מסע זה, ביום שלישי (20/6/2017), התאפשר בחלון זמן של שעתיים של רז גורן ושלי בעת שהותנו בתל אביב למטרות שונות.

 

החלטנו לנצל את פסק הזמן על מנת לצאת לדרך במנהרת הזמן במטרה לראות את מיקום מעברות הירקון. במלחמת העולם הראשונה, יחידות הכוח הרב לאומי של הממלכה המאוחדת (נקראו חיל המשלוח המצרי) צלחו דרכן מדרום לצפון במסגרת הקרבות מול צבא האימפריה העותמאנית לכיבוש ארץ ישראל בפרט והמזרח התיכון בכלל.

 

מדובר על שתי צליחות שנערכו בוצעו בשלהי שנת 1917, כפי שיפורט להלן.

 

הדגש בדיווש בגדות הירקון היה, בין היתר, בכוונה להבין את זירת הקרבות מנקודת מבט גאוגרפית וטופוגרפית.

 

במהלך המסע הגענו למספר מקומות מעניינים המוצגים בתיעוד זה.

 

*********

המסלול, סביב גדות הירקון
בתחומי תל אביב ורמת גן,
בין שפך הנחל לים במערב
ובין עשר תחנות (אזור אצטדיון רמת גן) במזרח

****

אבני דרך ותמורות בדמות האזור
משלהי המאה ה-19 עד ימינו 

*****

תמונת מצב עוד טרם
ייסוד פתח תקווה (1878) והקמת תל אביב (1909)
שנכונה לזמן מלחמת העולם הראשונה, אחרי הקמתם
מרחב הנחל סביבו חולות ורכסי כורכר
ובו יישובים כפריים קטנים שהם חלק מהעורף של העיר יפו

 

בתקופת היישוב (המנדט) בשנות ה-40' של המאה הקודמת,
ניצנים של פיתוח ובינוי

תמונת מצב בשנותיה הראשונות של המדינה, בטרם הפיתוח הרב

דמות האזור בסוף העשור השני, טרם מלחמת ששת הימים

תמונת מצב בהווה,
ערוץ הנחל וסביבתו הם רק פרוזדור בין המרחב עתיר בנייה ותשתיות

****

הקרבות על מעברות הירקון במלחמת העולם הראשונה

לאחר מלחמת העולם הראשונה החליטו מפקדי הצבא הבריטי להנציח את הצליחה ולמקם עמודי זיכרון בסמוך לכל אחת מנקודות הצליחה. עמוד אחד מוקם בתל כודאדי בשפך הירקון, אחד בראש גבעת כיכר היל, והשלישי על גדות הנחל, בצומת הרחובות בן-גוריון ואבא הלל ברמת גן.

בסוף שנת 1917, במהלך המערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, צלח חיל המשלוח המצרי של הבריטים פעמיים את מעברות הירקון: הפעם הראשונה: ב-24 בנובמבר1917 צלחה בריגדת הרובאים הרכובים הניו זילנדית (NZMR – New Zeland Mounted Rifles brigade) מדיוויזית האנזא"ק של חיל המשלוח. מתקפת נגד עות'מאנית אילצה את התוקפים לסגת אל עמדות פתיחת המתקפה בגדה הדרומית של הנהר. הפעם השניה: בלילה שבין ה-20ל-21 בדצמבר 1917 יצאה לפועל הצליחה השנייה כאשר הדיוויזיה ה-52 הסקוטית בפיקוד מייג'ור גנרל ג'ון היל חצתה את מעברות הירקון ולכדה את העמדות העותמאניות מצפון לו. יחידות חיל המשלוח הרחיבו אחיזתם מצפון לירקון עד צפונה לשפיים של ימינו.

רקע – ב-31 באוקטובר 1917 הובקע קו ההגנה העות'מאני במסגרת קרב באר שבע (לאחר שתי מתקפות כושלות מוקדם יותר באותה השנה שנודעו כקרב עזה הראשון וקרב עזה השני). פריצת הקו אפשרה לצבא הבריטי לכבוש את העיר עזה במסגרת קרב עזה השלישי ולהתקדם במהירות לכיוון מרכז הארץ. עיקר המערכה עבר לכיוון ירושלים שאותה התעתד הגנרל אלנבי לכבוש לפני חג המולד. מנגד הצבא העות'מאני ריכז את מירב המאמצים בהגנה על הדרך העולה מחברון לירושלים תוך ניהול קרבות מאסף והשהייה בגזרת החוף והשפלה. קרבות אלו זכו לכינוי, 'מרדף פלשת', שהקרבות בו היו בין היתר הקרב על רכס עזריקם והגבעה החומה, הקרב בברקוסיה ותל צפית, הקרב על גבעות מע'אר, קרב ואדי צראר, קרב אבו שושה וקרב עיון קרא). קרב ההשהיה העניק לנסוגים, שמצבת כוחותיהם נפלה מזו של חיל המשלוח, את פסק הזמן הדרוש לביסוס קו הגנה חלופי. המפקדה המשותפת הטורקית-גרמנית, שישבה בנצרת החליטה לתקוע יתד בקרקע בקו שנמתח מנהר הירקון, במערב, ועד יריחו, במזרח. מנגד אלנבי הורה לכוחותיו שבגזרת החוף טקטיקה המתרכזת בהעסקת הדיוויזיה הטורקית ה-8 וריתוקה לגזרה ובכך למנוע הסטת תגבורות טורקיות מהחוף לטובת המערכה על ירושלים וסביבתה.
ב-16 בנובמבר 1917 נכבשה יפו על ידי חיל המשלוח המצרי, וכוחותיו התקדמו עד לגדה הדרומית של הירקון שהיה אז עדיין נהר במלוא עוצמת ספיקתו, שני רק לנהר הירדן, ונחשב למכשול טבעי משמעותי. חיילי ה-NZMR התחפרו לאורך הנהר ואילו העות'מאנים התחפרו על רכסי הכורכר מצפון לירקון.

המוצבים העות'מאנים בח'ירבת הדרה (רמת החייל של היום) ושייח מוניס (רכס האוניברסיטה) שלטו באש ובתצפית על כל העורף הלוגיסטי הבריטי בואכה יפו, משכנה של מפקדת הגיס, ומזרחה לה, על הציר החיוני, יפו-רמלה-ירושלים, ועל לוד, אותה תכננו הבריטים להפוך לצומת הרכבות המרכזי בארץ ישראל. יתרה מכך, הימיה הבריטית לא יכלה לעגון בנמל יפו כיוון שהייתה בטווח הארטילריה העות'מאנית. שליטה עות'מאנית באש ובתצפית על כל פיתחת הירקון, ועמק האיילון הצפוני הייתה עמדת פתיחה נוחה עבורם להתקפת נגד, שתהדוף את הבריטים לאחור ותבטל את הישגי חודש נובמבר בגזרת החוף והשפלה עד כדי ערעור האחיזה הבריטית בירושלים. לפיכך, כדי לשמר את הישגיהם, החליטו הבריטים שעליהם לצלוח את הירקון, ולהשתלט על רכסי הכורכר מצפון לו.
הגנרל אלנבי בדוח רשמי הממוען לממוניו (מהתאריך 18.9.1918) מתאר את הזירה כך: המכשול העיקרי טמון בחציית נהר אל עוג'ה (הירקון). הנהר עביר רק במקומות ספורים, וכל התקדמות אליו נשלטת מכיוון שייח מוניס וח'ירבת חדרה. במקומות אלו שתי שלוחות [של רכס הכורכר] נמתחות מצפון לדרום ומסתיימות בפתאומיות במדרונות תלולים שכמה מהם ניצבים כ-500 מטרים מהנהר. לפני שהקורפוס ה-11 יוכל להגיע לייעדיו יהיה זה הכרחי שהתותחים יתקדמו עם חיל הרגלים. לפיכך שייח מוניס, ח'ירבת חדרה, והגבעות השולטות על הנהר חייבות להיכבש לפני התקדמות הכוח העיקרי במטרה למתוח גשרים מעל הנהר [ולהעביר את התותחים ביחד עם חיל הרגלים]. הקושי העיקרי טמון בהסתרת הכוח, הכנת רפסודות והבאת חומרים לבניית הגשר."

*******

ב-24 בנובמבר 1917 נערך ניסיון ראשון לצלוח את הירקון ולהשתלט על גבעות הכורכר. קדמה לצליחה הפגזת ריכוך לאורך כל חזית הירקון שנועדה להסוות את נקודת הצליחה המדויקת. הצליחה שהתרחשה בשפך הירקון, צלחה, ומוצבי העותמאנים נלכדו על ידי חיילים מן החטיבה הרובאית הרכובה הניו זילנדית. בעקבותיהם ניסו יחידות רגלים ומקלענים מחטיבת הרגלים ה-161 של הדיוויזיה ה-54 של חיל המשלוח לבסס קו הגנה על הגדה  הצפונית של הירקון, ואולם למחרת היום הצליחו כוחות עות'מאנים עודפים לפרוץ את קווי ההגנה ולכבוש מחדש את עמדותיהם. העותמאנים לא ניסו לרדוף אחר הכוחות הנסוגים עד מעבר לנהר, ושני הצבאות שַבו והתבצרו משני עברי הנחל.
לקראת המשך המערכה גנרל אלנבי מיקם את מפקדת חיל המשלוח בחוות שפון הטמפלרית (נצר סירני היום) מעט מערבית לרמלה על אם הדרך יפו-ירושלים. מפקדת הדיוויזיה ה-52 מן הגיס ה-21 של חיל המשלוח התמקמה בתל אביב. שלוש חטיבות הרגלים של הדיוויזיה ה-52 הסקוטית החליפו את חיילי ה-NZMR בעמדות על הגדה הדרומית ונפרסו לאורך ששה ק"מ משפך הירקון לים ועד תל נפוליאון ברמת גן. הדיוויזיה ה-54, מן הגיס ה-21, נפרסה מזרחה מדיוויזיה 52, וחטיבה 161 שלה עם כח ארטילרי התחפרו בגבעות רמת גן ובני ברק ('גבעת הגפן', ו'גבעת סוקולוב', של היום), ומזרחה להן מדרום לפרדסים של המושבה פתח תקווה. טייסת 113 של כנף 5 של הבריגדה הארצישראלית, שתפקידה סיוע אווירי לכוחות הקרקע בהכוונה של אש ארטילרית מן האוויר, הפצצה, ירי מקלעים, מיסוך וקשר, חנתה במנחת שרונה.
חיל המשלוח נזקק לחומרי גלם ולשטח היערכות על מנת להרכיב את הציוד לצליחת הירקון, ולשטחי אימון בהפעלת הציוד. מכיוון, שהיה חשש כי המשמרות הטורקים שתצפתו, וסיירו לאורך הירקון, יגלו את ההכנות, הרחיק הפיקוד הבריטי של חיל המשלוח את זירת ההכנות וההצטיידות לצליחה עד המושבה הטמפלרית שרונה, וזאת למרות שהטמפלרים, אזרחי האימפריה הגרמנית נחשבו נתיני אויב. מתושבי המושבה נאספו עצים ושטיחים לבניית אסדות הצליחה. מהעצים נבנו סירות קלות, ורפסודות בצורת מסגרות עץ מרופדות. השטיחים שימשו להחרשת קולות את צעדי החיילים על גבי הרפסודות. באזור "באסה", צפונית ליפו, הייתה בִּיצָה ושם התאמנו השייטים בהפעלת הציוד. אחרי אימונים אחדים, הוחבאו הרפסודות בפרדסי שרונה עד ליום הנחיתה.

חלקו המערבי של קו החזית בין כוחות חיל המשלוח המצרי וכוחות הצבא העותמאני התייצב במהלך נובמבר 1917 לאורך הירקון. העמדות הטורקיות העיקריות בחלקו המערבי של הקו נפרסו מתל רקית (היום בסיס המודיעין על רכס הכורכר מעל חוף תל ברוך), במערב, עבור בג'ליל, תל קסילה (מוזיאון הארץ), שייח' מוניס (שכונת רמת אביב, שכונת 'גבעת הפרחים' בנאות אפקה ב'), עד ח'ירבת הדרה (היום שכונת רמת החייל), במזרח. המפקדה הקדמית הוקמה בכפר טירה. בחזית היה גדוד 31 מחטיבת הפרשים הקוזקים, (חטיבה צ'רקסית) בסמוך לחוף, וממזרח לו גדודים 138 ו-161 מהדיוויזיות הרגליות הטורקיות ה-3 וה-7 של הארמייה ה-8. סוללות ארטילריה מוקמו בתל רקית ובג'ליל.
גם הצליחה השנייה הייתה אמורה להיערך במתכונת הצליחה הראשונה דהיינו, צליחה לאור היום בחיפוי ארטילרי והתקפת מצח על העמדות הטורקיות. אולם, בשונה מן התכנון המקורי הציג מייג'ור-גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 עליה הוטלה משימת הצליחה, חלופה, בפני מפקדו, לוטננט-גנרל בולפין, מפקד הקורפוס ה-21. החלופה כללה מתקפת פתע לילית, שתביא את יחידות הסער של הדיוויזיה, בשקט מוחלט ללא סיוע ארטילרי, ובחסות מזג האוויר הסוער, לבסס ראשי גשר, ולהסתנן אל בין מוצבי האויב על מנת ללכדם בהפתעה. שליטה במוצבים החולשים על המעברות תאפשר ליחידות ההנדסה לפרוס גשרים ניידים, בביטחה יחסית, ולחצייה של עיקר הכח הדיוויזיוני שירחיב את ראשי הגשרים ויבסס השליטה בשטח עד להסרת האיום המיידי הטורקי על פיתחת הירקון ועמק האיילון הצפוני.
בין שתי הצליחות פוצצו העות'מאנים את גִ'סְר אֶל-הַדָּאר (גשר שאון המים) והסכר בעשר טחנות, עליו עברה דרך יפו-שכם ההיסטורית, וכך הערימו קושי נוסף על חציית הנהר. הצליחה השנייה נערכה בחסות הלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. בליל חורף גשום נעו שלוש החטיבות של הדיוויזיה ה-522, תוך שהן נושאות עמן את ציוד הצליחה ומתמודדות בקרקע בוצית וטובענית, ונפח מים ניכר בנהר, לעבר שלוש נקודות הצליחה שנקבעו לאורך הירקון. הפעם הופתעו הטורקים לחלוטין, ועל כך תעיד העובדה שעד בוקר חצו כל כוחות הרגלים של הדיוויזיה את הנהר, וביססו ראש גשר בחוף הצפוני של הירקון תוך שימוש בכידונים בלבד. במהלכו של ה-21 בדצמבר עסקו הרגלים בהתחפרות בעמדות הטורקיות שנלכדו בלילה, כוחות ההנדסה הבריטים בפריסת גשרים על הירקון תחת אש ארטילרית טורקית מכיוון המושבה פתח תקווה, כוחות הסיוע הארטילרי של הדיוויזיה ה-522 שחצו את הירקון על הגשרים שנפרסו נערכו לסיוע בהמשך ובערבו של היום התייצב קו החזית צפונה מהירקון, מתל רקית, במערב, עבור בשייח מוניס, גבעת הפרחים (בשכונת נאות אפקה ב'), בואכה תל א נוריה (הגבעה עליה עומד עירוני י"ד בשיכון דן), ח'ירבת הדרה (רמת החייל), ועד תל אל מוחמאר (תל קנה), במזרח. בלילה שבין ה-21 ל-22 בדצמבר תקפו יחידות מן הדיוויזיה ה-54 הבריטית את הגבעה המכונה, "Bald Hill", עמדה נישאה מדרום למושבה פתח תקווה שחלשה על כל גוש דן והייתה זירת קרב במשך כל חודש דצמבר, וכבשו אותה.

עם שחר יכלו התוקפים לדווח שהטורקים נסוגים מעמדותיהם בפרדסי המושבה פתח תקווה וכפר פג'ה, ובהמשך היום נפלו המקומות הללו בנוסף לכפר רינתיה בידי הבריטים. ב-233 בדצמבר, בסיוע האוויריה והימיה שתקפו כוחות עותמאנים נסוגים, הרחיבו הבריטים את אחיזתם בגזרת החוף וכוח החוד הגיע עד צפונית לשפיים (היום בתחומי 'גן  לאומי חוף השרון'). כך התייצב הנדבך המערבי של קו שתי העוג'ות עד ספטמבר 1918 מועד מתקפת הסתיו של הגנרל אלנבי.

מקור הסקירה  להרחבה ראו
עזרא פימנטל (עורך) (2010) הלחימה במבואות יפו וצליחת הירקון במלחמת העולם הראשונה, הוצאת העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל

******

המקומות והמראות

 

כיכר היל היא כיכר וגן קטן בראש גבעת כורכר בסמוך לגדה הדרומית של נחל הירקון בצפון הישן של תל אביב, בין הרחובות יהושע בן נון, שמעון התרסי ויוחנן הורקנוס. הכיכר קרויה על שם מייג'ור גנרל ג'ון היל, מפקד הדיוויזיה ה-52 הסקוטית, שהובילה את הצליחה השנייה, המוצלחת, של הירקון על ידי חיל המשלוח המצרי במערכה על סיני וארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה. התל ידוע גם בשם גבעת בית המטבחיים, על שם בית המטבחיים העירוני שפעל במקום. בעבר, חלש התל על סביבתו. כיום, בשל הבנייה הרוויה והגבוהה מסביב, קשה להבחין בתבליט של האזור. בכיכר התגלו מערות קבורה ושרידי יישובים מהאלף הרביעי לפני הספירה, ומהמאות ה-8 עד ה-10 לפנה"ס המעידים על ההתיישבות המוקדמת בשטחה של תל אביב. רוב המערות נאטמו כדי לשמרן. בראש התל עמוד זיכרון לזכר הצליחה.
בתקופת הקרב הירקון היה במלוא ספיקתו, וסמוך לכיכר היל הגיע רוחבו לכדי 35–40 מטרים ועומק מימיו ל 3–4 מטרים. למרות זאת נבחרה להיות נקודת הצליחה העיקרית, מתוך שלוש, עקב התצפית הטובה לכיוון צפון – רכס שייח' מוניס. ניסיון הצליחה הראשון של הבריטים ב-24 בנובמבר 1917, נכשל, והם נהדפו לאחר שספגו אבידות קשות. ניסיון הצליחה השני, שהוכתר בהצלחה, נערך בלילה שבין ה-20 ל-21 בדצמבר 1917. לאחר המלחמה החליטו מפקדי הצבא להנציח את הצליחה ולמקם עמודי זיכרון בסמוך לכל אחת מנקודות הצליחה. אחד משלוש העמודים הוצב בראש גבעת כיכר היל. עמודי השיש נלקחו מעתיקות קיסריה או אשקלון על העמודים נחקקה כתובת זיכרון בעברית, בניסוחו של זאב ז'בוטינסקי ובהשתדלותו של מאיר דיזנגוף אצל היל להוסיפה לכתובת באנגלית. היל נטה חיבה ליהודים, ובשיחה אליהם אמר: "בצבא נפוצה הדעה כי אנו כבשנו את הארץ עבורכם, אבל אין לבטוח בדבר הזה. בשביל שתהיו בטוחים בארצכם דרוש יהיה לכם כוח צבא משלכם, אשר ישתתף בכיבוש הארץ ויבטיח שההצהרות תתגשמנה למעשה."
בשנות השבעים, לאחר שהחלה בנייה בשטחים הקרובים לאזור, הוחל בפיתוח הכיכר. במסגרת העבודות עובתה הצמחייה הטבעית של גבעת הכורכר ונשתלו דקלים ועצים ים תיכוניים אחרים. הכיכר מאופיינת בצמחייה  סבוכה ומגוונת במספר מפלסים. בעת עבודות ההכשרה נחשפו הממצאים הארכאולוגיים. בשנות התשעים שופצה הכיכר, ונוספו אליה גם פינת משחקים ומפל מלאכותי. בתקופה זו גם התגלה אתר ארכאולוגי נוסף באזור המוכר כיום כגן הגת (משולט גם כ"גת הלניסטית").

 

יריד המזרח נקרא כך משום שבשנות ה30 של המאה הקודמת, מבני הבאוהאוס הלבנים הצמודים לנמל מכיוון צפון מזרח היו למעשה יריד רחב ידיים שהציג תוצרת מגוונת מכל העולם. ביריד נפגשו יצרנים וצרכנים מכל קצות העולם. במבני היריד התארחו ארצות רבות כמו – בריטניה, ברית המועצות, לבנון, פולין, בולגריה, צרפת, קפריסין, איטליה, בלגיה, תורכיה, יוון, בולגריה, נורווגיה, שוודיה, שווייץ, רומניה וצ'כוסלובקיה. במסגרת המתחם הססגוני שנקרא "יריד המזרח" נערכו כמה מן האירועים התרבותיים החשובים של אותה עת כמו למשל שידור הרדיו העברי הראשון בישראל או הקונצרט הראשון של התזמורת הפלהרמונית הישראלית.
היום, מציע מתחם יריד המזרח חווית בילוי לכל המשפחה, מסעדות, שופינג, תערוכות, פעילויות ספורט, גני שעשועים לילדים ומופעים פתוחים לקהל הרחב באמפיתאטרון הטריבונה.
"יריד המזרח" – האירוע הציבורי הגדול ביותר בתקופת המנדט הבריטי – היה יריד מסחרי ראשון מסוגו שנערך בעיר העברית הראשונה תל-אביב. מה ייחד אותו? היריד כיוון גבוה ובגאווה צברית הזמין את העולם כולו לקחת בו חלק, והיה לאירוע בינלאומי. מאיר דיזנגוף, ראש עיריית תל-אביב דאז, עמד בטקס פתיחת היריד הגדול, בשנת 1932, בירך על המוגמר ואמר: "תל-אביב היא מרכז העולם".
והחלומות השאפתניים התגשמו – היריד זכה להצלחה גדולה. זימונם יחד של נציגים מארצות המזרח המתעורר עם מי שבאו ממדינות אירופאיות משגשגות התגלה כרעיון מבורך ומוצלח. קיום היריד אחת לשנה היה לעניין של מסורת. העיר המתפתחת והנבנית הפכה במפתיע למרכז בו התקיימו ירידים בינלאומיים, שמשכו אליהם את הציבור ואת הסוחרים אשר נהרו מכל עבר. היריד המבוקש תפקד כקרנבל מרגש וססגוני, המשלב מסחר וקידום עסקים עם הנאה ובילוי. עיריית תל-אביב והסוכנות היהודית הטיבו להבין את חשיבות היריד כנקודת חוזק כלכלית ותדמיתית של היישוב העברי בארץ ישראל והשקיעו מאמצים רבים בהפקתו, קידומו והפצת הבשורה בגולה. אבל לא רק מסחר ער ושוקק היה ב"יריד המזרח". האירוע סיפק לישוב העברי ולקברניטיו אפשרות להתחככות עם אנשי העולם הגדול, קידם בצורה משמעותית במיוחד את הצלחת התוצרת המקומית בארץ ובחו"ל, והפך להיות נכס דיפלומטי וכלכלי. ממשלת המנדט נרתמה אף היא וסייעה לפרויקט. אפילו המשורר נתן אלתרמן התרשם וכתב על היריד וההכנות לקראתו.

 *******

הכל התחיל כבר ב-1923 ביריד המזרח הקרוב שנערך ב"מועדון הציוני" בשדרות רוטשילד. הייתה זו יוזמה עסקית של שלמה יפה, אברהם אידלסון ואלכסנדר יבזרוב-עזר – מחברת "מסחר ותעשייה" – שהגו תערוכה בה יוצגו ויימכרו מוצרים מתוצרת הארץ לקהל המקומי. כשראו כי טוב החלה חשיבתם להתרחב והיוזמה להקים יריד בינלאומי קרמה עור וגידים. מסעות פרסום רחבי היקף הושקו באירופה וקראו לבעלי עסקים להצטרף ליריד המזרח התל-אביבי. ההיענות הייתה עצומה, שטחי תצוגה נמכרו כלחמניות חמות וההתלהבות אף הלכה וגדלה מיריד ליריד ומשנה לשנה.
יריד 1932 היה הראשון שכונה ומותג כ"יריד המזרח" ושהתגאה בסמל המסחרי האטרקטיבי והמוכר "הגמל המעופף", אשר עוצב ליריד במיוחד על-ידי אריה אלחנני האדריכל הראשי. ביריד זה, הראשון להיות בינלאומי, ביקרו קרוב ל-300 אלף איש, והירידים שבאו לאחריו נחלו אף הם הצלחה שרק הלכה והתעצמה. מאות אלפי יהודים, ערבים, אנגלים ותיירים פקדו את הירידים, וכמובן גם אורחים רמי דרג ומכובדים כמו ראשי עיריות יפו וירושלים הערבים, והנציבים העליונים הבריטים: הרברט סמואל, הרברט פלומר, ג'ון צ'נסלור וארתור ווקופ.
באוגוסט 1933, שנה לאחר השקתו, הונחה אבן הפינה לאתר הקבע של יריד המזרח. נדמה שגם למיקום הייחודי של "יריד המזרח" חלק בהצלחתו. הבריטים הקצו בעבורו שטח של מאה דונם על גדות הירקון, ואפשר שבכך סימנו למעשה את תחילת דרכו של נמל תל-אביב, שנפתח מספר שנים לאחר מכן והיה לנמל פעיל ומשגשג במיוחד.
לתכנון היריד במתחמו החדש נבחרו שניים מבכירי האדריכלים בארץ – אריה אלחנני וריכארד קאופמן. קאופמן היה אמון על התוכנית האורבאנית של היריד. הוא בנה את ארמון "תוצרת הארץ", שהיה הביתן המפואר והגדול ביותר מבין בנייני התערוכה וזכה למראה מקורי ומעורר גאווה של אוניית ענק. אלחנני הופקד על ריכוז תוכניות הבינוי והעיצוב, והעניק את המגע העיצובי שלו גם לפסלי חוצות (ביניהם פסל "הפועל העברי" שנבנה על ידי אלחנני וניצב במקום גם כיום, "פסל אשת לוט", "פסל הזורע", "פסל הצבי", "פסל האישה", ועוד). העיצוב כלל גם פנסים חדישים ומסוגננים, ספסלים מקוריים וגינון מושקע במיוחד. כיכר כניסה ראשית נבנתה – כיכר פלומר שמה.
מיטב אדריכלי היישוב התגייסו למפעל החשוב של הקמת מתחם "יריד המזרח". כל אחד מהם הופקד על ביתנה של אחת מהארצות המתארחות והעניק לו מראה ייחודי משלו כחלק מהתוכנית הכוללת. בריטניה ומושבותיה זכו לקומפלקס ביתנים שלם שלעיצובו מונה האדריכל המקומי יוסף נויפלד בהסכמת הבריטים, אקט שהתפרש כביטוי לכבוד והערכה שרחשו הבריטים לאדריכלות המקומית.
ב-26 באפריל 1934, וכחלק מחגיגות חצי היובל לייסוד העיר תל-אביב, נפתח "יריד המזרח" במתחם החדש שהוקצה לו במגרשי התערוכה שבקצהו הצפוני של רחוב דיזנגוף. אירוע הפתיחה החגיגי נערך במעמד הנציב העליון ארתור ווקופ. ביריד השתתפו 30 מדינות והגיעו אליו כ-600,000 מבקרים במשך שישה שבועות. היו אלו נתונים פנטסטיים בהתחשב בתקופה עליה מדובר, הרבה לפני קום המדינה וזמן קצר בטרם פרוץ מלחמת העולם השנייה.
ב־1936 התקיים היריד הבינלאומי שוב, אך הדי המלחמה המתגעשת על אירופה ועל העולם כולו חדרו אליו וגרמו לאירועים רבים שתוכננו בו שלא להתקיים ולמציגים רבים שעמדו להגיע אליו לבטל את השתתפותם. היריד הביא להפסדים כספיים לחברה המארגנת ועם נעילתו לא ידע איש אם ומתי ישוב להתקיים. ובאמת, הירידים הבאים לא יצאו אל הפועל מפאת מלחמת העולם השנייה, ויותר לא נערכו עוד ירידים במקום.
מסורת "יריד המזרח" חודשה רק לאחר קום המדינה וכחלוף שנים רבות, בשנת 1959, עם הקמת מתחם גני התערוכה. אולם אופי הירידים השתנה, מתכונתם צומצמה ואף יומרותיהם היו ללא ספק צנועות בהרבה.
בחלוף השנים ובאין ירידים הוזנח המתחם והפך לאזור בו פעלו באפרוריות בתי מלאכה ומוסכים. מבני היריד נהרסו והתפוררו בחלקם, יצירות האומנות והפסלים נעלמו (למעט פסל "העובד העברי" ששוחזר).
בחודש יוני בשנת 2013 הושק פרויקט יריד המזרח המחודש, במיקום המקורי של היריד המיתולוגי, בין קצה פארק הירקון לרצועת החוף של תל-אביב-יפו. הפרויקט, המשותף לעיריית תל אביב יפו ולחברת "אתרים", הוא מתחם מוביל בתרבות הבילוי והפנאי בישראל ובו שפע של פעילויות ואטרקציות לכל המשפחה.
המקור

נמל תל אביב – חלום על נמל עברי נולד ב-1913, כמעט עם לידתה של תל-אביב. נמל יפו היה השער הימי העיקרי לארץ-ישראל וועד תל-אביב, אז עדיין פרבר של יפו, החליט על הקמת נמל עצמאי. בשנות העשרים הועלו תוכניות שונות להקמת מזח לפריקת סחורות בקצה רחוב אלנבי, שעשוי היה להיות בסיס לנמל עצמאי או להרחבת נמל יפו לעבר תל-אביב. בסופו של דבר לא מומשה אף אחת מהתוכניות, למרות שחלקן קיבלו את הסכמת ממשלת המנדט.
שעת הכושר להגשמת החלום ולבניית הנמל הגיעה רק עם פרוץ המרד הערבי הגדול (מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט) ב-19 באפריל 1936. השביתה הכללית שהוכרזה על ידי הערבים הביאה להשבתה כללית במשך חצי שנה של נמל יפו – בו עבר חלק ניכר מתנועת היבוא והיצוא של תל-אביב, העיר הגדולה אז בארץ. על נמל חיפה המשוכלל לא היה ניתן להסתמך בשל ריחוקו וקשיי התחבורה. מנהיגי היישוב והציבור לחצו על ממשלת המנדט לאשר פריקת סחורות בחוף תל-אביב.
"המאורעות האחרונים ביפו הוכיחו שוב את ההכרח החיוני לגבי היישוב העברי בתל-אביב וסביבותיה לקבל מוצא ישר לים מבלי להיות תלויים בנמל יפו", נכתב בתזכיר של ועד תל-אביב לנמל ולתחבורה באותם הימים. הלחצים נשאו פרי והאישור ניתן באמצע מאי.
הרצון לקבוע עובדות בשטח, מחשש שהבריטים יחזרו בהם מהסכמתם, הצריך פעולה מהירה ומיד החלו בבניית מזח העץ הראשון בצפון העיר. המקום אותר בשל קרבתו לשפך הירקון, לבנייני יריד המזרח שנועדו לשמש כמחסנים, והחוף הרחב שחלקו היה בבעלות העירייה. "גשר עץ בים, שני צריפי עץ, אנייה אחת לא גדולה בערך" – היו ראשיתו של נמל תל-אביב.
ב-19 במאי התקרבה אל החוף האנייה 'צ'טוורטי' בדגל יוגוסלבי, ועל סיפונה מטען שקי מלט. הפועלים שקובצו אל הנמל, וביניהם הסלוניקאים המפורסמים, פרקו את שקי המלט אל החוף לקול שירת התקווה של ההמונים שנהרו אל החוף. היתה זו תשובה של בנייה ויצירה על מאורעות הדמים. מאיר דיזנגוף ראש העירייה החולה בא לצפות בהולדת הנמל העברי הראשון אחרי אלפיים שנה, ואמר: "פה יהיה נמל גדול…."
בחודשים הבאים נבנו מזח ברזל ארוך בים (במקום גשר העץ שנסחף בגלי הים), ובריכת המעגן לסירות נחפר בתוך החוף בניצוחו של מהנדס העיר י' שיפמן. מאחר והממשלה לא השתתפה מטעמים פוליטיים בהוצאות הבנייה, ואף אסרה על העירייה להשתתף בהוצאה זו, הוקם הנמל על ידי חברת מניות פרטית. מניות החברה – "'אוצר מפעלי ים בע"מ" הונפקו לציבור ונרכשו בהתלהבות. היישוב היהודי התגאה בנמל – מפעל כלכלי גדול שהצליח ליצור בכוחותיו ובאמצעיו בלבד, וראה בו צעד ראשון לעצמאות.
שנתיים אחרי הקמת הנמל נפתח נמל הנוסעים, והוגשם עוד חלום. כשנה אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה נסגר הנמל, עובדים רבים התגייסו לצבא הבריטי, וחלק גדול מהמתקנים והציוד נתפסו לטובת המאמץ המלחמתי. לאחר המלחמה התחדשה לאיטה תנועת האניות בנמל. ערב הקמת המדינה היה נמל תל-אביב הנמל היחידי בשליטה יהודית, ובשל כך הוא היה רב חשיבות לאספקה ולהברחת נשק בראשית מלחמת העצמאות.
מאז הקמת הנמל וגם לאחר הקמת המדינה הוצעו תוכניות שונות להרחבת הנמל ולהפיכתו לנמל מים עמוקים. ממשלת ישראל הכריעה בסופו של דבר שהנמל הדרומי בחוף הים התיכון יוקם בשפך נחל שורק ולא בתל-אביב. עם תחילת ההפעלה של נמל אשדוד בסוף 1965 נסגרו נמלי יפו ותל-אביב.
נמל תל-אביב היה בעל חשיבות פוליטית וסמלית, אם כי תפקודיו הכלכליים נותרו די מצומצמים. בשנים הארוכות לאחר סגירת הנמל שימשו מבני המחסנים לאחסון סחורות. בין לבין הועלו תוכניות שונות לתכנון מחודש של כל מרחב חצי האי הירקוני.
בשנת 2001 החליטה הנהלת "אוצר מפעלי ים" יחד עם עיריית תל-אביב-יפו לשנות את המצב ולהחזיר את הנמל העברי הראשון לעיר העברית הראשונה. הנמל שהפך מאז שנות ה-60 לחצר אחורית ומנותקת של העיר היה לאחר העיצוב המחודש המתחשב בסביבה, במבנים המקוריים ובמפגש הייחודי בין העיר, האנשים והים, לאחד ממתחמי הבילוי והפנאי היפים והתוססים ביותר בתל-אביב – יפו.
המקור

 

שפך הירקון הוא שמו של האזור בצפון תל אביב בו נשפך נחל הירקון אל הים התיכון. נחל הירקון המתעקל צפונה בקרבת הים יוצר חצי אי המכונה "חצי האי הירקוני" ובו מספר אתרים בעלי חשיבות. חצי האי נוצר בשל נטייה צפונה של הירקון בקרבת השפך, תופעה שמאפיינת את מרבית נחלי החוף בארץ ישראל. תופעה זו מיוחסת לכיוון הסעת חולות דלתת הנילוס מדרום לצפון. האזור שימש כנקודת יישוב כבר במאה ה-8 לפנה"ס, ושרידים אשורים נחשפו בתל כודאדי שעל הגדה הצפונית של הנחל. הוא החל להתפתח מחדש כבר בשנות ה-30 של המאה ה-20, ובשנים האחרונות הוא עובר תהליך של שיפוץ והתחדשות. אחרי שנים רבות של הזנחה הופך האזור לאחד ממוקדי התרבות והבילוי של העיר.
נחל הירקון הוא בעל הספיקה הגבוהה מבין נחלי החוף ועל כן הוא נחשב מכשול טופוגרפי משמעותי. באזור שפך הירקון הנחל מתרחב ועקב כך הוא רדוד יחסית באזור. רדידות זאת נוצלה להקמת מעברות על הירקון, דבר שהפך את שפך הירקון לנקודה אסטרטגית. הבריטים נצלו עובדה זאת במלחמת העולם הראשונה. כאמור, ניסיון ראשון של הבריטים לחצות את הנחל הסתיים בכישלון ובאבידות קשות. ניסיון הצליחה השני, שהוכתר בהצלחה, נערך בליל 20 בדצמבר 1917 הצליחה התבצעה בשלוש נקודות, ששפך  הירקון היה אחד מהם, באמצעות רפסודות ובמהלכו נכבש המוצב העות'מאני ששלט על מעברות הירקון, בנקודה זו וכמו בשאר נקודות הצליחה מוקמו "עמודי הזיכרון" הקיימים עד היום.
חלק מן העיר העברית תל אביב, האזור החל להתפתח בשנת 1932 עם הקמת אצטדיון המכביה לכבוד המכביה הראשונה בו. ב-1934 נפתח גם יריד המזרח באותו האזור אשר במסגרתו נבנו ביתנים רבים על ידי מיטב האדריכלים היהודים של התקופה ואל המקום נהרו מאות אלפי מבקרים ממדינות רבות בעולם. היריד עזר לקדם את כלכלת האזור והביא גם להתפתחות רחוב דיזנגוף והתבססותו כרחוב המסחרי המוביל של האזור החדש ההולך ומתפתח של העיר בשנות ה-30. האצטדיון אירח גם את המכביה השנייה ב-1935 לפני שעברו המשחקים לרמת גן במכביות הבאות אך המשיך לתפקד כאצטדיון עירוני. בשנותיה הראשונות של ישראל, בהן נערך מדי שנה מצעד צה"ל, היה האצטדיון נקודת הסיום של התהלוכה שנמשכה לאורך הרחובות אלנבי ובן יהודה.
בשנת 1937 החל פנחס רוטנברג בהקמת תחנת הכוח רדינג מצדו הצפוני של הירקון. לקראת הקמת התחנה הוקם במקום גשר עץ זמני שהוחלף בהמשך בגשר קבוע שנודע כגשר רידינג ובהמשך כגשר ווקופ. הגשר שימש לתנועת כלי רכב עד לשנות השבעים, נהרס וחודש בשנות האלפים כגשר להולכי רגל.
ב-23 בפברואר 1938 נחנך נמל תל אביב לצד מגרשי התערוכה של יריד המזרח. הנמל פעל רק עד שנת 1965 אך בתקופה בו פעל היה אזור שפך הירקון לאזור משגשג שכן סחורות רבות שהגיעו אל הארץ עברו דרכו. תחנת הכוח פעלה עד 1967 אז הוקמה לצידה תחנה גדולה ומתקדמת יותר בעלת הארובה הגבוהה הפועלת עד היום.
במהלך שנות ה-50 החלה עיריית תל אביב לפתח גם את פארק הירקון מצפון לנחל. חלקו המערבי של הפארק מיועד ברובו לפעילויות ספורטיביות שונות אשר בכללן גם פעילויות של ספורט ימי. אתרים ומוסדות הקשורים בספורט הימי נמצאים גם הם באזור חצי האי והם נהנים  מהגישה הקלה אל הים דרך הנחל ומהקרבה לעיר ולאזורי המסחר והבילוי.
מתחילת שנות ה-2000 עובר אזור שפך הירקון תהליך שיפוץ והתחדשות. אזור הנמל הישן הפך למתחם בילוי ותרבות והוקמה בו טיילת הממשיכה את טיילת להט ומקשרת אותה עם הירקון והפארק וגם אזור מגרשי התערוכה צפוי לעבור התחדשות דומה. אתר תחנת הכח הישנה הפך לאולם תערוכות ביוזמת חברת החשמל כחלק מיחסי הציבור שלה והוא מארח באופן תדיר תערוכות שונות בנושאים שונים ומגוונים.
עוד באזור, הרחוב המוביל אל הנמל נקרא על שם כ"ג יורדי הסירה ובצידו הצפוני של הירקון ושל שדרות רוקח, נמצא חניון חנה וסע גדול. עיקר תפקידו הוא מתן אפשרות נוחה לכלי רכב רבים המגיעים לתל אביב מצפון לחנות בו ולהיכנס אל מרכז העיר בתחבורה ציבורית. החניון פעיל במיוחד כאשר מתקיימים אירועים גדולים, כגון עצרות בכיכר רבין, בהם שואפת העירייה להקטין משמעותית את כמות המכוניות הנכנסות אל העיר.
בשנת 2010 נחנך גשר להולכי רגל ורוכבי אופנים ליד תחנת הכוח רדינג לאחר שחברת החשמל הסכימה לוותר על רצועת החוף ממערב לתחנת הכח. הגשר מחבר בין אזור שפך הירקון לטיילת תל ברוך . המקור

 

תחנת כוח רדינג נקראת על שמו של הלורד רופוס דניאל איזיקס רדינג (1860-1935), היה משפטן ומדינאי יהודי בריטי, מגדולי עורכי הדין באנגליה בתקופתו. הוא כיהן כיועץ משפטי בדרגת שר בממשלת בריטניה, וב-1914 הוענק לו התואר לורד. הלורד רדינג נטל חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית באנגליה, ונשא בגאווה את יהדותו. לאחר עליית היטלר לשלטון הוקיע בנאומיו בבית הנבחרים את רדיפות היהודים בגרמניה, והעלה על נס את המפעל הציוני. הלורד רדינג היה דמות ידועה באנגליה של ראשית המאה, ומילא שורה ארוכה ונכבדה של תפקידים, ביניהם: חבר פרלמנט, "זקן השופטים", שגריר בריטניה בוושינגטון ומשנה-למלך בהודו. רוטנברג גייס את הלורד רדינג למען ארץ-ישראל והציע לו את תפקיד יו"ר דירקטוריון חברת החשמל הארץ-ישראלית. משנת 1923 ועד מותו, שימש הלורד רדינג כיושב ראש מועצת המנהלים של חברת החשמל ואף ביקר בארץ ב-1932, לרגל הפעלת תחנת-הכוח ההידרו-אלקטרית בנהריים. לאחר פטירתו החליט רוטנברג להנציחו בתל-אביב וקרא על שמו את אתר ייצור החשמל שהוקם אז מצפון לתל-אביב – אתר רדינג.
תחנת-הכוח רדינג א', שהוקמה ב"צפון הרחוק" של העיר העברית הראשונה במחצית השנייה של שנות השלושים, הייתה מהבניינים הבולטים של תל-אביב וארץ-ישראל באותם ימים. בתכנונה של התחנה השקיע פנחס רוטנברג, מייסדה של חברת החשמל, תשומת לב רבה, מתוך מודעות רבה לאסתטיקה והתחשבות בסביבה. המבנה שהוקם הפך ברבות הימים לאחד מנכסי צאן הברזל של ראשית האדריכלות המודרנית בארץ-ישראל והוא נחשב לאחד המבנים היפים והמרשימים בארץ מאותה תקופה. תל-אביב של אותם הימים אינה דומה לעיר הגדולה אותה אנו מכירים כיום. גידול האוכלוסין וההתפשטות האורבאנית הביאו להקמתן של שכונות רבות שהלכו והתקרבו לשטח אתר תחנות-הכוח, עד כי עטפו את האתר מכל צדדיו והוא נבלע בתוכן. אתר תחנות-הכוח רדינג הפך ברבות השנים לחלק בלתי-נפרד מקו החוף של תל-אביב ולאחד מסימני ההיכר הבולטים שלה.
תחנת-הכוח הראשונה בארץ-ישראל הוקמה בשנת 1923 ברחוב החשמל בתל-אביב. כושר הייצור שלה היה מאות קילוואטים בלבד. ב-1925 הקים רוטנברג שתי תחנות-כוח קטנות נוספות – בחיפה ובטבריה. התרחבות היישוב היהודי באותם ימים חייבה את רוטנברג לראייה וליכולת תכנון ארוכות טווח, כדי לתת מענה לביקוש ההולך וגדל לחשמל. גם הקמתה של תחנת-הכוח ההידרואלקטרית בנהריים, שכושר ייצורה היה 18 מגוואט, לא הספיקה וב-1935 חנכה חברת החשמל בחיפה את תחנת-הכוח הקיטורית הראשונה שהוקמה בארץ. ההתפתחות המהירה של תל-אביב והעלייה של אותן שנים, לצד הפיתוח המהיר והגאות הכלכלית של הארץ כולה בשנות השלושים של המאה הקודמת, חייבו הגדלה ניכרת בכושר ייצור החשמל. לפיכך, פעל רוטנברג להקמת תחנת-כוח נוספת בעיר תל-אביב. הימים היו אז ימי "המרד הערבי". פורעים ערבים הרבו לפגוע בקווי המתח הגבוה מצפון הארץ לדרומה. הקמת תחנת-כוח גדולה שתספק חשמל למרכז הארץ ודרומה הייתה גם כורח בטחוני. במחצית הראשונה של שנות השלושים זכה האזור שמדרום לירקון, הרחק מהעיר בעת ההיא, לפיתוח מואץ. הוקמו בו בנייני יריד המזרח, אצטדיון המכבייה, ומאביב 1936 – נמל תל-אביב. רוטנברג החליט להקים את מפעל החשמל החדש מצפון לשפך הירקון, על שפת הים. את מיקומה של התחנה סימן בנעיצת מקלו בחולות הזהובים, בשטח חולי ושומם. עבודות הבנייה החלו בסוף 1937 ובספטמבר 1938 עמדה התחנה על תילה, כשהיא מכילה בתוכה את מיטב הציוד המודרני של העת ההיא. כושר הייצור שלה היה 24 מגוואט – שליש מכושר הייצור הארצי של חברת החשמל באותה עת. התחנה הייתה מטרת תקיפה במהלך מלחמת העולם השנייה (על ידי חיל האוויר האיטלקי), ובמהלך מלחמת העצמאות (על ידי חיל האוויר המצרי), אך לא נגרם לה נזק משמעותי במהלך תקיפות אלו. במהלך אוגוסט 1948 נחנכה בתחנה יחידה ייצור נוספת בעלת יכולת ייצור של 12 מגה-וואט, שמילאה את חסרונה של תחנת נהריים (18 מגה-וואט) שהושבתה לאחר כיבושה על ידי הלגיון הירדני. החל מתקופה זו ועד להקמת תחנת הכח באשדוד ייצרה תחנת רידינג כמחצית מכמות החשמל הארצית. יחידות ייצור אלו כונו בדיעבד בשם 'רידינג א', ופעלו עד 1970. בחוף הים, בסמוך לתחנה, הוקם מעגן לקליטת מיכליות מזוט, כתחליף להובלה יבשתית מנמל תל אביב.
באמצע שנות החמישים הוקמה באתר תחנת רדינג ב', בעלת שתי יחידות בהספק כולל של כ-100 מגה ואט (פעלה עד 2004). תחנת רדינג ג' הוקמה בשנת 1956 (ערב מבצע קדש) כתחנת גיבוי סודית לשעת חירום (בה צפו פגיעה אפשרית בתחנת רידינג) בבונקר עמוק באתר סמוך (תל קסילה), ובה פעלו 2 יחידות ייצור בהספק כולל של 40 מגה-וואט. יחידות אלו פעלו עד שנת 1983. תכנון אתר רידינג ג' נעשה על ידי AEG כאשר המימון היה מכספי השילומים (הפרויקט כונה 'פרויקט 326'), והבנייה בפועל בוצעה על ידי סולל בונה. הטורבינות להפעלת התחנה נרכשו מחברת ג'נרל אלקטריק, לאחר שסחר עם פולין, שעבורה יועדו הטורבינות במקור, נאסר מתוקף אמברגו אמריקאי שאסר סחר עם מדינות הגוש המזרחי. בסוף שנות השישים נבנתה באתר תחנת רדינג ד'. רדינג ד' הכילה שתי יחידות ייצור, בהספק כללי של 428 מגה-וואט. התחנה החלה לפעול בשנת 1970, ובה בעת נסגרה תחנת רדינג א'. תחנה זו הינה בעלת ארובה גבוהה (כ-150 מטרים), הבולטת בקו הרקיע של תל אביב. לצורך הקמת הארובה נחקק בשנת 1967 חוק מיוחד שעקף את חוק התכנון והבנייה (זכה לכינוי "חוק רדינג ד'"). בשנת 1993 דרש המשרד לאיכות הסביבה שחברת החשמל תתקין בתחנה משקעים אלקטרוסטטיים להקטנת זיהום אוויר. אולם, בשנת 1995 הוחלט על מעבר לגז טבעי ועל כן הדרישה למשקעים אלקטרוסטטיים נזנחה. בשל עיכובים בביצוע המעבר, החליט המשרד לסגור את התחנה ל-3 חודשים בשנת 2006, בעקבות דרישת ארגוני איכות הסביבה ותושבי שיכון למד הסמוכה.‏ בשנת 2006 עברה תחנת רדינג ד' לשימוש בגז טבעי, כתחליף למזוט ששימש להפעלת תחנה זו מאז הקמתה. לצורך ביצוע ההסבה נבנה קו צינורות תת-ימי להובלת הגז מנקודת הקליטה באשדוד, לתחנת רידינג. מאוחר יותר, נערכה הסבה חוזרת להפעלת התחנה באמצעות מזוט בשימוש משני (בעת חוסר בגז טבעי).
כיום מייצרת תחנת רדינג כ-5% בלבד מתפוקת החשמל בישראל, אך היא פועלת במלוא כושר הייצור רק כשצריכת החשמל מתקרבת למלוא כושר ייצור החשמל הארצי. עם זאת, לתחנה חשיבות בשל מיקומה בגוש דן, עובדה שהינה בעלת חשיבות בעת תקלות ברשת ההולכה הארצית. בניין תחנת רדינג א', בניינה של התחנה המקורית שוקם ושוחזר, ואף הוכרז כמבנה לשימור. בבניין מתקיימות לעתים תערוכות בנושאים שונים. ארובת תחנת רדינג ד' נצבעה בשנות התשעים ועוצבה כאלמנט סביבתי. לאחרונה קבעה המועצה הארצית לתכנון ולבניה ששטח המתחם יצומצם ביותר ממחצית, ושחוף הים שבאתר יחזור לרשות הציבור. בשנת 2011 החליט משרד הפנים לפנות שטחים נרחבים שבמתחם התחנה, ולהמיר אותם לשטח ציבורי ירוק לטובת תושבי ומבקרי העיר. תחנת רידינג ד' מיועדת לגריטה בשנת 2021.
מקור וראו גם אתר חברת חשמל

פארק גני יהושע חולש על שטח של 3,750 דונם, והוא משתרע ממחלף גהה במזרח ועד שפך הירקון במערב. הרעיון להקים את הפארק עלה בתקופתו של ראש העיר הראשון, מאיר דיזנגוף, בשנת 19299. כבר בימיה הראשונים של המדינה החליט דוד בן גוריון, להקצות את שטח הפארק לרשות עיריית תל אביב תמורת לירה אחת לדונם. הכוונה הייתה כי בתחום שמשני צדי הירקון לא ייבנו בתים, והאזור יישאר פתוח ויהיה מרכז השטחים הירוקים של העיר. בשנת 1950 החל הרעיון לקרום עור וגידים. טקס נטיעת העצים בפארק נערך ב-5 ביולי 1951, בקרבת החיבור של נחל איילון לירקון. בשנת 1962 מונתה ועדה להרחבת הפארק הלאומי שהחליטה להקים בו שורת מתקני שעשועים, ובהם רכבת קטנה ותאטרון לילדים, וכן מתקנים למחנאות. בעשורים הראשונים עובד שטח הפרק על ידי חקלאים שנאלצו בשנות ה-60 להתפנות מהמקום. בסוף שנות ה-60 החליט ראש עיריית תל אביב יהושע נמיר לקדם את המשך הקמת הפארק. הביצוע היה בהמשך הזמן, בימיו יהושע רבינוביץ, ראש עיריית תל אביב בשנים 1974-1969, שעל שמו נקרא הפארק "גני יהושע" בשנת 1982. בשנת 1977 הוקם בפארק אגם מלאכותי, בשנת 1978 הוקמו הספורטק וגן הוורדים. עם השנים התפתח הפארק בשטחים שבמערבו ובמזרחו, הוקמו בו הגנים הייחודים , שוקם אתר שבע טחנות והושלם פרויקט "ראש ציפור" (המרחב בין נחל איילון לירקון) שהפך ממקום פרוע לאזור מטופל ומטופח.

האזור הפעיל ביותר בפארק נמצא בעיבורו ומשתרע על שטח דשא של כ-2,000 דונם מתוכם כ-1,200 דונם של מדשאות, והיתר חורשות, שיחים, ערוגות, פרחים ומתקנים שונים לרווחת הקהל. ברחבי הפארק ניתן למצוא מגוון אתרים לפעילויות שונות כמו: אזור לפיקניקים, מסלולי ריצה והליכה ושבילי רכיבה על אופניים החולפים ברחבי הפארק. הפארק קולט מדי שנה מאות אלפי מבקרים בסופי שבוע, בחגים ובאירועים מיוחדים. במדשאות שבתאטרון הפתוח נערכים מופעי מוסיקה תחת כיפת השמים ,של אמנים מהארץ ומהעולם. גם קבוצות כדורגל מתאמנות במקום, תנועות נוער מקיימות פעילויות שונות וגופים שונים עורכים ימי כיף. פארק הירקון מציע למבקרים בו שלל אפשרויות לבילוי משפחתי, באזורים הפתוחים ולאורך הנחל. להשקיית הפארק נדרשת כמות של כ-7,000 מ"ק מים בשנה. בעתיד מתוכננת הקמת מערכת השקיה שתתבסס על קולחים מטוהרים שיגיעו מאזור רמת השרון ורמתיים.

 

 

גשר החדש מעל נחל הירקון שנבנה במקום הגשר שקרס בעת טקס הפתיחה של המכביה החמש עשרה, ב-14 ביולי 1997. באסון נהרגו ארבעה ספורטאים ו-69 נפצעו.

 

 

 

תל גריסה/ תל אל ג'רישה – בתל נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה הקדומה, הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת, הברזל והאסלאמית הקדומה. תחילת היישוב בתל בתקופת הברונזה הקדומה ביישוב פרזות קטן. היישוב התרחב בתקופת הברונזה התיכונה ונוספו לו ביצורים. מתקופת הברונזה התיכונה ב' נמצא במקום מבנה גדול אשר זוהה כארמון. הממצא מתקופת הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת מעיד על תקופות שגשוג באתר. נמצאו חרפושיות המעידות על קשר עם התרבויות השכנות. בתקופת הברונזה המאוחרת הועבר ככל הנראה המרכז השלטוני של התל, וזוהה מבנה מונומנטלי נוסף כארמון של אותה תקופה. סמוך למבנה נחשף מפעל מים-פיר, שנחצב ככל הנראה בתקופת הברונזה המאוחרת ודופן באבנים בתחילת תקופת הברזל. במהלך תקופת הברזל במאה ה-10 לפנה"ס הצטמצם היישוב לשטח קטן. בשטח זה נמצאו שרידי חווה חקלאית. הרצף היישובי באתר נפסק בסוף תקופת הברזל א' ומתחדש רק זמן רב אחר כך בתקופה האסלאמית הקדומה, תקופת היישוב האחרונה בתל. המקור אתר 44, מפת פ"ת 77, סקר ארכאולוגי ישראל

ג'רישה היה כפר ערבי קטן מדרום לנחל הירקון, שתושביו התפנו ממנו במהלך מלחמת העצמאות. הכפר שכן במקום בו מצוי כיום אתר "שבע טחנות", בפארק הירקון שבתל אביב. הכפר השתייך החל מהמאה ה-16 לנפת בני צעב (מחוז שכם) ומספר תושביו היה 121 נפש. ב-1851 מוזכרת "גאריסה" על ידי החוקר אדוארד רובינסון; זהו התיאור הראשון במאה ה-19 על יישוב באזור. תושבי הכפר, שהיו מוסלמים, עבדו ביישובי הסביבה וכן עסקו בחקלאות, ככל הנראה כאריסים על אדמות שבבעלות בני הכפר השכן שייח' מוניס. בשטח ג'רישה היו שלוש טחנות קמח כבר בתקופת העות'מאנית, ובהתאם לכך היווה הכפר מרכז אזורי של טחינת קמח. בסוף המאה ה-19 תואר הכפר כקטן מאוד, בעל מבני טיט, באר ומטע זיתים. בשנות ה-20 של המאה ה-20 נקנו הטחנות על ידי יהודי מתל אביב, אך ב-1936 הפסיקו הטחנות לפעול לאחר שלא עמדו בתחרות עם טחנות חדישות יותר. בתקופת שלטון המנדט הבריטי הייתה ג'רישה מרכז בילויים לתושבי יפו הסמוכה. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שטח הכפר בבעלות ערבית בשנת 1945 עמד על 462 דונם. 93 דונמים היו בבעלות יהודית. בפברואר 1948 התפנו תושבי הכפר מבתיהם בעקבות סיכום של נציג ארגון "ההגנה" עם אבראהים אבו כחיל, מנכבדי שייח' מוניס. לאחר מלחמת העצמאות הוקם על אדמות שהיו שייכות לכפר חלק מ"שיכון ותיקים" ברמת גן. כיום יושב אתר "שבע טחנות" שבפארק הירקון בתל אביב על אדמות הכפר, ובו שרידים מטחנות הקמח. מן הכפר לא נותרו שרידי מבנים. מדרום לכפר נמצא תל נפוליאון, ובו שרידי יישוב קדום מן התקופה הכנענית ומהתקופה הישראלית.

*****

סוף דבר

טיול קצר זה הסתיים שעתיים לאחר תחילתו.
המסע במנהרת הזמן באזור בו
חלו בו תמורות דרמטיות
היה מעניין ומלמד.
טיול קצר ומומלץ!
יש מה לראות,
יש מה ללמוד
ויש גם מה לצלם
אלבום של רז