ביום שישי (28/10/2016) יצאנו לטיול נוסף שמטרתו להרחיב את הלימוד על מישור חוף הגליל המערבי שבין הערים עכו ונהריה אזור שיש לו עבר מרשים ומרתק והווה מעניין . את המסלול תכננו משה כץ ואני. משה הכין ורכב בחלק מהמסלול קודם לטיול והוא שהוביל אותנו.

 

הקבוצה כללה רוכבת אחת ועוד תשעה רוכבים, כולם עמיתים לטיולים ומרביתם מתגוררים בצפון הארץ. אלה האנשים: אביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה), יעקב פרומן נתי זיו (מושב מולדת), יונה בקלצ'וק (גני תקווה) רובי שבת (קריית אונו), מיכאל אייזנמן (נהריה), צביקה אסף ומשה כץ (קיבוץ אפק) ואני (מבשרת ציון). את כולם אני מכיר, מי יותר ומי פחות. איתם כבר טיילתי.  כבר עוד לפני היציאה לדרך שמחתי שאלה חבריי לטיול.

 

******

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון

שדרות מנוף עכו – בתוך שמרת – פאתי לוחמי הגיטאות –
נס עמים – בית העמק – חציית כביש 70 –
פאתי אשרת – בתוך עמקה –
קטע על כביש 8721 לעבר צומת כליל –
שיח דנון – חזרה לכביש 70 וחצייתו –
נתיב השיירה – חאן עבדאללה – פאתי עברון –
בית הקולונל – מזרעה – פאתי רגבה –
חציית כביש 4 – שבי ציון – לאורך החוף –
אתר חצרות יסף – בוסתן הגליל –
לאורך כביש 8510 – חזרה לשדרות מנוף.

 

המסלול הוא משיק לטיול קודם באזור: לאורך שלוחת אחיהוד וסביב הר גמל, הלאה לג'וליס, לכפר יאסיף ולכפר מכר

 

המסלול הוא המשך של סדרת הטיולים בה החלנו באביב תשע"ו (2016) ומטרתה ללמוד על אזורי המשנה במישור החוף הדרומי והם:

בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון

מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא

במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק

עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא

סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה

 

******

מעט גאוגרפיה 

אזור הטיול ,
רובו מישור חוף הגליל העליון המערבי
ומיעוטו על קצוות שלוחות ההרים

 

המבנה הגאולוגי והמורפולוגי של האזור

בחלק המערבי של הגליל העליון נמצאות מספר שלוחות רחבות ושטוחות יחסית, שכיוונן מזרח – מערב העולות באטיות ממישור החוף הגלילי מגובה 120 מ' עד למדרגה ברורה  בגובה 420 מ' שבה עולה השטח עד להרי הגליל העליון המרכזי.  הנחלים, היוצאים מן ההר המרכזי מערבה מבותרים בין השלוחות בעומק ניכר מתחתן.

תחום אגני הניקוז של הנחלים יסף, בית העמק וגעתון 

נחל יסף: הדרומי מבין נחלי הגליל המערבי העליון. זהו נחל אכזב הזורם בעונת הגשמים בלבד. אורכו כ- 20 ק"מ, ושטח אגן הניקוז שלו כ- 66 קמ"ר. מנקז את ערוצי הנחלים: נחל זך מצפון ונחל יצהר מדרום. הנחל מתחיל בסמוך למצפה כישור שבחבל תפן, ונשפך לים בתחומי שמורת חוף וים "בוסתן הגליל", בין מושב בוסתן הגליל לאתר הקרוואנים הנטוש חצרות יסף. אין לאורך הנחל ויובליו מקורות מים טבעיים, וזורמים בהם רק מי שיטפונות בחורף. יובליו משמשים לחקלאות מדרגות, לגידולים עונתיים ולמטעי זיתים. בעבר הוזרמו לנחל שפכים מהישובים הסמוכים לו ומהבסיס הצבאי "שרגא", אולם כיום לא מוזרמים לנחל שפכים באופן יזום, אם כי עקב תקלות במערכות הביוב מוזרמים מדי פעם שפכים ברמות טיהור שונות אל הנחל.

נחל בית העמק הוא נחל אכזב ונקרא על שם היישוב בית העמק בו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-26 ק"מ ואגן ההיקוות שלו משתרע על 72 קמ"ר. ריבוי אתרי העתיקות המוכרזים, הפזורים לאורך נחל בית העמק מעידים על פעילויות אנושיות במשך ההיסטוריה. בערבית נקרא הנחל ואדי מג'נונה על שם המעיין שבערוצו. תחילתו של הנחל בין היישובים הר חלוץ וכיסרא-סומיע, חוצה את הכפר מזרעה ונשפך לים תיכון בין היישוב שבי ציון לעיר נהריה. יובליו העיקריים הם נחל חשק, נחל כישור, נחל גיתה, נחל ינוח, נחל זיתון ונחל יחיעם. תוואי הנחל הוא מפותל והוא עובר דרך חורשים ים תיכוניים רבים. בין היתר עובר הנחל במצוקי גיתה. מעל הנחל ליד קיבוץ כישור מתנשאת מצודת תפן שהייתה חלק ממערך הביצורים שהגן העיר ההלניסטית פטולמאיס (עכו).

נַחַל גַּעְתּוֹן, או ואדי אלעיון (נחל המעיינות) הוא הצפוני מבין השלושה בתחום אזור הטיול. ראשיתו של נחל הגעתון באזור מעלות-תרשיחא, ומשם הוא זורם מערבה עד היציאה בים התיכון בעיר נהריה, ומכאן שם העיר. לנחל תוואי של 19 ק"מ אגן הגעתון ואגן הניקוז שלו קטן יחסית (רק 49 קמ"ר). יובליו העיקריים של נחל הגעתון הם: נחל מרווה, נחל מירב, נחל אשרת ונחל גילה. מהלך הנחל הוא בשלושה אזורים טופוגרפיים: מתלול הגעתון, גבעות הגעתון ומישור חוף הגליל. במקטע האחרון של נחל הגעתון, לפני מוצאו לים, הוא זורם ברובו בתחום המוניציפלי של העיר נהריה. הנחל חוצה את העיר נהריה לאורך רחובה הראשי בתעלה בנויה שחלקה תת-קרקעי אך רובה פתוחה (במרכזו של שדרות געתון) ונשפך אל הים התיכון בחוף נהריה שהוא חוף רחצה מוסדר. הנוף המישורי והקרקע העמוקה ביחידה זו אפשרו פיתוח חקלאות מודרנית, ואכן כל שטח המישור חקלאי אינטנסיבי: מטעי בננות ושדות שונים של היישובים החקלאיים-יהודיים הממוקמים בו. בין האתרים המיוחדים ביחידה זו, ניתן לציין את מכלול תל כברי ומעיינותיה.
נחל הגעתון היה הרביעי בספיקתו בנחלי ישראל הנשפכים לים התיכון, עם ספיקה ממוצעת (בשפך הים התיכון) של 24 מ"ק לדקה ונפח מים שנתי של למעלה מ-10 מיליון מטרים מעוקבים. לאחר קום המדינה, תועלו מי המעיינות של כברי והגעתון אל מפעלי ההשקיה הנרחבים במישור החוף הגלילי, דבר שהביא לייבוש, כמעט מוחלט, של נחל הגעתון. כיום מי כל המעיינות שבאגן הגעתון תפוסים (כשלושה מיליון מ"ק בשנה נשאבים ממעיינות אשחר וכחמישה מיליון מ"ק נשאבים ממעיינות כברי). כתוצאה מכך אפיק הנחל כמעט ויבש לגמרי והוא מכיל זרימה משמעותית רק בחודשי החורף. יבוש הנחל גרם לפגיעה אקולוגית משמעותית בבתי הגידול הלחים שהיו תלויים בו וכפועל יוצא פגיעה בכמות המינים החיים באגן ובעושרם. למעלה מ-50% משטחי הקרקעות של אגן הגעתון תפוסים או משמשים בצורה זו או אחרת את האדם. במרום האגן שוכנות הערים מעלות תרשיחא ומעונה ובתחתית האגן, העיר נהריה. ממזרח לעיר נהריה, ובצמוד לה, מתקיימת פעילות חקלאית אינטנסיבית הכוללת שדות, מטעים ופרדסים, מאגרי מים ומשקי חי. כיום רוב המים נתפסים על ידי משאבות, והם מנוצלים לטובת יישובי האזור. לאורך הנחל פזורות עדויות לפעילות אנושית לאורך ההיסטוריה, ובכלל זה עדויות רבות במיוחד לחקלאות שעשתה שימוש במי הנחל לצורך השקיה והפקת אנרגיה לטחנות קמח.

******

המפה היישובית והתפתחותה

היום המרחב הכפרי החקלאי בין עכו ונהריה
ובעצם חלק של מטרופולין חיפה

מרבית האזור בתחום המועצה האזורית מטה אשר

 

 

מועצה אזורית מטה אשר היא מועצה אזורית בגליל המערבי, קרויה על שם שבט אשר שישב באזור בימי קדם. גבולותיה הגאוגרפיים של המועצה האזורית אשר הם: בצפון – הגבול בין ישראל ללבנון, שלומי; בדרום – קריות, מועצה אזורית זבולון; במערב – ים התיכון, הערים נהריה עכו והקריות ובמזרח ובדרום מזרח – מועצה אזורית משגב, מועצה אזורית מעלה יוסף וכפר יאסיף. המועצה הוקמה בשנת 1982 על ידי איחוד של שלוש מועצות אזוריות – מועצה אזורית געתון, מועצה אזורית נעמן ומועצה אזורית סולם צור. המועצה משתרעת על שטח של כ-220,000 דונם ובה כ 28 אלף תושבים והיא כוללת 32 יישובים בהם קיבוצים, מושבים, כפרים ערביים ויישוב קהילתי אחד. תושבי הקיבוצים מהווים כ 54% מכלל המועצה ויש בה שני כפרי מיעוטים, (ערב אל עראמשה ושייח דנון).

 

אזור הטיול
בשלהי המאה ה-19 בזמן השלטון העות'מאני
(ערב התיישבות הציונית)
בתחום  קצ'א (נפה) עכו בתוך סנג'ק (מחוז) עכו

אזור הטיול בתת נפה סהיל (עמק) עכו

בתקופת המנדט חלק ממחוז עכו

 

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

התרחבות טריטוריאלית הישראלית
במערב הגליל העליון במלחמת העצמאות

מהלך ראשון "מבצע בן עמי" כחלק מתכנית ד' במאי 1948, טרם הפלישה

מבצע בן עמי  נערך ב-14 במאי 1948 ובו נכבש הגליל המערבי ונפרצה הדרך לנהריה, אילון, מצובה ולחניתה. הצלחת המבצע אפשרה את כיבוש עכו ואת הסרת המצור מעל קיבוץ יחיעם. לפי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נועד הגליל המערבי להיות בתחום המדינה הערבית בארץ ישראל. ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה. ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שונה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם. תוכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיבואת משטרת אילון וכן את הכפר אל-באסה. הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל. כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים.

השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ. המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:30 נכבש התל. כיבוש זה אפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת אילון נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.
עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים. עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כאברי, אום אל פרג' וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כאברי שנכבש לאחר קרב קצר. שתי טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.

מהלך שני "מבצע דקל" בקרבות עשרת הימים, יולי 1948

מבצע דקל. שנערך בחודש יולי 1948 במסגרת קרבות עשרת הימים לאחר סיום ההפוגה הראשונה. מטרת המבצע הייתה בתחילה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב ותחת פיקודו היו חטיבה 7 המשוריינת שמפקדה היה בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני. הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. השלב הראשון של מבצע  היה להרחבת רצועת החוף והחל בליל ה-8 – 9 ביולי 1948 עם כיבוש הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק) ותל כיסון ממזרח לעכו. בליל ה-9 – 10 ביולי 1948 נכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). ביום למחרת נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא.
השלב הבא היה כיבוש שפרעם. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. ההתקפה החלה בליל ה-13 – 14 ביולי 1948 בהפגזה ואחריה פרצו הכוחות לתוך שפרעם. אז נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים, מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים. כוח מחטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב. בהמשך נכבשו בכפרים טמרה, כבול, דמון רוויאס במישור והכפרים שעב מיעאר וכוכב על רכס ההרים. לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיך ולהתקדם לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקפו כוחותיו ללא הפסקה.

 

השטח בגליל שנכבש בתום קרבות עשרת הימים

תמונת מצב מיד לאחר תום מלחמת העצמאות,
כביש 70 לרגלי מורדות ההר טרם נסלל
וטרם הוקמו היישובים החדשים

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

קטע ראשון, מצפון עכו לשמרת

נקודת הכינוס  במגרש חניה לצד גדר כפר הנוער מנוף בשדרות מנוף בעכו במתחם בו נמצא בעבר מוסד "יד נתן" ותחנת הניסיונות של משרד החקלאות.

יד נתן תחנת ניסיונות חקלאית , בית ספר חקלאי ולשכת הדרכה חקלאית בצפון עכו , ממזרח לכביש עכו – נהריה נקראים על שם נתן פיאט (15 בספטמבר 1894 פרוז'אנה, רוסיה (כיום בלארוס) – 1 בינואר 1959,בית קשת) – מוסמך בחקלאות מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. עבד כמורה במקווה ישראל וכמנהל בית הספר החקלאי כדורי במשך שנים רבות. שאף לשלב לימודי חקלאות וביטחון תוך מתן אחריות אישית נרחבת לתלמידים והיה לגורם משפיע על עיצוב אישיותם של דורות רבים של בוגרי המוסד. בשנת 1955 יזם פיאט הקמת שלוחה של בית הספר החקלאי כדורי בעכו. הקמת השלוחה אושרה במשרד החקלאות ב-11 באוקטובר 1955 לצד תחנת ניסיונות חקלאית ולשכת הדרכה חקלאית שפעלה על בסיס התחנה שהקימה ממשלת ארץישראל המדטורית  בשנת 1921. בשנת 1956 נפתח בית הספר ופיאט ניהל אותו. ב-1960, לאחר מותו, שונה שם המתחם ל"יד נתן" על שמו של פיאט. בראשית שנות ה-70 הוקמה במקום מכללה אזורית. לאחר ששנת 1988  נסגרו תחנת הניסיונות ולשכת ההדרכה, חולק מתחם יד נתן בין המכללה, שהפכה מאז ל"מכללה האקדמית גליל מערבי", וכפר הנוער "מנוף", בו לומדים בני נוער שנשרו ממסגרות הלימודים הפורמליות.

 

יצאנו לדרך בשעה 07:00 וכבר  בתחילת הדרך פגשנו את שרידי אמת המים העתיקה לעכו ובהמשך המסלול  הגענו אליהם עוד מספר פעמים כפי שיתואר בהמשך.

 

אמת עכו היא אמת מים שהובילה מים מאזור כברי אל העיר עכו. אמה זו ששרידיה נראים עד היום בתחומי העיר עכו ומצפון לה, נבנתה על ידי סולימאן פאשה, והייתה האמה השלישית ששירתה את העיר. קדמו לה אמה הלניסטית ואמה שהוקמה על ידי אחמד אל-ג'זאר ונהרסה בידי נפוליאון בשנת 1799. כל שלוש האמות הובילו מים מאזור כברי שבו ארבעה מעיינות – עין השיירה (עין באשה), עין צוף (עין עסל), עין גיח (עין אלפוואר) ועין שפע (עין מפשוח). מעיינות אלה שוכנים במרחק אווירי של כ-13 ק"מ מעכו העתיקה, ובגובה של כ-70 מטר מעל פני הים. השיפוע שנוצר, כחצי אחוז, איפשר למים לזרום בכוח הכבידה בלבד.

האמה ההלניסטית היא האמה הראשונה ששירתה את העיר, והיא הוקמה לאחר שמוקד היישוב עבר מתל עכו לאזור בו שוכנת עכו העתיקה כיום, סמוך לחוף הים. האמה ההלניסטית היא אמה תת-קרקעית שהתגלתה וזוהתה לראשונה באקראי ליד נס עמים בשנת 1975. קטעים נוספים התגלו באזור לוחמי הגטאות בשנת 1972 וב-1977. הניקבה בקטע ליד נס עמים היא בגובה של 1.80 מטר וברוחב של 90 ס"מ. אף שרק קטעים קצרים מהאמה נחשפו, כיוון האמה וממדיה מעידים במידה רבה של סבירות, כי מדובר בחלק ממערכת מים נרחבת שהוליכה מים ממעינות כברי אל העיר עכו, שהייתה העיר הגדולה והחשובה באזור באותה עת.
אמת אחמד אל-ג'זאר נבנתה על ידי שליט עכו אחמד אל-ג'זאר והזרימה מים לעכו בתוואי כמעט ישר. מקור המים היה ככל הנראה במעין עין שיירה שמדרום לכביש 89. המים זרמו בצינורות חרס עד לחומות העיר, ונכנסו אליה בתעלה מוגבהת על קשתות וקיר. האמה נהרסה על ידי נפוליאון בעת המצור ששם על העיר בשנת 1799, וכמעט שלא נותרו ממנה שרידים. מסיבה זו עיקר המידע אודותיה מגיע ממפה ששרטט הקרטוגראף הצרפתי פייר ז'אקוטן.

אמת סולימאן פאשה נבנתה על ידי סולימאן פחה בשנת 1815 והייתה בשימוש עד שנות החמישים של המאה ה – 20. היא נבנתה לאחר שהאמה הקודמת, שהוקמה על ידי ג’זאר פחה בסוף המאה הי”ח נהרסה על ידי צבא נפוליאון בעת המצור על עכו בשנת 1799. תיאור מהלך הבנייה מופיע בביוגרפיה של סולימן פחה, שנכתבה על ידי אברהים אל-עורה שהיה פקיד גבוהה באותו הזמן, אך פורסמה רק בשנת  1936. מקור האמה בעין השיירה (עין אל בשא). מהלכה בכיוון דרום-מזרח עד לרכס הכורכר (מצפון לאל מזרעה) ומשם דרומה (לאורך הרכס) עד עכו. האמה פעלה לפי שתי שיטות. מהמקור עד מדרשת יד-נתן המים זרמו בתעלה ששיפועה מתון (חלקה נבנה על קיר וחלקה על קשתות). מיד נתן עד עכו המים זרמו בצינורות תחת לחץ. המים נכנסו לצינורות דרך מגלש ובמרחקים קצובים עלו במגדלים שנקראו בטורקית "סוטרזי" ובערבית "טאלע". תפקידם היה שחרור אוויר מהקו ויצירת אפשרות להוצאת מים בלא איבוד לחץ.
האמה עברה על קשתות גבוהות במקום המעבר על שלושת הנחלים: געתון, בית העמק ויסף. שהוא היחיד ששרד בשלמות, גובה האמה מגיע ל – 13 מ’, ולשם נוי שש האומנות הגבוהות נבנו מאבן כורכר ומאבן גיר לסירוגין. ניתן להבחין בהבדלי מידות בין קטעים שונים, שאולי מעידים על קבוצות עבודה שונות, אך גם בכל קטע וקטע ההבדלים היו גדולים והם מעידים על אי-דיוק בעבודה. בתוואי האמה נמצאו שרידים ורבים ופירוט עליהם ניתן למצוא באתר סקר הארכיאולוגי הישראלי, אתר 25 מפה 5. על קטעי האמה בתוך עכו ניתן לקרוא באתר התיירות של העיר.
אמת סולימאן פאשה סיפקה מים לעכו במשך 133 שנים, ועד שבמלחמת העצמאות פוצצו אותה לוחמי ההגנה ליד מזרעה, וניתקו את העיר מאספקת המים שלה. לאחר קום המדינה נעשו ניסיונות לחדש את פעולתה אך הם נזנחו בשל דליפת מים לאורכה. האמה מופיעה על בול משנת 1973 שניפק דואר ישראל בערך נקוב של 1.10 לירות.

 

טאלע (מגדל) אל בהג'ה, הגיעה האמה בתעלה שנישאה על קשתות ומכאן גלשו המים לתוך צינור תת קרקעי. המשך מהלכה של האמה מיד נתן ועד עכו הוא צינור בנוי מחוליות אבן שבכל אחת מהן בליטה בצד אחד ושקע בשני. החוליות שולבו אחת בשנייה ונאטמו בעזרת מלט סידי. בצינור נקבעו שלושה מגדלי בקרה שנועדו לשם שחרור גלי הלם, שחרור חסמי אוויר ולשם הוצאת מים מהצינור.

 

שיך אבו-עתבה – מסגד וקבר שיך על גבעה נמוכה ממזרח ליד נתן. זהו מבנה מרובע בעל כיפה ולו פתחי חלונות מעוצבים ותקרת טיח מעוצבת. במקום ישנן כתובות בערבית. על פי המסורת, המקום הוקדש (ווקף) בתקופת צלאח אל-דין. בכתובת מעל משקוף הכניסה מצוינת שנת 1140 להיג'רה (1727/28 לסה"נ), וכנראה שבמועד זה שוקם המקום. סמוך למבנה מצוי בית קברות מוסלמי ולפי המסורת נקבר בו דאהר אל-עומר. מפה 5 אתר 40, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

אל בהג'ה – ארמון שנבנה, כנראה, ב – 1821 על ידי עבדאללה פחה. בשנת 1878 נרכש המבנה על ידי מאמיני הדת הבהאית, ובשנת 1879 עבר להתגורר במקום הבהאא אוללה, מחולל האמונה הבהאית. בהאא אוללה חי כאן עד יום מותו ב – 1892 ונקבר במקום, שהיום מקודש לנאמני הדת הבהאית.

 

 

שָׁמרת הוא קיבוץ בעבר שהיה שיך לתנועת הקיבוץ הארצי והיום לתנועה הקיבוצית. הקיבוץ הוקם במאי 1948 על ידי חברי השומר הצעיר מרומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה, על חלק מאדמות הכפר הערבי אל-סומיריה, שתושביו עזבוהו במהלך מלחמת העצמאות (לאחר מבצע בן עמי), ולא הורשו לחזור לאחריה. היישוב קרוי כך משום שבאזור הייתה נחלתו של שמרת, בנו של אשר. בשנות ה-2000 עבר הקיבוץ הפרטה ואימוץ משכורות דיפרנציאליות לחברים. אנשי הקיבוץ מתפרנסים מחקלאות (כותנה, אבוקדו, רפת לחלב, לול, פטימים, צניחה חופשית), מתעשייה (מפעל הרהיטים שמרת הזורע ומפעל עיבוד שבבים), ומאירוח כפרי.

 

 

******

קטע שני משמרת לנס עמים

 

 

 

קיבוץ לוחמי הגטאות נוסד באפריל 1949 על גבעה הצופה לעמק עכו במבנים ישנים של הצבא הבריטי ועל  שרידי הכפר אלסמריה . המייסדים – כולם ניצולי שואה, ובהם שרידי המורדים בגטו וארשה, לוחמי היחידות הפרטיזניות ביערות, אסירי מחנות ריכוז, אלו שהסתתרו תחת זהות שאולה, ואלו שברחו למרחבי ברית המועצות – היו מאוחדים במטרה אחת – ארץ ישראל. עם עלייתם ייסדו קיבוץ לזכר לוחמי הגטאות ולזכר בני משפחותיהם שנספו. טקס הנחת אבן הפינה נקבע לאפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו וארשה. באותו יום הייתה גם ראשית הקמתו של מוזיאון לתיעוד שואת יהודי אירופה והתקיים טקס הזיכרון הראשון שעתיד להיעשות מאורע של קבע בלוח השנה הישראלי. כיום מונה הקיבוץ  כ- 250 חברים, רובם בני הדור השני והשלישי למייסדים ובני זוגם, חברי גרעינים מתנועות נוער ישראליות ומשפחות שהצטרפו מהעיר ומחו"ל. בקיבוץ כ- 200 ילדים, נוער ובוגרים לאחר צבא. לוחמי הגטאות הנו קיבוץ מבוסס מהבחינה הכלכלית. בשנותיו הראשונות. ביסס עצמו קיבוץ לוחמי הגטאות בעיקר על החקלאות. ענפי המשק כוללים היום רפת חלב גדולה, לול פיטום לעופות, מטע אבוקדו, ברכות דגים וגידולי שדה. במשך השנים התפתחה במקום תעשייה; המפעל הראשון  היה ק.מ.א. לייצור קבלים למנועי חשמל ותאורה. לאחר מכן הוקם מפעל תעשייתי חדשני בתחום תעשיית המזון הצמחי, שזכה להצלחה גדולה והוא כיום מקור פרנסתו העיקרי של הקיבוץ: טבעול. בשנים האחרונות נכנס הקיבוץ  לעסקי התיירות הכפרית וחדרי האירוח המקומיים "בית וקיט". חלק הולך  וגדל של חברי הקיבוץ מביא היום את פרנסתו מעבודה מחוץ לקיבוץ כאנשי מקצוע וכבעלי מקצועות חופשיים.

אלסֻמַיְרִיָּה- הכפר שכן על גבעה ליד החוף, שישה ק"מ מצפון לעכו. ממערב לו עברה אמת המים העתיקה שהובילה מים מכברי לעכו. הכפר נקרא סוֹמֶלֶריה בפי הצלבנים, ויתכן שכונה קטאסיר בתקופה הכנענית. מקור שמו הערבי הוא ככל הנראה בכת השומרונים, שצוו לצאת מאזור עכו במאה ה-18 ועברו לאזור שכם. בסוף המאה ה-19 מנה הכפר בין 200 ל-400 תושבים. ב-1931 חיו בו 392 תושבים מוסלמים ב-92 בתים, רובם בנויים מאבן חול. בכפר היה מסגד ובית-ספר שנוסד בשנת 1943, בו למדו כ-60 תלמידים. חלק מהתושבים עבדו במחצבת הכפר אך רובם התפרנסו מחקלאות, בעיקר מגידול הדרים, מלפפונים, מילונים, חיטה ושומשום. ב-1944-45 גרו בכפר 760 תושבים, ואדמותיו השתרעו על 8,542 דונם, שרובם הוקדשו לגידול דגנים. בכפר היו שני אתרים ארכיאולוגיים: תל אל-סֻמַיריה הכיל אבנים מגולפות, רצפת פסיפס, קברים ועמודים; באבו עטאבּה נמצאו אתר-דת מוסלמי וחרסים. הכפר נכבש ב-14 במאי 1948 במסגרת מבצע בן-עמי בידי חטיבת כרמלי שאיגפה אותו מצפון-מערב ומדרום. ביוני 1948 יזמה קק"ל את מחיקת אל-סֻמַיריה וב-27 בינואר 1949 הוקם קיבוץ לוחמי-הגטאות על חורבות הכפר.קיבוץ שמרת הוקם על אדמות הכפר ב-1948. כל שנותר מהכפר כיום מסתכם בחדר אחד של המסגד, חלקי בניינים, שרידי קירות וקשתות ומספר קברים. רוב שטח אתר הכפר מכוסה עצי אקליפטוס, שיחים ועשבים שוטים. בקצה הצפוני של הכפר מצויה רפת. האדמות שמסביב מעובדות על-ידי רגבה.

 

נס עמים  הוקם בשנת 1963 (באישור כנסת ישראל: החלטה משנת 1960) ע"י קבוצת נוצרים בראשותו של ד"ר יוהן פילון מהולנד. המייסדים חשו כי מחובתם של האירופאים הנוצרים שגרמו לאורך ההיסטוריה, כל כך הרבה סבל לעם היהודי, לנסות ולגמול לו במעשה חיובי, דהיינו לחדש ולהעניק את הקשר לעם היהודי. הרעיון היה בהקמת ישוב נוצרי לצד זה היהודי ובכך לטפח את הקשר בין שתי הדתות והתרבויות ובנוסף גם לתרום לכלכלת מדינת ישראל. צעירים מתנדבים מגיעים לכפר, אז והיום מהולנד, גרמניה ושוויץ .
השם נס עמים לקוח מספר ישעיהו, פרק יא' ומשמעותו: סימן ואות לעמים. על דגל (נס) הכפר מתנוסס סמל המשלב דג ושיבולת. הדג שימש כסמל לראשוני הנוצרים והשיבולת, המרמזת ללחם, שגם הוא מוטיב מוכר בנצרות וביהדות (סיפור ידוע מהברית החדשה, אודות נס הלחם והדגים). בכפר חיים, עובדים ולומדים אנשים מזרמים נוצריים שונים, באחווה וכבוד הדדי. אלה בעיקר צעירים מאירופה הבאים לתקופות זמן קצובות ומשמשים אחר"כ במשך כל חייהם, שגרירים של רצון טוב למדינת ישראל. המתנדבים נוטלים חלק בתכנית לימודים הכוללת: הרצאות, סמינרים, טיולים וקורסים ללימוד עברית. תכנית הלימודים כולל גם את נושאי יהדות, יחסי נוצרים יהודים, ציונות, שואה ומדינת ישראל, נושאים חברתיים ופוליטיים, איסלם נצרות מקומית, תרבויות ודתות שונות. הכפר מקיים סמינרים ואירועים אחרים, בהם מתקיימת ההזדמנות לאנשי כל הדתות להתחכך באנשים מדת אחרת, להכירם ולהוקירם.
בנס עמים גרות שלוש קבוצות אוכלוסיה: הקהילה הנוצרית של מתנדבי אירופה, שוכרים ישראלים ו3. ארגון גמילה "הדרך" בכפר נס עמים נמצא בית הארחה שהוא ענף המשק העיקרי ובעל אופי וצביון מיוחדים. המקום נמצא גם מוזיאון קטן המתעד את תולדות הכפר. חלק מהמוזיאון מוקם בתוך אוטובוס ישן שנתרם למתיישבים הראשונים, ובאוטובוס זה הם גרו.

 

במזרח נס עמים מצוי אתר ארכאולוגי שסקר ארכאולוגי של ישראל מזוהה במקום זה, או אולי בסביבתו הקרובה, את  Casale Album ("הכפר הלבן"), שמופיע בתעודות צלבניות, ואת מנסורה שמופיעה ברשימות המסים מהתקופה העות'מאנית הקדומה להרחבה אתר 174 מפה 5 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

******

קטע שלישי, מנס עמים לבית העמק

 

בית העמק בית העמק ממוקם בלב כרם זיתים עתיק שהיה בו עד מלחמת העצמאות  הכפר כויכת והוא מוקף שדות ותחום ממזרח בכביש מס 70. הקיבוץ נוסד ב- 1949 ע"י גרעין חלוצים מהונגריה שאליו הצטרפו במהלך השנים קבוצות צעירים מבריטניה, הולנד וישראל, זוגות ובודדים מארצות הברית, דרום אמריקה, דרום אפריקה ועוד. כיום מונה כ- 200 חברים האוכלוסייה במקום מונה 450 נפש כולל צעירים בהסדרים שונים, ומספר תושבים הגרים פה בשכירות. הקיבוץ מתבסס על כלכלה מעורבת של חקלאות (לולים, רפת מודרנית, אבוקדו ובננות), מפעל בעל מוניטין בין לאומי למוצרי מחקר בתחום הרפואה, מספר מפעלים קטנים ייחודיים כגון תעשיית מוצרים ממשי המשווקים בארצות הברית ובאירופה, ויזמות פרטית. חברי הקיבוץ עובדים ומתפרנסים בענפי הקיבוץ ומחוצה לו, בתחומים מגוונים. באפריל 2000 שינה הקיבוץ את אורחות החיים ומהגדרה של קיבוץ מסורתי עבר להגדרה של קיבוץ מתחדש – השינוי כלל הפרדה משפטית בין הקהילה לעסק, מעבר משיטת התקציב המסורתית לשכר דיפרנציאלי, ושיוך חלק מנכסי היצור לחברים. יחד עם זאת החליט היישוב להמשיך לשמור על צביון של ישוב כפרי ייחודי שהוא אגודה שיתופית חקלאית נפרדת המתקיימת מעזרה הדדית וערבות הדדית מוסכמת בין חבריה. ישוב משגשג ומתקדם המקיים שיתוף באמצעי ייצר ובקניין ציבורי ומאפשר לחבריו להחזיק ברכוש פרטי ולהיות בעלים של זכויות בנחלה הניתנת להורשה; יישוב רב-דורי, המעודד קליטה והתיישבות של בנים/ות ממשיכים ושל אחרים, בתחומו; ישוב בעל תרבות ציונית יהודית וחילונית המבוססת על יסודות הדמוקרטיה והחירות, הוגנות ואחריות משותפת בחינוך, בריאות, רווחה, איכות חיים ואיכות הסביבה. הקהילה מספקת שירותי בריאות, חינוך, תרבות וחגים, שירותים מוניציפליים ושירותי ניהול, ומקיימת אורח חיים שיתופי ודמוקרטי באמצעות גופים ציבוריים וועדות, העוסקים בסוגיות שעל סדר היום של הקיבוץ. כיום נמצא הקיבוץ בעיצומו של תהליך קליטה.

 

 

שיך מוחמד אל חורישי בכניסה לקיבוץ בית העמק, בסמוך לקצה הדרומי של כויכת. במבנה קבר אשנב למנחות. לפי המפה המנדטורית זהו קברו של השיך מוחמד אל קורישי. דרוזים משפרעם ייחסו אותו למוחמד חוואקני.

 

כויכת – כפר ערבי נטוש שנבנה על שרידים עתיקים בגב שלוחת קירטון, בשוליים המזרחיים של מישור החוף. הוצע לזהות במקום זה את Casale Blanc / Casale Album, "הכפר הלבן", שמופיע בתעודות צלבניות, כנראה בגלל מצוק קירטון לבן שנמצא במקום . אולם על פי הדמיון בשם אין כמעט ספק שיש לזהות את כויכת עם Cochetum או Coquetum הצלבנית מכיוון ששני המקומות האלה מופיעים ביחד באותה תעודה הם אינם יכולים להיות שמות שונים לאותו מקום. כויכת היה רכוש של מסדר ההוספיטלרים כבר בשנת 1129.
השם כויכת (Kuwaykat) מופיע ברשימות המסים של המאה הט"ז, אך לא ככפר. קיימת מסורת שהמקום נמנה על המקומות הראשונים שבהם התיישבו הדרוזים שרידי היישוב הקדום במקום דלים, אך שלוחה קירטונית זו מצטיינת בריבוי הקברים הקדומים שבה. במוזיאון רוקפלר מוצג נר שמן מהמקום בצורת אדם הקורא במגילה. ייתכן ששם המקום "כויכת" נגזר מ"כוכים" בגלל ריבוי זה של קברים. הרחבה על שרידים ארכיאולוגיים בכפר ובסביבתו כוללים מאגרי מים עתיקים, גתות וקברים חצובים בסלע ראו אתר 177, מפה 5 סקר ארכאולוגי של ישראל
בסוף המאה ה-19 חיו בכפר 300 מוסלמים שגרו בבתי-אבן והתפרנסו מגידול עצי-זית. לפי תיאור מאוחר יותר, נבנו בתי הכפר בצפיפות מלבני בוץ וקש וסמטאות צרות הפרידו ביניהן. היו בכפר בית-ספר יסודי שנבנה ב-1887, מסגד ואתר מקודש לזכר השיח' הדרוזי אבו-מחמד אל- קֻרַיְשִי. בגלל קרבתו היחסית של הכפר לעכו, נהנו תושביו משירותי החינוך, הבריאות והמסחר שסיפקה העיר. בשנת 1944-45מספר התושבים ל-1,050, ושטח אדמותיו עמד על 4,733 דונם. אדמות הכפר נחשבו לאדמות הפוריות ביותר בנפת עכו, והתושבים גידלו עליהן דגנים, זיתים ומלונים. בארות סיפקו להם מים לשימוש ביתי ולהשקייה. בנוסף, עסקו אנשי הכפר בגידול חיות-משק ובייצור מוצרי-חלב.
הכפר נכבש במבצע דקל תושבים רבים מהכפר ברחו לכפר יאסיף, אבו-סנאן וכפרים נוספים שברבות הזמן נכנעו. תושבי אל-כּויכּאת שנשארו בכפר, רובם זקנים, גורשו לאחר זמן קצר לכפר יאסיף. בימים הראשונים אחרי כיבוש הכפר, נהגו נשות הכפר להסתנן אליו לעתים קרובות על-מנת לקחת אוכל ובגדים. בינואר 1949 נוסד על אדמות-הכפר קיבוץ הבונים, שמאוחר יותר שינה את שמו לבית-העמק. כיום לא נותר כמעט זכר לכפר, מלבד עיי-חורבות של בתים ובית-קברות נטוש בו גדלים עשבים שוטים. חורשת אורנים ואקליפטוסים ניטעה באתר הכפר.

 

******

קטע רביעי, מבית העמק, לעמקה,
חציית נחל בית העמק ולאורך כביש 8721 עד צומת כליל

אשרת – כפר תעשייתי – תנועת המושבים נוסד בשנת 1983 והיום מוגדר יישוב קהילתי. רוב המתיישבים במקום מתפרנסים מעבודות חוץ. הישוב מונה 104 משפחות. באתר הקרוואנים עדיין נותרו 5 משפחות. אוכלוסיה: כ – 450 נפש. קיימת תכנית להרחבה של 80 יחידות דיור.

עמקה – הוא מושב שהוקם בשנת 1949 על ידי עולים מתימן. שמו של המושב ניתן לו על שם הכפר היהודי מימי המשנה והתלמוד שהתקיים במקום – כפר עמיקו, אשר שמו השתמר בשם הכפר הערבי ”עמקא” ששכן במקום וננטש במלחמת השחרור. כיום מונה המושב כ – 700 נפש. בישוב: בית ספר י.ה.ל של עמותת הוותיק. ענפי המשק העיקריים:  רפת, מטעי אבוקדו ובננות.

 

טעות קטנה

כבר במהלך הטיול וביתר שאת לאחריו תוך כדי הכנת המפות המפורטות לסיפור הטיול, התברר לי שהייתה למשה ולי טעות בתכנון המסלול באזור עמקה. לא עלינו למסגד בפאתי היישוב

 

עמקא – שרידי יישוב עתיק על גבעה, 200 מ' מדרום לנחל בית העמק. על השרידים נבנה כפר שחרב בשנת 1948, ולאחר מכן נוסד במקום מושב העובדים עמקה, שבנוי מסביב לגבעה. השרידים הקדומים ושרידי הכפר מצויים על הגבעה ובמורדותיה. רובינסון הצביע לראשונה על דמיון בין שם המקום לבין בית העמק המקראית (יהושוע י"ט:27) וגרן חזר על הצעה זו בשל העדר ממצא מהתקופות המתאימות, זיהה סריסלו את בית העמק בתל עמק ( והציע שהשם נדד משם לעמקה של היום. מנגד, בחפירה שנערכה במקום  נמצאו חרסים מתקופת הברזל ודבר זה מאפשר את זהויה של בית העמק המקראית בעמקה ולא בתל עמק. את האתר מזהים חוקרים רבים עם כפר עמיקו או עמאוקו שבספרות התלמודית. המקום נזכר, ללא ספק, בשני מקורות ואולי בשלושה נוספים עליהם ועל זיהוי בתקופה הצלבנית וברשימת המיסים מהמאה ה-16 ניתן לקרוא סקר ארכאולוגי של ישראל, אתר 160 מפה 5.
החל ממאי 1948 הגיעו תושבים מכפרים סמוכים לחפש מקלט בעמקא. ב-10-11 ביולי, במהלך השלב הראשון של מבצע דקל, בו נכבשה שרשרת כפרים בגליל המערבי, נכבש עמקא בידי יחידות מחטיבה שבע ומהגדוד הראשון של חטיבת כרמלי. המסגד של הכפר הערבי שהיה במקום נותר על תלו להלן. בחצרות המושב מצויים פריטים שמקורם, כנראה, באתר.
חפירת הצלה מצומצמת נערכה במערב הגבעה, סמוך לברכת מים מודרנית שניצבת במקום בחפירה נמצאו שרידים וחרסים מתקופות אלה: הברזל ב', הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית היום נראים באתר מעט שרידים.

 

במפה להלן מסומן המסלול שרכבנו (קו אדום ועליו חץ שחור). יכולנו להגיע למסגד הנטוש. בקצה הדרך במושב לא היינו צריכים לפנות ימינה אלא להמשיך ישר מזרחה (חץ ירוק). אני מניח שכך עשו אביטל וינסן שנסעו אחרי הטיול ברכב למקום.  וזה מה שראו.

 

 

אם היינו רוכבים כך, אחר כך יכולנו להמשיך דרך המושב לעבר צומת כליל ולחצות את נחל בית העמק מערבה בדרך (חץ ירוק). כך גם יכולנו לחסוך את קטע הרכיבה הארוך על כביש. אני "כועס" קצת על עצמי על חוסר תשומת לב מוקפדת. יחד עם זאת ההנחה שאני נותן לעצמי היא שזו לא טעות נוראה למרות שהיא מרגיזה. אין מושלם. מי שלא עושה לא טועה. נתקן את הטעות בהזדמנות קרובה.

******

קטע חמישי,
שיח דנון, כביש 70, נתיב השיירה
והלאה לצד נחל געתון ויובלו לחאן עבדאללה

 

שיח דנון כפר ערבי בראש גבעה בשוליים המזרחיים של מישור החוף, השוכן על כביש אחיהוד שלומי, דרומית לצומת כברי. אוכלוסיתו מוסלמית. התושבים עובדים ברובם בבניה ושרותים במפעלים ובישובים בגליל המערבי. במקום מוסדות חינוך, טיפת חלב ומרפאה. אוכלוסיה: כ – 2412 נפש בישוב: בית ספר חטיבת ביניים צומחת דנון.
בזמן המצור על עכו צבא נפוליאון ביצר את המקום, ששמו נקרא אז Denou גרן תיאר כפר קטן והניח שהיה במקום כפר קדום על סמך בורות מים קדומים שזיהה בשטח גם בסקר הבריטי תואר המקום .בכפר קבר שיך במבנה בעל כיפה. לא נמצאו במקום שרידים כלשהם שיעידו על יישוב קדום לתקופה העות’מאנית. מקור אתר 111 מפה 5 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

שיח דאוד – קבר שיך בנוי על שרידי אתר קדום הנמצא על גבעה סמוכה לשיך דנון, מצפון. היום המקום הוא חלק מהכפר דנון, אך הבתים שמסביב לקבר נחשבו ככפר נפרד בסקרים של המאה הי”ט, וכך הוא מופיע עדיין במפה המנדטורית. קבר השיך נמצא בתוך מבנה בעל כיפה ובסביבתו נאספו חרסים. בסביבות גבעת קבר השיך ממצאים שונים להרחבה אתר 112 מפה 5 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

נתיב השיירה הוא מושב בגליל המערבי ממזרח לנהריה בסמוך לקילומטר ה-66 בכביש 70. היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מכורדיסטן, איראן ועיראק ונקרא בתחילה דוֹבֶא (פירושו: שפע). בשנת 1953 הצטרפו למושב לוחמי פלמ"ח שעזבו את משגב עם. המצטרפים היו יוצאי מדינות שונות, כך שהמושב נודע בבליל השפות שדיברו בו. בשנת 1958 הוחלף שם המושב לנתיב השיירה, לזכר שיירת יחיעם שהותקפה באזור המושב. שינוי השם אושר בהמשך על ידי ועדת השמות הממשלתית. אוכלוסיית המושב מונה כ – 400 נפש. ענפי המשק העיקריים: גידולי שדה, חממות, פרחים, מטעים, עבודות חוץ וחדרי אירוח כפרי.

 

חאן אל ווקף נקרא  חאן עבדאללה מבנה בודד ממזרח לאמת סולימאן פחה, מדרום למקום שבו היא חוצה את נחל געתון. בפי תושבים ערבים שמתגוררים במקום שמו חאן אל ווקף, אך במפת הסקר הבריטי הוא מסומן כדאר עבדאללה פחה. לכן נראה שנבנה ע”י עבדאללה שהיה מושל עכו אחרי סולימאן בשנים 1832-1819. המבנה פשוט וסביר להניח שהיה שייך לחווה שניצלה את המים של האמה. המבנה תוכנן היטב. מתארו ריבוע (כ – 15.5X15.5 מ’) וחדריו בנויים מסביב לחצר. הכניסה למבנה נמצאת במרכז הקיר המערבי הפונה אל האמה ומשני צדיה מדרגות העולות לגג. באגף הצפוני והדרומי יש חמישה חדרים בכל אחד, ובאגף המזרחי חדר אחד ארוך ושניים קצרים. לפני החדרים האחוריים הייתה בעבר מעין סככה פתוחה מול הכניסה. הכניסות לחדרים הצדדיים תמיד סמוכות לקיר הימני, כך שהכניסות מדרום ומצפון אינן זו מול זו. קטע האמה שליד המבנה נבנה על קשתות נמוכות ונשמר בשלמות. המעבר של האמה על נחל געתון נהרס, כנראה על ידי איתני הטבע. אתר 107,  מפה 5, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

******

קטע שישי, הלאה מנתיב השיירה לחאן עבדאללה,
בין עברון ובין אתר איסוף פסולת האזורי,  פאתי עברון, בית הקולונל,
מזרעה, פאתי רגבה לצומת רגבה

 

אתר סילוק פסולת עברון זה אתר הטמנה השייך ונמצא בשדות קיבוץ עברון. הוא  אתר הטמנת פסולת מורשה, לישובי הגליל המערבי וצפון הארץ. לאחרונה, בהתאם להנחיות המשרד לאיכות הסביבה, שודרג האתר והוא עומד בכל התקנים המחמירים הנדרשים למנוע זיהום של הסביבה ושל מי התהום. בנוסף, הוקם פרויקט לאיסוף גז. זהו פרויקט ראשוני מסוגו בארץ המנצל את הגז הנפלט מהפסולת, ליצור חשמל לצריכה עצמית ונקרא "אנרגיה ירוקה". אנרגיה זו מהווה ערך מוסף להקפדה על תקנים של המשרד לאיכות הסביבה

קיבוץ עברון בעבר השתייך לקיבוץ הארצי השומר הצעיר, הוקם בשנת 1937 על ידי קבוצת צעירים, יוצאי גרמניה. הם הקימו בנהריה מחנה אוהלים והחלו לעסוק בעבודות מזדמנות לפרנסתם. בתקופת המאורעות עברה הקבוצה לבית ליברמן לעזור באחזקה ובהגנה על חוות עין שרה. במקום הוקם מתחם חומה ומגדל ובתוכו אוהלים וצריפים. במהלך השנים נוספו לגרעין המייסד גרעינים נוספים יוצאי: פולין, טרנסילבניה, בולגריה וגרמניה ונולדו הילדים הראשונים. בשנת 1945, עלה קיבוץ עברון על הקרקע ובנה קיבוץ רב דורי, המקיים חיי חברה תוססים ובריאים ומתפרנס בכבוד מחקלאות, מתעשייה, מאתר ההטמנה ומקאנטרי. האוכלוסייה – בעברון חיים כ-700 איש: 354 חברים/ות, 153 מועמדים, צעירים וחיילים, 183 ילדים ובני נוער, 10 תושבים זמניים. ענפי המשק העיקריים: חברת "ברמד" – הנחשבת לאחת החברות המובילות בעולם בתחום ייצור מגופי וויסות ובקרה איכותיים, אתר הטמנה ומשק חקלאי כולל: מטע – אבוקדו, ליצ'י, פומלית, לימונים, זיתים ורימונים. לולים – לגידול עופות לבשר. שותפות רג"ב- שותפות איזורית בתחום החקלאות עם קיבוצים ומושבים באזור (עברון, רגבה, בית העמק, געתון). הגידולים כוללים: כותנה, חיטה, חמניות, חומוס תירס ועוד. כ- 6,000 דונם של עברון מעובדים ומרושתים. לעברון מאגר מים האוסף מימיו מעודפי נחל הגעתון. בבעלות המשק קאנטרי כולל בריכת שחיה מקורה מחוממת הפתוחה למינויים מבחוץ.

 

 

בית הקולונל נמצא צמוד לאמת המים העתיקה שהוליכה את מימי מעיינות כברי לעיר עכו ובשולי הכפר הערבי מזרעה. כך קראו כולם לאדון מקניל הבריטי שהיה בן כיתתו של סיר ווינסטון צ'רצ'יל. הבית שנבנה במחצית השניה של המאה ה-19 עבר כמה פרקים בחייו עד שהפך לחווילה יפת מראה עם תריסים כחולים וגינה לתפארת. בראשית ימיו היה בבעלותו של אפנדי מוסלמי מוחמד ספאד באשא .  בשנת 1877 השכיר  מוחמד ספאד באשא את הבית לבאהוללה שאך זה יצא מבית הסוהר בעכו ובין השנים 1877-1879 גר בו הקדוש הבאהי עד שעבר לבוסתן הגליל. בשנות השלושים של המאה שעברה הגיע קולונל מקניל, ראש הג'נדרמיה הבריטית ומתיישב בבית. מקניל היה איש ה-C.I.D , פרו ערבי שתיעב את הציונות, אך ייאמר לזכותו שניסה ואף הצליח לתווך וליצור מידה של הבנות בין אנשי הכפר מזרעה לאנשי ההגנה וכנראה אי גירוש אנשי מזרעה מכפרם נעשה בתיווכו. הוא הוסיף אגפים והידר את המבנה ואשתו ליליאן הפכה אותו מבית באוריינטציה מזרחית לבית אירופאי מודרני. על גברת מקניל שכנראה הייתה באהית, מספרים שאהבה עד למאד את גינת הבית והיתה חולפת לה בין ערוגות הפרחים נתמכת בשתי שפחותיה המקומיות שעקב נכותה העסיקה במשרה מלאה. תושבי מזרעה הזקנים מספרים את עלילות משפחת מקניל בערגה רבה והבית שהיום שייך לנכסי הבאהים הוא יצירת מופת אדריכלית של תחילת המאה העשרים. אדון מקניל ומשפחתו עוזבים את הארץ בסוף שנות הארבעים כשהוא מבין שכפות המאזנים נוטים אל הציונים. עם הקמת המדינה הפך לרכוש נפקדים ובשנות השבעים נקנה על ידי הבאהים והפכו אותו לאתר מרכזי לעליה לרגל.  מי בנה את הבית, איש אינו יודע בבהירות, אך עקב הקרבה לאמת המים יש המשערים ומצביעים על בנו החורג של אחמד ג'יזאר. הבית הוא שיקוף חיי הגבירים מסוף המאה ה-19 עד המאה העשרים. להרחבה וגם כאן.

 

 

 

המקום בשם "בית הקולונל", הוא כאמור כינוי המשמר את זכרם של בני הזוג מקניל שהיו בעלי האחוזה בעשורים האחרונים של תקופת המנדט הבריטי. "הקולונל" – אנגוס ג'ון מקניל (Angus John McNeill) נולד ביום31 במאי 1874. הוא התגייס לצבא הבריטי ולחם במערכות הגדולות שניהל הצבא בסוף המאה ה-19. בשנת 1896 השתתף במשלחתו של קיצ'נר אל הנילוס, בשנת 1898 לחם בקרב אומדורמן שבסודן, ובשנת 1900 השתתף במלחמת הבורים בדרום אפריקה. הוא התקדם בסולם הדרגות והגיע לדרגת בריגדיר גנרל. בשנת 1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הגיע מקניל אל ארץ ישראל כחלק מכוחות הצבא הבריטי והשתתף בקרבות על עזה. בתום המלחמה השתחרר מן השירות הצבאי והחליט להישאר בארץ ישראל ולהצטרף לשירות הציבורי. "אשת הקולונל" – ליליאן ווהן ברון (Lilian Vaughan BARRON) נולדה בשנת 1878. אביה היה קולונל בצבא הבריטי, ובצעירותה סבבו חייה בחוגי החברה הצבאית. בשנת 1897, בהיותה בת 19, נישאה ליליאן בגיברלטר לקפטן צ'רלס פינדלי (Charles FINDLAY), קצין צבא יליד סקוטלנד בן 33. כשנה לאחר מכן נהרג קפטן פינדלי בקרב אטברה שבסודן.
ליליאן האלמנה חזרה ללונדון, שם נישאה בשנת 1901 לפרנסיס אדוארד שבלייר (Francis Edward de Cartaret CHEVALLIER), לוטננט קולונל בן 28. גם נישואיה אלו לא החזיקו מעמד, והשניים נפרדו כעבור שנים ספורות. ביום 8 ביולי 1907 נישאה ליליאן בשלישית, והפעם לאנגוס ג'ון מקניל. נישואין אלו החזיקו מעמד והשניים חיו יחד 42 שנים.
בתום מלחמת העולם הראשונה הצטרפה ליליאן לבעלה והשניים בנו את חייהם המשותפים בארץ ישראל.
בשנת 1922, כחלק ממיסוד מערכות השלטון הבריטי על ארץ ישראל, הוחלט על הקמתה של "הז'נדרמריה הבריטית". כוח זה הורכב מקצינים ושוטרים שרובם היו ממוצא אירי, והוא נועד לשמש ככוח משטרתי שיעסוק בנושאים ביטחוניים. הפיקוד על "הז'נדרמריה הבריטית" הוטל על אנגוס ג'ון מקניל. הוא התמיד בתפקידו זה עד שנת 1926, מועד בו הוחלט, כחלק מתהליך ארגון מחדש של המשטרה הבריטית בארץ ישראל, לפרק את "הז'נדרמריה הבריטית". רבים מאנשי המשטרה הבריטית הצטרפו לכוח הצבאי שהחל להתגבש בעבר הירדן, ושיקרא לימים בשם "הלגיון הערבי", אולם מקניל בן ה-52 החליט לבחור בקריירה אזרחית. בשנת 1927 קיבל אנגוס ג'ון מקניל תפקיד נוסף במנהל האזרחי הבריטי, ומונה למנהל החווה להשבחת העדר שהוקמה סמוך לעכו. בחווה זו הוחזקו חיות משק שטופחו במיוחד על מנת להשביח את איכות העדרים בארץ ישראל. המשקים החקלאיים שנוהלו ביישובים היהודיים וביישובי הגרמנים הטמפלרים ניהלו עוד קודם לכן את עדריהם באופן קפדני, ושלטונות המנדט ביקשו להרחיב את הפעילות הזו גם אל היישובים הערביים. בחווה שניהל מקניל הוחזקו שוורים, סוסים, חמורים, איילים, תיישים וחזירים מזנים משובחים, שהושאלו למשקים השונים ברחבי הארץ בעונת ההרבעה. כעבור ארבע שנים, בשנת 1931, החליט מקניל לסיים את תפקידו ולבלות את יתרת חייו כגמלאי.
בשנת 1932 רכשו בני הזוג מקניל את בית האחוזה ששכן בקצה הכפר הערבי מזרעה. ליליאן מקניל הייתה בהאית מאמינה, אולם לא ברור אם ידעה כי בביתה התגורר בעבר בהאא אוללה, נביא הדת הבהאית, ואם זו הייתה הסיבה שרכשה את המבנה. למרות היותה של ליליאן נכה שנזקקה לכיסא גלגלים, היא טיפחה את הבית ושינתה את אופיו המזרחי לבית אחוזה מודרני שכלל את כל הנוחיות של בית מערבי. כך לדוגמה הותקן בבית מכשיר טלפון שמספרו היה נהריה 4. מסופר כי בסיוע משרתותיה הערביות נהגה לעבוד בגנים שסביב הבית, ולטפח את ערוגות הפרחים ששתלה במו ידיה. בני הזוג מקניל חיו באחוזתם חיי נוחות של גמלאים בריטים. הם השתתפו באירועים חברתיים של אנשי הממשל הבריטי, אנגוס מקניל שימש משך תשע שנים כנשיא מועדון היכטות של חיפה, שם הייתה בבעלותו יכטה בשם "עזיזה". ליליאן אספה תרומות למטרות שונות, דוגמת בתי החולים הצבאיים בארץ ישראל. שני בני הזוג תרמו מכספם למגביות שונות שנערכו בזמן מלחמת העולם השנייה, דוגמת קרן מלטה והקרן למען החיילים בחזית. ביום 12 בנובמבר 1939 אירחו בני הזוג באחוזתם את הנציב העליון מקמייקל ורעייתו לשעת התה המסורתית. בריגדיר גנרל מקניל המשיך להיות פעיל גם מבחינה כלכלית, ובשנת 1940 מונה כחבר בדירקטוריון של חברת ספיניס, רשת בתי הכולבו של הממשל הבריטי.
אנגוס ג'ון מקניל קשר קשרים אמיצים עם הערבים תושבי הכפר מזרעה, וזכה בפיהם לתואר "הקולונל" (זאת למרות שדרגתו הצבאית – בריגדיר גנרל – הייתה גבוהה הרבה יותר). בתיווכו הורשו תושבי הכפר להישאר במקומם במהלך כיבוש הגליל המערבי על ידי כוחות ההגנה בזמן מלחמת העצמאות.
ליליאן מקניל נפטרה באחוזת מזרעה ביום 16 אוגוסט 1949, ונטמנה בבית הקברות הצבאי הבריטי בעיר חיפה. זמן קצר לאחר מכן, בחודש דצמבר 1949, עזב אנגוס ג'ון מקניל את ישראל ועבר לאי קפריסין, שם נפטר ביום 22 ביוני 1950 ונקבר בעיר ניקוסיה. מקור 

 

נכנסנו בצד הצפוני של הכפר מזרעה

מזרעה כפר ערבי שבנוי על יסודות עתיקים, על רכס כורכר שהוא מועצה מקומית במחוז הצפון שהוכרזה בשנת 1996 ומתגוררים בו כ-3,700 תושבים. הוצע על ידי (פראוור ובנבנישתי לזהות מקום זה הוא Le Mezera שמצוין בתעודות צלבניות, אך מניתוח חמש תעודות שבהן מוזכר המקום ברור שהוא מצוי בקרבת ערבה וסכנין. לעומת זאת, מיקום al Mazra'ah, כפי שמופיע בחוזה הצלבני-ממלוכי משנת 1283, מתאים לאל מזרעה. Mazra'ah מופיע ככפר ברשימת המסים העות’מאנית מהמאה הט”ז, שלפיה עשרים ושבע משפחות שילמו מסים. המייחד את המקום, לעומת שאר אתרי האזור, הוא תשלום מסים עבור ג’מוסים. גרן מתאר במקום: “בניין איתן של אבני גזית כנראה חלק של מצודה קטנה”, וכן “כמה עמודים המוטלים על הארץ”. קרוב למרכז הכפר ניתן להבחין ביסוד של מבנה שמהלכו מצפון לדרום. ניתן לעקוב אחריו לאורך כ – 50 מ’. הוא בנוי מכארבעה נדבכים של אבני גזית גדולות והעליון שבהם משופע בצדו החיצוני, כך שראשו צר מבסיסו. זהו כנראה המבנה אותו מזכיר גרן. בצפון הכפר טחנת קמח שהופעלה על ידי מים מהאמה הסמוכה שבמקום זה גבוהה במיוחד, משום שכאן היא עוברת מעל הערוץ של נחל בית העמק. חרסים נאספו בעיקר בשדה ממזרח לכפר. מקור אתר 17, מפה 5, סקר ארכאולוגי של ישראל.
לאחר שהשיג שליטה בעכו, דאהר אל-עומר השתלט על מזרעה יחד עם הכפרים האחרים על החוף מצפון לעכו, הכריז על אדמותיהן כאדמות של השלטון (ג'יפתליק) ופיתח את הכפרים^[1]. לאחר הקמת אמת עכו נספחה מזרעה לאמה. האמה העוברת בתחומי מזרעה נקראת "אמת סולימאן פאשה". את הכפר חוצה נחל בית העמק, הנקרא בערבית "ואדי מג'נונה". במזרעה שוכן הבית אשר שימש את הבהאא אוללה, מייסד הדת הבהאית כבית קיץ, עת התגורר בו בשכירות בין השנים 1877–1879, ולפני שעבר לאחוזתו באל-באהג'ה.
בימי המנדט הבריטי התגוררו בכפר כ-30 משפחות שהתפרנסו בדוחק מחקלאות ועבודה במחנות הצבא הבריטי. באוגוסט 1938 הוטל על הכפר, יחד עם הכפרים האחרים באזור, קנס קולקטיבי בעקבות התנקשות ביהודי באזור. לאחר מלחמת העצמאות הועברו למזרעה שנותר ברובו ריק, ערבים מכפרים אחרים במסגרת המדיניות לריכוז בני המיעוטים במספר כפרים. בין השאר הועברו אליו ערבים מבצה וערביי אום אל פרג' שהראשונים שבהם פונו למזרעה בפברואר 1949והשאר הוכרזו כנפקדים ופונו מבן עמי למזרעה ב-14 בספטמבר 1953. כן פונו למזרעה תושבים מאל עאבסיה בינואר 1950. התושבים התגוררו במקום בצריפונים ופחונים בציפייה לשוב לכפריהם המקוריים. בשנת 1959 עודדה המדינה את התושבים בעזרת הלוואות לבנות בתי אבן. הכפר מזרעה השתייך למועצה אזורית געתון ואחר כך למטה אשר כאמור עד 1996.

 

רגבה הוא מושב שיתופי של התנועה הקיבוצית המאוחדת המושב נוסד ב-1946 על ידי קבוצת עולים אשר שירתו יחד בבריגדה היהודית. גרעין ההתיישבות כלל מספר מצומצם של מתיישבים, ומשפחותיהם הצטרפו במהלך ההקמה. המייסדים היו בעיקר אומנים בענף העץ והריהוט. חזונם היה להנחיל את הידע והערכים המקצועיים בתחום העץ בארץ. האדמות שנבחרו להתיישבות היו ממוקמות בין שני כפרים ערבים, מצפון מזרעה ומדרום סמריה (אשר נכבש במבצע בן עמי), מה שהוביל לחיכוכים בין התושבים השכנים למתיישבים. תחילה הוקם המקום כקיבוץ, אך ב-1949 הוא הפך למושב שיתופי, משום שהעולים מגרמניה לא הסכימו לוותר על השגרה המשפחתית לטובת לינה משותפת של הילדים מחוץ לבית. ההפרטה במושב החלה בשנת 1997; בשנת 2002 הופרט המושב סופית. ענפי משק עיקריים במושב הם תעשייה ("מטבחי רגבה" – מפעל רהיטים, "רגבה קל" – מפעל לייצור תבניות ליציקת פלסטיק) וחקלאות (רפת לחלב וגידולי בקר לבשר, לול רבייה ופיטום, אבוקדו, פרדס וגידולי שדה). ליד הכניסה לרגבה, לצד הכביש לנס עמים, יש אתר הנצחה לשומר בנימין ברמן שנרצח במקום זה ב-2 בנובמבר 1938.

******

קטע שביעי, מצומת רגבה לשבי ציון ודרומה לאורך החוף

שבי ציון הוא ישוב כפרי פורח בחוף הגליל המערבי בין עכו לנהריה. נוסד ב-13.4.1938 כישוב חומה ומגדל, אחד מ-3 חלוצי הישובים בגליל המערבי. המייסדים, עולים מגרמניה רובם מהכפר רקסינגן בדרום גרמניה. הישוב הוקם כמושב חקלאי שיתופי, המתבסס על חקלאות גידול שדה ומשק בעלי חיים. בצד האגודה החקלאית השיתופית התפתחה בישוב שכונה עירונית גדולה של בעלי מקצועות חופשיים. הישוב מונה כ-900 נפש, גורמי היצור בישוב, השייכים לאגודה השיתופית, כוללים ענפי חקלאות, תעשיה, מלונאות וקייט. חוף הים בשבי ציון הינו חוף רחצה מוכרז, מטופח ומצוייד במתקני שעשועים, סככות צל והוא מוגן בחלקו ע"י שובר גלים. הישוב בתהליך הרחבה להכפלת מספר התושבים. הישוב נוקט מדיניות לשימור האופי המיוחד לישוב כישוב כפרי השוכן לשפת הים.

שבי ציון הוקמה על ידי חברת רסק"ו.

חברת רסקו נוסדה בשנת 1934 על ידי הסוכנות היהודית, במטרה להקים שכונות מגורים עירוניות ומשקים חקלאיים עבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מעולי גרמניה. הקרן הקיימת לישראל סיפקה קרקע למשקים אלו. כל יחידת משק כללה 12-15 דונם של אדמת שלחין. במשקים אלו, גידול העופות היה לענף ראשי, אך גם הרפת וגידול צמחי מספוא, ירקות ועצי פרי היו לענפים משמעותיים. עד לסוף שנת 1939 הקימה רסקו ארבעה יישובים חקלאיים: שדה ורבורג, כפר שמריהו, שבי ציון ובית יצחק. עוד שני יישובים, נירה ושדה חפר, הכלולים היום בבית יצחק-שער חפר נוסדו ב-1940. החברה הקימה גם שכונות של משקי עזר בקרבת הערים, בהם בתים על 1-2 דונם. אלו כללו עד 1943 שכונות בקריית ביאליק, בחיפה בהדר הכרמל, את כפר אונו, ואת קריית שטנד בקריית בנימין. לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה רסקו בהקמת שיכונים ויישובים. באמצע שנת 1946 הוקמה בצרה וב-1947 הוקם בני ציון. בשנים 1946-1947 הוקמו שיכונים והרחבות במקומות רבים ברחבי ארץ ישראל, בין השאר בתל אביב, חולון, נהריה, יקנעם, רמת השרון, חבצלת השרון וחיפה.לאחר הקמת המדינה המשיכה רסקו בבניית שכונות למעמד הבינוני בקרבת הערים, והקימה עשרות שכונות מגורים עירוניות עממיות בכל רחבי ישראל, כולל גם דירות להשכרה שנוהלו בידי חברת הבת "דירות עם". רסקו גם עסקה בבנייה ציבורית, ובנתה את אוניברסיטת בר-אילן, אכסניית נוער בירושלים ואת כפר סילבר. החברה לא זנחה את ההתיישבות החקלאית ובין השאר סייעה בהקמת אודים ומשגב דב.בשנות השבעים בנתה רסקו שכונות בדימונה, באר שבע וירוחם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הקימה רסקו כמה מהבניינים החשובים בתולדות הארכיטקטורה הישראלית בכלל ובמפעל הבניה המקומי בכלל: החל ממגדל המגורים הראשון ברחוב בן יהודה 79 בתכנון נחום זולוטוב ומגדל שלוםבתל אביב ובהמשך שכונת רמת הדר בחיפה בתכנון מוניו גיתאי-ויינראוב ואל מנספלד.רסקו גם ניהלה רשת מלונות שכללה את המלון בשורש, את מלון אוויה, מלון יערות הכרמל, מלון אביב ואת מלון מגדל ירושלים. בסוף שנת 1970 הוחלט ברסקו למכור את המלונות ולהתרכז בייזום הקמת פרויקטים חדשים.כחברת בת של ישרס ממשיכה רסקו בבניית בתי מגורים למכירה בכל חלקי המדינה. בסוף שנות ה-90 היא הקימה שכונות מגורים בקריית מוצקין, נהריה, שכונת בית הכרם בירושלים, עכו, חיפה, אשדוד ומערב ראשון לציון. החברה גם הקימה פרויקטים מסחריים בבאר-שבע ובעומר.

הכפר השיתופי, צורת התיישבות חדשה שהקימו עולי גרמניה בכלל, והקמת חברת רסק"ו היה נושא עבודת המוסמך שלי לפני יותר משלושים שנה. אני מרשה לעצמי להביא את פתיח המאמר שנכתב  על הקמת חברת רסק"ו ופעילותה בשנים 1934 – 1940 ראו בהרחבה ושם בהרחבה על  הקמת שבי ציון.

 

 

 

כנסייה ביזנטית נחפרה במחצית שנות ה-60' על ידי משה פראוסניץ . בכנסייה הובחנו שני שלבים. מהשלב השני שרדה כתובת ביוונית עם התאריך 485/6 לסה"נ. נערכו גם חפירות ממזרח לכנסייה, באזור שבו נמצא היום "בית חווה". בסקר נאספו חרסים מהתקופה הביזנטית בלבד, אך פראוסניץ מעיד על ממצא מהתקופות ברזל ב’, פרסית ורומית. גם בחפירת טאצ'ר נמצאו מתחת לרצפת הכנסייה חרסים מהתקופה הפרסית. אתר 11,  מפה 5, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

מצפון לכנסייה נמצא בית עלמין בו קבורים שבעה מתוך תשעה לוחמי אצ"ל ולח"י שנהרגו בפריצה לכלא עכו ב-4 מאי 1948.  שבי ציון שהיה הישוב היחיד שהסכים לקברם בבית הקברות המקומי. אין ספק שזה אחד מכתמים בימיה הראשונים של המדינה.

 

******

קטע שמיני,
מחצרות יסף, חציית נחל יסף לעבר צפון בוסתן הגליל,
חציית תת קרקעית של מסילת הברזל,
הלאה בתוך בוסתן הגליל
ולאורך כביש 8510 חזרה לשדרות מנוף בעכו 

 

חצרות יסף היה שמו של אתר הקראוונים שהוקם לקליטת גלי העלייה הגדולים מאתיופיה של מבצע שלמה והעלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 בשנת 1991. האתר הוקם בתחום המקרקעין של  מחנה שרגא, שהופשר במיוחד לצורך העניין, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מטה אשר, מצפון לעכו, בין היישובים בוסתן הגליל ושבי ציון, על גדתו הצפונית של נחל יסף ומכאן שמו. האתר הוקם בשנת 1991 ופעל עד 2004.
אתרי הקרוונים הוקמו בהוראתו של שר הבינוי והשיכון דאז אריאל שרון בממשלת יצחק שמיר, כפתרון דיור זמני, לגלי העלייה ההמוניים בהיקפם, ותוכננו לשמש עד חמש שנים וכשלב מעבר לדיור קבע. חצרות יסף היה שני בגודלו מבין ארבעה אתרי קרוונים גדולים שהוקמו באותה תקופה והם: חצרות יסף, נחל בקע בבאר שבע, חצור ליד ש.ת. חצור ונווה כרמל. בנוסף, הוקמו מספר גדול של אתרים קטנים במקומות רבים בארץ.
המועצה האזורית מטה אשר, סירבה לטפל באתר, לכן, בעקבות המלצת ועדת דקל שהקים משרד הפנים לבדיקת נושא שיוך אתר הקרוואנים בחצרות יסף, החליט משרד הפנים על הקמת מועצה בחצרות יסף. בתאריך 30 במאי 1992 כוננה המועצה המקומית חצרות יסף.
מלכתחילה היה אתר הקרוונים חצרות יסף המושקע ביותר מבין כלל האתרים. נסללו בו כבישים ומדרכות משולבות, נפתחו גני ילדים ומועדוניות, בית ספר לכיתות א-ב, אולפן ונפתחו בו נציגויות קטנות של משרדים ממשלתיים כגון משרד השיכון, משרד הקליטה, משרד החינוך ועוד. החברה למתנ"סים הקימה במקום מתנ"ס  הוקמה ספריה. נפתחו שני סופרמרקטים, נקודת משטרה, ניטעו במקום גינות ציבוריות, הוקמה טיילת על חוף הים, מגרש ספורט מקצועי, מתקני שעשועים, סניף של ויצו ועוד. אתר הקרוונים חצרות יסף היה גולת הכותרת בין כלל אתרי הקרוונים, נעשו בו פעולות רבות לקידום העולים, ארגון הג'וינט תרם רבות לעשייה ולפעילות, במקום התנדבו חניכי תנועת הצופים, ובני נוער עשו בו את שנת השרות שלהם לפני גיוסם לצבא. בתום חמש שנים להקמת המועצה הקרואה היא פוזרה והאתר עבר לרשות מועצה אזורית מטה אשר, שבראשה עמד אז יהודה שביט שחלומו היה להקים במקום לאחר פינוי האתר כפר נופש בסדר גודל של כ-600 חדרים. באוקטובר 1996 מונתה לאתר חצרות יסף מנהלת שבראשה עמד עד פירוקה בשנת 2001 עם יציאת כמעט כל התושבים לישובי קבע. האחריות על האתר עברה לידי משרד הקליטה. תהליך פינוי האתר ארך עוד זמן רב ועד שפונו דייריו האחרונים, הפך לצל דמותו בימי הזוהר, העזובה שררה במקום, נגנזו התוכניות להקמת כפר הנופש. כמעט כל מה שניתן היה להעתיק למקום אחר הועבר מהאתר. חצרות יסף הוקם כאתר דיור זמני ל-5 שנים וסופו שדלתותיו נסגרו רק לאחר 13 שנים.

 

בּוּסְתַּן הַגָּלִיל הוא מושב שייך למועצה אזורית מטה אשר. מהבחינה הארגונית, המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. בשנת 1948, הקימה קבוצת ניצולי שואה מרומניה והונגריה גרעין בשם "פדויים" והתיישבה ב"בית ארמן", מבנה טמפלרי נטוש של "חוות שטול" על ראש גבעה (כיום בשטח קיבוץ שמרת). בשנת 1950 עבר גרעין ההתיישבות של קיבוץ שמרת מרמת יוחנן לשטח שהוקצה לו. עבור אנשי פדויים שהתבקשו לפנות את המבנה הטמפלרי וסביבתו נבנו בתים בשטח הבוסתן. היישוב שהתהווה קיבל את השם "בוסתן הגליל", על-שם הבוסתן בו נבנה. אחרי מלחמת העצמאות, הגיעו למקום שש משפחות ממושב בית יוסף שבעמק הירדן, אחרי שהמושב שלהם נעזב עקב הקרבות שהיו במקום. שש המשפחות התיישבו במבנים נטושים שהיו לצד כביש עכו-נהריה, באותה תקופה ומיד לאחריה הגיעו למקום משפחות נוספות, הן מישראל והן מהונגריה, והתיישבו בתוך שטח בוסתן קיים, בהן היו מספר משפחות יקים מנהריה שרצו לעסוק בחקלאות והיו מחוסרי קרקע. עם ההכרזה על הקמת היישוב צורפו כל המשפחות האלו למושב.

שדרת האקליפטוסים המרכזית של היישוב בוסתן הגליל הובילה בימי המנדט הבריטי למחנה בריטי שנקרא מחנה "סידני סמית" (Sidney Smith Barracks), על שמו של האדמירל ויליאם סידני סמית. המחנה שימש כמתחם מגורים של הקצונה הבכירה ומחנה מנהלתי בו עבדה הפקידות הבכירה (אזרחית וצבאית) של שלטונות המנדט בצפון הארץ. ב-14 ביולי 1941, בתום לחימה קשה במערכה בסוריה ובלבנון נחתם במחנה הסכם כניעת כוחות וישי הצרפתיים שישבו בסוריה ובלבנון לכוחות הבריטים ובעלות בריתה, הסכם הידוע בשם "הסכם שביתת הנשק של סאנט-ג'יין (עכו)" (Armistice of Saint Jean d`Acre). שדרת האקליפטוסים ביישוב כלולה ברשימת אתרי המורשת של המועצה לשימור אתרים. על שטח המחנה הצבאי הבריטי הוקם כאמור, היישוב בוסתן הגליל וכן מוסד חינוכי של עליית הנוער בשם "כפר הנוער פילדלפיה", אשר נקרא על שם נשות העיר פילדלפיה שבארצות הברית, אשר מימנו אותו. כפר הנוער פעל בצמוד לבוסתן הגליל וכיום פועל במקום "כפר הנוער נירים". המטווח של מחנה סידני סמית ("מטווח סנג'ין", שיבוש של St. Jean) שימש במשך שנים רבות הן את חיילי גולני והן את טירוני בית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. בסמוך אליו, נבנה בשנות ה-80 אתר קראוונים שנקרא אתר חצרות יסף.

 

******

סוף דבר

כל  דבר טוב מגיע לסיום וכך גם טיול זה שהתקיים בנחת.

רכבנו לאט וטיפסנו מעט מאוד במשך שלוש וחצי שעות וגם עצרנו כמעט שעתיים.

כך חמש וחצי שעות עברו חלפו – נהנינו ולא הרגשנו שהזמן חלף עבר.

מזג האוויר היה נעים. בתחילה היה מעט מעונן ורכבנו מול הרוחות המזרחיות.
במשך הזמן התבהר והרוחות נעלמו. לקראת סוף הטיול הבנו שהקיץ עדין כאן אבל לא סבלנו מהחום.

תודה לכל אנשי החבורה שיחד יצרו אווירה נעימה ומפרגנת והייתה אחד ממרכיבי הצלחת הטיול.
תודה לניסן יערי,  צלם חובב מוכשר שהפליא לצלם ושיתף אותנו בצילומיו.
וזה אלבום המלא
תודה למשה כץ על הובלת הטיול.
תודה לאחרים שתרמו מידיעתם והכרתם את השטח.

 
טיול זה בו למדנו להכיר מעט לעומק את משבצת ארץ זו
גורם להמשיך לרצות לטייל עם אנשים אלה במתכונת דומה באזורים אחרים.

******

 

 

 

 

 

 

 

מעת לעת, לאחר הפסקה של מספר ימים של פגרה, גובר הרצון לצאת לדווש בטיול קצר ללא צורך להשכים מאוד מוקדם בבוקר כדי לנסוע למרחק. הרי יהודה שהם אזור הבית שלי מזמנים שפע של מסלולים מתאימים. אז באופן ספונטני וללא תכנון מוקדם, חיש קל, מתארגנת קבוצה קטנה.

 

זה היה הטיול אליו יצאנו ביום שני, שמחת תורה תשע"ז (24/10/2016) אותו הובלתי בשמחה ובששון.

 

היינו קבוצה שכללה שישה רוכבים והם יוסי נחמיאס וצחי גל (חבריי הוותיקים מקבוצת בית זית), אלי שחר ולאונרדו לם (חבריי מקיבוץ תל יצחק), ברק מירון (מכפר סבא, אותו הכרתי אתמול) ואני.

 

החלטנו שהטיול יהיה קצר במרחק ובזמן (מקסימום שלוש וחצי שעות)

 

 

 

******

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון

 

 

המסלול דומה בחלקים ניכרים ממנו לשבעה טיולים קודמים  שעשיתי ממבשרת ציון להר איתן וחזרה דרך רכס צובה וכן לטיול מבשרת ציון, נחל כיסלון וחזרה מצובה

 

 

******

האזור, מרכז הרי יהודה

רכס מעוז, צובה, גבעת יערים

אזור הטיול בעורף היישובי של ירושלים
שנקרא פרוזדור ירושלים

 

פרוזדור ירושלים, בין 1949 ל-1967

 

******

מרחב הטיול,
קצת בשטח העירוני הבנוי
רובו בשטח הפתוח הכולל חורש טבעי, חורש נטוע ושטחים חקלאיים

*****

 

קטע ראשון, במורד הרכס לנחל כסלון

התחלה בשעה 07:00 ליד בנין המועצה המקומית מבשרת ציון (השמש זרחה דקות קודם לכן. זהו השבוע האחרון של שעון הקיץ)

ניסיון להגיע לקסטל – זה גן לאומי, אתר מורשת בו הוקז דם רב במלחמת העצמאות. היום כדי להכנס למקום צריך לשלם כסף….הזוי……

ירידה במעוז ציון לשכונת עין חמד

ירידה לעין נקובה והלאה לעין רפאה

עין לימון (לימור)

ערוץ נחל כסלון עד צומת השבילים

 

 

******

קטע שני, במעלה הרכס וסביב צובה

טיפוס ראשון מעל נחל כסלון

ירידה חביבה לנחל טייסים

טיפוס ארוך במעלה השלוחה לעבר גבעת יערים

בין הכרמים לכניסה לקבוץ צובה

שביל העוקף את צובה מדרום וממזרח

טיפוס למטעי צובה

ביקור והפסקה בעין צובה

טיפוס בשביל צר (לא סינגל) לא רכיב לתל צובה

חזרה לעבר מעוז ציון 

סיום

 

 

 

 

 

******

סוף דבר

טיול קצר שלוש ורבע שעות
קצת ספורט לנשמה: השקעת אנרגיה במספר עליות ארוכות וקצרות
שיטוט בנופים מוכרים ואהובים במזג אוויר סתווי מופלא
ובעיקר חברים אהובים ונחמדים שכיף לטייל איתם

אחרי טיול כזה כיף ונחמד לחזור הביתה ולהמשיך את החג

 

 

 

 

מעת לעת, כמעט שנה, שאיל אופק, חברים נוספים, ואני יוצאים ל"טיולי עומק". גם טיול ביום חמישי (20/10/2016) חוה"מ סוכות תשע"ז אותו יזם, תכנן והוביל איל, היה כזה.

 

טיול זה הוא אחד מסדרת טיולי מחקר שיזמתי הקיץ עם רז גורן ואיל אופק שותף בה. מטרתה להכיר את מרחב התפר בין שטח מדינת ישראל ובין הגדה המערבית/יהודה ושומרון וללמוד עליו ואודותיו. כל טיול מוקדש לאזור מסוים והוא מתקיים במשבצת ארץ מוגדרת שתחומה על ידי גדר ההפרדה. המסלול בדרך כלל הוא ארוך, יש בו גם אתגרים פיסיים ומהלכו נגזר מאילוצים של פריסת גדרות ושערים. בכל פעם מצטרפים אלינו חברים שאוהבים סוג טיול שכזה.

 

גם הפעם, החבורה הייתה מלוכדת וסולידרית של רוכבים ותיקים, מנוסים, מחושלים ומתעניינים. רכבנו כקבוצה. אם נוצרו פערים, הראשונים תמיד חיכו לאחרונים ובעיקר בצמתי הדרכים.

 

קבוצה כללה תשעה אנשים שהגיעו מכל קצווי הארץ, מהעמק, מהגולן, מהשרון, ממטרופולין תל אביב והרי יהודה: איל אופק (עמיקם), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), רז גורן (כפר יונה) יעקב פרומן ונתי זיו (מולדת), גיל מועלם (גבעת יואב), אופיר בר (יוקנעם המושבה) ואני (מבשרת ציון).

 

חלק מאנשי הקבוצה צלמו גם וצילומיהם משולבים בסיפור טיול זה.

 

 

יצקנו לטיול תוכן רב של ידיעת הארץ. הדוברים היו בעיקר איל אופק, יעקב פרומן ואני. דברנו על נושאים שונים בתחומי גאוגרפיה פיזית, יישוביים ותשתיות ודרכים, היסטוריה, מורשת קרב, גבולות וגדרות. נדרשנו וגם לנושאי טבע ארכאולוגיה.

 

******

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון באזור המשתרע
בדרום עמק יזרעאל ובמערב רכס הגלבוע

גבעת עוז – כביש 66 – יער גבעת עוז – לאורך גדר ההפרדה – ליד זובובה – חציית נחל תענך –

מדרום לרם און – חציית הקישון – מוקייבלה – חציית כביש 60 ליד מעבר ג'למה –

נחל גלבוע – הר גיבורים – חרבת מזר – למרגלות גבעת חוחית – מצפור יצחק חידו –

כביש נוף הגלבוע – חניון כתף שאול – הר שאול –

סינגל הגלבוע – עין נורית – חרבת נורית – יער וינגייט –

חציית כביש התענכים – עין יזרעאל – דרך נוף נחל חרוד – נחל יזרעאל –

חציית כביש 60 – תוואי הרכבת הטורקית (מסילת השומרון) – גשר המסילה על נחל גלבוע –

דרך מקבילה לכביש 675 (התענכים) – כביש 6724 – יישובי חבר –

חציית הקישון – חציית נחל זבדון – נחל תענך –

 

תיאור המסלול אצל רז גורן

 ******

נתחיל עם
"קצת" גאוגרפיה על אזור הטיול
(הרבה מפות ומעט מלל)
 

 

 

עמק יזרעאל עמק גדול בצפון ארץ ישראל, התחום בין הרי הגליל התחתון, הרי השומרון ורכס הכרמל, והוא נמשך ממישור החוף ועד לבקעת הירדן. במובן הרחב והמקובל העמק הוא חלק מהגליל והוא הגדול בעמקי הגליל. עמק יזרעאל הוא הגדול בשברי המשנה של השבר הסורי אפריקני. במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב (הר אמיר, רמות מנשה והכרמל) ושלוחתו בצפון מזרח (הגלבוע) ומצפון בין הגליל התחתון, רמת צבאים שהיא חלק מרמותיו  המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מגבעותיו המערביים.
עמק יזרעאל מתחלק לשני אזורים עיקריים, המופרדים על ידי קו פרשת המים הארצי – העמק המערבי (בקעת מגידו) והמשכו דרומה עמק ג'נין הכולל את אזור תענך, והעמק המזרחי (עמק חרוד). בקעת כסולות (בין הר התבור להרי נצרת) מהווה שלוחה של העמק מצפון-מזרח, ועמק זבולון ממשיך אותו לצפון-מערב עד לחוף הים.

 

 

נחל הקישון המנקז את חלקו המערבי של עמק יזרעאל והוא נחל איתן לרוב אורכו​ והוא הנחל השני בגודלו בנחלי החוף של ישראל ומהחשובים שבהם, ונחשב בעבר לנחל המזוהם ביותר בישראל. אורך הנחל הוא כ-70 ק"מ. אגן הניקוז שלו רחב ביותר. נחל הקישון מנקז את צפון הרי השומרון, את המורדות המערביים של הגלבוע את המורדות המזרחיים של הר אמיר, רמות מנשה ושל הכרמל, את המורדות הדרומיים של הרי נצרת וגבעות אלונים-טבעון ושפרעם.
היובל החשוב של הקישון הוא נחל ציפורי הכולל את נחל יפתחאל. יובלים נוספים הם הנחלים: נחל עדשים, נחל מזרע, נחל צבי, נחל נהלל, נחל בית לחם, נחל גדורה – מצפון, ונחל תענך ונחל גלבוע מכיוון רכס הגלבוע, נחל קיני, נחל מדרך, נחל משמר, נחל השופט, נחל קרת ונחל יקנעם היורדים אליו מרמות מנשה ונחל יגור, נחל נשר ונחל סעדיה היורדים אליו מהכרמל.​

 

הגלבוע המהווה את השלוחה הצפון מזרחית של הרי השומרון. כיוונו הכללי של הרכס הוא דרום מזרח – צפון מערב, אורכו כ-18 קילומטר ורוחבו 8 קילומטר. רכס הגלבוע מורכב מ-11 פסגות, הגבוהה בהן היא פסגת מלכישוע (536 מטר). חלק מהפסגות הנוספות הן הר אבנר (499 מטר), הר ברקן (497 מטר), הר יצפור (475), הר לפידים (434), הר אחינעם (451), הר אבינדב (440) והר שאול (302). גבולות הרכס הם נחל בזק בדרום, עמק יזרעאל במערב, עמק חרוד בצפון ועמק הירדן ממזרח. דמותו של ההר עוצבה כתוצאה מהפעילות לאורך העתק גלבוע כרמל. ההעתק הפועל במגמה צפונית-מערבית, נוצר כתוצאה מתזוזה צפונית של הבקע הסורי-אפריקני, לכן מתרומם קצהו המזרחי והוא תלול יותר מאשר קצהו המערבי. במבט על ההר מעמק חרוד, הנמצא 100 מטר מתחת לפני הים, נראה הרכס כמערכת צוקים גדולה ותלולה – גובה של 650 מטר מעל פני השטח. ברוב שטחו של הגלבוע האקלים הוא ים-תיכוני ויורדים בו כ-450 מ"מ משקעים בשנה. על פסגת ההר עובר קו פרשת המים העילי של ארץ ישראל, וזו הנקודה המזרחית ביותר בה עובר קו זה, כ-12 ק"מ בקו אווירי מהירדן. המאפיינים הטבעיים של הר הגלבוע הם סלע גיר קשה. הרים תלולים וצמחייה רבה ומגוונת. הסלעים העיקריים המרכיבים את ההר הם דולומיט, גיר, קירטון, צור ובזלת.
הר הגלבוע מתאפיין בצמחייה מסוג "בתה ים תיכונית" (צורת צמחייה בה שולטים בשטח בני שיח, שגובהם אינו עולה על 50 ס"מ, בשילוב עם צמחים עשבוניים). הכולל מאות מינים של צמחים היוצרים בעונת הפריחה מרבדי פריחה מרהיבים, בין המינים השונים ישנם כלניות, נוריות, צבעוני ההרים, ופרגים. הייחודי שבהם הוא אירוס הגלבוע פורח בסוף מרץ ותחילת אפריל. אירוס הגלבוע נחשב מין אנדמי, הגדל רק בגלבוע ובצפון השומרון. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 נטעה קרן קיימת לישראל בגלבוע כ-20 אלף דונם של עצים, רובם ככולם אורנים.

 

הגלבוע מוזכר בתנ"ך בספר שמואל, בסיפור על נפילת שאול ובניו במלחמה נגד הפלשתים כמקום שבו נפלו הבנים והתאבד שאול ובקינתו של דוד. בתנ"ך לא נזכרים יישובים על ההר. בתקופה הביזנטית התקיים יישוב קטן בחלקו הדרום מזרחי, שאת חורבותיו ניתן לראות גם כיום.

לפני מלחמת העצמאות היו בגלבוע כ-15 כפרים ערבים, כפרים אלו שימשו בסיסים לכנופיות בתקופת המרד הערבי ומלחמת העצמאות ובמהלכה כבש צה"ל את מחציתו הצפונית של הגלבוע עד שולי הרכס. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן אזור הספר בהרי הגלבוע היה ריק מיישובים ויחסית היה רגוע מבחינה ביטחונית. במהלך השנים הוקמו בו מספר יישובים. בשוליו המערביים לכיוון מעיין חרוד הוקם על חורבות הכפר הנטוש נוריס, מושב נורית (1950) שננטש בהמשך והפך להיות מחנה הגדנ"ע, שאף הוא ננטש בשנות ה-90'; בשוליו המזרחיים במורדות לעבר בקעת בית שאן נקבע בראשית שנות ה-50' שטח אימונים (ש"א 114); בראשית שנות ה-60', הוקמה במרכז הרי הגלבוע ההיאחזות נח"ל מעלה גלבוע (1962), השנייה במסגרת תוכנית "מצודות הספר", שאוזרחה אחרי שש שנים והייתה לקיבוץ (1968), כיישוב היחידי באזור זה. בשנים אלה נסללה דרך הפטרולים לאורך הגלבוע מנחל בזק במזרח ועד נורית במערב; במלחמת ששת הימים נכבש גם יתר הגלבוע. במחצית שנות ה-70', בעת שלא התקיים ספר באזור, הוקמה בסמוך למעלה גלבוע היאחזות נוספת, נח"ל מלכישוע (1976) שאוזרחה כשש שנים לאחר מכן ( 1982). בסוף שנות ה-80', הוקם בגלבוע היישוב השלישי, קיבוץ מירב (1987). באותה עת הוקם במורדות המערביים של הגלבוע, היישוב הקהילתי גן נר (1987) ובמחצית שנות ה-90' מוקמה בו המפקדה המרחבית של יחידות משמר הגבול בצפון מרחב התפר. בנוסף הייתה הייתה תוכנית להקמת יישוב חמישי על הגלבוע בשם "מיכל" אולם תוכנית זו נגנזה לאחר שהחברה להגנת הטבע התנגדה להקמה בגלל הפגיעה הסביבתית שתיגרם.

 

אזור בתחום שטח השיפוט של המועצה האזורית גלבוע

מועצה אזורית גלבוע – מועצה אזורית הגלבוע השוכנת בחלקו המזרחי והדרומי של עמק יזרעאל, למרגלות הר הגלבוע. בשטח המועצה מתגוררים למעלה מ-28,000 תושבים ב- 33 יישובים מהם 14 מושבים, 8 קיבוצים, 5 יישובים ערבים ו־6 יישובים קהילתיים. שטחה משתרע על כ־250,000 דונם . גבולות שטח השיפוט של המועצה: בצפון: מועצה אזורית עמק יזרעאל; במערב: מועצה אזורית מגידו; בדרום: קו הירוק; במזרח: מועצה אזורית עמק המעיינות;

 

 

אופי האזור, 
חלקו המערבי כפרי, יישובים ושטחים ביניהם
חלקו המזרחי, שטח פתוח ובעיקר חורש

 

******

נמשיך עם ההיסטוריה של "הגיאו":
גיאו-אסטרטגיה, גיאו-פוליטיקה וגיאוגרפיה יישובית
של אזור הגלבוע ודרום עמק יזרעאל מאז תקופת המנדט

בתקופת המנדט הבריטי
האזור בקצה הצפוני של נפת ג'נין

אזור מחוץ למפת התיישבות היהודית שנמצאת בעמק יזרעאל

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

 

במלחמת העצמאות האזור היה אחד מזירות הלחימה הקשות
של חטיבת גולני בה ספגה אבדות כבדות

 

מבצע ארז היה מבצע חטיבת גולני במלחמת העצמאות בזמן בלימת פלישת צבאות ערב לכיבוש כפרים ברכס הגלבוע ובפתח ואדי ערה, כהכנה לקראת המבצע לכיבוש ג'נין. טרם המבצע חטיבת גולני עסקה עד אז בעצירת הפלישה הסורית בעמק הירדן והפלישה העיראקית בחזית קיבוץ גשר-כוכב הירדן. לאחר מכן נתפנתה למשימות התקפיות. הכפר זרעין חלש על עמק יזרעאל. תושבי הכפר פונו ובמקומם ישבו חיילים מצבא ההצלה של פאוזי אל קאוקג'י. הם צלפו על העובדים בשדות ועל התנועה בכביש עפולה-בית שאן. ב-20 באפריל 1948 נכשל כח של פלמ"ח מחטיבת יפתח בניסיון לכבוש את הכפר. בליל 28/29 במאי 1948 נכבש הכפר זרעין על ידי גדוד גדעון (גדוד 13) של חטיבת גולני בקרב קל יחסית, בתי הכפר פוצצו. לאחר המלחמה על מקום הכפר נמצא כיום קיבוץ יזרעאל. בלילה הבא הוסיפו כוחות גולני וכבשו את הכפרים נוריס ומזאר בכתף הגלבוע. החלה בריחה מהכפרים ערבונה וסנדלה והם נכבשו ללא קרב. בגזרה המערבית של המבצע כבשו כוחות גולני בליל 30/29 במאי 1948 לאחר קרב קשה את תל מגידו, הכפר לג'ון ומשטרת לג'ון (כיום כלא מגידו) והקנו שליטה על הפתח המערבי של ואדי ערה. הישגי מבצע ארז איפשרו את השלב הבא של התקפת ג'נין.

 

 

הקרב על ג'נין שנקרא גם מבצע יצחק, התרחש ב-3 ביוני 1948. ביום זה תקפו כוחות של צה"ל את כוחות חיל המשלוח העיראקי בג'נין. ההתקפה שהצליחה בראשיתה, הסתיימה בנסיגת כוחות צה"ל מג'נין וסביבתה באבידות כבדות. סוף מאי 1948 התייצב המצב בצפון. ההתקפות הסוריות על בקעת הירדן נהדפו, הכוחות הלבנוניים הובסו במלכיה וחיל המשלוח העיראקי נכשל בניסיונו לכבוש את גשר וכאוכב אל הווא ונכנס לצפון המשולש. צבא ההצלהשל קאוקג'י חנה באזור נצרת. המרחק בינו ובין העיראקים לא עלה על 12 ק"מ והיה חשש סביר מפני מבצע משולב שלהם שיבתר את עמק יזרעאל. המגמה העיקרית של מפקד חזית הצפון משה כרמל הייתה להסיר את האיום הזה על ידי השתלטות על השלוחה המזרחית של הגלבוע ועל חלקו המרכזי של עמק יזרעאל כולל ג'נין. בשלב ראשון כבשו כוחות גדוד 13 של גולני (גדוד גדעון) כפרים בשולי הגלבוע ובפתחת ג'נין (מבצע ארז). הצלחת מבצע זה אפשרה את הרחבתו לכיבוש ג'נין (מבצע יצחק).

חיל המשלוח העיראקי – משלת עיראק החליטה להתערב במלחמה בארץ ישראל ב-23 באפריל 1948, לאחר כיבוש חיפה על ידי כוחות ההגנה. הם הודיעו לבריטים כי "לנוכח התוקפנות הציונית המתמשכת (דיר יאסין, טבריה וטבח נורא בחיפה), עיראק מוכרחה להתערב כמדינה ערבית וגם בגלל שדעת הקהל בעיראק עומדת על נקיטת פעולה כלשהי". ב-15 במאי 1948 חצה הכוח העיראקי את הירדן במעברה ותקף במשך מספר ימים את קיבוץ גשר ואת תחנת המשטרה הסמוכה. כל ההתקפות נהדפו. ב-18 במאי 1948 הם ניסו לכבוש את מבצר כוכב הירדן אך נהדפו באבידות כבדות על ידי כוחות גולני. ב-22 במאי 1948 נואשו העיראקים מלהשתלט על קיבוץ גשר וסביבתו ונסוגו מהחזית למזרח הירדן. הם שבו וחצו את הירדן בגשר דמיה והתמקמו במשולש הערבי (צפון השומרון במרחב שכם ג'נין, טול כרם). מאז הגיעם לשומרון לא הראו העיראקים פעילות רבה פרט להתקפה על גאולים ב-28 במאי 1948 וכיבוש תחנת השאיבה בראש העין ב-30 במאי 1948. לקראת סוף המלחמה הוחזר חיל המשלוח לעיראק. לכאורה, נמשך מצב הלוחמה עם עיראק עד עצם היום הזה משום שלא נחתם הסכם שביתת נשק בין מדינת ישראל לעיראק כפי שנחתם עם ארבע מדינות ערב האחרות.

ההתקפה על ג'נין – ג'נין נמצאת בתוך גיא עמוק ומוקפת הרים, כדי לכבשה יש צורך לכבוש את ההרים המקיפים אותה ממזרח וממערב, לסגור עליה כבתנועת מלקחיים ואחר כך לפרוץ לתוך העיר. בליל ה-2 – 3 ביוני החלו גדודי חטיבת כרמלי לנוע לעבר ג'נין. גדוד 21 עלה על רכס ההרים המערבי וכבש אותם תוך קרב קצר. גדוד 22 השתלט על רוב הרכס המזרחי. שתי פלוגות מגדוד 13 של חטיבת גולני כבשו את המשלטים החולשים על הכביש לג'נין. עם שחר נראתה ג'נין שקטה לאחר שרוב תושביה ומגיניה ברחו עם תחילת הקרבות באזור. משה כרמל התקשר ממטה המבצע בכפר סנדלה ודיווח על המצב. המטכ"ל קיבל בפליאה ובקורת רוח את ההצלחה המהירה של ההתקפה. השטח היה טרשי וקשה היה להתחפר בו. עם שחר החלו הפגזות וצליפות מכיוון בניין המשטרה שלא נכבש. פגז אחד נפל בתוך עמדת הפיקוד של גדוד 21 והרג את הסמג"ד שרגא מוסטובולסקי (על שמו מחנה שרגא ליד נהריה ורחוב יהושפט בעכו). כפריי הכפר בורקין הסמוך החלו לצלוף על לוחמי גדוד 21 שהשיבו אש. תחנת המשטרה הופגזה בתותחים ומרגמות. כעבור זמן מה נחלשה האש והמצב החל להתייצב.

 

 

גדוד 5/2 של החטיבה העיראקית בפיקודו של עומר עלי חנה באותו זמן ביחד עם סוללת התותחים המסופחת אליו, בסביבות שכם לשם נסוג לאחר שפינה את ג'נין יום קודם לכן. כאשר הגיעו הפליטים מג'נין וסיפרו על התקפת היהודים החליט המג"ד בעצמו, בניגוד להוראות המפורשות שקיבל, לצאת מיד לג'נין. בשעה 10.00 הבחינו חיילי גדוד 21 בעשרות כלי רכב הנעים מכיוון שכם. מיד החלה הפגזה עזה, הסתערות על הרכס המערבי והפצצת מטוסים. העיראקים הסתערו שוב ושוב כשהם מסתייעים באש תופת. רבים מהם התקדמו בהליכה ומכונת היריה קצרה בהם, אולם אחרים המשיכו לתקוף. תוך זמן קצר היה מספר הנפגעים בקרב לוחמי כרמלי גדול והחלה נסיגה לא מסודרת. חלק מהנסוגים נסוגו לעבר ג'נין ומשם עלו על המשלט המזרחי שהוחזק על ידי לוחמי גדוד 22. חלק מהנסוגים עברו ליד תחנת המשטרה לאחר שנפוצה שמועה שהבניין נכבש. כשהיו ליד הבניין פתחו עליהם הערבים באש. חלק מהנסוגים נהרגו וחלק נפלו בשבי ונרצחו לאחר מכך. אחד מהשבויים היה יצחק בית יעקב, שאחרי הנסיגה נשאר לטפל בחייל פצוע. החיילים העיראקים לקחו אותו ואת הפצוע השני בשבי, רצחו אותם ושרפו את גופותיהם. בשעה 14.00 נכנס טור של משוריינים ואוטובוסים ובתוכם פלוגת מכי"ם של כרמלי. אתם נכנסו שתי פלוגות של גולני שסרקו את העיר וכבשו משלט מדרום לג'נין.  עם רדת הלילה היו ג'נין והרכס המזרחי בידי צה"ל. מתחנת המשטרה נקלטה קריאה: "היהודים בתוך העיר, בנין המשטרה בסכנה, הצילו!". העיראקים הפסיקו את ההתקפה והתכוננו ליום הבא.

עם רדת הליל יצאו משה כרמל ומרדכי מקלף לעפולה כדי להתקשר משם עם יגאל ידין במטכ"ל. כרמל הבהיר כי אי אפשר להחזיק בג'נין כטריז יחיד ב"משולש" כי כל כוח האויב יוטל שם נגדו. אם יש כוונה לתקוף במרכז את טול כרם במטרת כיבוש, יש טעם להחזיק בג'נין ואם לא, יש לסגת מג'נין. ידין הודיע שאין כל סיכוי לפעולה בחזית המרכז בכיוון טול כרם וביקש מכרמל להכריע בעניין הנסיגה לפי שיקול דעתו. בחצות הודיע כרמל על החלטתו לסגת מהעיר וממשלטיה עד עלות השחר ולהיערך בשורת גבעות כ-1.5 ק"מ מצפון לעיר.

קרב ג'נין היה אחד הקרבות הקשים והמרים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות. בקרב נהרגו 50 לוחמים וכ-100 נפצעו. חלק מההרוגים היו נעדרים שנפלו בשבי ונרצחו. 45 מההרוגים היו מגדוד 21. בגלל הנסיגה המבוהלת נשארו רוב ההרוגים בשטח. לאחר חיפושים בפיקודו של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן נקברו שרידיהם של 46 לוחמים בקרב זה בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים בתאריך 3 באוגוסט 1950. חלקם של הנופלים נקבר בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בעפולה. לעיראקים ולמקומיים היו כ- 200 הרוגים ומספר דומה של פצועים. הקרב הסתיים בכישלון משום שלא היה חלק מאופנסיבה רחבה יותר באזור המרכז וכן לא הוערכו כראוי תנאי השטח ועוצמת הצבא העיראקי.

 

תמונת החזית בתום הקרבות מול הצבא העיראקי שכבש את צפון השומרון

ב 9 ביוני 1948 נכשל ניסיון של גולני לכבוש את בנין משטרת ג'נין. חומר הנפץ שהונח ליד חומת הבניין לא יצר פרצה מספקת לחדירה. בקרבות עשרת הימים ב 9 – 12 ביולי 1948 פתחו העיראקים בהתקפה חזיתית על כוחות גולני מצפון לג'נין ואילצו אותם לסגת צפונה עד לקו מזאר – זרעין-הר ברקן, שהיה נוח יותר להגנה. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן הוזז קו הגבול באזור דרומה ונספחו למדינת ישראל הכפרים הערביים סנדלה ומוקיבלה.

קו הירוק שנקבע בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן
במרס 1949 שהסיג את הצבא העיראקי מהגזרה

תמונת מצב היישובית לאחר מלחמת העצמאות,
דרום עמק יזרעאל עדין לא מיושב, חבל תענך טרם הוקם

הקו הירוק שהתקיים עד מלחמת ששת הימים,  

עד מלחמת ששת הימים השתרע אזור הספר עם ירדן לאורך קו גבול הארוך והמפותל של ישראל באותה עת, כ- 530 ק"מ, מנגב כנרות בצפון ועד אילת בדרום. בחלקים מספר הגבול עם ירדן היו ישובים כפריים ואזורים נרחבים אחרים של הספר היו ריקים מיישובים ובהם נקבעו שטחי אימונים. בשל אורכו הרב, היה הספר שלאורך גבול ירדן שונה בין חלקיו. הספר שמול הגדה  המערבית, מול האזור בו התגוררו רב תושבי הארץ, היה אחר מזה שהיה מול אזורים פריפריים, בצפון ובדרום.הסכם שביתת הנשק הותיר לאורך הקו הירוק בגדה המערבית גזרה באורך של כ-300 ק"מ, ובה שפע  אזורים פרוצים הריקים מיישובים, בהם שטחי כפרים ערבים נטושים ובחלקם כפרים ערבים שסופחו לשטח מדינת ישראל בעקבות ההסכם עם ממלכת ירדן.
ב"כפרי הספר הערבים", שבתחום ישראל נמצאת רצועה המשתרעת מפתחת ג'נין, עבור באזור ואדי ערה ולאורך המורדות המערביים של השומרון ומזרח השרון, התקיים עד שנת 1966 ממשל צבאי. על מנת להקהות מציאות דמוגראפית זו, היה צורך בחיזוק האחיזה הישראלית והגברת הנוכחות באזורים " בעיתיים", על ידי סתימת "הפרצות הטריטוריאליות". הדבר בוצע על ידי הקמת יישובי ספר בגושים או בנקודות בודדות עם היאחזויות נח"ל או אף בשילובן – כל זאת לצד קביעת שטחי אימונים ונוכחות צבאית קבועה וכן דינאמית לאורך הספר. ההתיישבות החבלית הייתה אחד הפתרונות שמצאו המוסדות המיישבים לקבוע חזקה בשטחים גדולים באמצעות אוכלוסיה כפרית שיצקו לה מסגרת ארגונית, הנמצאת בקשרים כלכליים וחברתיים סמוכים, שלרשותה שטחי עיבוד גדולים. חרף הקשיים המובנים באוכלוסיה זו, תרומתה הייתה חשובה, וכך יכולה הייתה הנוכחות בשטח גדול להתקיים עם אוכלוסיה קטנה יחסית. כך הוקמו יישובי ביכורה בעמק בית שאן הדרומי,  יישובי חבל תענך בצפון ספר הגדה המערבית מדרום לעפולה ועד הקו הירוק, יישובי גוש תל מונד בשרון באזור ממזרח לנתניה ויישובי דרום מזרח השרון, יישובי פרוזדור ירושלים, חבל עדולם בדרום מזרח פרוזדור ירושלים, ויישובי מזרח חבל לכיש בשפלה מול הדום הר חברון. במקומות מסוימים יישובי הנח"ל תגברו את ההתיישבות הגושית.

 

מראשית שנות החמישים הגלבוע וחבל תענך
נמצא בספר מול ג'נין ועד מלחמת ששת הימים

ספר  גבול הירדן בגדה המערבית מול צפון השומרון, שהתקיים עד קיץ 1967 , השתרע במספר אזורים, מהרי הגלבוע, עבור דרך דרום מזרח עמק יזרעאל מול פתחת ג'נין, הר אמיר ושלוחותיו מעל ואדי ערה. לאחר מלחמת העצמאות מערבה מהגלבוע, לצד קיבוץ יזרעאל, שהוקם על עיי הכפר הנטוש זרעין (1948) הוקמו יישובי חבל תענך, התיישבות גושית שנשאה את שם היישוב הקדום תענך. התיישבות זו נועדה לתת מענה הן לסתימת הפרצות בספר והן ליישוב העולים הרבים שהגיעו בשנות ה-50, בעלייה ההמונית מהתפוצות: מרוקו, תוניסיה, כורדיסטן, איראן, טורקיה ופולין. בדומה לחבל לכיש, תוכנן חבל תענך להיות חבל התיישבותי שלם. היישובים בחבל תענך הוקמו כך שלכל שלושה יישובים צמודים ישנו מרכז אזורי משותף המספק את צורכי שלושת היישובים וכולם נועדו להיות בזיקה לעיר הגדולה באזור, עפולה. בתחילה, כל יישוביו קיבלו  את השם תענך בתוספת אות, עד לקבלת השם החדש (תענך א' – אביטל; תענך ב' – פרזון; תענך ג' – מיטב וכו'). חלק משמות היישובים והמרכזים הם בהשראת דבורה הנביאה ושירת דבורה: "בספל אדירים הקריבה חמאה", "יעל אשת חבר הקיני", "חדלו פרזון בישראל", "דבורה וברק בן אבינועם". המושבים המזרחיים הוקמו על אדמות הכפר הנטוש אל מזאר והם אביטל, פרזון (1953), מיטב (1954) ונבנו סביב המרכז יעל (1960); המושבים המרכזיים אדירים, ברק, דבורה (1956), סביב המרכז חבר (1958); המושבים המערביים, ניר יפה, מלאה, אדירים, ברק (1956), סביב המרכז אמן (1958) ואליהם מאוחר יותר הצטרפו המושבים רם און שמקמיו היו בני המושבים הוותיקים בארץ (1960) ומגן שאול שמקימיו היו הדור השני של מייסדי מושבי תענך (1976). באזור היו שני כפרים ערביים שהסכמי שביתת הנשק הותירו אותם בשטח ישראל: צ'נדלה ומוקיבלה.

 

 

מאמצע שנות ה-90, מרחב התפר מול צפון השומרון

מרחב התפר – המונח תפר בהקשרו הגיאוגרפי אינו מופיע במינוח המקצועי ואף לא במילון. יחד עם זאת, בעשורים האחרונים השימוש בו הוא לחבל ארץ, שבמהותו הוא צר וארוך בדומה לרצועה , המהווה  את התפר החיבור של שטח ישראל עם שטח הגדה המערבית/ שטח אזור יהודה ושומרון (איו"ש) בדומה לחיבור שני קטעי אריג. מרחב התפר שיש יקראו לו גם רצועת התפר אינו מוגדר על פי קווי תיחום גיאוגרפים ברורים ומוגדרים. למשל לצורך ביטחון שוטף הוא הוגדר כתחום שבו יש צורך לרכז את עיקר המאמץ והפעילות הביטחונית. רוחב מרחב התפר אינו קבוע ומשתנה בהתאם לנסיבות המבצעיות הנגזרות מהתנאים הגיאוגרפיים הפיזיים והיישוביים.
הקו הירוק, קו שביתת הנשק שנקבע במרס 1949 הפריד עד 1967 בין שטח מדינת ישראל ובין המערבית של הממלכה האשמית. לאחר מלחמת ששת הימים, שונה, לא באופן רשמי שמה של הגדה המערבית והיא הפכה, כאמור, להקרא איו"ש. הקו הירוק בוטל כקו שביתת הנשק בין ישראל וירדן. קו הגבול בין ירדן וישראל נקבע בהסכם השלום בשנת 1994 בערבה ובעמק הירדן ולאורך הירדן בתחום הגדה נשאר קו הפסקת האש עד להסכם סופי עם הפלסטינים.

 

******

למי שנותר עניין, כוח, סבלנות וחשק
מוזמן לעקוב אחרי שבעת קטעי המסלול, המראות והמקומות

 

 

******

קטע ראשון,
מערב תענך, מגבעת עוז עד רם און

יציאה מהחנייה בקיבוץ גבעת עוז

דרומה מזרחה בשולי כביש 66 בקטע צומת מגידו – עד מחסום סלם  (מחסום ג'נין) בגדר הפרדה ליד הכניסה לכפר סלם

פנייה מזרחה (שמאלה) לדרך 4X4 בשולי יער גבעת עוז שהייתה חלק מדרך הפטרולים הישנה עד 1967

בדרך תצפית טובה על הכפר זובובה ועל כל העמק והגלבוע

גלישה במורד הדרך עד הפינה של גדר ההפרדה

פנייה דרומה בדרך הפטרולים הישנה בשולי השדה המשמשת את החקלאיים והלאה לאורכה צמוד לדרך המערכת של גדר ההפרדה

חציית נחל תענך 

הגעה למשבצת רם און, למזלנו עבר חקלאי שפתח לנו את השער המערבי של הגדר המקיפה אותה

הקפת את המשבצת מדרום וממזרח אחר כך הגיע חקלאי אחר שפתח את השער המזרחי של הגדר. 

 

 

כביש 66 הוא כביש אורך במערב עמק יזרעאל, הנמתח לאורך המורדות המזרחיים של רמות מנשה והכרמל ומקשר בין יוקנעם, אזור משמר העמק לצומת מגידו ואזור ג'נין, כאשר מחסום סלם מחלק את הכביש לחלק צפוני הפתוח לישראלים בשליטת ישראל, וחלק דרומי הפתוח לפלסטינים בשליטת הרשות הפלסטינית. אורך הכביש הוא 31 ק"מ, כאשר 17 ק"מ בישראל, ו־14 ק"מ ברשות הפלסטינית. הכביש הנוכחי מבוסס על דרך עתיקה שקישרה בין חיפה לכפר לג'ון וג'נין. הדרך נסללה לראשונה באופן חפוז ב־1929 מצומת העמקים ועד תל מגידו, לכבוד ביקור מתוכנן של ג'ון ד. רוקפלר, הבן בחפירות הארכיאולוגיות במגידו שלא יצא לבסוף אל הפועל. הכביש יוחד לשימוש של החופרים במגידו בלבד, ונאסר השימוש בו למטרות אחרות. עם זאת, הותר לחברי משמר העמק (השוכנת בסמוך מאוד לדרך) להשתמש בכביש בו. בין השנים 1932–1936 נסלל הכביש מחדש לשימוש כלל הנהגים, דבר שקיצר את מרחק הנסיעה בין חיפה לתל אביב ב־35 ק"מ. מאוחר יותר, עם סלילת כביש 4 במישור החוף, עברה התנועה הבין-עירונית לכביש זה, ופחתה חשיבותו של כביש 66. כינויו של הכביש בתקופה זו היה 'כביש מגידו', או 'כביש חיפה-ג'נין'. במהלך מלחמת העצמאות שימש הכביש את צבא ההצלה בבואו מג'נין לקרב משמר העמק. בתום המלחמה, עבר קו הגבול בין ישראל לירדן באמצע הכביש, בסמוך לג'למה והכביש חולק לשני חלקים נפרדים. הכביש שנותר בשטחה של ישראל הפך מכביש ראשי בין ג'נין לחיפה לכביש אזורי בשימוש מועט ובתחזוקה לקויה. בעת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל בינואר 1964, נפתח בנקודת הגבול בין שני חלקי הכביש מעבר גבול מיוחד, בו עבר האפיפיור מירדן לישראל. במלחמת ששת הימים שימש הכביש כציר פריצה של חטיבה 45 למבואותיה המערביים של ג'נין, ולכיוון עמק דותן. לאחר סיום המלחמה שב ואוחד הכביש לקשר בין חיפה ואזור ג'נין, ממנו הגיעו פועלים פלסטינים רבים לעבודה בישראל. ביולי 1968 דווח על כוונה לשקם את הכביש ששימש את יישובי העמק..הרבה לא נעשה נכון לשנת 2016  הכביש הוא בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, וברובו ללא גדר הפרדה בין הנתיבים. הכביש נחשב למסוכן, ואירעו בו תאונות דרכים רבות.

 

 

 

 

 

מחסום סלם מוצב על גדר ההפרדה ומשמש כשער הכניסה למשרדי  מנהלת תיאום והקישור ג'נין (מת"ק "סאלם" הישראלי), שבו בית משפט צבאי, לשכת רישום מקרקעין ונקודת משטרה. המחסום מאויש על-ידי הצבא ושוטרי משמר הגבול ופעיל בשעות היום בלבד. פלסטינים מורשים לעבור למת"ק בכפוף לבידוק. בעונת המסיק, בכפוף לתיאום עם המת"ק, מורשים לעבור במחסום גם תושבים מהכפר זבובה בדרכם לאדמותיהם.

שטח הגזרה של מנהלת תיאום והקישור ג'נין נפרס ממעבר גלבוע בצפון עד לכפר סילת אלדהאר בדרום, ומהעיירה טובאס בדרום-מזרח עד העיירה ברטעה בדרום-מערב. ג'נין היא העיר המרכזית בגזרה, בנוסף לעיירות גדולות, כגון טובאס, עראבה ואליאמון. מנהלת התיאום והקישור ג'נין אחראית על שני מחוזות, מחוז ג'נין בצפון יהודה ושומרון, ומחוז טובאס, בצפון הבקעה וגם על מרקם החיים לאורך גדר ההפרדה, שאורכו בגזרה הוא כ-80 קילומטרים, וכן על האוכלוסייה הפלסטינית, המתגוררת בסמוך לה.

 

 

 

 

 

נחל תַּעְנַךְ מהווה אחד מיובליו של נחל קישון. ראשיתו של הנחל במספר אפיקים קטנים בין הכפרים עאנין וח'רבת א-טייבה שבצפון מערב הרי שומרון, ברום של כ-300 מטרים מעל פני הים. אפיקו של הנחל הוא בכיוון צפון מזרח, והוא עובר למרגלות תל תענך והכפר תענכ, בעמק המכונה "ואדי עזם". בהמשך נכנס הנחל לעמק יזרעאל, וחובר לנחל קישון בין היישובים דבורה וגדיש. שמו של הנחל הוא כשמה של העיר המקראית תענך, שלצד תלה הגדול הוא עובר.

 

רם-און הוא מושב עובדים ויישוב קהילתי בחבל תענך שבדרום-מזרח עמק יזרעאל, דרומית לעפולה, צופה לעיר ג'נין. נחל הקישון מתחיל את דרכו באדמות המושב. ליישוב יצאו מוניטין של "מקום מיוחד" בנוף ההתיישבות החקלאית השיתופית בישראל. המושב נוסד ב-1961, ע"י גרעיני נח"ל של בני מושבים ותיקים ובוגרי בתי-ספר חקלאים. להקמת ישוב הקבע קדמה תקופת התארגנות בת שלוש שנים בישוב נורית שעל הגלבוע. עד 1963 חיו המייסדים כקומונה במודל קיבוץ, כשהוקמו 20 המשפחות הראשונות והושלמו התשתיות – חולקו המשקים לחברים והישוב התנהל כמושב עובדים. במשך השנים הראשונות הצטרפו למושב משפחות שהגיעו מקבוצים, ממושבים, ומערים שונות. בשנת 1992 הוקמה האגודה המוניציפלית, שמעמדה הוא "ישוב קהילתי כפרי, אגודה שיתופית בע"מ", והיא מכנסת תחת ישות אחת את כל התושבים – החקלאים והקהילתיים גם יחד. לאגודה זו יש הסכם עם האגודה החקלאית לאספקת מים ושירותים אחרים. האגודה החקלאית העבירה לבעלות האגודה המוניציפלית, ללא תמורה, את כל הנכסים המשמשים את חיי הקהילה, כמו בריכת השחיה, בית העם, מועדונים וגני ילדים, וכיו"ב.  ההרחבה הראשונה הייתה בתוך שטח הישוב הותיק, ובה הופרטו כמעט כל הבתים שהיו שייכים לאגודה החקלאית, ונמכרו בעיקר לבני ובנות המושב. ההרחבה השנייה הייתה ממזרח לישוב, וכללה 40 מגרשים חדשים; גם בה נקלטו בעיקר בני ובנות המושב, ועוד מתיישבים מבחוץ – רובם ככולם משפחות צעירות. בשנת 2010 הושלמו השלבים האחרונים בביצוע ושיווק של שלב ג', שכולל 83 מגרשים נוספים. עם השלמת האיכלוס הישוב כולל  59 משקים חקלאיים ועוד כ- 161 יחידות מגורים צמודות-קרקע. אוכלוסיית הישוב מונה  225 בתי-אב, כ- 900 נפש, היא מורכבת גם מתושבים ששכרו דירות פנויות בחצרות המשקים ובין בתי ההרחבה. מקור והרחבה

 

 

******

קטע שני,
מזרח תענך, מרם און עד לרגלי גן נר

המשך בדרך שחוצה את הקישון על גשר

הלאה מזרחה עד פאתיו המערביים של הכפר מוקיבלה וכניסה אליו ליד הכנסייה לטינית

הלאה מזרחה ברחובו הראשי של הכפר ויציאה ממנו בכביש הגישה אליו מכיוון כביש 60

חציית צומת הכניסה לכפר למול מעבר ג'למה

המשך מזרחה בדרך מקבילה לדרך הפטרולים של גדר ההפרדה

פנייה לכיוון צפון מזרח בדרכי שדות לכיוון גן נר והחורש במורד נחל גלבוע

 

 

 

מוקייבלה הוא כפר ערבי ישראלי באזור הצפון בין חבל תענך לג'נין השייך למועצה אזורית הגלבוע. הוא היישוב הגדול ביותר בה ומתגוררים בו כ-4,000 תושבים. המקום יושב לראשונה בתחילת המאה ה-18 על ידי תושבים מהכפר ברוקין שבשומרון. בהמשך ננטש הכפר, אך ההתיישבות בו חודשה בשנת 1918 – השנה הרשמית לעלייה לקרקע של הכפר. הכפר נקרא על שם השייח' מוקאבל, שקברו נמצא במקום. בכפר ישנם תושבים מוסלמים ותושבים נוצריים (15%) וכמו כן יש ביישוב כנסייה. בשנת 1936 הועברו למוקייבלה 25 משפחות שגרו קודם בכפר אל-חרם שהיה ליד הרצליה. במהלכה של מלחמת העצמאות נכבש תחילה על ידי צה"ל, מאוחר יותר נכבש על ידי צבא עיראק ובהסכמי שביתת הנשק עם ירדן הועבר השטח לישראל.

 

 

 

כביש 60 הוא כביש אורך ארצי בישראל המתחיל בבאר שבע ומסתיים בנצרת. רובו של הכביש עובר באזורי יהודה ושומרון. הכביש עובר לאורך הדרך הקדומה, דרך ההר, שחצתה את ארץ ישראל לאורכה בעיקר על בסיס תוואי קו פרשת המים הארצי. לכביש חשיבות אסטרסטגית רבה והוא משמש כעורק תחבורה ראשי הן ביהודה והן בשומרון. הכביש מחולק לשני קטעים נפרדים. הראשון מתחילתו בבאר שבע ועד לצומת דותן, והאחר מהקו הירוק סמוך למוקייבלה ועד סוף הכביש באזור נצרת. בתחומי הקו הירוק שמר הכביש על התוואי המקורי, אך בתחומי יהודה ושומרון תוואי הכביש כיום שונה באופן משמעותי ממסלולו בעבר, וזאת על מנת לעקוף יישובים פלסטינים. בין צומת דותן והקו הירוק בסמוך לעמק יזרעאל הכביש אינו מסומן בסימון רשמי של החברה הלאומית לדרכים והוא סגור לתנועת ישראלים. לקראת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל שיפצו הירדנים את קטע הכביש מג'נין לגבול עם ישראל, ככל הנראה בסוברם בטעות שמסלול הנסיעה של האפיפיור יעבור בכביש 60, ולא כפי שתוכנן ובוצע בפועל, בכביש 66.‏ בחלק שבין שבי שומרון לצומת דותן, תנועת ישראלים מתאפשרת בליווי צבאי בלבד.

מעבר גלבוע (מעבר גלמה) נמצא על כביש 60 מדרום לצומת יזרעאל וצפונית לג'נין ומופעל על ידי רשות המעברים של משרד הביטחון. במעבר שלושה מתחמים – מעבר סחורות (אוזרח ביוני 2006), מעבר הולכי רגל (אוזרח בפברואר 2007) ומעבר כלי רכב (אוזרח באוקטובר 2009).   גופים הפועלים במעבר מנהלת תיאום וקישור(מת"ק) סמוכה למעבר ג'נין ((מחסום  סלם), מכס ויחידת פיקוח צומח וחי של משרד החקלאות (פיצו"ח). קהל היעד: במעבר הולכי הרגל רשאים לעבור פלסטינים וזרים בלבד; במעבר הרכב מורשים לעבור ערבים ישראלים בלבד; לדים עד גיל 16 חייבים להיות מלווים על ידי אחד מההורים. שם הילד חייב להופיע בספח תעודת זהות ההורה; אנשי כוחות הביטחון אינם רשאים לעבור במעבר זה

 

 

סנדלה  הוא כפר ערבי באזור הצפון ליד עפולה השייך למועצה אזורית הגלבוע ומתגוררים בו כ-1,500 תושבים.. הכפר הוקם כבר במהלך המאה ה-17 מהכפר ערבונה הסמוך. במהלכה של מלחמת העצמאות נכבש תחילה על ידי צה"ל, מאוחר יותר נכבש על ידי צבא עיראק ובהסכמי שביתת הנשק עם ירדן הועבר השטח לישראל.

 

******

קטע שלישי, 
טיפוס להר גיבורים

התחלת טיפוס לעבר ראש הר גיבורים בדרך 4X4 שהופכת בהמשך לדרדרתית 

בשליש הדרך הפסקה

המשך טיפוס בין שרידי הכפר מזר שנכבש ונהרס במלחמת העצמאות

הטיפוס היה לאט וברגל בדרך המתפתלת שאינה רכיבה הן בגלל השיפוע והן בגלל הדרדרת.  

הגענו לראש הר גיבורים ושם תצפית מרהיבה של 270 מעלות, לכיוון מזרח, צפון ומערב 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גַּן נֵר הוא יישוב קהילתי במועצה האזורית גלבוע על שם הלורד הבריטי בארנט ג'אנר (Barnett Janner‏; 1892 – 1982), שנוסד בשנת 1987 על ידי קבוצת משפחות ממושבי הסביבה. משפחת ג'אנר, שתרמה כספים רבים לפיתוח היישוב, ביקשה להנציח את אבי המשפחה, ושם היישוב הוחלף מ-"הר גיבורים" ל-"גן-נר" (מעין עברוּת של השם Janner). בשנת 1995 החלה בנייתה של שכונה חדשה ביישוב, היא גן נר צפונית. מרבית התושבים כיום הם בני הקיבוצים או מהמושבים באזור. היישוב מונה 650 משפחות שעיקר פרנסתן מעבודה במפעלים מקומיים וכן בעלי מקצועות חופשיים. מרבית התושבים עובדים מחוץ ליישוב. מתקיימות פעילויות חברתיות לילדי היישוב והוריהם בחופשות ובחגים. התושבים נהנים מפעילות של מתנ”ס גלבוע. ביישוב קיימות שתי קבוצות התיישבות: גן נר א' – שממוקמת באזור הבתים הראשונים של היישוב ונמצאת גאוגרפית למעלה יותר. גן נר ב' – חלק חדש יותר ביישוב, ממוקם במקום נמוך יותר.

 

 

******

קטע רביעי,
מהר גיבורים להר שאול

מראש הר גיבורים ירידה דרדרתית

המשך ירידה לכיוון דרום מזרח מצפון לגבעת חוחית

המשך בדרך 4X4 ששומרת על גובה

ובהמשך כניסה לדרך נוף טובה (סימון שבילים שחור) עד חיבור לכביש הגלבוע (כביש 667)

פנייה שמאלה וירידה בכביש הגלבוע עד ההפניה להר שאול

טיפוס בכביש לראש הר שאול

עצירה לתצפית לכיוון צפון 

 

 

 

דרך נוף גלבוע (כביש 667) עובר לאורך רכס הגלבוע ואורכו 38 ק"מ בין צומת  עם כביש 675 (ליד הישוב יזרעאל) ובין הצומת עם כביש 90 (ליד הישוב תל תאומים)

******

קטע חמישי, 
מהר שאול לכביש התענכים

לאחר סיבוב בראש הר שאול וירידה בכביש הגישה אליו

כניסה לסינגל הגלבוע וירידה בו 

עזבנו את הסינגל וירדנו ימינה בדרך הרחבה והתחברנו לדרך 4X4 בסימון שבילים שחור 

המשך על הדרך הטובה מעל גדעונה

ירידה לעבר כביש התענכים (כביש 675)

 

 

 

גדְעוֹנָה הוא יישוב קהילתי בעמק חרוד למרגלות הר הגלבוע, השייך למועצה אזורית הגלבוע. הוקם בשנת 1949 כמושב עובדים או כפר עבודה על ידי עולים מתימן. בסמוך ליישוב נמצא בית הקברות של ראשוני עין חרוד ותל יוסף, מדרום לו על מורדות הגלבוע נטוע יער וינגייט ובסמוך לו נמצא הגן הלאומי מעיין חרוד. בשנות ה-60 הפך ליישוב קהילתי. שמו של היישוב הוא על שם השופט המקראי גדעון בן יואש שבחר את חייליו לקראת המלחמה במדין בקרבת מקום היישוב.

 

 

כביש 675, המכונה גם כביש התענכים, הוא כביש בעמק יזרעאל המקיף את עפולה מדרום בין צומת הסרגל בכביש 65 ובין מחלף נבות על כביש 71. מהכביש יש הסתעפויות ליישובי התענכים, ומכאן כינויו.

******

קטע שישי,
בין כביש התענכים
ובין כביש עפולה – ג'נין (כביש 60)

חציית כביש התענכים ונכנסנו לדרך לבנה טובה שמובילה לעין יזרעאל

חלק נכנס לטבילת התרעננות 

אחרי הרחצה במעיין והבריכה המשך בדרך נוף לבנה שממשיכה לאורך נחל חרוד

עזיבת הדרך והמשך מערבה בדרך טובה שמטפסת במתינות לאורך נחל יזרעאל עד כביש עפולה – ג'נין (כביש 60)

חציית הכביש ועקיפקת אתר סילוק אשפה (אס"פ) ממזרח לכיוון דרום

דרך שדות עד חיבור לדרך על תוואי רכבת התורכית הצבאית שנסללה במלחמת העולם הראשונה

 

עין יזרעאל הוא מעיין העתק תת-קרקעי הנובע לרגלי העיר המקראית יזרעאל, ליד הגלבוע. המעיין נקרא בערבית עין אלמיתה שפרושו המעיין המת. עין יזרעאל מוזכר בהקשר לקרב המכריע של שאול נגד הפלשתים, בספר שמואל א פרק כט: א וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-כָּל-מַחֲנֵיהֶם, אֲפֵקָה; וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים, בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל. במקום התרחשה גם פרשת נבות היזרעאלי שאחאב מלך ישראל רצה לרשת את כרמו ואשתו של אחאב איזבל, אירגנה משפט לנבות שבסופו ניסקל למוות ואליהו הנביא ניבא את חורבן ממלכת אחאב.
עין יזרעאל הוא מעיין ניקבּה בו המים נובעים בחדר תת-קרקעי בעל שני פתחים עיליים, שדרך אחד מהם ניתן לרדת לניקבה אל המים ולעלות חזרה. המים מהמעיין יוצאים בתעלת אבן לבריכה קרובה ובה שרידי מבנה משאבהותעלות מים. המקום היה מוקף צמחייה עבותה. הקרן הקיימת לישראל הכשירה את המקום כאתר נופש וטיולים, ונסללה אליו דרך עפר. המים מהבריכה זורמים אל נחל נבות וממנו אל נחל חרוד. בשנים האחרונות יבש המעיין כמעט כליל, והחל משנת 2009 מוזרמים אליו מים מקידוח של חברת מקורות. הקידוח, שנמצא ליד צומת נבות, כבר אינו משמש למי שתייה מכיוון שמימיו מלוחים, ומשנת 2009 מוזרמים מימיו אל עין יזרעאל והבריכה חזרה להיות שוקקת פעילות ומים.

 

 

 

 

 

******

קטע שביעי, 
מכביש עפולה – ג'נין (כביש 60)
דרך שדות תענך לגבעת עוז

בתחילת תוואי מסילה מעבר על גשר מעל נחל גלבוע

דרומה על תוואי המסילה עד כביש התענכים

עצירה בצל האקליפטוסים להסבר 

פניה מערבה ימינה בדרך 4X4 מקבילה לכביש התענכים מצפון

לאורך הדרך עד צומת הכניסה ליישובי חבר

לאורך הכביש המקומי לעבר יישובי חבר

בצומת הכבישים והדרכים פנינו לדרך מערבה

חציית נחל נחל הקישון

המשך בדרכי שדות עד חיבור לדרך המקבילה לגדר ההפרדה ליד גשרון של דרך הפטרולים על נחל תענך

רכיבה בדרך המקבילה לגדר עליה רכבנו בתחילת הטיול 

ליד המגדל עזבנו את הדרך שלאורך הגדר ופנינו לדרך שדות לכיוון תל קדש

ליד תל קדש יש צמחיית מים יפה (קנה ועוד)

פנייה מערבה שמאלה בדרך טובה עם שרידי אספלט לעבר כביש 66

חציית כביש 66 מול הכניסה לגבעת עוז וכניסה חזרה למגרש החנייה.

 

 

 

הרכבת בארץ ישראל הייתה אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. מפקדת הצבא העות'מאני השתמשה ברכבות כדי לשנע גייסות ואספקה אל חזית הלחימה. הרכבות היו בפועל ברשותו הבלעדית של הצבא לאחר שהופקעו מבעליהן האזרחיים. לייעול תפקוד מערך הרכבות הועברה מנהלת מסילת הרכבת החיג'אזית מדמשק שבסוריה לחיפה בארץ ישראל. בפרוץ המלחמה עמדו לרשות השלטון העות'מאני מסילות הרכבת הבאות: מסילת הרכבת החיג'אזית בתוואי דמשק -מדינה בחצי האי ערב – 1,302 הקילומטרים שלה` ; רכבת העמק, בתוואי דרעא בסוריה – חיפה – 161 ק"מ.מסילת הרכבת לירושלים, בתוואי יפו – ירושלים.

מסילת הברזל החיג'אזית מדמשק למדינה ולמכה נבנתה כביכול כמסילה לשרות עולי הרגל המוסלמים המקיימים את מצוות החאג' הייתה ציר האספקה הראשי של הצבא העות'מאני למערכיו ברחבי המזרח התיכון, מדמשק דרומה לעבר הירדן, ארץ ישראל, חצי האי סיני בואכה תעלת סואץ.  טרום המלחמה תכננו העות'מאנים את חיבור הערים החשובות במזרח התיכון, בהן ירושלים, ברשת מסילות ברזל שיחוברו למסילת הברזל החיג'אזית. יישום חלקי של התוכנית היה סלילת מסילת השומרון שמוצאה בפולה,  על שלוחת דרעא-חיפה – רכבת העמק כפי שנודעה ביישוב, עד סילת א-ד'אהר מצפון לשכם. בזמן המלחמה הוארכה המסילה עד שכם. הפסקת הסלילה טרם הגעתה לירושלים הייתה בשל דרישה צרפתית, שחששו שהמסילה החדשה תתחרה עם מסילת הרכבת יפו-ירושלים בבעלות צרפתית הפעילה מאז 1892. העות'מאנים נענו זמנית לדרישה הצרפתית משום בקשתם לשמיטת חובות ורשות לגייס הון בצרפת

 

 

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה האימפריה העות'מאנית, אשר שלטה בארץ ישראל, למעצמות המרכז. מסילת הברזל לירושלים הייתה בבעלות חברה צרפתית בשם "חברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים וסעיפים" שנוסדה כבר בשנת 1889. צרפת הצטרפה למדינות ההסכמה אשר נלחמו במעצמות המרכז. ומשכך הפכו בעלי מסילת הרכבת לירושלים לנתיני אויב והשלטונות העות'מאניים הפקיעו מידם את מסילת הברזל והקו הושבת. במהלך המלחמה פרקו העות'מאנים את המסילה בין תחנת הרכבת יפו לתחנת הרכבת לוד, הן משום שחששו שבהינתן נחיתה בריטית בחוף יפו יפול לידם מן המוכן ציר לוגיסטי מסילתי לירושלים והן משום שרצו להרחיק את המסילה הצבאית לאורכה של הארץ מטווח תותחי הספינות הבריטיות. בעזרת רכיבי המסילה המפורקת סללו את המסילה המזרחית העות'מאנית מהעורף בצפון ארץ ישראל עד החזית בחצי האי סיני.

 

 

 

בזמן מלחמת העולם הראשונה בעקבות ההוראה של ג'מאל פאשה לכבוש את תעלת סואץ מידי הבריטים הועלה לראשונה הצורך ברכבת שתגיע לדרום ארץ ישראל. הטורקים הטילו את משימת תכנון הרכבת אל תעלת סואץ על היינריך מייסנר, מהנדס גרמני שעבד עם השלטון הטורקי וזכה לתואר המכובד פשה. מייסנר שינה את תואי המסילה החדשה. על פי התוכנית המקורית המסילה שהחלה בעפולה ועברה בהרי השומרון וסלילתה נעצרה בשדה ליד סילת א-ד'אהר בהרי השומרון הייתה אמורה להגיע לירושלים. על פי התוכנית החלופית המסילה המשיכה לאחר יציאתה מתחנת סבסטיה בנתיב חדש לטול כרם, דרך בקעת נחל שכם. שרידים של הסוללה, עמודי קו הטלגרף שליוו אותה וכן מעברים על פני הנחל של מסלול הרכבת^[3]ניכרו בשטח מספר שנים לאחר מלחמת ששת הימים. מטול כרם נבנתה המסילה המזרחית לואדי צארר.

 

 

 

 

תל קדש – באתר הסקר הארכיאולוגי של ישראל אין מידע. המידע להלן נמסר על ידי ידידי  הארכיאולוג דן גזית: "אמנם הוא לא מרשים במיוחד, אך החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בו בשנות ה-70 מצביעות על הצטברות של שבע שכבות המייצגות כמה מאות שנים, בין התקופה הכנענית המאוחרת לבין תקופת המלוכה הישראלית. פער ישובי של כמה דורות לקראת המאה העשירית לפני הספירה אולי מציין תקופה לא-בטוחה להתיישבות-פרזות (ישוב ללא חומה) כאשר הפלישתים חדרו לעמק. מעניין שהקרמיקה שלו (כמו של כל יישובי העמקים וסביבתם) מראים רצף טכנולוגי מסויים מהתקופה הכנענית אל תוך התקופה הישראלית – תופעה המצביעה אולי על רצף התפתחות טבעי ביישוב ולא על כיבושים וחורבנות. לא ידוע לי על ישוב מקראי שתל קדש מזוהה בו. יש כמה ישובים שנקראים בשם זה, ממש כמו שמות אחרים (מעון, בית לחם, ועוד). בתקופות קדומות לא היתה "ועדת שמות" כמו היום…כך גם תל קדש בדרך למצודת כ"ח וכל גם תל קדש דרומית לפוריה (וכמובן קדש ברנע בדרום)."

******

סוף דבר

טיול סתו נהדר במזג אוויר נוח עם מראות של סוף הקיץ.

שם הטיול קצר אבל הוא היה ארוך וגדוש:
זמן – למעלה משבע וחצי שעות
אורך מסלול – 58 ק"מ
גובה  טיפוס – 900 מ' , חלק ברגל בגלל שיפוע  ודרדרת
הרבה אנרגיה הושקעה בו…

שפע תצפיות לנופים רבים ומגוונים מכל טוב הארץ .

טיול רווי תוכן ומידע….למדנו הרבה.

חוויה עוצמתית עם חבורה נפלאה.

טיול שעושה חשק לעוד ועוד טיולים מסוג זה.

******

 

 

 

 

ביום שלישי, א' חוה"מ סוכות תשע"ז (18/10/2016) היה לי כבוד ועונג לזכות את "קבוצת אביטל שם זמני"במצוות עליה לרגל ולהוביל אותה ברחבי העיר החוגגת. זו קבוצה מופלאה, ששמה נודע בקרב קהילת רוכבי האופניים וסקרן הייתי להכיר אותה ואת חבריה.

 

בטיול היינו חבורה שכללה ארבע נשים ושבעה גברים וכולם הם: ניסן יערי, אביטל לירן, דורית וצביקה אדיר (גבעת אלה), עופר ורונית רז (כוכב יאיר), דני ואילת עמית (צורית) יוסי מלמד (קרית מוצקין) גדעון מירון (עין הוד) ואני (מבשרת ציון).

 

את הטיול יזמה אביטל לירן. כבר לפני חודשיים "סגרנו יומן" וקבענו את המועד זה. עד הטיול  שוחחנו ובעיקר התכתבנו הרבה על מהות הטיול, על המסלול, על התארגנות לפני ועל סיום הטיול בישיבה באחד מבתי המרזח במחניהודה. התכנון היה שווה ממשנו אותו כהלכה.

 

הערה: בטיול זה כמעט ולא צלמתי. הצלם היה ניסן יערי. התמונות המיוחדות והמצוינות המובאות להלן, הן שלו לרבות הזכויות עליהן.

*****

מסלול הטיול, בלב העיר נגד כיוון השעון 

 

המסלול היה דומה לזה של חלק מששבעת הטיולים שהובלתי בקיץ תשע"ו וסתו תשע"ז (יוני – אוקטובר 2016) בעיר בשעות אחר הצהרים המאוחרת ובשעות הערב המוקדמות:
בירושלים, מגבעת רם לנחל רפאים והלאה לרמת רחל ומשם לרחוב יפו
סיבוב קצר בערב קיץ טרם חשכה בירושלים
בירושלים, מקרית הלאום, דרך השכונות הוותיקות אל התחנה הראשונה וחזרה דרך מרכז העיר
ערב קיץ קריר ונינוח בירושלים במקומות רבים ובמגוון מראות
שוטטות מעגלית בירושלים – בשכונות, במרכז העיר, בחלק החרדי, בעיר העתיקה ובפאתיה
מראות בירושלים בשעות אחרי הצהרים ביום חול של סתיו
בירושלים, בין כסה לעשור בשעות בין ערביים

*****

התחלה ברחוב יפו
ובחלק החרדי של העיר

יציאה ממגרש חניה בית החייל

שכונת משכנות האומה (פעם מתחם משרד החוץ)

צומת רחוב יפו שרי ישראל

לאורך רחוב יפו, מול בנין בית החולים שערי צדק (היום מטה רשות השידור)

מול רחוב מחנה יהודה

מעט הלאה ברחוב יפו

שכונת זכרון משה

שכונת מקור ברוך

רחוב מלכי ישראל מול שכונת גאולה

לאורך רחוב מלכי ישראל

מתחם שנלר

צומת רוממה

רחוב תורה מציון: בית הטלוויזיה, בית הרדיו

כיכר אלנבי

 

 

כל מקום כאשר לסוכה

 

מה אסור ומה אסור

*****

לאורך מסילת הרכבת הקלה
מהתחנה המרכזית ושדרות הרצל

כיכר אלנבי

רחוב יפו

לאורך המסילה

בין התחנה המרכזית ובין תחנת הרכבת החדשה

תצפית על גשר המיתרים

לאורך שדרות הרצל בפאתי קריית משה

*****

בגבעת רם, בין קריית הלאום ומתחם הנבנה של הספרייה הלאומית
ובין מתחם האוניברסיטה העברית והמוזיאונים
והלאה לעמק המצלבה

 

***** 

מעמק המצלבה לרחביה והלאה לטלביה

עמק המצלבה

רחוב הרצוג

מעלה רחוב עזה

צומת מטודלה – עזה – האר"י
רחוב רד"ק

שדרות בן מימון

מול מעון ראש הממשלה

אנדרטת קפה מומנט

רחוב ארלזורוב

משכנות הפועלים

רחוב דר"ק

מול בית הנשיא

מתחם תאטרון ירושלים

 

 

*****
מטלביה למושבה הגרמנית
והלאה למתחם התחנה הראשונה

שכונת טלביה, רחוב פינסקר, גן השושנים

ירידה למושבה הגרמנית

חצר בית ספר אדם (בית העם לשעבר של המושבה)

רחוב עמק רפאים

מול קולנוע סמדר

המושבה הגרמנית

פארק המסילה

חציית דרך בית לחם

מתחם התחנה הראשונה

*****

ממתחם התחנה למתחם ימק"א

מתחם התחנה הראשונה

מעל משכנות שאננים וימין משה 

הגן מאחורי מלון המלך דוד

רחוב אמיל בוטה

סיבוב במתחם ימק"א (פעם מגרש כדורגל היה מתחם מגורים יוקרתי)

 

*****

מרכז העיר

רחוב דוד המלך

מול מלון ואלדוף אסטוריה (פעם מלון פאלס)

רחוב אגרון

מול המתחם של ארה"ב

גן העצמאות

שולי בריכת ממילא

שכונת נחלת שבעה ובתוכה כיכר המוזיקה

כיכר ציון

לאורך רחוב יפו עד הדואר

סיבוב במתחם העירריה

מגרש הרוסים ובית סרגי

תחילת רחוב בנביאים

רחוב הרב קוק

רחוב יפו 

רחוב לונץ

מעלה רחוב בן יהודה

רחוב בן הלל

חציית רחוב קינג ג'ורג

קצה רחוב אגריפס (מול קולנוע עדן שכבר לא קיים)

מעבר לרחוב יפו ועלייה לכיכר הדווידקה

רחוב כי"ח 

כניסה למחניהודה, רחוב עץ החיים

 

 

 

*****

הישיבה במחניהודה

*****

קטע סיום חזרה לכלי הרכב

סמטאות השוק

רחוב אגריפס

חזרה למגרש החנייה ליד בית החייל

*****

סוף דבר

כל דבר מגיע לסיומו וכך גם הטיול שהחל בשעת האור האחרונה (16:30) והסתיים בשעת לילה (22:30).

היו אלה שש שעות מענגות, של שכרון חושים. כן כן… היינו בעולם אחר….

טעמנו מאווירת הקודש של העיר ולגמנו משמחה השורה בה בחג. 

ירושלים, עיר מיוחדת ויוצאת דופן… אין עוד עיר דומה לה בישראל ובעולם….

זו עיר תוססת, מעניינת, רב גונית, מזמינה ומאירת פנים

ראינו מעט שבמעט….והתיאבון להמשיך לתור בה רק החל

נשארנו עם הרבה טעם של עוד…ועוד …

נחזור אליה בהזדמנות הראשונה שתהייה…. 

 

 

ביום שישי (14/10/2016), בין יום כיפורים ובין חג סוכות, היינו אורחיו של גיל מועלם, איש גבעת יואב. הוא הוביל אותנו באחד ממסלולי הבית שלו וגם הזמין אותנו להפסקת אמצע בחצר ביתו.

 

בנוסף לגיל, חברי הקבוצה המגובשת שהשכימו קום והגיעו לטיול היו יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), צביקה אסף ומשה כץ (קיבוץ אפק), אריאל ברינהולץ (ראשון לציון) ואני (מבשרת ציון).

 

*****

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון

 

קטע משביל צופה כנרת

 

שביל צופה כנרת – שביל המיועד לרכיבה על אופניים ולטיול ברגל בדרכי נוף מעל לכנרת, עם מגוון תצפיות ונקודות עניין כמו מעיינות, אתרים היסטוריים וארכיאולוגיים, שמורות טבע ונחלים. השביל פותח ביוזמה ובמימון של משרד התיירות באמצעות החברה הממשלתית לתיירות, קק"ל והרשות לפיתוח הגליל והודות לתמיכה ולסיוע מצד הרשויות המקומיות בתחומם עובר השביל, לרשות ניקוז כנרת ולרשות הטבע והגנים. אורך השביל כ-120 ק"מ והוא כולל קטעי סינגל וקטעים תלולים הדורשים מיומנות רכיבה וכושר גופני טוב. ההמלצה היא לרכב בו שלושה או ארבעה ימים במסלול בניגוד לכיוון השעון בקטעים האלה טבריה (יער שוויץ)  – עין גב (46 ק"מ – רמת קושי קלה- בינונית. טיפוס מצטבר 472 מ'); קטע שני, עין גב – גן לאומי כפר נחום (50 ק"מ – רמת קושי בינונית – קשה. טיפוס מצטבר 1,172 מ') קטע שלישי, כפר נחום – יער שוויץ (22 ק"מ – רמת קושי קלה – בינונית. טיפוס מצטבר 618 מ'). באתר השביל מידע אודות השביל, המלצות על מקטעים שונים, רמות קושי, והמלצות לרוכבי אופניים ולהולכי רגל.

 

*****

האזור,
מדרונות דרום מערב רמת גולן

 

חלק ניכר מהמסלול
מדרונות הגיר של רמת הגולן מעליהם נמצאת נמצאת הבזלת

 

 

 

ההיבט המדיני של אזור הטיול
 קצה תחום א"י מערבית בתחום שלטון המנדט הבריטי
מול רמת הגולן בתחום שלטון המנדט הצרפתי

 

עד ימי המנדט הבריטי היו ארץ ישראל, סוריה ולבנון חלק מן האימפריה העות'מאנית (אזור הר הלבנון היה אוטונומיה). עוד במהלך מלחמת העולם הראשונה פעלו המעצמות ביניהן לחלוקת השטח, כאשר בריטניה ראתה בארץ ישראל שטח השפעה בריטי עתידי, ואילו צרפת התעניינה בסוריה ובלבנון. הסכם סייקס-פיקו משנת 1916 שנחתם בין הדיפלומטים מארק סייקס הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו הצרפתי, קבע את גבולו הצפוני של שטח ההשפעה הבריטי בארץ ישראל, בקו העובר מעט צפונית לעכו באזור אכזיב ויורד דרומה עד לכנרת, באזור טבחה. בריטניה ראתה אינטרס חיוני בשמירת מפרץ חיפה על מנת לדאוג להעברה תקינה של הנפט ממוסול. צרפת רצתה לשמור לעצמה רצועת חוף ארוכה ככל האפשר. הקו שסומן היווה את נקודת האיזון בין שני אינטרסים אלו. לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה נוצר מצב שבו לא ראתה עצמה בריטניה מחויבת לאמור בהסכמי סייקס-פיקו ככתבם וכלשונם, ולעומת זאת, מדיניותה הרשמית, המוצהרת בהצהרת בלפור צידדה בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בוועידת השלום של פריז, בינואר 1919, דרשה התנועה הציונית את השטח עד לנהר ליטני (כולל הגולן והחורן), שבו ראתה מקור מים חיוני לבית הלאומי העתידי, וכן את האזור הכולל את מקורות נהר הירדן, שכלל רצועה מעבר הירדן. הבקשה שהופקדה ונרשמה, זכתה לתמיכתם של המלך פייסל (תחת הסתייגות) ושל נשיא ארצות הברית וודרו וילסון. ההסכם אושר מחדש ב-15 בספטמבר 1919 כהסכם שנחתם בין לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, לבין ז'ורז' קלמנסו ראש ממשלת צרפת. לפי הסכם זה פינו האנגלים את האזורים שכבשו מצפון לקו שנמתח בין ראש הנקרה לבין בואזיה בחולה (מעט צפונה מאיילת השחר של היום), ובשטח שמסרה אנגליה לרשות המנדט הצרפתי על סוריה היו ארבע נקודות יהודיות מבודדות – תל חי, מטולה, כפר גלעדי וחמארה. צרפת לא ביססה את שלטונה באזור זה ולא שלחה אליו כוחות צבא מספיקים אלא נאחזה בתחילה לאורך החוף, באזור צידון. את המצב ניצלו ערביי המקום כדי למרוד בשלטון הצרפתי (ולהמליך את פייסל הראשון על סוריה), ואף להתנכל לכפרי הנוצרים באזור שלהם נתנה צרפת את חסותה. כנופיות רבות של בדואים פעלו באזור, בעידוד מסוים של הבריטים. על רקע זה, ועל רקע הרצון ליצור "עובדות בשטח" מצד היהודים והערבים כאחד, אירע במרץ 1920 הקרב על תל חי. במקביל, התנהלו דיונים בין בריטניה לצרפת על מיקומו של הגבול.

בוועידת סן רמו באפריל 1920 אושר המנדט הבריטי על ארץ ישראל. על פי החלטות הוועידה השטח שהוקצה למנדט הבריטי היה 118,000 קמ"ר. השטח בצפון כלל את הרוב המוחלט של הגולן, 1,176 קמ"ר מתוך 1,300 קמ"ר שמחזיקה ישראל מאז מלחמת ששת הימים. ב-23 בדצמבר 1920 נחתם הסכם בין בריטניה לצרפת. צרפת ויתרה על מקצת משטחי הגליל, והותירה בידיה את הנהר ליטני, את מקורות הירדן, את מרבית הגולן ואת החרמון. הנימוק הצרפתי היה שמירת אחדותם של המתואלים השיעים שישבו משני צדי הליטני. הגבול נמתח מצמח, חצה את הכנרת, עלה עד נקודה בסמוך לבניאס, תוך שמירת שטחים נרחבים ברמת הגולן מצדו המזרחי של הירדן באזור שמצפון לכנרת, ומשם פנה מערבה, שמר את מטולה בשטח המנדט, וירד דרומה עד סמוך לקיבוץ סאסא, ומשם, תוך פיתולים מסוימים, מערבה עד ראש הנקרה. התוצאה הייתה הכללתה של אצבע הגליל, על שלושת ישוביה, מטולה, תל חי וכפר גלעדי, בתחום המנדט הבריטי לאחר שבמשך ארבע שנים וחצי הייתה שטח הפקר בין המנדטים הצרפתי והבריטי. רבים ייחסו את שינוי הגבול והכללת אצבע הגליל בתחומי ארץ ישראל, ומכאן בתחומי המדינה היהודית העתידית, להתיישבות היהודית במטולה ובתל חי. באפריל 1921 הסכימו צרפת ובריטניה על הגבול הבינלאומי החדש, על פי הסיכום מדצמבר 1920, אך נקבע כי הגבול כפוף לשינויים בעקבות מדידות מפורטות שתערכנה. את המדידות ערכה ועדה צבאית בראשות הצרפתי פולה (Paulet) והבריטי ניוקומב (Newcombe). הוועדה פעלה בין מרץ 1921 לפברואר 1922. כל עוד נמשכו המדידות היה קו הגבול המדויק בלתי ברור. כך, למשל, נערך בלבנון מפקד אוכלוסין על ידי השלטונות הצרפתים, ונכללו בו (וכתוצאה מכך גם קיבלו אזרחות לבנונית) גם תושבי שבעת הכפרים המתואלים בגליל, שנותרו לאחר מכן בשטח ארץ ישראל, כמו גם תושבי מטולה וכפר גלעדי. בוועדה זו דרשו הבריטים את מוסול שבכורדיסטן העירקית שהתגלה בה נפט, והתקזזו עם הצרפתים שקיבלו בתמורה את הגולן שבכתב המנדט היה שייך לתחום הבריטי. ב-7 במרץ 1923 חתמו צרפת ובריטניה על הסכם ניוקומב-פולה. רק בשנת 1924 קיבל הגבול את צורתו הסופית. צרפת ויתרה על שטח מחצית הכנרת, ושטח באזור קיבוץ ברעם (אז הכפר בירעם), והשיבה לעצמה את השטחים ברמת הגולן ממזרח לירדן. גבול זה, שנקבע במשא ומתן בין המעצמות  הפך להיות הגבול הבינלאומי המוכר בין המדינות הריבוניות ישראל, סוריה ולבנון. קטע הגבול בין ארץ ישראל לסוריה ברמת הגולן נקבע בשני שליש הגובה של מדרונותיה תוך התחשבות בשיקולי מקורות מים. כך נקבע כי הגבול עובר במרחק 10 מטרים מחוף הכנרת בחלקה הצפון מזרחי, קביעה דומה נעשתה לגבי עין דן, וכן נקבע כי מימי הבניאס שייכים לארץ ישראל ולא לסוריה (אף על פי שהמעיין לכאורה בשטחה).

 

בין שנת  1949 לשנת 1967, קצה הספר

במהלך מלחמת העצמאות פלש צבא סוריה לשטחה של מדינת ישראל. במאי 1948 התקדמו הסורים, ואף החזיקו בצמח, מסדה ושער הגולן אך נהדפו. ב-18 ביולי 1948 נכנסה ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות לתוקף, ולאחריה לא חל שינוי במצב הכוחות בין ישראל לסוריה, ועם תום המלחמה עמדו הכוחות הסוריים על גבולה המזרחי של הכנרת, ועל נהר הירדן, כשהיא מחזיקה בשטח של 66 קמ"ר ממערב לגבול המנדטורי. במהלך הסכמי רודוס שקבעו את גבולותיה של מדינת ישראל, נפתחו שיחות עם סוריה ליד משמר הירדן. השיחות נמשכו כשלושה חודשים, וההסכם נחתם ב-20 ביולי 1949. על פי ההסכם, נקבע קו שביתת הנשק במקום בו שהו הכוחות עם סיום הלחימה, כאשר האזורים בהם שהה הצבא הסורי בתוך גבולות המנדט הוכרזו כאזורים מפורזים, ונאסרה כניסת כוחות צבא אליהם, אולם הם היו בשליטה אזרחית של מדינת ישראל, שירשה את הגבול המנדטורי על כך יפורט בהמשך. ההסכם הותיר את שאלת הגבול המדויק בין שתי המדינות פתוחה, וכל מדינה ניסתה לנצל את המצב הבלתי ברור. הצדדים ניסו לכפות בכוח את רצונם, אך קיימו גם מגעים חשאיים ביניהם. בסדרת עימותים שהגיעה לשיאה בשנים 1951 ו-1964 התייצב קו שהכליל בתחום שליטתה של סוריה גם חלקים מן האזור המפורז שהיו חלק מארץ ישראל המנדטורית, אשר היו שייכים להלכה למדינת ישראל. שטחים אלה היו ברובם באזור חופה המזרחי של הכנרת ובאזור חמת גדר. קו זה ידוע כ"קו הארבעה ביוני" (הכוונה היא ל-4 ביוני 1967, היום האחרון לפני פרוץ מלחמת ששת הימים).

 

*****

קטעי המסלול, המראות והמקומות

*****

מקום התכנסות

התכנסנו במגרש חניה מאולתר צמוד וממזרח לכביש 92 מול שער כניסה לקבוץ עין גב.

כביש 92 הוא כביש אורך ארצי הנמתח לאורך חופה המזרחי של הכנרת מצומת צמח בדרום ועד לצומת יהודיה בצפון ואורכו  26 ק"מ. חלקו הדרומי של הכביש, מצמח לעין גב, נסלל מיד לאחר תום מלחמת העצמאות במסגרת המאמצים של ישראל לקבוע עובדות בשטחים המפורזים על פי הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לסוריה כפי שיוצג בהמשך, ונחנך ביוני 1950. הכביש נסלל על ידי סולל בונה, שליש ממנו מבטון והשאר באספלט. המשך הכביש נסלל בשלבים. בסוף 1969 הוארך הכביש מעין גב עד כורסי, במסגרת סלילת כביש 789 מכורסי לצומת אפיק. כבר אז תוכנן לסלול את כביש 87 שיעלה מצומת כפר נחום לגולן וכביש 92 תוכנן להתחבר לכביש זה, באופן שהכנרת תוקף בכביש. הכביש נחנך באפריל 1978.

קטע ראשון,
מעלה עין גב דרך סוסיתא
עד עמוד שביל הגולן בירידה לנחל עין גב.

יצאנו משער קיבוץ עין גב והתחלנו לטפס במעלה הכביש הישן והרעוע העולה לעבר רמת הגולן.
זהו כביש האזורי שאין לו מספר ובמפה מצוין שהוא כביש משובש.
לאחר כ-15 דקות של עליה הגענו "למרפסת",עיקול בכביש המספק תצפית אל הכנרת והרי הגליל.
שם נפתח לנו את הלב וקיבלנו אוויר להמשך.
הטיפוס בכביש נמשך כשמעלינו מתנשאת העיר סוסיתא. הבחנו בתפר שבן מצוקי הגיר למטה ואבני הבזלת למעלה.
עד מהרה הגענו אל הפיתול בכביש המתחבר אל השביל הרגלי העולה אל שער סוסיתא.
מכאן נותרה עוד עליה ,אבל החלק הקשה מאחורינו ,המשכנו בכביש והתייצבנו לצילום ליד השלט של שביל הגולן.

 

עין גב הוא קיבוץ  שייך למועצה אזורית עמק הירדן. השם "עין-גב" מתייחס למילה "נקבה" או "נוקייב" על שם הכפר הערבי א־נוקייב בסמוך אליו הוקם. הקיבוץ נוסד ביום כ"ז תמוז תרצ"ז , 6 יולי 1937 במסגרת ישובי "חומה ומגדל". מייסדיו היו חברי גרעין "בתלם" מתנועות החלוץ והבונים בגרמניה, שהתאחד ב-1935 עם קבוצה מבוגרי תנועת נצ"ח מצ'כוסלובקיה וארצות הבלטיות. לפני עלייתם לקרקע עברו המתיישבים הכשרה באפיקים, כפר גלעדי וגבעת חיים, וישבו באופן זמני בחצר כנרת.
עוד לפני הקמת עין גב, נעשה במקום ניסיון התיישבות שנקרא קדמת כנרת שכשל. היה זה מיזם של התיישבות פרטית לבני המעמד הבינוני שעלו לארץ -ישראל מגרמניה בשנות השלושים לאחר עליית הנאצים לשלטון אותו יזם הרמן צבי בדט. להרחבה מ'קדמת כנרת' לעין גב

במלחמת העצמאות היה הקיבוץ יישוב יחידי בחוף המזרחי של הכנרת. הסורים הסתפקו בתחילה בהפגזות על הקיבוץ אך ריכזו את מאמצם לפרוץ לגליל דרך בקעת הירדן והדגניות. כאשר הם נעצרו הם החליטו להסתפק בהתקפה וכיבוש נקודות בודדות. הם כיוונו את מאמציהם לעין גב ומשמר הירדן. כיבוש עין גב הוטל על גדוד סורי מוגבר בסיוע ארטילריה ומטוסים. על המשק הגנו כ-100 חברים מצוידים בנשק קל, מקלע בינוני, שתי מרגמות"2 ו-"3, מרגמת דוידקה ושני פיאטי"ם. ההתקפה התחילה בבוקר ה-10 ביוני 1948. הסורים התקיפו מצפון, מדרום וממזרח. ההתקפות מצפון ומדרום נהדפו על ידי חברי המשק אולם במזרח הצליחו הסורים לחדור את גדר המשק ולכבוש מיצדית פילבוקס. חברי הקיבוץ החישו למקום תגבורת ובעזרת הפגזה מרגמות יעילה הצליחו לכבוש בחזרה את הפילבוקס. התקפת הסורים נבלמה והם החלו לסגת כשהפגזת המרגמות מזנבת בהם. אבידות מגיני עין גב היו ארבעה הרוגים. לסורים נגרמו עשרות הרוגים. ב-11 ביוני 1948 הותקפה עין גב בשנית, הפעם על ידי כוח של צבא ההצלה. ההתקפה נבלמה בכוח האש של המגינים ולא הגיעה לשלב הסתערות. אחד מן המגינים נהרג. ב-12 ביוני 1948 נערכה על המשק התקפה שלישית על ידי כוחות מקומיים מכפרי הסביבה. התקפה זו נהדפה ללא נפגעים. ההפוגה הראשונה נוצלה על ידי חברי עין גב לחיזוק הביצורים ולתוספת אמצעי לחימה. לחברי הקיבוץ היה ברור שלא יהיה פתרון לביטחונה של עין גב כל עוד הר סוסיתא מוחזק על ידי הסורים. הוחלט לכבוש את סוסיתא לפני שהפסקת האש (ההפוגה השנייה) תיכנס לפועל. בליל ה-18 ביולי 1948 נעה מחלקה של 37 חברי עין גב ואנשי עמק הירדן בואדי מדרום למשלט הסוסיתא והסתערה עליו ממזרח. הסורים שלא ציפו להתקפה מכיוון זה, נסוגו והמשלט נכבש ללא אבידות. משלט הסוסיתא שימש כמאחז ביטחוני של מדינת ישראל עד לכיבוש רמת הגולן ביוני 1967

 

בעקבות הסכמי שביתת הנשק בין ישראל ובין סוריה ביולי 1949, עין גב נמצאה בקצה השטח המפורז הדרומי.

 

קו שביתת הנשק ישראל – סוריה הותווה בהסכם שביתת הנשק ביולי 1949 ובו הודגש שהסדרים הנקבעים לגבי קו שביתת הנשק בין הכוחות המזויינים של ישראל וסוריה ולגבי האזור המפורז לא יתפרשו כאילו יש להם יחס כלשהו להסדרים הטריטוריאליים הסופיים הנוגעים לשני הצדדים של הסכם זה. קו שביתת הנשק והאזור המפורז נקבעו על מנת להפריד בין הכוחות המזויינים של שני הצדיים בדרך שיהא בה כדי להפחית עד למינימום את האפשרות של חיכוכים והתנגשויות, ולהבטיח תוך כדי כך את האפשרות להחזיר בהדרגה את החיים האזרחיים באזור המפורז למסלולם התקין, בלי שייחרץ בזה מראש גורלו של ההסדר הסופי. נקבע שקו שביתת הנשק יעבור בתווך בין קווי ההפוגה הקיימים של הכוחות הישראליים והסוריים כפי שנתאשרו על-ידי ארגון הפיקוח על ההפוגה מטעם האו"מ. עוד נקבע שמקום שקווי ההפוגה הקיימים חופפים את קו הגבול הבינלאומי בין סוריה וארץ-ישראל יעבור קו שביתת הנשק לאורך קו-גבול זה. הקו הותווה ממערב לקו גבול הבין לאומי בין ארץ ישראל המערבית ובין סוריה, שנקבע בהסכם בין בריטניה לצרפת בראשית שנות העשרים.

לאורך 79 הקילומטרים של קו שביתת הנשק נקבעו שלושה שטחים מפורזים: האזור המפורז הצפוני, הקטן שבשלושה, באזור הבניאס וגודלו כֿ4,400 דונם; האזור המפורז המרכזי השתרע בין ימת בין החולה ובין שפך הירדן הכינרת וכלל את משולש משמר הירדן ורצועה (אפנדיקס) מצפון ומדרום לאורך נהר הירדן, וגודלו כ-27,000 דונם; האזור המפורז הדרומי, הגדול שבשלושה, נמצא בין החוף המזרחי של הכינרת ובין מורדות הגולן עד קו הגבול הבין לאומי וכלל גם את מובלעת אלֿחמה, וגודלו כֿ35,500 דונם. לאזורים אלה נאסרה כניסת יחידות צבא. כן הוגבל סדר הכוח שהיה אפשר להחזיק באזור ההגנה שמשני צדי קו שביתת הנשק. מחנות היחידות שעסקו בפעילות הביטחון השוטף מוקמו בעורף השטחים המפורזים, במחנה סמוך לקריית שמונה, במחנה פילון (הס מוך לראש פינה), במחנה ראש פינה, במשטרת צמח וכן ב"משטרת" עין גב, לרגלי הר סוסיתה.

 

 

בקיץ 1949, בעת חתימת ההסכם באזור גשר בנות יעקב, מקום מושב ועדת שביתת הנשק, היו בספר הגבול עם סוריה יישובים יחידים שהוקמו בתקופת היישוב, מרביתם נמצאו בצפון עמק החולה וממערב ומדרום לימה. במפתן כורזים שבגזרה המרכזית לא נמצאו יישובים יהודיים אלא רק מאהלי הבדווים בני שבט אלֿהיב, ואילו ממזרח לכינרת נמצא יישוב בודד אחד, מיישובי חומה ומגדל. מסוף מלחמת העצמאות ובמרוצת שנות החמישים הוקמו לאורך הגבול הסורי יישובים חקלאיים (מרביתם קיבוצים), חלקם נבנו בתחילה כהיאחזויות נח"ל. חלק מיישובים אלה עיבדו את קרקעותיהם בשטחים המפורזים ליד אלמגור ובאזור בין תל קציר להאון והיו למטרה בלתי פוסקת להתנכלויות מצד הצבא הסורי. לא רק שאלת ריבונות מדינת ישראל על השטחים המפורזים הייתה הגורם לעימות המדיני והצבאי המתמשך עם סוריה בשנות החמישים. העבודות החד – הצדדיות לייבוש ימת החולה ואופן ניצול מי הירדן על ידי מדינת ישראל היו גורם נוסף. הדבר עוד החריף בשנות השישים, עם תחילת עבודות בניית מוביל המים הארצי ותעלת ההטיה הסורית.

עד יוני 1967- פעלה ישראל למימוש ריבונותה במי הכנרת ובכל השטח עד הגבול הבינלאומי ואילו סוריה ניסתה לחלוש על השטחים הסמוכים לגבול באמצעות ירי והפגזות צבאיות. חברי עין גב, חקלאיה ודייגיה סבלו קשה מההתקפות האלה שלא נסתיימו אלא לאחר כיבוש רמת הגולן בידי צה"ל במלחמת ששת הימים.

בראשית שנות ה-50 בעקבות הפילוג פוליטי בתנועה הקיבוצית בין אנשי אחדות העבודה ובין אנשי מפא"י ובסיומו בינואר 1954, לאחר שנתיים של ויכוחים עזבו תומכי הקיבוץ המאוחד את עין גב ועברו לגינוסר. אירוע זה פגע קשה בתשתית החברתית והכלכלית של הקיבוץ הצעיר. לאחר מלחמת ששת ותחילת פיתוח ההתיישבות בגולן, עין גב חדלה מלהיות יישוב מאוים ומסוגר ונפתחה תקופה חדשה של פריחה כלכלית וחברתית בקיבוץ. חברים רבים הצטרפו אליו, וענף התיירות זכה לעדנה. פסטיבל עין גב שהיה עד אז אירוע מקומי וצנוע הביא את עין גב למרכז המפה התרבותית. משלט הסוסיתא הפך ממוצב צהל לאתר טיולים מבוקש, שנחשף בשנים האחרונות על ידי חוקרים מאוניברסיטת חיפה. הקיבוץ מתפרנס כיום בעיקר מתיירות וחקלאות מבין ענפי התיירות בולטים במיוחד הם כפר הנופש, מסעדת הדגים, וחברת השייט המשיטה אורחים וצליינים בכל קווי השייט בכנרת.  מבין ענפי החקלאות עין גב מפורסמת בעיקר בענף הדייג המיתולוגי, הרפת וענף הבננות בקיבוץ ישנה אכסניה לתיירי הקיבוץ ולאורחי התושבים.

 

 

 

 

 

 

לאחר טיפוס נוסף הגענו למול שביל הכניסה לסוסיתא.

העיר סוסיתא הוקמה על כל שטח רמת הר סוסיתא ונוסדה כעיר מדינה (פוליס) ככל הנראה באמצע המאה ה-2 לפנה"ס בידי הממלכה הסלאוקית. ההר המוקף מצוקים מכל עבריו, מחובר באוכף במזרחו לדרום-מערב רכסי רמת הגולן כאשר רומו המרבי 144 מטר מעל פני הים, והוא מצוי כ- 2 ק"מ מזרחית לכנרת. לעיר היו שני מעגנים בכנרת. הקדום והראשי מבין המעגנים נבנה בין קיבוץ עין גב וכפר הנופש עין-גב כהיום. שרידי שוברי הגלים של המעגן נחשפים מעת לעת כאשר מפלס הכנרת נמוך במיוחד. העיר השתייכה לדקאפוליס (עשר הערים) שהיו קשורות יותר בתרבותן ליוון ורומי מאשר לאוכלוסייה השמית בסביבתן. מקור השם סוסיתא בארמית הוא תרגום שמה היווני של העיר – היפוס (יוונית: Hippos). סברה אחת היא, כי מקור שמה של העיר שאוב מצורת ההר שיש ומשווים לו חלקי צוואר וראש של סוס. שמה הערבי של העיר קלעת אל-חוצן – מצודת הסוס. סברה נוספת, שטרם אוששה, לגבי מקור השם היא שקבוצת חיילים ממעמד הפרשים היו מייסדיה של העיר ומכאן שמה.

 

 

במהלך החפירות נתגלו שרידים ספורים בני התקופות הנאולית קראמית והכלקוליתית. השרידים כולם נתגלו בשכבה האדמה המכסה את סלע הבזלת של ההר ורק בסמוך למרכז ההר. העיר נוסדה ככל הנראה באמצע המאה ה-2 לפני הספירה בידי הממלכה הסלאוקית. לא מן הנמנע כי במקום היה מוצב צבאי תלמי עד שנת 200 לפנה"ס ואילו לאחר קרב פניון, כאשר כל המרחב הארץ-ישראלי עבר לשליטת הממלכה הסלאוקית שבסיסה בסוריה, הוחזק על ההר מוצב סלאוקי עד להפכיתו לעיר כמחצית המאה לאחר מכן. זאת ניתן ללמוד משמה היווני הרשמי של העיר אנטיוכיה היפוס (ביוונית: Αντιόχεια του Ίππου). כעיר מדינה (פוליס), סוסיתא שלטה לא רק על העיר בין חומותיה אלא גם על שטחים נרחבים במזרח הכנרת ובעיקר ברמת הגולן. כבכל פוליס בעיר היו מקדשים, שווקים פתוחים וסגורים, תיאטרון, רחוב עמודים, בתי מרחץ, ביצורים ומבנים ציבוריים נוספים. גודל אוכלוסיית העיר הוגבל באספקת המים אליה שהתבססה על איסוף מי גשמים בבורות מים במהלך החורף ואמות מים קטנות מחרס מעין פיק ועין חרוב. בתקופת החשמונאים, בשנת 80-83 לפני הספירה, ויש הטוענים כי כבר בשנת 101 לפנה״ס, נכבשה העיר בידי אלכסנדר ינאי ועל פי ההיסטוריון יוספוס פלביוס אנשי העיר אולצו להתגייר ועברו ברית מילה

 

 

בשנת 63 לפני הספירה כבש הגנרל הרומי פומפיוס את אזור סוריה ויהודה ובכך סיים את שלטון בית חשמונאי. סוסיתא נודעה בתקופה זו כאחת מהדקאפוליס (עשרת הערים). עשר ערים יווניות באזור סוריה, ישראל ובעיקר ירדן של היום, שתחומן התאפיין בתרבות ההלניסטית-רומית. בתקופה זו נהנתה סוסיתא מאוטונומיה יחסית והיא הטביעה מטבעות מקומיות עם הטבעה של סוס לכבוד שם העיר. סוסיתא הועברה על ידי הרומאים להורדוס בשנת 37 לפני הספירה ולאחר מותו, בשנת 4 לפנה"ס הועברה לפרובינקיה של סוריה. על פי יוספוס פלביוס סוסיתא הייתה עיר פאגנית ונחשבה ליריבתה המושבעת של העיר היהודית טבריה שהוקמה בערך באותה תקופה (שנות ה -20 של המאה הא' לספירה). בעיר התגורר מיעוט יהודי ויוספוס פלביוס מספר שבתקופת המרד הגדול, רצחו תושבי העיר את תושביה היהודים וכן ידוע שיהודים מהעיר השתתפו בתקיפת העיר מגדל. לאחר הכנעת היהודים בשנת 135 לספירה במרד בר כוכבא והפיכת יהודה לפלשתינה זכתה העיר לפריחה. העיר הוקמה מחדש במבנה הרומי עם רחובות מקבילים כאשר הרחוב המרכזי הוא הדקומנוס מקסימוס שחצה את העיר ממזרח למערב. הרחוב עוטר כנראה במאות עמודי גרניט אדומים שיובאו ממצרים והדבר מעיד על עושרה של העיר. העיר הוקפה בחומות חדשות ובעיר הוקם מקדש לקיסר וכן תיאטרון, אך הדבר המשמעותי ביותר היה בניית אמת מים שהובילה מים לעיר באמה שאורכה 25 ק"מ, מאזור המפל השחור שבנחל אל על ברמת הגולן עד לעיר.

עם החלוקה מחדש של הקיסר דיוקלטיאנוס בתקופה הביזנטית הפכה העיר חלק מפרובינציה פלשתינה סקונדה שכללה את הגליל ורמת הגולן. עם הפיכת הנצרות לדת הרשמית של הקיסרות הפכה הפרובינציה למוקד בנייתכנסיות ומנזרים והחלו עולי רגל להגיע לאזור. אין עדויות על נוצרים בעיר לפני שנת 300 לספירה ומצבה פגאני שנתגלתה ליד חומות העיר (אדם בשם הרמס) מעידה על הופעה מאוחרת של הנצרות בעיר, אם כי בשנת 359 לספירה הפכה העיר למקום מושבו של הבישוף(יש עדות על בישוף בשם 'שמעון מסוסיתא' בכתבים הנוצריים) ויש עדות לכ- 8 כנסיות שהתקיימו בעיר בתקופה הביזנטית. ברעידת האדמה ב-363 לספירה חרבה העיר וחלפו כעשרים שנה עד שנבנתה מחדש. העיר מוזכרת בתלמוד הירושלמי במסכת שביעית כעיר הפטורה מתרומות ומעשרות. וכן במסכת ראש השנה (פרק ב הלכה א) כעיר שרוב תושביה גויים, וכן שמתחשבים בראיית אור השמש עליה לבדיקת זמן שקיעת החמה לעניין חישוב זמן ברית מילה. עם שקיעתה הכללית של האימפריה הביזנטית במאה ה-6 לספירה, מתחילה גם שקיעתה של סוסיתא. לאחר כיבוש פלשתינה על ידי בית אומיה במאה ה-7, השליטים הערביים התירו לתושבי סוסיתא הנוצריים להמשיך ולדבוק בנצרות, אך העיר המשיכה להידרדר. בחודש ינואר של שנת 749 בעקבות רעידת אדמה שהרסה את העיר, היא ניטשה ולא יושבה מחדש.

 

 

במלחמת העצמאות נכבש המוצב הסורי, שהיה במקום, על ידי חברי קיבוץ עין גב והוקמה במקום עמדה קדמית של צה"ל שניצלה את המבנה הטופוגרפי השולט של סוסיתא. עמדה קידמית זו שימשה את צה"ל עד למלחמת ששת הימים. עד היום עדיין ניתן לראות בחלקה הצפוני מערבי של העיר רכבל שנבנה בשנת 1948 על ידי סא"ל דוד לסקוב לצורך אספקת ציוד מקיבוץ עין גב לחיילים שישבו על ההר. כמו כן יש על ההר גם שרידים רבים של תעלות קשר ועמדות ירי שהיו חלק מהמוצב של צה"ל במקום. ביום העצמאות ה-19 של מדינת ישראל ה' אייר תשכ"ז נהרג מפקד המוצב סגן רמי זית. האנדרטה לזכרו נמצאת בקצה המערבי של ההר ולידה נטועים שני עצי זית.

 

 

החפירות הארכיאולוגיות – האתר, ששמו הערבי קלעת אל-חצן (מצודת הסוס) נסקר לראשונה ב-1875 על-ידי ו' גרן ועשר שנים מאוחר יותר על-ידי ג' שומכר. גרן ושומכר תיארו את החומות, החורבות ומבני ציבור שמצאו במקום. ואולם שניהם טעו בזיהוי המקום וזיהו אותו עם גמלא.

חקר האתר התחדש לאחר הקמת קיבוץ עין-גב ב-1937. בסקר נמצאו רק ממצאים מועטים מהתקופה ההלניסטית. נראה כי בתקופה זו העיר הייתה קטנה, בשל הקושי בהספקת מים לפסגה הגבוהה. אמת מים, שהובילה מנחל אל-על, נבנתה בתקופה הרומית ואפשרה את הרחבת העיר. המים עלו לעיר בסיפון בנוי צינורות אבן שנבנה על השלוחה המזרחית, והמשכו בצינור שהונח לאורך הקארדו. בשנות החמישים של המאה הכ' נערכו מספר חפירות באתר על-ידי ק' אפשטיין, מי אבי-יונה, א' שולמן וע' ענתי. בחפירת המגדל העגול בשער המזרחי הוברר כי הוא נבנה בתקופה הרומית הקדומה. בחפירות נחשפה כנסייה גדולה, שכונתה הקתדרלה. הכנסייה, שהייתה מרוצפת בפסיפס, חרבה ברעידת אדמה שהפילה את כל עמודיה. החפירות בסוסיתא חודשו בשנת 2000 בראשות א' סג"ל ומ' איזנברג מטעם המכון לארכאולוגיה ע"ש זינמן, אוניברסיטת חיפה, ומשלחות מפולין וארצות הברית. בחפירות נחשפו הפורום של העיר, מקדש לקיסרי רומי (קליבה), מתחם הלניסטי מקודש, שערי העיר הרומית, אודיאון רומי, בסיליקה מן התקופה הרומית, מערך ביצורים מן התקופה הרומית, שלוש כנסיות ביזנטיות ובתי מרחץ.  בחפירות נמצאו חרסים משלהי המאה הד' וראשית המאה הג לפנה"ס, המעידים על נוכחות באתר, אולי מאחז צבאי תלמי.
מקור והרחבה הסקר הארכיאולוגי של ישראל, מפת עין גב מס' 40, אתר מס' 81

 

המשכנו לטפס במעלה הכביש בידיעה שעיקר המאמץ היה מאחורינו.

*****

קטע שני
במעלה לגבעת יואב
דרך חציית נחל עין גב וואדי זיתון

מאותו עמוד חברנו לשביל ג'יפים המסומן גם בסימון שלנו ,שביל צופה כנרת וגם בסימון שביל הגולן,
הדרך תלולה ומהירה עד ערוץ נחל עין גב, 
ההמשך כמובן בעליה,הדרך זרועת אבנים ומשופעת חריצים אבל אפשרית לרכיבה והנוף מפצה על כל קושי.
ליד הלולים של מושב נאות גולן שמרנו  על הזרוע השמאלית
פנינו אל עבר ואדי קטן , ואדי זיתון, הגדות תלולות ומדורדרות והחציה מספקת אתגר ותורמת למפלס האדרנלין.
לאחר החציה המשכנו על הדרך חלפנו על פני לולים נוספים
אחרי הלולים הסימון של שביל צופה כנרת מראה שמאלה ,אנחנו עזבנו אותו
המשכנו לגבעת יואב "לתדלוק" של קפה ועוגיות בחצר ביתו של גיל
בגבעת יואב אפשר למלא מים ו/או להצטייד בצרכניה

 

בהמשך הטיפוס בכביש המשובש. כמה מאות מטרים לפני חיבורו עם כביש 98 הגענו לצומת דרך ובה עמוד מעוצב, למטה, המורה על סימון שביל הגולן ושביל צופה כנרת המתלכדים יחד.

 

בצומת השלט פנינו ימינה, צפונה לעבר הדרך עליה נמשיך לעבר גבעת יואב. ידענו שכעת המשיך נרד לנחל עין גב, נטפס בשלוחה למול נאות גולן, נחצה את וואדי זיתון ונעלה במדרון תלול וקצר לעבר גבעת יואב. כך היה!  הרכיבה במורד הייתה נעימה והטיפוס במעלה מאומץ

 

 

 

נַחַל עֵין גֵּב הוא נחל אכזב באורך כ-5.5 ק"מ מקורו העיקרי של הנחל הוא מעיין עין פיק אשר נובע בתחילתו, דרומית לקיבוץ אפיק. ליד הנחל צמחייה המהווה שילוב נדיר של צומח מדברי עם צומח ים תיכוני. על הצמחים נמנים עצי תאנה, עצי זית, צבר, אזדרכת, שקד, רימון קדוש ואלה אטלנטית. ממערב לנחל יש שדות מוקשים מגודרים.

 

לאחר חציית נחל עין גב רכבנו במעלה מצד הגדה הצפונית של הנחל. עזבנו את סלעי הגיר ונכנסנו לתחום הבזלת השחורה.

 

שיזף מצוי – עץ קוצני סבוך ממוצא טרופי–סודני. הפרי אכיל, לא משובח.  השם שיזף נזכר במשנה, ומניחים כי שם הכוונה היא למין שיזף תרבותי, שנהגו לטפחו כעץ-פרי תרבותי. השיזף התרבותי נושא פירות מוארכים יותר, מבריקים, וטעמם משובח. מגדלים אותו בארץ פה ושם גם כיום, אך אינו מקובל ביותר.  בערבית נקרא העץ בשמות שונים (סידר, דום, ובסיני גם נבק). השם סידר חדר לעגה של המתיישבים, ובתולדות ההתישבות מרבים לדבר על המאמצים לבירוא ה"סדריות". השם "דום" דבק בעיקר בפרי – "דומים". ויש הטועים ומדביקים שם זה גם לפרי העוזרר (ששמו הערבי הנכון הוא זערור). שני מיני שיזף נפגשים בארץ: שיזף מצוי, שמקורו טרופי–סודני, בנוף חם ולח, והגיע לא"י מדרום; ושיזף-השיח, שמקורו אירופי, והגיע אלינו מצפון. בתור צמח ממוצא סודני מתבסס השיזף המצוי בארצנו בעיקר בעמקים חמים ובנאות-מדבר. הוא אף "מתלבט" אם ראוי לעמוד בשלכת-חורף בארצנו, שכן בארצות-מוצאו אין החורף קר. גם כאן הוא גדל כעץ ירוק-עד בדרך כלל, ושומר על עלים ירוקים כל השנה, אך בתנאים קיצוניים, באזור קר או בחורף קר במיוחד – הוא משיר את רוב עליו בחורף. מעריכים שחדר לארץ רק בתקופת ההיסטורית (ליתר דיוק – בתקופה הכלקוליתית, לפני כ-6,000 שנה). העץ קוצני מאוד, כל עלה מצמיח בבסיסו זוג עלי-לואי ההופכים לקוצים קשים, האחד ישר ובן-זוגו מאונקל. העץ סבוך מאוד, הענף זיגזגי. צירוף זה של קוצניות נוקשה, מאונקלת, עם צמיחה סבוכה – הביא את הנוצרים לזהות את העץ עם אותו צמח קוצני שמענפיו קלעו הרומאים לישו את זר הקוצים שעטרו לראשו לענותו ולבזותו בדרכו האחרונה, ולכן ניתן לו השם המדעי, שתרגומו "שיזף קוצי המשיח". העלה משונן, דמוי ביצה. בניגוד לעלה רגיל יש לו 3 עורקי-אורך ראשיים מקבילים. עצים המתבססים במקומות מתאימים ואינם נכרתים מגיעים לגודל ולגיל מופלגים. ידועים בארץ פרטים בגובה 10 מ', עם גזע רחב מאוד והיקף צמרת מכובד, וגיל של מאות שנים. עד כמה שהצליחו למדוד את העץ הגדול בארץ, בעין חצבה, הרי גילו בסביבות 800 שנה, והוא העץ הזקן ביותר המוכר לנו בארץ. בסיפורי הבראשית של ההתישבות היהודית בעמקים בארץ ידועה "הסדריה" כאויב עיקש, שהחקלאים נאבקו בו.  בסביבות אחדות, כמו למשל במורדות הגולן, יוצר השיזף נוף-צומח דמוי סבאנה, יחד עם שיזף השיח, אלון התולע, אלה אטלנטית ולבנה רפואי. עיקרה של הפריחה מתרחש ממרס עד אוקטובר, אך לעתים יש פריחה גם בחודשים אחרים. הפרחים קטנים, ערוכים באשכולות. הם דו-מיניים, ירוקים–צהבהבים, אינם בולטים לעין למרחוק, אך מפרישים הרבה צוף ומבוקרים בידי חרקים רבים, במיוחד דבורי-דבש. מנגנון מורכב של עיתוי הבשלת חלקי הפרח הזכריים והנקביים לסירוגין מבטיח האבקה הדדית. הפרי עגול,קוטרו 1–2 ס"מ, קליפתו חומה-צהבהבה. במרכזו גלעין גדול, וסביבו ציפה בשרנית יבשה. אכיל, לא משובח, מזון-עניים. העצה שימשה לייצור כלים גסים. המקור

 

 

גִּבְעַת יוֹאָב הוא מושב של תנועת המושבים. היישוב הוקם בשנת 1968 ונקרא על שם יואב שחם, שנפל בפעולת סמוע בדרום הר חברון בשנת 1966. כלכלת היישוב מתבססת על גידולי שלחין: הדרים, זיתים, בננות וענבים לייצור יין ומאכל. כמו כן ביישוב כ-22 רפתות משפחתיות לייצור חלב ובשר בקר, ולולי פיטום תרנגולי הודו. ליישוב שטחי מרעה שגודלם כ-24,000 דונמים. בנוסף, היישוב מתפרנס גם מתיירות חקלאית: כפר אוהלים מונגולי, צימרים, מרכז מבקרים לשמן זית ומרכז מבקרים ליצור שופרות. הקהילה במושב גבעת יואב הינה קהילה חילונית המקיימת חיים שיתופיים ומשפחתיים. תושבי המקום נהנים מאירועי תרבות המאורגנים על ידי הקהילה בגבעת יואב והמועצה האזורית ובכללם פסטיבלים, ירידים, הרצאות וימי תרבות. המושב שוכן בסמוך ליישוב בני יהודה, בו נמצאים המרכזים התרבותיים והמסחריים של אזור דרום הגולן.

 

*****

קטע שלישי,
יציאה מגבעת יואב
והלאה לאורך המדרון מעל הכנרת עד הדרך הסורית

יצאנו מהשער הדרום מערבי של גבעת יואב, חלפנו על פני חורשת אקליפטוס
וחברנו שוב לשביל שלנו עם הסימון ,שביל צופה כנרת,
רכבנו מערבה בשבילי שדות ובן פרדסים וכרמי זיתים עד למצפה אופיר,
ממגרש החניה של מצפה אופיר השביל עולה מדרגה וממשיך דרומה
(הסימון לעיתים מוסתר ע"י כלי רכ חונים) לאורך המצוק עד למצפור בני.
מהמצפור נשקפים מצוקי הגולן,הרי הגליל והכנרת במלוא הדרה ובמלוא היקפה.
המשכנו הלאה לאורך המצוק ובאפשרות הראשונה עם הסימון כמובן (לא יורדים מהדרך ,חשש למיקוש)
פנינו לירידה אל ביר-א-שגום
על הביקור בביר-א-שגום ויתרנו עקב הסטיה מהדרך הכרוכה בכך.
פנינו בשביל צפונה כשמלמעלה מלווה אותנו מצוק הגולן ומתחת נשקפת הכנרת,
השביל "תופר "מעט ותחת מצפה אופיר פנינו מזרחה וממשיכים עד לצומת שבילים, ממול דרך סלולת אבנים ,
אלה שהמשיכו ונפרדו מאיתנו רכבו בדרך  כ250 מטרים והגיעו לכביש כורסי -אפיק. הם בקשו לקצר את הטיול בירידה על הכביש.
אנחנו פנינו שמאלה וירדנו בדרך הסורית ששמשה את העולים לגולן עד סלילת הכביש.
הדרך רצופה שאריות אספלט,אבני בזלת ,מכשולים ושיחי קידה שעירה שדוקרים בכל סטיה מהנתיב,
הגענו לגשרון חצינו מעליו ולאחר כ100 מטרים נוספים הגענו אל הכביש, כביש כורסי -אפיק.

 

 

 

מצפה אופיר הוא נקודת תצפית בדרום רמת הגולן, שהוקמה לזכרו של הנער אופיר שעל, שנולד בשנת 1970 ונפטר בשנת 1986 ממחלת כבד נדירה. המצפה הוקם על ידי ג'ימי שעל ממושב גבעת יואב, לציון זכרו של בנו, אופיר. אופיר אהב מאד את נופי הגולן, והקמת מקום בטבע הייתה הדרך הכי טבעית להנציח את זכרו. הגישה למצפה היא מכביש 789 המוביל מצומת כורסי לבני יהודה. המצפה נמצא בקצה השדות של מושב גבעת יואב, בנקודה הנמצאת 450 מטר מעל פני הכנרת. מעבר למגרש החנייה הוקמה רחבה מוצלת ובה ניטעו 16 עצי זית, כמניין שנותיו של אופיר, ובין עצי הזית הוצבו ספסלים. בכיוון מערב הוקמה רחבת התצפית שנותנת הרגשה של מרפסת הבולטת מהרכס לכיוון הכנרת. ברחבת התצפית הוקמו שני שולחנות מאבן ועליהן מסומנות נקודות עניין ומיקומן היחסי לתצפית. מרחבת התצפית ניתן להשקיף לכיוון מערב כלפי מטה ולראות את עמק הירדן, החוף המזרחי של הכנרת ואת החלק הדרומי של עמק החולה. במבט גבוה יותר ניתן לראות את הרי הגליל התחתון, את הר תבור ואת מצוקי הר ארבל. במבט למרחקים, אפשר לראות את הרי הגליל העליון ואת הרי נפתלי, ומעבר להם את הרי הלבנון והר חרמון. מדרום לרחבה הוקמה רחבה נוספת ובה שולחנות פיקניק שהוכנו מאבני הגולן. מעל רחבת התצפית, נשתלה חורשה של עצי בר: אלונים ואלות, חרובים וכליל החורש

 

 

המשכנו על השביל היוצא ממצפה אופיר, וממשיך דרומה לאורך המצוק. השביל עובר דרך שורת בונקרים ותותח סורי, אשר מוקמו לאורך קו המצוק בקרבת הכפר הסורי סקופיה שניטש במלחמת ששת הימים.

 

 

מצפור בני, לזכרו של בני דויטש שהיה בן 48 עסק בהדרכת קראטה, הדרכת שחיה ורכיבת אופניים. בשבת בתחילת נובמבר 2011 התקיים מרוץ אופניים סובב כינרת. באותו בוקר תכנן בני דויטש להצטרף למרוץ הזה. הוא לא התחיל יחד עם כולם, אלא ירד באופניו מביתו בבני יהודה והצטרף אל הרוכבים בצומת כורסי. במהלך הרכיבה ליד קיבוץ האון הוא נפל באופן פתאומי מאופניו. הרוכבים האחרים שחשו לעזרתו ראו שהוא מפרפר בין חיים למוות וניסו להגיש לו עזרה. הם גם הזעיקו את אנשי מד"א, וכשאלה הגיעו הם ביצעו בו פעולות החייאה ובמקביל פינו אותו לבית החולים בפוריה. אולם לבו של דויטש נדם, והרופאים נאלצו לקבוע את מותו.

 

במצפור בני מבט על הכנרת לכל ארכה והיקפה לרבות חלק מהרי הגעש של הגולן, החרמון ורכסי  הרי הגליל העליון : רכס נפתלי, הרי צפת, הר מירון, הר הלל ומצפה הימים ורכסי  הרי ורמות הגליל התחתון: רמת חוקוק,  צוק הארבל, הר טורען, רכס פוריה ורמת יבניאל.

 

 

 

בהמשך השביל פונה מערבה ויורד לעבר שרידי המושבה בני יהודה, שתושביה חיו בתוך הכפר הערבי ביר א-שגום.

 

בני יהודה הייתה מושבה שהתקיימה בשנים 1886‏-1920. בשנת 1886 הוקמה המושבה על ידי אגודת בית יהודה שבה היו חברים יהודים שומרי מצוות מצפת ומטבריה. חברי האגודה רכשו מתושבי הכפר ביר א-שגום אדמות בסיועו של לורנס אוליפנט, במטרה להקים מושבה חקלאית. באחד משלבי הרחבת שטח היישוב, עמדו אנשי היישוב בתחרות מול רוכשים בהאיים אשר החזיקו בשטחים נוספים באזור עין גב של ימינו. תושבי בני יהודה זכו בקדימות לרכישת 1390 הדונם, הסמוכים לגבול היישוב, מיידי הבעלים הערבי, ע"פ עיקרון משפטי בשם חוק המיצרין, לפיו קונה אשר אדמתו גובלת בחלקת השדה העומדת למכירה, זכאי לקדימות בקנייתה. חוק עות'מאני זה מקורו כבר בתלמוד ומשם אומץ. באותה תקופה הקימו אנשי היישוב הישן בארץ ישראל גם את המושבות ראש פינה, מוצא ופתח תקווה, אולם בני יהודה הייתה שונה מהן בכך שהייתה רחוקה הרבה יותר מערים קיימות. במהלך שנות קיומה קיבלה המושבה תמיכה מוגבלת מאוד מהברון רוטשילד, ומאוחר יותר גם מתנועת יק"א, תנועת חובבי ציון הלונדונית (עד 1902), וחברת עזרה הגרמנית (החל מ-1902). לאורך שנות קיומה סבלו מתיישבי בני-יהודה מתנאים קשים במקום: תנאי מזג האוויר, ריחוק מיישובים יהודיים, קשיי תחבורה, אדמה מסולעת בחלק גדול משדות היישוב שאינן ראויות לעיבוד והעדר מוסדות חינוך הילדים. בשנת 1888 נפטר סר אוליפנט שתמך ושהגן על בני היישוב. זמן קצר לאחר מכן פרצה מגפה בחבל החורן ואף על בני היישוב הוטל הסגר, על כן, נטשו אותו. ב-1890 ניסו עשר משפחות לשוב למושבה, על מנת שלא תילקח על ידי הערבים תושבי האזור, אך הן שבו לצפת תוך זמן קצר. קבוצה נוספת, אף בה עשר משפחות, הגיעה לאתר ב-1898 באותה שנה סבל האזור ממכת ארבה אשר כילתה את מרבית היבול. ארבע מהמשפחות נטשו תוך זמן קצר, וחמש משפחות נוספות, קבוצת רווקים וכן אבות מבעלי המשפחות שנשלחו חזרה לצפת, נותרו במקום עד 1913. בתחילת המאה ה-20 נמצאו במושבה 33 נפשות, ולהם רפת קטנה ומספר בעלי חיים. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 נשארו במושבה רק שלוש משפחות. בשנת 1920 נשארה במושבה רק משפחה אחת, משפחת ברנשטיין. במאורעות תר"פ 1920 רצח שכן ערבי את פרומא אם משפחת ברנשטיין ואת אחד הבנים, ובעקבות כך עזב הבן שנותר שרגא את בני יהודה. חמש שנים לאחר כיבוש רמת הגולן, בשנת 1972, הוקם יישוב קהילתי כשני קילומטרים מזרחה ממקום המושבה ההיסטורית, ונקרא בשם בני יהודה המנציח את שמה. מקור, הרחבה

 

*****

קטע רביעי,
במורד נחל סמך

לפני הכביש פנינו ימינה עם הסימון ומיד חצינו את הכביש,
טיפסנו מעל התעלה ורוכבנו מזרחה במעלה (בקטע זה יכולנו לרכב גם על הכביש ,אבל העדפנו לא להסתכן)
חלפנו על פני קטע כבוש ושוב רכבנו על סינגל מינהלתי בצמוד לגדר הבטיחות עד לגישרון ירוק,
חצינו אותו והגענו לדרך עפר טובה המובילה צפונה,
שביל צופה כנרת המשיך הלאה מזרחה ומעלה לתוך שטח המרעה בואכה נחל סמך אל על,
אנחנו נפרדנו ממנו ועם הדרך המשכנו צפונה ,
הדרך התעקלה שמאלה מערבה חצינו גשר אירי עם מעט מים,
חלפנו על פני מטע רימונים ומנע בקר
הגענו לירידה לחלקו התחתון של נחל סמך,
הבזלת עוזבת אותנו ואנחנו רוכבים בדרך לבנה ,מחורצת וזרועת אבנים קטנות עד לערוצו של נחל סמך,
הערוץ יבש ,קיץ ראשון מזה כ -20 שנה.
חצינו את הנחל לגדה הצפונית והמשכנו מערבה,
מצד ימין בהמשך מבנה טחנת קמח מסוג טחנות ארובה שפעלה בכח המים בימים טובים יותר,
חציה נוספת של הנחל מכיוון צפון לדרום ושוב מערבה,העמק הקטן שלפנינו משופע בעצי שיזף.
הלאה מערבה ,חציה נוספת ושוב מערבה בינות לפרדסים ,מטעי בננות וכרמי ענבים,
הדרך טובה וסלולה והובילה אותנו  אל הכיכר בצומת כורסי.

נחַל סָמָךְ הוא הגדול בנחלי דרום רמת הגולן, הזורם לכיוון דרום מערב, ונשפך לכנרת מצפון לעין גב, ליד כורסי. לפני שהוא נשפך לכנרת, נחל סמך מתאחד משני יובלים עיקריים: נחל אל על שזורם מדרום, ונחל סמך שזורם מצפון. מי הנחל נאגרים בכמה מאגרים: מי נחל אל על במאגר בני ישראל, ומי נחל סמך במאגר רויה (מַאֲגַר סָמָךְ) בגובה של 435 מטרים מעל פני הים. חלקו התחתון של נחל סמך מושך מים כל ימות השנה, וכיום הוא משמש בעיקר למרעה בקר. בתקופה הכלקוליתית היו בנחל סמך יישובים רבים שהתפתחו מאוד, והיה למקום מפואר ומפורסם. השגשוג היה ניכר בכל התקופות, אך השגשוג העיקרי הגיע בתקופה ההלניסטית, בה הוקמו בשטח נחל סמך יישובים רבים, ואף מצודות. שמו של נחל סמך בעברית הוא על פי שמו בערבית – "ואדי א-סמכ", שמשמעותו "נחל הדגים". בשנת 2005 נפגע נחל סָמָךְ בשריפה גדולה שהתחוללה באזור. תוצאותיה היו 3,500 דונם של חורש טבעי שנשרפו, והגורם לה, ככל הנראה, הייתה חניכה בתנועת נוער ששרפה את נייר הטואלט בו השתמשה.

 

 

 

עץ השיזף הוא העץ השליט בדרום הגולן ובמורדות,מוצאו מסודן והוא מורגל בתנאי יובש קיצוניים,הוא פורח ונותן פרי פעמיים בשנה מה שמכפיל את סיכויי ההפצה שלו,עמידות בשריפות ,העץ מלבלב כ-6-7 שבועות אחרי שריפה קשה לעומת עצים אחרים שמשתקמים אחרי חודשים ושנים אם בכלל. העץ גם משמש כבית גידול לזיקית המובהקת שחיה על העץ ,משתמשת בו להסוואה לטובת הגנה וציד וגם ללינה,על כל עץ חיות בד"כ שתי נקבות וזכר. תופעה מעניינת נוספת היא מושבת הקינון  סביבנו,הקינים נטושים כמובן בעונה זו,הם נבנו ע"י הדרור הספרדי שכחלק מתהליך החיזור הוא בונה את הקן לבדו,הנקבה לא מאשרת לא את הקן הראשון וגם לא את השני ולפעמים גם קינים נוספים לא משביעים את רצונה. לכן יש כאן ריבוי של קינים שרובם נטושים גם בעונה.

 

 

*****

קטע חמישי,
לאורך חוף כנרת
מכורסי דרך נוקייב לחוף סוסיתא 

מהכיכר המשכנו לכיוון החוף,חוף כורסי ,
עברנו על פני שער הכניסה והמשכנו דרומה על כביש השירות,
חלפנו על חוף לבנון וחוף חלוקים וחברנו לדרך עפר עם חלוקי נחל וסימון של שביל סובב כנרת (ולא צופה) השביל מסומן בצבעים סגול ,לבן וכחול.
החוף היה  עמוס ויתרנו על רכיבה בקטע האחרון ממש קרוב לקו המים
המשכנו לרכב על  שביל סובב כנרת ,הדרך פעמים כבושה היטב ופעמים רצופה חלוקי נחל,
חלפנו  תחת מוצב נוקייב על הציר שהיה התחליף לכביש מעין גב לצומת כורסי טרם סלילתו אחרי מלחמת ששת הימים.
בהמשך עברנו בחוף גופרה, מול המזנון על החוף בריכה קטנה,נביעה של מעיין גופרתי בטמפרטורה קבועה של 31 מעלות.
רכבנו הלאה דרומה ,מגופרה יצאנו לסינגל בתוך חורשה לא גדולה ,
חלפנו על פניה והגענו לחוף סוסיתא, בצידו הדרומי של החוף מצאנו לנו פיסת חוף שקטה.
אחרי כמעט 40 ק"מ ,קצת יותר משש שעות רכיבה,עליות, ירידות,אבק וזיעה נכנסו למים.
היה שווה כל טיפת זיעה.
מהיציאה מחוף סוסיתא רכבנו מזרחה על שביל עם סמ"ש כחול
שהוביל אותנו אל מתחת לכביש ,חצינו ,עלינו בצד השני ופנינו ימינה דרומה והגענו לכלי הרכב.

 

 

במוצב הסורי נוקייב ביקר צה"ל פעמיים

ביקור ראשון פעולת כינרת – "מבצע עלי-זית" (11 בדצמבר 1955). בעקבות ירי סורי על דייגים בכינרת הוחלט על כיבוש ופיצוץ כל המוצבים הסורים מעל מזרח וצפון הכינרת. הייתה זאת פעולה ראשונה של צנחנים בשילוב נחיתה מהים וסיוע ארטילרי. הפעולה בוצעה ע"י צנחני גדוד 890, חיילי הנח"ל ולוחמים מגדוד 51 של גבעתי. הכוחות פוצלו לשישה כוחות משנה.
כוח א'  בפיקודו של מג"ד 771 אהרון דוידי, כלל את: פלוגה ה' – לוחמי קורס מכי"ם בפיקודו של רפאל (רפול) איתן אשר כבשו את מוצבי השפך בצפון. לוחמי פלוגה ב' בפיקודו של מוסה עפרון אשר ביצעו את החסימות בצפון הכינרת ומנעו מהצבא הסורי גישה למוצבי השפך ובית הבק. פלוגה ג' בפיקודו של מרסל טוביאס אשר כללה מחלקת מדריכי צניחה בפיקודו של זלמן זמיר ומחלקת טירונים שהיו אחראים על העברת הכוחות דרך נהר הירדן. פלוגה ז' של לוחמי הנח"ל בפיקודו של אלישע שלם – כבשו את מוצב בית הבק. כוח א' של דוידי התכנס במחנה פילון ויצא לפעולה מאלמגור (תל מוטילה).
כוח ב' בפיקודו של מאיר הר ציון כלל את לוחמי פלוגה א' הסיירת אשר כבשו את ארבעה המוצבים מסביב לכפר כורסי מצפון לעין גב. הכוח התכנס ויצא לפעולה מעין גב.
כוח ג' בפיקודו של שמואל רן (גולדברג) כלל את פלוגה ג' מגדוד 52 של גבעתי אשר כבשה והרסה את מוצבי נוקייב מצפון לעין גב.
כוח ד' בפיקודו של יצחק בן מנחם "גוליבר" כלל את לוחמי פלוגה ד' שיצאו מבית ירח בנחתות של חיל הים וכבשו בהפתעה את מוצבי כפר עקב.
כוח ה' בפיקודו של אריה בירו כלל חלק מלוחמי הנח"ל של פלוגה ו' אשר טיפסו לכוון הכפר סקופיה שברמה, ערכו חסימות ומנעו מהצבא הסורי גישה למוצבים לאורך הכינרת.
כוח ו' בפיקודו של יאיר תל צור כלל חלק מלוחמי הנח"ל של פלוגה ו' שכבשו את מוצב הגבול (חירבת אל חמה) והיו אחראים לאיסוף שבויים ונשק שלל.
כמו כן השתתפו כוחות ארטילריה של חת"ם (תותחים 25 ליטראות ומרגמות כבדות 120 מ"מ), חיל הים שהנחית את פלוגה ד' ופינה אותה וחיל האוויר שעזר לתאם בין הכוחות.
המקור והרחבה

 

 

"ביקור שני" – "מבצע סנונית" בחודש מרס 1962 הסורים שוב ירו על סירה בכינרת, מעשה כמעט שיגרתי, רק שה"קורבן" הפעם הייתה סירה של חיל הים. ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון זעם ודרש פעולה מיידית "בתוך 24 שעות". לצנחנים נדרשו ארבעה ימים כדי לצאת לפעולה. מח"ט גולני, מוטה גור, הודיע כי הוא מוכן לפעולה מיד ו"זכה". יש לציין כי המבצע תוכנן כבר שנתיים קודם אך בוטל בהוראת משה דיין שלא הבין ששאלה של חייל בתדריך לקראת המבצע וחשב שחיילי גולני מפחדים. המבצע כנגד האויב הסורי ברמת-הגולן, מבצע "סנונית", פשיטה לילית על הכפר נוקייב הדרומי, נוקייב החדשה ועל המוצב הפלוגתי מעליו. המוצב היה גדול ומבוצר באורך 300 מטר וברוחב 150 מטר עם חמש מצדיות-בטון, תעלות-קשר, עמדות וגידור. מועד הפשיטה נקבע לליל ה-16-17 במרס 1962, לאחר שבראשית אותה שנה הגבירו הסורים את התקפותיהם על הדייגים הישראלים בצפון-מזרח הכנרת. פעולת נוקייב (מבצע "סנונית") בוצעה על-ידי צוות-קרב מחטיבת גולני בפיקוד המח"ט אל"מ מוטה גור, שהפעיל בפעולה חמישה כוחות-משנה:.
כוח א', הסיירת  בפיקוד רס"ן צביקה עופר, כבש את המוצב הפלוגתי מעורפו לאחר קרב קשה, שנמשך יותר משעה תוך קבלת סיוע
מכוח ב', בפיקוד רס"ן בני ענבר, שפיקד על לוחמי ביה"ס למ"כים, שכבשו בקלות יחסית את הכפר נוקייב והתפנו להמשך תקיפת המוצב הפלוגתי מחזיתו.
כוח-משנה ד' וכוח-משנה ה', בפיקוד מג"ד "גדעון" יהודה גביש, הורכבו מסגל פלוגות טירונים א' ו-ב', והופעלו כחסימות מצפון לנוקייב וממזרח ליד ביר-א-שקום,
כוח ג', פלוגה מגדוד "הבוקעים הראשון" בפיקוד של המג"ד אורי שילה, רוכז כעתודה על גבי זחל"מים בעין-גב.
כמו כן הופעלו שתי סוללות מרגמות 120 מ"מ. החל משעה 22.30 ב-16 במרס הפעילו הסורים הפגזה כבדה על הכוחות הנלחמים, קיבוץ עין-גב ועל רכס פוריה.
חיילי גולני ביצעו את משימותיהם בשלמות, טיהרו וכבשו את הכפר והמוצב, אך הנסיגה, שבוצעה תחת הפגזה סורית רצופה, התעכבה בשל נסיונות רבים לחלץ ארבעה זחל"מים וטרקטור משדה-מוקשים מדרום לנוקייב. בלילה הופעלו 5 מטוסי "ווטור" לשיתוק הארטילריה הסורית. בקרב נהרגו 7 חיילים ו-45 נפצעו. לסורים נהרגו 35 חיילים, ואחד נשבה.
המקור והרחבה

 

 

 

 

לאחר השהייה במים התארגנו שוב לרכיבה. עלינו מהחוף ויצאנו לעבר כביש 92 תוך חצייתו במעבר תחתיו. רכבנו מאות מטרים והגענו למגרש החנייה ושם הסתיים הטיול.

*****

סוף דבר

טיול זה היה ארוך ומעניין. הוא נמשך כמעט שבע וחצי שעות, ראשיתו  כאמור דקות לפני השעה 07:00 וסיומו לאחר השעה  14:15. רכבנו כמעט ארבע שעות ויתרת הזמן הייתה עצירות למטרות שונות כולל הפסקת אמצע וטבילה בכנרת.

התחלנו את הטיול בגובה 208- מ' מעל פני הים והגענו לגובה של 323 מ' מעל פני הים, הגובה מצטבר היה כאמור כ-740 מ' וכך גם הירידה.

מסלול הטיול היה מגוון בשיפועים ותצורת הקרקע. הרכיבה בו הייתה עם מאמץ פיזי וחייבה התמודדות עם ואתגרים טכניים.

עברנו לאורכו של המסלול במקומות רבים רווי תוכן והיה לנו שפע תצפיות.

עבורי היה זה יום ארוך, יצאתי מהבית בשעה 04:30 וחזרתי בשעה 17:00.

המאמץ היה כדאי ומשתלם.

בנוסף לטיול מעניין, זכיתי להגשים משאלה מימים ימימה.

זמן רב בקשתי להסתובב בפנים שטח, לנוע על מדרונות אלה של רמת הגולן. זה אזור שאני מכיר היטב ועל הכבישים בו נסעתי פעמים רבות ובמקומות לאורכם ביקרתי עשרות פעמים. הרכיבה על האופניים אפשרה שאיפה זו

לסיום, זו הזדמנות להודות לחברים שהשתתפו ויחד היוו  חברותא נעימה וסולידרית.

תודה מיוחדת מגיעה לגיל מועלם שיזם את הטיול, הוביל אותו, הסביר בפירוט לאורכו ואירח אותנו בחצר ביתו וגם כתב את סיפור הדרך. מן הסתם עוד נצא לטייל  יחד במחוזותיו.

 

 

*****

 

 

 

 

 

 

ביום ראשון (9/10/2016) לפנות ערב, טרם חשכה, יצאתי עם ניצן פרידמן ועם יהודיתה ויצחק כנען מקבוץ געש לטיול בכפר סבא במטרה להכיר אותה.

 

ניצן שתכנן והוביל את המסלול הוא דור רביעי בעיר. יצחק שיינפיין, הוא סבא רבה שלו, מצד אמו והיה בין שניים עשר המתיישבים הראשונים של כפר סבא.

 

 

 

 

את ניצן הכרתי תוך כדי התכתבות ושיחות על מסלולי טיולים לקבוצת רוכבי טנדם כן ולא השרון שהיא קבוצת אחות של כן ולא  – קבוצת ספורט של אנשים רואים ואנשים עם עיוורון או לקות ראייה.

 

כאמור, ניצן תכנן את המסלול. בתחילה, על מנת להכיר את כפר סבא, הוא הציע מספר נקודות למסלול. למדתי מעט על העיר ותולדותיה וחזרתי אליו עם רשימה מפורטת יותר. ביקשתי שבמסלול ישולב מעבר ברחובות הראשיים, שיטוט בשכונות (במזרחה, בדרומה, במרכזה ובמערבה) ובאתרים מרכזיים של בעיר. ניצן נענה לבקשתי ותכנן מסלול לאורכה ולרוחבה של העיר, במרכזה ובשוליה.

המסלול

 

המסלול בצפון מזרח העיר זהה בחלקו או משיק למסלול טיול קודם באזור: גבעות מזרח אגן נחל פולג ושולי המרזבה

 

 

העיר כפר סבא

כְּפַר סָבָא היא עיר במחוז המרכז בישראל. היא הוקמה בשנת 1903 כמושבה חקלאית, שכמו האחרות כמוה, גדלה והתפתחה ועברה תהליכי עיור. הוכרזה כעיר בשנת 1962. שטחה כ-14 קמ"ר. על פי נתוני עיריית כפר סבא, במרץ  2016 אוכלוסייתה מנתה כ-106,000 נפש. כפר סבא היא מרכז מנהל, מסחר, חינוך ושירותי רפואה של אזור דרום השרון, ויש בה מרכז תעשייה גדול. העיר חברה בארגון פורום ה-15.

 

 

מיקום העיר,
הקצה הדרום מזרחי של גבעות החול האדום של השרון

 

גבעות החול האדום – היא רצועה אורך בשרון של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון, בין נחל הירקון בדרום ובין נחל אלכסנדר בצפון. רוחבה של רצועה זו הוא 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו ויער אלוני התבור שהיה בה מנעו בעבר את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון.

 

אבני דרך בהתפתחות העיר

כפר סבא נוסדה כ"מושבת בת" של המושבה פתח תקווה. כ-7,000 דונם מאדמותיה נרכשו בשנת 1892 על ידי קבוצת יזמים יהודים מפתח תקווה שמטרתם הייתה להציע את האדמות למכירה ליהודים עשירים מהגולה. הרעיון היה לטעת מטעי שקדים בחלקות וכשהעצים יתנו פרי יעלו בעלי החלקות לארץ. במשך הזמן התברר שהקנייה לא הייתה מוצלחת, שכן האדמות נמצאו במקום שומם, מוזנח ורחוק מכל יישוב יהודי. לאחר הכישלון רכש הברון רוטשילד את האדמות בשנת 1896, ובתחילת המאה ה-20 הן עברו לידי חברת יק"א שקיבלה מהברון את הטיפול במושבותיו. חברת יק"א ניסתה ללא הצלחה לגדל במקום יסמין לתעשיית הבשמים. בשנת תרס"ג (1903) מכרה החברה את מקצת האדמות לאנשי ירושלים ואת רובן לאיכרי פתח תקווה כדי ליישב בהן את בניהם. חלק מאדמות אלו נמכר לאחרים, בעיקר לעולים חדשים. בשנה זו הוקמה המושבה. המתיישבים הראשונים היו בני פתח־תקווה וחלוצי העלייה השנייה שעבדו במקום ששה ימים בשבוע ונהגו לחזור לפתח־תקווה לקראת השבת. הם התפרנסו מכרמי שקדים, גפנים וזיתים.

 

 

בזמן מלחמת העולם הראשונה הטורקים החרימו בהמות-עבודה ויבולים, מעט מהתושבים גויסו לגדודי העבודה הטורקיים, חורשות האקליפטוסים נגדעו כדי לשמש חומר הסקה לקטרים ועל אלה נוספה מכת ארבה ב-1915 אשר פגעה קשה בצמחייה. באביב 1917 גרשו הטורקים אלפי יהודים מתל אביב ומיפו והם מצאו להם מקלט זמני בסוכות שבנו בשולי המושבה. חוסר התנאים הסניטריים גרם למגיפות ורבים מהמגורשים מתו, חלקם כאלמונים. בראשית 1918, לאחר קרב יפו והתייצבות קו העוג'ות ובמשך כתשעה חודשים, נמצאה כפר־סבא על קו החזית בין הצבא הבריטי לצבא הטורקי, והיא נחרבה בהפגזות של שני הצדדים. בספטמבר 1918 כשכבשו האנגלים את כפר־סבא, היא הייתה הרוסה לחלוטין, בפעם השנייה תוך שמונה שנים. חלק מהנפגעים היהודים היו פליטים מתל אביב ומפתח תקוה אשר צעדו לקראת הצבא הבריטי שהתקדם ממעברות הירקון לכיוון טירה, בה שכנה מפקדת הצבא העות'מאני באזור. הפליטים היהודים הרעבים באו לבקש מזון מהחיילים הבריטיים. הבריטים חשבו אותם לחיילים טורקים שלבשו בגדים אזרחיים וירו בהם.

הניסיון לשקם את היישוב לאחר המלחמה לא עלה יפה. במאי 1921 פרצו ברחבי הארץ פרעות תרפ"א. ועד ההגנה בפתח־תקווה שחשש ליישובים הקטנים כפר־סבא ועין־חי (כיום כפר מל"ל), הסמוכים למתפרעים בקלקיליה, הורה על פינויים. כשחזרו התושבים לכפר־סבא כעבור כמה שבועות מצאו כי כל הבתים נבזזו והועלו באש. בקיץ 1921 החלו לבנות את כפר־סבא בפעם השלישית והפעם לתמיד.

כפר-סבא התפתחה באיטיות בתחילת שנות ה-20. משהתברר כי אדמותיה מתאימות לגידול פרי הדר הפך ענף ההדרים לענף הראשי שהחליף את השקדים, והחלה תנופת פיתוח. בסוף שנות ה-20 היו במושבה 2,000 דונם של פרדסים. ב־1930 היו בכפר־סבא 1,405 נפש שהתגוררו ב-207 בתים פרטיים. בשנות ה-30 חלה התקדמות גדולה בעיר כשענף ההדרים היה הענף הכלכלי והמעסיק הראשי. עד אמצע שנות ה-30 היו הפועלים שהועסקו בקטיף יהודים בלבד, אך בחורף 1934 נאלצו הפרדסנים להעסיק ערבים בשל מחסור בידיים עובדות. ההסתדרות תבעה שעבודות הקטיף והאריזה יהיו בידי יהודים בלבד והעמידה משמרות מחאה בכניסה לפרדס.

בתקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939 סבלו תושבי כפר־סבא מהתנכלויות ערביי כפר סאבא הערבית והכפרים שמסביבה, במיוחד לעובדים בשדות ובפרדסים. הערבים עקרו עצים ושרפו יבולים.

בשנת 1937 ממשלת ארץישראלת המנדטורית כוננה בכפר סבא מועצה מקומית בתחום מחוז טול כרם. במועצה המקומית ההמונה היה ייצוג שווה לכל שלוש קבוצות התושבים בה: "האיכרים", "בעלי הבתים" ו"הפועלים". מאז החלה תקופה ארוכה של שלטון תנועת העבודה במושבה. היו בה שכונות מיוחדות למגורי פועלים, והתרכזו בה גרעינים של קיבוצי הכשרה שהכינו עצמם לעלייה על הקרקע. ביניהם מקימי רמת הכובש, חפציבה, כפר ויתקין, אושה, דן, דפנה, רגבים, גברעם וחפץ חיים.

 

 

ב־1939 חיו בכפר־סבא 3,000 איש, נסלל בה הכביש הפנימי הראשון (רחוב השרון, לימים רחוב ויצמן), ונערכו בחירות ראשונות למועצה שבהן זכתה הסתדרות העובדים לרוב מוחלט.

בשנות ה-40 היו תקופת התפתחות והתרחבות בכפר־סבא. ב־1943 היו בה 3,630 תושבים ומשנה זו ואילך החלה כפר־סבא לקלוט עולים מתימן, מלוב ומטורקיה וכן פליטים מן השואה. את העולים קיבלה על עצמה לשכן חברת "חצרות הדר", חברה שהקימה המועצה המקומית. החברה בנתה יחידות דיור ושיכונים חדשים לעולים ולבני כפר־סבא שהשתחררו משרותם בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו גם הוקם המוסד החינוכי "אונים" (1945).

בתקופת מלחמת העצמאות שכנה כפר־סבא בקו החזית, ותושביה סבלו מהתקפות ערביי כפר סאבא הערבית, ביאר עדס ("באר העדשים", כיום בתחומי הוד השרון) וקלקיליה. פועלים הותקפו בדרכם לעבודה בשדות והיו ניסיונות לנתק את התחבורה לרמת הכובש ולבית המדרש על שם ברל כצנלסון (כיום בית ברל). מעט לפני הכרזת העצמאות, כפי שיפורט בהמשך,  נכבשו כפרים אלה על ידי חטיבת אלכסנדרוני במבצע מדינה, וביום קום המדינה, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), היה כל השטח שממערב לקלקיליה בידי "ההגנה". בהמשך המלחמה היו שמועות שלא התממשו על הכנות לתקיפת כפר־סבא בידי כוחות סדירים עיראקיים וירדנים, ובלילה אחד אף היה חשש שצריך יהיה לפנות את המושבה.

 

 

עם הקמת המדינה ולאחר חתימת הסכמי שביתת נשק עם ירדן כפר סבא הייתה ליישוב ספר . בעיר התגוררו כ־5,500 תושבים. העיר קלטה עולים במהירות והוקמו השיכונים קפלן ויוספטל על מנת לקלוט את גלי העלייה מארצות ערב. בשנת 1950 הקים חיל הנח"ל את קיבוץ ניר אליהו צפונית מזרחית לשכונות אלה על מנת לייצר רצף התיישבות יהודי ולמנוע המשך ההסתננויות. בשנת היובל להקמתה (תשי"ג – 1953) כבר מנתה כ־15,000 תושבים. שוב לא ניתן היה להסתפק בחקלאות בלבד כמקור תעסוקה יחיד בכפר־סבא והוקם אזור תעשייה.

 

 

השנים שלפני מלחמת סיני היו סוערות מבחינה ביטחונית וצה"ל הגיב בכמה פעולות תגמול. הגדולה שבהן נערכה כנגד משטרת קלקיליה בליל ה-10 באוקטובר 1956 ועל כך יפורט בהמשך.

ב-1956 נחנך בעיר מרכז רפואי מאיר שהחל את דרכו כבית־חולים לחולי ריאה. עם סוף שנות ה-50 מעמדה של כפר־סבא כמושבה לא הלם את המציאות – הגידול הנמשך באוכלוסייתה הפך אותה למעשה לעיר, ולכן פנתה המועצה המקומית למשרד הפנים בבקשה לאשר לכפר־סבא מעמד של עיר. הבקשה אושרה, וכפר־סבא הייתה רשמית לעיר ב־1 באפריל 1962.

שני תהליכים איפיינו את צמיחתה של כפר־סבא בשנות ה-60: הראשון, הפיכתה לעיר מרכזית בשרון. הוקמו בה הסניפים האזוריים של מוסדות כגון בית המשפט, המשטרה וסניפי רשות המסים בישראל והמוסד לביטוח לאומי. והשני, צמצום החקלאות בעיר והקמת מפעלי תעשייה כמקור תעסוקה עיקרי, כדוגמת "אלבר" לערגול מתכות ו"פקר פלדה". עם־זאת, עדיין היו בסוף שנות השישים בעיר אלפי דונמים של פרדסים (כולל במרכז העיר) ושטחים לגידול ירקות.

 

 

במהלך מלחמת ששת הימים הייתה כפר סבא בקו החזית. תותחים ירדניים הפגיזו את השכונות קפלן ויוספטל, מטוסים ירדנים תקפו את מפעל "אלבר" ובהפצצה נהרגו ארבעה מעובדיו. בקלקיליה הסמוכה הוצבו תותחים ארוכי טווח והם הפגיזו את תל אביב. צה"ל כיתר את העיר הערבית והאש הירדנית השתתקה ב-6 ביוני. ב-7 ביוני 1967 השתלט צה"ל על קלקיליה ורבים מתושבי כפר-סבא, שהוסר מהם איום העיר השכנה, נהרו לראותה.

תהליך העיור של כפר-סבא הואץ החל מסוף שנות ה-60, הבנייה הפכה צפופה ורבים מיוצאי גוש-דן עברו להתגורר בעיר. בין השאר היו גם כמה קבוצות מאורגנות גדולות שעברו להתיישב בכפר־סבא, בהן קבוצה של קצינים מחיל הים שהקימו את שכונת חיל הים. כפר-סבא השתתפה בקליטת העלייה מברית המועצות של תחילת שנות השבעים ואף הוקם בה מרכז קליטה. בשנת 1977 התגוררו בעיר 35,000 תושבים – כמעט כפול מ־19,000 התושבים שהתגוררו בה בעת שהוכרזה לעיר 15 שנה לפני־כן.

בראשית שנות ה70' היה ברור שגידול בלתי מבוקר יגרום לצפיפות בלתי רצויה ואיבוד הצביון כעיר קטנה טובלת בירק. במטרה למנוע זאת, הוכנה בשנת 1976 תוכנית מתאר מקומית שהטביעה את חותמה ועצבה את דמותה של העיר עד ימינו. בתכנית נעשה מאמץ להפריד בין הולכי הרגל לכלי הרכב באמצעות רשת של גנים; חלוקת העיר לרבעים; הטלת הגבלה על מספר הדירות לדונם; מעבר לבנייה מדורגת, בעלת גגות רעפים; כל זאת במטרה מוצהרת שבשנת 2000 לא יעלה מספר תושביה של העיר על 85,000. במסגרת התכנית נבנה מרכז עירוני חדש בין הרחובות ארבל וכצנלסון שכלל את היכל התרבות ומרכז עסקים וביניהם חיברה ככר העיר. מרכז שני המיועד לחינוך וספורט הוקם לאורך רחוב בן יהודה וכלל את קריית החינוך, אולמות ספורט, מגרשי אתלטיקה ואת האצטדיון העירוני. בתכנית נקבע שבמרפסות הפתוחות של דירות המגורים ("מרפסות שמש") יהיו אדניות בנויות לפרחים ובבניינים המשלבים מגורים ומסחר חויבו הקבלנים לבנות אכסדרה עם קשתות לפני החנויות להגנה מפני גשם ושמש. דגש מיוחד הושם על הגנים הציבוריים. במסגרת התוכנית הופקעו שטחים והוקמה רשת נרחבת של גנים שנועדו להפריד בין הולכי הרגל לתחבורה. ניתן כיום לחצות את כפר־סבא בהליכה מצפון לדרום וממזרח למערב בכמה מסלולים בהם עוברים בגנים, פינות חמד ומגרשי שעשועים, כשמדי פעם יש לחצות רחובות לרוחבם בלבד.

מאז תחילת המאה ה-21 מצויה כפר-סבא בבעיה של שטחים לבנייה. כל עתודות הקרקע הגדולות נוצלו ועיריית כפר־סבא מבקשת לצרף לתחומי העיר שטחים חקלאיים בצפון ובצפון-מזרח העיר. בין היתר נעשה ניסיון לכלול בתחום כפר-סבא את מכללת "בית ברל" ולהפוך בכך לעיר אוניברסיטאית. במקביל, מגובשת בימים אלו "תוכנית אב אסטרטגית" לתכנון עירוני בכל תחומי החיים בעיר עד לשנת 2030. סוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה בניית 'השכונה הירוקה', שכונה שנבנתה בבנייה ירוקה במערב העיר, בסמוך לסביוני הכפר, שכונת עלייה ושיכון ותיקים. סיום בניית ואיכלוס הבנייה תסתיים באמצע העשור השני של המאה ה-21. בשכונה נבנו, נבנים וייבנו כ-200 בניינים ויאוכלסו שם כ-20 אלף איש (הנחה).

 

 

מוזיאון כפר סבא מספר את סיפורה של כפר סבא מאז היווסדה ככפר חקלאי בתקופה הרומית, דרך הקמתה מחדש כמושבה לפני כמאה שנה ועד ימינו. המוזיאון פרוס על פני מספר אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים ברחבי העיר ומציע מגוון רחב של פעילויות למבוגרים, משפחות וילדים. המוזיאון עוסק במספר תחומי עניין ודעת: שימור הנכסים הארכיאולוגיים והמבנים ההיסטוריים של המושבה, תיעוד ההיסטוריה הכתובה, חפירות ארכיאולוגיות בכפר סבא העתיקה וכל זה דרך פעילות חינוכית וקהילתית.

*****

קטעי ומראות המסלול

*****

קטע ראשון,
לב העיר

* יציאה מרחוב אברהם קרן
* גן העיר (קניון ערים)
* בית פנחס ספיר
* גן גיבורי ישראל
* שוק כפר סבא
* רחוב הרצל – הרחוב הראשון
* החאן (בתוך גן יצחק שיינפיין)
* גן הזיכרון
* בית הקברות נורדאו (הראשי)
* האנדרטה לנופלי קלקיליה
* פארק כפר סבא

 

 

קריית ספיר – במבנה שתוכנן על ידי האדריכל מרדכי בן חורין שוכנים: מוזיאון ארכאולוגי פעיל – ממצאים ארכאולוגיים וקטעים מרצפות פסיפס שנמצאו בחפירות באזור כפר־סבא. המוזיאון מפעיל גם את הגן הארכאולוגי בתל כפר-סבא העתיקה (שכונת הדרים בכ"ס), שם נערכת פעילות ייצור שמן והפקת יין במתקנים משוחזרים. אולם הראשונים – חדר תצוגה שבו ניתן לראות תעודות וקטעי עיתונות, המציגים יחדיו את סיפורה של המושבה כפר-סבא. צילומים מוגדלים של ראשוני כפר-סבא מרוכזים באמצע החלל.

 

 

 

הח'אן – מבנה שהוקם בשנת 1906 ונהרס שלוש פעמים. כיום שוכנים בו משרדים של עיריית כפר-סבא. בסמוך לו שני עצי אקליפטוס שניטעו לפני כ-100 שנה והבאר הראשונה של כפר-סבא.

 

 

 

 

 

 

גן הזיכרון – במתחם נמצאים גם בית הקברות הצבאי וחלקת קבורה לחללי הגירוש הטורקי – פליטי תל אביב, שרובם נקברו אלמונים.

 

 

 

 

האנדרטה לזכר שמונה עשרה נופלי הפשיטה על מבנה משטרת קלקיליה באוקטובר 1956 

 

 

במבנה משטרת קלקיליה בוצעה פעולת התגמול האחרונה בשנות החמישים זמן קצר לפני מבצע סיני שנקראה "מבצע שומרון". ב-4 באוקטובר 1956 חדרה לישראל חוליה, ורצחה לאור היום חמישה מעובדי סולל בונה בכביש באר שבע-סדום. חברי החוליה נעצרו בשובם לירדן על ידי משטרת ירדן, אך המלך חוסיין הורה לשחררם. ב-9 באוקטובר רצחו מסתננים מירדן שני פועלים בפרדס ליד אבן יהודה, וכרתו את אוזניהם. הרמטכ"ל משה דיין הורה להגיב בחומרה על אירועים אלה. עוד באותו יום החליטה ממשלת ישראל על ביצוע פעולת תגמול גדולה בהיקפה במטרה לכבוש את מצודת משטרת קלקיליה, חיסול חיילי הלגיון הירדני ופיצוץ בניין המשטרה. המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים 202 בפיקודו של אריק שרון. הייתה זאת פעולה חטיבתית שנייה של הצנחנים. בפעולה השתתפו הכוחות הבאים: כוח א'. גדוד נח"ל מוצנח 88 בפיקודו של מוטה גור אשר כבש טיהר ופיצץ את בניין משטרת קלקיליה והמצדית הצפונית. כוח ב'. גדוד 890 בפיקודו של רפול איתן, שימש כעתודה מצפון מזרח לבנין המשטרה. כוח ג' סיירת חטיבת הצנחנים בפיקודו של יהודה רשף (רייף) שביצעה את חסימת הדרך בין הכפר עזון לקלקיליה כדי למנוע תגבורת ירדנית. כוח ד'. כוח עתודה מגדוד 79 (שריון), בפיקודו של הסמח"ט יצחק (חקה) חופי עסק בחילוץ הסיירת. כוח ה'. כוח חת"ם אשר כלל סוללת תותחים 155 מ"מ מגדוד 403 וסוללה מגדוד 402, מרגמות כבדות 120 מ"מ מגדוד 332 בפיקודו של אלכס פרג. כוח ו'. כוח עתודה מחטיבת גבעתי. וכן השתתפו מחלקת טנקים מגדוד 9 של חטיבה 7 בפיקודו של צבי דהב וכן יחידת זרקורים ממונעת של חיל התותחנים.
המבצע החל בסביבות השעה 10 בערב בהפגזה של צה"ל על מוצבי צבא ירדן שבאזור. כעבור כשעה וחצי, לאחר קרב עז, פוצץ בניין המשטרה והוחרב. כוח החסימה שנותר מאחור כותר ונקלע למצב קשה. כוחות עתודה יצאו לחלצו, ובדרך חזרה נקלעו הכוחות לקרב קשה ורב נפגעים ליד הכפר חירבת צופין. בתגובה להפגזות צה"ל הפגיזו הירדנים את היישובים ניר אליהו, נווה ימין ואייל, הסמוכים לקלקיליה. שמונה עשר לוחמי צה"ל נפלו במבצע ושישים ושמונה נפצעו. לירדנים היו כשמונים ושמונה הרוגים וחמישה עשר פצועים.
הפעולה הייתה האחרונה בשורה של פעולות גמול שבוצעו כנגד מטרות צבאיות ואזרחיות בגבול הירדני. לממלכת ירדן היה אז הסכם הגנה עם בריטניה (שנחתם במרץ 1946), ולכן במערכת השיקולים באשר ליציאה לפעולה נכלל גם השיקול להשתדל ולהימנע מדירדור של המצב הביטחוני בגזרה הזאת, כדי לא להזיק להסכם המתרקם בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, לקראת מלחמת סיני. על רקע זה, הפעולה בקלקיליה בוצעה כתגובה של חוסר ברירה לרצח הפועלים באבן יהודה, לאחר שראש הממשלה דוד בן-גוריון בחר להבליג על הרצח הקודם של עובדי הכביש בנגב. מן הצד השני, היה למבצע אפקט של הסחה, בכך שמיקד את תשומת הלב בגבול ירדן, דבר שעזר ליצור את הרושם, בעת גיוס המילואים הנרחב לקראת מלחמת סיני, שפניה של ישראל אל החזית הירדנית.

 

 

 

האנדרטה נמצאת בכניסה לאזור התעשייה, ברחוב ויצמן, בצד הכביש המוביל לקלקיליה. האנדרטה עשויה מסלע עליו חקוקות המילים מספר תהלים קכז :כחצים ביד גבור כן בני הנעורים ושמות הנופלים בפעולה.

 

 

 

פארק כפר סבא – פארק גדול במזרח כפר סבא המשתרע על פני שטח של 250 דונמים וגובל עם אצטדיון לויטה. בפארק משטחי דשא נרחבים, בריכה אקולוגית, מצפור, מגרש משחקים לילדים ופטנק, מגרש החלקה לגלגיליות, בית קפה, מבוך עצים ועוד. בפארק מפוזרים פסלי ברזל של האמן ניצן יואל אבידור.

 

 

 

*****

קטע שני, מזרח וצפון מזרח העיר

* שכונת הדרים
* תל כפר סבא (הגן הארכיאולוגי)
* אנדרטה לחטיבת אלכסנדרוני,
* מרכז גלר, קולנוע חן
* שכונת יוספטל
* המקום בו נמצאה כפר סבא הערבית
* בית קברות פרדס חיים ומנוחה נכונה
* פרדס אוצר
* שכונת קפלן
* יער קפלן
* דרך המוביל

 

 

 

כפר סבא הערבית שכנה כשני קילומטרים מצפון מזרח למושבה כפר סבא העברית. החל מכט' בנובמבר 1948השתבשו החיים באזור והתקפות של הערבים, על התחבורה והעובדים בשדות ובפרדסים, הפכו לעניין שבשגרה. עם התקרב מועד יציאתם של הבריטים מהארץ נוצר הכרח להשתלט על האזור שסביב לכפר-סבא ולמנוע את ההתקפות על המושבה. בעורפה של כפר-סבא הערבית שכנה העיירה קלקיליה, וחיילי צבא ההצלה של קאוקג'י מצוידים במשוריינים יצאו ממנה כדי לפגוע ולשבש את החיים בצד היהודי. מטרת המבצע, שכונה מבצע "מדינה", הייתה לכבוש את כפר-סבא הערבית ולייצב קו הגנה בין כפר סבא העברית לרמת הכובש. המבצע נקבע ליום ד' אייר, יום לפני ההכרזה על הקמת המדינה, והוטל על גדוד 33 של חטיבת חיל השדה אלכסנדרוני. הכפר הוחזק על ידי כשמונים חמושים מצוידים ברובים, ושני מקלעים. הכפר היה מוקף עמדות חפורות מוגנות בשקי חול, וכל קטע הוחזק על ידי בני משפחה ממשפחות הכפר. ב-13 במאי 1948 יצא כוח משולב של ארבע פלוגות, פלוגה א' וב' מגדוד 33 ושתי פלוגות מגדוד 32, של חטיבת "אלכסנדרוני", להתקפה על כפר סבא הערבית במטרה לכבוש את הכפר, לאפשר שקט לכפר סבא וסביבתה ולייצב את קו הגבול מול קלקיליה, לפני הפלישה הצפויה של מדינות ערב. הכוח התוקף היה מגדוד 33. פלוגה א' נועדה לכיבוש הכפר, פלוגה ב' להציב את החסימות והפלוגה המסייעת הציבה סיוע של מקלעים ומרגמות ברגבים. הכוח מגדוד 32 היה בעתודה ונכנס לקרב בשלב מאוחר יותר. הכפר וסביבתו נכבשו בשעות הצהריים של ה-13 במאי 1948, לאחר עיכוב בהתקפה שנבע מקשיי תחבורה של הפלוגות התוקפות. עם השמע הדי הקרב החלו כוחות סדירים מקלקיליה,  בשילוב עם משוריינים נושאי תותח, לנוע לכיוון כפר סבא הערבית, הכבושה, כשהם מנהלים קרב קשה מול שתי חסימות שהציבו כוחותינו, האחת על הכביש באזור נבי ימין (נווה ימין של היום) והשניה על גבעה בודדת בשטח, ששלטה על הציר בין כפר סבא הערבית לקלקיליה. הכוח הערבי היה עדיף על כוחות "אלכסנדרוני" בטיב הנשק ובכמות הלוחמים. החסימות של כוחותינו נלכדו בתווך, בין הכוחות הערבים, הנסוגים מכפר סבא הערבית. לבין הכוח המסייע מקלקיליה. בלחץ הערבים נסוגו כוחותינו משתי העמדות. לוחמים פצועים ו/או הרוגים הושארו, בחלקם, בשטח מחוסר יכולת לפנותם. מקרב זה נעדרים שבעה מלוחמינו- דב ברודר, דב גולומב, צבי-הרמן שטרן, ישראל פרנק, אברהם פרסלר, הילל ריינר ודן שטרן זכרם לברכה. המקור: ענף איתור נעדרים, באגף כוח אדם במטכ"ל

ביום שישי 14.5, יום הכרזת המדינה, עזבו פלוגות אלכסנדרוני את כפר-סבא הערבית ואת מקומם תפסו יחידות חי"מ מכפר-סבא וישובים נוספים בשרון. אלה קיבלו על עצמם את האחריות לביצור ושמירה על קו ההגנה החדש, כפי שעשו עד אז בכפר-סבא. ואמנם, כעבור שלושה ימים, 18.5, ניסו יחידות ערביות, שנעזרו במשוריינים, הפעם של הלגיון הערבי, לכבוש את כפר-סבא הערבית. לפי הבולטין של חטיבת אלכסנדרוני מאותו יום השתתפו בהתקפה בין 200 ל – 300 לוחמים ערביים. בשלב מסוים התקרבו המשורינים קרוב מאוד לקו המוחזק בידי אנשי החי"מ, אך משום מה לא ניסו לפרוץ אותו וחזרו לאחור. נסיגה זו הצילה את  המגינים שלא היו מצויידים בנשק מתאים. לתוקפים נגרמו אבידות, ונראה משורין שלהם האוסף פצועים בשטח.
בחודשים הבאים חזרו הניסיונות לתקוף את כפר-סבא הערבית, לפעמים ע"י פגזי תותחים או מרגמות כבדות, אך לרוב ע"י צלפים ויריות מרחוק. גם אחרי כיבוש הכפרים קולה וראש העין, נשארו בידי הלגיון הירדני הכפרים ג'לג'וליה וכפר קאסם, כך שהכביש משם לקלקיליה נותר בידי הערבים והם המשיכו לפטרל לאורכו. מכאן שקו החזית נשאר קרוב מאוד לכפר-סבא, ועם זאת האחיזה בכפר-סבא הערבית הייתה מגן ממשי למושבה, ולא היו יותר הטרדות בצורת יריות מעבר לגבול. העובדה כי שריונים של הלגיון נעו ק"מ ספורים מהמושבה ותותחים מוקמו מעל קלקיליה הסמוכה-לא הפריעה לשיגרת החיים. בסופו של דבר, מי שחש במעמסה בפועל היו אנשי החי"מ שנותרו בעמדות השמירה, איש בתורו, ושהיו צפויים מעת לעת  להפגזות.
המקור: שמריהו בן פזי, וחיתתו אתיהם לחרבות (עבודת דוקטור 2008)

 

 

 

 

 

משק האוצר הייתה חווה בין כפר סבא הערבית וקלקיליה שנוהלה בשנים 1931–1942 על ידי חברת האוצר. אדמות המקום, בשטח של כ-116-130 דונם, נרשמו במרשם המקרקעין של טול כרם ב-10 בנובמבר 1926, על שמם של חוסיין וקמיל שאנטי, בניו של ראשיד א-שאנטי, שנפטר בפברואר 1925. חוסיין וקמיל לקחו מספר הלוואות וכנגדם משכנו את השטח, שכלל אז פרדס ומספר מבנים. משההלוואות לא הוחזרו, הועמד השטח למכירה. באוגוסט 1930 רכש יהושע חנקין את מחצית השטח, ובמאי 1931 את המחצית השנייה. בשנת 1931 הוקם על האדמות משק חקלאי שנוהל בידי חברת "האוצר הארץ-ישראלי-עברי לחקלאות בע"מ", ונקרא "משק האוצר". במשק הוקם מבנה אחד למגורי הפועלים ומבנה שני למגורי מנהל המשק. במקום נחפרו שתי בארות, ניטע פרדס, הוקם בית אריזה, גודלו ירקות ונוהל לול. בתחילת המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, עבדו במקום כ-20 פועלים ושהו בו שלושה גפירים ושני שוטרים. המשק, שניצב בודד בין יישובים ערביים, הותקף מספר פעמים ביריות וקשר הטלפון עם כפר סבא חובל. ב-21 באוגוסט 1936 הותקף אוטובוס של פועלי המשק בשעה שהוביל פועלים מהמשק לכפר סבא. מנהל החווה, מאיר בלקינד, נהרג במקום וארבעה פועלים נוספים נפצעו. משמר גפירים שהגיע מהמשק לסייע למותקפים הותקף, והגפיר ברוך גורביץ נהרג. בהמשך מתו שניים מהפצועים. במרץ 1937 נורה ונפצע קשה שוטר בשכר ששמר במשק. בשנת 1938 הותקף המשק, נעשה ניסיון לפוצץ את בית האריזה, אולם התוקפים הונסו ביריות על ידי מגיני המשק.
המשק התקיים בצל טענות של ערבים מקלקיליה שהרכישה לא הייתה חוקית, מכיוון שהמכירה נעשתה בלא ידיעתם של שאר שמונת יורשיו של ראשיד א-שאנטי. חנקין טען שהרישום בטאבו נובע מהסדר בין חוסיין וקמיל לשאר היורשים. פקיד הרישום קיבל את עמדתו של חנקין ב-30 באפריל 1938 ודחה את הערעור של אנשי קלקיליה. בית המשפט לקרקעות הפך את ההחלטה וקיבל את הערעור של אנשי קלקיליה. בפסק הדין נקבע שעוד טרם השלמת הרכישה, היה חנקין מודע לטענות של שאר היורשים ועל כן עליו מוטלת האחריות להוכיח שחוסיין וקמיל הם הבעלים החוקיים. בית המשפט לערעורים של המנדט הבריטי, בהרכב של הארי הרברט טראסטד, רנדולף קופלנד ופרנסיס כיאט, אשרר את ההחלטה של בית המשפט לקרקעות בנובמבר 1938 והחזיר את הדיון לפקיד הקרקעות להכריע האם חנקין יכול להוכיח שהרישום בטאבו היה תקין. לאחר שהוכחה כזאת לא נמצאה, פסק בית המשפט לערעורים ביולי 1943 שהמכירה בטלה. המשק נסגר והועבר לאחריותו של עבדול רחמן סבא, ראש עיריית קלקיליה. ערעור של חנקין על ביטול העסקה שהוגש למועצה המלכותית התקבל ביולי 1947, אולם המשק לא יושב מחדש. בתחילת מאי 1948, פוצצו ערבים מבנים במשק. מספר ימים לאחר מכן, בעת כיבוש כפר סבא הערבית, נעשה ניסיון לכבוש את משק האוצר, אולם ללא הצלחה. המשק הועבר לידי ישראל במאי 1949 במסגרת הסכם הפרדת הכוחות עם ממלכת ירדן. עלו דרישות להקים במקום יישוב, אך אלו לא התממשו. בשנת 1950 סופח שטח המשק לתחום השיפוט של מועצת כפר סבא. בשנת 1954 עמדו שרידי המקום במקום שוממים ובמצב זה הם עומדים עד היום. מקור

 

 

שכונות מזרח כפר סבא הוקמו בסמוך ועל חלק מהשטח בו נמצא כפר סבא הערבית, שנודעה גם כ"נבי ימין". כבר שנת 1949 התיישבו בבתים שנותרו מכפר סבא הערבית כ-100 משפחות מיוון, טורקיה, עיראק, איראן וצפון אפריקה, שהיוו את הבסיס להקמת מושב נווה ימין. באמצע שנת 1950 עברו רוב התושבים לבתים שהוקמו במושב נווה ימין, אך בכפר סבא הערבית נותרו 19 משפחות שנדחו מהצטרפות למושב בטענה של אי התאמה חברתית. בשנת 1952 הוקם שיכון קפלן למפוני מעברת כפר סבא, ובשנת 1962 הוקם שיכון יוספטל. בשנת 1965 נסלל כביש חיבור ישיר בין שכונות מזרח העיר ורחובות הגליל ובן יהודה במרכז כפר סבא. מני אז הוקמו שכונות נוספות שנועדו לחבר את שכונות מזרח העיר אל מרכז כפר סבא. את הרעיון להקים את שכונת קפלן העלה פנחס ספיר באמצע 1950. לצורך כך הוא ביקש מהממשלה להעביר לידי כפר סבא את האדמות הנטושות ולהלוות לה את הכספים הדרושים. אבן פינה לשכונה הונח על ידי דוד בן-גוריון ביולי 1951 השכונה הוקמה ב-1952 כשכונת בתים פרטיים של 28 מ"ר מצפון לכפר סבא הערבית, לצורך שיכון אנשי מעברת כפר סבא. הבתים כללו חדר וחצי ומטבחון. שירותי שדה ומקלחת היו מחוץ לבתים. בתחילה לא רצו אנשי המעברות לעבור לשכונה בגלל הדרישה שירכשו את הבתים במחיר שנראה להם יקר יחסית לאיכות הבתים, אך בתחילת נובמבר 1952 החלו הראשונים לעבור לשכונה. לאחר פינוי מעברת כפר סבא בראשית 1953 ופיזור תושביו ברחבי ישראל, פנו רבים מתושבי המעברה בבקשה להיכנס לשכונה. באוגוסט 1953 היו בשכונה בין 350 ל-500 יחידות דיור. בשנת 1954–1955 התלוננו התושבים על מחיר הקנייה והשכירות הגבוה לטעמם עבור הבתים, תוך ציון שאין בבתים ביוב וחשמל. בשנת 1955 התריע משרד הבריאות על המצב התברותי הירוד בשכונה. בשנת 1959 הושג פשרה בין חברת חצרות הדר שהקימה את הבתים והמתיישבים על ערך הבתים והשכונה הועברה, בספטמבר 1960, לאחריות עמידר, שהתחייבה להוסיף חדר לבעלי משפחות גדולות והתקין מערכת ביוב בבתים. עם השנים הרחיבו התושבים את בתיהם.

 

 

 

 

 

 

*****

קטע שלישי, צפון מערב ומערב העיר

* תשלו"ז ושכונת האוניברסיטה
* רחוב אזר (התיכונים) ואונים
* שיכון עלייה
* מסלול ריצה ותחנות השכונה הירוקה
* גן הברון מנשה
* רחוב שיינפיין
* שבילי אופניים בשכונה הירוקה (80 ואז 60)
* בית חולים מאיר
* שכונת ותיקים
* רחוב גלר – החטיבות, הגריאטריה (בית חולים יולדות הישן), פנימיית שטינברג
* גן גלר

 

שיכון עלייה – הוקם בראשית שנות ה-50 על ידי משרד העבודה. בינואר 1950 דובר על הקמת 500 יחידות דיור לעולים חדשים ניצולי השואה. רחובותיה נקראו על-שם סופרים, אנשי רוח ומנהיגים יהודיים שפעלו באירופה. עם השנים – השתנתה האוכלוסייה בשכונה ורובה מאוכלס היום על-ידי יוצאי תימן. בשנת 1963 נקבע שהשכונה תקרא על שמו של הנשיא יצחק בן צבי.

גן הברון דה מנשה – הגן היה בבעלותו של ברון, איש אלכסנדריה, הברון פליקס דה מנשה; ברון שמעולם לא התגורר בארץ ישראל אך רכש בה קרקעות, השקיע בבנק וקשר קשרים עם הנשיא הראשון ד"ר ויצמן. מוצאו של הברון דה מנשה (1865- 1943) מאלכסנדריה שבמצרים אליה הגיעו אבותיו. שיתוף פעולה עם המשטר האוסטרי גרמני בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה זיכה את המשפחה בנתינות אוסטרית גרמנית ובתואר ברון (1873). בראשית המאה העשרים הפכה המשפחה לאחת המשפחות העשירות באלכסנדריה, מן הבולטות בקהילה היהודית, בנתה עבורה מבני ציבור- בתי ספר ובתי חולים והשקיעה בתשתיות ובנדל"ן (משפחת דה מנשה תכננה להקים שכונה מודרנית בפאתי אלכסנדריה ששמות שדרותיה המרכזיים ישאו את שם המשפחה).
בתקופת מלחמת העולם הראשונה קשר הברון פליקס דה מנשה קשרים עם ד"ר חיים ויצמן שהזמינו להשקיע בארץ ישראל וגם ניצל את קשריו העסקיים של הברון עם המנהיגות הערבית במצרים וירדן לקדם אינטרסים מדיניים בארץ ישראל. קשריו של הברון עם המנהיגות היהודית בארץ ישראל התחזקו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת מונה לנשיא הקהילה היהודית באלכסנדריה. באמצעות ממונו ומעמדו תמך בגולים יהודים שהגיעו מארץ ישראל למצרים וגם קשר קשרים עם אנשי ניל"י ומשפחת אהרונסון. לימים התפתחו קשרים אלה וקדמו את פעילותו של דה מנשה במסגרת הסתדרות בני בינימין. בסיום המלחמה, חיזק וייצמן את קשריו עם הברון ועד פטירתו בשנת 1943 נהג לבקרו באלכסנדריה. וייצמן האמין ביכולתי של הברון לקדם את כלכלתה של ארץ ישראל ולחזק את מעמדה המדיני. ואכן במרץ 1921 צירפו וייצמן ל"ועידת קהיר" בה נדונה שאלת ארץ ישראל ועבר הירדן. השתתפו בה שר המושבות וינסטון צירצ'יל וראשי הממשל הבריטי בארצות הים התיכון. לאחר שעלה היטלר לשלטון התחזקה פעילותו של הברון בארץ ישראל; פעילות שהתבטאה ברכישת קרקעות, בתכנית להקמת יישובים, בבניית שיכונים למהגרים לארץ ישראל. שמו נקשר בניסיונות לרכוש את הכותל המערבי והקרקעות הסמוכות.
הסיוע לפליטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה והקשרים עם משפחת אהרונסון קשרו את הברון להסתדרות בני בנימין, ארגון שקם בראשית שנות העשרים לחיזוק בני המושבות במתכונת של הסתדרות העובדים. ראשי הארגון היו עובד בן עמי, איתמר בן אב"י, אלכסנדר אהרונסון, גד מכנס, ברוך בן עזר. הברון דה מנשה השקיע בהסתדרות זו, הוא היה מבעלי המניות העיקריים בבנק שייסדו, בנק בני בינימין, השקיע בחברת הנוטע שנוסדה על ידי האירגון לרכישת קרקעות ונטיעת מטעי הדרים והשתתף ברכישת קרקעות בנתניה, אבן יהודה, כפר אהרון, שכונת מטלון (בסמוך לפתח תקוה) ועוד. קשריו של הברון ושל בנו ג'ורג' שהצטרף אליו כוונו לתמיכה בפעילות פרטית ולא לתמיכה במוסדות הון לאומי. העדפה זו היתה חלק מתפיסתו הכלכלית, שההשקעה בארץ ישראל צריכה להיות משולבת בין הון פרטי לציבורי, מכיוון שההון נמצא בידי פרטיים, הם אלה שיקדמו מפעלים כלכליים, יממנו ויתמכו בהקמת מסגרות תומכות עבור חסרי ההון (בנק למתן אשראי, קרקעות שימסרו בחכירה, חברת מניות לנטיעת מטעי הדרים שיועבדו על ידי איכרים חברי הסתדרות בני בינימין). במסגרת זו יוכשרו, יחסכו ולימים- יוכלו לרכוש מטע ולהתישב. קרקעות שרכש הברון נמכרו למושבה נתניה בשנת 1934, מושבה שתמך בהקמתה במסגרת הפעילות שלו בבני בינימין, כמושבה עבור בני המושבות הותיקות חסרי האדמה. בתקופה זו (1934) גם רכש 200 דונם מצפון לכפר סבא עליו נטע פרדס ושם החל בהקמת גנו ותכנן לבנות בו בית, בו יוכלו להתארח בביקוריהם הקצרים בארץ ישראל. באותה שנה נסה וייצמן לשכנע את הברון ובנו להשקיע בהקמת מכון מדעי בראשו יעמוד וייצמן, אלא שאז נפתח השלב השני ביחסי משפחת דה מנשה וארץ ישראל.
מאורעות 1936, תקופת המרד הערבי שנמשכה עד 1939, פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פשיטת הרגל של בנק בני בינימין (1940 ), התפרקות חברת הנוטע- כל אלה הרחיקו את משפחת דה מנשה מהשקעות חדשות בארץ ישראל וגם הרחיקו את המשפחה מהגן  ומחלום לבנות בית בשטחו. משנת 1939, גם אם הגן נותר בבעלות משפחת דה מנשה, הרי מעתה הוא נקשר במשפחת יפה, בחיים ומרים שהוזמנו על ידי הברון להתגורר בגן ולטפחו. על מלאכת תכנון הגן ניצח אדריכל הנוף יצחק קוטנר, אשר זה עתה עלה ארצה משוויץ ולעוזרו נתמנה ליפא יהלום, שזה עתה החל דרכו כמתכנן גנים. הברון ביקש לעצב לו גן שיזכיר לו את גנו באלכסנדריה. הגן התנהל כמשק אוטרקי וכלל לול, עיזים, ייצור גבינות…פעם בשבוע נסע חיים לכפר סבא לקנות מצרכי יסוד, כמו קמח ושמן. הוא הסתובב ברחבי העולם והביא שתילים וזרעים. הוא ערך, למשל, ניסיונות לגדל אבוקדו ומנגו. בנטיעות עזרו לו חברי גרעין ההכשרה של קיבוץ העוגן שישבו בכפר סבא. מרים היתה הגננית העיקרית. במרפסת ליד עצי האורן הקימה את החממה שלה והיו לה גן ירק וגינת ורדים. ליפא יהלום היה ידיד קרוב של מרים. הוא ושתלנים וגננים אחרים מכל הארץ הביאו לה צמחים. למרים היה קשר גם עם נח נפתולסקי בזמן שהיתה לו משתלה בשכונת בורוכוב בגבעתים. נפתולסקי הוא שהביא לגן פרחי ציפור גן עדן. במקום ניטעה צמחיה ייחודית ומגוונת, לרבות עצים שיובאו במיוחד מחוץ לארץ וצמחים שהגיעו ממשתלות ומחוות איקלום כמו זו שהיתה במקווה ישראל. בין השאר יובאו ארז הלבנון, עצי פיטולקה שכונו בפי המשפחה "עץ הברוגז" שכן בצלם ישבו ילדים כעוסים ואורנים שהגיעו מאיטליה. ליד המפל היא "המערה" ניטעו דקל מיצרי, עץ מגנוליה, כליל החורש ובת עופרית.
גן מנשה היה למקום מפגש של חברי ה"שומר", הפלמ"ח וההגנה. בגג הבית היה סליק ועל הגג- תחנת קשר שהוסוותה בשובך יונים. אלחוטאית של הפלמ"ח (אלישבע) גרה בבית דרך קבע, שהתה בעמדה בלילה וישנה ביום. היא הוצגה בפני כולם "כמנקה ועוזרת" ולכן התפלאו האורחים על כך שמרים היתה זו שמגישה לה את התה והארוחות…
לגן המופלא הגיעו רבים ממנהיגי היישוב, כגון בן גוריון וארתור רופין, אנשי תרבות כמסקין ורובינא ואף אורחים מחו"ל כמו השחקנים האיטלקיה סופיה לורן. מחזהו של ניסים אלוני משנת 1966 "הכלה וצייד הפרפרים", עובד לסרט טלוויזיה בבימוי של רם לוי ובהשתתפות גילה אלמגור, יוסי בנאי ויוסי פולק. הוא הוסרט בגן מנשה והוקרן בטלוויזיה הישראלית בשנת 1974.
במשך השנים היה גן מנשה מקום מפגש קבוע של שבט יפה: מרים ניהלה את משק הבית וטיפחה את גן הנוי סביב לבית וחיים ניהל את הפרדסים. בשנת 1966 נפטר חיים יפה. בשנת 1968 עזבה אלמנתו, מרים, את גן מנשה ועברה להתגורר עם בנה בקיבוץ יקום, עד שנפטרה בשנת 1974. צמחים רבים מתו בגן לאחר שעזבה את המקום. באותה שנה קיים אברהם יפה מגעים עם ג'ורג' דה מנשה, בנו של הברון, בנסיון לרכוש את הגן. ג'ורג' רצה תמורתו 800.000 דולר. משפחת יפה ניסתה לגייס את הסכום בסיוע עיריית כפר סבא אך נדחתה. בסופו של דבר נמכר הגן למשפחת אייזנברג.
מקור 

 

לקראת סיום וכבר בחושך עברנו ברחוב גלר ליד אגף שיקומי גריאטרי העירוני.

עד שנת 1985 שימש המקום כבית יולדות אזורי של בי"ח מאיר. הדסה שיינפיין, מותיקי העיר כפר סבא, הרגישה במחסור בגוף שיקומי שיסייע לקשישים ולמשפחתם בהתמודדות עם הזיקנה ובעקבות כך הוקמה העמותה למען הגריאטריה. החל מ 1985 הוסב המקום לאגף שיקומי גריאטרי בניהולו של פרופ' אברהם ירצקי ובהובלת העמותה למען הגריאטריה

*****

סוף דבר,

טיול נהדר ברחבי העיר הירוקה והמטופחת
במסלול שתכנן והוביל אותנו בכישרון רב ניצן פרידמן,

הרכיבה נמשכה כשלוש שעות, יותר ממחיצתן באור והשאר בחושך
העצירות הקצרות היו במשך שלוש רבעי שעה

 

 

הפעם מן הראוי לסיים שכתבה אילנה בכר לכבוד העיר בערב יום העצמאות תשנ"ג

לכפר סבא,

באמצע השרון, בין חול לפרדסים,
שוכנת לה כפר-סבא, עירי, על נוף מקסים.
על עתיקות עומדת היא, חורבות של עיר קדומה
אשר בתוך אלפי שנים – היתה מדבר-שממה.
לפני תשעים שנה הגיעו חלוצים,
את בתיהם הקימו, נטעו בה גם עצים.
סבלו מחוסר מים – חפרו הם בארות,
ניצחו את הקדחת ויתר מארות.
רבות עברה כפר-סבא במשך השנים:
עיר גבול, יריות ומחבלים ומאורעות שונים…
ועת הוקמה המדינה – קלטה היא בנקל
אלפי עולים שבאו מכל קצוות תבל.
היום – תשעים מלאו לה, לעיר האהובה.
זקנה – אך ללא צל-קמט ובלי שער-שיבה.
ראו פה את הנוער, הטף, התינוקות
הן צעירה עודנה ! רוחה צלולה מאד !
עיר ירוקה הנה, שזורה כתמי זהב,
ריחה נישא ברוח בינות אביב לסתו.
באודם רעפיה ולאורך הקשתות-
נאה מאד כפר-סבא. עירי יפה מאד !
וביום הולדתה – מה לה נאחל? –
שתהיינה כמותה רבות בישראל
ושתמשיך להיות היא לנו בית חם
עדי-עד ולנצח ! כפר-סבא – עד עולם !!!

טיול זה היה מעניין
נפתח לנו צוהר קטן על העיר
יש מה לראות בה !
ויש הרבה מה ללמוד עליה! 

הייתה זו חוויה שכולה תענוג צרוף

****

"עולם קטן"
שורשים נוספים 

 אחרי פרסום סיפור הטיול כתב לי, יואב לביא, עמית מקהילת רוכבי האופניים, ששם שם נעוריו יואב חיימוביץ
וגם הוא בן העיר וסבא וסבתא רבא שלו נמנו על מייסדיה ורחוב בעיר נקרא על שמם.

 

ביום שבת (8/10/2016) יצאנו משובל לטיול נוסף בצפון הנגב במרחב המשתרע במשולש שקדקודיו הם היישובים שובל/רהט, להבים, ובית קמה.

 

 

בטיול היינו קבוצה מגוונת ומעניינת שכללה תשעה אנשים. ארבעה היו חבריי מקבוץ שובל – לייזר קוברסקי, בני בלול וגילי ואלי בנשימול שלושה היו אנשי רהט – ד"ר שריף אל הוזייל, באסם אל הוזייל ויוסף אלמסרי. השמיני היה חברי היקר ארז צפדיה מעומר לאחר שנעדר מהארץ במשך שנה לצורך שבתון בחו"ל והתשיעי אני.

 

מסלול הטיול, מעגלי עם כוון השעון

 

חלק המסלול היה חופף לזה של טיול קודם משובל מזרחה לנחל שקמה, הלאה במורדו אל נחל פורה עד תל נגילה וחזרה ובסמוך לשניים אחרים באזור: משובל מזרחה לנחל שקמה, הלאה במורדו אל נחל פורה עד תל נגילה וחזרה והשני, במרחבי הלס בין שובל ובין ביתרונות רוחמה.

 

 

******

אזור הטיול,
מערב שפלת יהודה הדרומית
קצה מזרח מישור חוף הנגב

 

 

אזור הטיול הוא ברובו גבעי ומגיע לגובה של כ-250 מ' מעל פני הים. הפרש הגבהים המתון בין הגבעות משתרע על פני מרחק אופקי רב. על אף הפרשי הגובה הקטנים והשיפועים המתונים, פני השטח אינם חד גוניים. בולטים בו רכסי הכורכר במערב, אזורים חרוצים כמו בתרונות רוחמה, ותלים ארכיאולוגיים המתנשאים מעל פני השטח, בעיקר לאורך נחל שקמה. ייחודו של האזור נובע מהיותו חוליה מקשרת ונקודת מפגש בין מספר אזורים גאוגרפיים שונים: השפלה הפנימית ממזרח, מישור החוף שנמשך צפונה, חוף הים במערב וספר המדבר מדרום

אזור שטחי חקלאות בעל (חיטה),
למעט שטחי היישובים, ערוצי נחלים וחלקות היער

 

האקלים הוא המרכיב הראשוני המשפיע על כלל הסביבה. תנאי האקלים וכמויות המשקעים קשורים באופן ישיר למשטר המים, לסוג המסלע ולתפוצת קרקעות, וקובעים את אופי תהליכי הבליה ועיצוב הנוף ואת עוצמתם. אלה משפיעים על עיצוב התבליט ועל אופי החי והצומח ועל תפוצתו. מרחב הטיול לאורך נחל  שקמה נמצא באזור המעבר בין אזור האקלים הים-תיכוני לאזור האקלים המדברי שנקרא גם אקלים ערבתי. הגבול בין שני אזורי אקלים אלו מוגדר על סמך ממוצע משקעים רב שנתי של 400 מ"מ. סיווג זה מבוסס על שיטת המיון המתבססת בעיקר על צומח טבעי. האקלים הערבתי מאפיין את אזור המעבר בין האקלים הים תיכוני לאקלים המדברי, וחופף חלקית למה שמכונה "ספר המדבר". אזור זה נכלל באזור ה"צחיח למחצה". האקלים הים תיכוני ו/או הערבתי באזור זה מתאפיין בשתי עונות עיקריות – קיץ ארוך ויבש, וחורף קצר יחסית, עם משקעים בכמות בינונית (באקלים הים תיכוני) עד נמוכה (באקלים הערבתי). משרע המשקעים בתוך האזור ניכר, כאשר המשקעים פוחתים מצפון לדרום ופוחתים גם ככל שמתרחקים מהים. הפחתת המשקעים מצפון לדרום חזקה במיוחד מדרום לקו קריית גת ( 5 מ"מ משקעים לק"מ הדרמה). צפונית לקו זה ההפחתה מתונה יותר ( 1.9 מ"מ לק"מ הדרמה). ההפחתה עקב ההתרחקות מהים היא של 3.1 מ"מ לק"מ. עם זאת, באזורים מסוימים ייתכן שיש הגברה במשקעים עם ההתרחקות מהים. שאר הנתונים האקלימיים (לחות, רוח ועוד) מושפעים בעיקר מהמרחק מהים ופחות מההצפנה וההדרמה

 *****

היבט יישובי,
תחום שיפוט מועצה אזורית בני שמעון והעיר רהט

 

מועצה אזורית בני שמעון ה"עוטפת" את באר שבע מצפון, מערב ומזרח הוקמה בשנת 1951. שטח המועצה משתרע על פני כ-410,000 דונם, של 13 יישובים כפריים (8 קיבוצים, 3 מושבים ויישוב קהילתי), שטחי חקלאות, יערות ושטחים פתוחים. בשנת 2016 מונה אוכלוסיית המועצה כ-10,000 תושבים.

 

******

קטעי הטיול, המקומות והמראות

******

קטע ראשון,
יציאה משובל אל העיר רהט

יציאה משובל,

קיבוץ שובל הוקם יחד עם עשרה יישובים נוספים במוצאי יום כיפור תש"ז (1946) וחגג לפני שבוע את שנת ה-70
להרחבה אודות הקיבוץ משובל מזרחה לנחל שקמה, הלאה במורדו אל נחל פורה עד תל נגילה וחזרה

 

 

חציית כביש 264 

כביש 264 – הוא כביש אזורי בצפון הנגב שוארכו 14.5 ק"מ בין צומת בית קמה בצפון ובין צומת הנשיא בדרום. כביש זה הוא "חדש" בארץ ישראל. ונסלל לאחר מלחמת העצמאות על מנת לאפשר חיבור בין מרכז הארץ לדרום הרחק מקו שביתת הנשק עם מצרים שבסמוך לו עבר הכביש לנגב בימי מלחמת העצמאות ובקרבתו נערכו הקרבות על מנת לאפשר שליטה ישראלית עליו.

 

כביש 264 היווה את החלק הדרומי של הכביש החדש לבאר שבע, שנסלל בין יולי 1949 ליולי 1951, וחיבר את צומת קסטינה (לימים צומת מלאכי), דרך צומת פלוג'ה(לימים צומת פלוגות) לצומת אשל הנשיא בכביש באר שבע – עזה (לימים כביש 25) והלאה לבאר שבע.

 

 

 

 

כביש 264 חלק מהדרך הראשית לבאר שבע מאז סלילתו ובמשך יותר משני עשורים, עד מחצית שנות ה-70'. בכביש זה עבר קו אגד מס' 369. כילד "זכיתי" לנסוע בקו זה בדרכי לביקור אצל הדוד שהתגורר בבאר שבע. לאחר שנסלל קטע כביש 40 מצומת בת קמה עד למבואות הצפוניים של באר שבע הנגב הוא הפך לכביש אזורי.

 

כניסה לתחום העיר רהט

 

 רַהַט היא עיר במחוז דרום ונמצאת 12 קילומטרים מצפון לבאר שבע בקרבה לשובל ובסמוך ליישוב להבים ולקיבוץ משמר הנגב. שטח השיפוט שלה הוא 19,586 דונם. היא הוקמה בשנת 1972 והוכרזה כעיר בשנת 1994. רהט היא היישוב הגדול ביותר של הבדואים בישראל והעיר הבדואית היחידה בישראל. רהט הוקמה במסגרת תכנית ממשלתית להקמת ישובי קבע לאוכלוסייה הבדואית בנגב, כארבע שנים לאחר הקמת היישוב הראשון תל שבע. במסגרת תכנית זו הוקמו עוד חמישה יישובים: חורה, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום ולקייה. מהקמתה ועד שנת 1980 היא נמצאה בתחום שיפוט המועצה האזורית בני שמעון. בין השנים 1980 – 1989 נוהלה על ידי מועצה עצמאית, ללא תלות במועצה אזורית בני שמעון. בשנת 1989 היא הוכרה כמועצה מקומית וכאמור, בשנת 1994הוכרה כעיר. בשנת 2004 הוקמה בעיר תחנת משטרה שמונה כיום כ-70 שוטרים. ברהט מתגוררים כ-70,000 תושבים האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.0%‏. בשנים האחרונות, בדירוג החברתי-כלכלי של ערי ישראל, העיר מדורגת נמוך מאוד, 2 מתוך 10.

 

 

 

השייח' סלמאן אלהוזייל, שמו המלא: סלמאן עלי סלמאן עלי עזאם אלהוזייל; 1882 (משוער) – 1982) נולד וחי בצפון הנגב, ליד קיבוץ שובל. בשנת 1922 מונה על ידי הבריטים לשמש כשייח' שבט אל הוזייל, ולימים, שייח' השייח'ים של מטה התיאהא בנגב, תפקיד אותו מילא למשך כשישים שנה. הוא היה נשוי לשלושים ותשע נשים (המספר מתייחס לכל אורך חייו המופלגים), ואלו ילדו לו שבעים וששה ילדים. שמו יצא לתהילה בכל רחבי העולם. השייח' סלמאן אלהוזייל התגורר בבית האבן, אותו בנה בשנת 1924. הבית בן שלוש הקומות התנשא על ראש גבעה וצפה אל מרחבי שטחי המרעה של שבט אלהוזייל בואכה דרום הר חברון. בית זה נקרא בפי הבדואים "ארמון השייח'". בבית זה התגוררו נשותיו הרבות ובניו. במשכנו זה קיבל את אורחיו הרבים מבני השבטים בנגב, וכן את ראשי מדינת ישראל, מדינאים ואורחים רמי מעלה מארצות שונות בעולם. במלחמת העולם הראשונה סירב להצטרף לכוחות העות'מאנים במלחמה נגד הבריטים, אולם הצטרף מאוחר יותר לכוחותיו של הנסיך פייצל בירדן במרד הערבי נגד הטורקים (כנראה מתוך טינה על שהוציאו את סבו סלמאן עלי להורג ב-1854). יחסיו של השייח' עם מדינת ישראל קדמו להקמתה. הוא קיבל בזרועות פתוחות את אנשי קיבוץ שובל, כשקם הקיבוץ על אדמותיו כאחד מאחת עשרה הנקודות בשנת 1946. השייח' סיפק להם מזון ומים בימים קשים ורקם אתם יחסי רעות וקירבה. יחסים אלו עמדו לו עם הקמת המדינה כאשר לא נדרש עם אנשי השבט לעזוב את אדמותיו כמו שאירע לשבטים אחרים באזור. אנשי שובל היו מליצי היושר שלו בפני דוד בן גוריון שנאות לבקשתם להשאירו במקום.

עדות יוסי צור (המוכתר הראשון של קיבוץ שובל) על הגירוש השני המתוכנן של הבדואים ממקומם לאחר מבצע סיני בשנת 1956. (הראשון היה אחרי כיבוש באר שבע וגם אותו הם מנעו).
"ובשבת בבוקר דופקים אצלי בדלת. עטייה ועלי, שוב פעם: "אנחנו, יוסוף, אנחנו רוצים שתעזור לנו". "מה אני יכול לעזור לכם בשבת בבוקר? מה פתאום?" "אנחנו, יש לנו טרקטור אבל אין לנו פלטפורמה אנחנו רוצים שהקיבוץ ישאיל לנו פלטפורמה". אז אמרתי: "בשביל מה אתם צריכים בשבת בבוקר פלטפורמה? למה כל כך מוקדם?" אמרו: "אנחנו קבלנו הנחייה מהממשל הצבאי לעזוב את האזור תוך 48 שעות ולעבור לתל ערד". אמרתי להם: "הקיבוץ לא ישאיל לכם פלטפורמה". זאת אומרת פעם שניה שרציתי לעזור להם סרבתי. ואז כל הרכב שלנו היה מגוייס לא היה לנו שום רכב בשובל אז. והרכב היחידי שהיה זה היה המכונית קרייזלר של השייח ישנה עם חלונות שנפתחו בחשמל, זה היה הדבר המיוחד הזה אז הלכתי לשייח והוא סיפר לי שמוכרחים תוך 48 שעות לעבור לתוך תל ערד אז אני בקשתי שיתן את האוטו שלו ונסעתי עם ברוך לתל אביב הלכנו ל….חנן רובין, אבא של יעלה, סיפרנו את הסיפור ואומר שבערב תהיה ישיבת ממשלה ושר הבריאות יוליק ברזילי יעלה את הענין בישיבת ממשלה. נסעתי בחזרה מתל אביב אמרתי לשבט…. לשייח, הם היו כולם, כל האיחטרייה ישבו שמה, חיכו שנבוא.  אין לנו תשובה אנחנו מטפלים בזה לקחתי איתי את טאלב, את הבן של השייח כנהג. נסעתי לתל אביב היינו בבית של חנן רובין כל הלילה, בחצות הלילה צלצלו לנו מירושלים שהעניין …. העניין נדחה. הכוונה הגיעה לידיעת חברי הממשלה יחד עם הידיעה על מה שקרה בכפר קאסם והממשלה לא רצתה שיהיה עוד בזיון כזה ואז הם בטלו את העניין. חזרנו…טאלב ואני חזרנו. כל האיחטרייה, כולם היו אצל השייח. אמרנו: "העניין נדחה אבל אמרו לנו, אל תעשו שום דבר שיכול להתקבל כהתגרות בחיילי צה"ל". אמרתי להם את העניין הזה בצורה ברורה לגמרי זה עדיין מלחמה. אל תעשו שום דבר אבל הגרוש נדחה. ההעברה נדחתה. אז למחרת היום אני ירדתי לבאר שבע דיברתי עם המושל הצבאי. רציתי לקבל אישור שהוא קיבל את ההנחיה הוא אכן קיבל את ההנחיה. אז… בגלל זה השבט נמצא פה עד היום. זה היה פעם השלישית שמנענו את ההעברה שלהם. זאת היתה פעם אחרונה והכי חמור כי זה היה בשעת מלחמה. אז…."
את הראיון קיבלתי מארכיון שובל באמצעות לייזר קוברסקי שגם תמצת אותו. להרחבה בעניין ניתן לקרוא בספר "התחלות"  ראיונות עם חברי שובל על הימים הראשונים. יצא בשנת 1983 בהוצאת חברי שובל.

ראשי המדינה חלקו להשייח' סלמאן אלהוזייל, כבוד רב והרבו בביקורים ובהתייעצויות אתו. במהלך חייו, ביניהם: ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הנשיא, יצחק בן צבי, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין מנחם בגין ואחרים. בני משפחתו מספרים כי "השייח' סלמאן אלהוזייל היה לאגדה עוד בחייו". הוא זכה למעמד יוצא דופן לא רק בקרב שבטי התיאהא אלא בכל רחבי הנגב, סיני וירדן, שמו הלך לפניו כאחד ממגדלי הסוסים הטובים בעולם. היו לו סוסים ערביים גזעיים רבים שחלקם היה בעל יחוס מפואר של חמישה דורות ויותר. עם הקמת רהט, עם עליית כוחה של הרשות המוניציפלית, חלה ירידה במעמדו של השייח' כפי שהתרחש גם בשש הרשויות הבדואיות האחרות בנגב. שייח' סלמאן אלהוזייל נפטר בשנת 1982 והוא בן כמאה שנה, והשאיר אחריו צאצאים רבים. הוא נקבר בבית העלמין של השבט, על הגבעה, מול קיבוץ שובל. עם מותו של השייח', החליף אותו בנו ג'דוע כשייח', אך עם מותו נעלמה השייח'ות כמעט לחלוטין.

 

 

מקורו של השבט הבדואי אֵל-הֻזֵיל הוא ממטה תיהאה, אשר מוצאו מלב מדבר סיני, מאותו אזור הנקרא בערבית א-תיה, או בשמו המלא: תיה בני איסראיל, כלומר מדבר בני ישראל, הנקרא על שמו של עם ישראל אשר נדד במדבר זה בצאתו ממצרים. במטה זה כלולים 13 שבטים נוספים הנודדים בנגב, אשר הגדולים ביניהם הם:אבו קרינאת, אבו רוביעה ואבו רקיק. השבט כלל עד לפני התיישבות הקבע 17 משפחות ומנה כ-12000 נפש. בעבר נדד השבט בנחלתו בנגב – מעט צפונית לבאר שבע בקרבת קיבוץ שובל, מקום שבו שוכנת חורבה של עיר קדומה בשם ביר זבאלה. שבט אל הוזייל היה שבט נודד למחצה, כלומר נשאר בנחלתו זמן ממושך יחסית. עד לפני קום מדינת ישראל חיו אנשי השבט בחופשיות על פי המסורת הבדואית, נדדו במדבר ופעלו על פי כל מנהגיהם. הם עסקו בעיקר בגידול גמלים וצאן, אך גם מעט בחקלאות עד כמה שהתאפשר במדבר- אזורם עשוי בעיקר אדמת לס וכמות המשקעים הממוצעת היא 200 מ"מ לשנה. עם קום המדינה הוסב השלטון במקום לפיקוחו של הממשל הצבאי באזור ומשטרת באר שבע, ואלו הורו על הגבלת שטח הנדידה של השבטים הבדואים. עם זאת ניתנה לבדואים אוטונומיה מסוימת – לשבטי הבדואים בנגב ניתן בית דין משלו אשר ידון בענייניו הפנימיים ללא התערבות של הממשלה. בעקבות צמצום אזורי הנדידה ועקב כך צמצום חלקות המרעה והחקלאות השתנה אורח החיים של הבדואים. אט אט גם הוכנסו בנחלת שבט אל הוזייל מרכז עם חנויות לצרכהם, בית ספר לילדים, מרכז רפואי ואף ניתנה הכשרה על ידי הממשלה להוראה וטיפול בחולים. כמו כן הוחדרו לחייהם שיטות מיכון בחקלאות והחלו לקום בנחלה בתי אבן קבועים במקום האוהלים המסורתיים. אספקת השירותים ובניית התשתית ביישובי הקבע – חינוך, בריאות, כבישים, מים ועוד – שימשו אף הם תמריץ למשיכת האוכלוסייה הבדווית ליישובים אלה. בשנת 1972 השתכנעו ראשי השבט לנסות את חיי הקבע ביישוב בדואי חדש שנקרא רהט. במהלך השנים, עם התפתחות העיר, הצטרפו אליה משפחות בדואיות נוספות משבטים שונים ברחבי הנגב, וכיום מונה העיר רהט כ55,000.

 

 

 

"עידן הנגב" הינו פארק תעסוקה משותף ומנוהל על ידי חברת עידן הנגב – הינה חברה עירונית פרטית בע"מ שהוקמה מיסודן שלוש הרשויות: עיריית רהט (44 אחוז ממניות החברה), מועצה אזורית בני שמעון (39 אחוז ממניות החברה) ומועצה מקומית להבים (17 אחוז ממניות החברה).  הפארק הנמצא על צומת דרכים מרחק של כשעה מירושלים ות"א, כ-40 דקות מנתב"ג ואשדוד, כ-15 דק מב"ש, בסמיכות לכביש 6, ובצמידות לתחנת הרכבת להבים-רהט. פארק זה  משתרע על שטח של למעלה מ-4500 דונם וכולל שטחים לתעשייה נקייה, למסחר, למכללה רב תרבותית, לבית חולים ולמבני ציבור. עבודות הפיתוח על כ- 800 הדונמים הראשונים נמצאות בשלבי פיתוח מתקדמים כ-40 מפעלים גדולים קטנים ובינוניים מצויים בשלבים שונים בהליכי הקצאת קרקע בפטור ממכרז ובשלבי תכנון מפורט ותשלומים. "עידן הנגב" נכלל במפת אזורי עדיפות לאומית ומסווג כאזור פיתוח א' לתעשייה, המעניק למפעלים בפארק הטבות מקסימאליות בהתאם לחוק לעידוד השקעות הון, המדינה  מסבסדת את מחירי הקרקע ואת עלויות הפיתוח ובאזור נהוגים תעריפי ארנונה ודמי ניהול מהנמוכים בישראל.

 

******

קטע שני,
חציית נחלי גרר ושני יובליו: נחל צקלג ונחל שובל
תוך מעבר מתחת
לקטע כביש 6 ומסילת הדרום

נחל גרר הוא הגדול ביובלי נחל הבשור. הנחל מתחיל את דרכו בגבעות השפלה  באזור להב. כשהוא מגיע למישורי הלס הגדולים של הנגב המערבי, ליד תל שֶרַע הנחל מתחתר בשכבות הסחף לכל עומקן, אל מתחת לשכבת סלעי הכורכר, עד לתשתית סלעי הקרטון הלבן שמתחתם שהמים אינם מחלחלים דרכם. כשאפיקו של נחל גרר מתחתר עד סלעי הקרטון נחשפים המים בסדרה של נביעות. בחורף גשום בנחל גרר ישנה זרימה כמעט רצופה בין תל שרע לתל הֲרוֹר, מהלך כ-8 ק"מ.

 

 

 

כביש 6 דרום – בסוף 2007 נפתח לתנועה קטע חדש בדרומו של הכביש, בין מחלף שורק ומחלף קריית גת (קטע 19) ושנה לאחר מכן קטע דרומי נוסף, בין מחלף קריית גת ומחלף מאחז (קטע 20). קטע 21 בדרום ממחלף מאחז עד מחלף נאות חובב כולל ארבעה חלקים: מקטע 1 בין מחלף מאחז למחלף רהט (כ-13 קילומטר) בתחילתו במחלף מאחז מתמזג עם כביש 40 ששודרג לכביש מהיר ונפתח לתנועה המשכו מחלף קמה עם כביש 293, מחלף דבירה עם כביש 325 (כביש 3255 לשעבר) עד מחלף רהט, שם מתפצלים הכבישים 6 ו-40 וכן קיים קישור לעיר רהט. מקטע 2 בין מחלף רהט למחלף שוקת (כ-17 קילומטר) – הושלם ברובו, נכון לספטמבר 2016. הקטע ממחלף רהט העובר במחלף להבים ומחלף לקיה ומסתיים במחלף שוקת נפתח לתנועה: מחלף להבים מחבר את כביש 6 לכביש 310, ומחלף לקיה מחבר את כביש 6 עם כביש 358 וכן עם כביש 31 המשרת את היישוב לקיה. מחלף שוקת פתוח לתנועה בחלקו הצפוני בחיבור כביש 6 עם כביש 31 לכיוון ערד וים המלח, כקילומטר צפון-מזרחית לצומת שוקת בין כבישים 31 ו-60. קטע של שני קילומטרים נוספים עד חלקו הדרומי של המחלף עם כביש 60 לכיוון באר שבע צפוי להיפתח באוקטובר 2016. מחלף שוקת יושלם עם הסבתו של הצומת בין הכבישים 31 ו-60 לתת-מחלף. מועד תחילת העבודות בצומת זה לא ידוע.
מקטע 3 בין מחלף שוקת למחלף נבטים (כ-11 קילומטר). תכנית מתאר מפורטת אושרה בתחילת 2010 והממשלה אישרה תכנון מפורט בפברואר קטע זה יחבר בין מחלף שוקת למחלף נבטים עם כביש 25. מקטע  4 בין נבטים למחלף נאות חובב (כ-13 קילומטר). תוכנית מתאר מפורטת אושרה בתחילת 2010 והממשלה אישרה תכנון מפורט בפברואר 2010. ממחלף נבטים ימשיך הכביש דרומה כ-13 קילומטר עד התמזגות עם כביש 40 במחלף נאות חובב

 

 

מסילת הדרום או מסילת הנגב היא מסילת רכבת של רכבת ישראל, המתחילה בצומת נען ומסתיימת במפעלי הפוספטים ליד הר צין. המסילה היא חלק מן הקו הראשי של רכבת ישראל. המסילה משמשת רכבות נוסעים בקו באר שבע – תל אביב – חיפה – נהריה ובקו באר שבע – דימונה ורכבות משא מהמפעלים בנגב אל נמל אשדוד ואל נמל חיפה ומצפון ישראל למסוף החומרים המסוכנים בנאות חובב.  ממסילת בדרום מתפצלות כמה מסילות משנה: שלוחה מתחנת הרכבת באר שבע צפון אל תחנת הרכבת באר שבע מרכז, ממנה מסתעפת המסילה לנאות חובב; מסילת אשקלון – באר שבע דרך שדרות, נתיבות ואופקים מתחברת למסילת הדרום בסמוך לצומת גורל; שלוחה למפעלי הפוספטים במישור רותם; מסילת חלץ מקריית גת אל אשקלון.

 

 

ההתפתחות רשת המסילות בדרום – המסילה הראשונה לבאר שבע נבנתה על ידי הטורקים בשנת 1915, בזמן מלחמת העולם הראשונה כחלק מהמאמץ הצבאי מול הבריטים. אז נסללה מסילה מעפולה  דרך טול כרם, לוד ובאר שבע אל תוך חצי האי סיני במטרה להגיע לתעלת סואץ. הבריטים, שהתקדמו לאורך החוף, סללו אחרי כיבוש רפיח בשנת 1917 את מסילת הרכבת רפיח – באר שבע. עם תום מלחמת העולם הראשונה, הייתה באר שבע מחוברת בשתי מסילות, אחת צרה אל לוד והשנייה תקנית אל רפיח וממנה מערבה למצרים וצפונה ללוד ולחיפה. מכיוון שכל המסילות מלוד הוחלפו על ידי הבריטים למסילה ברוחב תקני, הוחלט להפסיק את השימוש במסילה הצרה והיא פורקה. המסילה לרפיח הייתה פעילה עד שנת 1927 ואז נפסקה גם בה תנועת הרכבות מכיוון שלא הייתה לה הצדקה כלכלית.
לאחר הקמת מדינת ישראל הוחלט לחדש את הקשר הרכבת לבאר שבע והעבודות החלו באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20. התוואי חפף בחלקו את התוואי של המסילה הטורקית, אך הוא התפצל ממסילת הרכבת לירושלים בתחנת הרכבת נען במקום בתחנת הרכבת נחל שורק והיה פחות מפותל מקודמו. הקו נפתח בשנת 1956 לרכבות נוסעים מתל אביב ובשנת 1965 הוארך הקו לדימונה. בשנת 1970 נפתח המשכו של הקו מדימונה למפעלי הפוספטים באורון ושנה לאחר מכן נבנתה השלוחה מצומת ממשית למפעלים במישור צפע. מאז שימש הקו בעיקר רכבות משא שהובילו פוספטים, אשלג ומחצבים נוספים מהנגב לשאר חלקי הארץ ולנמלי חיפה ואשדוד. בשנת 1977 הגיעה המסילה לאורכה הנוכחי עם פתיחת הקטע מאורון למפעלים ליד הר צין. תנועת הנוסעים לעומת זאת הלכה ופחתה ובשנת 1979 נפסק לחלוטין שירות הנוסעים על מסילת הדרום. בשנת 1982 נפתחה מסילת חלץ שחיברה את מסילת הדרום למסילת לוד – אשקלון סמוך למושב מבקיעים וקיצרה את הדרך לנמל אשדוד.
בתחילת שנות ה-90 ארגנה אגודת הסטודנטים של אוניברסיטת בן-גוריון בשיתוף עם הנהלת הרכבת רכבת שבועית מבאר שבע לתל אביב. עם עליית הביקוש לשירות, נפתח בשנת 1997 שירות יומי של רכבות נוסעים בין תחנת הרכבת באר שבע צפון (שהייתה אז התחנה היחידה בעיר) דרך תחנת הרכבת קריית גת לתחנת הרכבת תל אביב מרכז. המסילה הייתה במצב גרוע ולא התאימה לתנועת רכבות מהירות, ולכן הנסיעה לקחה כשעה וארבעים דקות. עד לשנת 1999 עבר הקו שיקום על מנת להתאימו לתנועת רכבות נוסעים, ועם סיום העבודות קוצר זמן הנסיעה בקו לשעה ורבע. בשנת 2000 נפתחה תחנת הרכבת באר שבע מרכז, שנמצאת על שלוחה שהתפצלה ממסילת הדרום ליד תחנת הרכבת באר שבע צפון, והפכה לתחנה הסופית של קו הנוסעים. במאי 2004 נפתחה שלוחת המטענים מבאר שבע לנאות חובב ובדצמבר 2005 חודש שירות הנוסעים לדימונה ונחנכה תחנה חדשה ליד אוניברסיטת בן-גוריון במקום תחנת באר שבע צפון הישנה. בשנת 2007 נפתחה גם תחנת הרכבת להבים – רהט. המסילה היחידה בקו אפשרה להפעיל רכבת נוסעים יחידה בשעה בכל כיוון בין באר שבע ותל אביב ואלצה להעביר את הפעלת רוב רכבות המשא לשעות הלילה. כמו כן התלות בתחנות רכבת תפעוליות לשם מפגשי רכבות גרמה לאיחורים רבים של רכבות הנוסעים בקו והתוואי המפותל יחסית הביא לזמן נסיעה ארוך ביחס לחלופות. על מנת לשפר את השירות ולענות על הביקוש, הוחלט על הכפלת המסילה ויישור התוואי כך שיהיה ניתן להפעיל יותר רכבות ולקצר את זמן הנסיעה. כמו כן הוחלט על ביטול כל מפגשי כביש-מסילה לאורך הקו והחלפתם בהפרדות מפלסיות. עבודות ההכפלה הושלמו בתחילת שנת 2012, למעט מספר מפגשי כביש-מסילה באזור העיר רמלה, ובמסגרתן אף נבנו הרציפים של תחנת הרכבת קריית מלאכי המתוכננת לקום באזור כפר מנחם. ביולי 2012 נחנך הקו המשופר ונסיעה מבאר שבע לתל אביב ארכה 55 דקות.
מקור

******

קטע שלישי,
במורד נחל שקמה בקטע שכיוונו דרום – צפון

 

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.
מקורות המים העיקריים של נחל שקמה הם מי שיטפונות ומספר נביעות באפיק נחל שקמה, נחל אדוריים, נחל פורה ונחל סד. יש הגורסים שהעובדה שיפוע הנחל מתון ובמהלכו נוצרו פיתולים רחבים, מעידים על על היותו נחל קדום. הנחל זרם לכל אורך הזמן לבד ממספר מקומות בהם הייתה הפרעה או סתימה בגלל הצטברות סחף, גלישות עפר, התמוטטויות של מצוקים קטנים אל אפיקו, הצטברות דיונות והחולות הנודדים בתקופות יצירת רכסי הכורכר השונים, ולמעשה חוסמים את הזרימה בנחל כמו ברוב נחלי הארץ.
נחל שקמה נתון לפעילות מרובה של נגר עילי ושיטפונות. שטחי הניקוז הגדולים, עוצמת המשקעים, אדמת הלס האטימה ומיעוט צמחייה הם הגורמים העיקריים לסחיפה ולהיווצרותם של בתרונות. השיטפונות יוצרים בקטעים של הנחל גדות תלולות, עם מצוקים נמוכים. הזרימה החזקה וקרקע הלס האטומה מונעים גם את חלחול המים אל מאגרים תת קרקעיים, אבל מסייעים לאגירת מים בבורות וסכרים.

 

 

צערנו הקטע לאורך נחל שקמה היה קצר. הגענו למעברים מתחת למסילת הברזל וכביש 40 מצפון לתל מלחה

 

תל מלחה נחפר בעבר אך לא נסקר בסקר הארכיאולוגי של ישראל. להדיוט אין הרבה מידע עליו. זה תל די בולט יחסית וחולש על כל המרחב הקרוב שלו וגודלו כ 8 דונם. התל נראה לנוסעים בכביש 40 בקטע מול בית קמה. התל היה מיושב מהברונזה התיכונה ועד לתקופה ההלניסטית, אך מסביב לתל יש שרידי ישוב ביזנטי רומי. במקום היה משלט להגנת שדה התעופה אבק 1 ברוחמה במלחמת העצמאות. המקום נחפר בשנת 1955 ונמצא בו חומה של מעל 100 מטרים וחלקלקה של אדמה קשה סיד ולבנים. מן התקופה הישראלית נמצאו במקום ממגורות צלמיות וכלי חרס רבים. אין מידע לגבי שמו של התל.

 

 

******

קטע רביעי,
מנחל שקמה דרומה, חלק על תוואי 40 שאינו בשימוש
הפסקה בארומה בית קמה
והלאה חזרה לשובל

 

 

הפסקה במרפסת קפה ארומה בבית קמה

 

 

******

סוף דבר

טיול סתיו, נעים ביותר, הסתיים לאחר שלוש וחצי שעות מתוכן יותר משעה עצירות והפסקה. 

היבט החברתי היה נהדר: קבוצה משלובת של רוכבים מקיבוץ שובל ושכניהם המופלאים הבדואים מרהט וחבר שחזר אחרי היעדרות ממושכת בחו"ל.

מסלול מעניין ומגוון שראוי לאמץ אותו במפת טיולי אופניים. 

החלק בתוך העיר רהט שזו פעם ראשונה בחיי שנכנסתי אליה, היה מעניין

התפעלנו מאזור התעשייה עידן הנגב (המשותף לעיריית רהט, מועצה אזורית בני שמעון והמועצה המקומית להבים) מהווה סמל וביטוי הלכה למעשה דו קיום בו נפגשים כל אנשי האזור היהודים והבדואים.

בשטח הפתוח למדנו תוך כדי רכיבה על יובלי נחל גרר, הבנו את מערך הדרכים החדש (כביש 6 וכביש 40) ומסילת ברזל, נהינו שוב לדווש לאורך נחל שקמה.

ההפסקה במרפסת ארומה בצומת בית קמה אפשרה להמשיך ולשוחח. קשה היה להפסיק אותה!!. 

חברותא נעימה ביותר שכדאי להמשיך טייל אתה באזור זה.

טיול שהוא אירוע לא שגרתי, תענוג צרוף.

 

 

 

 

ביום חמישי (6/10/2016) בשעות ערב יצאנו לטיול אותו הובלתי במרכז מטרופולין תל אביב.

 

 

היינו קבוצה של שמונה אנשים ממקומות שהתאמצו להגיע ללב רמת גן בזמן התנועה הגדושה של סוף השבוע ובקושי מצאו חנייה קרובה למקום ההתכנסות.

 

אנשי הקבוצה היו רון בן יעקב (רעות), אהרון ברוכין (ירושלים), עמית פינקלשטין (באר יעקב), אלי שחר (קיבוץ תל יצחק), אלי בנשימול, לייזר קוברסקי ובני בלול (קבוץ שובל) ואני. לטיול היו אמורים להגיע עוד כמה חברים אך נבצר מהם.

 

המסלול,
דרך גבעות רמת גן וגבעתיים
לחוף הים בין נמל יפו ונמל תל אביב
וחזרה דרך פארק הירקון

 

היזמה לטיול זה הייתה של רון בין יעקב במסגרת קול קורא שהוצאתי לרעיונות לטיולים חדשים בזמן הקרוב. אף פעם לא טיילתי בלב העיר בחושך וזו הייתה הזדמנות מתאימה.

 

קבענו את נקודת היציאה בכיכר רמב"ם ברמת גן, שנקראת בפי כל כיכר אורדע וכל בן רמת מכיר אותה בשם "העמק". זה העמק בין שני רכסי הכורכר, אחד מהם ידוע בשם גן אברהם והשני גן שאול. בעמק בין שני רכסים אלה המשיקים לדרך העתיקה בין יפו ושכם הוקמה בשנת 1922 רמת גן כמושבה חקלאית מחוץ לעיר העברית, תל אביב, שהתחילה להבנות עשור קודם לכן.

 

 

,

 

ארבעת קטעי המסלול ומעט המראות בהם

*******

חלק ראשון,
גבעות רמת גן וגבעתיים

 

* יציאה מככר רמב"ם
*שדרות הילד וגן המלך דוד במרכזו (אלה תוככנו בימיה הראשונים של רמת על ידי ריכרד קואפמן)
* קטע קצר ברחוב הרצל
*טיפוס ברחוב שרת לגן אברהם (תצפית בדרך לכיוון צפון ותצפית לכיוון מערב ומזרח מהאנדרטה לבני רמת גן שנהרגו במלחמת העצמאות
* ירידה לרחוב ההרא"ה
* רחוב קרניצי ומול בית קרניצי
* רחוב בן גוריון (לשעבר רחוב מודיעין)
* גבעת יד לבנים (אכזבה ענקית המקום נסגר והפך לאתר בנייה, כנראה בריכת מים)
* שדרות ירושלים רמת גן
*שוב רחוב בן גוריון 
* טיפוס לגבעת האנטנה בגבעתיים
* ירידה לרחוב ויצמן גבעתיים
* רחוב הל"ה
* נחלת יצחק
* דרך השלום
* מעבר על גשר נתיבי איילון
* חציית דרך פתח תקווה

 

*******
חלק שני,
מדרך פתח תקווה לנמל יפו

*חציית דרך פתח תקווה
* טיפוס במעלה רחוב קפלן
* מתחם שרונה
* רחוב הארבעה והפייצה  החדשה בין רחוב זה ורחוב חשמונאים
* חציית רחוב אבן גברירול ויהודה הלוי
* מול היכל התרבות ותיאטרון הבימה
* לכל אורך שדרות רוטשילד
* נווה צדק
* רחוב אילת
* המושבה האמריקאית שהייתה למושבה הגרמנית ובמרכזה כנסיית עמנואל
* הקצה הצפוני של שדרות ירושלים
* כיכר השעון 
* גבעת יפו העתיקה
* נמל יפו 

*******
חלק שלישי,
לאורך טיילת החוף מנמל יפו לנמל תל אביב

* באמצע הדרך נפרדנו מאנשי שובל שזמנם היה קצר
* הפסקה ושתייה בארומה בנמל תל אביב

 

*******

חלק רביעי
לאורך פארק הירקון משפך הירקון לשבע טחנות
וחזרה לכיכר רמב"ם

*******

סוף דבר
טיול ערב בסוף הקיץ,
שנמשך כארבע שעות ומתוכן פחות משעה עצירות

מסלול עירוני לא שגרתי
עם הרבה תצפיות
בזמן שונה מהמקובל,

הדגש בטיול היה על בחוויה!!!

התוכן הרב על המקומות יוצג בטיול ביום,
אולי בזמן החורף שדרכי השטח מלאות בוץ 

 

 

 

ביום רביעי (5/10/2016), יום למחרת ראש השנה, התכבדתי לצאת עם שלמה אדטו ואיל עובדיה (כברי) לטיול הראשון לשנת תשע"ז.

 

התכנסנו בקרבה לכניסה לעיר, במקום הקבוע ממנו אנו יוצאים לטיולים בירושלים.

 

מסלול הטיול, מעגלי עם כיוון השעון

 

 

המסלול היה דומה לזה של חלק מששת הטיולים שהובלתי הקיץ בעיר בשעות אחר הצהרים המאוחרת ובשעות הערב המוקדמות:
בירושלים, מגבעת רם לנחל רפאים והלאה לרמת רחל ומשם לרחוב יפו
סיבוב קצר בערב קיץ טרם חשכה בירושלים
בירושלים, מקרית הלאום, דרך השכונות הוותיקות אל התחנה הראשונה וחזרה דרך מרכז העיר
ערב קיץ קריר ונינוח בירושלים במקומות רבים ובמגוון מראות
שוטטות מעגלית בירושלים – בשכונות, במרכז העיר, בחלק החרדי, בעיר העתיקה ובפאתיה
מראות בירושלים בשעות אחרי הצהרים ביום חול של סתיו

 

 

יצאנו לדרך בשעה 15:00. הזמן שעמד לרשותנו היה שלוש וחצי שעות. פה אחד החלטנו שניתן עדיפות בתחילה לחלק החרדי של העיר.

 

החלק הצפוני של המסלול

בחלק זה של המסלול הצפוני רכבנו במקומות הבאים:
* שכונות רוממה
* רחוב מלכי ישראל
*רחוב הטורים
*רחוב יפו מול שוק מחנה יהודה
*שכונת זכרון משה
* שכונת גאולה
* רחוב מלכי ישראל עד כיכר השבת
* מאה שערים,
* בתי אונגרין,
* כרם אברהם,
* שכונת הבוכרים,
* בית ישראל,
* שמואל הנביא
* מעלות דפנה.
הוספתי גם קטע במזרח העיר במקומות אלה
* שיח ג'ראח,
* שכונת שמעון הצדיק,
* פאתי וואדי ג'וז,
* אזור האוריינט הוס
* דרך שכם.
סיימנו את הקטע הצפוני במקומות מוכרים
* רח ע"ח בשכונת מוסררה,
* מתחם העירייה,  
* מגרש הרוסים
* קצה רחוב הנבאים
* ברחוב יפו שם עצרנו להפסקה

 

 המראות ששזפו עניינו
(39 תמונות)

 

 

 

 

החלק הדרומי של המסלול

בחלק הדרומי רכבנו מהר יותר ופחות עצרנו
* שכונת נחלת שבעה
* גן העצמאות
* רחוב אגרון
* רחוב דוד המלך
* מול ימקא
*הגן מאחורי מלון המלך דוד מול הר ציון
* בפאתי ימין משה ומשכנות שאננים מול הר ציון
* מתחם התחנה הראשונה
* קצת בפארק המסילה
* מושבה הגרמנית
* שכונת קטמון
* מתחם תאטרון ירושלים
* מול בית הנשיא
* רחוב עזה ורחוב הרצוג
* עמק המצלבה
*גן סאקר

 

 

סוף דבר קצר ולעניין,
תענוג גדול להסתובב בעיר המופלאה הזאת,
אף פעם לא משמעם!
נמשיך ונטייל בה בכל הזדמנות שתהייה. 

 

ביום שבת (1/10/2016), היום שלפני ערב ראש השנה, יצאנו לטיול האחרון של שנת תשע"ו. ביום זה העדפנו לא לנסוע לאזור רחוק אלא לטייל במקום קרוב למקום מגורינו, במזרח מטרופולין תל אביב.

 

 

 

היינו קבוצה בת שבעה אנשים: יונה בקלצ'וק (גני תקווה), מיכאל סופר ועמיקם פרייס (תל אביב), נילי שחורי ושלמה נגל (ראשון לציון), רוני רווה (קריית השרון, נתניה) ואני (מבשרת ציון).

 

את הטיול הוביל יונה במסלול, להלן, שהוא אחד מ"מסלולי הבית" שלו. לפיכך, "פנקנו" אותו בעוד שעת שינה בבוקר וקבענו את מקום הכינוס ליציאה ליד מקום מגוריו.

 

סובב ארבעת עברי פתח תקווה ובפאתי היישובים ממזרחה ודרומה

 

 

המסלול בחלקיו היה חופף או קרוב למסלולים של טיול קודמים באזור בשנה שחלפה: בסתיו תשע"ה: בין בני עטרות ומקורות נחל הירקון והלאה לאורכו, בראשית אביב תשע"ו: סובב בקעת אונו, שילוב של מרחב עירוני ושטחים פתוחים בלב מטרופולין תל אביב ובהמשך אביב תשע"ו: מזרח מישור חוף דן, בין גני תקווה לבין בני עטרות

המסלול מגוון ללא אתגרים פיסיים או טכניים: 
בשטח העירוני הבנוי
ובשטח הפתוח ובו שטחי עיבוד חקלאי, וגם שמורות טבע וגן לאומי.

 

 

******

ארבעת קטעי המסלול והמקומות לאורכו

******

קטע ראשון,
הפאה המערבית של הסובב 

* יציאה מגני תקוה
* מעבר צפון קרית אונו
*חציית כביש 471
* לאורך דרך יצחק רבין למול שכונות שכונות נווה עוז ונווה גנים במערב פתח תקווה ומול מזרח גבעת שמואל
* חציית דרך ז'בוטניסקי, 
* לאורך אזור התעשייה קריית אריה

 

כביש 471 (המוכר גם ככביש מכבית) הוא כביש רוחב החוצה את מישור חוף דן ממערב למזרח ומקשר בין כביש 40, כביש 6 וכביש 444 במזרח וכביש 4 במערב. תכנון הכביש ככביש מהיר החל בשנות ה-70. הכביש תוכנן להוביל ליישוב עירוני בשם "מכבית" שתוכנן עשור קודם לכן להיבנות בשטחים הפתוחים באזור מדרום-מזרח לאלעד. הכביש נכלל גם בתכנית המתאר הארצית לדרכים (תמ"א 3) שאושרה כבר בשנת 1976. חלפו שנים רבות עד שהחלו העבודות לבנייתו. עבודות התכנון של כביש 6 בשנות ה-90 וסלילתו בשנת 1999 חייבו את זירוז את סלילת כביש 471 כדי לתמוך בהקמת מחלף נחשונים. חלקו המזרחי של הכביש, באזור נחשונים, נחנך בשנת 2002 בסמוך למועד חנוכת הקטע הראשון בכביש 6. אולם, בהמשך השנים התעכב המשך פיתוח הכביש לכיוון מערב. הסיבה לכך הייתה מחלוקת בין משרד הפנים לבין תושבי גת רימון שלא הסכימו להסדר הפינוי שהוצע להם על מנת לאפשר את חיבור חלקי הכביש. ביוני 2006, החליט שר הפנים דאז רוני בר-און על בניית מעקף שיחבר את חלקי הכביש מצפון לבתי גת-רימון, והכביש נפתח באוקטובר 2007. הכביש המשיך לעורר התנגדויות מצד עיריית קריית אונו ועקב כך הקישור לפתח תקווה במחלף אונו נותר סגור זמן רב אך לבסוף נפתח לתנועה בתחילת מאי 2008. ביולי 2010 הוסר צו מניעה שעיכב את המשך פיתוח הכביש מצומת גת רימון עד לצומת שעריה, והוחל בביצוע עבודות הכנה לבניית מחלפים בצמתים אלו, על מנת לאפשר נסיעה רציפה ללא רמזורים לאורך הכביש. כמו כן הסתיים פינוי הבתים האחרונים בגת רימון שמנעו את בניית המחלף. במהלך שנת 2011 נמשכה עבודת שדרוג שני מחלפים, אחד בצומת שערייה בכביש 40 והשני בצומת גת רימון בכניסה לפתח תקווה, כמו כן התבצעו עבודות להרחבת קטע כביש זה. באפריל 2012 נחנך מחלף גת רימון. השלמת הכביש הסתיימה בינואר 2013, והוא הוכרז כדרך מהירה.

 

 

 

נווה עוז – השכונה הוקמה ב-1947 ועד לשנות ה-70 הייתה מבודדת מיתר חלקי העיר. היא נועדה להיות פתרון התיישבותי לחיילי הבריגדה היהודית לאחר מלחמת העולם השנייה. שטח השכונה היה בעבר פרדס ערבי אשר אדמותיו נקנו על ידי ההסתדרות הכללית. חלקות האדמה הוגרלו בין המתיישבים. ראשוני המתיישבים היו משוחררי הבריגדה, אשר קיבלו אפשרות לרכישת דירה בת שני חדרים ומטבח על חלקת אדמה. שטח הקרקע הראשון שנרכש היה 13 דונם פרדס יבש, באדמת חזרזור. בהמשך הזמן נרכשו 100 דונם נוספים. בפברואר 1947 הונחה אבן הפינה להקמת השכונה. הבנייה בוצעה בידי חברת "נוה-עובד". ביולי 1947 נכנסו לגור המשפחות הראשונות. בשנת 1948 נכנסה קבוצה שנייה לגור בשכונה. בתי השכונה הם בתים פרטיים, צמודי קרקע, שחולקו בשיטת הפרצלציה ולא בשיטת הנחלות. גודל רוב החלקות נע בין 330 מ"ר לדונם. האוכלוסייה שאפיינה את השכונה בראשיתה הייתה מלומדת ומשכילה. כיום התפתחו לצד השכונה שתי שכונות-בנות: "נווה עוז החדשה", שבה נבנו בעיקר קוטג'ים טוריים ודו משפחתיים, ו"נווה עוז הצעירה", שכונה אורבנית צפופה.

 

 

קריית אריה הוא אזור תעשייה הממוקם במערב העיר פתח תקווה הקרוי על שמו של אריה שנקר. הוא תחום מדרום על ידי ציר ז'בוטינסקי, ממערב על ידי כביש 4, מצפון על ידי בית העלמין ירקון ומחלף תקווה וממזרח על ידי דרך הרב מלכה וחלקה המזרחי של שכונת אם המושבות. שטח אזור התעשייה הוא כ-5,000 דונם, והוא אזור התעשייה הגדול ביותר בפתח תקווה, ואחד הגדולים ביותר בישראל. בזכות זאת, הוא מושך אליו עובדים רבים מכל ערי האזור. אזור התעשייה קריית אריה הוקם בראשית שנות ה-20 של המאה ה-20. עם זאת, רק בשנות ה-30 החל פיתוח משמעותי של האזור, עקב התייקרות הקרקעות ברמת גן ובתל אביב. במקור, אזור התעשייה שימש לתעשייה כבדה, כגון מפעלי מתכות, והקמתו האיצה את הפיכת פתח תקווה ממושבה חקלאית לעיר. כיום, קריית אריה מאופיינת על ידי שילוב בין התעשייה הכבדה ששלטה באזור בעבר, ובין חברות היי-טק ותעשייה קלה שהתפתחו במקום בעשור הראשון של המאה ה-21. בקריית אריה שוכן פארק אזורים שנחשב לאחד ממתחמי ההיי טק המובילים בישראל, והוא מאכלס חברות כמו אינטל, IBM, קודאק, אמות פלטינום, פארק אולימפיה, ועוד. חברות היי-טק רבות תקעו יתד בקריית אריה ובהן גילת, טלדור, ואורקל. גם חברות כמו מגדל חברה לביטוח, ביטוח ישיר, למטייל, ברט, דובק וטבע קבעו את משרדיהן בקריית אריה.

 

 

אצטדיון המושבה הוא אצטדיון כדורגל הממוקם בצפון פתח תקווה, בסמוך לדרך אם המושבות. באצטדיון 11,500 מקומות ישיבה, והוא נחנך ב-2011. האצטדיון החליף את אצטדיון האורווה, כמגרש הביתי הקבוע של שתי הקבוצות העירוניות הבכירות – מכבי פתח תקווה והפועל פתח תקווה. עלות בניית האצטדיון מוערכת בכ-200 מיליון שקל, כאשר רובו מומן על ידי העירייה, ו-50 מיליון שקל מומנו על ידי המועצה להסדר ההימורים בספורט. האצטדיון הוא חלק מקומפלקס ספורט אשר צפוי לכלול שני מגרשי אימונים, מתחם בילוי וסחר ואולם רב תכליתי. בצמוד לאצטדיון נמצאת תחנת רכבת קריית אריה ועוברים בקרבתו כביש 5 וכביש 4, המקנים לאצטדיון נגישות גבוהה.

******

קטע שני,
הפאה הצפונית של הסובב 

* תחנת רכבת קריית אריה
* מצפון לשכונת אם המושבות
* על תוואי קטע הכביש המנדטורי הצמוד לכביש 5
* על הגשר בכביש המנדטורי מעל נחל שילה
* לאורך הגדה המזרחית של נחל שילה
* מעבר לגדה המערבית של נחל שילה למול אזור התעשיה סגולה
* לאורך הגדה המערבית של נחל שילה
* חציית נחל שילה לצד המזרחי
* מעבר מתחת לכביש 40
* בדרך הצמודה מדרום למסילת הברזל ומדרום לכפר הבפטיסטים
* שביל ישראל מתחבר לדרך
* חציית הירקון
* בריכת הנופרים

 

 

 

תחנת הרכבת פתח תקווה – קריית אריה היא תחנת נוסעים של רכבת ישראל, הממוקמת בצפון-מערב העיר פתח תקווה, באזור התעשייה קריית אריה, ובסמוך לשכונת אם המושבות . התחנה נמצאת על מסילת הירקון בין תחנת הרכבת בני ברק ותחנת הרכבת פתח תקווה סגולה ומשמשת כתחנת ביניים בקו תל אביב – כפר סבא.

 

אם המושבות (לעתים מכונה הדר המושבות) היא שילוב של שתי שכונות צמודות בצפון פתח-תקווה: הוותיקה (500 דונם) והחדשה (1000 דונם), בסמוך לאזור התעשייה קריית אריה, בית העלמין ירקון, כביש 5 ומחלף תקווה. השכונה מאופיינת בבניית רבי קומות  ורוב תושבי השכונה הם זוגות צעירים, בחתך סוציו-אקונומי בינוני עד גבוה. עבר על שטח השכונה, היו תחנת רכבת, מחסנים, פרדסים, בתי אריזה להדרים ובתי מלאכה. כל שנותר מהעבר הם שני מבנים לשימור, ששימשו ביתו של שומר הפרדס. בלב השכונה נערכו בעבר חפירות ארכאולוגיות ונמצאו שרידים של אתר רומי-ביזנטי הכולל גת לעיבוד ענבים ומתקנים חקלאים. מבנה הכולל מטבח, מחסן ואף סרקופג. בסיום החפירות האתר כוסה והוקם מעליו פארק.
השכונה הוותיקה נבנתה ראשונה בשלהי שנות התשעים. סגנון הבנייה התאפיין בבתים לבנים בני כ-5-7 קומות, וסביבם גינות. לשכונה שדרה פנימית רחבת ידיים שמסביבה נבנו רחובות השכונה. השכונה משתרעת על כחמש מאות דונם. בשכונה קיימים מוסדות חינוך רבים לכל טווח הגילאים מגני ילדים ועד תיכון וסניף של האוניברסיטה הפתוחה. כמו כן, מרכז מסחרי וטיפת חלב המשרתת את תושבי השכונה והסביבה. השכונה החדשה נבנתה בשנות האלפיים ומתאפיינת בבנייה רוויה של בתים בני 9-23 קומות, ארבעה מרכזים מסחריים קטנים המתאימים לאופי השכונה, גנים ומוסדות חינוך. השכונה נמצאת בהליך פיתוח מתמיד ונבנים בה בנייני מגורים רבים.

 

 

 

 

כביש 5 או כביש חוצה שומרון הוא כביש רוחב המחבר את צפון תל אביב במערב לאריאל וליישובי השומרון במזרח. הקטע המערבי של כביש 5 נסלל בין 1965 ל-1967 כחלק מכביש שקישר בין צומת גהה לאזור גלילות בתוואי הנוכחי של כביש 4 וכביש 5, ובמסגרתו הוקם צומת גלילות. עם סלילתו של כביש מרעננה לכיוון צומת גהה ב-1968, הוקם צומת מורשה כמפגש דרכים תלת כיווני והיווה את קצהו המזרחי של כביש שסווג בהמשך ככביש 5, אך אז כונה "כביש גהה" או "המשך כביש גהה". בשנת 1971 הורחב הכביש על ידי הוספת נתיב נוסף מצד צפון בצמוד לבתי רמת השרון, למורת רוחם של התושבים אשר אף פנו לבג"ץ בעניין. ועדת איכות הסביבה של הכנסת המליצה להקים סוללה בגובה 8 מטרים שתחצוץ בין הכביש ובתי התושבים. הקטע בין מחלף מורשה למחלף קסם, לאורך חלק ממנו רכבנו, נסלל ב-1985 ונפתח באוגוסט 1987. עד לסלילתו היה כביש 481 ("ציר ז'בוטינסקי") הדרך המקשרת בין ראש העין ויישובי דרום השרון לתל אביב. בעת פתיחת הכביש טענו גורמים בשמאל שסלילת הכביש היוותה בזבוז כספי ציבור מטעמים פוליטיים, אך במע"ץ טענו שמעבר לחשיבות של סלילת כביש מהיר בין תל אביב ובקעת הירדן יש צורך בכביש כדי להקל את העומס בכביש 481. בתחילת שנות ה-90 התבצעו פרויקטים להסבת צמתי הכביש למחלפים. ב-1994 נחנך מחלף הכפר הירוק, ב-1995-‏1996 נחנך מחלף מורשה וב-1997 נחנך מחלף ירקון. בסוף שנות ה-90 הוסב מחלף קסם לקראת סלילת כביש 6, נסלל נתיב נוסף בדרך שבין מחלף קסם למחלף מורשה, ונבנה מחלף תקווה המשרת את מערב פתח תקווה ואת אזור התעשייה קריית אריה. המשך כביש 5 מזרחה מצומת קאסם עובר בתוך הגדה המערבית.

 

הגענו לנחל שילה שהוא אחד משלושת היובלים המרכזיים המתלכדים ויוצרים את הירקון ליד מקורות הירקון

 

נחל ירקון– הוא הגדול שבנחלים הנשפכים לים התיכון בישראל כל יובלי הירקון הם נחלי אכזב וקטעו מראשיתו במעיינות ראש העין הוא נחל איתן. הנחל מנקז חלק מהרי יהודה והרי השומרון, מהר גריזים שבצפון ועד אזור מעלה החמישה בדרום. שטח אגן הניקוז של הירקון כ- 1800 קמ"ר, כשמחצית משטח זה-815 קמ"ר מנוקזת על-ידי הגדול יובליו: נחל איילון. כמות המשקעים הממוצעת באגן ההיקוות של הנחל היא כ- 600 מ"מ בשנה.
נחל הירקון הוא גבול גאוגרפי הדרומי של השרון והגבול הגיאוגרפי של אזור מטרופולין תל אביב הכולל את חולות החוף, רכסי הכורכר, גבעות החול האדום ועמק לוד ובקעת אונו.
מוצאו של הנחל במזרח, במעיינות ראש העין, וערוצו הפתלתל חוצה את המטרופולין הגדול ביותר במדינת ישראל בדרכו אל הים התיכון.
ראשיתו של הירקון באזור מעיינות ליד ראש העין המשתרע על פני כ- 200 דונם, בהם נבעו קרוב ל- 2000 מעיינות, שאוחדו עם הקמת מפעל ירקון-נגב. מעיינות אלו מהווים אחד משני המוצאים הטבעיים העיקריים לאקוות ההר (המוצא השני נמצא באזור נחל תנינים, ונמצאים כיום באזור תפעולי סגור של חברת "מקורות").
המרחק בקו אווירי ממקורות הירקון עד הים התיכון הוא 14.5 ק"מ, אולם הנחל זורם בפיתולים רבים שנתנו לו את השם הערבי נהר אל עוג'א – המפותל, ומאריכים את הזרימה ל- 27.5 ק"מ (לא כולל מתחם הנביעות). בתחומי הגן הלאומי נכללים כ- 18.5 ק"מ (כולל אזור הנביעות), והיתרה נמצאת בתחומי פארק הירקון בערים תל אביב – יפו, רמת גן ובני ברק, שאינו חלק מהגן הלאומי.

 

 

מבחינת איכות המים נחלק הירקון לשלושה חלקים: החלק העליון והנקי, שאורכו 7 ק"מ, מתחיל באתר מקורות הירקון וזורם בשטח הגן הלאומי עד למפגש עם נחל קנה. בקטע זה זורמים, כאמור, מי מקור הנשאבים מאקוויפר ההר. בימים האחרונים/בעת האחרונה הוחל בהזרמה של מים מסוחררים ממפגש עם נחל קנה. פרויקט זה נועד להגביר את מהירות הזרימה בנחל. רשות הטבע והגנים עוקבת אחר ההשפעה של הפרויקט על איכות המים ועל בית הגידול. החלק האמצעי, שאורכו 17 ק"מ, מתחיל מהמפגש עם נחל קנה ומגיע עד לסכר שבע טחנות. בחלק זה מתווספים למים הנקיים מהמעלה מי קולחין בכמה דרגות של טיהור בספיקה של כ-1400 מ"ק שעה. החלק האחרון הוא אזור שפך הירקון, הוא מתחיל במורד סכר שבע טחנות ונגמר בים התיכון. מימיו של החלק התחתון, שאורכו 4 ק"מ, הם תערובת של מי הנחל מהמעלה ומי ים החודרים לנחל בשל המבנה האופייני לנחלי החוף בישראל, מבנה שבו קרקעית הנחל באזור השפך נמוכה מפני הים.
בעבר היה נחל הירקון נחל החוף בעל הזרימה הגדולה ביותר בישראל ומעיינותיו שפעו כ-220 מיליוני מ"ק לשנה. ואולם, ב-1955 החלו לשאוב מי שתייה מהירקון לנגב דרך המוביל הארצי, הירקון איבד מעוצמתו וכמות מי המעיינות הזורמים בו הלכה ופחתה. הירידה בכמות המים פגעה בכושר הטיהור העצמי של הירקון. בשנות ה-60 של המאה ה-20 החלה תנופת בנייה סביב הנחל – בנייתן של ערי גוש דן ושל היישובים האחרים, והם החלו להזרים אל הנחל שפכים תעשייתיים וביתיים וגרמו לזיהום חמור של המים. לקראת שנות ה-70 הוקמו באזור מתקני טיהור לטיפול בשפכים, אך הקולחין היו באיכות ירודה וזיהום הירקון נמשך. כיום, במסגרת פרויקט גאולת הירקון, שודרגו מתקני הטיפול בקולחין והוקמה מערכת של אגנים ירוקים לליטוש של הקולחין בטרם הגיעם לנחל. השדרוג והליטוש שיפרו  את איכות הקולחין ואת המצב בנחל בכלל. עם זאת, מדי פעם קורות תקלות ואיכות המים וספיקתם אינה יציבה. רשות הטבע והגנים סבורה ששיקום נחלים צריך להתבצע עם מי מקור בלבד.

 

 

יובלי הנחל העיקריים של הירקון שמוצאם משדרת הר הם: נחל שילה, נחל רבה ונחל קנה הם נשפכים אליו כמעט מנקודה אחת. לשלושת נחלים מערכת ניקוז דמוית מניפה ומבנה זה שלה מגדיל את עוצמת הגאויות מאחר ושיאי הזרימה מגיעים מנחלים אלה בעת ועונה אחת. יובלי של הירקון המגיעים אליו מגבעות השפלה הם נחל מזור ונחל עזר. בקטעו המישורי של הירקון מתחברים אליו היובלים שראשיתם בגבעות החול האדום בדרום השרון והם: נחל תאנים, נחל הדס, נחל הדר, נחל פרדס, נחל הדרים, נחל פרדסים (נווה שרת) ונחל אחיה. לירקון יש פיתולים רבים, ושיפועו הממוצע כ-0.06% שיפוע נמוך זה. כמויות המים הרבות המגיעות לירקון בחורף דרך יובליו גרמו בעבר להצפות. בקטע התחתון של הנחל לאורך כ-4 ק"מ זורמים בנחל מי ים שמשמשים גם לקירור תחנת הכוח שלידו וזהו מקור הזרימה העיקרי בירקון התחתון במשך מרבית השנה.

 

 

סגולה הוא אזור תעשייה בצפון מזרח העיר פתח תקווה, מצפון לשכונת כפר אברהם, ממערב לכביש 40 ומדרום לכביש 5 ולמחלף ירקון. הוא מהווה גם את גבולה הצפון-מזרחי של פתח תקווה. הרחוב הראשי באזור התעשייה סגולה הוא רחוב בן ציון גליס. עד לעשור האחרון היה המקום אזור התעשייה המרכזי של העיר פתח תקווה, אך עם הקמת פארקי היי-טק באזורי התעשייה האחרים של פתח תקווה, קריית אריה וקריית מטלון, ירד מעמדו. שטח אזור התעשייה הוא כ-3,000 דונם (כשטחה של העיר גבעתיים, לדוגמה), והוא מאכלס כ-900 עסקים. בניגוד לאזורי התעשייה האחרים בעיר, הוא מאופיין בעיקר בתעשייה כבדה. עם זאת, בשנים האחרונות התפתחו בו שניים ממרכזי הקניות הגדולים והמרכזיים בפתח תקווה ובאזור דרום השרון: פאוור סנטר סגולה, מדרום לרחוב גליס, ופאוור סנטר ירקונים, שנמצא בצפון אזור התעשייה. שניהם מתאפיינים בחנויות ענק בתחומים שונים: חשמל, תאורה, עשה זאת בעצמך, ביגוד, הנעלה, מזון ועוד. בעבר נהגתה תוכנית בעיריית פתח תקווה להפוך את אזור התעשייה למרכז הבילוי העיקרי של פתח תקווה, ולהקים בו תיאטרון, בתי קפה ומסעדות, אך זו נגנזה. אזור התעשייה נהנה ממיקום טוב ונגישות ברמה גבוהה, הודות לשני צירי תחבורה עיקריים שעוברים בסמוך לו: כביש 5 וכביש 40. בנוסף, בחלקו הצפוני של אזור התעשייה נמצאת תחנת הרכבת פתח תקווה סגולה, אך זו סובלת מנגישות ברמה נמוכה מאוד עקב ריחוקה מלב אזור התעשייה ועקב כך שרק קו אוטובוס אחד מחבר בינה לבין התחנה המרכזית, בתדירות נמוכה (אין קווי אוטובוס אחרים לשכונות הסמוכות). בעתיד, אמורה לעבור באזור התעשייה שלוחה של הקו הסגול של הרכבת הקלה של תל אביב. בשטחו של אזור התעשייה ממוקם בית הקברות סגולה – בית העלמין הראשון של פתח תקווה, שבשטחו נמצא אף בית העלמין הצבאי העירוני.

 

 

 

 

בקצה קטע זה הגענו לבריכת הנופרים

******

קטע שלישי,
הפאה המזרחית של הסובב

* בצד המזרחי של הגן לאומי
* אנדרטת הקרב על ראש העין במלחמת העצמאות
* חציית כביש 483
* בשדות בין גבעת השלושה, ובין כביש 6
* מול הצד המזרחי של מחנה סירקין ומושב כפר סירקין
* חציית נחל שילה
* כניסה בשער הדרום מזרחי של כפר סירקין מול בית העלמין

 

בראשיתו, המסלול בקטע זה הקיף את הגן הלאומי ירקון עברנו את הכניסה המזרחית שלו לעבר מבצר אפק – אנטיפטריס.

 

 

חלפנו על פני מבנה תחנת הרכבת הישן ושרידי מבנה התחנה המנדטורית שנקראה תחנת ראס א-עין.

תחנת הרכבת הייתה צמודה למחנה בריטי של חיל האוויר המלכותי, שנקרא מחנה ראס אל עין ששימש כמרכז לוגיסטי של שדה התעופה הסמוך (היום מחנה סירקין). לאחר המלחמה שימש מחנה ראס אל עין מעברת העולים ראש העין בה נקלטו עולים מתימן שהתפתח ליישוב פרבר נידח עד מלחמת ששת הימים ואחריה הסמוך לפתח תקווה ולפני כשלושה עשורים גדל והיה לעיר משגשגת שממשיכה להתרחב והצפי שיהיו למעלה מ-100,000 תושבים.

 

 

ממול מבנה תחנת ראש העין החדש שננטש ועזוב.

המערכה על ראש העין – ב- 5 במארס 1948 פונו מחצבות מגדל צדק, שהיו הספקיות הגדולות של חומרי הבנייה והופעלו על ידי חברות יהודיות. הגנה על המחצבות ועובדיהן וכן הבטחת התחבורה אליהן, חייבו ריתוק כוחות גדולים שלא היו בנמצא. כל אזור מגדל צדק וראש העין היה בלב שטח ישובים ערביים צפוף. המטה הכללי של ההגנה ייחס חשיבות רבה לכיבוש ראש העין, בגלל מקורות הירקון ומכוני השאיבה ממנו. אולם, גם למטרה חשובה זו לא ניתן היה להקצות כוחות, כי באותה עת ניהלה חטיבת אלכסנדרוני קרבות רבים בגזרות חשובות וקריטיות אחרות.
ב- 30 במאי 1948נכבשה ראש העין על ידי יחידות האצ"ל, שצוידו בנשק ותחמושת של החטיבה, אולם למחרת הם נסוגו לאחר התקפת נגד, בה איבד האצ"ל 12 לוחמים. לאחר קרב זה, נכנס הצבא העיראקי לראש העין ומגדל צדק והיווה איום על פתח תקווה, כפר סירקין והסביבה.
רק בחודש יולי 1948 ניתן היה להקצות כוחות למשימה החשובה הזאת. במבצעים המשולבים של מבצע "דני" ומבצע "בתק", בלילה שבין 11 ל- 12.7.48, כבש גדוד 32 מחטיבת אלכסנדרוני את מגדל צדק. המבצע הסתיים בהצלחה רק לאחר שיחידות הגדוד שתוגברו ע"י פלוגות ב' ו- ג' מגדוד 145, הדפו התקפות נגד כבדות של העיראקים על המשלטים הצפוניים. כתוצאה מהלחץ, פינו העיראקים את ראש העין ללא קרב, לאחר שפיזרו מוקשים והניחו מטעני נפץ במכוני השאיבה. עם כניסתם, הספיקו כוחות אלכסנדרוני למנוע את הפעלת המטענים במכוני השאיבה ופינו את המוקשים. לאחר ייצוב וביסוס עמדותינו במגדל צדק וראש העין, המשיך הצבא העיראקי בהתקפותיו והפגזות מתותחיו, ללא הצלחה.
36 לוחמים נפלו בכל קרבות ראש העין ומגדל צדק במהלך קרבות מלחמת הקוממיות ולהם מוקדשת האנדרטה בכניסה למבצר אפק.

 

חצינו את כביש 483 ורכבנו מול שדות גבעת השלושה

כביש 483, כביש קצר, אורכו כ-5 ק"מ  המחבר את הכניסה המערבית של ראש העין עם צומת כפר גנים בפתח תקווה ועובר ליד מעיינות מקורות הירקון .

 

גבעת השלושה, קיבוץ הנכלל במסגרת התנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם) ומשתייך מוניציפלית למועצה האזורית דרום השרון. הקיבוץ נקרא על שם שלושה מפועלי פתח תקווה – מנחם גרויליך, שמואל שטרייפלר ואייזיק מרינג – אשר הואשמו במהלך מלחמת העולם הראשונה בריגול, נשלחו על ידי השלטון העותמאני לכלא דמשק, עונו ומתו שם בשנת 1917. אנדרטה לזכרם נמצאת בכניסה לקיבוץ עינת.
הקיבוץ נוסד ב-1 במאי 1925 על ידי גרעינים שהשתייכו לתנועת "החלוץ": גרעין 'אחווה', פלוגת עין חרוד וקבוצת 'מעבר'. בסוף שנות ה-20 וראשית ה-30 הצטרף לקיבוץ גרעין גדול של פועלים מהעיר קלוסובה שבפולין. מיקומו המקורי של הקיבוץ היה ממערב לפתח תקווה, באזור שנמצא כיום בתוך העיר (בערך בפינת הרחובות ארלוזורוב וצה"ל). ליד הקיבוץ המקורי פעל בית הספר המחוזי ע"ש רוזה כהן – בית ספר חקלאי על יסודי – כיום החווה החקלאית העירונית שברח' קפלן וכן סמינר למורים. כיום פועל בשטח הקיבוץ הישן מוסד גריאטרי. בקיבוץ פעל אחד מחדרי האוכל הגדולים ביותר בארץ ישראל שהיו קיימים באותה העת, שתוכנן על ידי האדריכל אריה שרון, שתכנן בקיבוץ עוד מספר מבנים. מבנה חדר האוכל הוכרז כמבנה המיועד לשימור
בתקופה שקדמה להקמת המדינה היה גבעת השלושה אחד הקיבוצים שבהם התאמנו ועבדו הכשרות הפלמ"ח, ובסליקים שבקיבוץ הוסתר נשק של ההגנה. לפיכך הבריטים פשטו עליו, ועל קיבוצים נוספים, באירועי ה"שבת השחורה". עם עליית שארית הפליטה קלטה גבעת השלושה חברות נוער רבות במסגרת מפעל עליית הנוער. בשיאו (חצי יובל להיווסדו) מנה הקיבוץ כ-900 חברים.
בראשית שנות ה-50 התרחבה פתח תקווה וסגרה על הקיבוץ מכל עבריו. לפיכך, הוחלט לעזוב את המקום ולעבור לאדמות החקלאיות. בשנת 1952 הקיבוץ התפלג, כמו קיבוצים נוספים בארץ, כחלק מהפילוג בתנועה הקיבוצית. חברי הקיבוץ שעברו לתנועת "איחוד הקבוצות והקיבוצים" לאחר הפילוג, עזבו וכאמור  הקימו את קיבוץ עינתן. בשנת 1953 עבר קיבוץ גבעת השלושה למיקומו הנוכחי, בסמוך לאדמותיו החקלאיות – "נזלה" בערבית. תוכנית הקיבוץ נעשתה על ידי האדריכל שמואל ביקלס, אשר תכנן בו גם את מבני הציבור המרכזיים: חדר האוכל ובית התרבות ע"ש בנדור הנקרא כיום "בית בנדורי".

 

 

 

מחנה כפר סירקין נבנה בראשית שנות ה-40 על ידי חיל האוויר המלכותי הבריטי. בשנים הראשונות של מדינה נמצא בית ספר לטיסה הראשון של חיל האוויר. משנת 1954 ועד שנת 1966 נמצא בית הספר לקצינים עד מעברו למיקומו הנוכחי במצפה רמון. במחנה גדול זה נמצאו מחסני חירום של מספר יחידות לוחמות מקרב מערך המילואים ויחידות נוספות מהמערך הקרבי הסדיר. הבסיס נמצא בלב אזור מאוכלס ומוקף בשכונות בילינסון, קריית אלון, יוספטל, עמישב, הדר גנים ומושב כפר סירקין, תלונות רבות נשמעות מצד שכני הבסיס על הרעש הרב והפגיעה באיכות החיים. שטח הבסיס הוא נכס נדל"ן יקר ערך ושנים רבות מיועד לפינוי לטובת בניה אזרחית. בין משרד הביטחון ועיריית פתח תקווה מתנהל קרב איתנים על התוכנית של הבניה לאחר פינוי המתחם. משרד הביטחון דורש הקמת 12,000 יחידות דיור תמורת פינוי המתחם, לעומת עיריית פתח תקווה שמעוניינת בהקמת 6,000 יחידות דיור בלבד, יחד עם שטחים פתוחים, פארקים ומכללה.

כפר סירקין, מושב עובדים הנמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית דרום השרון. היישוב נקרא על שמו של נחמן סירקין, שהיה מראשי תנועת העבודה הציוניתהמושב גובל בשכונות עמישב ושיכון בילינסון ממערב ומצפון נמצא מחנה סירקין. בתוך השטחים החקלאים המזרחיים של הכפר עוברים כביש חוצה ישראל (מס' 6) ומסילת ברזל. השטחים הדרומיים של הכפר תחומים על ידי כביש 471. אדמות הכפר נקנו על ידי הקרן הקיימת באוגוסט של שנת 1934 מבעלי הקרקע הערבים – עומר אל ביתר ואחרים.  המייסדים היו פועלי בנין ופועלים חקלאים  אליהם הצטרפה קבוצת עולים מגרמניה, עלו לקרקע ביום 1.4.1936. בשנים 1936-1939 הכפר שימש כמאחז יהודי במשך המרד הערבי הגדול, וההגנה השתמשה בו במאבקה בערבים בסביבתו, ולהסלקת כלי נשק בלתי חוקיים. כן שימש הכפר, עד למלחמת השחרור כמוצב החוץ המזרחי של  פתח תקוה והיווה חיץ בין המושבה לבין אזורי ההר שהיה מאוכלסים בכפרים ערבים עויינים.
שטח המשבצת של הכפר כ – 2,000 דונם. כמחצית השטח מהווה אזור המגורים המכונה חלקות א'. המחצית השניה הם השטחים החקלאים הנמצאים בהיקף הכפר. בכפר יש 186 חלקות מגורים בשטח 5 דונם כל אחת (למעט 5 חלקות קטנות יותר). ל – 55 חברים המאוגדים במסגרת האגודה החקלאית קמה יש חלקות נוספות המכונות חלקות ב' ששטחן נע בין דונמים בודדים (לאור הפקעת שטחים) ועד 30 דונם.
כיום מתגוררות במקום כ- 250 משפחות. והוא עומד בפני הרחבה שתכפיל את מספר המשפחות בכפר.

 

 

רכבנו בדרך המקבילה ממערב ובצמוד למסילת הברזל שבעבר נקראה המסילה המזרחית.

במקורה מסילת הברזל הקרויה "המסילה המזרחית" נבנתה על ידי התורכים בזמן מלחמת העולם הראשונה לכיוון יערות האלונים באזור חדרה על מנת לכרותם שישמשו להסקת דודי הקיטור של קטרי הרכבת ועל מנת לספק עצים לבניית המסילה דרומה לעבר חצי האי סיני. מטרת הקו שסללו התורכים הייתה לשנע גייסות לחזית הדרום מול כוחות הממלכה המאוחדת שהתחילו להתקדם לעבר א"י מכיוון מצרים. בראשית שנות העשרים, לאחר שכבשו את הארץ, סללו הבריטים מחדש את המסילה  מלוד לעבר מזרח חדרה והמשיכו אותה לעבר חיפה. עם הקמת המדינה נשארה כמעט כל המסילה בתחומי מדינת ישראל למעט קטע קצר סמוך לטול כרם. לצורך חידוש תנועת הרכבות, נבנתה מסילה שעקפה את טול כרם ממערב. אז נפתח הקו מחיפה דרך ראש העין ומשם דרך מסילת הירקון אל תל אביב. מסילה זו אפשרה תנועת משאות לעבר נמל חיפה ותנועת נוסעים שפסקה בהדרגה עד 1968. כיום ישנה תכנית לשקם את קו הרכבת המזרחי מחדרה לראש העין. הכוונה הייתה שתתחיל לפעול בשנת 2018. המציאות מלמדת, שאין תיאום בין התכניות ובין התקציבים. עוד חזון למועד. יום אחד זה אולי יקרה. השאלה מתי? לאלוהים הפתרונים.

******

קטע רביעי,
הפאה הדרומית והאחרונה של הסובב 

* בפאתיו הדרומיים של מושב כפר סירקין
* בדרך בצד סוללת כביש 471 לאורך נחל מזור מול שכונת עמישב
* חציית כביש 40 מול מחלף עם כביש 471
* מערב למול שכונת שעריה והלאה מול נחלת גנים וכפר גנים
* דרך יחצק רבין
* חציית כביש 471 מצפון לדרום
* בפאתי צפון קריית אונו 
* חזרה לגני תקווה

 

נחל מזור הוא אחד מהיובלים הדרומיים של הירקון ובעצם יובל של נחל שילה. יובליו העליונים של הנחל נמצאים בהדום השומרון, באזור גדר ההפרדה ממזרח לאלעד, כביש 465 (חוצה בנימין) עובר לאורך פרשת המים בינו לבין אגן הניקוז של נחל בית עריף מדרומו, השלוחה שעליה יושב קיבוץ נחשונים מהווה את קו פרשת המים בינו לבין נחל שילה. ממערב לבסיס נחשונים מתחתר נחל מזור ברכס הגבעות הראשון של השומרון ויוצר ערוץ עמוק תוך כדי ירידה תלולה של 80 מ' לאורך שלושה ק"מ כיוון זרימתו ממזרח למערב. עם יציאתו מהשומרון זורם הנחל בערוץ רדוד לאורך השדות שבמרזבה המזרחית מדרום מזרח לצפון מערב לאורך כעשרה ק"מ עד למפגשו עם נחל שילה. ממערב לקיבוץ נחשונים מצטרף לנחל יובלו העיקרי נחל נחשונים, את הנחל חוצה מסילת הרכבת המזרחית בגשר נאה מראשית המאה העשרים לעיל ולאחריה יוצר הנחל אגם עונתי מצפון למושב נחלים, באזור זה קיימים מים באפיק הנחל במשך מרבית חודשי החורף. מצפון לכביש 471 (מכבית) היה הנחל מציף את שכונת עמישב בפתח תקווה ולכן הוסדר הערוץ והפך למעשה לתעלת ניקוז, באזור צומת סירקין יוצא הנחל מתעלת הניקוז ולאורכו שדרת אקליפטוסים, הנחל חוצה את כביש פתח תקווה-ראש העין וזורם במקביל לנחל שילה עוד כ-3 ק"מ עד למפגשם באזור קיבוץ גבעת השלושה.

 

******
לסיום קצת על אזור הטיול:
צפון מישור חוף דן

 

מישור חוף דן הוא בעצם מישור החוף המרכזי,  כלומר אזור משנה של מישור החוף המשתרע בין השרון שגבול תיחומו הדרומי הוא נחל הירקון ובין מישור חוף יהודה שגבול תיחומו הצפוני הוא  נחל שורק. במישור החוף המרכזי כמו בשרון ובמישור חוף יהודה נמצאות מספר יחידות הנוף והן חולות החוף, רכסי הכורכר ואבוסי הסחף ביניהם, גבעות החול האדום והמרזבה המזרחית הנושקת למורדות גבעות השפלה. בטיול זה כפי שיוצג בהמשך, דיוושנו בעיקר בגבעות החול האדום בתוך המרזיבה.

 

שמו של מישור החוף המרכזי, מישור חוף דן, נובע מהעובדה שחבל ארץ זה היה חלק מנחלת שבט דן, אחד משניים עשר שבטי ישראל

נחלת שבט דן נקבעה בהגרלה על ידי יהושע בן נון, לאחר סיום הכיבוש של ארץ כנען, כנראה בטקס פומבי, יחד עם הגרלת תחומי שאר נחלות השבטים. למַטֵּה בְנֵי-דָן, לְמִשְׁפְּחֹתָם, יָצָא, הַגּוֹרָל הַשְּׁבִיעִי: "וַיְהִי, גְּבוּל נַחֲלָתָם צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל, וְעִיר שָׁמֶשׁ. וְשַׁעֲלַבִּין וְאַיָּלוֹן, וְיִתְלָה. וְאֵילוֹן וְתִמְנָתָה, וְעֶקְרוֹן. וְאֶלְתְּקֵה וְגִבְּתוֹן, וּבַעֲלָת. וִיהֻד וּבְנֵי-בְרַק, וְגַת-רִמּוֹן. וּמֵי הַיַּרְקוֹן, וְהָרַקּוֹן; עִם-הַגְּבוּל, מוּל יָפוֹ.וַיֵּצֵא גְבוּל-בְּנֵי-דָן, מֵהֶם; וַיַּעֲלוּ בְנֵי-דָן וַיִּלָּחֲמוּ עִם-לֶשֶׁם וַיִּלְכְּדוּ אוֹתָהּ וַיַּכּוּ אוֹתָהּ לְפִי-חֶרֶב, וַיִּרְשׁוּ אוֹתָהּ וַיֵּשְׁבוּ בָהּ, וַיִּקְרְאוּ לְלֶשֶׁם דָּן, כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם. זֹאת, נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי-דָן לְמִשְׁפְּחֹתָם: הֶעָרִים הָאֵלֶּה, וְחַצְרֵיהֶן.(יהושע פרק י"ט,מ', מ"ז)

על פי תיאור זה נחלתם השתרעה מנחל ירקון בצפון עד נחל שורק בדרום ומתחום יפו במערב ועד שער הגיא. גבול נחלתם ממזרח ומצפון היה בקו קרית יערים – בית חורון תחתון – שעלבון (היא שעלבים) – גזר – יהוד – גת רמון – הים. גבול נחלתם מדרום וצפון מערב היה בקו קרית יערים – אתשאול – צרעה – בית שמש – תמנה – עקרון – יבנאל- (היא יבנה) – הים . הטענה היא שלמעשה בתיאור זה של נחלת דן שלובים חזון ומציאות. התיאור הגיאוגראפי המפורט הוא כנראה תיאור תיאורטי אידאלי של תכנית שכנראה לא יצאה אל הפועל . למעשה שבט דן התנחל רק בקרן זוית של נחלתו בבין צרעה  ואשתאול. הסיבה לכך, הייתה כי האמורי מבני הכנענים שיישבו בארץ טרם הגעת בני ישראל אליה, לא אפשרו לשבט דן לנחול את עריו: "וַיִּלְחֲצוּ הָאֱמֹרִי אֶת-בְּנֵי דָן, הָהָרָה: כִּי לֹא נְתָנוֹ, לָרֶדֶת לָעֵמֶק (ספר שופטים, א',ל"ד). עם זאת, בשירת דבורה, נטען כלפי שבט דן:" וְדָן, לָמָּה יָגוּר אֳנִיּוֹת" (שופטים,ה' י"ז). מכאן שכנראה היה לשבט דן מוצא לים תיכון. כאמור, מרכזו של השבט היה בשפלה המרכזית, מולדתו של שמשון הגיבור וכך נאמר בספר שופטים: "וַתָּחֶל רוּחַ יְהוָה, לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה-דָן, בֵּין צָרְעָה, וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל (י"ג, כ"ה שם היה מחנה דן. משפחת מנוח אבי שמשון הייתה בין המשפחות שגרו ב" צָרְעָה וְאֶשְׁתָּאוֹל ".עוד כאמור לעיל, בספר יהושע צוין כי בני דן הם עלו לצפון וכבשו את :"לְלֶשֶׁם דָּן"(י"ט, מ"ז). יוצא מכאן שנחלת שבט דן הייתה מפוצלת ומורכבת מהחלקים הבאים: מחנה דן בין צרעה לבין אשתאול .מישור החוף בהווה מנחל הירקון עד נחל שורק. והעיר דן ליד מקורות נהר הירדן.

 

דמות מרחב הטיול

תחום העיר פתח תקווה

פתח-תקווה, המכונה "אם המושבות", היא החמישית באוכלוסייתה בישראל. נוסדה כמושבה בשנת 1878 והוכרזה כעיר בשנת 1937. העיר חברה בארגון פורום ה-15. העיר גובלת בהוד השרון ורמת השרון מצפון, בתל אביב-יפו, בני ברק וגבעת שמואל במערב, גובלת בכמה קיבוצים מהמועצה האזורית דרום השרון (עינת, גבעת השלושה ונחשונים) והמושב כפר סירקין במזרח, ועם גני תקווה, קריית אונו ומועצה אזורית חבל מודיעין (מושב נחלים) מדרום.

 

העיר ושכנותיה

האזור טרם בראשית שנות ה-70' של המאה הי"ט
טרם הקמת פתח תקווה

 

האזור בתקופה היישוב (שלטון המנדט), בשולי מחוז יפו

 

 

אזור ספר במשך שני העשורים הראשונים (1949 – 1967)

******

סוף דבר

טיול זה נמשך כמעט שלוש וחצי שעות מתוכן שעה עצירות.

היה זה טיול נינוח עם חברותא נעימה.

נהנינו  לטייל סביב פתח תקווה באזור ששינה פניו בעת החדשה.

גם למדנו לא מעט.

תודה ליונה שהוביל אותנו וידע להסב את ליבנו לפרטים בנוף.

בסיום נפרדנו מרוני (הבת שלי). בזמן הקרוב היא תעבור יחד עם יוני בעלה להתגורר בלונדון לפחות לשנה (Relocation). רוני, תחזור אלינו. השאלה מתי? בינתיים לונדון כבר מחכה לי….

שוב, שנה טובה לכולם.