בבוקר יום חמישי (16/6/2016) מיד עם זריחה יצאנו עופר צינדר ואני לטיול במרחב הכפרי בשוליים הדרום מזרחיים של מטרופולין תל אביב במובנו הרחב באזור שנמצא במשולש הערים: מודיעין בקדקוד המזרחי, רמלה בקדקוד הצפוני ורחובות בקדקוד המערבי כמוצג במפה.

 

 

ביצוע טיול באזור זה, שיש בו כרמים רבים, תוכנן לפני זמן רב. מועד הטיול נקבע לעת סיום האביב ותחילת הקיץ – עונה זו של השנה עת כרמי הגפנים עמוסי ענבים המחכים לבציר. מסלול הטיול היה מעגלי נגד כיוון השעון. תחילתו במשמר איילון, המקום המרוחק ביותר אליו הגענו היה בקיבוץ נען וסיימנו במשמר איילון.

 

 

כבר בפתיחה כדאי לציין שהיום אזור הטיול נחשב בלב הארץ באזור מפותח רווי בניה ותשתיות אולם, בשני העשורים הראשונים הוא היה אזור ספר סמוך לשטח ההפקר במובלעת לטרון.

 

בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות נמצאו באזור הטיול מספר כפרים ערביים: אל קובב, אבו שושה ונענה וקיבוץ נען והמושב גן הדר. מספר הכבישים והדרכים אף היה קטן מזה של אלה החוצים את האזור כיום.

 

מסלול הטיול זה עבר בשתי יחידות גאוגרפיות

 

שליש ממסלול הטיול עבר במערב גבעות השפלה הנמוכה הצפונית ושני שליש ממנו עברו במזרח מישור חוף יהודה.

 

בהיבט הגאוגרפי הפיסי מסלול הטיול היה בתפר בין שני אגני ניקוז. חצינו את היובלים העליונים היורדים אל אגן נחל איילון בצפון ואל אגן נחל שורק במערב

 

עברנו בין היישובים ובתוכם וגם בשדות, בכרמים ובפרדסים ביניהם.

 

 

בהיבט הגאוגרפי היישובי, מסלול הטיול עבר בין היישובים של המועצה האזורית גזר.

 

המועצה האזורית גזר נוסדה בשנת 1949 ובה מתגוררים כ – 25 אלף תושבים ב-25 יישובים, מהם 15 מושבים, 5 קיבוצים ו – 5 יישובים קהילתיים. שטחה של המועצה האזורית גזר הוא כמאה ושלושים אלף דונם והוא משתרע בתוך 'מרובע' התחום על ידי הכבישים הארציים הבאים: בדרום, כביש 3 בין צומת לטרון וצומת חולדה וכביש 411 בין צומת חולדה עד צומת ברנר; במזרח, כביש 1 ממחלף לטרון עד מחלף דניאל; בצפון, כביש 6 ממחלף דניאל עד מחלף נשרים וכביש 431 ממחלף נשרים עד מחלף רמלה דרום; ובמערב כביש 40 ממחלף רמלה דרום ועד מחלף ברנר. בתחום שטח המועצה, למעט כבישי הרוחב הארציים התוחמים אותו אין כבישי רוחב אזוריים. לעומת זאת חוצים אותו שלושה כבישים בכיוון דרום צפון והם כביש 6, כביש 44, וכביש 424.

 

 

 

 

יצאנו לדרך ממתחם מרכז המושב משמר איילון ליד צומת כביש 424 עם הכביש מזרחה לעבר שלעבים.

 

משמר איילון – הוא מושב הנמצא בתחום המוניציפלי של מועצה אזורית גזר ומשתייך לתנועת המושבים. המושב נוסד בשנת 1948, על ידי גרעין מתיישבים מצ'כוסלובקיה. היישוב הוקם על מנת לבסס את האחיזה היהודית בסמוך לקו שביתת הנשק מול מובלעת לטרון, כ 5 ק"מ בכיוון דרום-מזרח. המושב הוקם על גבי חורבותיו של הכפר הערבי אל קובאב. שם המושב ניתן בשל חשיבות מיקומו: צופה על עמק איילון, המוזכר במלחמתו של יהשוע כנגד מלכי האמורי בכיבוש הארץ: "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַיהוָה … וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן" ונמצא על תוואי הדרך ההיסטורית בין יפו דרך רמלה לירושלים. בסמוך למושב נטעו יוצאי תנועת לח"י יער להנצחת תנועתם. ביער הוקמה אנדרטה לזכר נופלי המחתרת. כיום מונה המושב כ 500 תושבים, העוסקים במקצועות חופשיים או באחד מענפי החקלאות הפעילים במושב – גידולי שדה, נבטים, רפת בקר ומטעי זיתים. היישוב נותן אפשרות קליטה ובשנים האחרונות הגדיל את מספר התושבים שלו על ידי הרחבה קהילתית, חלק מהתושבים שנקלטו ליישוב גרים במשקי ההורים וחלק אחר במגרשים שבהרחבות. מרביתם בני מייסדי הישוב שהחליטו לגור ליד הוריהם וחלק קטן מגיע ממקומות שונים בארץ, בכדי ליהנות מהיתרונות הרבים של החיים ביישוב.

 

כביש 424 העובר במושב, היווה ציר תנועה מרכזי לירושלים. למעשה כביש זה נמצא על תוואי הדרך ההיסטורית בין יפו דרך רמלה לירושלים. במלחמת העצמאות ולאחריה בעת שמובלעת לטרון הייתה שטח הפקר ובלטרון שלט הלגיון הירדני כביש זה היה בשימוש יישובי הסביבה. לאחר מלחמת ששת הימים ועד שנת 1978 חזר ושימש כביש זה את התנועה לירושלים. לאחר סלילת קטע כביש 1 מנמל התעופה לוד לעבר לטרון חזר והפך כביש 424 להיות כביש אזורי. היום כביש זה, בעיקר בסוף שבוע  מהווה הכביש זה מסלול רכיבה מועדף לרוכבי אופני כביש.

 

אל קובב  כפר הערבי על עייו הוקם היישוב משמר איילון היה שיך לנפת רמלה. תושביו גורשו או נמלטו בחודש יולי 1948 כחלק מהכיבושים במבצע דני בקרבות עשרת הימים שנועד להרחיב את המרחב המחבר בין ירושלים ובין השפלה מישור החוף. משמעות שמו של הכפר היא "הכיפות", ומקור השם ככל הנראה בצורת הגבעות עליהן שכן. הכפר השתייך לקבוצת כפרים שכונו עִרְקִיַּאת (הגבעות הקטנות), ששכנו בין המישור ממערב להרים שממזרח. בשלהי המאה ה-19 היה הכפר מוקף בגדרות צבר ובעצי זית, ובתיו היו בנויים מלבני בוץ וקש. מאוחר יותר נבנו הבתים מבוץ ואבן, בצמוד זה לזה. בשנת 1944-45 נמנו בכפר 1,980 תושבים מוסלמים. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 13,918 דונם, מהם 861 שנרכשו בידי יהודים ועליהם הוקם בשנת 1945 קיבוץ גזר. פרנסת התושבים התבססה על גידולים חקלאיים (דגנים, ירקות ופירות) וגידול בעלי חיים. כבר ב-15 במאי 1948 במסגרת המאמצים לפתוח מחדש לתנועה את הכביש הראשי לירושלים כבשה יחידה מחטיבת גבעתי את כפר.  האחיזה הישראלית בכפר בשבועיים הראשונים לכיבושו הייתה רופפת. הכפר נכבש שוב בתחילת יוני 1948, בידי חטיבת יפתח, במבצע יורם בניסיון להקשות על הכוחות הערביים במהלך אחד הקרבות על אל-לטרון. בעקבות קרבות עשרת הימים, ב-11 ביולי, תושבי האזור נמלטו ממנו כתוצאה מהתקפות באזור לוד ורמלה ונאלצו לפנות לכיוון רמַאללה משום שהמעבר בכביש הראשי נחסם בידי הכוחות הישראלים באל-קֻבּאבּ. מספר חודשים לאחר מכן כפר זה נהרס כמעט כליל ועל עייו, כאמור, הוקם מושב משמר איילון, בשנת 1949. בגבעה מיוערת ממערב למושב משמר איילון נמצא חלק מאתר הכפר אל קובב. בית-הספר של הכפר נותר על תילו, וכך גם מספר בתי אבן, שחלקם מאוכלסים על ידי תושבי משמר איילון. בשנת 1952 נבנה על חלק מאדמות הכפר מושב בן נון. על הכפר באתר זוכרות

 

יצאנו לדרך ועקפנו ממערב את הגבעה המיוערת בה נמצאים חלק מעיי הכפר אל קובב. כיוון הרכיבה היה מערב ומיד גלשנו לשוליים הקיצוניים של מישור חוף יהודה. זה היה המסלול בחלק זה של תחילת הטיול.

 

כבר בתחילה נראה תל גזר במלוא הדרו.

 

 

בהמשך הדרך עברנו בין השדות המעובדים הרחבים מדרום לקיבוץ גזר אליו לא הגענו.

 

גזר – קיבוץ שהוקם בשנת 1945, על ידי קבוצת עולים מאירופה ונקרא על שם העיר העתיקה גזר הסמוכה  (תל גזר). שמו המקורי של הקיבוץ היה הדסה- גזר, על שם הגרעין שבמקור הורכב ממספר קבוצות שונות שעברו הכשרה לקראת עלייה על הקרקע בקיבוצים שונים. בשנת 1961 עזבו המייסדים את הקיבוץ וגרעין הקיבוץ הוחלף מספר פעמים, עד שלבסוף התיישבו בו קבוצת עולים מארצות הברית (1974).

 

 

התקדמנו ומולנו צדו המזרחי של היישוב בית עוזיאל.

 

בית עוזיאל – מושב, שהוקם בשנת 1956 ונמצא בתחום המועצה אזורית גזר. היישוב נקרא על שמו של הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, הרב הראשי הספרדי של מדינת ישראל. במקום מתגוררים כ- 150 בתי אב, אוכלוסייה חילונית ומסורתית.

 

 

תוך התקדמות מול בית עוזיאל, יכולנו להתפעל עוד מתל גזר והיופי של תאורת קרני השמש לכיוונו.

 

זה היה דמותו היישובית של האזור טרם מלחמת העצמאות.

 

אחרי שעקפנו את תל גזר התקדמנו מערבה והגענו לכביש 44 וחצינו אותו בצומת הכניסה ליישובים פדיה ופתחיה בסמוך למרכז הלוגיסטי של ביכורי השדה

.

 

 

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר בין צומת שמשון הסמוך לאשתאול ובין מחלף חולון בצפונה של חולון. אורכו הכולל של הכביש 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו. הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה, היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה. בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הוחל בהרחבת הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, וסלילת כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964. חלקו המזרחי של הכביש, מצומת שמשון לצומת נחשון נסלל כחלק מכביש הגבורה בספטמבר-אוקטובר 1948 לשמש כדרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון. החלק המרכזי מצומת נחשון לרמלה, אותו חצינו בטיול זה, נסלל מאוקטובר 1949^] ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר ורוחבו 6.5 מטר, מתוכם 5 קילומטר מכוסים באספלט. עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

 

 

המשכנו לצד הכביש לעבר מושב פתחיה

 

 

פתחיה, מושב שהוקם בשנת 1951 על אדמותיו של היישוב הערבי אל-נענה, שתושביו ברחו לאזור רמאללה, ירושלים וירדן במהלך מלחמת העצמאות. ליישוב הגיעו עולים מתוניסיה ובשלב מאוחר יותר הצטרפו לישוב עולים מאלג'יריה ומהודו.  תחילה, נקרא היישוב "גזר 10". כיום, תושבי המושב עוסקים בעיקר בגידול ענבים ובעבודות חוץ.

 

בטיול זה החלטתי שלא נכנס לתחום המושב אלא נעבור לאורך יובל נחל עקרון הנמצא מדרום לו כמוצג במפה ונעלה לכיוון הגשר מעל כביש 6.

 

 

בתחילה רכבנו על דרך בצד יובל נחל מול השדה

 

שחיש מהר נעלמה. התקדמנו בסבך בין המטעים והגפנים.

 

 

 

המשכנו מערבה בדרך אל הגשר מעל כביש 6 שנבנה על מנת שתושבי פתחיה יוכלו להגיע אל שדותיהם, כרמיהם ומטעיהם ממערב לכביש.

 

 

מהגשר יכולנו לראות את אזור נען שהיה היעד הבא שלנו.

 

לא החמצנו את הרכבת החולפת על מסילת הברזל הסמוכה בקו באר שבע – צפון הארץ.

 

ירדנו לעבר מסילת הברזל וחצינו אותה בתוך מעביר מים.

.

וחלפנו ליד מבנה תחנת נען

 

 

תחנת הרכבת בנען נבנתה בשנות ה-20 של המאה ה-20. בהתחלה היא שימשה להובלת תוצרת חקלאית של פרי הדר ולאחר מכן שימשה גם כתחנת נוסעים לתושבי האזור. בשנות ה-40 עצרו בתחנה שלוש רכבות כל יום ולאחר קום המדינה שירתה התחנה את הרכבות בקו לירושלים. בשנות ה-50 שימשה התחנה גם את את קו המסילה לבאר שבע בהיותה תחנת ביניים בקו זה. בשיאה, בשנות ה-60 עצרו בתחנה כ-20 רכבות ביום, מחציתן בקו לבאר שבע ומחציתן בקו לירושלים. בשנת 1992 הופסקה עצירת הרכבות בתחנה וכיום היא משמשת תחנת רכבת תפעולית בלבד ולצידה שלוש מסילות המשמשות למפגש המסילות בקווים תל אביב – באר-שבע ותל אביב – ירושלים. רכבת ישראל ביצעה במבנה ההיסטורי עבודות שחזור. מקור והפניות נוספות

 

 

 

התקדמנו צפונה על דרך הכורכר לצד מסילת הברזל וממזרח יכולנו להבחין בגבעה הנמוכה עליה נמצא עד מלחמת העצמאות הכפר הערבי נענה.

 

תל נענה הוא גבעה נמוכה וקיבל את שמו מן הכפר הערבי נענה שישב במקום עד פרוץ מלחמת העצמאות. תושבי הכפר הראשונים היו ככל הנראה פלאחים מצריים שהגיעו לארץ בשנת 1832 כחלק ממהלך יישוב איכרים מצריים בארץ ישראל, שיזם המושל דאז אבראהים באשא, בנו של שליט מצרים, מוחמד עלי. אליהם הצטרפו מאוחר יותר פועלים מצריים שהביאו הבריטים כדי לבנות את מסילת הרכבת מתעלת סואץ לכיוון עזה ולוד ב 1917. בתחילת מלחמת העצמאות היחסים בין תושבי קיבוץ נען עם ערביי נענה היו תקינים בדרך כלל אך החמרת המצב הביטחוני לא אפשרה זאת. המתיחות גברה עם פרוץ המלחמה, אך לא הביאה לעימות. במהלך חודש מאי 1948 נכנעו ערביי נענה לכוחות חטיבת גבעתי, והתושבים נשארו בכפר והמשיכו לעבד את אדמותיהם. ב 10- ביוני, ערב כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה, הותקפה קבוצת הדסה-גזר (קיבוץ גזר) בידי הלגיון הערבי ולוחמים בלתי סדירים, כולם תחת פיקוד בריטי, ועוד 200 ערבים מרמלה. למרות בקשת התגבורת, לא נשלחו כוחות סיוע לגזר, וכעבור ארבע שעות נכבשה הנקודה. בקרב נהרגו 28 איש, 19 חברים מהקבוצה ו 9- לוחמי פלמ"ח. בערב נכבשה הנקודה מחדש על ידי יחידת פלמ"ח מחטיבת יפתח. ההפוגה נכנסה לתוקף ב 11- ביוני. ערביי נענה חששו מתגובת היהודים, מכיוון שאחדים מהם היו שותפים למעשה ההרס ולפגיעה בפצועים בגזר. למחרת החלו ערביי נענה לעזוב את הכפר לעבר רמלה, מתוך תקווה שיוכלו לשוב לבתיהם. הדבר לא ניתן להם, והכפר נותר נטוש, ולאחר מכן נהרס. ב 1892 , בזמן הנחת מסילת הברזל בסמוך לתל, נמצאו במקום ממצאים מהמאה ה-6 לספירה, המעידים שעמד באתר בית כנסת. בשנת  1952חשפו שמריה גוטמן ויוחנן פרידברג ממערב למסילת הברזל שרידים מהתקופה הרומית המעידים על מערכת בניינים מפוארים שהייתה במקום. בשנת  1991 נחשפו בור מים ביזנטי, רצפת פסיפס ומבנה תעשייתי שמשולבות בו בריכות בנויות ותעלות מטויחות )לפי סברה אחת, הבריכות שימשו לתעשייה בורסקאית או לאשפרה. בשנת 1997נחשפו קברים בנויים מהמאות 4-3 לספירה וכן שרידי יישוב מהמאות 15-12 לספירה. מקור: ספר "עוטף נען" מופיע במפת עמוד ענן.

 

 

 

 

בצומת דרך העפר מול גשר כביש 6 פנינו מערבה התקדמנו לעבר קיבוץ נען כמוצג במפה.

 

 

 

נען הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ המאוחד (כיום "התנועה הקיבוצית") הנמצא בתחום המועצה אזורית גזר הוקם בשנת 1930 על ידי חניכי הנוער העובד מקבוצת "הבציר" ברחובות. לאחר תום תקופת הבציר החליטה הקבוצה על ייעוד התיישבותי, וניסתה להקים התיישבות על אדמות שהיו שייכות לאיש רחובות משה סמלנסקי.  בין חברי הקבוצה לבין סמילנסקי התגלע סכסוך, ולבסוף התחברה הקבוצה למנחם מנדל רוזנבוים שהיה חבר בעמותת מהפכנים שגלו מרוסיה לארה"ב. בסיוע כספי עמותה זו נקנו אדמות ליד הכפר הערבי "נענה" וחברי הקבוצה עלו על הקרקע יחד עם רוזנבוים וייסדו את הקיבוץ.
נען הוא הקיבוץ הראשון שנוסד על ידי חניכי תנועת "הנוער העובד" וכן גם הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי נערים שנולדו בארץ ישראל. שמו ניתן לו בשל קרבתו לכפר הערבי "נענה", למרות שהיו כאלה שרצו לקרוא לקיבוץ בשם "נעמה" בשל קרבתו לחורבות העיר הקדומה "נעמה" (יהושע ט"ו 41).
בשנת 1937 הוקם בקיבוץ מפעל לתבניות מתכת וייצור עגלות וכעבור שנה שינה המפעל את ייעודו למפעל לייצור ממטרות ובהמשך קיבל את השם: "נען מוצרי השקיה". המפעל המשיך והתפתח ברבות השנים וקיים עד ימינו.
לנען יש חשיבות גם בתולדות הפלמ"ח. בשנת 1942 לאחר שהבריטים הסירו את תמיכתם בפלמ"ח שנה לאחר הקמתו, התקיימה בו המועצה שהחליטה שהארגון יעסוק בעבודה ובאימונים כבסיס לקיומו.
לקיבוץ רפת משותפת עם קיבוץ שובל המספקת חלב ל"טרה", ענף גידולי שדה הנפרש על פני כ-8000 דונמים (גידולים עיקריים: כותנה, תירס, אבטיח) וכמו כן בעלות על שטחי מטעים, פרדסים וחצילים ומספר ענפים נוספים הפועלים בתוך הקיבוץ.
מקור וקישורים נוספים אודות קיבוץ נען

 

 

החלטנו מראש שבטיול זה נקדיש זמן לסיבוב בקיבוץ נען. לפני הכניסה לתחום הקיבוץ פנינו לבית העלמין ופקדנו את קברו של ישראל גלילי.

 

 

ישראל גלילי (10 בפברואר 1911 – 8 בפברואר 1986), ראש המפקדה הארצית של ה'הגנה', ממנהיגי תנועת העבודה, חבר כנסת ושר.  נולד בשנת 1911 בבראילוב שבאוקראינה, בן משפחת ברצ'נקו.  כשהיה בן שלוש עלתה המשפחה ארצה וישראל גדל בתל אביב, סיים בית ספר עממי ולמד את מקצוע הדפוס. בשנת 1924 נמנה עם מייסדי תנועת 'הנוער העובד', ובשנת 1930 נמנה עם מייסדי קיבוץ נען מדרום לרמלה, בו הקים משפחה והיה חבר עד יום מותו. בשנת 1927 התגייס ישראל גלילי ל'הגנה'. ב-1935 מונה לחבר המפקדה הארצית של ה'הגנה' ומילא תפקידי מטה שונים, ביניהם הממונה על הרכש והחימוש. בימי מלחמת העולם השנייה היה פעיל בהכנות כנגד פלישה גרמנית לארץ, ולאחר המלחמה, בתקופת פעולתה של 'תנועת המרי העברי' (ארגון גג של המחתרות היהודיות בארץ ישראל), כיהן כנציג ה'הגנה' במפקדה המתאמת בין הארגונים. ביוני 1947 מינה בן-גוריון את גלילי לראש המפקדה הארצית של ה'הגנה' (רמ"א), שעיקר תפקידו היה לקשר בין הארגון הצבאי להנהגה האזרחית – הוועד הלאומי והסוכנות היהודית. בתפקיד הרמ"א מילא גלילי בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, לפני הכרזת העצמאות, תפקיד מרכזי, שחשיבותו גברה עקב העדרו של הרמטכ"ל יעקב דורי, בגין מחלתו. לזכותו של גלילי יש לזקוף את הקמת 'שירות האוויר' – שהפך להיות לחיל האוויר – וכן את הקמתם של 'שירות הים', 'שירות המשורינים' ו'שירות התותחנים', שהפכו לאחר מכן לחילות הים, השריון והתותחנים. בתחילת מאי 1948 החליט בן-גוריון על ביטול תפקיד הרמ"א, אך לדרישת ראשי האגפים במטכ"ל השיב את גלילי זמנית לתפקידו כרמטכ"ל בפועל וכעוזר בכיר לשר הביטחון, עד אשר מנהלת העם (הגוף המבצע העליון של היישוב בתקופה שבין החלטת האו"ם לבין הכרזת המדינה) תקבע כללים לניהול המלחמה ותקנים למפקדיה. ערב הכרזת העצמאות העיד גלילי על מוכנותו של הכוח הצבאי, בישיבת 'מנהלת העם' שדנה בשאלה האם להכריז או להימנע מהכרזה על עצמאות המדינה. ביוני 1948 הוא ניהל את המשא ומתן עם האצ"ל ולח"י על צירופם לצה"ל, ובהמשך ניהל את המשא ומתן עם מנחם בגין על גורל אניית הנשק 'אלטלנה'. עם הקמתו הרשמית של צה"ל השתתף בהשבעת סגל הפיקוד העליון של הצבא. אולם, מחלוקות נוספות שהתגלעו בינו לבין בן-גוריון גרמו לבסוף להתפטרותו של גלילי, ב-1 ביולי 1948.  ישראל גלילי כיהן כחבר כנסת מהכנסת הראשונה ועד הכנסת השמינית (1949 עד 1977, עם הפסקה בכנסת השנייה). בתחילה מטעם מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת), בהמשך מטעם 'התנועה לאחדות העבודה – פועלי ציון' ומטעם 'המערך'.  הוא שימש כחבר ועדת חוץ וביטחון וועדת החינוך. בין השנים 1965 ו-1977 כיהן כשר בלי תיק, ממונה על ההסברה ושר ההסברה במלחמת ששת הימים. בתפקיד יו"ר ועדת השרים לענייני התיישבות היה אחראי לראשיתה של ההתנחלות הישראלית בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים. המקור

 

לאחר פרסום הטיול  העיר לי (בצדק) עמיתי האקולוג ומורה הדרך ד"ר צביקה אבני: "אם כבר נכנסתם לבית הקברות "החדש" של נען לקברו של ישראל גלילי חובה הייתה גם לפקוד את קברו של שמריה גוטמן עם מפת הארץ על המצבה, את קבר המלחין דוד זהבי הוא הציע לשלוח תמונות מסיור שערך במקום. כמובן שהסכמתי. ולהלן התוספת .

 

שמריהו גוּטמן (15 בינואר 1909 – 22 באוקטובר 1996) היה ארכאולוג  וידוע בעיקר הודות לתרומתו לחקר מצדה ולחשיפת גמלא, אם כי הידע שרכש בתחום היה פרי לימוד עצמי ולא אקדמי.

 

שמריהו גוטמן נולד בגלזגו אשר בסקוטלנד בחודש ינואר 1909 למשפחה שהיגרה לשם מרוסיה ב-1905. ב-1912 המשפחה עלתה לארץ ישראל, והתיישבה במרחביה לימודיו התיכוניים היו בבית הספר החקלאי מקווה ישראל. שמריה היה מראשוני תנועת הנוער העובד הדריך בעמק יזרעאל, ירושלים וחיפה ואף היה מזכיר כללי של התנועה. שמריה היה מראשוני קיבוץ נען והיה חבר בו עד יומו האחרון.  שמריה ניחן בחוש סיירות מעולה, טייל בארץ לאורכה ולרוחבה, לימד והדריך בטיולים וסמינרים בחוגים ומסגרות שונות. בעיקר עשה זאת במצדה אליה הגיע לראשונה ב-1933 כאשר סובב את ים המלח ברגל. בשנים 1942-43 היה ממקימי המחתרת היהודית בעירק שעסקה בהכשרה להגנה עצמית והכנות לעליית העדה לארץ ישראל. נוסף לכך היו לו שליחויות מטעם הישוב בארץ בהעפלה מאירופה. מטעם ההגנה שרת בש"י והיה ממפקדי "המחלקה הערבית" של הפלמ"ח (המסתערבים). לימים היה קצין בכיר במודיעין של צה"ל. במלחמת השחרור השפיע על הפיקוד הבכיר כדי להוביל לכיבוש עין גדי. שמריה היה חוקר מצדה הישראלי הראשון, יזם והשתתף (עם מיכאל אבי-יונה, נחמן אביגד, יוחנן אהרוני ועמנואל דונייבסקי) בסקר הארכיאולוגי הגדול שנערך שם בשנים 1955-6 הוא גילה ושיחזר את שביל הנחש עליו מספר יוסף בן מתתיהו. שמריה חפר ושיחזר את המחנה הרומי שלמרגלות מצדה (מחנה א). אודות המצור הרומי העמיק לחקור בזמן לימודיו באנגליה כאשר  סקר את חומת הדריאנוס. למעשה, שמריה הניח את הבסיס לחפירה הארכיאולוגית הגדולה של יגאל ידין ואף היה בה מנהל שטחים (בית הכנסת והחומה).שמריה כתב מאמרים רבים ונשא הרצאות רבות על מצדה, ימי בית שני והמרד הגדול ברומאים. את מחקריו על מצדה כינס בספרו: עם מצדה (1966). לאחר מלחמת ששת הימים השתתף בסקר החרום בשטחים שנכבשו והיה לראש חוליית הסקר הארכיאולוגי בגולן. גולת הכותרת של מפעלותיו של שמריה היא חפירות גמלא שהחלו ב-1976 ונמשכו במשך 14 עונות, שנה אחרי שנה לאורך החודשים מאי – אוגוסט כל שנה. קדמו להן סקרים (את האתר זיהה לראשונה יצחקי גל שהיה עוזרו של שמריה בסקר הגולן), את סיכומי החפירה הוא כתב במאמרים שונים ובספריו. מפעל חפירותיו של שמריה בגמלא זכה להמשך בעונות 1997 – 2000 ע"י עוזריו דני שיאון וצבי יבור האתר זכה לעבודות שימור ופיתוח תיירותי (שלא הושלמו) כפי שחלם על כך שמריה גוטמן. מקור ולהרחבה

 

 

 

דוד זהבי (גולדיס) (1910 – 26 באוקטובר 1977) היה מלחין ממייסדי קיבוץ נען.

 

 

הורי אביו של דוד זהבי עלו לארץ ישראל מרומניה ב-1877 כחלק מהעלייה הראשונה, הגיעו לטבריה ומאוחר יותר עברו להתגורר בראש פינה, שם נולד אברהם גולדיס, אביו של דוד. ב-1895 נישא אברהם לרחל, עולה בת 19 מרומניה, ועבד לפרנסת המשפחה במפעל המשי שיזם הברון רוטשילד בראש פינה. משנקלע המפעל לקשיים פוטר אברהם מעבודתו ובני הזוג עברו בסביבות שנת 1900 ליפו, שם נולד ב-1910 דוד, הילד השלישי במשפחה. לימים כתב כי "הצלילים הראשונים שספגתי בילדותי היו מזיגה של צלילי הזמירות של שבת ויום טוב מפי אבא מחד – וצלילי המזרח שבקעו מבתי הקפה הערביים שבקרבת ביתנו מאידך." אביו קיוה כי יהיה חזן. זהבי למד בגן העברי שהיה ביפו והמשיך את לימודיו בבית־הספר תחכמוני בשכונת נווה צדק. בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוגלה עם משפחתו על ידי השלטונות העות'מאניים לזכרון יעקב. לאחר כניסת הבריטים שבה המשפחה לתל אביב. זהבי לא למד מוזיקה בצורה מסודרת בשל חוסר אמצעים. אחותו הגדולה, לאה גולדיס, דחפה אותו לקבל חינוך מוזיקלי בנגינה בכינור, אך כעבור זמן קצר עבר לפסנתר, ש"קסם לי יותר בעושר צליליו" הוא החל ללמוד אצל הפסנתרנית מרים לוית, ולאחר מכן למד אצל הדסה ביריביס. בגיל מבוגר יותר למד אצל בצעירותו עבד בעבודות מזדמנות כמו דפוס, בניין ורַצפוּת. עם בגרותו הצטרף למייסדי קיבוץ נען והיה חבר הקיבוץ כחמישים שנה, עד יום מותו. הוא עברת את שם משפחתו מגולדיס לזהבי.
שירו הראשון, אותו הלחין בעודו נער בן 15, היה "אורחה במדבר" למילותיו של יעקב פיכמן, שיר הפותח במלים "ימין ושמאל, רק חול וחול…". בין לחניו הנודעים, שירה של חנה סנש, "הליכה לקיסריה" (המוכר כ"אלי, אלי"), "ניגונים" למילותיה של פניה ברגשטיין, "הן אפשר" ו"יצאנו אט" למילותיו של חיים חפר. כמו כן, הלחין זהבי את המנון הפלמ"ח ("מסביב יהום הסער, אך ראשנו לא ישח. לפקודה תמיד אנחנו, תמיד אנו, אנו הפלמ"ח…") שכתב זרובבל גלעד; הלחן פורסם לראשונה בעיתון "במעלה" של הנוער העובד. שירו הידוע ביותר הוא "החליל", שאותו הלחין למילותיה של לאה גולדברג, שאותן מצא בשער של השבועון "דבר לילדים". להרחבה 

 

 

 

לאחר ביקור בבית העלמין נכנסנו לתחום חצר קיבוץ נען ואלה חלק מהמראות שראינו.

 

 

 

 

לאחר סיבוב בנען יצאנו בשער הגדר לעבר הכביש האזורי (כביש 4233) המוביל מכביש 40 ליישובים בסביבה. הגענו לתחום גני הדר.

 

 

גני הדר, הוא היישוב הראשון בתחום המועצה האזורית גזר המוגדר כישוב כפרי-קהילתי ואדמותיו פרטיות. הקרקעות עליהם הוקם היישוב נרכשו מערביי נענע בשנת 1927 ע"י קבוצת יהודים מניו-יורק ופילדלפיה אשר התאגדו בראשותו של ד"ר מאיר רוזוב (מנתח פה ולסת נודע שגם לימד באוניברסיטת ניו-יורק והיה פעיל במוסדות הקהילה היהודית בעיר ובתקופת מלחמת העולם הראשונה היה ממקימי חברת "אחוזת ציון"). קבוצה זו קבעה מטרה לגאול קרקעות בארץ ישראל לטעת פרדסים ולגור במקום. עם רכישת האדמות ע״י קבוצת גן הדר החלו בנטיעות וחפירת בארות מים. חברי האגודות "גן הדר א' ", "גן הדר ב' " "פרי הדר" ו"תל הדר" החליטו לקרוא את נקודת הישוב השכן רמות מאיר על שם נשיאם לאות ההכרה על פעולתן הנאמנה להתיישבות יהודים באדמות הארץ. תושבי גני הדר מקצתם צאצאי המייסדים ומתיישבים חדשים מחויבים לשמור על צביוני הכפרי של הישוב חלק קטן מהישוב מתפרנס מחקלאות ורובו ממקצועות חופשיים.למקור והרחבה אודות היישוב

 

 

 

הגענו לקצה גני הדר ושם המשכנו לעבר הפרדסים. ידעתי שלא תהייה לנו דרך רגילה. ברכיבה והליכה שם הרגשנו את מהות גבעות החול של מישור חוף יהודה, הדומות במהותן לאלה שבשרון.

 

 

המשכנו בין הפרדסים ונכנסנו לתחומי רמות מאיר.

 

רמות מאיר הנו מושב עובדים משתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית גזר. המושב קרוי על שמו של דר' מאיר רוזוב עסקן יהודי ציוני מארה"ב אשר תרם את הכסף לרכישת האדמות עליהן הוקם המושב. רמות מאיר הוקם בשנת 1949 על ידי קבוצת חיילים משוחררים. לאחר 15 שנה התפרק המושב וננטש כמעט לגמרי , פרט למספר מצומצם של משפחות (כ- 3 עד 4 משפחות) שנותר במקום. בשנת 1968 הוקם בפריס גרעין עליה השייך לתנועה ציונה. גרעין זה עלה בשנת 1969 ארצה ויישב מחדש את המקום. בתחילת דרכו, התקיים רמות מאיר מענפי חקלאות. עד סוף שנות ה-90 ענפי החקלאות העיקריים היו לולים וחממות ורדים.  ברמות מאיר יש עדיין מספר תושבים העוסקים בחקלאות פעילה של חממות, מטעים ופטריות.  מקור אודות היישוב

 

 

המשכנו בין בתי המושב. שוב יצאנו לפרדסים מדרום ודרכם התחברנו שוב לכביש 4223 ורכבנו בו לעבר מושב יציץ.

 

 

יציץ הוא מושב משתייך לתנועת המושבים הנמצא בתחום המועצה האזורית גזר ושטחו כ-2,000 דונם. מקור השם בפסוק "הבאים ישרש יעקב, יציץ ופרח ישראל" (ישעיהו, כ"ז, ו'), ממנו נלקח גם שם המושב הסמוך, ישרש. המושב נוסד בשנת 1950 על ידי עולים מטריפולי, שהם וצאצאיהם מהווים עד היום את עיקר תושבי המושב. כיום חיים בו למעלה מ-2,000 נפש, מקור אודות היישוב

 

 

 

 

המשכנו בחלקו הדרומי של מושב יציץ והתקדמנו לעבר בית העלמין ושם חצינו שוב את מסילת הברזל, הפעם מכיוון מערב למזרח.

 

התקדמנו דרומה בדרך המקבילה למסילת הברזל ואחרי מאות מטרים טיפסנו על תל מלוט מכיוון צפון. אודה לא הצלחתי לרכב את כל העליה שהייתה מעט תלולה. שהגענו למעלה ידענו שהמאמץ שווה. ראש התל הוא אחד מנקודות התצפית המרהיבות באזור. שם פגשנו עוד שלושה רוכבים.

 

 

תל מלוט מזוהה עם העיר המקראית גיבתון עיר פלשתית בגבול נחלת שבט דן. פעמיים, ללא הצלחה, ניסו בני ישראל לכבוש את העיר. במהלך המצור הראשון נרצח כאן מלך ישראל, נדב בן ירבעם, ע"י בעשא בן-אחיה שמלך תחתיו: "וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, בְּדֶרֶךְ אָבִיו, וּבְחַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה, לְבֵית יִשָּׂשכָר, וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא, בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים; וְנָדָב, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, צָרִים, עַל-גִּבְּתוֹן." (מלכים א' ט"ו פסוקים 28-25). מצור שני התרחש לאחר 25 שנה: "בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים, בְּתִרְצָה; וְהָעָם חֹנִים, עַל-גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים. וַיִּשְׁמַע הָעָם, הַחֹנִים לֵאמֹר, קָשַׁר זִמְרִי, וְגַם הִכָּה אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיַּמְלִכוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-עָמְרִי שַׂר-צָבָא עַל-יִשְׂרָאֵל, בַּיּוֹם הַהוּא–בַּמַּחֲנֶה." (מלכים א' ט"ז פסוקים 16-15) העיר עצמה לא נכבשה בידי בני ישראל.  בעבודות תשתית באזור בשנת 1998, התגלה כאן מטמון המטבעות הגדול ביותר בישראל ובו כ- 26 אלף מטבעות, מהמאות הרביעית-חמישית לספירה (למעלה מאלף שנים לאחר אירועי הקרבות על גיבתון). נוסף למטמון המטבעות, התגלו בחפירה כלים עתיקים רבים.  מקור והרחבה אודות המקום

 

 

האנדרטה במרומי תל מלוט לזכרו של רפנאל מוסקל הי”ד, בן המושבה מזכרת בתיה, אשר נהג לטייל במקום רכוב על אופניו. רפנאל נהרג בקרב במרון א-ארס במלחמת לבנון השניה.

 

 

 

שטחה של שמורת עינות גבתון 80 דונם ובה שתי קבוצות של נביעות אשר סביבן צומח מים וביצה. הסיבה להמצאות המעיינות והביצה באזור זה נובעת ממספר גורמים: הקרקע כוללת שכבות קרטון חרסית וחוואר שבבואן במגע עם מים הופכות אטומות ונושאות את המים.  מעיינות אלה נמצאים בשקע טופוגרפי רדוד אשר בחורף מתנקזים אליו מי הנגר העילי. בקיץ 2013 רשות הטבע והגנים סגרה את השמורה על מנת לאושש אותה ובעיקר על מנת להסיר בגיזום ובשריפה את עצי השיטה המכחילה שהיא מין פולש בארץ בכלל ובשמורה בפרט. בנוסף נכרתו האקליפטוסים שמעל פסי הרכבת מחשש להתמוטטותם בחורף. להרחבה באתר שמורת הטבע והגנים

 

 

לאחר התצפית ופטפוט קצר עם עמיתים הרוכבים. ירדנו ממרומי התל למטה.

 

 

הכוונה הייתה להגיע ולהיכנס לתחום הבריכה של עינות גבתון. אבל זה מה שראינו.

 

ידעתי באתר רשות הטבע והגנים נכתב שהשמורה שנסגרה לצורכי שיקום תפתח בקיץ 2014. חשבתי שאחרי שנתיים נוכל להיכנס לתחומה ולהציץ בה. אנחנו אנשים שומרים על החוק! לא נכנסנו. מעניין מתי כן תפתח השמורה. בכל מקרה התנחמו בעוד מבט על תל מלוט.

 

המשכנו בדרכנו ממזרח לשמורה. חצינו דרך מעביר את מסילת הברזל. לאחר המעבר עופר הודיע על חסרון באוויר בגלגל. טוב עצר לנפח.

 

 

התקדמנו חצינו מתחת לגשר כביש 6. בקצה העליה עופר הודיע שיש תקר. שם נעצרנו להחלפת פנימית. גם הראשונה שהוחלפה היה בה תקר. השניה שהוחלפה הייתה תקינה.

 

לאחר הפסקה ארוכה מאונס. החלטתי לקצר את המסלול. במקום לרדת דרומה לעבר נחל השלושה המשכנו מזרחה על הדרך בין השדות לעבר מושב פדיה.

 

 

פדיה מושב המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית גזר. הוא מושב חקלאי בעל חלקות אדמה גדולות שהוקם ב-1951 על ידי עולים מעיראק. על אדמות אבו שושה ושמו נלקח מספר מלכים ב, שם הוא מופיע כשם פרטי.

 

 

נכנסנו לתחום המושב ויצאנו דרומה בדרך המוביל לכיוון חולדה בין הכרמים ומטעי הרימונים.

 

 

המשכנו מזרחה בין הגפנים ואלה מראות הנוף.

 

דרך הכרמים הגענו לכביש 44 וחצינו אותו ממערב למזרח וכאן החל הקטע האחרון של מסלול הטיול.

 

 

למעשה לאחר חציית כביש 44 המשכנו לטפס על מדרונות המערביים של השפלה הנמוכה

 

כרמי יוסף, מושבה שנבנתה במחצית הראשונה של שנות ה-80' על ידי התאחדות האיכרים ונקראת על שם יוסף ספיר ז"ל שהיה אחד מנשיאה. הרעיון להקמתה עלה עשור קודם לכן  על ידי "אגודת מים לכורמי סיידון גזר". בספטמבר 1977 אישרת וועדת שרים להתיישבות את הקמתה, בסוף יולי 1980 הונחה אבן הפינה ליישוב ובמרץ, 1983 החלה בניית בתים הראשונים, בספטמבר 1984 נכנסו לגור בביתם בכרמי-יוסף ראשוני המתיישבים. ביישוב מתגוררים כשלושת אלפים נפש.

 

 

התקדמנו וממול ראינו את תל גזר ולמרגלותיו כרמי הזיתים שנטעו בעיי הכפר אבו שושה

 

בטיול זה ידענו שלא נעלה לתל. היינו בו בטיולים קודמים. למרות זאת נציגו בקצרה

 

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו נמצאו 26 שכבות יישוב, החל מהתקופה הכלקוליתית (3500 לפני הספירה הנוצרית) ועד לתקופה הרומית (100 לספירת הנוצרים), וכן בדורות האחרונים. גובה התל כ- 230 מ', והוא מתנשא עד לרום 90 מ' מעל לסביבתו. רוב השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו היתה גזר עיר מרכזית וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
העיר מוזכרת במקורות היסטוריים רבים, ביניהם מכתבי תל אל-עמארנה במצרים (סביבות שנת 1360 לפני הספירה), המקרא, תבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר, וספר המקבים. במקרא מוזכרת גזר הן בימי יהושע (מלך גזר מוזכר בין המלכים שהיכה יהושע – יהושע י"ב), והן בימי שלמה המלך, אז מוזכרת גזר כעיר כנענית שנכבשה בידי פרעה מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה – "פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה. וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר" (מלכים א' ט', ט"ז-י"ז). גזר נכבשה בידי שמעון החשמונאי בשנת 142 לפני הספירה, ובמרחב הסמוך התגלה ממצא ייחודי – תריסר כתובות חקוקות באבן, בעברית וביוונית, המציינות את "תחום גזר". כיום ניתן לראות בשטח ארבע כתובות (מחוץ לגן הלאומי), שלוש מהן בתחום יער המגינים והרביעית ביישוב כרמי יוסף. ממצא מעניין נוסף התגלה בחפירות בעיר עצמה, והוא כתובת יוונית בה כתוב "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון". ייתכן שממצא זה מצביע על שבויים יווניים שהוחזקו בעיר לאחר כיבושה בידי החשמונאים. גזר ירדה מגדולתה בתקופה הרומית, עם עלייתה של עיר סמוכה אמאוס באזור מחלף לטרון.
זיהוייה המחודש של העיר היה לראשונה בידי החוקר קלרמון-גנו, בשנת 1871. בשנים 1902-1909 נחפר התל לראשונה בידי החוקר הבריטי מקאליסטר, שמצא באתר, בין היתר, את "לוח גזר" – התעודה העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד היום, ומציינת את העבודות החקלאיות שנעשו לאורך השנה. הלוח המקורי נמצא כיום במוזיאון באיסנטבול, והעתק מוגדל שלו הוצב בכניסה למסלול ההליכה בתל. חפירות נוספות בתל גזר בוצעו בשנים 1964-1973. בתחום התל נמצאים כמה אתרים בולטים: מפעל המים הכנעני, השער הכנעני, שער שלמה והמצבות הכנעניות. מפעל המים נחצב בתקופה הכנענית התיכונה, וכולל פיר ובקרקעיתו מנהרה משופעת היורדת לעומק 40 מ' מתחת לפני השטח – אל מפלס מי התהום. המפעל איפשר לעיר נגישות למקור מים גם בעת מצור. בקרבת מפעל המים נמצא השער הכנעני – שער העיר הכנענית, המחובר בחומה למגדל שמירה גדול. השער והמגדל השתלבו בחומת העיר. השער בנוי לבני בוץ על יסודות אבן, והשתמר לגובה 7 מ'. שמאלה לשער נמצאים שרידי מגדל שמירה ענק, שרוחבו 16 מ' ואורכו 20 מ' – מבנה הביצורים הגדול מסוגו בארץ. ממזרח לשער הכנעני, נמצא "שער שלמה" – השער הדרומי של גזר הישראלית. התנ"ך מספר כי גזר נכבשה בידי מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה (מלכים א' ט'), ולאחר מכן בנה שלמה את גזר. השער דומה לשערים שנחשפו בחפירות חצור ומגידו, ונמצאו עליו עדויות לשריפה עזה – ייתכן שיש לייחס אותה לכיבוש של שישק מלך מצרים, בשנת 925 לפני הספירה הנוצרית.
הסמל המרכזי של גזר עבור המטיילים, הוא "מקדש המצבות" – מתחם פולחני הכולל אגן אבן אחד ועשר מצבות אבן, בגדלים וצורות שונות. ייתכן שהמקדש שימש לכריתת בריתות בין שבטים או בין ערי מדינה, וכן לחידוש בריתות כאלה. במערב התל נמצאים שרידי קבר שייח', המיוחס לשייח' מוחמד אל-ג'זארלי, ונבנה ככל הנראה לפני שנת 1600, ואילו במזרח התל נמצא מצפור ובו פעמוני רוח.

 

 

 

המשכנו לעבר הדרך שהייתה בעבר כביש סולינג המחבר בין הכפר אבו שושה ובין אל קובב שהתקיימו עד מלחמת העצמאות.

 

 

אבו שושה –  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר כמאה משפחות בבתי אבן ובוץ. מספר שנים לפני מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כנראה 870  תושבים ולהם כשלושת אלפים דונם. בליל 30-31.3.48 במסגרת פעולות מקדימות של מבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים נערכה בכפר אבו שושה בצעו חיילי פלוגה ב' של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פעולת תגמול על רצח השומר בשדות גזר עשרה ימים קודם לכן. בפעולה זו פוצצו בית המוכתר והבאר, והוצב מארב לתגבורות ערביות. במבצע ברק ב-14 במאי 1948 נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי, תושביו ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. הרס הכפר תואם עם מתקפה שנעה מזרחה במטרה לכבוש את לטרון. ב-1948 הוקםעל אתר הכפר ההרוס יישוב בשם עמלים שלא החזיק מעמד.

 

 

 

 

 

 

 

לאחר שגלשנו במורד הדרך הגענו למתחם המוכר וידוע של עין ירדה

 

 

 

עין ירדה הוא המעיין האחרון הנובע באזור תל גזר (מעיינות נוספים חרבו) בראש נחל גזר, אחד מיובליו של נחל איילון. סביבו יש אחו לח בו גדלים תלתן הביצות, אשבל הביצה, גומא ארוך, טיון דביק ועבקנה שכיח. לצד המעיין, הנובע בבאר בעומק כמטר וחצי, צומחת תאנה וכן נשתלו עצי בוסתן והוצבה פינת זיכרון לחייל איתי שטיינברגר, תושב כרמי יוסף, שנפל במלחמת לבנון השנייה. ליד המעיין הצמח כף-הצפרדע הדגנית – אחד הצמחים הנדירים ביותר בישראל. מין זה לא אותר שוב במקום בשנים האחרונות.

 

 

 

 

המשכנו הלאה במעלה הדרך בתוך חורשת חרובים.

 

למעשה בקטע זה רכבנו על הדרך שהיא בקצה הצפוני של יערות גזר – נחשון.

 

יצאנו מתחום היער בשער המזרחי.

 

המשכנו מזרחה על הדרך המסומנת אדום המוכרת גם כקטע מסלול "מי-ם אל ים". הגענו למושב משמר איילון. התברברנו מעט בין המשתלות ויצאנו לכביש 424 וחזרנו למתחם החניה ושם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

 

טיול זה הסתיים אחרי כמעט חמש שעות ושלוש רבעי שעה מתוכם כשעה ושלוש רבעים לא רכבנו. זמן ניכר מהעצירה הוקדש לתיקון התקר. זה לא היה בתכנון אבל מחויב המציאות. למזלנו מזג האוויר ביום זה היה נעים כך שלא "סבלנו" מהחום.

 

היה לנו טיול קיץ מעניין במרכז הארץ באזור שיש לו הרבה מה להציע.  אזור זה כולל את גבעות השפלה הנמוכה ואת מזרח מישור החוף הוא מרחב כפרי שיש בו מספר יישובים. המראות והנופים, רובם של השטחים החקלאים: שדות, מטעים, כרמים ופרדסים השתנה בהתאם למקום.

 

שמחנו להעמיק את הכרה עם חבל ארץ זה. תוך כדי הטיול למדנו עוד על קורות האזור ועל ההתפתחות היישובים. למדנו גם כיצד אזור זה שינה דמותו מאז מלחמת העצמאות וכיצד התפתחו בו תשתיות הדרכים ומסילות הברזל המחברות בין צפון המדינה ודרומה ובין מישור החוף והרי הודה וירושלים בכיוון מערב מזרח.

 

הטיול באזור זה בעונת הקיץ מומלץ מאוד. תענוג להסתובב בין הכרמים עמוסי הפרי.

 

אין ספק, פעם נוספת הייתה לנו הוכחה (לא שאנו נזקקים לה) שהטיול באופניים הוא אמצעי מעולה להכיר את משבצות הארץ.