ביום שבת (23/7/2026) ה"המשוטטים במשעולי השרון" – קבוצה שהחלה להתגבש בזמן האחרון – יצאה מתל יצחק לדווש במרכז השרון לטיול במסלול שתכנן והוביל אלי שחר.

 

 

אלה היו אנשי החבורה:  אלי שחר, אלי קרייף , ליאונרדו לם, ארנסטו סקלרובסקי (כולם מתל יצחק), מיכאל סופר (ת"א), אמנון אלבי (רמת גן) ואני (מבשרת ציון). כמו בטיולים קודמים, הצטרפה אלינו רוני רווה, הבת השלי (קריית השרון, נתניה). הייתה זו קבוצה מגובשת של שמונה אנשים. כולם נחמדים, חביבים, מפרגנים ואוהבים לטייל בחברותא.

 

זה היה מסלול הטיול שהיווה טיול המשך לקודם באזור במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים שנעשה לפני מספר שבועות. מסלול זה יוצג להלן בפירוט לפי ששה קטעים.

 

 

כותרת הטיול משקפת את האזור שבו טיילנו ואת הנופים בהם עברנו. כמו בטיול הקודם, גם הפעם רכבנו לרוחב השרון, ליתר דיוק חצי רוחב בין יחידות הנוף האלה המוצגות בתרשים להלן: גבעות החול האדום, רכס הכורכר המזרחי, אבוס המזרחי שנקרא אבוס השרון, רכס הכורכר המרכזי, האבוס המערבי שנקרא אבוס החוף והחולות מעל רכס הכורכר המערבי. רכבנו גם בתוך ערוץ נחל פולג המוכר והיפה.

 

 

הטיול החל בתל יצחק. יצאנו מתחום הקיבוץ ורכבנו לעבר מתחם נווה הדסה ועקפנו אותו ממזרח ורכבנו לכיוון דרום.

תל יצחק  קיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון, שייך לתנועת "הנוער הציוני" והוקם בשנת 1938 כישוב חומה ומגדל על ידי עולים מחבל גליציה שבפולין. הוא נקרא על שמו של יצחק שטייגר שהיה ממנהיגי תנועת הנוער הציוני בגליציה. גרעין הראשונים היה קטן מאוד ובשנת 1941 התאחדו עם חברי תל-יצחק, חברי קיבוץ "שורשים". מאוחר יותר הצטרפו ניצולי שואה חברי "הנוער הציוני" ששרדו את התופת והגיעו לארץ. בראשית שנות החמישים הגיעו לתל-יצחק הראשונים מבין מגשימי "הנוער הציוני" בדרום אמריקה שחיזקו את שורותיו של הקיבוץ. במהלך השנים נוספו לתל-יצחק בני הקיבוץ שנולדו במקום והפכו לחברים. לאורך השנים עברו בתל-יצחק גרעיני נח"ל, עולים חדשים שהגיעו לארץ לאורך כל שנות המדינה וזוגות ויחידים מהעיר ומקיבוצים אחרים. כיום מונה אוכלוסיית תל-יצחק מאתיים חברים ותושבים ושבעים ילדים. להרחבה נוספת ראו במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים

 

נווה הדסה הינו כפר נוער, הוא נוסד ב-1949 על ידי עליית הנוער, קיבוץ תל יצחק ארגון נשות הדסה בארצות הברית וארגון "יסודות" (ארגון כפרי הנוער של "הנוער הציוני"). הכפר משתרע על פני כ-100 דונם וכולל בתוכו מגרשי ספורט ובריכה. נווה הדסה מונה כ-360 חניכים, מהם 250 לומדים בחטיבת הביניים של הכפר, ו-50 בחטיבה העליונה . בשלב הבא, ממשיכים החניכים לחיות בכפר וללמוד בבית הספר המשותף "חוף השרון" ובבתי ספר אחרים. כל התלמידים לומדים בתנאי פנימייה. בין חניכי הכפר יש כ-60% מהילדים הם עולים מחבר העמים ומאתיופיה היתר, ילידי הארץ.

 

טרם הגלישה למטה עצרנו לתצפית לכיוון דרום ראינו את המאגר הגדול שנקרא מאגר פולג ואת מתחם בית כלא הדרים, שנבנה סביב מבנה מצודת טיגרט שנקראה משטרת תל מונד.

מבנה משטרת תל מונד הוקמה על ידי ממשלת המנדט בימי בראשית שנות ה-40 כלקח מדיכוי המרד הערבי הגדול, והייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ. להרחבה ראו מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת וגם תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל.

 

המשכנו לגלוש במורד לכיוון דרום

 

 

בקצה הירידה הגענו לנחל דרור, שהוא יובל של נחל פולג. פנינו מערבה לעבר החיבור של נחל דרור עם נחל פולג.

 

 

נחל פולג הוא אחד הנחלים החוצים את מרכז השרון למלוא רוחבו ומנקז שטח כולל של כ- 120 קילומטרים רבועים. שטח האגן שלו קטן ביחס לנחלי החוף האחרים. בניגוד להם לנחל זה אין כלל יובלים המגיעים מאזורי ההר, ולכן הנחל הוא נחל אכזב. רק בחלקו התחתון יש בנחל מים כל השנה, שמקורם בעיקר במי שפכים.  גבולות אגן הניקוז של הנחל הם: אגן נחל אלכסנדר מצפון וממזרח ואגן נחל ירקון בדרום ובדרום- מזרח. הנחל, שאורכו כ- 17 קילומטרים, מתחיל את דרכו בסביבות קיבוץ רמת הכובש ובפאתי העיר טירה. והוא מתפתל בין פרדסי השרון. ליד מושב בצרה, הנחל פונה צפונה כדי לעקוף רכס הכורכר המזרחי של השרון לעבר העמק שמדרום לתל יצחק ואחר כך ממשיך מערבה בין אודים ויקום. סמוך למושב אודים חוצה הנחל את רכס כורכר נוסף (הרכס התיכון) כשהוא נעזר בפרצה מלאכותית. לקראת השפך, הנחל עובר בדיונות חול מצפון לרכס הכורכר המערבי, והוא נשפך לים מצפון למכון וינגייט.

 

 

לנחל פולג ישנם מספר יובלים והעיקריים הם:
– נחל אודים מגיע אליו מכיוון צפון ומנקז את הגבעות אבן יהודה וכפר נטר;
– נחל דרור, המנקז את צפון גבעות תל מונד ואליו ליד מאגר תל יצחק הסמוך לכלא הדרים הקולט את מי שיטפונות החורף ואת הקולחים הזורמים בנחל אליו מצטרפים
– נחל חירות ונחל משמרת שראשיתם בגבעות שמדרום לתל מונד. נחל דרור נשפך לנחל פולג מדרום לתל יצחק.
– נחל רשפון המגיע מכיוון דרום וזורם צפונה באבוס המזרחי ומצטרף לנחל פולג באזור שבין יקום ותל יצחק.
– נחל רעננה הוא יובל נוסף המגיע אליו מכיוון דרום ומנקז את הגבעות שמצפון לעיר
רוב קטעי הנחל ויובליו, ברחבי האגן, הם תעלות מלאכותיות שנחפרו בסמוך (פחות או יותר) לתוואי האפיקים הטבעיים בשל סוג הקרקעות בהן עובר הנחל.

 

 

לאחר החיבור בין נחל דרור ונחל פולג עלינו על גשרון. חצינו את נחל פולג ומכאן רכבנו לאורך הגדה הדרומית.

 

רכבנו מאות מטרים ופנינו שמאלה דרומה ורכבנו בתוך מטע אפרסימון.

 

 

שיצאנו מתחום המטע ממזרח לנו יכולנו לראות את גבעת הכורכר שגובה רק 28 מ' והיא חולשת על כל סביבתה.

 

 

גבעה זו שהיא חלק מרכס הכורכר המזרחי של השרון נודעה בתקופת המנדט ובשלהי התקופה העותמאנית בשם "תל רומאן" כמוצג במפה למטה.

 

 

על גבעת תל רומן עליה כבר עליתי לפני שנתיים. לא ידעתי עליה כלום. הטיול הקודם במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים עברנו ליד הגבעה ולא עלינו עליה. אז ידעתי שהייתה חלק מהמערכה במלחמת ארץישראל במלחמת העולם הראשונה. לאחר טיול זה למדתי מאבי נבון ומעירן תירוש אנשי העמותה לחקר מלחמת העולם הראשונה. גבעה זו הייתה מתחם מבוצר של התורכים שהיה חלק מקו החזית שנוצר בעקבות העצירה ב"קו העוג'ות", יותר נכון לומר הקו בין ארסוף במערב ובין ראס אל עין במזרח שעבר דרך המקומות שהיום הם צפון רעננה, כפר סבא והוד השרון. זה היה קו החזית בקיץ 1918 אותו החלו הבריטים לפרוץ ב-19 בספטמבר 1918. פריצה זו הייתה ראשית המערכה בקרב מגידו שהסתיים ב- 25 בספטמבר 1918. על גבעה זו חולשת על כל סביבתה מכל ארבעת העברים ובמיוחד על המעבר ליד עין זוריקה ניתן למצוא עדין שרידי ביצורים של הצבא התורקי.

 

 

המשכנו לרכוב בין המטעים.

חצינו את כביש 551

כביש 551 הוא כביש רוחב מקומי בשרון המורכב הכביש משני קטעים קצרים, הראשון בן 1.5 קילומטר הנמצא סמוך בין קיבוץ ניר אליהו וקיבוץ אייל, וקטע נוסף שנמצא במחלף הדרים (אורכו כקילומטר), כאשר הכביש עובר מתחת לכביש 4 ומגיע עד לקריית שלמה. החברה הלאומית לדרכים תכננה ליצור רצף של כביש רוחב זה בין כביש חוצה ישראל , כביש 6 לבין כביש החוף. כביש 2. לפי התכנית המקורית היה הכביש אמור לחצות את כביש 4 במחלף הדרים בתוואי הנוכחי הקיים ולהמשיך הלאה מערבה באזור הטיול, כמוצג למטה במפה, דרך השטח שבין בני ציון וחרוצים מדרום לבין תל יצחק מצפון,  עד לכביש 2 במערב. תכנית זו נתקלה בהתנגדותם של יישובים בשרון ושל החברה להגנת הטבע. בעקבות ההתנגדות, המועצה הארצית לתכנון ובנייה בחנה את התכנית והחליטה (14.9.10), להסיט את תוואי כביש 551, מעט דרומה כך שיחלוף לאורך גבולה הצפוני של רעננה, כמוצג במפה. חלופה זו המכונה "כביש 541", מאפשרת לשמר את המרחב הפתוח של נחל פולג. אורך הכביש שתוכנן הוא כ-13 קילומטר ועלות הקמתו הוערכה בשנת 2008 בכ-300 מיליון שקל. בשנת 2014 משרד התחבורה לא קיבל את החלופה והמשרד מקדם שוב את התוכנית המקורית. ימים יגידו אם תתממש. סביר להניח שלא! סכנת הפגיעה במרחב פולג בתוקף ועדין לא פגה.

 

 

והמשכנו לכיוון דרום דרך השדות

 

גבעות החול האדום – היא רצועה אורך בשרון של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון, בין נחל הירקון בדרום ובין נחל אלכסנדר בצפון. רוחבה של רצועה זו הוא 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו ויער אלוני התבור שהיה בה מנעו בעבר את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון.
גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

 

תוך הרכיבה הסטת המבט לכיוון ההפוך אפשר תצפית טובה לכיוון מערב ולצפון מערב לעבר דרום נתניה.

 

התקדמנו לעבר המתחם שנמצא לקריית מתחם בית החולים גן שלמה

 

מתחם צעדים, ביה"ח קריית שלמה, הוא בית לתשושי נפש המופעל בשיתוף משרד הבריאות ומשרד הרווחה עבור אוכלוסיות בעלי צרכים מגוונים, חלקם בקצה הרצף. במקום מסגרות המציעות קשת שירותים רחבה לאוכלוסיות מיוחדות, הסובלות מכפל וריבוי אבחנות, ובכך מונע טלטול מיותר של המטופלים בין מערכות הבריאות והרווחה.

 

למקום בו נמצא ביה"ח קריית שלמה יש היסטוריה מרתקת ועליה למדתי טיפין טיפין בעת האחרונה בעקבות שני הטיולים באזור, כפי שיוצג להלן.

על מנת לכתוב את סיפור הטיול במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים הסתייעתי גם במפה מאמצע שנות ה-40' לעיל. במפה מצוינת נקודה בשם גן שלמה. לא ידעתי מהו המקום. לא היכרתי אותו. ידעתי שגן שלמה הוא שמה הנוסף של קבוצת שילר ליד רחובות. רפי רגב, חברי ורעי, איש ידיעת הארץ אותו אני מכיר למעלה מארבעה עשורים, הפנה אותי למדריך וילנאי א"י משנת 1941, עמ' 132 ושם צוין שגן שלמה הוא מתחם פרדס שניטע בשנת תרצ"ב  1932. עוד מוסיף וילנאי שהגן נקרא על שמו של הרב שלמה הכהן אהרונסון שהיה הרב הראשי האשכנזי הראשון של העיר תל אביב.

אז למדתי שהרב שלמה הכהן אהרונסון (אלול ה'תרכ"ג, 1863 – כ' באדר ב' ה'תרצ"ה, 1935) כיהן כרבה של תל אביב משנת ה'תרפ"ג (1923) עד שנת ה'תרצ"ה (1935) יחד עם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל. תפקידו כרב ראשי העסיק חלק גדול מזמנו, אך במיוחד נתן דעתו לחיזוק החיים הדתיים ולגיבוש ארגונים, וכן ייסד, יחד עם הרב מאיר בר אילן, את ישיבת תל אביב. ייתכן ושם המקום גן שלמה ניתן לאחר מות הרב בשנת 1935. שסיפרתי זאת לעמית דן גזית הוא אמר שאינו בטוח שגן שלמה נקרא על שם הרב הראשי של תל אביב וההסבר יובא מיד.

לאחר הטיול הקודם, במרכז השרון, מתל יצחק אל גבעות החול, אבוס החוף והמצוק מעל הים, אלי שחר בדק את הנושא אצל רועי מרום מאבן יהודה, (מומחה לנושא השרון בתקופה העות'מאנית ובימי המנדט). ממנו הוא למד וסיפר לי שגן שלמה היה אחוזה משפחתית של משפחת בן יאיר, אנשי לח"י, שהוקמה בשנת 1934 ופעלה עד לשנת 1952.
אז נותרתי עם שתי שאלות: הראשונה, מי זו משפחת בן יאיר שנמנתה עם אנשי לח"י ורכשה את הקרקע והקימה עליה את החווה? פניתי לעמותת יוצאי הלח"י וטרם התקבלה תשובה. אני עדין מחכה. כאמור, ידוע שמאז שנת 1952 שטח גן שלמה הוא בשימוש המדינה וכיום משרד הבריאות ומשרד הרווחה מפעילים את מוסד זה. בעניין זה השאלה השניה כיצד הועברה הקרקע הפרטית לידי המדינה? האם נמכרה? האם הופקעה?

לאחר הסיור המשכתי לברר את הנושא. אבי נבון, הציע לי לפנות לדן גזית, חבר קיבוץ גבולות, ארכיאולוג שחוקר את תולדות הנגב המערבי ובעת האחרונה חוקר את שלהי התקופה העות'מאנית שחקר אודות חיים בן יאיר שרכש קרקעות בנגב המערבי על בסיס ארכיון המשפחה שהופקד אצלו. כך עשיתי. בשיחה טלפונית דן סיפר בקיצור על מחקרו ועל המאמר שכתב חיים בן יאיר – חלוץ גואלי הקרקעות בחבל הבשור והתפרסת בכתב העת עתמול בגילון 192.

להלן תמצית – חיים בן יאיר היה ממשפחת יוסף יאיר שנמנתה על מחדשי הישוב היהודי בעיר עזה בשנות ה-80 של המאה הי"ט. מוצאה של המשפחה היה ממצרים, לשם הגיעה בראשית המאה מהבלקן העות'מאני והתיישבה בתחילת ביפו ומשם עברה לעזה. לאחר שנים אחדות בעזה עברה המשפחה להתגורר בח'אן יונס ואחד מבניה, אברהם בן יאיר, כבר בצעירותו עלה לגדולה והיה לסיטונאי אמיד ששלח ידו גם ביבוא וביצוא תוצרת חקלאית ועסקיו השתרעו מהודו ועד כוש – במלוא מובן המלה.  אברהם רכש בתים ומגרשים בח'אן יונס והיה מכובד ומקובל על כל שכניו, שכינוהו "אבו עייש". בשנת 1906 , בהיותו בן 21, נשא אברהם לאשה את בתו של החכם נחמן בטיטו, ה"ראשון לציון" מירושלים, ונולדו להם שלושה בנים ושלוש בנות, אך איתרע מזלם ואברהם נפטר בדמי ימיו. לאחר מותו בשנת 1932, עברה המשפחה לירושלים ובנו הבכור חיים (שנולד בערב סוכות תרע"א – 1911) עזר לאמו האלמנה בפרנסת המשפחה ובעקבות אביו עסק אף הוא במסחר סיטונאי של מוצרי חקלאות.  חיים היה משכיל ושלט היטב בשפות עברית, לאדינו, ספרדית, צרפתית, אנגלית, גרמנית, איטלקית וכמובן ערבית ספרותית וניבים אחדים של ערבית מדוברת; בשנת 1930 סיים בהצטיינות לימודי הנהלת חשבונות בבי"ס "שעורים למסחר" של שערי ונפחא בירושלים.
משפחת בן יאיר לא ניתקה את קשריה עם ח'אן יונס ומידי קיץ ירדה לעיירה כדי לפקח על נכסיה במקום. חיים היה מעורב בחיי המקומיים, הכיר היטב את השייח'ים של הבדואים בנגב, בעבר הירדן ובצפון סיני והיה מקובל עליהם כאיש סודם. בשנים 1930-1932 שככה הסערה הפוליטית בנגב לאחר תום מאורעות תרפ"ט (1929) והבדואים החלו שוב להציע למכירה קרקעות שבחזקתם. חיים בן יאיר זיהה את ההזדמנות ובניצול קשריו החל לרכוש חלקות קרקע: בהתחלה "קרוב לבית" – באיזורים דרומית לעַבַּסַן ומזרחית לעיר עזה ואחר כך נחלות רחבות ידיים בין גבולות (דהיום) לחורבות חלוצה, מגרשים בבאר שבע ובסביבתה וכן יותר צפונה, באיזור בארי-רעים (דהיום); בהמשך דרכו גייס משקיעים וקנה הר שומם ליד בית לחם (היום שוכן עליו בי"ס-שדה הר גילה) וחלקות בשרון. רכישת חלקות מהבדואים בשנות ה-30 היתה כרוכה במערכת מסועפת ומפרכת של הסכמים וחוזים עם בעלי הקרקע ושכניהם ובמאבק משפטי מתיש בפקידות הבריטית. כדי ליעל את ההליכים, התקשר חיים עם עורך-דין בהסכם שותפות ובכך כרה לעצמו בור: כשהחל "המרד הערבי" (מאורעות 1936-1939) נותקו הקשרים העסקיים בין הגורמים (הבדואים, היהודים והבריטים), ההליכים המשפטיים הוקפאו, קרקעות היהודים בנגב נותקו עקב הסכנות בדרכים – ומסתמן חשד כי עורך הדין של חיים מעל בשותפות והעביר לקק"ל את כל אדמות בן יאיר בנגב. מכל מקום, כאשר ניתן היה סוף-סוף לרדת לנגב בביטחה, התברר לחיים כי עמל חייו ירד לטמיון (של המוסדות הלאומיים) ובעיניים כלות ראה את הישובים היהודיים החדשים בנגב תוקעים יתד על אדמותיו. כנראה שזה היה גורל קרקעותיו בשרון שהועברו או נמכרו לקרן הקיימת.
מאז פעמים אחדות תבעה משפחת בן יאיר פיצויים על רכושה ממינהל מקרקעי ישראל, אך התביעה נדחתה על הסף כדי שלא יווצר תקדים  משפטי לפיצויי הבדואים בנגב על אדמותיהם שהופקעו.

מה שסיפר לי דן גזית על חיים בן יאיר שרכש את הקרקע, ותקציר המאמר ששלח השלים לי עוד חלקים חסרים מהפסיפס. הקרקע של חוות גן שלמה נרכשה על יזם וסוחר נדל"ן ובצוק בעיתים הועברה לקרן קיימת ואחר כך למדינה. התמונה עדין חסרה אך כעת יותר ברורה. 

 

מגן שלמה המשכנו דרומה בתוך מקשת האבטיחים בפאתי חרוצים. המראות מדברים בעד עצמם.

 

חָרוּצִים הוא יישוב קהילתי השייך למועצה אזורית חוף השרון. היישוב הוקם בשנת 1951. בשנת 1949 הוקמה במקום מעברת עולים שעבדו בפרדסי הסביבה וגם במשקי הכפר.  במקור נקרא היישוב "גן חנה לאה רוז", על שם תורמת אמריקאית, אך הוא הוחלף בהמשך ל"חרוצים". עד לשנים האחרונות, כמעט כל תושבי חרוצים התפרנסו מעבודה חקלאית. כיום מתגוררים בו בצוותא ובהרמוניה ותיקים לצד תושבים חדשים כ-742 תושבים.

 

 

התקדמנו לעבר פאתי שמורת חרוצים צפון

שמורת חרוצים צפון –  השמורה משתרעת על גבעות החול האדום בשדות ממערב למושב חרוצים, בקרקעות חמרה וחוסמס. שטח זה נחשב לשמורת קרקעות החמרה הגדולה ביותר בישראל, והוצע כשמורה באמצע שנות ה- 80' אך טרם הוכרז רשמית בגלל שהקרקעות הן בבעלות פרטית. נוף השטח הוא בתה ושיחייה של קידה שעירה, קורנית מקורקפת וסירה קוצנית, בה אותרו כ-150 מיני צומח. בשטח אותרו מינים נדירים רבים, ובכללם געדה קיפחת, בוצין ביירותי, אזוביון דגול, שמשונית הטיפין ותורמוס שעיר. כמו כן יש בשטח מגוון גיאופיטים אירוס ארץ-ישראל. בשמורה בולטים שיחים רבים של המטפס שרביטן, וכמו כן פזורה בשמורה פסולת ישנה, הפזורה באזור שנים רבות.

 

שם יכולנו לצפות לראשונה מערבה לעבר האבוס המזרחי, שנמצא בין רכס הכורכר המזרחי, בה נמצאת שמורת חרוצים צפון ובין רכס הכורכר האמצעי בו זורם נחל רשפון ובו נמצא תוואי מסילת הברזל בין תל אביב ובין חדרה.

 

זה היה המסלול בו רכבנו מקרית שלמה לעבר שתי שמורות הטבע.

 

משולי שמורת חרוצים רכבנו לעבר שולי שמורת בני ציון

 

 

 

שמורת בני ציון משתרעת על קרקעות חמרה וחוסמס. שטחה 99 דונמים, והיא הוכרזה כשמורת טבע עוד בשנת 1968 – מה שהופך אותה לאחת השמורות הוותיקות בישראל. בהן גדלה גריגה של קידה שעירה, מתנן שעיר, צחנן מבאיש ולוטם מרווני (חמרה), ובתה של קורנית מקורקפת וסירה קוצנית (חוסמס), ומינים נוספים, ביניהם נדירים – געדה קיפחת, אזוביון דגול, נעצוצית סבוכה, לשון-אפעה קטנה, ושרידי היער הטבעי – שלושה אלוני תבור ומספר שיחי עוזרר קוצני. בנוסף, השמורה עשירה בגיאופיטים וביניהם חצבים, חבצלת קטנת-פרחים, סתוונית היורה, צבעוני ההרים ועוד.  בקיץ 2002 נשרף רוב שטח השמורה. בתחומי השמורה נמצא אתר העתיקות ח'רבת ג'יוס ובו שרידי גת ורצפת פסיפס פשוטה ללא עיטורים. שנים רבות, לאחר שנרמסה, נחרצה ונפגעה מעומס מטיילים, החליטו ברשות הטבע והגנים כי שמורת בני ציון שבשרון זקוקה לפסק זמן, במהלכו תהייה השמורה סגורה למבקרים למשך שלושה חודשים עקב פעולות שיקום ואישוש חיוניות. ואיך בכלל קרה שהשמורה הקטנה, החשובה והיפה – המשמשת בית למגוון צמחים בסכנת הכחדה – נמצאת בעצמה בסכנה חמורה? בשנת 2015 נסגרו שבילי הטיול העיקריים בשמורה, לצורך שיקום הקרקע כתוצאה מסחיפת קרקע מואצת. להרחבה על השמורה ונסיבות סגירתה

 

 

 

הגענו לחווה בראון שנמצאת ממול לפינה הדרום מערבית של שמורת בני ציון וממערב למושב בני ציון על הדרך המחברת אותו עם כביש החוף דרך חציית מסילת הברזל.

 

בני ציון – נמצא בתחום המועצה אזורית חוף השרון מונה כיום כ-1044 תושבים, כ-320 משפחות. הכפר הוקם בשנת 1947 על ידי מחלקת המעמד הבינוני של הסוכנות היהודית ומועצת החקלאות הפרטית – איגוד שריכז חקלאים פרטיים שעד אז עבדו אדמות חכורות ובקשו נקודת קבע משלהם. אדמות היישוב, כ-750 דונם קרקע באזור "גבעות רעננה", ליד המושבה רעננה, נקנו על ידי מסדר בני ציון. הסוכנות היהודית והקרן הקיימת הקימו את התשתית לכפר, חפרו באר מים, מחנה צריפים למגורים, חדר נשק, בריכה לאגירת מי גשמים ושני אוהלים. התארגנה קבוצת מתיישבים ראשונה שמנתה 15 משפחות ונקבע מועד העלייה לקרקע. בין המתיישבים האלה היו חקלאים פרטיים, חיילים יהודים משוחררי הצבא הבריטי שחלקם היו גם בשבי הגרמני, חיילי הבריגדה וניצולי שואה. חברת רסקו בנתה את בתי המתיישבים ואת מבני הציבור. מסדר בני ציון ליוו את הקמת הכפר לאורך כל הדרך ובהתאם לכל הצרכים. עם הזמן, נוספו קבוצות נוספות של מתיישבים בכפר. בני ציון הוקם כאגודה חקלאית שיתופית שיסודה היה בערבות הדדית. החקלאות מכילה כ-3,000 דונם, עיקרם פרדס ו-300 דונם אבוקדו, בעיבוד האגודה. קיימים עוד גידולי "ירוקים", לולים, ירקות, תפוחי-אדמה, פרחים וכמו כן, חוות לגידולי סוסים. הכפר מורכב מבסיס של נחלות (משקים מלאים), משקי עזר ודיירים בשכירות. בשנים 1974- 1978 נבנה שכון הבנים שכלל 12 יחידות אשר הוגרלו בין בני המושב. בשנת 1998 עבר הכפר תהליך "הרחבה" שהגדילה והצעירה את אוכלוסיית היישוב. מספר משפחות גרות בנחלת ההורים כ"בנים ממשיכים". במושב פועל בית-ספר (בית חינוך קהילתי) חוב"ב המשותף לילדי המושבים בני ציון, בצרה וחרוצים. בבית הספר לומדים כיתות א'-ו', והוא נקרא ע"ש אדש פרידמן שהיה אחד מיושבי הראש של הכפר.

 

למקום בו נמצאת החווה היסטוריה מרתקת בתולדות היישוב שתוצג להלן.

 

 

חוות העופות בה גם חוות סוסים נבנתה על חוות עלי קאסם בה נמצא קיבוץ געש בימיו הראשונים.

 

קיבוץ געש השייך לקיבוץ הארצי השומר הצעיר נמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון. הקיבוץ נוסד בשנת 1949 על ידי העולים הראשונים של תנועת השומר הצעיר בדרום אמריקה. במלחמת השחרור השתתפו מייסדיו בהגנה על קיבוץ נגבה, וביקשו להתיישב במקום בו נפלו שלושה מחברי הגרעין במקום שלימים הוקם קיבוץ שדה יואב. ראשי הקיבוץ הארצי שכנעו אותם "שגם חוף הים הוא ספר". בתחילה עלו המתיישבים הראשונים בסוף שנת 1948 לבית חווה "עלי קאסם" הנמצאת ממזרח לקיבוץ, מדרום לשמורת בני ציון וממערב ובצמוד למושב בני ציון, שכאמור הוקם בשנת 1947. חברי הגרעין המייסד של קיבוץ געש החליפו את אנשי קיבוץ "יד מרדכי". הם נמצאו במקום לאחר שהתפנו ממקומם בזמן הפלישה המצרית ושהו בו מחודש מאי 1948, עת התפנו ממקומם ועד נובמבר 1948, זמן קצר לאחר מבצע יואב לכיבוש צפון הנגב והסגת צבא מצרים ממנו שנערך בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1948.

 

 

ביום הטיול לא ידעתי מיהו עלי קאסם שעל שמו נקרא המקום. גם לא ידעתי מה נמצא במקום כעת.

 

שהגענו בטיול לשער החווה, אדם בשם דן ממושב בני ציון סיפר לנו שזאת חווה שנקראת "חוות בראון" על שם בעליה חבר מושב בני ציון ששם משפחתו בראון. לדבריו שטח החווה נמסר לבראון על ידי חברו אריאל שרון בעת שהיה אחראי על מנהל מקרקעי ישראל. לא ידוע באיזה אופן?

 

יום למחרת הטיול, באמצעות גלעד קסטין, חבר קיבוץ געש, הגעתי ללילך ברק אף היא חברת געש. לילך חקרה את קורות תולדות עלי קאסם ושרטטה את דמותו של האיש שעל שמו נקראת החווה. לילך פרסמה את מחקרה בעלון הקיבוץ ובאדיבותה שלחה לי אותו. תמצית המחקר פורסם בערך בויקיפדיה שנכתב על ידי לילך.

עלי קאסם, או בשמו המלא עלי קאסם עבד אל קאדר, נולד בשנת 1910 למשפחה מצרית שהגיע לארץ ישראל בשנות ה-40 של המאה ה-19. הוא היה אפנדי צעיר מטייבה, דמות ססגונית ומרתקת שקיבל את אדמות וואדי פאליק (נחל פולג נקרא בערבית נחל פאליק) שבשרון לעיבוד מידי הממשלה העות'מאנית כאדמות הקדש (ווקף). כבעל אדמות צבר קאסם כח והשפעה גדולה באזור הן בקרב הבדואים להם סיפק עבודה והן בקרב היהודים באמצעות תיווך מכירת קרקעות ערביות לקק"ל.

שיתוף הפעולה שלו עם היהודים נודע בפרשה הבאה: בקיץ 1931 זוג צעיר, יוחנן שטאל וסליה זוהר, יצא  לטיול רגלי בן יומיים שלושה מגימנסיה הרצליה בת"א לכיוון הרצליה ג' שם חנתה פלוגה של הקיבוץ המאוחד. בדרך, הזוג נרצח ע"י בדואים. יוחנן נדקר ונקבר בעודו בחיים סליה נאנסה ונרצחה באכזריות. גופותיהם הוטמנו בחול וכל המאמצים למציאתן העלה חרס. דעת הקהל היהודית שגעשה ורתחה תבעה חקירה מקפת והאשימה את המשטרה הבריטית באוזלת יד ובחוסר יכולת. אברהם דרויאן שומר צעיר וידוע מכפר-סבא, יד ימינו של ר' אברהם שפירא (לימים מזכיר ארגון השומרים) נענה לאתגר: כמומחה עתיר ניסיון בחקירות בקרב ערביי הארץ, ארגן רשת מודיעים ערבים באזור כפר-סבא-טול-כרם, שיתורו את הסביבה ויאספו אינפורמציה. דרויאן החליט להתקשר עם ידידו הטוב עלי קאסם עבד אל-קאדר שבאותם ימים עלי קאסם סבל מבעיות כלכליות וירד מנכסיו, הוא היה מאוהב בבתו של ראש עיריית טול כרם אך האב סרב להתיר את הנישואים בשל מצבו הכספי הרעוע של קאסם. דרויאן עשה מעשה. הוא ערך מסיבה בביתו והפגיש את קאסם עם אהובתו. לקאסם המאוהב הבטיח כי בתמורה למידע על רוצחי הזוג יקבל 300 לא"י וכך יוכל לרכוש מכונית ולהרשים את אביה של הנערה. קאסם החל לפעול מיד ואכן, לאחר עבודת שטח הצליח להביא את הפגיון ששימש ככלי רצח ואת שמות הרוצחים שעמדו למשפט. באוגוסט 1934 הותקף קאסם בידי בדואים באזור. הוא מיהר למשטרת הרצליה להתלונן, הרקע לטענתו היה הסיוע להסגרת נאשמי רצח הזוג בחוף הים אולם, ידוע היה כי עלי קאסם עשה הסכמים עם הפרדסנים היהודים בסביבה ( משק ברמן- חבקין, פרדס אפלבוים, גן שלמה, משק יכין ומשק האחים ליטבינסקי). תמורת פרוטקשן, הוא יעסיק שומרים להגן על פרדסיהם מבוזזים בדואים. שוטרי הרצליה מיהרו למקום ומצאו את אחד התוקפים מתבוסס בדמו, בכדי להגן עליו, הורחק עלי קאסם זמנית מהמקום בחזרה לטייבה.
בשנת 1935 בסקירה עיתונאית של ואדי פאליק נאמר כי עלי קאסם הוא השליט הכל יכול של ואדי פאליק, וגם אחיו נראו תדיר באזור. בסביבה לא היו בנמצא ישובים ערביים למעט שבטי בדואים נודדים. המשקים היהודים היו חשופים תדיר לונדליזם, כך למשל בשנת 1936 נעקרו 500 עצי הדר בגן שלמה (שנרכש שנתיים קודם מידי קאסם) באופן מפתיע, עקבות כלבי הגישוש הובילו לביתו של עלי קאסם עצמו. בשנת 1937 עלי קאסם נעצר לאחר שנחשד כשותף ברצח מישל מיטרי, ראש אגודת הפועלים הערבים מיפו. הסיבה לרצח מיטרי היתה השתדלות שעשה עלי קאסם אצל פועליו הערביים להצטרפות למפלגה הקומוניסטית. מיטרי התנגד לכך נחרצות. במיטת חוליו בבית החולים נערך מסדר זיהוי ומיטרי הצביע על עלי קאסם כאשם. למשפט הגיע קאסם "לבוש אירופית וגלוי ראש"

קאסם חלק את זמנו בין טייבה לואדי פאליק, בשנת 1941 היה שותף עלי קאסם לארגון חגיגה גדולה לכבוד "הצלב האדום" בטייבה. בחגיגה הודו נכבדי טייבה לממשלת בריטניה על מאמציה בהדיפת העריצות הנאצית -פאשיסטית. בחוות עלי קאסם בשרון היתה משתלה גדולה, כבעל נכסים רבים נהג עלי קאסם למכור את אדמותיו גם ליהודים ועל כך נחשב לבוגד בעיני הלאומנים הערביים, אדמת בני ציון למשל, נרכשה מידי עלי קאסם והוא אף השתתף בחגיגות העליה על הקרקע בשנת 1947. הקשרים הטובים עם היהודים הביאו לגיוסו של קאסם כמודיע בש"י, שירות המודיעין של ארגון "ההגנה" שעל בסיסו קמו שירותי הביטחון והמודיעין של מדינת ישראל. מפעיליו היו יוסף ויץ מהקק"ל, גד מכנס הנתנייתי, ואנשי ש"י בנימין גיבלי (שהיה קצין ש"י בשרון בשנות ה-40), דוד קרון ומשה הוכמן. עלי קאסם קיבל מהוכמן, מפעילו הישיר, סכומי עתק תמורת שירותיו. הקק"ל שילמה לו מאה לא"י לחודש, נוסף על הטבות חומריות מפליגות.
עם פרוץ מלחמת העצמאות הופקד הוכמן על שמירת ביטחונו האישי של קאסם מפני מתנקשים ערבים. ביוני 48' פונה קאסם לפנסיון סגור בכפר שמריהו, וכעבור זמן קצר הועבר לבית ברחוב יהודה הימית ביפו. בחסות קציני הממשל הצבאי הסתובב קאסם בחופשיות ביפו, בתל אביב ואף יצא לסיורים בארץ. בסיורים הללו נחשד כי קאסם אסף מידע והעבירו לידי הכוחות הערביים במטרה לטהר את שמו.

בשל החשד בבגידה נעצר קאסם במתחם הסגור של ערביי יפו בשכונת עג'מי. ב 16/11/48 נמצאה גופתו נקובת הכדורים בנחל כלח שביערות הכרמל, בצד הכביש לבית אורן. דוד בן-גוריון מינה ועדת חקירה בראשותו של יעקב שמשון שפירא, שגילתה כי בארי, ראש הש"י בימי קום המדינה וראש מחלקת המודיעין הראשון בצה"ל בדרגת סגן אלוף, נתן הוראה לקצין המודיעין דוד קרון לחסל את קאסם והלה חוסל עוד באותו יום. בארי טען להגנתו כי הורה על חיסולו של קאסם משום שהיה חשש רב שהלה יברח מישראל לאחת ממדינות ערב וימסור מידע ביטחוני לאויב עבור תשלום. כראש הש"י היה מחויב למנוע זאת. כמו כן, לא היה חוק שאוסר הריגה מסוג זה, וכי עונשי מוות היו מקובלים בקהיליית המודיעין באותה תקופה. בארי הורשע בחריגה מסמכות ונגזרה עליו פרישה מתפקידו ללא הורדה בדרגה. לאחר שנמצאה גופת עלי קאסם נחסמה דירתו שביפו. המשפחה שהתגוררה בואדי פאליק גורשה חזרה לטייבה והשטח נמסר לאנשי יד מרדכי לצורך עיבוד הקרקע, אנשי יד מרדכי סבלו גם הם מגניבות שהיו באזור של פרדות, סוסים וחמורים. בסיום המלחמה, כשחזרו אנשי יד מרדכי לקיבוצם יושבו בחווה חברי הגרעין הלטינו אמריקאי הראשון, הם חלוצי געש ושהו בו מ 1949 ועד 1952 שנת העליה על הקרקע. משפחתו של עלי קאסם עדיין מתגוררת בטייבה

 

אחרי ביקור באתר חוות עלי קאסם המשכנו בדרך מערבה. ירדנו לתוך האבוס המזרחי. חצינו את מסלילת הברזל. המשכנו מערבה על כביש 5511. פנינו ימינה בצומת הדרך לכיוון פאתי קיבוץ יקום.

 

זה המסלול בקטע השלישי.

 

 

 

רכבנו בדרך בשוליים המערביים של האבוס בין המטעים של קבוץ יקום ממערב ובין שדות הכותנה של יקום וגעש.

 

 

התקדמנו צפונה עברנו בפאתים המזרחיים של קיבוץ יקום שבנוי על רכס הכורכר במרכזי שבשרון.

 

יקום הוא קיבוץ השייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה האזורית חוף השרון. הקיבוץ החל את דרכו כ"קיבוץ א"י ד'", בשנת 1938, בסמוך לחדרה. המייסדים נאלצו להמתין כשמונה שנים עד שהוקצתה להם אדמה להתיישב בה בסמוך ל"ואדי פאליק". במהלך ההמתנה הצטרפו לקבוצה חברים נוספים מגרמניה, בולגריה ופולין. חברים בקבוצה נשלחו לעבוד ביישובים יהודיים מבוססים יותר, כמו בית גן בגליל. בלילה שבין 10-11 במרץ 1947, לפני קום המדינה, עלו חברי הקיבוץ לשטח אדמה שהיה באותה תקופה רווי בביצות ובקשיים קיומיים רבים אחרים. העולים למקום התרכזו בשפיים וממנה עלו לנקודה, הקימו מגדל מים, צריף מגורים וגדר היקפית. בעת העלייה מנה הקיבוץ 120 חברים ו-30 ילדים. למקום נקבע השם "יקום" אך חברי הקיבוץ התנגדו בתחילה לשם וערערו לוועדת השמות. שמות אחרים שהוצעו על ידי החברים היו "פלגים", "אשלים", "גבעים" ו"שער-ים" אולם כולם נדחו.
מאז העלייה על הקרקע יובשו הביצות, הופרח שטח הבעל והפך לקיבוץ משגשג. בשנת 2003 עבר קיבוץ יקום תהליך שינוי והפרטה כחלק מתהליכי ההפרטה המואצים של הקיבוצים בישראל. פרט לחקלאות, המתאפיינת בגידולי שדה ובמטעים, מתפרנסים חברי הקיבוץ מתעשייה ומשירותים. מפעל "פלסטיב", המפעל הגדול בישראל לייצור מיכלי פלסטיק, נמצא בבעלות הקיבוץ משנת 1964ה  ומניב חלק מהכנסותיו. בשנת 2008 נחתמה עסקה למכירת מחצית מאחזקות הקיבוץ במפעל לשותף אסטרטגי מתחום הפלסטיק. ברשות הקיבוץ מבני תעשייה, מסחר ומשרדים המנוהלים על ידי הקיבוץ. חלק מהכנסות הקיבוץ מתקבל מהפעלת מרכז מסחרי ותחנת דלק בכניסה לקיבוץ וכן, פארק תעשיות היי-טק המאכלס מספר חברות ידועות. כתוצאה מהתנהלות פיננסית מבוקרת והשקעות נבונות, נחשב הקיבוץ לאחד האמידים בישראל.

 

 

הגענו לערוץ נחל פולג. התקדמנו מערבה על הדרך מצד דרום לנחל. עלינו על גבעה, בעצם על רכס הכורכר מצפון לקבוץ יקום. על הגבעה נטעו חברי הקבוץ חורשה ובמרכזה בנו סוכה המשמשת נקודת תצפית. המקום נקרא בפי חברי קיבוץ יקום  גבעת השלום. עצרנו לאתנחתא קצרה.

 

 

ירדנו מהרכס לכיוון צפון לכיוון הנחל

 

נכנסנו לאחד הקטעים היפים של הטיול בשביל הצמוד לגדת הנחל. בתחילה רכבנו בתוך שביל צר בתוך "חורש" קנים.

 

התקדמנו והלכנו בשביל הצר למול הפרצה ברכס הכורכר.

רכס הכורכר המתנשא ממערב לעמק פולג, חוסם את אפיקו הקדום של נחל פולג, דבר שהביא להתפתחות ביצות ממזרח לרכס. כדי לנקז ביצות אלו, נחפרה פרצה קדומה – שער פולג – החוצה את הרכס. רוחב הפרצה בחלקה העליון כ- 20 מ' ובתחתיתה כ- 10 מ'. הפרצה נחפרה לראשונה כנראה במאה ה- 19 לפני הספירה, כחפיר הגנה לעיר הקדומה בתל פולג. הארכיאולוגים ישראל רול ואיתן איילון סבורים כי בתקופה הביזנטית, כאשר היישוב במרחב הגיע לשיא גודלו, הועמקה והורחבה הפרצה כדי לנקז את הביצות ממזרח ולאפשר עיבוד חקלאי. הפרצה הקנתה לנחל פולג את שמו בעברית ובערבית, וגם הצלבנים קראו לו "נחל הסלע המבותר". כינוי נפוץ למקום הוא "השער הרומאי", למרות שהפרצה קדומה בהרבה.

 

 

 

באזור הפרצה יש ריכוז יפה ומרשים של גיאופיטים, כמו חצב מצוי, נרקיס מצוי, סתוונית היורה, חבצלת קטנת-פרחים, רקפת מצויה, בן-חצב יקינטוני, אירוס ארץ-ישראלי, כלנית מצויה, נורית אסיה ועוד. נוסף לאלו, יש בשטח שיחי ועצי בר של אשחר ארץ-ישראלי, אלת המסטיק, שרביטן, צחנן מבאיש, מתנן שעיר ומספר מיני חורש אופייניים בהר אך נדירים בשרון – העצים אלון מצוי ואלה ארץ-ישראלית, והמטפסים קיסוסית קוצנית וזלזלת הקנוקנות. צפונית לפרצה, דרומית למושב אודים, צומחים המינים הנדירים דבורנית צהובת-שוליים וקחוון קצר-פירות.

 

טיפסנו על רכס הכורכר עליו נמצא תל פולג.

 

 

תל פולג היה מיושב ברצף החל מתקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה הרומית. תל פולג, שנחפר בשנות ה- 50' וה- 60', היה עיר מבוצרת בתקופה הכנענית, וייתכן שפרצת שער פולג נחפרה במקור כחפיר הגנה על העיר העתיקה. כריית כורכר בשנות ה- 50' לצורך סלילת כביש החוף, הרסה חלקים גדולים מהתל.
במהלך תקופת הברונזה התיכונה עברה פולג תהליך משמעותי של ביצור, שבמסגרתו נבנתה בה מצודה מוקפת חפיר בצִדה הצפוני של העיר. מצודה זו היוותה חלק ממערך הגנת הגבול הצפוני של ממלכת אפק הקדומה. החל מתקופת הברונזה המאוחרת, דרך התקופה הישראלית ועד לתקופה הפרסית התקיים במקום יישוב שלא היה מוקף בחומה. בתקופה הרומית החל לפעול במקום מפעל ייבוש הביצות של אגן נחל פולג; בעקבות זאת הועמק החפיר הכנעני בצידה הצפונה של פולג והחל לשמש בתור תעלת ניקוז, שאת שרידיה ניתן לראות עד היום בתחומי האתר. מפעל ייבוש הביצות המשיך לפעול בפולג עד לתקופה הערבית הקדומה, עת נסתמה תעלת הניקוז והוזנחה. כתוצאה מכך חזרו הביצות לאגן הפולג, מה שגרם לנטישת יישובי האזור. בתקופה העות'מאנית התקיים במקום יישוב ערבי קטן בשם ח'רבת אלפאליק ומדרום לו ישוב נוסף בשם ח'רבת א-זבאבידה.

 

מעל התל תצפית מרהיבה לכל הכיוונים.

 

 

זה היה המסלול בתל פולג וסביבתו.

 

ירדנו מהקצה הצפונית של התל על קו הרכס לכיוון דרום.

 

ירדנו במורד התלול והבלתי רכיב של הרכס והמשכנו בשביל הסבוך ממערב למרגלותיו.

 

המשכנו דרומה ואחרי מאות מטרים טיפסנו בשביל צר בעליה קצרה. יצאנו מתחום השמורה. המשכנו דרומה על הכביש למול בית העלמין. הגענו למתחם תחנת הדלק בכניסה ליקום. התכנסנו להפסקה להתרעננות ולשתיה. בהפסקה הייתה אתנחתא מהצילומים.

 

אחרי ההפסקה יצאנו לרכיבה בקטע החמישי של המסלול ורכבנו לעבר כביש החוף, הוא כביש 2 העובר באבוס השרון בין רכס הכורכר המערבי למרכזי שבמישור החוף..

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

 

 

את כביש החוף חצינו פעמיים. בפעם הראשונה היה זה בכיוון ממזרח לכיוון מערב דרך גשר מול צומת יקום. המשכנו ורכבנו לעבר שמורת החולות של חוף השרון. בדרך המקבילה לגדר רכבנו צפונה.

 

התקדמנו צפונה לעבר מכון וינגייט

 

זה היה המסלול

 

נכנסנו לתחומו

                                        חלפנו ליד מתחם תחרות אופנועים

 

חצינו את מכון וינגייט עד שער הראשי שלו

מכון וינגייט – המכון הלאומי לחינוך גופני ולספורט הוא מוסד להכשרת מאמנים ומדריכים בישראל ולקידום ספורטאים מחוננים. פעילות המכון כוללת רפואת ספורט, מחקר ושיקום חברתי. המכון נמצא בקצה הדרומי של תחום שיפוט של נתניה. המכון נקרא על שם של אורד צ'ארלס וינגייט שהיה קצין בצבא הבריטי, שהתמחה בלחימה זעירה (גרילה), והיה תומך נלהב של הציונות. בעת שירותו בארץ ישראל, בשנת 1938, יזם וינגייט את הקמתן של פלגות הלילה המיוחדות של ארגון ההגנה, בעקבות המרד הערבי הגדול, ועקב כך כונה "הידיד". במלחמת העולם השנייה שירת באפריקה ובאסיה, ונהרג בהתרסקות מטוס בהודו. לאחר נפילתו הוחלט בועד הלאומי להקים על שמו מוסד מרכזי לחינוך גופני בארץ ישראל, שמטרותיו הכשרת מורים לחינוך גופני, ארגון מחנות נופש לנוער ולעם, הכשרה גופנית לעולים ומחקר והסברה בשדה החינוך הגופני. המכון תוכנן לשמש מעין אוניברסיטה לחינוך גופני גבוה. בתחילת 1947 נודע שלצורך הקמת המוסד הוקצה על ידי קהילת ציון אמריקאית והקרן הקיימת שטח של 40 דונם בהרצליה לצורך הקמת המכון ונתקבלה הבטחה לתרומה של 10,000 לירות מדרום אפריקה לצורך ההקמה. בסוף 1949  בעקבות השטח המצומצם שהוקצה למכון בהרצליה, הוחלט להעבירו לאזור נתניה ולהקימו על 200 דונם שהוקצו על ידי הקרן הקיימת ועוד 50 דונם שהוחלט להפקיע במועצת עירית נתניה בתחילת 1951. הקמת המכון התעכבה בגלל העדר כספים והעבודות החלו בסוף שנת 1953. המכון נפתח ב-7 באפריל 1957.  להרחבה על הגופים הפועלים בתחום המכון והמתקנים העיקריים.

 

 

 

 

יצאנו מתחום מכון ונגייט וחצינו את כביש החוף בגשר מעליו מכיוון מערב לכיוון מזרח

 

ירדנו מהכביש לכיוון האתר בו נמצא מושב אודים בתחילת דרכו.

אוּדִים הוא מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית חוף השרון. זהו היישוב היהודי הראשון שהוקם בישראל לאחר קום המדינה. כיום מתגוררים במושב כ-1,200 תושבים. מושב אודים עלה על הקרקע מעט לאחר קום המדינה, היה זה באוגוסט 1948 כשעלו קבוצת ניצולי שואה לכאן והקימו ישוב (בתחילה כינו אותו הי אחזות) וקראו את שמו על שום הפסוק  בנבואת זכריה (ג, ב): "ויאמר ה' אל השטן: יגער ה' בך השטן, ויגער בך הבוחר בירושלים, הלא זה "אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ". כסמל לניצולי השואה. תחילה שכן המושב בצידו הדרומי של נחל פולג, אחר כך עבר לצידו הצפוני ושם הוא שוכן כיום. במרכז המושב עמד מבנה המזכירות וסביבו צריפים, ניתן לראות עדיין את משטחי בטון שעליהם עמדו הצריפים הראשונים. ממזרח למבנה ישנן שתי מערות קטנות בצלע הרכס, הן שימשו כרפת ודיר.

 

 

התקופה הראשונה של היישוב הייתה קשה, חברי המושב עבדו כאן בשעות היום, ועם רדת החשכה הלכו לישון במושב בני ציון ששוכן מדרום מזרח לאודים. רק שני שומרים נותרו במקום לשמור על הרכוש. סיפורה של שמירה זו מתואר באנדרטה שניצבת בחורשת האקליפטוס שממזרח למבנה המזכירות. החברים: זלמן דויטש אייזק פריד ואימרה שוורץ ז"ל,  שלשתם ניצולי שואה שעבדו ביום ושמרו בלילה – נהרגו על שמירת הישוב.  בשלהי קיץ 1948 בלילה שבין ראשון לשני י' באלול תש"ח, למקום הגיעו מסתננים ערבים, שהחלו באותה תקופה לפקוד יותר ויותר את השרון למטרות שוד ורצח. רצחו את שני השומרים, זלמן ואייזיק, ושדדו את נשקם. בן 18 שנים היה זלמן במותו, בן 21 היה אייזיק. שניהם הובאו למנוחות בבית העלמין האזורי שבאבן יהודה. למחרת אור ליום שלישי נותר במקום מארב שתפקידו היה ללכוד את המסתננים. כתוצאה מהלחץ והבלבול הרב, חלה טעות נוראה והשומר אימרה נורא ונהרג, הוא הובא למנוחות ליד שני חבריו.

 

כאן התחיל הקטע השישי של הטיול. בתחילה רכבנו לכיוון צפון  בגדה המערבית

 

חצינו את נחל פולג לגדה המזרחית והתקדמנו לכיוון דרום. עלינו לתוך החלק הדרומי של המושב וגלשנו מזרחה

 

משם חצינו את אזור מטעי הפאקן שמוצף בחורף.

 

המשכנו מזרחה וחצינו נחל אודים לפני מקום הצטרפותו לנחל פולג.

 

זה היה המסלול בדרך לתל יצחק

 

עברנו על יד האגם שנוצר במחצבה ממנה נכרה הכורכר לסלילת כביש החוף.

 

המשכנו מזרחה וחצינו את הגשר מעל מסילת הברזל מדרום לכביש 553.

לאחר חציית הגשר רכבנו מזרחה בין פרדסי תל יצחק. נכנסנו לתחום הקיבוץ בדרך אל המקום החנייה של כלי הרכב. שם הסתיים הטיול

 

 

אפילוג

הטיול הנחמד נמשך ארבע ורבע שעות מתוכן שלוש שעות רכיבה ושעה ורבע עצירות. בזמן זה רכבנו לרוחב כמעט מחצי השרון: 
– התחלנו בתל יצחק וגלשנו דרומה לעבר נחל דרור ורכבנו לאורכו עד החיבור שלו עם נחל פולג.
– רכבנו בתוך המטעים ממזרח למקום בו נמצאת ביצת פולג.
– ירדנו דרומה ונענו על גבעות החול האדום. עברנו ליד מתחם קריית שלמה מקום שיש לו היסטוריה עוד מתקופת המנדט.
– המשכנו בגבעות החול האדום והלאה בדרך המקבילה לקצה המערבי של שמורות הכורכר של חרוצים ובני ציון. 
– הגענו למקום בו נמצאת חוות לולי הפיטום שנבנתה על שרידי חוות עלי קאסם ובדיעבד  למדנו עוד פרק מעניין בתולדות הארץ.  
– ירדנו לאבוס השרון בו עובר מסילת הברזל בקו תל אביב – חיפה במקביל לערוץ נחל רשפון. 
– רכבנו ממזרח לרכס הכורכר המרכזי עליו נמצא קיבוץ יקום.
– בהמשך עלינו על רכס הכורכר בשני מקומות: בגבעת השלום מצפון לקבוץ ובתל פולג מול שער פולג. 
– הפסקה חביבה הייתה לנו במתחם צומת הכניסה ליקום.
– לאחריה חצינו את כביש החוף לעבר החולות למול מכון וינגייט. נכנסנו לביקור במקום. 
– חצינו שוב את כביש החוף ורכבנו בערוץ נחל פולג מזרחה למרגלות מושב אודים.
– חצינו את נחל אודים.
– המשכנו הלאה מזרחה חצינו את מסילת הברזל וחזרנו לתל יצחק.

 

מזג האוויר היה של יום קיץ שגרתי רגיל במישור החוף של טמפרטורה ממוצעת. בבוקר הייתה עננות קלה. מאוחר יותר התחמם אבל לא היה אובך. כך התאפשרו תצפיות מרהיבות. בהמשך התחמם עוד קצת. החום היה סביר. אבל הלחות הייתה מעט גבוהה זו האופיינית לחום יולי – אוגוסט. יש כאלה שאמרו שהלחות הייתה סבירה. טוב! הם רגילים אליה. אני לא!

 

עוד אוסיף בשולי הדברים שרוני רווה הראתה לנו בטיול עד כמה כושרה ויכולת הרכיבה שלה השתפרו. שמחנו מאוד שהיא הייתה אתנו ואני כותב זה לא רק בגלל שאני אבא שלה. גם היא תרמה לאווירה הטובה והנינוחה.

 

כמו תמיד, מגיעה תודה. הפעם לשניים: לאלי שחר שתכנן את המסלול, רכב בו לפני הטיול והוביל אותנו ולאלי קריאף שלימד אותנו הלכות מאסף מהן.

 

לסיום, עוד טיול מעניין ומרתק למדנו, נהנהינו מהחברה, מהרכיבה, ממראות הנופים, מהמקומות  ומהידע עליהם.