחילה לא דובר על יוזמה פרטית קטנה, אלא ביוזמה שיתופית מאורגנת, שתקל את הקמת המפעל. התכנית התוותה בניית תשלובת של מפעלי טקסטיל במרכז אחד, שחלק ממחלקותיו ישרתו מפעלים נוספים, שיוקמו בסביבה. בית החרושת אמור היה לתת את הדחיפה לברוא וליצור "מרכז טקסטיל", שלידו יקומו עוד בתי חרושת.
לכל משפחה אמור היה להימסר שטח של 12 דונם לשם סיפוק צרכיה בחלק ממוצרי המזון, דבר שנועד להבטיח את פרנסתם במקרה שענף הטקסטיל יעבור משברים שונים. מתוך כוונה לבסס את היישוב, הוחלט לצרף גם משפחות בעלי מלאכה ואנשי שירותים, שאינם קשורים במפעל המקומי ובענפי החקלאות, להם הוקצו 1,400 דונם נוספים.
.

בסוף שנות ה- 30 סבל היישוב פרעות מערביי הסביבה אשר גבה מחיר כבד. בשנות ה- 40 הנדבן ישראל יהודה (יש"י) אדלר תרם להקמת בתים ביישוב. דבר זה הביא לתנופה מחודשת של היישוב ועל שמו נקראת היום רמת-ישי. בשנת ה- 80 הוכרה רמת-ישי כיישוב פיתוח בגין קליטת עליה בשנותיה הראשונות ומאז החלה הצטרפות גדולה של משפחות צעירות אשר הפכו את היישוב לקהילה דינמית. כיום רמת-ישי נחשבת ליישוב קהילתי אטרקטיבי הנושאת אופי של בנייה כפרית ואוכלוסייתו מונה כ 6000 תושבים. קהילתה של רמת-ישי מגוונת באוכלוסייה הטרוגנית בחתך סוציו אקונומי גבוה, רמת ישי נמצאת בדירוג משרד הפנים בחתך חברתי כלכלי 8, היישוב ברובו הגדול חילוני. התפתחותו הארגונית של היישוב שלא במסגרת של תנועה התיישבותית מוגדרת, יצר ייצוג של מגוון רחב מאוד של עדות מאירופה, אסיה, צפון אמריקה ובשני העשורים האחרונים הצטרפו לקהילה ילדי הארץ אשר עזבו ערים לטובת חיים איכותיים יותר ביישוב קטן וירוק. אוכלוסייתה החדשה של רמת-ישי מאופיינת ברמת השכלתה הגבוהה ורבים מהם עוסקים במקצועות חופשיים. אוכלוסייה זו הביאה לירידה משמעותית בגיל הממוצע ולעלייה במספר הילדים ביישוב. התושבים ברמת-ישי גרים בבתים צמודי קרקע בסגנון כפרי ושומרים על איכות חיים גבוהה. היישוב מעניק לתושביו שירותים עשירים ומגוונים בתחומים הבאים: שירותים חברתיים מניעתיים וטיפוליים, מרפאה ומרפאות מומחים, מרפאת שיניים, בית מרקחת חדש שנפתח זה עתה, מרכז יום לקשיש, שירותי דת ושירותי וטרינריה.

******

 

חוּרבת חַזִין נקרא גם חִ'רְבֶּת בִּיר אֶל־בֶּיְדַר זה תל הנמצא מדרום־מזרח לגבעות אלונים ובמרחק של כחצי קילומטר משוליהן, בלב שטח חקלאי. שטחו העליון של התל כשלושה דונם. צורתו המלבנית של התל, נובעת משני שלבי ביצור שציר האורך שלהם דרום־מערב — צפון־מזרח. חפירות שוד, כולל שוד אבני בניין, חשפו קטעים מהחומה וממבנים אחרים בעיקר בצפון־מערב ובצפון־מזרח התל. הבנייה הייתה בניית גזית יבשה וניכרים שלושה שלבי בניין שונים. במערב התל נחשפה אמבטיית אבן, אולי ביזנטית? לרגלי התל, במזרח, מעיין ועליו באר בנויה. הממצא מצפון לתל שברי חרסים וכלי בזלת מהתקופה הכלקוליתית ועל התל, במדרון הדרומי, חרסים מהתקופות הישראלית II, הפרסית, ההלניסטית והרומית III-II על פני התל שבו עיקר הממצא מהתקופות הביזנטית והערבית. מקור אתר 40 מפה 28 סקר ארכיאולוגי של ישראל.

קיבוץ אלונים נוסד בשנת 1935 בקריית חרושת ע"י הנוער העובד ובתמיכתו של הקיבוץ המאוחד, בעקבות קריאתו של אלכסנדר זייד להקים קבוצת רועים. קבוצה זו הייתה קשורה לסכסוך קשה על קרקעות בין יהודים לערבים, אדמות "קוסקוס-טבעון" שבסביבה. בסכסוך הואשם השומר יצחק חנקין בהריגה ונידון ל-10 שנות מאסר. בשנת 1936 הצטרפה קבוצה של עליית הנוער שהייתה הראשונה מבין חברות הנוער שעלתה מגרמניה וסיימה את הכשרתה בעין חרוד. היה זה הקיבוץ הראשון שהקימו חניכי עליית הנוער והשלישי שהוקם ע"י הנוער העובד. עם הזמן הלך וגדל הקיבוץ והחלה בעיה של תעסוקה בקרב חבריו, יחד עם מחסור באדמות חקלאיות עבור ענפי הקיבוץ.
בינואר 1938 נחרשו אדמות קוסקוס (טבעון) במבצע התגייסות של טרקטורים רבים ושל עשרות זוגות בהמות שהגיעו מרבים מיישובי הצפון. ובאותה השנה עלו למקום הקבע, ל"תל קצקץ", כישוב חומה ומגדל. בתקופה הראשונה התפרנסו מעבודות חוץ במקומות מרוחקים יחסית, בנמל חיפה, נטיעות ביקנעם והנחת קו חשמל בואדי ערה.
בשנים שלפני הקמת המדינה שימש הקיבוץ בסיס למטה הפלמ"ח, למחלקה הערבית של הפלמ"ח ולקורסים של ההגנה. חצי שנה לאחר מכן, בכ"א בסיוון תרצ"ח, 20 ביוני 1938, החלו חברי הקיבוץ להתיישב בקוסקוס תחתית (אזור הכניסה לקיבוץ של ימינו). הקבוצה חייתה בשתי נקודות, בקוסקוס תחתית ובשייך אבריק. מצב זה נמשך כשנתיים וגרם לקשיים רבים בתחומי החיים השונים. ב-11 ביולי 1938 נרצח אלכסנדר זייד בדרכו לאסיפה בשייך אבריק. מספר חודשים לאחר מכן, ב- 18 באוקטובר 1938, הונחה אבן הפינה לחומה בנקודת הקבע על הגבעה ב"קוסקוס עילית". החומה הגנה על אוהלי המגורים, אוהל חדר האוכל, צריף המרפאה וטנק המים. מחוץ לחומה הוקם בית הביטחון (הבית הלבן) וחמש עמדות מבוצרות. מאוחר יותר הוקם מגדל השמירה באזור רמת הדסה לאבטחת הסביבה, וגם מגדל המים באלונים, המהווה עד היום את הסמל של הקיבוץ. באותה עת רבים מחברי הקיבוץ השתלבו במסגרות הביטחוניות. חלקם של החברים התגייס למסגרות הלגאליות: חיל הנוטרים, משטרת החופים ופלוגות הלילה המיוחדות וחלקם למסגרות הבלתי לגאליות: חיל המשמר, חיל השדה ופלוגות השדה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה יצאו חברים אחדים לשירות בצבא הבריטי על יחידותיו השונות. חברים אחדים הצטרפו לשורות הפלמ"ח. בשנים 1943-1946 התמקם מטה הפלמ"ח באלונים והאזור שימש כמקום אימונים ומסתור של רבות מפלוגות הפלמ"ח בתקופות שונות. באותה התקופה גדל הקיבוץ והצטרפו חברים נוספים מארצות רבות.

 

כביש 77 הוא כביש רוחב החוצה את הגליל התחתון מצומת ישי עם כביש 75 סמוך לרמת ישי ועד לטבריה, ואורכו 42 קילומטר. הקטע ממחלף המוביל לרמת ישי נסלל בין השנים 1983 ו-1984, בין היתר בעקבות מסקנות ועדת אגרנט שהצביעה על רשת הדרכים המוגבלת בגליל עליה שונעו עוצבות צה"ל במלחמת יום הכיפורים. הכביש נפתח לתנועה בשנת 1985. ביולי 2009 החלו עבודות לשיפור והרחבת הכביש לארבעה נתיבים, ובינואר 2011 הפך הכביש (בקטע מצומת ישי למחלף המוביל, שהפך ביולי 2011 למחלף), לאחד מראשוני הכבישים שהמהירות המותרת בו עומדת על 100 קמ"ש, אף על פי שאינו כביש מהיר. כאמור, ביולי 2011 נפתח מחלף המוביל לתנועה, ויצר הפרדה מפלסית בין כביש 77 לכביש 79 המאפשרת נסיעה רציפה בשני הכבישים ללא רמזורים. צומת זה היה אחד הצמתים העמוסים והקטלניים בצפון ישראל.
נכון לזמן זה צומת ישי מהווה את קצהו הדרומי של כביש 77. בשנים הקרובות מתכוונת נתיבי ישראל להאריך את כביש 77 דרום מערבה מצומת ישי לצומת התשבי ובכך לחבר אותו לכביש 6 שקטעו באזור זה נסלל כעת.

 

שדה יעקב – מושב שנוסד בשנת 1927 והוא היישוב הראשון של הפועל המזרחי. הוא קרוי על שם הרב יעקב ריינס ממייסדי התנועה וממנהיגיה. המושב נוסד בידי חלוצים ועובדי אדמה, עולים ממזרח אירופה. בתחילה הם עלו לקרקע באדמת שייח אבריק הסמוכה ולאחר מכן עברו להתיישבות קבע במקום מושבם הנוכחי. לאחר מותו של הרב שמואל חיים לנדוי (שח”ל) נטעו חברי המושב את היער לזכרו כביטוי להערכתם אליו כמחולל תנועת ההתיישבות הדתית בארץ ישראל. במושב בית-ספר יסודי דתי-ממלכתי אחד, וכן שני בתי-ספר על-יסודיים: הישיבה התיכונית בני עקיבא 'תקוות-יעקב' וכפר הנוער הדתי מרחבים נוה עמיאל. במושב בית כנסת מרכזי (בתכנון האדריכל ישראל קומט), אשר בנייתו החלה בשנות הארבעים ונסתיימה בשנות החמישים במאה הקודמת. בית הכנסת היווה את המרכז הרוחני של המושב עד שנת 2010, בה הוכרז כמבנה מסוכן והכניסה אליו נאסרה. בשנת 2008 החלה במושב בנייתה של שכונת הרחבה קהילתית, אשר תושביה הם חלק מן הקהילה. במושב קיימים ענפי חקלאות רבים, מטעים ודשא מוכן. בפאתי המושב הוקם מבוך צמחים ענק לאוהבי המבוכים והבילוי למשפחה.

 

******

קטע רביעי, מכפר יהושע להזורע

– מעבר ברחוב הראשי של כפר יהושע
– עצירה במרכז בגן בו נמצא פסיפס יד הזיכרון  לריכרד קופמן ומול שתי אנדרטאות לזכר בני המושב שנפלו במלחמות ישראל
– המשך דרומה לקצה המושב לעבר מתחם תחנת הרכבת העמק תל שמאם שנקראת גם תחנת כפר יהושע
– מזרחה לעבר השער הדרום מערבי, האחורי של בסיס רמת דוד עד תל אל שמאם
– פנייה דרומה שוב ולאורך הדרך הצמודה לתוואי צינור המוביל הארצי
– עד גשר מסילת הרכבת החדשה
– לפני הגשר פנייה מערבה והמשך בדרך המקבילה למסילה מצפון
– דרומה ומעבר מתחת לגשר של המסילה 
– בהמשך חציית נחל הקישון בנקודה בה מתנקז אליו נחל השופט
– דרומה בדרך השדות הנמצאת ממזרח לערוץ נחל השופט
– חציית נחל השופט לצד המערבי 
– המשך דרומה בדרך הצמודה לגדה עד כביש 66
– חציית כביש 66 בדרך הצמודה למעביר המים
– מיד אחרי המעבר, מזרחה בדרך 4X4 המקבילה לכביש מדרום
– הגעה למתחם תחנת הדלק בכניסה לקיבוץ הזורע. 

כפר יהושע – כפר יהושע הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים. נוסד בשנת 1927 ע"י חלוצי העלייה השלישית, ונקרא על שם יהושע חנקין, גואל אדמות עמק יזרעאל. היישוב תוכנן מלכתחילה כמושב ע"י האדריכל ריכרד קאופמן, מהמתכננים הבולטים באותה תקופה, דבר זה ניכר בתוכניתו המעגלית, המאפשרת ריכוז של מבני הציבור במרכז וחלוקה שווה של הנחלות. מייסדיו של המושב קבעו כי השוויון הוא תנאי הכרחי לחיי מושב תקינים, אפילו על חשבון חופש הפרט, וניסו ליצור צורת יישוב שהיא סינתזה של מושב וקיבוץ. נוצרה שיטת אשראי מיוחדת – בראש המושב עמדה ועדה כלכלית שסיפקה לכל חבר את צרכיו ההכרחיים לקיום ולייצור, על בסיס שוויוני, ללא קשר למצב חשבונו ולהכנסתו. המשק החלש קיבל אשראי גדול יותר, על מנת להגדיל את כושר הייצור שלו. שנים רבות נחשב כפר יהושע לאחד המושבים האידיאולוגיים, מבחינת שמירה על עקרונות המושב, עד למשבר הארגוני שפקד אותו בשנת 1998. כתוצאה מכך, פורקה האגודה השיתופית, ובעקבותיה פורקו השיווק המאורגן והערבות ההדדית. כיום כל משק מתנהל באופן פרטני מול המוסדות החיצוניים.. ענפי החקלאות העיקריים הם: בקר לבשר, רפת חלב, צאן, מכוורת, לולים, מטעים, ירקות, חממות וגידולים אורגניים. במושב יש מכון תערובת אזורי בבעלות האגודה החקלאית. מה עם מרכז המזון? נבנתה הרחבה לבנים בת כ- 65 יחידות ומתוכננת הרחבה נוספת של כ-30 יחידות. המושב מנוהל ע"י אגודה חקלאית וע"י ועד מקומי, מונה כ- 850 נפש, ויש בו 90 נחלות חקלאיות, רובן פעילות.

ריכרד קאופמן ( 20 ביוני 1887 – 3 בפברואר 1958) היה אדריכל ומתכנן ערים יהודי-גרמני שפעל רבות בתקופת היישוב ונחשב לאחד האדריכלים המשפיעים ביותר בתולדות הבנייה בישראל. קאופמן תכנן בתקופת היישוב למעלה ממאה יישובים חקלאיים, בכללם קיבוצים ומושבים, וכן שכונות ויישובים עירוניים, ובכך השפיע בצורה מכרעת על דמותו של היישוב בישראל, השפעה שניתן לראות אותה עד ימינו. הוא נולד בעיר פרנקפורט שבגרמניה בשנת 1887, בן להיינריך יצחק, סוחר, ולהלנה לבית בליוויס. למד ציור באקדמיית שטדל ואצל האנס פון האייק בעיר דכאו. למד אדריכלות בבית הספר הדוכסי בדרמשטדט ובבית הספר הטכני הגבוה במינכן, אצל תיאודור פישר (כמו גם האדריכל אריך מנדלסון). שם גם נפגש לראשונה עם תחום בינוי הערים שהיה אז בראשית התהוותו. עד גיוסו לצבא הגרמני בשנת 1915, ניהל משרד אדריכלות בפרנקפורט. התמחותו הייתה באדריכלות בסגנון הבינלאומי. בשנת 1920 עלה לארץ ישראל לאחר שהוזמן על ידי ארתור רופין – מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, לבצע תוכניות אב ליישובים חקלאיים ועירוניים העתידים לקום בישראל, בהם גם תוכנית בסיסית לעיר תל אביב שהיוותה בסיס רעיוני לתוכנית גדס, שהוכנה על ידי פטריק גדס. בשנת 1922 נישא לבת-שבע גלב, והיה אב לרות ואסתר.
מ-1920 ועד 1932, עת פתח משרד עצמאי בירושלים, שימש קאופמן בשני תפקידים מרכזיים: אדריכל חברת הכשרת היישוב ואדריכל המחלקה להתיישבות של ועד הצירים. קאופמן הגה והוציא לפועל, כמעט כמבצע יחיד, את המערך התכנוני של הקיבוץ והמושב. קאופמן תכנן 644 פרויקטים שונים, מתוכם תכנן כ-80 יישובים עירוניים ושכונות וכ-160 יישובים חקלאיים. תכנן עשרות קיבוצים ומושבים, שהידועים בהם הם עין חרוד, כפר יהושע ונהלל שבנוי בצורת עיגול שבמרכזו בתי מגורים ונחלות חקלאיות המסתעפות ממנו בצורה של חרוטים. קאופמן שימש אף כמתכנן של שכונות מגורים עירוניות רבות, לרבות תכנונן של הערים רמת גן, עפולה והרצליה, שכונות הדר הכרמל, נווה שאנן, כרמל מרכזי ובת גלים בחיפה וחלקים משכונות הגנים רחביה, תלפיות, בית הכרם וקריית משה בירושלים.
הקו המרכזי בתוכניותיו היה ניסיון לשלב את רעיון עיר הגנים של אבנעזר הווארד, ככלי ביטוי לאידאות החברתיות שעמדו בבסיסו, עם האידאות של ההתיישבות החקלאית הציונית ועם דרישות המוסדות המיישבים ואף המתיישבים עצמם. רעיון עיר הגנים הועלה במקור במטרה להתמודד עם תהליך העיור המואץ שחל בעקבות המהפכה התעשייתית שיצר בעיות של צפיפות אוכלוסין, זיהום ובעיות חברתיות כגון ניכור חברתי ופשע. בארץ ישראל, בה לא היו קיימות בעיות אלו, ביקש קאופמן לענות על הצרכים האידאולוגים של התנועה הציונית: שינוי אופיו של העם היהודי בדרך של חזרה לטבע, פיזור אוכלוסין ככלי לייהוד הארץ והתבדלות מהתרבות המקומית של ערביי ארץ ישראל. קאופמן הושפע ברעיונותיו ועבודתו מזרם הנאו קלאסיציזם ואף ניתן לזהות אצלו נטייה קלה למונומנטליות. עם זאת, תוכניותיו התאימו עצמן לתנאי הסביבה והקרקע. מקור

 

מתחם תחנת רכבת תל שמאם רכבת העמק, נקרא גם תחנת כפר יהושע,  כולל שבעה מבני אבן מרשימים בסגנון טמפלרי, ביניהם מגדל המים, מבנה שירותים וכן באר מים. בשטח האתר שלושה קרונות משא, שניים מתקופת המנדט הבריטי ואחד אותנטי מתקופת הקמת קו רכבת העמק; מרכז מבקרים – במבנה החד קומתי המשוקם קיימת תצוגה מרהיבה המשחזרת את סיפורה של רכבת העמק ותחנותיה העיקריות.

 

רכבת העמק הייתה שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20. המסילה קישרה בין חיפה לסמח' (כיום "צמח") ומשם לדרעא שבירדן, על קו הרכבת החיג'אזית. בנייתה של המסילה, שהייתה מסילת הברזל השנייה בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, נמשכה כארבעים שנה. הבנייה עצמה נמשכה מ-1902 עד 1905

מסילת הרכבת החיג'אזית, הוקמה ופעלה בתחילת המאה ה-20, בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר אל-מדינה שבחיג'אז, כיום חלק מערב הסעודית. הנחת המסילה החלה בשנת 1900 בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאנית עבדול חמיד השני ובייעוץ של מומחים גרמנים. עלות הקמת המסילה הייתה כ-16 מיליון דולר שנתרמו על ידי הסולטאן הטורקי ושליטי מצרים ואיראן. המסילה נחנכה ב-1 בספטמבר 1908, יום ציון הכתרתו של הסולטאן. המסילה הוקמה כדי להסיע עולי רגל מוסלמים מדמשק למדינה ומכה, דרך חבל חג'אז שבחצי האי ערב. למרות הצהרת הכוונות הדתית מאחורי הקמתה, היו לטורקים גם שיקולים אסטרטגיים ומסחריים במסילה. הסולטאן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של הרכבת מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ואל-מדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי. למעשה, היעד של הגעתה עד העיר מכה לא הושלם מעולם: היא הגיעה מדמשק עד מדינה, מרחק 1300 ק"מ, וחסרו לה עוד 400  ק"מ להגיע למכה.

בתוכניתו המקורית של הסולטאן עבד אל-חמיד לבניית הרכבת החיג'אזית לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות. הקמתה של רכבת העמק קשור קשר אמיץ להיסטוריה של המסילה החיג'אזית. עם תחילתה של הקמת המסילה החיג'אזית הגיע מייסנר למסקנה כי בניית המקטע הראשון של המסילה מדמשק ודרומה יהיה מיותר לאור קיומה של המסילה הצרפתית הסמוכה. מייסנר, ששאף לרכוש את המסילה הצרפתית ובכך לחסוך את בניית המקטע הראשון, החל מקים את המסילה החיג'אזית מהעיר מוזיריב שבחורן, בה הייתה תחנתה האחרונה של הרכבת הצרפתית. אולם, עם התארכותו של המשא ומתן מול הצרפתים בנוגע לרכישת המסילה, הלכה וחדרה להכרתו של מייסנר התודעה כי הצרפתים לעולם לא יסכימו למכור את הנכס החיוני שבידיהם.  כך, במקום לנסות לרכוש את המסילה, חתם מייסנר בשם העות'מאנים על הסכם, לפיו יספקו הצרפתים את שירותי ההובלה לחומרי הגלם הדרושים לבניית המסילה החיג'אזית מנמל ביירות, דרך דמשק ועד למוזיריב בהנחה של 45 אחוזים. עוד הוסכם כי הקו הצרפתי ישמש כמקטע הראשון במסילה החיג'אזית וכי המסילה העות'מאנית תתחבר אליה במוזיריב. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם החלו צצות הבעיות. הצרפתים, שהרוויחו הון עתק משינוע חומרי הגלם העות'מאנים למוזיריב, ביטלו את ההנחה המובטחת על הובלת הסחורות ועם בוא החורף התקשתה הרכבת הצרפתית לחצות את המעברים המושלגים שבהרי הלבנון, דבר שהביא לעיכובים רבים בבניית המסילה החיג'אזית. לאחר חודשים מספר של תסכול החליט מייסנר כי לא נותרה לו כל ברירה מלבד לבנות בעצמו קו המחבר את החורן לדמשק, מקביל לקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1902 נחנך הקטע שבין דמשק לדרעא שאורכו 123 קילומטרים. חנוכת המקטע הראשון יצרה מצב אירוני לפיו הפך חבל החורן מאזור ספר נידח למקום אליו מגיעות שתי מסילות ברזל נפרדות. ברם, הקמת המקטע דמשק-דרעא לא פתרה את הבעיה שהביא להקמתו מלכתחילה. חומרי הגלם לבניית המסילה המשיכו להגיע בדרך הים, וללא חיבור נוח של אזור הסלילה אל אחד מנמלי החוף בעזרת מסילת ברזל כגון זו שהייתה בשליטת הצרפתים, היו עבודות הסלילה נמשכות לאורך עשורים רבים. לאור עובדה זו הגיע מייסנר בסוף שנת 1902 למסקנה כי אין מנוס מלהקים שלוחה של הרכבת החיג'אזית אשר תקשר את מפעל הסלילה עם נמל בשליטה עות'מאנית. שלוחה זו עתידה להיות רכבת העמק.
עם ההחלטה על הקמת השלוחה החדשה החלו המהנדסים העות'מאנים במדידת התוואי בו עתידה לעבור המסילה, וזאת בהתבסס על התוכניות הקדומות מהמחצית השנייה של המאה ה-19. במקור תוכנן התוואי להעפיל אל רמת הגולן דרך נחל סמך שממזרח לכנרת, אולם לאחר מדידות ושיקולים הוחלט לבסוף כי הטיפוס אל רמת עבר הירדן יעשה בתוואי הזרימה של נהר הירמוך. בשנת 1902 הפקיעו העות'מאנים את הזיכיון של חברת S.O.R האנגלית, פיצו את בעליה והחלו מצרים את תשעת הקילומטרים הבנויים של המסילה האנגלית לרוחב הלא סטנדרטי של המסילה החיג'אזית. בשנת 1903 החלה בניית המסילה בין חיפה לדרעא. האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני הבונים היה קטע המסילה מצמח לדרעא לאורך נהר הירמוך. אורכו של קטע זה היה 73 קילומטרים והפרש הגבהים בין קצוותיו 529 מטרים. לאורך קטע זה נכרו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטרים ונבנו 329 גשרים ומעבירי מים. הקושי בהנחת המסילה בתוואי הירמוך האמיר את עלותה של השלוחה החדשה בעשרות אחוזים. לשם ההשוואה, עלותו של קילומטר מסילה בקו דמשק דרעא הייתה כ-2,070 לירות טורקיות. לעומת זאת קילומטר אחד בקו חיפה דרעא נשא את תו המחיר 3,480 לירות, 68 אחוזים יותר. עם השלמתו של הקו החדש היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן. בינואר 1904 נחנך הקטע הראשון של מסילת רכבת העמק בין חיפה לבית שאן, קטע שאורכו 59 קילומטרים. המסילה כולה נחנכה ב-15 באוקטובר 1905.
עם הקמתה שימשה מסילת הברזל החדשה שבעמק בעיקר להעברת הציוד הדרוש לבניית המסילה החיג'אזית. אולם זמן קצר ביותר לאחר הפעלת הקו נוכחו המפעילים כי גלום בחובו פוטנציאל עסקי מהמעלה הראשונה. הרכבת העות'מאנית, שהייתה פרויקט ממשלתי אידאולוגי-דתי שלא נוהל בידי חברה למטרות רווח, החלה מהווה איום עסקי על המסילה הצרפתית המסחרית. עד מהרה החלה תחרות בין שתי החברות על הובלת הסחורות מן החורן אל הים התיכון ועם התחרות החלה הוזלה משמעותית בתעריפי ההובלה והנסיעה. במאבק זה יצאו העות'מאנים כשידם על העליונה מאחר שיכלו להרשות לעצמם להוריד את התעריף קרוב ביותר למחיר התפעול, וזאת בניגוד לרכבת הצרפתית שנזקקה לרווחים גדולים על מנת לחלקם כדיבידנד למשקיעים וזאת כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים.

עם חנוכת המסילה שבעמק ב-1905 היו לאורכה שמונה תחנות. זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מיישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות. כשבע שנים לאחר תחילת הפעלת הקו החל מייסנר בונה שלוחות מקומיות שייצאו משלוחת רכבת העמק אל כל עבר. הראשונה להבנות הייתה מסילת דרעא-בוסרה, שנבנתה ב-1912 והמשיכה את קו רכבת העמק למרחק של 33 קילומטרים ממזרח לדרעא. בשלהי 1912 נסללה שלוחה שחיברה את המסילה הראשית לעיר עכו. מסילה זו השתרעה לאורך של 17.8 קילומטרים וחיבורה למסילת העמק הוקם בתחנת בלד א-שייח' – (תל חנן). בראשית 1913 נפתח הקטע הראשון של מסילת השומרון שהייתה עתידה להבנות על ההר המרכזי ולחבר את מסילת רכבת העמק עם ירושלים. קטע זה חיבר בתחילה את עפולה וג'נין ואורכו היה 17 קילומטרים. תכנונו של מייסנר להמשיך את מסילה זו דרך השומרון עד לירושלים לא יצא לפועל מעולם וזאת עקב הלחץ הכבד שהפעילה ממשלת צרפת על הממשלה העות'מאנית כדי שהאחרונה תמשוך ידיה ממיזם הקמת הרכבת, אשר הייתה עתידה להתחרות בקו הצרפתי שחיבר את ירושלים ויפו. לחץ הממשל הצרפתי נשא פרי והמסילה המדוברת הגיעה אך למרחק של 40 קילומטרים מדרום לעפולה, בקרבת הכפר סילת א-ד'אהר. עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה השתמש מייסנר במסילה זו והמשיך לבנותה מסילת א-ד'אהר דרומה עד לחצי האי סיני.
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי העות'מאנים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. כבר בתחילת המלחמה הוטל מצור ימי על חופי הארץ ורשת הרכבות החלה סובלת ממחסור חמור בחלקי חילוף וחומרי גלם בסיסיים לתפעולה השוטף. המחסור החמור ביותר הורגש עם אזילתו של מלאי פחם האבן ששימש להסקת תנורי הקטרים. הפחם, שהובא עד לאותה תקופה בדרך הים, שימש לתנועת הרכבות אל חזית הדרום ותוך זמן קצר אזל המלאי לחלוטין. קברניטי חברת הרכבת ניסו למצוא פתרונות שונים במטרה להתגבר על המחסור בדלק לקטרים. בין היתר נעשו ניסיונות לכריית פחם בלבנון, אולם היה זה פחם מאיכות ירודה שהסב נזק לקטרים. הפתרון היעיל ביותר אשר נמצא היה השימוש בפחם עץ ואף בהבערת עצים חיים בכבשני הקטרים. עם המעבר לשימוש בעצים החלו השלטונות העות'מאנים במפעל כריתת יערות רחב ממדים, אשר סיפק עץ להנעת הקטרים כמו גם לייצור אדני המסילות ההולכות ונבנות. על אף יעילותו הנמוכה של העץ כחומר בעירה (תפוקת הקטרים שפעלו על עץ ירדה בכ-30%), לא נותרו לקברניטי הרכבת ברירות רבות ומפעל כריתת העצים הלך והתרחב. במסגרת מפעל זה הוקמו שתי שלוחות נוספות של רכבת העמק. הראשונה – מסילה מטול-כרם אל אזור יער חדרה, והשנייה מסילה שהתפצלה מהמסילה המקורית והובילה אל יערות העצים שברמות מנשה. בתקופה זו נכרתו שטחים נרחבים של יער טבעי ארץ ישראלי. יער האלונים שבגבעות אלונים לדוגמה, הושמד כמעט לחלוטין במסגרת מפעל הכריתה. השלטונות חתמו חוזים לכריתת עצים גם במקומות שאינם סמוכים למסילה. עצים אלו שונעו בעגלות אל תחנות מילוי המים של הרכבת ומשם הועמסו על קרונות מיוחדים. כשראו ראשי הצבא כי מלאי העצים הטבעי של הארץ קרוב לכליה, הוציא המושל המקומי גזרה לפיה יכרת כל עץ פרי עשירי בכל פרדס ומטע לטובת המאמץ המלחמתי. המפנה בשימוש ברכבת במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה הגיע כאשר באביב 1918 השתלטו כוחות בריטיים על מספר נקודות שולטות לאורך קטע המסילה שבערוץ הירמוך וניתקו את מערכת הרכבות שבארץ ישראל מזו של שאר האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתם של העות'מאנים בחודש ספטמבר של אותה השנה מיהרו הכוחות הנסוגים להשמיד את ציוד מסילת הברזל כדי שזה לא ייפול בידי האויב הבריטי, ועם תום המלחמה עברה מסילת רכבת העמק לידי ממשלת המנדט הבריטי

 

בתקופת המנדט חלה עלייה נוספת בתדירות נסיעת הרכבות במסילת העמק. בין חיפה לסמח' נסעו שתי רכבות בכל יום, כאשר לפחות אחת מהן המשיכה עד לדמשק. בקו עכו-תל חנן הופעלו שלוש רכבות יומיות ובקו חיפה שכם הופעלה רכבת שבועית שעברה דרך עפולה. בתקופת המאורעות (1936-1939) נסעו בקו רכבת העמק חמש רכבות ביום כאשר רכבת הבוקר המוקדמת החלה את מסעה מקרית חרושת והביאה פועלים לחיפה ואילו רכבת הערב החזירה את הפועלים לקריית חרושת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה תנועת הרכבות בקוי העמק לשיא: שש רכבות יומיות בין חיפה לצמח וחזרה. בעת המערכה בסוריה ובלבנון היא פלישת הצבא הבריטי מארץ ישראל לסוריה ולבנון, על מנת לשחררן משלטון וישי, שנמשכה מ-8 ביוני עד 14 ביולי 1941, שימשה רכבת העמק אמצעי להובלת גייסות וכלי נשק ולפינוי פצועים.בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בליל ה־5 במרץ 1948 פשטו פלוגות ההגנה על כ-200 נקודות על פני רשת מסילות הברזל וחיבלו בהן קשות. מטרת הפשיטה הייתה ניטרול יכולת התפעול של המסילות וזאת כדי למנוע ולעכב את פלישת צבאות ערבהמתרגשת ובאה. הפגיעה האנושה ביותר ברכבת העמק נעשתה בגשר החניה של זרעין בקילומטר ה-44 של המסילה. פיצוץ הגשר והחרבתו הפסיקו את תנועת הרכבת ברחבי העמק, שהפכה בחודשים שקדמו לפיצוץ לדרך המרכזית בה נשלחו חילות תגבורת לעזרת הלוחמים הערבים בקרבות מלחמת העצמאות. חודשיים מאוחר יותר, ב־14 במאי של אותה השנה, פגעו הכוחות היהודים במסילה פעם נוספת. בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת ג'יסר אל מג'מעייה. תכליתה של הפעולה הייתה פגיעה בשני גשרים: גשר רומי עתיק וגשר עליו עבר כביש סלול. לאחר פיצוץ שני הגשרים הבחינו תצפיתני הפלמ"ח כי במקום קיים גשר שלישי, אשר שימש את מסילת רכבת העמק. הלוחמים, שחששו כי הגשר ישמש למעבר כלי רכב, פוצצוהו בטרם עלה השחר. פעולות החבלה במסילת רכבת העמק השיגו את מטרתן, ובמשך כל ימות הלחימה עמדה הרכבת דוממה ושוממת. עם שוך הקרבות עברה המסילה, יחד עם שאר מסילות הארץ, לידיה של רכבת ישראל. כבר יוני 1948 נערך ניסיון מוצלח לחידוש פעילות הרכבת לעפולה ועמק יזרעאל, לאחר תיקון הגשר שפוצץ בזרעין. שאר תיקוני החבלות מתקופת המלחמה באזור עמק הירדן לא בוצעו מעולם, וזאת משום שלאחר תום המלחמה נשארה נהריים בתחומי ממלכת ירדן, דבר שמנע את מעבר הרכבת הישראלית אל צמח והכנרת. חוסר היכולת להגיע ברכבת למקומות אלו מנע את תיקון המסילה בקטע זה. הפעלת הרכבת לעפולה פסקה עוד בשנת 1949.

תל שם, נקרא גם תֵּל אֶ־שַׁמַאם. תל הרוס, המיושר כיום עם שטח השדה המעובד, ממזרח לתחנת הרכבת של כפר יהושע, מדרום לתואי המסילה התורכית וממערב לאפיק נחל נהלל ולתואי מוביל המים הארצי. בשדה המעובד, נמצאים מעט שברי אבני בניה וחלקי כלי טחינה מבזלת. לאחר גשם, ניתן להבחין בשברי לבנים מסוגים שונים. בבית חנקין בכפר יהושע ובאוספים אצל כמה מחברי המושב, מצויים מימצאים רבים מהאתר, כולל כלי־חרס שלמים מתקופות שונות ופסלוני אבן וחרס מהתקופות: הכנענית המאוחרת, הפרסית, ההלניסטית והביזנטית. אהרוני ואבל מזהים את המקום עם "דבשת" המקראית (יהושע י"ט, י"א). ממצאים כלי־צור: מהתקופות הניאוליתית והכלקוליתית. מימצא חרסים: מהתקופות הניאוליתית, הכלקוליתית, הכנענית הקדומה II-I, הכנענית התיכונה II, הכנענית המאוחרת II, כל שלבי התקופה הישראלית (כולל שברי שפות צווארון וסירי בישול מהמאה ה־12), הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית והעות'מאנית. אתר 38 מפה 28 סקר ארכיאולוגי של ישראל

חידוש רכבת העמק – באוגוסט 2016, שישים וחמש שנים שהפסיקה לפעול, חזרה רכבת העמק אל הפסים. לאורך מסילת העמק שהוקמה בין חיפה לבית שאן, נבנו ארבע תחנות רכבת חדשות מתוך שש תחנות שתוכננו על תוואי הקו: בית שאן, עפולה, מגדל העמק – כפר ברוך ויוקנעם – כפר יהושע. בשלב מאוחר יותר, מתוכננות שתי תחנות רכבת נוספות, האחת במרכזית המפרץ והשנייה בנשר.
הרכבת שתשמש להסעת נוסעים ומטענים, עוברת בחלקה סמוך לתוואי מסילת הרכבת ההיסטורי. תוואי המסילה הנוכחי מתפצל מתחנת לב המפרץ, ליד צומת הצ'ק פוסט, מזרחה ועובר בגשר מעל שדרות ההסתדרות לכיוון יגור ואזור צומת העמקים. הקו ממשיך לאזור צומת התישבי לאורכו של עמק יזרעאל, עד עפולה ומשם ישירות לבית שאן. מסילת העמק תוכננה להנעה חשמלית שקטה, נקייה וחסכונית שתאפשר תנועת רכבות במהירות שיא של 160 קמ"ש. זמן הנסיעה מחיפה לבית שאן, כולל עצירה בכל אחת מארבעת התחנות, יעמוד על כ-50 דקות בלבד. על פי התכניות העתידיות, המסילה תוארך בעתיד עד מעבר הגבול בגשר שייח חוסיין (נהר הירדן) ותתחבר לרשת הרכבות הירדנית. עם תחילת פעילותה של רכבת העמק, החל לפעול גם שירות אוטובוסים מישובי הסביבה לתחנות רכבת העמק. מדובר ב-38 קווי שירות, מתוכם כ-19 קווי הזנה שיופעלו מישובים שונים לאורך המסלול. קווים אלה יגיעו לתחנת הרכבת לפני יציאתה וימתינו לנוסעי הרכבת. קווי ההזנה יפעלו בין השאר מבית שאן, עפולה, שדי תרומות, מכללת עמק יזרעאל, מגדל העמק, רמת דוד, כפר החורש ויוקנעם עלית.
לאורך הקו נבנו 26 גשרים, באורך כולל של  5.5 קילומטרים, נחצבו 3 מנהרות תת-קרקעיות, באורך כולל של כקילומטר, והוקמו מעברים חקלאיים, גשרים להולכי רגל, מחלפים, הפרדות מפלסיות ועוד. במסגרת העבודות הושקע מאמץ רב בשמירה על הסביבה ועל ערכי הטבע והנוף. אלפי פקעות ומעל 600 עצים, חלקם בני מאות שנים, הועתקו ונטעו מחדש. ערוצי הנחלים החוצים את התוואי הוסדרו, ביניהם נחל חרוד ששוקם וחודשה בו זרימת המים.
לצד עבודות התשתית שופצו ושומרו מבנים היסטוריים רבים, בשיתוף המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל, נתיבי ישראל, רכבת ישראל, רשות הטבע והגנים והרשויות המקומיות. בין היתר שומרו התחנות היסטוריות של בית שאן, כפר יחזקאל, עין חרוד, אלרואי, כפר יהושע, צמח וחמת גדר. כמו כן שוקמו גשרוני אבן, מעבירי מים ומבנים אדריכליים נוספים.
עלות הקמת הקו שאורכו כ-60 קילומטרים, נאמדה בכ-4 מיליארד שקלים.

כותנה – שני מיני כותנה עיקריים משמשים לייצור סיבים. המין Gossypium hirsutum שמקורו במרכז אמריקה (עמו נמנה הטיפוס המכונה אקלה – על שם אזור גידול בארה"ב) והוא אחראי ל – 90% מייצור העולמי של כותנה, והמין Gossypium barbadense  שמקורו בדרום אמריקה הטרופית. מין זה מכונה פימה (השם ניתן לכבוד אינדיאנים משבט פימה שעזרו לגדל את הסוג בתחנת ניסיונות של משרד החקלאות האמריקאי באריזונה), או כותנה ארוכת סיב והוא אחראי ל- 3% מייצור הסיבים העולמי. הסיבים המתקבלים מפימה הם סיבי הכותנה האיכותיים ביותר ולכן התמורה למגדל גבוהה בכ- 30% בהשוואה לאקלה. עיקר המאמץ בישראל הוא פיתוח זני פימה איכותיים בהם התמורה למגדל היא הגבוהה ביותר

*****

סוף דבר

אחרי חמש וחצי שעות הסתיים מסע זה.

כמו תמיד, גם הפעם למדנו הרבה:
הפעם הרחבנו דעת
על היבטים הגיאוגרפי – הפיסי והגיאוגרפי – היישובי של עמק יזרעאל,
על מגוון היישובים בו,
על נחל הקישון,
על רכבת העמק,
על שדה תעופה רמת דוד,
על מצודת הטיגרט של משטרת נהלל ועוד.

 

אין ספק שהיה זה מסע מעניין ומרתק! 

*****

תודה לרז גורן ולאלי שחר חברים לדרך

תודה לרז על שיתוף הפעולה
על התכנון, על ההובלה,
על הכנת הדמיה תלת ממדית של המסלול
על הצילום,
ועל סיוע במקורות מידע