ביום שבת (16/7/2016) יצאנו מתל יצחק לטיול בלב השרון במרחב הפתוח בין היישובים וגם בתוכם במשבצת ארץ המשתרעת בין שני כבישי רוחב וכביש אורך חוצה אותה.

 

זה היה טיול שני בשרון עם אחת הקבוצות שנוצרה בשבועות האחרונים על בסיס הקבוצה של חברים מתל יצחק וגעש. היא החלה להתגבש אט אט ואליה מצטרפים עמיתים שלי לטיולים. קבוצה זו מתמקדת (בינתיים) בעיקר בטיולי רכיבה בשרון ולכן שמה "המטיילים במשעולי השרון".

 

 

בפעם זו כללה הקבוצה שניים עשר איש חלקם "ותיקים" וחלקם "חדשים" והם : אלי שחר, אלי קריאף, ארנסטו סקלרובסקי, איתי קרבון (בית יצחק),  רותי כץ-צרפתי ויהודיתה כנען (געש), יואל יפה (בית השיטה), עמית פניקלשטיין (באר יעקב), עמיקם פרייס (תל אביב), שמיל פלד (מכבים), רוני רווה הבת שלי (קריית השרון נתניה) ואני (מבשרת ציון).

 

מעט גיאוגרפיה על אזור הטיול

"לב שרון" הוא האזור בו התקיים הטיול ולכך שני מובנים. הראשון, המובן הגיאוגרפי, מרכז השרון

 

וליתר דיוק הטיול היה באזור גבעות החול האדום של השרון

 

גבעות החול האדום – באפיון המבנה הפיסיוגרפי של השרון ניתן לציין שלאורך מרכזו משתרעת רצועה של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון (בין נחל הירקון ובין נחל אלכסנדר). רוחבה 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו והיער שהיה בה מנעו בעבר ההיסטורי את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון. גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

 

 

אזור הטיול נכלל בשולי אגני הניקוז של שנים מהנחלים החוצים את  השרון: נחל פולג ונחל אלכסנדר

 

אזור הטיול נמצא במרכז מישור החוף של מדינת ישראל

 

אזור הטיול הוא בפרבר של מטרופולין הגדול במרכז הארץ, מטרופולין תל אביב

.

ההיסטוריה היישובית של האזור בו טיילנו היא "צעירה" מאוד. בתקופות הקדומות ובמשך מאות שנים אזור זה, כמו רוב השרון, באזור זה כמעט ולא נמצאו יישובים ערבים. על כך ניתן ללמוד מהמפה שהכינה הקרן הבריטית המלכותית לחקירת ארץ ישראל ה-P.E.F.

 

ההתיישבות הציונית באזור בזה החלה בשנות העשרים של המאה הקודמת. זו הייתה דמותו היישובית של האזור בשנים שקדמו למלחמת העצמאות

 

 

באזור זה לא היו דרמות גדולות של קרבות במלחמת העצמאות. אולם, עד מלחמת ששת הימים אזור הטיול נכלל במתנים הצרות של המדינה במרחק לא רב מהקו הירוק.

 

 

בהיבט היישובי מוניציפלי, חלק ניכר מהמסלול עבר בין היישובים הכפריים הנכללים בתחום המועצה האזורית לב השרון שהשטח שלה משתרע בין היישובים העירוניים סביבה.

 

מועצה אזורית לב השרון, כאמור, שמה מעיד על מיקומה בלב השרון. שטח השיפוט שלה 57,000 נפש והיא גובלת בצפון במועצה אזורית עמק חפר, בכפר יונה ובפרדסיה, בדרום במועצה אזורית דרום השרון, במערב בנתניה, בקדימה ובאבן יהודה ובמזרח בטירה, בקלנסווה ובמועצה אזורית שומרון.  בתחום המועצה מתגוררים כ- 22000 תושבים ב- 18 יישובים: 3 יישובים קהילתיים, 2 יישובים שיתופיים והשאר מושבי עובדים.  יישובי המועצה מאופיינים בהטרוגניות שלהם – יישובים וותיקים וצעירים ואוכלוסיה מעורבת. המועצה אזורית לב השרון הוקמה בשנת 1984 מאיחוד שתי מועצות האזוריות הדר השרון שכללה את יישובי גוש תל מונד והוקמה בשנת 1950 ונקראה בתחילה מועצה אזורית תל מונד והמועצה האזורית  השרון הצפוני אשר נוסדה בשנת 1951. הרעיון לאחד את המועצות עלה כבר בשנת 1967. אך לא מומש. בשנת 2003 הוצא היישוב צורן מהמועצה וצורף לקדימה ליצירת קדימה-צורן.

 

המסלול, הקטעים בו והמקומות לאורכו

זה היה מסלול הטיול

 

יצאנו לדרך מתל יצחק

תל יצחק  קיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון, שייך לתנועת "הנוער הציוני" והוקם בשנת 1938 כישוב חומה ומגדל על ידי עולים מחבל גליציה שבפולין. הוא נקרא על שמו של יצחק שטייגר שהיה ממנהיגי תנועת הנוער הציוני בגליציה. גרעין הראשונים היה קטן מאוד ובשנת 1941 התאחדו עם חברי תל-יצחק, חברי קיבוץ "שורשים". מאוחר יותר הצטרפו ניצולי שואה חברי "הנוער הציוני" ששרדו את התופת והגיעו לארץ. בראשית שנות החמישים הגיעו לתל-יצחק הראשונים מבין מגשימי "הנוער הציוני" בדרום אמריקה שחיזקו את שורותיו של הקיבוץ. במהלך השנים נוספו לתל-יצחק בני הקיבוץ שנולדו במקום והפכו לחברים. לאורך השנים עברו בתל-יצחק גרעיני נח"ל, עולים חדשים שהגיעו לארץ לאורך כל שנות המדינה וזוגות ויחידים מהעיר ומקיבוצים אחרים. כיום מונה אוכלוסיית תל-יצחק מאתיים חברים ותושבים ושבעים ילדים. להרחבה נוספת ראו במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים

 

וזה היה הקטע הראשון של מסלול הטיול.

 

יצאנו משער הקיבוץ מזרחה בשעת האור הראשונה עוד בטרם הסתיימה הזריחה

 

נעו מזרחה על דרך העפר אל האלון התבור הבודד הנמצא במקום, זכר ליער עצום שהתקיים בשרון ועל כך יורחב בהמשך.

 

 

ירדנו מהגבעה בה נמצא העץ וחצינו במעבר תת קרקעי את כביש תל מונד – נתניה (כביש 553) ועלינו על התוואי הקודם שלו.

 

כביש 553 – הוא כביש רוחב אזורי, המוביל ממחלף פולג במערב ועד יעף במזרח. תוואי הכביש עובר בין יישובים חקלאיים ומושבים, והוא חוצה את כביש 4 במחלף דרור (לשעבר צומת בני דרור). הכביש הוא אחד מצירי הרוחב החשובים בשרון הצפוני והוא מקשר בין צירי האורך הארציים – כביש 2 וכביש 4. אורכו של הכביש כ-9 ק"מ. קטע הכביש בין מחלף פולג לבין מחלף דרור רב מסלולי, וחלקו שממזרח למחלף דרור הוא כביש צר ללא הפרדה בין-מסלולית. חרף היותו ציר תחבורה מרכזי ומשמעותי, תוואי הדרך נעדר גישה להולכי רגל ורוכבי אופניים. הכביש חוצה את מסילת החוף, ועקב כך נוצרו בו בשעות אחר הצהריים פקקים כבדים.

 

התקדמנו מזרחה והגענו למחלף בני דרור על צומת בני דרור

צומת בני דרור הוא מחלף שמוקם ממזרח לאבן יהודה המאפשר זרימת תנועה ללא רמזורים בכביש רחב. במקום בוצעה הפרדה מפלסית באמצעות גשר במסלולו של כביש 553, מעל כביש מספר 4. הגשר מותאם למהירות נסיעה של 90 קמ"ש והכביש מתחתיו למהירות של 100 קמ"ש. מצפון למחלף נסלל כביש 4 עם שני נתיבים לכיוון. מדרום למחלף מורחב כביש 4 עד למחלף הדרים לשלושה נתיבים לכל כיוון. בעקבות בניית המחלף צומת אבן יהודה מזרח בוטלה. פרויקט בניית המחלף כלל גם הסדרת תוואי נחל דרור, הקמת גשר להולכי רגל לחציית כביש 4 מצפון למחלף, לצורך יצירת חיבור בין אבן יהודה למרכז המסחרי וקריית החינוך לב השרון. מתחת לכביש 553 מוקמו מעברים חקלאיים לכלי רכב. כמו כן הוסדרה תעלה המנקזת את נחל דרור המתנקז בהמשך לנחל פולג. בתחום המחלף, נסלל מסלול ייחודי לתחבורה ציבורית, אשר יאפשר גישה מהירה לאוטובוסים העושים את דרכם בקווים מצפון לדרום ולהיפך. הפיכת צומת בני דרור העמוסה למחלף החלה ביולי 2011 בפרויקט מטעם החברה הלאומית לדרכים בהשקעה של 320 מיליון ש"ח. מחלף בני דרור נחנך על ידי שר התחבורה בדצמבר 2013. אולם ימים אחדים לפני פתיחתו לתחבורה שקע חלקו העליון של המחלף בעשרות סנטימטרים לאחר הגשמים העזים שירדו באותה עת ופתיחתו נדחתה ל-11 באפריל 2014. עבודות גינון והשקיה בסביבות המחלף נמשכו, עם סיום הפרויקט, עד אוקטובר 2015.

 

 

ירדנו מהמחלף ונענו לעבר המרכז המסחרי הנקרא גם קניון דרורים.

 

 

חלפנו בפאתי קניון דרורים ונכנסנו בשער המערבי המרכזי של מושב בני דרור

 

מושב בְּנֵי דְּרוֹר הוא אחד מיישובי המועצה אזורית לב השרון. היישוב הוקם ב-12 במאי 1946 (י"א באייר תש"ו) על ידי חיילים משוחררים מהצבא הבריטי, שלחמו בחזיתות איטליה וצפון אפריקה (בעיקר מצרים) במלחמת העולם השנייה. הרעיון להקמת המושב נולד עוד ב-1941. המקימים שירתו ביחידה העברית של פלוגת ההנדסה והחימוש 544, והיו ברובם טכנאים. לפיכך, לכאשר הוקם המושב, נעשה בו שילוב בין חיי חקלאות ותעשייה. שם המושב מסמל את שאיפת מייסדיו לחיי חופש. בני דרור הוקם כמושב שיתופי. שטחו 3,200 דונם ענפי המשק העיקריים הם  פרדס, רפת, לול, מפעל לייצור ריהוט חדרי ילדים, ממפעל לאריזות ומפעל לנרתיקי משקפיים ואזור התעסוקה – קניון דרורים. על אדמות היישוב הוקמו בית המועצה, המרכז הקהילתי וקרית החינוך "דרור" וכפר גמלאים ("פרוטיאה בכפר"). המושב הוסיף שכונות חדשות ב"בני דרור החדשה" לפני כעשור וכיום מתגוררים שם תושבי חוץ אמידים. מאבק הבנים על הקרקעות שרכשו נמצא במאבק משפטי עם הממשלה.

 

 

יום הטיול היה במקרה יום חג של המושב

 

חצינו את מושב בני דרור ויצאנו מהשער הדרום מזרחי. רכבנו מזרחה לאורך כביש 553 אבל מעבר לגדר בשוליים של הכביש. זו לא הייתה רכיבה נעימה אבל היא התבקשה. למעשה רכבנו במקביל לנחל דרור. הרכיבה בשטח אינה אפשרית בגלל שהפרדס מגודר והדרכים בקרבת נחל דרור הן חוליות.

נחל דרור – שאורכו פחות מ-10 ק"מ הוא אחד מיובליו של נחל פולג וראשיתו בגבעות בין מזרח לתל מונד ובין כפר הס.

 

ברכיבה בשולי הכביש התנחמנו במראה היפה של הפרדסים הנטועים על הגבעות.

 

המשכנו לעבר צומת T בין כביש 553 ובין כביש 562 המוביל לצורן

 

זה היה המסלול בקטע השני שראשיתו מהיציאה ממושב בני דרור.

 

פנינו לכביש 562 ורכבנו בשוליו מאות מטרים וירדנו לפרדסים ממערב לעין ורד ובדרך התקדמנו מזרחה

 

פנינו צפונה והתחלנו לטפס על הגבעה למול עין ורד

 

בהפסקה הקצרה בטיפוס ולאחר הסדרת הנשימה יכולנו להביט דרומה, הלאה מכביש 563 לעבר תל מונד.

 

בקצה העלייה הגענו למחסן מוזיאון הטרקטורים שנמצא ממזרח למושב עין ורד. המחסן היה סגור. יכולנו להתרשם מהכלים שנמצאו בחוץ.

 

המשכנו צפונה ולמושב עין ורד וליישוב הסמוך עין שריד לא נכנסנו.

 

עין ורד, מושב הנכלל בתחום המועצה האזורית לב השרון ומתגוררים בו 1600 ושטחו  3,800 דונם.  ענפי המשק העיקריים של חקלאי המושב הם : פרדס, לול, משתלות נוי, כוורות, פרחים ומשתלות הדרים. המושב הוקם בשנת 1930 על ידי אנשי העלייה הרביעית ממזרח אירופה שהתאגדו כבר ב-1926 ב"ארגון מתיישבי תל אביב" וחיפשו מקום התיישבות עד שנמצא להם המקום הנוכחי בו נחפרה באר הפעילה עד היום. בשנת 1932 נרשם הארגון כאגודה שיתופית ובשנת 1935 החליטו חברי המושב להחליף את שמו מ"ארגון חקלאי תל אביב" ל"עין ורד" על שמו של מעיין סמוך בשפה הערבית – "עין אל-וורדת" (מעין היורדות לשאוב מים). במהלך העלייה החמישית הצטרפו ליישוב עולים מיהדות גרמניה וזו הייתה התקופה בה ניטעו פרדסים והוקמו לולי תרנגולות. אחרי סיום מלחמת העולם השנייה הגיעה למושב דרך עליית הנוער והסוכנות היהודית קבוצה של כ-50 ילדים ניצולי שואה מיוון. ילדים אלו נקלטו על ידי משפחות חברי המושב וגדלו בבתיהם. במהלך מלחמת העצמאות עמד היישוב בקו החזית, ואף הותקף בסוף מאי 1948 בידי חיל המשלוח העיראקי, שנהדף לבסוף .מהלך השנים שחלפו מאז קלט היישוב משפחות ובודדים נוספים, מספר הבתים הבנויים גדל ומספר העוסקים בחקלאות קטן. בתחילת שנות התשעים הוקמה הרחבה ראשונה של תושבים שאינם חקלאים ונוספו כ- 24 משפחות. במהלך העשור הקודם הורחב המושב עוד בכ 120 בתים בשתי הרחבות, צפונית ודרומית וכתוצאה מכך המושב שינה פניו כשקיים רוב לתושבים שאינם בעלי נחלות ואינם חקלאים.

 

עין שריד – מוגדר יישוב כפרי אף הוא נמצא בתחום המועצה האזורית לב השרון. היישוב הוקם בשנת 1950. ראשוני המתיישבים, כ-60 משפחות בני גלויות שונות, נשלחו לעין שריד על ידי מרכז הקליטה של מפא"י. בשנים הראשונות סיווג היישוב לא היה חד משמעי והוא הוגדר פעם כמושב עובדים ופעם כשיכון עולים. מקור השם עין שריד הוא על שם המתיישבים הראשונים, שריד מיהדות אירופה. גירסה שונה לשם הישוב אומרת שהשם לקוח משם המעיין שנמצא בשכונה החדשה המזרחית בתוך גן השעשועים – ושמו היה עין שאראת. בשנת 1957 הצטרף היישוב אל המועצה האזורית הדר השרון שבשנת 1984 הפכה, כאמור, למועצה אזורית לב השרון. בשנת 1989 הוגדל היישוב, בשנת 1994 הוקמה ההרחבה הראשונה המכונה "עין שריד החדשה", ובשנת 2009 הוקמה הרחבה נוספת במערב היישוב. עין שריד מונה כיום כ-1200 איש.

 

מעט הצטערתי שלא נכנסנו לתחומי עין ורד ועין שריד. מסקרן אותי היה לראות אותם. לא נורא! אז עלה לי רעיון לעשות טיול נוסף באזור שמסלולו יהיה בין יישובי גוש תל מונד.

 

פנינו מערבה בין פרדסי ממערב לעין שריד.

 

בקצה הפרדס נכנסו לתוך קטע המסלול בחורש הנטוע הכולל את יער עין שריד ואת יער קדימה.

 

יער עין שריד מהווה "ריאה ירוקה" הוא חורש איקליפטוסים בלב השרון באחריות הקרן הקיימת לישראל. אומרים שבחורף הפריחה בו יפה ומעניינת וגם ניתן למצוא בו מקבצי של צבעוני השרון.

 

הגענו למעבר מתחת לכביש המקומי בין קדימה ובין עין שריד ועין ורד. לפני שעברנו אותו יכולנו את שמורות החולות.

 

שמורת חולות קדימה – חולות עין שריד היא אתר טבע משוקם עם מרבדי פריחה עונתיים ובריכת חורף בלב השרון. לאחר עריכתו בשנת 2011 של סקר טבע ונוף ברחבי המועצה האזורית לב השרון , החלה פעילות משותפת של המועצה האזורית ומשרד החקלאות לשיקום ושחזור שטחי טבע קטנים, כדי לספק "שירותי מערכת" אקולוגיים לשדות החקלאיים. זאת מתוך תפיסה החותרת להפחתת שימוש בחומרי הדברה, סחף קרקע כתוצאה מעיבוד אינטנסיבי וכדומה ולעודד הדברה ביולוגית, שימור קרקע והאבקת היבולים החקלאיים ע"י חרקים טבעיים ולא רק ע"י דבורי הדבש. אחד האזורים הראשונים בהם מתבצע השיקום האקולוגי נמצא ממערב למושב עין שריד בו יש פסיפס של שדות מעובדים ושטחים נטושים. אזור זה היה בעבר חלק מגוש חולות מיוצבים, על חלקם ניטע יער קדימה להלן, ובשטחים אחרים הוקמה העיירה צורן. מהלך השיקום החל בסוף שנת 2013. בשנת 2014 שוקמו שתי חלקות חוליות מצפון לכביש 5532, ובשנת 2015 החל שיקום בריכת חורף מדרום לכביש זה, שנפתחה לקהל הרחב במרץ 2015.

 

 

 

לאחר חציית כביש 5532 המשכנו לרכב בתוך יער עין שריד בשביל האופניים החוצה את תחום המועצה האזורית לב השרון.

 

לעיתים נדרשה גם הליכה ברגל בגלל החולות שאינם מאפשרים רכיבה.

 

אודה על האמת למרות שהרכיבה בחורש נעימה לא אהבתי אותו. הסיבה לכך עצי הקליפטוסים הנטועים בו. אלה לא עצים השייכים לחורש הים תיכוני בכלל ולא לחורש עצי התבור שהתקיים בשרון. איני יודע אם זו נטיעה של קק"ל בתקופה של אחרי הקמת המדינה או נטיעות של ממשלת ארץישראל המנדטורית בתקופה שקדמה להקמת המדינה. לכל אלה אפשר להוסיף את המקומות המלוכלכים. אפילו פסולת רהיטים ראינו שם. איפה הפקחים של המועצה האזורית? למה החורש מלוכלך?

 

בקצה החורש הגענו לכביש 562. חצינו אותו. עלינו על שביל האופניים שהוביל אותנו לכניסה ליער קדימה.

 

יער קדימה – שטחו כ-700 דונם. הוא ניטע החל משנות ה- 40' על ידי ממשלת ארץישראל המנדטורית כדי לייצב אזורי חולות. הוא מהווה כיום את הריאה הירוקה החשובה ביותר במועצה אזורית לב השרון ובעיירה קדימה-צורן. היער נטוע ברובו אקליפטוסים, ובחלקים ממנו נטועים מינים נוספים כמו שיטה כחלחלה, ברושים, אלון התבור, אורן קנרי ואורן הצנובר. כמו כן נמצאים ביער מספר פרטים טבעיים של עצי אלון התבור. בין העצים שרדו צמחי בר כמו בן-חצב יקינטוני, צבעוני ההרים, שום תל-אביב, פשתנית יפו, אלקנת הצבעים ואחרים. ראויים לציון מספר מינים נדירים – אירוס הארגמן, אזוביון דגול ותורמוס צהוב הצומחים אף הם ביער. כאחד מהשטחים הפתוחים האחרונים באזור שאינם מעובדים, משמש היער גם מקום מקלט לבעלי חיים, כמו שועלים וצבי יבשה. בחלקו הצפוני של היער נמצא חניון מטיילים.

 

נכנסנו לתחומי יער קדימה. לאחר הפסקה קצרה המשכנו הלאה למערבה

 

ויצאנו מתחומו  של יער קדימה וזאת שוב לראות את מהלך המסלול בקטע זה של הטיול בתוך החורש.

 

ביציאה מיער קדימה עברנו בין שדות והחממות הנמצאים בסמיכות לקצה המזרחי של קדימה.

 

המשכנו ונכנסנו לתוך שמורת טבע זעירה שגודל כ- 8 שהיא "שמורת עציץ" והיא שמורת יער אלוני קדימה הנמצאת נמצאת בשוליים הצפוניים-מזרחיים של העיירה קדימה, בצד דרך כורכר המוליכה לאזור צור-משה. 

 

שמורת אלוני קדימה – בשמורה נמצאת חלקת יער אלוני תבור, בת כ- 25 עצים, וצומח עשבוני (בעיקר חילף החולות). לאורך השמורה חולף שביל הליכה באורך כ- 200 מ' מקצה לקצה המתוחם בכבלי מתכת. בצל העצים נמצא ריכוז מרשים של אירוס הארגמן, שהועבר לשמורה משטחי בנייה סמוכים, כבר בתחילת שנות ה- 1980. כמו כן, נלווים מינים נוספים כמו שום תל-אביב, תורמוס ארץ-ישראלי, אלקנת הצבעים ואחרים. באתר נמצא צמח נדיר מאוד בישראל – אספסת איטלקית. השמורה המוכרזת משתרעת כאמור, בשטח כ- 9 דונם. בתכנית המתאר המחוזית, ובתוכנית המתאר המפורטת לקדימה-צורן, מסומנת השמורה בגבולות גדולים יותר של כ- 50 דונם, וייתכן שהשמורה תורחב בעתיד בהתאם לגבולות אלו. כיוון שהשטחים הגובלים בשמורה הינם חקלאיים, יש להניח שהשטח שמיועד להרחבת השמורה יעבור שיקום אקולוגי. השמורה הקטנה סובלת הן מצמחייה פולשת (במיוחד חמציץ נטוי) והן מדריכה ורמיסה ע"י מטיילים.

 

זה מקום מרשים ביופיו! רכבנו בשביל הצר החוצה אותה.

 

אלון התבור – מבין חמשת מיני האלונים שניתן למצוא בארץ ישראל –  אלון מצוי, אלון תבור, אלון תולע, אלון שסוע ואלון הלבנון – אלון התבור הינו הגדול, הרחב והמרשים ביותר. מדובר בעץ גדול ונשיר, שגובהו אף עולה על 10 מ', בעל גזע מרכזי וצמרת רחבה במיוחד. אפילו בלוטיו של אלון התבור גדולים מאוד, והם נחשבים לטעימים ביותר מבין בלוטי האלונים השונים. הוא עץ העשוי להגיע לגובה של עשרה מטרים ויותר, וגזעו – להיקף של 6 מ'. הענפים יוצרים צמרת כדורית. צבע הקליפה של הענפים והגזע אפור–חום כהה, והיא קשה וחרוצה בחריצים עמוקים. אורך העלים 5 עד 10 ס"מ, והם קשים, ביציים, שפתם משוננת עד מפורצת, מעט קוצנית. הם נישאים על פטוטרת קצרה. אלון התבור הוא עץ שליט בחברת אלון התבור והלבנה הרפואי ובחברת אלון התבור ואלה אטלנטית. כל אלה יוצרים את יער-פארק. זו תצורת-צומח שבה מרוחקים העצים זה מזה, וביניהם משתרעים משטחי עשבוניים. חברה זו מפותחת בשטחים נרחבים במערבו של הגליל התחתון (בגבעות אלונים–שפרעם) ובמרכז הגולן (יער יהודיה). בעבר כיסו יערות של אלון תבור שטחים נרחבים גם במישור החוף, אך הם הצטמצמו מאוד כתוצאה מכריתה ובירוא לצורך ייצור פחמים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. יש שרידים של יער זה בפארק השרון מדרום ליער חדרה ובמקומות נוספים בשרון. מפורסמות קבוצות של עצים גדולים ממין זה ששרדו ליד מקומות מקודשים כגון חורשת טל בעמק החולה וחורבת צ'רקס בשרון. המין גדל לרוב רק מתחת לרום 500 מ', ונראה שהוא חובב-חום. אין לו העדפות מיוחדות לקרקע, גדל בקרקעות גיר, בזלת, חול ועוד. תפוצתו העולמית של המין מצומצמת למזרחו של הים התיכון, רק בין טורקיה לבין ארץ-ישראל. מקור והרחבה גם עוד מקור  מעניין מאוד ומומלץ לקריאה מאמר על שרידי יער אלוני התבור בשרון

 

 

ביציאה מהשמורה הבטנו על השדות התותים המקיפים את קדימה

 

התארגנו להמשך תנועה.

 

כאמור זה היה המסלול בשולי קדימה

 

כניסה לקדימה לא הייתה בתכנית טיול זה והיא מחייבת טיול נפרד שגם הוא בתכנית לביצוע בזמן הקרוב. אולם אי אפשר להתעלם ממנה.

 

קדימה היא מועצה מקומית. היא נוסדה ב-5 ביולי 1933 כמושבה חקלאית על אדמות חקלאיות שנגאלו ביוזמתו של יהושע חנקין, שהיה אז מראשי חברת הכשרת היישוב. בשנת 1946 החלה קדימה לקלוט עולים נוספים, תחילה פליטי שואה מאירופה שנשבו באופן זמני בקפריסין. לאחר קום המדינה הגיעו לקדימה עולים ממדינות ערב, ארצות אסיה ואפריקה. בשנת 1949 פנה ועד הכפר לממונה על המחוז להקמת מועצה מקומית לישוב. באותה שנה הוקמה בשכנות לישוב (מדרום) מעברת עולים אשר קלטה עולים מתימן, עירק ופרס. באותה שנה הוקדם במושבה בית קולנוע. בשנת 1950 הוכרזה קדימה כמועצה מקומית. ב-1958 סופח האזור הדרומי שהיה מכונה "השיכון" למושבה ומאז שתי האוכלוסיות, הוותיקה והחדשה עברו תהליך של מיזוג. במהלך שנות השבעים התדרדר מצב הישוב אשר סבל מהגירה שלילית. באותה תקופה מנה הישוב 4200 נפש. החל משנת 1985 השתפר המצב כתוצאה מהכנסת גורמי טיפוח לישוב (פרויקט שיקום שכנות) אשר יצרו שיתוף פעולה עם התושבים בעיצוב תדמית חדשה לישוב. בשנת 1996 הוקמה שכונה חדשה בדרום מזרח לישוב, שכונת בנה ביתך בשם "השרון הירוק" בת 5,000 נפש. ב-2003 אוחדה קדימה עם היישוב צורן שהוקם ב-1994 צפונית-מזרחית לה, והוקמה המועצה המקומית קדימה-צורן. בין שני חלקי המועצה המקומית מפריד יער קדימה.

 

 

 

 

המשכנו הלאה לעבר צור משה

 

עברנו בשטח הרחבה ג' של המושב צור משה אותו הקפנו מדרום וממערב בדרך אל פרדסייה.

 

למרות שלא נכנסנו לתוך שטח צור משה, לא ניתן להתעלם ממנו.

 

צור משה – מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית לב השרון. היישוב נקרא על שם משה קופינס שהיה פעיל ציוני ביוון ומימן חלק מעלות רכישת אדמות היישוב. לשמו הפרטי של קופינס הוסיפו את המילה "צור", על שם העיר החשמונאית צורן ששכנה באזור. 60% מתושבי המושב היו יוצאי יוון, 35% יוצאי בולגריה, 4% יוצאי יוגוסלביה ו – 1% מיוצאי טוניס. היישוב הוקם ב-13 בספטמבר 1937 בשם "כפר קופינס" כיישוב חומה ומגדל בעיצומו של המרד הערבי הגדול. את היישוב הקימו שתי אגודות. האחת אגודת "לשדה" של יוצאי יוון שבראשה עמד הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ובין חבריה נימנו ליאון רקנאטי (הסב), משה קרסו, דוד פלורנטין וברוך עוזיאל והשנייה אגודת "בנים לגבולם" של יוצאי בולגריה. שטח היישוב בהיקף של כ-1,030 דונמים נרכש על ידי הנוטע והכשרת היישוב מהכפר שופא בשומרון במחיר שהיה נמוך בהרבה משהוצע לפני פרוץ המרד הערבי הגדול. השטח נמסר לארגון עולי יוון בגלל המחויבות של הקרן הקיימת להקים ארגון של עולי יוון, כנגד תרומות גדולות של יהודי יוון שנמסרו כעשור קודם לכן. העלייה לקרקע בשלב הראשון התבצעה במטרה לשמור על הקרקע, אך בניגוד למקרים האחרים העלייה לקרקע מומנה בעיקר על ידי הארגון ולא על ידי הסוכנות והמוסדות המיישבים. אבן פינה לבתים הונחה בדצמבר 1939 ולאחר מספר חודשים התגוררו במקום 27 משפחות. עם הקמת המדינה התרחב שטח היישוב לכדי 3,000 דונמים וענפי החקלאות המרכזיים היו פרדסנות, לולנות וגידול ירקות. בראשית שנות ה-60התגוררו במושב 90 משפחות שמנו 350 נפשות. בשנות ה-90 נוספה למושב שכונת "הרחבה" בשם "גבעת משה" ("הגבעה"). בשנת 2000 נבנתה במושב שכונה חדשה נוספת – "בוסתן הכפר" ("הבוסתן"). בעקבות אכלוס שתי השכונות, כניסתם של זוגות צעירים רבים והריבוי הטבעי, צור משה נחשב למושב הגדול ביותר בישראל והוא מונה כ-750 משפחות, אולי יותר.

 

ברכבנו בדרך מדרום לצור משה פגשנו את מערום אשפה זה. בדיחה גרועה. מגוחך זו המילה המתאימה לתאר את המקום. שוב איפה פקחי המועצה האזורית לה השרון

 

התקדמנו בדרך הצמודה לדופן הצפונית של יער אילנות.

 

יער אילנות – הגן, המשתרע על פני 130 דונם, נוסד בשנות החמישים של המאה העשרים על ידי אנשי המחלקה לחקר היער של משרד החקלאות.

 

 

יער אילנות היה הארבורטום – גן אקלום העצים של ישראל. ואמנם, יערני משרד החקלאות עשו את עבודתם נאמנה. הם אספו כ-700 מינים של עצים מרחבי העולם כולו ושתלו אותם בגן ב-25 חלקות, בהתאם לאזורים הגיאוגרפיים שמהם נאספו העצים. למקום העניקו את השם ההולם "אילנות".  הארבורטום שקק חיים. החוקרים בדקו באילנות את מידת התאמתם של מיני העצים שצמחו בגן ואת האפשרויות לנצלם כעצי יער. המקום שימש מרכז לפעילות המחקר היערני בארץ ונעשו פה עבודות מחקר חשובות באיסוף זרעים, מזיקי עצים ותחומים אחרים הקשורים ביערנות. המגוון העצום של מיני העצים בגן משך למקום סטודנטים מהפקולטה לחקלאות ברחובות, תלמידי תיכון, אדריכלי נוף וחובבי טבע מהארץ ומחו”ל.  בשנת 1986 נסגרה המחלקה לחקר היער והפעילות באילנות נפסקה. המקום ננטש. חלק מהעצים מתו משום שלא התאימו לתנאי האקלים והקרקע שבמקום. אחרים התנוונו מחוסר טיפול. השטח התמלא בעשבייה והגן הנהדר הלך ונשכח.  ביולי 2014 שר החקלאות הכריז על יער אילנות כעל הגן הבוטני ה-11 המוכר בישראל העומד בתנאים היוקרתיים לפי חוק הגנים הבוטניים התשס"ו. להרחבה באתר  קק"ל ומקור נוסף

 

נכנסנו לתוך פרדסיה ושם עצרנו להפסקה קצרה וגם לסקירה על המקום.

 

פרדסיה – היא יישוב עירוני המוגדר כמועצה מקומית. שטח השיפוט של פרדסיה הוא כ-1,500 דונם. אוכלוסיית היישוב המגוונת מונה כ – 1,400 בתי אב. ראשית ימיה הייתה מושבה חקלאית. אדמות היישוב נקנו בשנת 1928 על ידי ז'אן-יונה פישר, יהודי מבלגיה, כאלף וחמש מאות דונמים, בין נתניה לטול-כרם, כדי להגשים את הרעיון הציוני של בני בלגיה. לאחר מותו מקים בנו מוריס ב-שנת 1932 את חברת "מטעי השרון" שניהלה את פעולות המימון וההתיישבות בארץ. שנים עברו עד שהמקום יושב. בשנת 1937 פנה אברהם טביב, חבר בהתאחדות עולי תימן והאחראי על נושא ההתיישבות בהתאחדות, לעולי תימן הגרים בפתח תקווה, בנימינה ונווה-שלום, וקורא להם לבוא ולהקים יישוב באזור השרון הצפוני, דרומית-מערבית לכפר יונה, במטרה להכשיר קבוצת פועלים לעיבוד פרדסים בכפר יונה, והתחייב לבנות בתי מגורים למתיישבים הראשונים. 20 זוגות נשואים התארגנו  ונענו לקריאה. בשנת 1938 הוקם במקום יישוב של עולי תימן ובמקום ניטע פרדס שאת הפירות שלחו התושבים לאירופה.

בזמן מלחמת העולם השנייה נסגרו שערי ארץ ישראל ולכן לא נשלחה סחורה והיישוב היה תחת סיכון פירוק אך בעזרת התערבות של הסוכנות היהודית ניצל מכליה. באותה עת בשנת 1942 החל הצבא הבריטי לבנות מחנה גדול והבנייה סיפקה פרנסה לחלק מהתושבים שעבדו בכל עבודות הבניין – חפירות, טפסנות ועוד. המחנה השתרע עד לכביש טול כרם (ליד תחנת הדלק). המחנה הקיף את היישוב בצורת "ר".

 

 

בשנת 1946 נבנתה שכונה נוספת בכפר עם הזמן, הצטרפו לפרדסיה משפחות נוספות. באותה עת בקרבת פרדסיה ישבו מספר קבוצות של ערבים אשר פגעו ביישוב קשות. במלחמת העצמאות גורשו כולן. ארבע שנים לאחר הקמת המדינה בשנת 1952 הוכרזה פרדסיה כמועצה מקומית ונפרדה ממועצה אזורית השרון הצפוני אשר אליה השתייכה. באותה עת, שנות העלייה הגדולה, הפך המחנה הבריטי שהיה סמוך ליישוב, למעברה גדולה – מעברת "שבות עם" – דרכה עברו אלפי עולים חדשים מכל פזורת הגולה. עם השנים חוסלה המעברה והעולים עברו להתגורר בערים הגדולות. מעברת שבות עם אשר צורפה לפרדסיה בשנת 1982. במרוצת השנים התבססו תושבי פרדסיה, שיפצו והרחיבו את בתיהם ואפשרו לצעירים לבנות את ביתם בסמוך לבית ההורים. במהלך שנות ה – 80, חל שינוי משמעותי בפרדסיה, כאשר על שטח קרקע, בכניסה המערבית, הוקמה שכונת הוילות הראשונה "נאות השרון". לאחר מספר שנים הוקמו אזורי מגורים נוספים והיישוב גדל ללא היכר. הגידול המסיבי של פרדסיה חל במהלך שנות ה-90, כאשר מספר התושבים גדל מ-1,500 ל-6,500 תושבים. גידול זה הצריך שידוד מערכות מלא בכל מערך התשתיות של היישוב, בניית מבני ציבור חדשים , בהם בית הספר היסודי תפוז, והתאמת מערך השירותים לתושבים. לאחרונה הופשרו שטחים לבניית כ – 300 יחידות דיור חדשות בפרדסיה, ואושרה תוכנית נוספת שבה כ – 750 יחידות דיור נוספות. תנופת התפתחות תגדיל את היישוב היישוב לכ-10,000 נפש בשנים הקרובות, כל זאת תוך שמירת צביון החיים הכפרי המיוחד שלנו.

 

לאחר ההפסקה התארגנו לקראת המשך הדרך.

 

 

רכבנו ברחובות קדימה לעבר חלקה הצפונית וזה היה המסלול

 

 

שיצאנו מתחום השטח הבנוי רכבנו על שרידי הכביש ששמש את המחנה הבריטי הידוע כדרך סולינג.

 

הגענו למתחם מחסנים ובתי מלאכה בה נמצאה בעבר מעברת שבות עם

 

מעברת שבות עם – הוקמה בתחילת שנות ה- 50, עם הגעתם של גלי העלייה הגדולים לארץ והייתה אחת המעברות הגדולות בארץ ונקראה בתחילה מעברת בית ליד. היו במעברה חמישה מחנות ועברו דרכה קרוב ל- 100 אלף עולים. כאמור, המעברה הוקמה מצפון לפרדסייה על שטח המחנה הבריטי והשתרעה עד כפר יונה. העולים הגיעו מכל קצוות תבל. האנשים התגוררו באוהלים, 10 נפשות באוהל קטן. קיבלו מהסוכנות מיטות ומזרוני קש ושתי שמיכות צבאיות לכל נפש. את האוכל קיבלו לפי תלושים בחדר האוכל המרכזי. את הכביסה כיבסו במקלחות הציבוריות ובברזיות שהיו מאחורי האוהלים. החיים במעברה היו קשים ולמרות זאת התארגנו האנשים לתקופת שהייה בלתי מוגבלת. במקום היה מרכז מסחרי, בתי קפה ובית ספר שבו למדו גם ילדי פרדסיה. ברבות השנים נהרסה המעברה, ושכונת הפרחים של פרדסיה בנויה על חלק מהשטח שבו שכנה.

 

 

המשכנו בדרך צפונה ובתצפית מערבה יכולנו לראות את צומת השרון ובית הכלא.

 

הגענו בקצה הדרך לכביש 57.

כביש 57 – הוא כביש ארצי רוחבי המוביל מנתניה בשרון לאזור טול כרם, מערב השומרון ושכם ועד גשר אדם בבקעת הירדן. הכביש קיים באורכו המלא לפחות מתקופת המנדט הבריטי וחלקים ממנו אף ישנים יותר. מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת הכביש חולק לשלושה קטעים נפרדים, האחד מנתניה ועד מחלף ניצני עוז בכביש 6, השני משם ועד מחסום צה"ל בבקעות שבמזרח השומרון, והשלישי משם ועד לגשר אדם. תוואי הכביש ההיסטורי שבין ניצני עוז לבין בקעות עובר דרך טול כרם ושכם ונמצא ברובו בשטחי A או B של הרשות הפלסטינית. הוא אינו מסומן עוד ככביש 57, וחלות בו מגבלות תנועה שונות. בעקבות האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה נחסם קטע הכביש בגדר בסמוך לנקודת הכניסה לאזור תעשייה ניצני שלום, והוא נותק מחלקו המזרחי שהמשיך לטול כרם. נכון ל־2016 במקום מתאפשרת כניסת ערבים-ישראלים בלבד לטול כרם, אך אין מתאפשרת יציאה.
תוואי הכביש המערבי היה ועדין "המותניים הצרות" של המדינה, שכן אורכו כ-15 קילומטר ממרכז נתניה ועד ניצני עוז ומבואות טול כרם, שם, כאמור, עבר הגבול עם ירדן עד מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמת העצמאות נקטע הכביש בנקודת הגבול, וחולק לכביש ישראלי קצר בין נתניה לקו הירוק, וכביש ירדני בין טול כרם לשכם וגשר אדם. במלחמת ששת הימים נכבש חלקו המזרחי של הכביש, ששימש כציר התקדמות של חטיבה 5 מהשרון לעבר השומרון, והכביש עבר לשליטה ישראלית מלאה. כיום חלק זה של הכביש הוא דו מסלולי. לקראת פתיחת כביש 6, החליטה הממשלה בשנת 2001 על הרחבת הכביש לדו מסלולי וסלילת כביש עוקף לכפר יונה שיחליף את התוואי הנוכחי המפריד בין רובה של כפר יונה לשכונה צפונית קטנה. בעוד שהכביש הורחב לדו-מסלולי, סלילת הכביש העוקף התעכבה. עד היום טרם הסתיים תכנונו וסלילתו דורגה כבעלת חשיבות נמוכה יחסית.

 

המקום הבא אליו הגענו היה אנדרטה לזכר הפיגוע הכפול בצומת בית ליד.

הפיגוע בצומת בית ליד היה פיגוע התאבדות כפול שאירע בתחנת אוטובוסים מרכזית בצומת בית ליד ב-22 בינואר 1995 בו נרצחו 22 ישראלים (19 חיילים ואזרח אחד, שנהרגו במקום, ושני חיילים שמתו מפצעיהם לאחר שבוע ימים ונפצעו 66 ביניהם אזרחים. היה זה אחד הפיגועים הקשים שידעה מדינת ישראל והפיגוע הכפול הראשון. הפיגוע התרחש ביום ראשון בבוקר (בשעה 8:00), בשעה בה חיילים רבים נהגו לעמוד בתחנת האוטובוסים המרכזית שבצומת בית ליד בדרכם חזרה מחופשת השבת לבסיסים השונים. א, חדר מחבל מתאבד לבוש במדי צה"ל אל בין החיילים הממתינים ופוצץ את חגורת הנפץ במשקל של כ-10 ק"ג אותה נשא. מפיצוץ זה נהרגו תשעה חיילים ונפצעו אנושות עוד שלושה. אחת מתה בדרך לבית החולים, ושניים נוספים לאחר שבוע ימים.  לאחר כשלוש דקות פוצץ עצמו מחבל שני בין הפצועים, החיילים ועוברי האורח שנזעקו לטפל בנפגעי הפיצוץ הראשון. בפיצוץ זה קופחו חייהם של תשעה מן החיילים הנחלצים לעזרה, וכן של שבתאי מחפוד אזרח נהג משאית חולפת, בעל נסיון כחובש צבאי, נחלץ לסייע לפצועים.

באחר הפיגוע הוקמה אנדרטה זמנית שהוצבה במרכז צומת בית ליד. עוברים ושבים נהגו לעצור לידה ולהתייחד עם זכר הנופלים. בשנת 2006 הועתקה האנדרטה למקום הקבע שלה בסמוך לאנדרטה הגדולה והיא מהווה חלק מאתר ההנצחה הרשמי. לאחר למעלה מעשר שנים, ולאחר מכשולים רבים, הוקם אתר הנצחה לחללי הפיגוע כחצי קילומטר ממזרח לצומת בעיצובה של האמנית והיוצרת שרה קונפורטי, תושבת כפר יונה הסמוך. באתר מתאר פסל מתכת את עלייתן של 22 דמויות, שממדיהן הולכים וגדלים, בסולם השמיימה כסמל להתעצמותו של העם בתגובה למכות הנוחתות עליו.

 

 

לאחר ביקור במקום המשכנו מערבה לצד כביש 57 עד צומת השרון.

 

המשכנו מערבה וחצינו ברמזור את צומת השרון לצד מתקן כלא אשמורת

צומת השרון המכונה צומת בית ליד בו מצטלבים כביש תל אביב – חיפה הישן (כביש 4) וכביש המתנים הצרות , כביש נתניה -טול כרם (כביש 57).  הכינוי "צומת בית ליד" מקורו בשמו של הכפר הערבי ששכן בסמוך לו, ח'רבת בית ליד, אשר ננטש ונהרס במלחמת העצמאות.  ליד הצומת הוקמה כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול, הוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת מצודת טיגרט אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ.
להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.
לאחר קום מדינת ישראל הוקמה במקום תחנה של משטרת ישראל. בשנת 1962 הוסבה תחנת המשטרה לבית כלא לנשים בית סוהר נווה תרצה ובשנת 1968  פונו הנשים והכלא שימש לכליאת מחבלים^. היום המבנה משמש ככלא "אשמורת" ולצדו מתקן מעצר "ניצן". עוד לפני הקמת המדינה היה הצומת תחנת מעבר מרכזית של נוסעים באוטובוסים. כך היה במשך שנים רבות ובתחנה בה התרחש הפיגוע הכפול בינואר 1995 לעיל.

 

 

המשכנו מערבה עוד מאות מטרים ופנינו בצומת הכניסה ליישובים גנות הדר ונורדיה וזה היה המסלול.

 

גנות הדר – היישוב הנמצא בתחום המועצה האזורית לב השרון. היישוב הוקם בשנת 1954 והיה מיועד בתחילת דרכו לעולים חדשים מדרום אפריקה, אך אלה לא באו. הבתים נבנו על חלקות בנות כ-2.5 דונם, מתוך כוונה להקים משק עזר חקלאי לכל בית. בסופו של דבר התיישבו ביישוב ישראלים בעלי מקצועות חופשיים. החל משנת 1969 החלה הרחבת היישוב, הפרדסים הרבים שאכלסו את השדות נעקרו ובמקומם החלו להיבנות בתים צמודי קרקע. משפחות ממצב חברתי-כלכלי בינוני ומעלה החלו להתיישב במקום כשרובם באים מהעיר נתניה השכנה. התושבים החדשים, שברובם אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים, החלו להכתיב את קצב החיים החדש ביישוב. גנות הדר צמוד ליישוב נורדיה ומעבר כביש מפריד בין השניים. בשל גודלו הקטן של היישוב, פעילויות התרבות נעשות בשיתוף פעולה מלא עם נורדיה.

 

רכבנו דרומה לאורך הדרך והגענו למרכז נורדיה.

מושב נורדיה נמצא בתחום שיפוטה של המועצה האזורית לב השרון. זה מושב שיתופי אשר הוקם על ידי חיילים משוחררים מהצבא הבריטי בסוף מלחמת העולם השנייה על חורבות הכפר הערבי הנטוש ח' בית ליד. הם היו בוגרי פלוגות הגיוס של בית"ר שחברו  והקימו שני גרעיני התיישבות. גרעין מרגולין ע"ש גנרל מרגולין (מפקד הגדוד העברי השני במלחמת העולם הראשונה) נוסד ב 1944 ע"י חיילים בית"ריים מהגדוד השלישי של החטיבה היהודית הלוחמת – החי"ל – באיטליה. עם שובם לארץ התיישבו החברים בכפר יונה וב -2 בנובמבר 1948 עלו להתיישבות. גרעין ווג'ווד ע"ש יאשיהו ווג'ווד (חבר בית הנבחרים הבריטי מידידיה של התנועה הרוויזיוניסטית של ז'בוטינסקי שחזה את המדינה היהודית על שתי גדות הירדן) נוסד ב 1943 ע"י חיילים בית"ריים מהגדוד השני של החי"ל בבנגאזי שבלוב. עם שובם לארץ התיישבו במושבה הגלילית משמר הירדן שנעזבה ע"י מתיישביה. במלחמת העצמאות נכבשה משמר ירדן על ידי הצבא הסורי והם הובלו לשבי בסוריה. ב 1949 עם שובם מהשבי הצטרף חברי גרעין ווג'ווד לחברי מרגולין וביחד הפכו ל "נורדיה מושב שיתופי של חיילים משוחררים בע"מ." השם נורדיה נקבע ע"ש המנהיג הציוני ד"ר מכס נורדאו איש הציונות המעשית שקרא לישב את הארץ. במשך שנים רבות התאפיין המושב כמושב בעל זיקה פוליטית ימנית, מסונף למשקי חרות בית"ר כשתנועת הנוער הייתה בית"ר. לכן, תחילתו של המושב לא הייתה סוגה בשושנים. הוא סבל מבידוד פוליטי וארגוני. למרות זאת המשק צמח והתפתח. החיים בנורדיה התנהלו  כמושב שיתופי המשלב את יסודות הקיבוץ והמושב: שיתוף בייצור והפרטה של הצריכה..בשנת 1993 הוקמה שכונה חדשה ליד המושב ונורדיה הפכה לישוב קהילתי שיש בו אגודה שיתופית ושכונה של מתיישבים. אז הוקם ועד מקומי הנבחר בבחירות מוניציפאליות רגילות שחברים בו תושבי האגודה ותושבי השכונה. ביישוב נשמרת בקרב רבים מתושביו המסורת של רוח תנועת בית"ר.

 

 

 

יצאנו מתחום נורדיה דרומה ורכבנו דרומה בדרך המקבילה לכביש 4.

 

עברנו סמוך לאנדרטת לזכרו של דב הוז הנמצאת ממול לצומת הכניסה לפרדסיה.

דב הוז (19 בספטמבר 1894 – 29 בדצמבר 1940) היה מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ארגון "ההגנה" ומחלוצי הטיס העברי בארץ ישראל מראשי המתנדבים לגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה וממייסדי ארגון ה"הגנה", הקדיש את חייו ליצירת כוח המגן של היישוב העברי בארץ ישראל. כן היה טייס ומיוזמי התעופה העברית. ביום כ"ט בכסלו תש"א (29.12.1940) נהרגו בתאונת דרכים כאן דב הוז ועוד חמישה אנשים: רעייתו רבקה, בתו רות, אחייניתו אורה בורודובסקי, גיסתו צביה שרתוק וחברו יצחק בן יעקב. האנדרטה לצד הכביש הראשי נמצאת במרכז במה מרוצפת אבן. ההנצחה ביוזמת ידידי המשפחה, בוצעה בתש"י (1950) ומתוחזקת ע"י מועצה אזורית לב השרון ותלמידי קריית חינוך "דרור".

 

עברנו ממזרח לשולי מחציבה כורכר גדולה ומגודרת והתחלנו את הקטע האחרון שהחל מצפון לחלק המערבי של יער אילנות והלאה לעבר אבן יהודה

 

אלה מראות בדרך דרומה לאבן יהודה.

 

המשכנו דרומה, עקפנו את אזור התעשיה של צורן הנמצא ממערב לכביש 4. חצינו את כביש הכניסה להדסים. המשכנו דרומה ונכנסנו לתחום אבן יהודה. החלטנו שבגלל החום נרכב דרך היישוב בדרך חזרה. וזה היה המסלול בתוך אבן יהודה

 

 

 

אבן יהודה – הינה מועצה מקומית בשרון המשתרעת על פני שטח של כ-8,200 דונמים כוללת בתחום שיפוטה את כפר הנוער "הדסים" של ויצו הדסה.  היא גובלת במזרח במועצות המקומיות קדימה ותל מונד, בצפון במועצה אזורית לב השרון, במערב בנתניה ובמועצה אזורית חוף השרון בדרום-מערב. באבן יהודה מתגוררים בה כ-13,500 נפש.

 

 

אבן יהודה נוסדה בחנוכה תרצ”ג (1932) על ידי אגודת ”בני בנימין” – אגודה של בני המושבות הראשונות שרכשו בכספם קרקע להתיישבות חדשה על מנת להקים מושבת הדרים. במקביל רכשה קבוצת מורים מהגימנסיה ”הרצליה” בתל-אביב קרקע להתיישבות עתידית שלהם, שלא קמה, הלא היא תל-צור. ממערב נרכשו קרקעות נוספים על ידי פועלי מפעלי ים המלח שחלמו על בית בכפר לעת פרישה והקימו את ”באר גנים”. בשנת 1934 הגיעו מספר משפחות עולים חדשים מתימן. בשנת 1935 הגיעו עולי סיטקוב מפולין, קבוצת ”מכבי” (צעירים מרומניה) וקבוצת בית”ר.  בשנת 1944-45 הגיעה קבוצה נוספת של עולי תימן. העליה הגדולה הגיעה מיד לאחר קום המדינה. מעברת אוהלים הוקמה בחולות ליד כפר נטר ואחריה נבנו שיכוני עולים לתושביה. עם קום המדינה סופחו לשטח המושבה קרקעות נוספות – מצפון כפר צור ותל צור, ממערב באר גנים ומדרום אדמות מדינה לשיכון העולים החדשים. כעבור מספר שנים החליט שר הפנים לגרוע מאבן יהודה חלק מהשטחים מדרום ולהעבירם למועצה האזורית חוף השרון. בשנות השבעים הזדקנה המושבה, הצעירים עזבו לערים הסמוכות והישוב נראה ככפר גמלאים. תוך חצי עשור – מיד לאחר מלחמת יום כיפור – ארע המהפך. זוגות צעירים ובעלי משפחות צעירות זרמו למושבה שהחלה לצמוח בקצב מהיר. היא לא הפסיקה מאז. הבנייה בה מאופיינת הן בסגנון כפרי נמוך קומה והן בבתים באדריכלות עירונית רוויה. בדירוג הכלכלי-חברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבן יהודה נהנית ממיקום גבוה במיוחד (8 מתוך 10). בשנת 2007 עבר בית הספר האמריקאי הבינלאומי (The Walworth Barbour American International School in Israel) לקמפוס חדש באבן יהודה.

 

כאמור רכבנו באבן יהודה לאורכה

 

כאמור, באבן יהודה רק חלפנו. בתכנית לבצע גם בתוכה סיור מפורט. לא החמצנו את אחד ממגדלי השמירה של המושבה בימיה הראשונים.

 

הגענו לקצה דרך רבין בדרום אבן יהודה. דרך צומת הכניסה הגענו לכביש 553. רכבנו בזהירות יתרה בשוליו. נכנסנו לתחום תל יצחק ושם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

הטיול שלנו הסתיים אחרי קצת יותר מארבע שעות. יצאנו לדרך בשעה 06:00 וסיימנו בשעה 10:00 קצת אחרי שהתחיל החום.

 

כאמור חלק ניכר מהמסלול עבר בשטח הפתוח. בקטעים קצרים מאוד מאוד בגלל החול נאלצנו לרדת מהאופניים וללכת ברגל. גמענו מרחק של כ-32 ק"מ שברכיבה בהם לא נדרש מאמץ דרמטי

 

נהינו מאוד לחוות תוך כדי רכיבה את הנופים החקלאיים המגוונים, בין הפרדסים, בין שדות התות, בין מקשות אבטיחים וגם בין שדות גידול דשא. אהבנו (אני פחות) את הרכיבה בחורש הנטוע שבאזור. התרשמנו מאוד מ"שמורת עציץ" של יער אלוני קדימה, 

 

היה מעניין להיכנס לחלק מהיישובים לאורך המסלול והתרשמנו גם מהיישובים העירוניים שנוסדו כמושבות חקלאיות והיום הם יישובים עירוניים פרבריים במטרופולין המרכז. 

 

היה לנו טיול מענג של חברה נעימה במזג אוויר סביר.  

 

ניתן לומר שלאחר הטיול שלמדנו להכיר את חלק מלב השרון. תוך כדי הטיול ולאחריו עלו בראשי רעיונות לטיול נוספים שבעקבותיהם נוכל להשלים את התמונה על אזור זה.

 

לסיום, תודה מגיעה לאלי שחר שהכין את המסלול, למד אותו והוביל את הטיול והשכיל לקצר את המסלול שכבר נעשה חם.