ביום רביעי (19/4/2017) יצאתי עם רז גורן וחברים נוספים לטיול אמצע השבוע שמטרתו להעמיק את ההיכרות עם הארץ.

 

בשעת בוקר מוקדמת התכנסנו במגרש החנייה של המועצה אזורית מנשה שבעה אנשים שהגיעו ממקומות שונים בארץ: רז גורן (כפר יונה),  יעקב פרומן ונתי זיו (מולדת), שמחה רום (ראש הנקרה), עמית פינקלשטיין (באר יעקב), לוי אבנון (חמדיה) ואני (ממבשרת ציון).

 

רז הוביל את הטיול על פי מסלול שתכנן בהתאם להצעה ראשונית שלי.

 

*******

מסלול מעגלי במרחב שבין
עין שמר וגן השומרון בדרום,
ברקאי במזרח,
גבעת עדה ואלוני יצחק בצפון
ופרדס חנה וכרכור במערב

 

*****

האזור הגאוגרפי,
מרביתו הקצה הצפוני של מרזבת השרון,
וגם קצה המערבי של שלוחות עירון
וגם בגבעות עדה שהן קצה הצפון מערבי של רמות מנשה

מרבית אזור הטיול
בין נחל ברקן (יובל נחל תנינים)
ובין נחל עירון (יובל נחל חדרה)

רוב אזור הוא מישורי וממוצע הגשמים גבוה יחסית לממוצע הארצי. האזור שופע מי תהום ואדמתו אדמת סחף פורייה. נתונים אלה הכתיבו בעבר פיתוח חקלאות אינטנסיבית שהתבססה על גידולי שדה, כותנה פרדסים, מטעים נשירים ועוד. עם השנים והשינויים שחלו בהתיישבות הכפרית , התפתחה תעשייה ענפה, במסגרת הקיבוצים נפתחו עסקים פרטיים רבים ביישובים וחלה תנופה בייזום העסקי, ברחבי המועצה הוקמו מספר מרכזי סחר גדולים , בגן שמואל, בצומת מנשה , בצומת נרבתא ובלהבות חביבה.
המועצה שוקדת על פיתוח התעשייה והתעסוקה הן על ידי הרחבת אזורי המסחר והתעסוקה הקיימים והן על ידי הקמת אזורי תעשייה ומסחר חדשים. במסגרת זו אושרה להפקדה בשנת 2016 תוכנית להקמת "פארק התעשייה עירון" המשותף למועצה אזורית מנשה ולישובים שכנים: יהודים וערבים. הפארק, המשתרע על שטח של כ-1085 דונם במרכז האזורי מנשה, יספק מקורות פרנסה רבים לתושבים, יגדיל את הכנסות הרשויות השותפות מארנונה ויוסיף לתנופת השגשוג המתרחשת בשנים האחרונות באזור.

*******

הדמות היישובית של האזור

מרבית אזור הטיול היה מיושב החל מהתקופה הכלכוליתית, התגלו בו אתרים מהתקופה הכנענית הקדומה ואתרים גדולים, מהתקופה הכנענית התיכונה.  בתקופה הרומית והביזנטית ניכר ריבוי במספר הישובים באזור, אולם עם הכיבוש המוסלמי נעזבו מרביתם, כנראה עד למאה ה-17. בסוף המאה ה-18 התחדש הישוב הערבי. בתחילת המאה ה-20 החלה ההתיישבות היהודית בכל האזור, עם גלי העליות הגדולות של יהודי מזרח אירופה. ההתיישבות הציונית החדשה באזור החלה בקופת היישוב ונמשכה לאחר הקמת המדינה.

דמות האזור בשלהי המאה ה-19,
בתפר בין סנג'ק (מחוז חיפה) וסנג'ק שכם

 

היישוב באזור בתקופת המנדט במחוז חיפה

היישוב באזור בשנותיה הראשונות של המדינה

 

מרחב המועצה האזורית מנשה

מועצה אזורית מנשה – המועצה האזורית מנשה המועצה נקראת על שם שבט מנשה שהתיישב באזור בעקבות כיבושי יהושע בן נון. היא הוקמה בשנת 1950, שטחה משתרע על 160 אלף דונם מיער מנשה בצפון ועד קיבוץ מגל בדרום, מקו התפר במזרח ועד חדרה במערב. במועצה מתגוררים כ-20 אלף תושבים, ב-24 ישובים בעלי מאפייני התיישבות שונים: קיבוצים: עין שמר (1927), גן שמואל (1920), משמרות (1933), כפר גליקסון (1939), מענית (1942), ברקאי, להבות חביבה ורגבים (1949), מגל ומצר (1953) והמושבים כפר פינס (1933), גן השומרון ועין עירון (1934), שדה יצחק (1950), תלמי אלעזר (1952), מאור (1953). כפרים ערביים (מייסר ואום אל קוטוף ואל עריאן) ישובים קהילתיים (מצפה אילן וקציר) נוסף לישובים נמצאים בתחומי המועצה גם כפר הנוער אלוני יצחק, בית החולים שער מנשה, מוזיאון ואנדרטת מג"ב וסמינריון גבעת חביבה.
חקלאות, תעשייה ומסחר – הנתונים הטבעיים של האזור הכתיבו בעבר פיתוח חקלאות אינטנסיבית שהתבססה על גידולי שדה, כותנה פרדסים, מטעים נשירים ועוד. עם השנים והשינויים שחלו בהתיישבות הכפרית , התפתחה תעשייה ענפה, במסגרת הקיבוצים נפתחו עסקים פרטיים רבים ביישובים וחלה תנופה בייזום העסקי, ברחבי המועצה הוקמו מספר מרכזי סחר גדולים , בגן שמואל, בצומת מנשה , בצומת נרבתא ובלהבות חביבה. כמו כן הוחל בתכנון הרחבת אזורי המסחר והתעסוקה הקיימים והן על ידי הקמת אזורי תעשייה ומסחר חדשים. במסגרת זו אושרה להפקדה בשנת 2016 תוכנית להקמת "פארק התעשייה עירון" המשותף למועצה אזורית מנשה ולישובים שכנים: יהודים וערבים. הפארק, המשתרע על שטח של כ-1085 דונם במרכז האזורי מנשה, יספק מקורות פרנסה רבים לתושבים, יגדיל את הכנסות הרשויות השותפות מארנונה ויוסיף לתנופת השגשוג המתרחשת בשנים האחרונות באזור.

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

התחלה מגרש חניה המועצה האזורית מנשה,
לאורך ערוץ נחל עירון ליד אתר גדול של חפירת הצלה ארכאולוגית
המשכנו וחצית הכביש לכיוון ברקאי והכביש לחריש
טיפוס ורכיבה בכמה קטעי סינגל קציר ליד חריש
חציית מתחת כביש 6 ושוב את ערוץ נחל עירון והלאה לאנדרטת מג"ב
בסינגל לעין ארובות והלאה לתל אסור
המשך בין מטעי עין עירון לעבר ציר המוביל
צפונה על ציר המוביל ועליה לחרבת בודק חזרה לציר המוביל
טיפוס לגבעות עדה בסינגל גבעת עדה ודרך רחבה
כניסה לגרעין הותיק של גבעת עדה
רכיבה בסינגל חורש אלוני יצחק
דרומה מכפר גלקסון בפאתי עין עירון וכפר פינס
בצפון כרכור והלאה לפרדס חנה ולאנדרטת הנחל
המשך סיבוב ארוך בין שכונות פרדס חנה וכרכור
חציית צומת כרכור
כניסה למושב גן שומרון וקיבוץ עין שמר
דרך מתחם מוסד מבואות עירון חזרה לנקודת ההתחלה.

לאורך נחל עירון (יובל נחל חדרה) ועל שולחת ברקאי

התחלה מגרש חניה המועצה האזורית מנשה,
לאורך ערוץ נחל עירון ליד אתר גדול של חפירת הצלה ארכאולוגית
המשכנו וחצית הכביש לכיוון ברקאי והכביש לחריש
טיפוס ורכיבה בכמה קטעי סינגל קציר ליד חריש
חציית מתחת כביש 6 ושוב את ערוץ נחל עירון והלאה לאנדרטת מג"ב

 

 

 

 

 

בַּרְקַאי הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי, נוסד בשנת 1947 על ידי עולים מרומניה ומפולין, ועלה על הקרקע בתאריך 10 במאי 1949. הקיבוץ ממוקם בפתח המערבי של בקעת עירון, באתר בו שכן הכפר הערבי ואדי עאר. -1950 הצטרף לקיבוץ גרעין גדול של בוגרי תנועת השומר הצעיר מצפון אמריקה. חבריו השפיעו רבות על אופי הקיבוץ והם מהווים הגוף הגדול ביותר באוכלוסייה.
שמו של הקיבוץ הוצע על ידי פרופ' נתן מארק מרומניה, ויש לו שני פירושים. הראשון הוא ראשי תיבות ל"בני עבודה, רומניה, קיבוץ, ארץ ישראל", לכבוד הגרעין המייסד של הקיבוץ. השני מסמל את ברקאי, כוכב השחר, שזרח מחשכת האימה של מלחמת העולם השנייה.
ב-1971 נוסד בקיבוץ מפעל הפלסטיקה "פוליאון ברקאי" המייצר מוצרי בידוד תרמי ובידוד אקוסטי, מוצרי אריזה למזון, ויריעות ללמינציה. זהו המפעל היחיד בקיבוץ. ב-1979 יצא הקיבוץ ממסגרת הסוכנות היהודית, והיה לעצמאי מבחינה כלכלית. ב-2000 הופרד המשק מהקהילה, והקיבוץ חתם על הסדר הקיבוצים. ב-2003 התקבלה בקיבוץ החלטה על שיוך נכסי ייצור (מתן זכויות קניין לחברי הקיבוץ בנכסים היצרניים של הקיבוץ) וב-2004 שונה מודל ההשתכרות של חברי הקיבוץ למודל משולב – "מודל ברקאי". במודל זה תקציבו החודשי המשולב של כל חבר נקבע כסכום בסיס (הנגזר ממספר החברים בתא המשפחתי) בתוספת אחוז מסוים משכרו ברוטו, ותוספת ותק. כמו כן נקבע "תקציב קיום הוגן" – כעין שכר מינימום, שתקציבם של חברים שיהיה קטן ממנו, יקבל השלמה לסכום זה. חלק משירותי הקיבוץ הופרטו לחלוטין (ביניהם הצרכנייה וחדר האוכל), באחרים ישנה השתתפות חלקית של החברים בעלות השירות.

מצומת משמר הגבול
מערב לעין ארובות ותל אסור
וצפונה לשלוחת בודק 

בסינגל לעין ארובות והלאה לתל אסור
המשך בין מטעי עין עירון לעבר ציר המוביל
צפונה על ציר המוביל ועליה לחרבת בודק חזרה לציר המוביל
.

שְׁמוּרַת עֵין אֲרֻבּוֹת נמצאת במוצא נחל עירון אל המישור, ממזרח למושב עין עירון. מדרום-מערב לשמורה נמצא תל אסור. השמורה המשתרעת על שטח של 17.2 דונם הוכרזה ב-14 בספטמבר1989. מקור שמה באחד מניסיונות הזיהוי של תל אסור עם אֲרֻבּות המקראית, מקום מושבו של נציב המחוז השלישי של שלמה (מלכים א, ד, י). מטרת הקמת השמורה הייתה לשמר בית גידול לח האופייני לאזור רמות מנשה, ושימור בית הגידול של טריטון הפסים, דו-חי ממשפחת הסלמנדריים הנמצא בסכנת הכחדה בישראל והוא חיה מוגנת.
בשמורה שני מעיינות עונתיים המתייבשים בסוף הקיץ. סביב המעיינות צמחייה אופיינית לבתי גידול לחים, כגון עצי תאנה, אגמון, פטל קדוש ועוד. בתקופת המנדט הוקמו סביב המעיינות קירות שיצרו שתי בריכות. בתוך הבריכות גדלה צמחייה אופיינית לנוף מים, כגון גרגיר הנחלים עדשת מים ועוד. במשך השנים חלה ירידה במגוון המינים המאפיינים בתי גידול לחים ובמקומם כוסתה השמורה בכיסוי צפוף של פטל.

בעבר היה המעיין אחד ממקורות המים של נחל חדרה, אליו זרמו דרך נחל עירון. בתקופת המנדט שפע המעיין 1-0.6 מיליון קוב מים בשנה, בין השנים 1967-1949 נמדדה שפיעת מים של כ-0.5 מיליון קוב בשנה. כיום נשאבים מי המעיינות ואינם זורמים עוד לנחל.
בשנים האחרונות שוקם מעיין עין ארובות לזכרו של איציק דורי, חבר קיבוץ מצר אשר נהרג בפיגוע בקיבוץ בשנת 2002. במקום הוצבה אנדרטה לזכרו.

תֵּל אֵסוּר – שטחו כ-40 דונם והוא מתנשא לגובה של 11-7 מטר מעל פני הים. התל שוכן מצפון לעין ארובות. מהחפירות במקום עולה כי בתקופות הניאוליתית והכלקוליתית היה כאן יישוב גדול, ששטחו מוערך במאות דונם. המקום היה מיושב גם בתקופת הברונזה ובתקופת הברזל, ויש המציעים לזהות כאן את העיר צפת, הנזכרת ברשימת תחותמס ה-3 (בערך 1468 לפנה"ס). מדרום-מזרח לתל נראים שרידי ח'אן אסוויר, שהוקם בתקופה הערבית והיה חוליה בשרשרת הח'אנים לאורך דרך הדואר הממלוכית מקהיר לדמשק. התל נחפר לראשונה בין השנים 2003-2001 על ידי משלחת חפירות מטעם סקר הר מנשה בראשותו של פרופ' אדם זרטל. במסגרת החפירות נמצאו ממצאים ארכאולוגים בעיקר מתקופת הברונזה התיכונה והבולט ביניהם הוא חלקלקה בגובה למעלה משני מטרים ונחשפו 10 מטרים מאורכה. בשנת 2010 התל החל להיחפר במסגרת פרויקט חדש בראשותו של ד"ר שי בר מאוניברסיטת חיפה וממשיך להיחפר במסגרת פרויקט זה עד ימינו. במהלך החפירות המחודשות נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת,הברזל וההלניסטית.
חידוש החפירות בשנת 2010 התקיימו לזכרו של איציק דורי אשר נהרג בפיגוע בקיבוץ מצר בשנת 2002. החפירות אורגנו על ידי החברים של איציק (קבוצת חברים אשר מנציחה את איציק דורי ) בשיתוף המכון לארכיאולוגיה ע"ש זינמן אוניברסיטת חיפה, עמותת סקר השומרון ובקעת הירדן ומועצה אזורית מנשה. מאז מתקיימות כל שנה בחודשי הסתיו.
עוד על החפירות הארכיאולוגיות

 

 

 

קטע 18 בכביש 6,  בין מחלף עירון (כביש 65) בדרום ועד למחלף עין תות באזור אליקים (כביש 6), משפר את הנגישות לאזור צפון הארץ וממנו חוצה את רמות מנשה מצפון לדרום ומחלק אותן לחלק מזרחי ולחלק מערבי. אורכו של קטע זה כ-18 ק"מ . קטע כביש זה עובר בחבל ארץ בעל רגישות נופית גבוהה ביותר. תוואי הכביש, חוצה שרשרת גבעות רכות שחלקן מכוסה ביער פארק אלון תבור וחלקן בשדות חיטה והוא חוצה שבעה נחלים היורדים מכיוון רמות מנשה לכיוון מערב. בפברואר 2004 הגישה עמותת אדם טבע ודין (אט"ד) עתירה לבג"ץ שהתבקש להורות על הפסקת העבודות בשטח עד שתיבדק האפשרות להעביר את החלק הצפוני של קטע 18 במנהרה וזאת על מנת  למזער את הפגיעה בשטחים הפתוחים. עד אז  סרבו חברת 'דרך ארץ', החברה הבונה את 'חוצה ישראל', והמשרד לאיכות הסביבה לבצע בדיקה כזו. באוקטובר 2004 בעקבות הוראת בג"ץ, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה בעניין והחליטה שלא לשנות את התכנית המקורית. המועצה נימקה את החלטתה שלא לשנות את התכנית בכך שמדובר בפרויקט לאומי חשוב, שאושר לאחר דיונים ממושכים וממצים. לדברי המועצה, לא היה במידע שהוצג בפניה כדי להצדיק עיכוב משמעותי בפרויקט. עמותת אדם טבע ודין הגיבה וטענה שההחלטה שהתקבלה מהווה החמצה של הזדמנות לתקן הליך תכנון בלתי נאות. ההחלטה הוכיחה גם שגוף כמו המועצה נכנע ללחצים פוליטיים. חבל מאוד ששטח ירוק בעל ערך ייחודי שאין כמותו בארץ ייעלם וייהרס בשל שיקולים לא ענייניים. לאחר ההחלטה העבודות הסלילה החלו בהתאם לתכנית בה נקבעה תכננו את השתלבות 14 הגשרים בסביבתם, 2 מנהרות באורך כ-350 מטרים המשמשות מעבר אקולוגי. קטע זה נפתח לתנועה ביולי 2009 במתכונת של מסלול דו נתיבי לכל כיוון.

גבעות עדה, אלוני יצחק וכפר גליקסון

טיפוס לגבעות עדה בסינגל גבעת עדה ודרך רחבה
כניסה לגרעין הותיק של גבעת עדה
רכיבה בסינגל חורש אלוני יצחק

 

 

גִּבְעַת עָדָה היא מושבה 
ומאז 2003 מהווה המושבה
חלק מהמועצה המקומית בנימינה-גבעת עדה.

 

 

גבעת עדה נקראת על שם אשתו של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד אדלאיד (עדה). היא הוקמה בשנת 1903 על ידי שמונה משפחות, ארבעה בני משפחת בלנק, אוורבוך, קרופיק וקוניצר. (ה"מוכתר" הראשון של  גבעת-עדה היה אבא'לה תשבי, בן שפיה צאצא למקימי שפייה מיכאל ומלכה חמלניצקי ולמקימי פתח תקווה משפחת למפרט). היא הוקמה כמושבה חקלאית ועד אמצע שנות ה-90 של המאה ה-20' עת התחילו ההרחבות ותוספות האוכלוסייה המאסיביות, הייתה החקלאות מקור גאווה ואבן יסוד בחיי המושבה. בתחילה, ענפי המשק עיקריים התבססו עלפלחה וגידולי בעל. עם הנחת קווי מים בשטחים החקלאיים נכנסו גם גידולי שדה,  אולם במהרה גידול ענבי היין התבסס כענף החקלאי העיקרי של חקלאי גבעת עדה, כמו גם מטעי רימון ונשירים אחרים: אפרסק, שקד, משמש ושזיף. מאמצע שנות ה-80 של המאה ה-200, עם ירידת הרווחיות וירידת קרנה של החקלאות בישראל, חל פיחות גם במשקים החקלאיים בגבעת עדה, אך למרות זאת, רבים מבני הוותיקים נאחזים בקרקע ובחקלאות, המהווה עבורם סמל וגורם בעל ערך רגשי ואידאולוגי.

 

 

שנים רבות הייתה גבעת-עדה אי-בודד של התיישבות יהודית בלב שטח שנשלט על ידי יישובים ערביים. גבעת-עדה סבלה רבות מפרעות הכנופיות הערביות בתקופת המאורעות, ובעיקר בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20. במאורעות תר"פ נרצח במקום בנימין קרופיק. בכ"ד בסיון ה'תרצ"ח (23 ביוני 1938) נחטפו ונרצחו שלושה נערים מבני המושבה, בני משפחות: אוורבוך, קרופיק ופרנק בעת שהובילו קש בעזרת זוג פרדות בשדות המושבה. גופותיהם נמצאו רק לאחר כשנתיים מושלכות בבור בפאתי הכפר זלפה. ב-10 ביולי 1938 פרץ המון ערבי למושבה והחל לירות. במהומה נהרגו תושבי המושבה נעמי גולדברג, שמעון מרגלית והנוטר יצחק קומורניק. שתי בנותיה של נעמי גולדברג ניצלו מניסיון חטיפה. באותה שנה אף נהרג בן המושבה בהגנת חניתה. בשנת תרצ"ח לבדה איבדה המושבה שבעה מבניה במאורעות.

 

 

 

גבעת עדה הוכרזה כמועצה מקומית על שטח שיפוט של 11,000 דונם בשנת 1949. בספטמבר 2003 אוחדה גבעת עדה עם בנימינה לרשות מקומית אחת. באותה עת, היו במושבה 2,600 תושבים. בשנים האחרונות נמצאת גבעת עדה בתנופה של בנייה. אוכלוסייה חדשה, חלקה הגדול משפחות צעירות, מצטרפת ליישוב ומרחיבה את אזורי המגורים שלו. בימים אלו וותיקי היישוב מעוניינים לבצע מהלך של פירוד רשויות בעקבות הטענות הרבות על הזנחה של גבעת-עדה לעומת בנימינה.

 

 

אַלּוֹנֵי יִצְחָק' כפר הנוער הוקם בשנת 1948 על ידי יחיאל חריף, על מנת לקלוט ילדים ניצולי שואה מארצות אירופה. הוא נקרא על שמו של יצחק גרינבוים שהיה ממנהיגי התנועה הציונית בפולין, חבר הסיים הפולני, חבר מנהלת העם ושר הפנים הראשון של מדינת ישראל.
כיום הכפר קולט ילדים מכל רחבי העולם מכיתות ז'- יב'. אלוני יצחק הוא פנימיה, אך לומדים בה גם תלמידי חוץ שחוזרים לביתם כל יום. בפנימיה כ-300 תלמידים מכל רחבי הארץ, ועוד כ-200 תלמידי חוץ, תושבי הסביבה הקרובה. 77.7% של בוגרי 2016 זכאים לבגרות. הפנימייה קולטת נוער מהתפוצות, בתוכניות שונות של משרד החינוך, בהן הכרת הארץ ולימוד עברית.

כְּפַר גְּלִיקְסוֹן הוא קיבוץ שנוסד בשנת 1939 כישוב חומה ומגדל על ידי עולים מהונגריה ומרומניה. בשנת 1944 הונחה אבן הפינה לנקודת הקבע של הקיבוץ. הקיבוץ נקרא על שמו של משה יוסף גליקסון שהיה מנהיג ציוני ועיתונאי בארץ ישראל. גליקסון עמד בראש תנועת הנוער הנוער הציוני והיה עורך עיתון הארץ במשך 15 שנה.
כיום מתגוררים בכפר גליקסון כ-300 תושבים. הקיבוץ מתפרנס בין היתר מחקלאות – רפת "גל-ים" וגידולי שדה, תעשייה – מפעל אומגה לייצור חומרי יצירה, מעונות יום לילדים, לינה כפרית, בריכת שחייה למנויים ועוד.

 

 

לפאתי עין עירון, כפר פינס ומשמרות

 

 

מפעל "נחלי מנשה" הוא מפעל מים שתכנן על ידי תה"ל (תכנון המים בישראל) והוקם ומופעל על ידי חברת מקורות מאז מחצית שנות ה-60'. מפעל זה האוסף את מי הנגר של הנחלים היורדים מרמות מנשה מערבה והם נחל תנינים, נחל עדה, נחל ברקן, ונחל משמרות . המפעל מנצל את המבנה הטופוגרפי של רמות מנשה, שקו פרשת המים  שלה עובר קרוב מאוד לשוליה המזרחיים, כך שכשלושה רבעים ממי הגשמים היורדים באזור (כ-600 מ"מ בממוצע שנתי) זורמים אל נחלים אלה מערבה, לעומת רק כרבע הזורמים מזרחה לנחל הקישון. המים מוזרמים בתעלות  הטיה למאגר שיקוע בחולות קיסריה. מהמאגר המים מחלחלים לאקוויפר מתקופת הפלייסטוקן שמתחת לחולות. קידוחי הפקה מאפשרים שאיבת מים מהאקוויפר במשך כל חודשי השנה.
מקור והרחבה: מסמך יחידת דוברות של חברת מקורות משנת 1994

 

 

עין עירון הוא מושב מתגוררים בו 400 נפש. המושב הוקם בשנת 1934, על ידי קבוצת תושבים אשר עלו לארץ ישראל בימי העלייה השנייה. שמו של המושב ניתן לו עקב מיקומו הצופה על נחל עירון הסמוך.

 

כְּפַר פִּינֶס הוא מושב דתי הנקרא על שם הרב יחיאל מיכל פינס, סופר ועסקן מאנשי חובבי ציון, והוקם בידי עולים ממרכז אירופה בשנת 1933. כפר פינס הוקם על ידי אנשי הפועל המזרחי שביקשו לחבר תורה ועבודה בארץ ישראל, בדומה לשכניו כפר הרא"ה ושדה יעקב. בכפר אולפנא לבנות, אולפנת כפר פינס, אשר הוקמה על ידי הרב אלי ששר והייתה לאם האולפנות. במושב כמאה ושלושים משפחות, המקיימות אורח חיים דתי לאומי על גווניו השונים. בעבר מרבית התושבים עסקו בחקלאות ולשם כך אף הוקמה אגודה שיתופית חקלאית. כיום רק מיעוט התושבים מתפרנסים מחקלאות, שבעיקרם מטעי אבוקדו, פרי הדר, חממות וגידולי שדה, כמו גם לולים לביצים, פטם ושתי מכוורות.

 

 

מִשְׁמָרוֹת הוא קיבוץ שהוקם בשנת 1933 ושמו כשם הגרעין שהקים אותו שהורכב מעולים מרוסיה, מליטא ומלטביה.

 

 

בתוך פרדס חנה 

בצפון כרכור והלאה לפרדס חנה ולאנדרטת הנחל
המשך סיבוב ארוך בין שכונות פרדס חנה וכרכור
חציית צומת כרכור
כניסה למושב גן שומרון וקיבוץ עין שמר
דרך מתחם מוסד מבואות עירון חזרה לנקודת ההתחלה

 

 

אתר ההנצחה ומורשת הנח"ל –  חדר זיכרון צנוע לחללי הנח"ל הוקם לפני עשרות שנים במחנה 80 שבפאתי פרדס חנה, המחנה בו עברו ועוברים מתגייסי הנח"ל לדורותיהם טירונות. בשנת 1982 פנה החבר לוי מנשה  במכתב למפקד פיקוד הנח"ל דאז, תת אלוף יורם גלבוע, וביקש להקים אתר להנצחת חללי הנח"ל. העמותה הוקמה ע"י מספר משפחות, כשזו חיפשה מקום להקמת אתר הנצחה פנתה באופן טבעי למועצת פרדס חנה שהקצתה לפרויקט שטח בן 39 דונם. מטרת העמותה הייתה אחת: הקמת אתר הנצחה שיכבד את זכר הנופלים אך ישמש גם כמקום "חי, נושם ופעיל", ואכן כזה הוא המקום, הפתוח לקהל הרחב מאז 1995.
אתר ההנצחה עוצב כסמל החטיבה וממעוף הציפור קל להבחין כי מבני הבטון הענקיים מוצבים בצורת המגל והחרב. במרכז האתר מתנוסס מגדל התצפית ("החרב") שגובהו כעשרים מטרים. כדאי מאוד לטפס לראשו כיוון שביום בהיר ניתן לראות ממנו אפילו את החרמון. חלקו התחתון של המגדל הוא כותל השמות, עליו חקוקים בשיש שחור שמות 1,008 חללי החטיבה ועוד כ-50 חללי חיל החינוך.
לב האתר הוא אולם ההנצחה בו שוכנים תיקי הנופלים. על אחד הקירות מוקרנות כל העת תמונות מתחלפות ובהן פרטים אישיים של חללים. לאורך הקיר המרכזי תצוגה תלת מימדית של תולדות החטיבה ומורשתה, הכוללת תמונות מן הקרבות השונים, כמו גם מהווי הקמת ההיאחזויות והפעילות הקהילתית.
לנוחות המבקרים הוקמו פינות ישיבה סביב שולחנות זכוכית עגולים, שבסיסם עמודי גרנית, שחם ובזלת – כשם גדודי חטיבת הנח"ל. צמוד לאולם הנצחה אודיטוריום גדול המשמש לכינוסים שונים וכבית כנסת.
להרחבה על האתר ועל מורשת הנח"ל לדורותיו.

 

 

הקטע הלא שגרתי, המעניין והמרגש היה פגישה באתר הזיכרון של הנח"ל בפרדס חנה עם הרס"ר המיתולוגי של מחנה 80. הוא היה מוכר בשם "רס"ר דני". עבורי כטירון ואחר כך מ"כ במחנה 80 הוא היה כמו חצי אלוהים. אחרי 43 שנים נפגשנו שוב. הוא אירח אותנו באתר והסביר לנו על תכולתו. בעתיד נפגש שוב שיצטרף אלינו לרכיבה.

 

 

מרבית שטח היישוב פרדס חנה במקום בו השתרע במאה ה-19 פארק אלוני תבור

היישוב פרדס חנה קרוי על שמה של חנה רוטשילד, בתו של הברון נתן מאיר רוטשילד, דודו של הנדיב הידוע, הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. בכך הצטרפה פרדס חנה לשרשרת יישובים הנקראים על שם בני משפחתו של "הנדיב הידוע": זכרון יעקב, בנימינה, גבעת עדה, ובאזור אחר של ישראל, מזכרת בתיה. המלה "פרדס" שבשם היישוב מתייחסת להדרים, שהיו ענף הפרנסה העיקרי שתוכנן לתושבי היישוב החדש.
עם סיום מלחמת העולם הראשונה, ב-1917, החל ענף הפרדסנות בארץ לפרוח. בכל מושבות יהודה, השרון והשומרון נטעו פרדסים. נטיעת הפרדסים ועיבודם נעשו בשיטות חדשות. הפרדסים אפשרו קליטת אלפי עולים, וכך ענף ההדרים נעשה לגורם ראשון במעלה בפריחה כלכלית בארץ, וענף יצוא עיקרי. הנס הכלכלי של "תפוזי יפו" היה סמל לחידוש היישוב בארץ ישראל. על רקע זה תוכננה הקמת המושבה פרדס חנה על ידי פיק"א. פרדס חנה היא, אם כן, המושבה הראשונה שהקמתה תוכננה מראש, ואדמתה נרכשה לצורך מימוש תוכנית זו. הרכישה בוצעה על ידי פיק"א. והרעיון היה לאתר אדמה שתהיה חלק מגוש התיישבות קיים – כאן חדרה, כרכור וזכרון יעקב. מקור הפרנסה העיקרי שתוכנן היה, כאמור, פרדסי הדרים.  אבן הפנה למושבה נורתה במחצית אוגוסט 1928, ובמרץ 1929 השתכנו בה 15 המשפחות הראשונות. כחלק מתכנית היישוב הכשירה פיק"א שטח – היום רח' הראשונים בפרדס חנה – שבו נבנו בתים צנועים עבור פועלים, שתפקידם היה לעבוד עבור פיק"א בהכשרת השטח החקלאי. בנוסף הוכשרו שני אזורים סמוכים זה לזה ומקבילים, שנועדו לבעלי הון. בשטח אחד – היום חלק מרח' הנדיב – קבוצת ה-800, בשל 800 לא"י שהמתיישבים התחייבו לשלם לפיק"א בתמורה לשטח שהם רוכשים ממנה במושבה, וקבוצת ה-500 – היום רח' הדקלים בקטע שבין רח' החרובים לסוף "גן איתין" – מאותה סיבה. יצוין כי בין חברי קבוצת ה-800 היו גם כמה פליטי פרעות תרפ"ט ממוצא, ובהם ילדי משפחת מקלף.
כשנתיים לאחר מכן, ב-1931, נוסדו שכונות תל צבי (הצפונית והדרומית), על שם צבי פרנק, המנהל הכללי של פיק"א. השכונות נוסדו בשיתוף פעולה בין פיק"א לבין "בנק משכנתאות ואשראי", ונועדו למגורי פועלים חקלאים, שיעברו תקופת ניסיון בדרך אל התיישבות הקבע.
עם עליית הנאצים לשלטון פנתה הנרייטה סאלד לוועד המושבה כדי לעזור באימוץ קבוצת בני נוער שבאה מגרמניה. קבוצה זו נקלטה בין משפחות המושבה. באותה שנה, 1933 הוקמה בפרדס חנה שכונת מגד. שכונה זו נוסדה בתחילה כחווה בשם "אחוזת מגד" – יוזמה של ד"ר זאב ברין, מייסד חברת מטעי פרי ההדר "מגד". בשנת 1939 הצטרפה החווה לפרדס חנה והייתה לחלק אינטגרלי מהישוב. ב-1938–1937, כשהסכנה ליהודי גרמניה החלה להפוך למוחשית יותר, הוקמה שכונה ברחוב הבטנים, שנועדה לקליטת עולים "יקים". שכונה נוספת שהוקמה באותה תקופה הייתה "תל שלום", שנבנתה על ידי משפחת מאייר.

בשנת 1943 הגיעה לפרדס חנה קבוצת יהודים מתימן, שנחתה דרך הים בעתלית. באפריל 1944 פנה ועד המושבה לפיק"א, וזו נענתה לבקשתו והקצתה שטח אדמה שעליו הוקמה שכונת מגורים לעולים מתימן, שנחנכה כחודש לאחר חג החנוכה של שנת 1945, ב-17 בינואר 1946.
שכונה יוצאת דופן באופן הקמתה היא שכונת נווה אשר, בדרום פרדס חנה. באמצע שנות ה-40 השיבה פיק"א בשלילה על בקשתו של הוועד להקצות שטח לבניית בתים לפועלים השכירים ולפקידים, וזאת משום שהם אינם גורם יצרני, והדבר סתר את מטרות המושבה בתוכניתה של פיק"א. אנשי המושבה לא אמרו נואש, ופנו לקרן הקיימת, אשר רכשה עבורם אדמה מידי ניסן רוטמן, תושב חדרה. השכונה קרויה על שמו של אשר ברודצקי, חבר הנהלת הסוכנות בלונדון. כעבור כעשור, שוכנו בשכונה גם עולים חדשים שפונו ממרכז העולים.
בשנת 1934 הקימה התאחדות האיכרים, בשיתוף עם בית הספר הריאלי בחיפה, את בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה.
בשנות המרד הערבי – שנות המאורעות – 1936-9 נפגע ענף הפרדסנות באופן קשה: פועלים הותקפו, 40 בתי אריזה חובלו ונשרפו, כ- 100,000 עצי הדר נעקרו, נגדעו והושחתו. דרכי התחבורה – בעיקר מסילות הברזל – חובלו. באפריל 1936 השביתו הערבים את נמל יפו, אך חודש לאחר מכן כבר הוקם נמל עברי בתל אביב.  שנות מלחמת העולם השנייה שוב הביאו לפגיעה בענף, בשל חוסר היכולת ליצא את הפרי לאירופה, אך עם תום המלחמה התאושש והיה לענף המכניס ביותר בחקלאות. באותה עת נבנו סביב פרדס חנה מספר מחנות בריטיים והבולט בינהם שדה תעופה עין שמר
בתש"ה (1945) הוקמה במושבה מדרשיית נעם, הישיבה התיכונית השנייה, שהייתה גם פנימייה, נחשבה במשך שנים רבות לאחד המוסדות היוקרתיים בציבור הדתי.
בפרדס חנה הוקם מחנה עולים וכן, הוקמה בשנות ה-50 מעברה, אשר במרוצת השנים נכללה בשטח היישוב. כמו כן סופחו ליישוב גם היישובים הזעירים, תל שלום ונווה אפרים. ר ק אחרי קום המדינה הסכים ועד המושבה לקבל מעמד רשמי של מושבה.

מול מחנה 80 ובית הספר החקלאי

 

מחנה 80 – נקרא היום בט"ר דותן ההוא בסיס טירונים צבאי השייך למערך המגל, האחראי על קיום הטירונות הכלל צה"לית בבסיסי הטירונים השונים. בבט"ר מוכשרים טירונים לרמת רובאות 02 לשירות ביחידות עורפיות ולרמת רובאות 03 לשירות כמפקדי  כיתה. הבסיס שוכן על כביש 65 – כביש ואדי ערה, בכניסה לפרדס חנה, סמוך לצומת חנה הנקרא גם צומת מחנה 80.
תחילתו של המחנה בתקופת המנדט הבריטי כאשר שימש כבסיס של חיל השריון הבריטי ונקרא "Camp 80" – מחנה 80. בשנים 1949 – 1955 הוא שימש את בית ספר לקצינים, ולאחר מכן לבסיס גדנ"ע (הכשרת נוער לפני צבא). בהמשך הוסב לבסיס הטירונים של חיילי הנח"ל, ולאחר שאלה עברו לבסיסם החדש בתל ערד, באמצע שנות ה-90, הפך הבסיס למחנה כפי שהוא מוכר כיום – בסיס טירונים דותן, השייך ליחידת מגל, מערך ששייך לפיקוד היח"ש, תחת פיקוד מז"י. הטירונות הכלל צה"לית לחיילי גרעיני הנח"ל מתבצעת עד היום בבסיס טרם שיבוצם לתפקידים שונים.
בט"ר דותן הוקם בשנות ה-70 במחנה דותן, דרומית-מערבית לג'נין, בסיס טירונות עבור נוער בסיכון בדומה לנערי רפול, בכפיפות למחנה 80 שהיה בסיס טירוני (בט"ר) הנח"ל. בשנות ה-90 עם ביצוע שלב א' בהסכמי אוסלו הפך מחנה דותן לבסיס החטמ"ר של חטיבת מנשה והפסיק לשמש  כמחנה טירונים.
ב-29 בנובמבר 2001 התרחש פיגוע התאבדות באוטובוס ליד מחנה 80. מחבל מתאבד פוצץ עצמו באוטובוס "אגד" בקו 823 בצומת מחנה 80. 3 אזרחים נהרגו ו-8 נפצעו. ניסיון פיגוע בקרבת הבסיס ב-17 בפברואר 2002 נהרגו שני המחבלים על ידי שוטרים ואיש מילואים. במהלך האירוע נפצעו שלושה שוטרים.
במסגרת הקמת "עיר הבה"דים" תוכנן פינויו של מחנה 80 עד סוף 2016, ובהמשך לכך מתוכננת הקמת שכונת מגורים של 1,200 דירות בשטח שיתפנה.

 

 

בית הספר החקלאי נוסד ב-1934 ע"י התאחדות האיכרים (ד"ר זאב ברין, משה סמילנסקי) ובית הספר הריאלי בחיפה (ד"ר ארתור בירם)על קרקע שניתנה להם למטרת הקמת מוסד חינוכי חקלאי ע"י הברון בנימין אדמונד רוטשילד (הנאמנים: חברת בית הספר החקלאי פרדס חנה – חברה לתועלת הציבור). בית הספר שכן תחילה בחוות ברין (אחוזת מגד), ביתו של ד"ר זאב ברין  ועבר ב-1935 למיקומו הנוכחי על הציר הראשי בין מושבות פרדס חנה וכרכור. המתחם שגודלו כ-174 דונם כלל מבני כיתות ומעבדות, אולם התעמלות ומגרש ספורט ,בנייני מגורים לתלמידים ולצוות,מגורים למנהל ובריכת מים , חדר אוכל, מועדונים, בריכת שחיה, מרפאה, מכבסה, ספריה ואנדרטה להנצחת בוגרי ומורי ביה"ס.הכפר כולו טבל בירק ובמדשאות ושדרות עצים עיטרו אותו. תלמידי בית הספר למדו במהלך חמישה ימים ויום אחד היה מוקדש לעבודה והתמחות בענפי המשק החקלאי שכלל: רפת, לול, אורווה, מטעים, פרדסים, גידולי שדה, משתלה ונוי.
בעשורים האחרונים דעך בית הספר החקלאי. התאחדות האיכרים (בשם חברת בית הספר החקלאי) והמועצה המקומית פרדס חנה -כרכור יזמו תכנית בנין עיר בה יוכלו להשתמש בקרקע על מנת להתאימה לצרכים ומטרות התכנון העדכניות של הישוב וכן להסדיר תקציבית את פעילותו של בית הספר ולהעבירה לניהול המועצה המקומית ומשרד החינוך. ההסדרה זו באה על חשבון ייעודו המקורי של בית הספר כבית ספר חקלאי ומקומו במורשת החקלאית ההולכת ונעלמת מן הנוף הישראלי. בשנת 2013 קבוצה מבוגרי ועובדי בית הספר בסיוע עמותת אומ"ץ עתרה לבג"צ להילחם בהחלטה הראשונית למכור את המקום למטרות רווח. ככל הידוע הדיון בבית המשפט העליון כנגד מכירתן השנויה במחלוקת של אדמות בית הספר והפסקת פעילותו כבית ספר חקלאי טרם הוכרע.
להרחבה על עמדת המועצה לשימור אתרים

 

בתוך כרכור

כרכור הוא אחד היישובים היהודיים המעטים שאימצו לעצמם את השם הערבי של המקום אף שאין לו זיקה לשפה העברית או להיסטוריה יהודית. כרכור היה כפר ערבי ששכן בסמוך למקום בו ממוקמים כיום קיבוץ עין שמר ומושב גן השומרון. הגיאוגרף עמירם גונן (בן כרכור) מצא שהערבים שהתיישבו במקום היו ככל הנראה אריסים שעברו או הועברו מחווה פרטית במצרים של אדם ממוצא ארמני בשם גרגור או גרגורי (עזבת כרכור), כחלק מיוזמה שלמוחמד עלי ובנו איברהים פאשה, שליטי מצרים בשלהי התקופה העות'מאנית. השם גרגור שובש על ידי הערבים לכרכור.

 

 

ההתיישבות היהודית בכרכור קשורה בהתעוררות בקרב יהודי רוסיה בסוף המאה ה-19 ובתנועת חובבי ציון, שהביאו בין השאר גם לייסוד רחובות וחדרה – "המושבות העצמאיות", שאינן תלויות בברון דה רוטשילד. אדמות כרכור נרכשו על ידי ההסתדרות הציונית באמצעות חברת הכשרת הישוב, ממוסטפא חפיז פשה מג'נין ועבדול האדי קאסם מחיפה.
בדצמבר 1912 נרכשו כ-11,000 דונם של אדמות "קרקור". רכישה זו הייתה הגדולה ברכישות שנעשו על ידי ההסתדרות הציונית עד אותו זמן, והמימון שלה היווה אתגר לגוף הצעיר. לצורך מימון הרכישה נעשו תחילה ניסיונות, על ידי מנחם אוסישקין ויחיאל צ'לנוב, לגייס את הכסף הדרוש בהלוואת גישור מיהודים עשירים שחיו באימפריה הרוסית ומגורמים ישוביים שפעלו ברכישת קרקעות כגון: חברת גאולה ואגודת נטעים. ניסיונות אלה כשלו וארתור רופין, חבר ההסתדרות, פנה למדור הפלשתינאי של יק"א בפריז, וקיבל הלוואה על סך של 350 אלף פרנק להחזר בשלושה תשלומים תוך שנה וחצי. שטחי הקרקע שנרכשו באותה שנה בכפר אוריה והאדמה בכרכור שמשו כבטוחות להלוואה. באותה תקופה יק"א לא הייתה מעוניינת בייזום מושבות חדשות, אך היה לה עניין בהקמת  משק מטעים מכניס, בניהול הפקידות שלה. שיתוף פעולה זה בין המוסדות הציונים לבין יק"א לא היה טריוויאלי, לאור ניגודים רבים בהשקפותיהם של יק"א וההסתדרות הציונית על עתיד ישוב הארץ ואופן הגשמתו. מימוש הרכישה הצריך, יחד עם השגת האמצעים הפיננסיים, גם איתור יהודים אשר ניתן לרשום על שמם את האדמה הנרכשת, בהתאם לחוק העות'מאני. הפתרון לכך נמצא כאשר כחצי מהקרקע הנרכשת – החלק הדרומי שלה, עליו עומד היום מושב גן השומרון – נמכרה ליצחק שלזינגר, יהודי אמיד מסיביר, ואת המחצית השנייה, שרובה נמכרה ל"אחוזת לונדון הראשונה", רשמו על שם מקס בודנהיימר כנאמן. בספטמבר 1913 נרכשו 4000 דונם אדמות "ע'ביה", מצפון לשטח הנ"ל. גם המימון לרכישה זו נעשה בדרך של הלוואה של 80,000 פרנק מיק"א.
לאחר הרכישה הראשונה, מסר "המשרד הארצישראלי" את שמירת האדמות ועיבודן לקבוצה מחברי "השומר", אשר התחייבו לסמן את גבולות השטח בעצי אקליפטוס, ולעבד את האדמה עיבוד ראשוני, שכלל ניקוי וחריש כְּרָב (חריש ללא זריעה) לחידוש פוריותה. מטרות נוספות לעיבוד היו למנוע מהשלטון הטורקי להחרים את האדמה אם לא עובדה שלוש שנים ("מחלול"), וכן להבהיר לרועים הטורקמנים את הבעלות היהודית החדשה על האדמות. הטורקמנים הורשו להמשיך לרעות את עדריהם באזור תמורת "מס מרעה" של "טלה לעדר". בתחילה התגוררו אנשי השומר בחושות שהשאירו אחריהם התושבים הערבים, שהיו במצב תחזוקה גרוע ומטים ליפול. כממונה על השומרים, וכ"מוכתר כרכור" – מתווך רשמי בין התושבים לשלטונות הטורקיים בענייני מסים ואישורים – מונה יעקב סמסונוב. כבר בתחילת הדרך פרץ סכסוך סביב סוגיית העבודה העברית בין סמסונוב, אשר טען  יחד עם איכרי חדרה, אשר להם הוחכר השטח, שלא ניתן למצוא פועלים עבריים לכל העבודות הנדרשות, ולכן העסיקו גם פועלים ערבים, לבין חברי "השומר" ו"המשרד הארצישראלי" שדרשו מסיבות אידאולוגיות שהעבודה תיעשה אך ורק על ידי יהודים.

בהמשך, בשנים 1913 ו-1914, מכרה "הכשרת היישוב" את הקרקעות לשלושה גורמים של מתיישבים: הוועד האודסאי– קבוצת יהודים מרוסיה, מיסודה של אגודת חובבי ציון; ב-1913 קנה בא-כוחם, הד"ר חיים חיסין, 550 דונם ראשונים מאדמות כרכור; יצחק שלזינגר– יהודי רוסי, יליד העיירה נייסביז, שרכש בפברואר 1913 כ-5,700 דונם מאדמות כרכור; אחוזת לונדון א'(The First London Achuzah Company, Ltd.) – קבוצה של כ-100 יהודים ציונים מאנגליה, שרכשה במרץ 1914 את כ-5,100 הדונם הנותרים מאדמות כרכור ו- 3,600 מאדמות ע'ביה (שהייתה  מכוסה באלונים שהטורקים כרתו במהלך מלחמת העולם לצורך הסקת קטרי הרכבת). שלזינגר היה הראשון מבין השלושה לפעול בשטח. הוא מסר את האדמה לזאב בן-יהודה, איכר מחדרה, אשר הקים בה את משק "אבן יצחק". הקבלן טוביה קרופיק מזכרון יעקב בנה במשק בתים לפועלים.
מלחמת העולם הראשונה גרמה לעיכוב ההתיישבות בשטחי אחוזת לונדון. כאשר בריטניה הצטרפה למלחמה באוגוסט 1914, נותק קשר הדואר בין "המשרד הארצישראלי" לבין "אחוזת לונדון". ערבים מהסביבה ניסו לפלוש לאדמות הלא-מעובדות של כרכור. בנוסף פגעה בארץ בחודשים מרץ-אפריל 1915 מכת ארבה קשה, והמלחמה גרמה גל של מחלות מידבקות כגון טיפוס הבהרות וטיפוס הבטן שפגעו בתושבי הארץ, ובכללם גם בתושבי  כרכור.
בשנת 1917 איבד יצחק שלזינגר את כל רכושו במהפכה הרוסית. הוא מכר חלק מחלקתו לקרן הקיימת לישראל, ועל חלק מאדמות אלה, יחד עם חלק מאדמות "הוועד האודסי", הוקמו קיבוץ עין שמר (1927) ומושב גן השומרון(1934).
רק לאחר תום המלחמה התחדשה הפעילות של "אחוזת לונדון" במקום. בלונדון התבצעה הנפקה של מניות נוספות, מספר החברים גדל, וההנהלה כללה חברים ותיקים וחדשים. שני חברי אחוזה מאדינבורג, לוין ושולמן, באו לארץ ישראל כדי לראות את הנחלה, אך נספו במגפה בדרכם חזרה לאנגליה. בידי חברי אחוזה באנגליה היו תוכנית פיתוח של ד"ר זגורודסקי, לפיה תוקם בכרכור "מושבה מודרנית". האדמה מגוונת. מצד מערב אדמת חול, שטובה למטעים. במרכז – חמרה, שטובה לגידולי שדה. במזרח – אדמת טרשים. היה ברור לכול, שיש לטעת אקליפטוסים כדי לסמן את גבולות השטח. תוכניתו של זגורודסקי מפורטת, אך חברי אחוזה היו מן המעמד הבינוני, וכולם בעלי משפחות, עסקים ובתים, והתארגנותם לעלות לארץ ולכרכור איטית. הוחלט לשלוח את ישראל עוזרמן, יהודי יליד רוסיה שהיגר לאנגליה, שיצטרף לברשך-דייויס, לוינסון, שנברג והאריס שכבר נמצאו בארץ (בתל אביב), כדי לנהל את הקמת המושבה, והוא עלה לארץ ישראל ב-2 בפברואר 1920. חברי אחוזה התמודדו עם דרישת הכשרת היישוב לתשלום ריבית וחוב במחלוקת, וגם זה היה גורם מעכב. מאורעות 1921, בהן כרכור המבודדת נמצאה מחוץ למעגל המאורעות, אך קרבתה לוואדי עארה ולשבטים טורקמנים, צ'רקסים ובדואים מוחשית מאד, והיא הייתה חשופה לגניבות כל הזמן. המאורעות הביאו לשינוי התוכנית של זגורודסקי, ולהחלטה שבניית בתי המושבה תיעשה במרוכז כך שהבתים יהיו קרובים זה לזה.
עם שוך המאורעות הסתבר כי כרכור נמצאת על גבול תפוצת המלריה, וכי "אקלימה אינו בריא". עם זאת, על השטח עבדו כל הזמן פועלים – חלקם נטעו אקליפטוסים, חלקם קדחו בחיפוש אחרי מים, וחלקם עסקו בבנין. עוזרמן והפועלים התגוררו בבתי שלזינגר (חצר עין שמר). לעזרתם שלח אייזן מלונדון משלוח של צריפי עץ, ועם הגעתם הושלמה גם בנייתו של "בית אחוזה". ב-1929 הפך "בית אחוזה" לבנין ציבורי, שבו שכנו גן הילדים, בית הספר, בית הכנסת, המרפאה ומגורי הרופאה, וכן משרד המושבה וסוכנות הדואר ובו הטלפון היחיד במושבה. אולם, העיכוב בעלייתם של חברי אחוזה, הקושי התזרימי ותנאי החיים הספרטנים הכריעו את עוזרמן, והוא התפטר במחצית השנייה של 1923. החברים האחרים בארץ התארגנו "לעלות" לכרכור. דוד ברשך-דייויס, שיש לו מסחר בתל אביב, הקים משתלת הדרים באדמת החול של ר'ביה; לוינסון התעתד לבנות בית בכרכור, ושפניצקי פיתח את העבודה והנטיעה על חלקתו. אך הראשון שעבר לגור בכרכור בבית משלו היה הריס (הראשון לבנות את ביתו היה לוינסון, אך לא עבר לגור בו). ביתו עומד זהה לזמן סיום בנייתו, בחלק הצפון מזרחי של מפגש רחוב המייסדים ודרך הבנים, מול "בית אחוזה", המשמש ספריה ציבורית. אחרי הריס הגיע משה בדש, ואחריו שלושת אחיו, אחותו והוריהם. הם אכלו את מה שהם מצליחים לגדל בגינת הירק, ולא בחלו בשום עבודה. בשנים 1924–1926 הגיעו משפחות בנדס (שני אחים ואב), בר, טיצ'ר, שפניצקי, אלפרט, פונר, שפהרד, אינוולד (הבן).
כדי להגביר את קצב ההתיישבות, הגיעו חברי אחוזה להסכם עם הקרן הקיימת בנובמבר 1924 בדבר מכירת 2,000 דונם מתוך אדמת כרכור להקמת מושב. מחצית משפחות המושב היו עתידים להיות מחברי אחוזה, ומחציתן מועמדים של המרכז החקלאי. ביולי 1925 קיבלו החברים את הכספים לבנין רפתות, ובקיץ 1926 קיבלו תקציב לבניית הבתים. המושב מנה 10 משפחות, אך לא הצליח להתרחב, וסופו שנבלע כחלק מהמושבה, ומקומו מונצח כרחוב המושב, שהוא חלק מהמושבה.
באמצע שנות ה-20 ציר כלכלתה העיקרית של כרכור נעשה הפרדס. בארות המים עדיין לא שפעו מים, אך הנטיעה החלה. היו אלה שנים של "בום" בהדרים בארץ, לאחר יישום תגליתו של אהרון אהרונסון כי תפוזי השמוטי (ששווקו כתפוזי Jaffa) הם זן ששורשיו צומחים לעומק רב ויכולים להגיע למי התהום הנמוכים בשרון.
בראשית שנות ה-30 היו היחסים בכרכור בין חברי אחוזה לפועלים מעורערים. הפועלים טענו שוועד המושבה אינו מייצג אותם וכי הוא נבחר בזכות בעלי אחוזות המתגוררים בחוץ לארץ. בשנת 1934 החלה להתאכלס בכרכור שכונה חדשה של פועלים שיועדה ל-64 משפחות. תושבי השכונה הקימו בית ספר נפרד עבור ילדיהם, דבר שעורר עליהם את קצפו של ועד המושבה

******

האיחוד – עוד בשנת ה-50 עלה הרעיון לאחד את פרדס חנה וכרכור, אולם הרעיון ירד מהפרק בגלל שבפרדס חנה שלטה מפא"י בעוד בכרכור שלטה מפ"ם. אולם לאחר שבבחירות ב-1959 גברה מפא"י גם בכרכור, החל הרעיון לאחד את הרשויות לתפוס מהלכים. רעיון האיחוד עלה בתחילת 1962 ביוזמת משרד הפנים שפעל לצמצום מספר הרשויות בישראל. אולם לאור התנגדות של ותיקי כרכור, באפריל 1962 הצביעה מועצת כרכור נגד הצעת משרד הפנים לאחד את פרדס חנה עם כרכור והאיחוד לא יצא אל הפועל. הנושא הועלו שוב על ידי משרד הפנים בשנת 1967 ובשנת תשכ"ט- 19699 ביוזמת "מרכז השלטון המקומי" אוחדו שתי מושבות והפכו ליישוב אחד, פרדס חנה כרכור.
העיכובים בהתפתחותה של כרכור, עילת האיחוד, נבעו מאופייה המיוחד של ההתיישבות. לאורך כל שנותיו סבל חלום כרכור משלושה מכשולים עיקריים: מחסור במים, בעיות ביטחון חמורות מצד הבדואים, והתיישבות דלילה – המתיישבים היהודים מאנגליה לא הגיעו בקצב הרצוי, והנחלות נשארו ריקות. כרכור עלתה על דרך המלך כאשר נכנסו הקרן הקיימת וקרן היסוד, והחלקות נמכרו לאנשים שהיו מוכנים להתיישב מיד במקום, לעבד את האדמה ולהפיק ממנה תנובה.

 

גן השומרון ועין שמר 

 

 

גן השומרון – מושב שמו ניתן לו בעת שהאזור הוגדר בתקופת היישוב כחלק מהשומרון. המושב הוקם בשנת 1934 על ידי כ-70 מתיישבים עולים מגרמניה שהיו בעלי משקים חקלאיים והקימו את האגודה החקלאית. הם מנו כ-70 משפחות והיוו את רוב האוכלוסייה במושב. עם השנים השתנה הרכב האוכלוסיה וכיום מתגוררים במושב גם תושבים בעלי נכסים פרטיים ותושבים המתגוררים בשכירות. הם מהווים היום את רוב האוכלוסייה, כ-120 משפחות. בסך הכול מתגוררים כיום בגן השומרון כ-880 תושבים.
חלק מהמשקים החקלאיים עדיין פעילים אך רוב התושבים עובדים מחוץ למושב בתחומי עיסוק רבים ומגוונים: אנשי חינוך – מורות ומורים, מטפלות וגננות. עובדי ציבור – בשירות המדינה, במשרדי ממשלה וברשויות מקומיות. בעלי מקצועות חופשיים. בעלי משקים החברים באגודה החקלאית: רובם ממשפחות ותיקות בכפר, קשורים ביניהם באינטרסים עסקיים משותפים כמו המדגרה, כרמי הזיתים, הפרדסים ועוד. חלק מהמשקים מופעלים על ידי משפחות צעירות של בנים ממשיכים, דור ההמשך של המייסדים. בעלי משקים פרטיים אשר אינם חברים באגודה החקלאית: בעלי זכויות בניה על הקרקע הפרטית, זכויות אותן הם ממשים בעיקר עבור בנים חוזרים. תושבים המתגוררים בנכסים פרטיים, תושבים השוכרים בתים במושב: אלו הגיעו במטרה להינות מאיכות חיים, מחיי קהילה נעימים ולזכות בחינוך איכותי במוסדות החינוך של המועצה האזורית מנשה".

 

 

 

 

עין שמר – יישוב שהוקם שלוש פעמים.
אחד מארבעת הקיבוצים שהקימו את תנועת הקיבוץ הארצי.
(מרחביה, עין שמר, מעברות ומשמר העמק).

 

בשנת 1913 בחרו כמה מצעירי "השומר" (שנוסד בשנת 1908 ומטרתו שמירה יהודית במושבות שבשומרון, יהודה ובגליל) להקים נקודת שמירה בפתחו המערבי של ואדי ערה, אשר תשמש גם כתחנת ביניים בין יהודה ובין העמק והגליל. הם ביקשו מקום במרחק של יום רכיבה מיהודה ומהעמק כאחד, והתיישבו ב"חירבת כרכור" שהייתה למעשה כמה חושות ערביות על הדרך ההיסטוריות ממישור החוף לעמק יזרעאל. לנוכח התנאים הקשים – קדחת, מחסור במים וריחוק מכל מקום יישוב – המתיישבים עזבו. במקומם הגיעו בשנת 1917 עשרה חברים מקבוצת "אחדות". הללו התגוררו בשני צריפים ואורווה, עיבדו 500 דונם קרקע, והיו להם 20 בהמות עבודה ושמירה. בשנת 1921, לאחר מלחמת-העולם הראשונה וכיבוש הארץ על-ידי האנגלים, נבנתה החצר המבוצרת ששטחה 4 דונם, בידי פלוגת בונים מראש העין, אנשי גדוד העבודה. למרות ההשקעה הגדולה בבנייה, גם אנשי גדוד העבודה לא אצרו כוח להחזיק במקום, והוא נעזב בפעם השנייה. בשנת 1927  הגיעו לנקודה ראשוני החלוצים של "השומר הצעיר" מפולין, שעד אז התגוררו בעין גנים שליד פתח-תקווה, והמתינו לתורם לעלות על הקרקע. שנה זו נחשבת לתאריך ייסודו של הקיבוץ. בשנים הבאות הצטרפו לקבוצת עין גנים קבוצות נוספות של חניכי השומר הצעיר מפולין: "בנימינה", "שומריה" ו"בדרך". חיי הקבוצה היו קשים מנשוא ואף אירע כי 80 מתוך 100 אנשיה חלו בקדחת. בשנת 1934 חוברה החצר  לרשת החשמל, ורק בשנת 1935 נמצאו בה מים רבים שגרמו למהפך בהתפתחות המשק ובניית מגדל המים במקום.
כחברי השומר הצעיר חיפשו המייסדים דרכים לשיתוף פעולה וידידות עם שכניהם הערבים, ואט אט נוצרו קשרים חברתיים עם חקלאי הסביבה. עם זאת, שנות השלושים והארבעים היו מתוחות מבחינה ביטחונית. ב-1938 נרצחו שניים מחברי הקיבוץ בהתקפת כנופיה ערבית. עם תום מלחמת העולם לקחו החברים חלק במבצעי ההעפלה, וכאשר פשטו הבריטים על קיבוץ גבעת חיים, מיהרו ל לקחת חלק בהגנת המקום, אירוע שבו נפל חבר קיבוץ וכמה חברים נפצעו.
בשנות השישים הצטרפו לקיבוץ עשרות חברים חדשים, חלקם חניכי השומר הצעיר ממצרים וממדינות הבלקן, ואחרים חניכי "עליית הנוער" מאירופה שלאחר השואה, ומהארץ. בהדרגה פסק הקיבוץ מקליטה מאורגנת של קבוצות, והוא גדל בעיקר מקליטת בני הדור השני, השלישי והרביעי, שבחרו לבנות בו את ביתם.
משמעות השם – עין – משום שמקימי הקיבוץ התגבשו ב"עין גנים" שליד פתח תקווה משום התקווה למצוא מעיינות מים – תקווה שהתממשה! שמר – משום שאנשי "השומר" הקימו פה נקודת שמירה, משום שמייסדי הקיבוץ היו מבוגרי תנועת השומר הצעיר ומשום שהקיבוץ יושב באזור מלכותו העתיקה של שמר, מלך שומרון שממנו קנה עמרי המלך את שטח העיר שומרון.

 

 

חצר הראשונים – החצר הוקפה חומת אבן בגובה 2 מטר עם חרכי ירייה ושער ברזל גדול. כמו כן נבנה בית קומותיים מאבן, שנועד להכיל את אנשי המקום בעת צרה. הבית נבנה לפי סגנון הבנייה הכפרית בדרום צרפת מסוף המאה הי"ט.

 

******

סוף דבר

היה זה טיול ארוך במזג אוויר נפלא בעיצומו של האביב
הטיול נמשך שש שעות מתוכן כשעתיים עצירות למטרות שונות.

*********

דיוושנו בתפר בין שלושה אזורים גיאוגרפיים:
בעיקר צפון מזרח מרזבת השרון, מיט
מעט בשוליים המערביים של שלוחות עירון
וגם בגבעות גבעת עדה בדרום מערב רמות מנשה.

רכבנו בכל סוגי הדרכים: רחבות (דאבלים), סינגלים קצרים ודרכים עירוניות.

*******

נתנו דעתנו  לנושאי גאוגרפיה, היסטוריה, ארכאולוגיה,
התיישבות כפרית חקלאית, יישובים עירוניים ומחנות צבא באזור.

********

היה לנו יום מעניין של חברותא נעימה שנעה בין מראות מגוונים ומקומות שונים.

******

שמחנו ללמוד על חבל ארץ נוסף.

*****

תודה 

לרז שתכנן, הוביל, הסביר על מהלך הדרך
וצלם וזה אלבום שלו
והכין הדמייה תלת ממדית של המסלול
גם עמית ולוי תרמו תמונה
לכולם על אווירה הנעימה והמפרגת