בזמן "חופשת מחלה" קיימתי עם חברי דורון קדמיאל (יד נתן) שני סיורים רכובים בשדות פלשת, במרחב ובין המקומות בהם לחמה חטיבת גבעתי בתש"ח בקרבות לבלימת הצבא המצרי ופריצת המצור על הנגב. סיורים אלה היוו הכנה למסלול טיול שדורון הכין לחברי מועדון האופנועים בישראל שיתקיים סמוך ליום הזיכרון וליום העצמאות.

 

האחד היה מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק ראשון בו השתתף גם רז גורן והשני היה מסע רכב בשדות פלשת בזירות הקרב במלחמת העצמאות – חלק שני ובו השתתף גם דוד מאיר.

 

בשני מסעות רכב אלה הבנתי שעל מנת להעמיק את ההיכרות עם האזור כדאי גם לדווש במרחביו.

 

ביום שישי (14/4/2017) ממשתי כוונה זו חברי דוד מאיר (נגבה) המכיר את האזור. השתתפו גם  לייזר קוברסקי (שובל), חיים רובינצ'יק (ביצרון), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), מוטי ונטורה (ירושלים) ועמיקם פרייס (תל אביב).

 

טיול זה היה המשך לטיול קודם באזור שקיימנו ל לפני שנה בשדות פלשת, בין נגבה ובין חלץ.

 

*******

מסלול הטיול,
מעגלי: התחלה וסיום חצר משק נגבה

 

 

 ******

האזור הגאוגרפי,
מישור פלשת במישור החוף הדרומי

 

מישור חוף פלשת שהוא המשכו של מישור חוף יהודה נמצא במישור החוף הדרומי, משתרע בין נחל שורק בצפון ונחל נחל שקמה בדרום. בנוסף לחולות בחוף נמצאים בחלק זה של מישור החוף רכסי הכורכר. רב הכורכר בארץ מופיע בשורה של רכסי אורך המקבילים זה לזה ולקו החוף. תופעה זו בולטת ביותר ברכסים הקרובים יותר לחוף. הרכסים הם תוצאה של "התאבנות" דיונות חול, שהיו במקביל לחוף ובקרבתו, ולפיכך רווחה הסברה שמיקומו של כל רכס מציין מיקום קו חוף קדום. כמו כן, על סמך שיקולים הקשורים לתנועות פני הים באגן הים התיכון כולו, הניחו שככל שהרכס מערבי יותר, הוא גם צעיר יותר, כיוון שההצפות המאוחרות יותר חדרו לפנים היבשת במידה פחותה, מאשר אלו שקדמו להן. בדיקות סטרטיגרפיות שנעשו בשלושת הרכסים המערביים ביותר מלמדות שהם בני אותו גיל, וגילם תוארך לגילאים שבין 75,000 שנה ועד ימינו. .רכסי הכורכר באזור זה אינם בולטים בנוף, משום שאינם רצופים ומכוסים בחלקם בחולות. יש הטוענים שבמישור חוף יהודה ניתן להבחין בארבעה או חמישה רכסי כורכר ולא בשלושה כמו בשטח שמצפון לירקון. למרות אי הרציפות של הרכסים ניתן להבחין בשטח בסידור של גבעות הכורכר הפזורות בשורות. בין רכסי הכורכר קיימים אזורים נמוכים יותר הנקראים מרזבות או אבוסים והם מנקזים את הנגר מהרכסים שבצידן, ולעיתים גם מאזורים שמחוץ לתחום הרכסים. במרזבות ובאבוסים מצטברים לרוב קרקעות אלוביאליות חרסיתיות ותוצרי בלייה של הכורכר. וניקוזם לים של האבוסים שבין הרכסים המכוסים בחולות גרוע. בשל שטחי החולות הוסטו שפכי הנחלים צפונה, לעומת כיוון זרימתם בהגיעם למישור. תופעה זו ייחודית למישור החוף הדרומי שבו נוטה קו החוף לכיוון מערב בצורה קשתית. קרקעות האזור הן אדמות סחף כבדות המעורבות בחול אדום.

מרחב אגן הניקוז
בין יובלי נחל לכיש
ויובלי נחל אבטח

 

נחל לכיש הוא נחל אכזב ברובו, וזורמים בו בעיקר מי שיטפונות. אורכו הוא כ 70 ק"מ ואגן היקוותו משתרע על 1,020 קמ"ר. יובליו הראשיים של הנחל הם: נחל גוברין, נחל האלה ונחל ברקאי. הנחל מתחיל את דרכו במורדות המערביים של הרי חברון.  אגן הניקוז של הנחל מורכב מארבע יחידות נוף אורכיות הנחצות ע"י נחל לכיש ויובליו והן מורדות ההר, גבעות שפלת יהודה, מישור החוף הצפוני ורצועת החול. נחל לכיש נשפך לים בחוף אשדוד בין הנמל ואזור התעשיה בצפון ובין השטח העיר.

נַחַל אֶבְטַח הוא נחל שראשיתו בסביבות קיבוץ נגבה. עובר מדרום לקיבוץ ניצנים, נמשך מערבה ועובר מתחת לכביש 4 תל אביב-אשקלון, הנחל מתפרץ לים, לאחר הגשמים מדרום לחוף ניצנים. נחל אבטח הוא נחל אכזב. הנחל מהווה את הגבול הטבעי הדרומי של פארק החולות. אפיק נחל אבטח, שהינו חולי רדוד ושטוח ועובר בתוך צמחייה עשירה ומגוונת של עצים, שיחים ואף קנה וסוף. הצמחייה סבוכה וקשה לחציה. בחורף (לאחר מספר ימי גשם) קיימת זרימה בתוך האפיק אל הים. באפיק קיימת פעילות של בעלי חיים אופייניים לאזור.

מרחב רכס הכורכר המזרחי
של מישור החוף הדרומי

כורכר (מקור השם מערבית כֻּרְכַּאר) – סלע משקע פריך ונקבובי. הכורכר נוצר כתוצאה מהתאבנות חולות, דהיינו, התלכדות גרגירי הקוורץ בחול בעזרת חומר גירי. הכורכר מצטבר לאורך חוף הים ובשפת החוף ומופיע בצורת רכסים המבטאים התאבנות חוליות.
הכורכר מורכב בעיקרו מגרגרי קוורץ (30% – 90%) וגרגרים של ביוקלסטים (רסק של שלדי בעלי חיים ימיים). כמו כן כ-5% מתכולת הכורכר הם מינרלים כבדים, הניכרים בצבעיהם הכהים (המטיט, פלדספר ועוד). גבעות הכורכר היו במקורן חוליות נודדות (דיונות), אשר חלק מין הביוקלסטים שבהן (רסק של שלדי בעלי חיים ימיים), התמוסס והתגבש מחדש כמלט סביב הגרגרים הנותרים (גרגרי הקוורץ והקרבונט). החוליות לוכדו לכורכר כתוצאה מהתמוססות גרגרי הקרבונט שבו (ארגוניט וקלציט עתיר מגנזיום), על ידי מי הגשמים שחלחלו בחללים שבין גרגרי החול. בתקופות יובש מתקיימת עליה נימית של התמיסה הרוויה אל פני השטח (בעיקר כתוצאה מהתאדות), הגורמת לשקיעת הקרבונט והתגבשותו בחללים שבין הגרגרים. פעולה חוזרת של התהליך לאורך השנים מביאה לליכוד מרכיבי החול והפיכתם לכורכר.
שכבות כורכר עדינות, ברוחב של מילימטר או מילימטרים אחדים, נחשפות בחוף הים ואפילו בתוכו, היכן שמי הים סחפו חלק מהשכבות שנוצרו בעבר. היות שרכס הכורכר בחוף השרון חשוף לפעולות גלי הים, הוא עובר תהליך של גידוד הגורמות להיווצרות מצוק הכורכר.
רכסי הכורכר נוצרו במקביל לחוף. בישראל, לדוגמה, יש שלושה רכסי כורכר קטועים במישור החוף (רכסים נוספים מצויים מתחת למים, וביניהם מרזבות. לעתים חסמו רכסים אלה זרימת נחל בדרכו לים והביאו להיווצרות ביצות, כדוגמת הביצה של נעמן, חדרה, ביצות כבארה, והבאסה בהרצליה.
לרוב נוכל למצוא בין רכסי הכורכר גם אדמת סחף. אך בעבר בחלקים של קרקע הסחף היו לרוב ביצות אשר מנעו מהחקלאים לעבד אדמה זאת.
בסלע הכורכר, כמו בקרקע החול, המים מחלחלים במהירות לכן גדלים עליו רק מינים מעטים של צמחים.

רכסי הכורכר הפנימיים
תחילתם אזור ניר-עם– גברעם
והמשכו רכס נגבה ג'וליס

האזור כולל את רכסי הכורכר הפנימיים מניר עם בדרום, דרך יד מרדכי וגברעם במרכז ועד לאזור ג’וליס ועזריקם מצפון. כחמישית משטח האזור מוגדרים כשטחי כורכר, ועוד קצת פחות מחצי מוגדרים כשטחי קרקעות חוליות בעיקר באזורים שנמצאים מצפון וממזרח לרכס גברעם בואכה שדות מיכאל.

******

ההיבט היישובי בתקופת השלטון העותמאני חלק מסנג'ק עזה

המערך היישובי משלהי התקופה העות'מאנית

חלקו הדרומי של מרחב "מרדף פלשת"
ימי מלחמת העולם הראשונה

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי),נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע. לאחר הבקעת קו זה התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העות'מאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת. חלקו הדרומי צפוני של אזור המרדף משתרע באזור הטיול.
כוונתו של אלנבי, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע הייתה שיחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה. אולם, מרבית יחידות הפרשים לא היו כשירות למרדף באותה עת, עקב מחסור חריף במים עבר הסוסים הצמאים.
ב-9 בנובמבר 1917, עמדו לרשות של אלנבי רק שתי חטיבות של פרשים קלים אוסטרלים (פ.ק.א.), אשר השתייכו ל-דיביזיית אנז"ק, אשר השתייכה בתורה ל-קורפוס המדברי הרכוב – זרוע הפרשים של צבא הגנרל אלנבי. ה-9 בנובמבר היה יום גדול עבור אותן שתי חטיבות פרשים – בריגדות הפ.ק.א 1 ו-2, אשר נעו מג'ממה (סביבת רוחמה) בשני טורים: בריגדת פ.ק.א. 2 התקדמה במהירות, תוך ניהול מספר קרבות (בורייר, חוליקאת, כאוכבה), עד סמוך לקסטינה. במהלך הערב הם נסוגו מעט לאחור, אל סואפיר. גדוד של חטיבה זו פעל מעט ממערב וניהל קרב סמוך לעיבדיס (סמוך לנגבה). במקביל וממערב לגזרת הפעילות של בריגדת פ.ק.א. 2 פעלה הבריגדה השנייה, פ.ק.א. 1. בריגדה זו נעה מערבה, אל מגד'ל (בתחום אשקלון של היום), ומשם לנקודה מדרום לאיסדוד.
הסקירה נמסרה באדיבות ערן תירוש, יו"ר עמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל

 

בתקופת השלטון הבריטי חלק ממחוז עזה 

התיישבות היהודית והכפרים הערביים במחצית שנות ה-40

אזור הטיול בתפר והחיבור בין
חלקי המדינה היהודית
לפי החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947

מערך הדרכים ערב מלחמת העצמאות

המערך היישובי ערב מלחמת העצמאות

סביב נגבה ומדרום לו היו מספר יישובים ערביים עוינים: עיבדיס, בית עפה, עיראק-סואידן, כוכבא, בית תימה וחוליקאת. לאלה נוספה גם "המפלצת על הגבעה"  והיא "משטרת עיראק-סואידן".כל אלה חלשו על הדרכים הראשיות באזור ובעיקר על הדרך מהמרכז הארץ אל הנגב. כפרים ערביים אלה אלה ופסגות גבעות הכורכר הפכו להיות משלטים של הצבא המצרי ומולם במלחמת העצמאות ניהלו כוחות צה"ל (בתחילה חטיבת גבעתי ובהמשך חטיבות נוספות), קרבות מרים בשלושה פרקי הזמן: בעת בלימת פלישת הצבאות הערביים (מאי-יוני 1948), בקרבות עשרת הימים (יולי 1948) ובמבצע יואב (אוקטובר 1948).

 

פלישת צבא מצרים

השליטה הישראלית במרחב בתום קרבות עשרת הימים

 

 

תמונת מצב יישובית בשנותיה הראשונות של המדינה
היישובים הישראלים ותחומי הכפרים הערביים הנטושים

*******

דמות האזור מרחב חקלאי
שטחים פתוחים מאופק לאופק
רובם בעיקר שדות החיטה
וגידולים חד שנתיים אחרים
וגם מטעים

מסלול והמקומות

הקטע המסלול מדרום לכביש 3
חלק ראשון וחלק אחרון

נגבה

נֶגְבָּה הוא קיבוץ שמשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית יואב. שטח הקיבוץ כ-12,000 דונם. מקור שמו של הקיבוץ הוא בבראשית י"ג, י"ד: "וה' אָמַר אֶל-אַבְרָם שָׂא נָא עֵינֶיךָ וּרְאֵה, מִן-הַמָּקוֹם אֲשֶׁר-אַתָּה שָׁם, צָפֹנָה וָנֶגְבָּה, וָקֵדְמָה וָיָמָּה".הקיבוץ הוקם על ידי גרעין "גבעת גנים" של חברי השומר הצעיר מפולין, אליו הצטרפו החברים הפולנים של גרעין "שמיר" שרוב חבריה עלו מרומניה. היישוב הוקם ב-12 ביולי 1939 כיישוב חומה ומגדל, בסיוע חברי קיבוץ גבעת ברנר‏. בעת הקמתה הייתה נגבה הנקודה היהודית הדרומית ביותר בכל ארץ ישראל, למעט סדום על חוף ים המלח. בתחילה נקראה הנקודה בית עפה על שם הכפר הערבי הסמוך או "גבעת גנים" כשם הגרעין המייסד, ולאחר כשנה הוסב שמו ל"נגבה" כדי לסמל את השאיפה להתיישבות יהודית בנגב‏. במוצאי יום כיפור 1946, נגבה הייתה בסיס יציאה לבניית 11 הנקודות בנגב.
בגלל מקומה של נגבה בסמוך לצירי הדרכים – כביש מס' 35 קריית גת- לאשקלון בכיוון מזרח מערב, וכן על ציר כביש באר שבע ת"א הישן אשקלון קריית מלאכי כביש מס' 3 – היא היוותה מקום אסטרטגי מול הפולש המצרי ב 1948.  עם פלישת המצרים ב-15 במאי 1948 התקדם צבאם ותפס את משטרת עיראק-סוידן, ששלטה על הכביש לנגב ועל קיבוץ נגבה השוכן למרגלותיה. נוסף למשטרה תפסו המצרים משלטים ויישובים ערביים בסביבות הקיבוץ, ומשם תקפו את התחבורה לנגב ואת נגבה, שהפריעה לתנועת המצרים בציר אשקלון-חברון-ירושלים. ילדי נגבה והאמהות פונו מנגבה ב – 17-18/5/1948 מיד לאחר הכרזת המדינה, ומחרת החלה ההפגזה על נגבה ועל בתי הילדים.  ב – 21/5 נהרג מפקדה של נגבה "יואב" יצחק דובנו. לאחר מכן היו מספר התקפות קשות על נגבה שתוגברה בחיילים מחטיבת "גבעתי" והקרב הגדול על נגבה היה ב – 12/7/1948- שהקיבוץ היה בן 9 שנים. חברי נגבה ושאר המגינים עמדו בגבורה בקרבות אלו, להגן על המקום כמחסום נגד המצרים בדרכם לת"א. בקרבות נהרגו בנגבה 43 חברים וחיילי גבעתי, מהם 13 חברי קיבוץ שברובם היו כבר בעלי משפחות, בבית הקברות הצבאי בנגבה קבורים 37 נופלים כולל חברי הקיבוץ שנהרגו במלחמת הקוממיות. עמידת הקיבוץ במערכה על נגבה, הפכה לסמל של עקשנות ונחישות בה עמדו מעטים מול רבים. למרות ההתקפות המצריות הכבדות שנסתייעו במטוסים, בטנקים ובתותחים, לא עלה בידם לכבוש את הקיבוץ. נגבה נהרסה, אך מגיניה התחפרו בבונקרים, בתעלות ובעמדות, ומשם המשיכו בעמידתם האיתנה בפני ההתקפות החוזרות ונשנות, שנמשכו כשלושה חודשים.

 

בשנת 1953 הוצבה במקום אנדרטה לזכר החללים בסמוך לבית העלמין הצבאי, המציינת את אחוות הלוחמים: חבר וחברה של הקיבוץ עם חיל לוחם. אנדרטה זו פוסלה על ידי הפסל נתן רפופורט. גם מגדל המים המנוקב בפגזי האויב נותר כזכר למערכה הכבדה. מול האנדרטה ניצב טנק לוקסט M22 כתחליף לטנק המצרי שנבלם מדרום לקיבוץ ב-12 ביולי 1948.ליד שער הקיבוץ נמצא שחזור של מבנה חומה ומגדל.
בנגבה חיים כיום כ- 195 חברים באגודה ועוד כ- 100 חברי קיבוץ בנים שהצטרפו בשנת 2007, ועוד כ- 265 חיילים, נערים וילדים. בית תינוקות וגנים בנגבה, בית הספר היסודי "שדות יואב" בי"ס אזורי בקיבוץ גת. בית הספר תיכון "צפית" – בי"ס אזורי בקיבוץ כפר מנחם. ענפי המשק: "גד"ש דגנים" בשיתוף עם משואות יצחק, "רפת גן" בשותפות עם גבעת ברנר, מטע אפרסמון ואבוקדו, "סופר נגבה" הוא הכולבו, מוזיאון פתוח, כביסת חוץ, מוסך נגבה מורשה ג'ון דיר, כחל עיצובים, קייטריגיפה. אתר המשק

מקבוץ נגבה מערבה לגבעת ארנון

גבעה 113, גבעת ארנון אתר זיכרון גדוד 51

בגבעה 113 נמצאת אנדרטה לזכר לוחמי גדוד 51 של חטיבת "גבעתי", שנפלו בקרבות על כיבוש המקום. כאשר המצרים צרו על הנגב, שימשה הגבעה כמשלט חשוב שלהם. מכאן יצאו פעמיים בניסיון לכבוש את נגבה. הגבעה נכבשה במבצע "יואב" ב-15 באוקטובר 1948.  הגבעה נקראת כיום גם "גבעת ארנון", על שם יעקב ארנון, סגן מפקד פלוגה שנפל במהלך כיבוש המוצבים המצריים.

 

גדוד 51, המכונה גם גדוד הבוקעים הראשון, נקרא לזכר העובדה שהיה הגדוד הראשון שהבקיע את הדרך לנגב שהיה נצור בעת מלחמת העצמאות (מבצע יואב). הגדוד היה במקור הגדוד הראשון בחטיבת גבעתי של ההגנה שהפכה להיות חטיבה 5 עם הקמת צה"ל. הגדוד הוקם בקיץ 1947 וכלל את הפלוגה הדתית של חי"ש תל אביב, חי"ש חולון וטירוני חי"ש מתל אביב. בתחילה פעל הגדוד כמו כל חטיבת גבעתי במרחב תל אביב. פעילותו כללה אחזקת הקו ואבטחת התחבורה בחזית דרום תל אביב – בת ים – חולון – מקוה ישראל. תגבורת ליישובי הדרום ולירושלים. חלק מהפלוגה הדתית הועבר לכפר הנוער בן שמן וסופח לחטיבת קרייתי וחלקה השני נשלח לגוש עציון וסופח לעציוני. פעילות הגדוד לאחר הוצאת גבעתי מתל אביב כללה אבטחת גזרת ראשון לציון וכביש תל אביב – ירושלים בגזרה זו. כיבוש יאזור (אזור) ובית דג'אן (בית דגן) הרחיב את תחום אחריות הגדוד עד שער הגיא. הגדוד ספג אבדות כבדות במבצע בן נון ב' לכיבוש לטרון. מיד לאחר הקמת צה"ל השתתף הגדוד בקרבות בלימת הצבא המצרי בקו יבנה – גן יבנה – חצור אשדוד, הקרב על גבעה 69, מבצע גי"ס, מבצע יואב, חבלני גדוד 51 השתתפו בשתי התקפות על משטרת עיראק סווידאן (מצודת יואב) בתאריכים 19.10.48 ו-21.10.48. בהתקפה השנייה נפצעו רבים מהחבלנים כתוצאה מפגזי "22 ששוגרו אליהם מהמשטרה. לאחר מלחמת העצמאות הגדוד פעל במסגרת חטיבת גבעתי עד פירוקה בשנת 1956 ואז הועבר לחטיבת גולני בה נמצא עד עצם היום הזה.

מגבעת ארנון צפונה בשולי יער כרמון

גבעה 105 

"גבעה 105" שהייתה משלט במהלך מלחמת השחרור. לאחר קום המדינה שימש כמחצבה לסלעים וכורכר, את שרידיה ניתן לראות עד היום מן התצפית המערבית.

 

קטע המסלול מצפון לכביש 3

כביש 3 הוא כביש רוחב, המחבר בין אשקלון בדרום-מערב, דרך קריית מלאכי עד צומת הכניסה ליישוב מבוא חורון, דרומית-מזרחית למודיעין-מכבים-רעות. בין צומת מלאכי לצומת ראם חופף הכביש לאורך כ-4 קילומטרים לתוואי של כביש 40. כביש 3 הוא כביש מרכזי המחבר את דרום הארץ לירושלים, דרך מחלף לטרון וכביש 1. החברה הלאומית לדרכים  שדרגה את מרבית הכביש והפכה אותו לדו-נתיבי ורב-מסלולי. רכבת ישראל ביצעה בעשור האחרון הפרדה מפלסית בין הכביש לבין מסילות הרכבת לירושלים ולבאר שבע החוצות אותו. למרות זאת, הכביש אינו כביש מהיר כיוון שהוא משמש ככביש הגישה היחיד לרבים מהיישובים שבצידו.

 

מחנה עמנואל – מחנה ג'וליס

מחנה עמנואל (מוכר גם בשם מחנה ג'וליס) הוא מחנה צבאי של צה"ל הנמצא בין המושב השיתופי משואות יצחק למחנה חסה, בסמוך לצומת נגבה וכביש 3. המחנה נקרא על שמו של סרן עמנואל ברשי, סמג"ד בחטיבת גולני שנפל בפעולה בסוף דצמבר 1948 נגד הצבא המצרי במהלך "מבצע חורב". מחנה זה מחולק למספר מתחמים.
מחנה בריטי – מחנה ג'וליס הוקם בידי הצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. זה היה המחנה הבריטי הגדול ביותר באזור הדרום בסמוך אליו נמצאו מחנה חסה ממערב, מחנה קסטינה ממזרח ומחנה בית דארס מצפון מערב. בתחילת מרץ 1948 נסוג הצבא הבריטי מן המחנה והעבירו לידי הוועד הערבי העליון, שקנה אותו. לאחר מכן שימש המתחם כמחנה אימונים לערביי הסביבה. בליל ה-28 במאי 1948 כבש גדוד 51 של חטיבת גבעתי את המחנה.
בית הספר לשריון – במחנה זה נבנה חיל השריון של צה"ל ובו נמצא שנים רבות בית הספר לשריון. בספטמבר 1952, עבר גדוד 82, ממחנה עמנואל ששימש כמחנה זמני, למחנה חסה שהפך למחנה הקבע של הגדוד, לאחר שזה הוכשר לצרכיו המיוחדים של גדוד טנקים. בית הספר לשריון עבר בשנת 1954 למחנה עמנואל. לאחר מבצע סיני הורחב בית הספר למעמד של חטיבה, שנקראה עוצבת בני חיל (חטיבה 454). בתקופה שבין מבצע סיני ומלחמת יום הכיפורים גדל סדר כוחות השריון. בשנת 1972, לפני מלחמת יום הכיפורים, הוגדל היקף ההכשרה בבית הספר ומעל 20 קורסים שונים הועברו בו במקביל. בית הספר קלט לראשונה את טנק המרכבה סימן 1 בסוף שנות ה–70. בשנת 1985, בעקבות מחסור בשטחי אש עבר בית הספר לבסיס סיירים שבדרום הנגב.ברוב שנות פעילותו של בית הספר לשריון במחנה זה, שירת רנ"ג יעקב עשהאל – או בכינויו "הסוס הלבן", כרס"ר הבסיס, והיה מסמליו הבולטים של המחנה.
במתחם המרכזי המזרחי של המחנה שוכנת יחידת החימוש המרחבית (יחש"מ) 650 של חיל הטכנולוגיה והאחזקה, הנמנית עם יחידות האחזקה הגדולות בצה"ל ואחראית בתחום החימוש לכל היחידות בפיקוד המרכז. היחידה החלה ב-1954 כסדנת חימוש חטיבתית של חטיבה 7 לאחר "מבצע קדש" ב-1965 הוקמה מפקדת גייסות השריון והיחידה הפכה לסדנא גייסית 650 וכללה שתי פלוגות – האחת לטיפול ברכב קרבי משוריין והשנייה לטיפול בכלי רכב. עם פרוץ מלחמת ששת הימים הקימה הסדנא את גדוד שירותי החימוש הראשון (גש"ח) 784, שתמך באוגדה 84 של חיל השריון. לאחר המלחמה כלל הגש"ח שלוש פלוגות קדמיות ופלוגת בסיסית. על הפלוגות הקדמיות נמנתה פלוגה ג' שנתנה שירותי אחזקה לטנקי המגח ופלוגה ד' ששירתה את כוחות השריון שהתאמנו בצאלים. הגש"ח היה כפוף לסדנא ונטל אחריות לשירות הכוחות במרחב סיני וביניהם אוגדה 252, שהוקמה ב-1968.  במלחמת יום הכיפורים עבר גש"ח 784 תחת פיקוד אוגדה 252 ועבור אוגדה 84 הוקם גש"ח נייד. שתי האוגדות השתתפו בלחימה בסיני.
במחנה ממוקם גם בית ספר תיכון תעשייתי אורט "צור ברק" (נקרא עד שנת 2010 "אורט מחנה עמנואל").
כיום, במתחם המחנה נמצאים בסיס הטירוניות שהוקם בשנת 1989 והיה כפוף פיקודית לבה"ד 12, שישב בצריפין. הבט"ר הכשיר טירוניות בשלושה סוגי טירונות: טירונות כלל-צהלית, טירונות קדם-צבאית וטירונות גיוס מיוחד.

 

רהט בשולי חאן ממלוכי? או עות'מאני?
בצד כביש 3 בשולי מחנה ג'וליס

פרוזדור הנפט

פרוזדור הנפט בו מוטמנים שני קווי דלק ארציים (גולמי ותזקיקים): קו 16 של חברת קצ"א מאשקלון לחיפה וקו 12 של חברת תש"ן שמוביל מאשקלון לאשדוד.

מחנה חסה (נקרא גם מחנה יהודית) הוא בסיס נטוש, הנמצא בתחום המועצה האזורית חוף אשקלון, וממוקם בסמוך וממזרח לכביש 232, כ-2 ק"מ צפונית לצומת הודיה. ממול לבסיס מוצבת האנדרטה לחללי שיירת ניצנים.
המחנה נבנה על ידי הצבא הבריטי, על אדמות הכפר הערבי חסה, בתקופת מלחמת העולם השנייה, לשימוש בעלות הברית שלחמו במדינות הציר. הוא כלל מתקני אימון ליחידות חיל רגלים, בית חולים שדה קטן ויחידה של כשתי פלוגות שריון. בשנות המלחמה שהו בו יחידות אוסטרליות והודיות.
בראשית חודש מרץ 1948, ננטש המחנה על ידי הבריטים במסגרת סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ונתפס על ידי הכוחות הערביים המקומיים באזור מג'דל – איסדוד בפיקודו של טארק בי אל-אפריקי שכונה השד השחור. אל-אפריקי גייס מתנדבים ממצרים וצעירים מקומיים ממג'דל, חמאמה, סואפיר ובית דראס. כוח זה החל לתקוף שיירות יהודיות באזור, והוא זה שהתקיף את שיירת ניצנים, ב-21 במרץ 1948.
בתום מלחמת השחרור, נותר מחנה חסה עזוב ורק בראשית שנות ה-50 החל צה"ל בעבודות הנדסיות על מנת להתאים את הבסיס לשימושו של חיל השריון. בספטמבר 1952, עבר גדוד 82, ממחנה עמנואל ששימש כמחנה זמני, למחנה חסה שהפך למחנה הקבע של הגדוד לאחר שהוכשר לצרכיו המיוחדים של גדוד טנקים. היו בו יחידות טנקי ה-AMX-13 עד שנת 1962, כאשר הועברו לבסיס ליד באר שבע, ומאז שימש בעיקר את יחידות הצנטוריונים שהגיעו אליו בתחילת בשנות ה-60, אז הוקם בו גדוד טנקי הצנטוריונים הראשון, בפיקודו של שמואל גורודיש. בסוף חודש ינואר 1971 החלה במחנה חסה, הקמתה של חטיבת נתיבי אש (600). לאחר מלחמת יום הכפורים מוקמה במחנה אחת מאוגדות החדשות. הבסיס ננטש על ידי צה"ל בחודש מרץ 2006 במסגרת הצמצומים בצה"ל ופריסת השריון החדשה בארץ.

 

 

 

בֵּית עֶזְרָא הוא מושב ומשתייך לתנועת המושבים הוא חלק ממועצה אזורית באר טוביה. הוא נקרא ע"ש עזרא הסופר. נקרא על שם עזרא בן שְׂרָיָה, שעלה לארץ מבבל (458 לפנה״ס בקירוב). במדרש נאמר: "כשנשתכחה תורה מישראל עלה עזרא מבבל וייסדה", "אילו היה אהרן קיים היה עזרא גדול ממנו בשעתו". המושב נוסד ב-28 במרץ 1950 על ידי עולים מעיראק, בתחילה היה המקום מעברה ששמה הזמני היה אשדוד א'. בשנת 1991 החלו לתכנן את שכונת ההרחבה. כיום בהרחבה מתגוררות כ-80 משפחות רובן בני מושב שחזרו לגור במושב. כיום חלק מאנשי המושב מתפרנסים מהפרדסים, לולים, חוות סוסים וכיוצא בזה.

 

גבעה 69

קרב גבעה 69 נערך במלחמת העצמאות ב-10 ביוני 1948 בין כוח של הצבא המצרי ופלוגה מגדוד 51 של חטיבת גבעתי. הקרב הסתיים בכיבוש הגבעה על ידי המצרים ונסיגת הפלוגה עם אבידות קשות -20 הרוגים, פצועים רבים ושבויים.
גבעה 69 היא אחת הגבעות ברכס ממזרח לרצועת חולות מישור החוף. שמה ניתן לה בגלל גובהה מעל פני הים. הגבעה נמצאת כקילומטר מזרחית לקיבוץ ניצנים, מזרחית לכביש החוף. בתקופת המנדט בנו הבריטים שלושה מגדלי מים כדי לספק מים למחנות הצבאיים בסביבה ולכן כונתה הגבעה גם בשם "גבעת שלושת המגדלים". במרחק של כ- 2000 מטר מצפון מזרח לגבעה שכן הכפר הגדול בית דראס.

 

עד ל-7 ביוני 1948 הייתה הגזרה שקטה יחסית. הגבעה נתפסה מדי פעם על ידי חטיבת גבעתי על מנת להעביר אספקה לניצנים ולפנות ממנה את הילדים (מבצע תינוק). באותו יום נכבשה ניצנים על ידי חיל המשלוח המצרי והוחלט על תפיסת הגבעה באופן קבוע כדי שתשמש בסיס לכיבושה מחדש של ניצנים.
פלוגה מגדוד 53 גבעתי התבססה בגבעה. ב-9 ביוני 1948 החליפה אותה פלוגה ב' מגדוד 51. מפקד הפלוגה היה חדש ולא הספיק להכיר את אנשיו.
בליל 9-10 ביוני 1948 נעשה ניסיון לכיבוש מחדש של ניצנים. הכוח הגיע מאוחר ונתגלה על ידי המצרים. ההתקפה נכשלה והאנשים נסוגו לעבר גבעה 69. המצרים הפנו את האש לכיוון הגבעה ועלו עליה בכוח רב של חיל רגלים, טנקים, ארטילריה והפצצות מהאוויר. לנוכח הכוח העדיף של המצרים נתן מפקד הפלוגה הוראת נסיגה. החלה נסיגה מבוהלת. מערך הקשר היה מבוסס על רצים שחלקם נהרגו, ופקודת הנסיגה לא הגיעה לכולם. הכוח המצרי כבש תוך זמן קצר את הגבעה והתקדם לעבר בית דראס ובאר טוביה אך נבלם וחזר לגבעה 69. בקרב נפלו 20 לוחמים, נפצעו רבים ואחדים נלקחו כשבויים. מפקד החטיבה, שמעון אבידן, הדיח את כל שרשרת הפיקוד של הגדוד והכניס את חיילי הגדוד לאימונים קשים לקראת הקרבות הבאים. במבצע יואב החזירה פלוגה ב' גדוד 51 את כבודה בכיבוש משלט הצומת הדרומי (צומת גבעתי) ותרמה על ידי כך תרומה חשובה לפריצת המצור על הנגב. במסגרת מבצע יואב תקפה חטיבת יפתח מכיוון ניר עם לכיוון בית חנון. מפקד החטיבה המצרית שישב מאזור יד מרדכי וצפונה החליט לסגת כדי למנוע את ניתוקו ויצירת כיס שני בנוסף לכיס פלוג'ה. כך נסוגו המצרים מכל מישור החוף הדרומי. ב-27 באוקטובר 1948 נתפסה גבעה 69 ללא קרב.

 

זמן הפסקה

הלכלוך בגבעה 69 למה?
בושה וחרפה, אין כבוד למקום!
כמה חבל ומצער

בדרך מגבעה 69 למושב גבעתי

 

מושב גבעתי
על עיי הכפר בית דראס 

גִּבְעָתִי הוא מושב השייך למועצה אזורית באר טוביה. כביש הגישה למושב גבעתי עובר דרך מושב אמונים הסמוך. שמו של היישוב הוא על שם חטיבת גבעתי שעצרה את צבא מצרים מכיוון דרום בזמן מלחמת העצמאות. המושב נוסד בשנת 1950 על ידי יוצאי חטיבת הראל בפלמ"ח וכן על ידי משוחררי גדוד 53 בחטיבת גבעתי הישנה ועל ידי עולים מאירן, עיראק ומצרים. היישוב הוקם על אדמות הכפר הערבי בית דראס, שתושביו נמלטו ממנו במהלך מלחמת העצמאות, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה, ונקרא בתחילה 'בית-דרס', אחר כך 'מסילת עוז' ואחר כך 'ג"ן גבעתי' (שוב ע"ש גדוד 53 המפורסם). המושב מונה 81 נחלות. ענפי החקלאות הנפוצים הם גידולים חקלאיים, רפת ודיר. במושב בית כנסת, מועדון נוער וצרכנייה. רב היישוב הוא ר' אברהם חיים מזרחי.

בית דראס היה כפר ערבי במישור החוף הדרומי, בקרבת נחל לכיש, כ-32 קילומטרים צפונית-מזרחית לעיר עזה. הכפר מנה למעלה מ-3,000 תושבים אשר רובם התפרנסו מחקלאות. בתקופתהמנדט הבריטי השתייך הכפר לנפת עזה. קיימים ממצאים ארכאולוגיים המצביעים על כך שהיישוב היה קיים בתקופה הצלבנית לכל המאוחר ושהייתה קיימת מצודה צלבנית בגבעת הכפר. בתקופת הסולטנות הממלוכית עמד הכפר בדרך הדואר בין קהיר לדמשק והוקם בו חאן. ב-1596 מנו תושבי הכפר, שהפכו לנתיני האימפריה העות'מאנית, 319 נפשות. הכפריים גידלו באותה תקופה שעורה, חיטה, והיו להם גם עזים, כוורות וכרמים. סקר ארץ-ישראל המערבית מסוף המאה ה-19 מתאר את הכפר כמוקף מטעי זיתים, ומתאר גם בריכה בצפון הכפר. תושבי באר טוביה נאלצו בתחילת ההיסטוריה של היישוב (בסוף המאה ה-19) לרכוש מים מאנשי בית דראס. במאורעות תרפ"ט , ב-25 באוגוסט 1929, השתתפו ערביי בית דראס וכפרים ערביים נוספים בהתקפה על באר טוביה בו נחרבה ונשרפה המושבה ושניים מתושביה נהרגו. בשנת 1945 היו בכפר 2,750 תושבים, והיו בו שני בתי מסגדים ובית ספר. בשנת 1948 היו בכפר 3,190 תושבים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק. במקום בו שכן הכפר הוקמו המושבים גבעתי,אמונים ובית עזרא.

קרבות בית דארס

הקרבות על בית דראס היו שלושה אירועי קרב בתקופת מלחמת העצמאות בין יחידות של חטיבת גבעתי לכוחות בלתי סדירים מתושבי הכפר בית דראס – פעולת הסחה להקלת הלחץ על קיבוץ ניצנים, כיבוש הכפר במסגרת מבצע ברק וקרב עם פלוגות מצריות וסודניות בזמן קרבות עשרת הימים. הכפר נכבש במסגרת מבצע ברק – מבצע שמטרתו הייתה "לשלול מן האויב בסיס חשוב לפעולות בעתיד… על ידי יצירת בהלה כללית ושבירת המורל של האויב. הכוונה היא לאלץ את היישוב הערבי 'לנוע'". מיקומו של הכפר בסמוך לכביש החוף מצד אחד ובסמוך לשדה תעופה מצד שני הכתיבו לחטיבת גבעתי את הצורך לכבשו. גדוד 53 גבעתי איבד 20 לוחמים בקרבות ועשרות נפצעו.

 

הקרב הראשון – אפריל 1948 – ב- 20 באפריל 1948 תקפו מאות מערביי בית דראס בפיקודו של אל אפריקי את קיבוץ ניצנים. גדוד 53 שפעל באזור הוזעק לעזרה ותקף למחרת היום ב-211 באפריל את הכפר על מנת לאלץ את התוקפים לשוב אל כפרם. הגדוד שהיה מפוזר ביישובי הסביבה ציוות שתי פלוגות בלתי אורגניות בפיקוד סגן מפקד הגדוד. הכוח חולק לארבע יחידות משנה: כוח הלם, כוח אבטחה וחסימה, כוח רתק וכוח עתודה. כוח האבטחה כבש את בית הספר שהיה מחוץ לכפר ובסיוע כוח הרתק איפשר לכוח ההלם להיכנס תוך איגוף עמוק לחלק הדרומי-מערבי של הכפר. תושבי הכפר הזעיקו את המשטרה הבריטית הניידת ממצודת עיראק סוידאן, כמו כן כוחות מערביי הסביבה ואת תוקפי ניצנים ששבו אף הם ותקפו את כוחות גבעתי. הכוחות החלו בנסיגה, תחילה לבית הספר ולאחר מכן לכיוון באר טוביה. המג"ד יצחק פונדק שהיה באותה שעה מעל לכפר במטוס סיור נחת ליד באר טוביה, אסף כיתה של המשמר הנע מקיבוץ חפץ חיים עם מקלען ויצא לכפר. הם הגיעו לקרבת בית הספר של הכפר שם רוכזו פצועי הגדוד. פונדק הקצה כוח לחפות על פינוי הפצועים ובסיוע משוריין של כוח העתודה החל הפינוי. כח העתודה התמקם וסייע ברתק מהמנחת הנטוש. המשוריין לא יכול היה להתקדם לעבר בית הספר עקב קשיי עבירות. המחלצים פינו ברגל את הפצועים אל המשוריין דרך שדה החיטה לכיוון מסלול הנחיתה. לכוחות הערביים הצטרפה המשטרה הבריטית ממשטרת עיראק סווידאן אשר הגיעה בשלוש שריוניות האמבר נושאות תותח ומכונות ירייה. מאש הבריטים על הכוחות שהיו במהלך נסיגה לבית הספר וממנו, נהרגו שלושה חיילים ונפצעו 20 מהלוחמים. האש פחתה רק לאחר שג'יפים ומשוריינים של חטיבת הנגב, שנחלצו לעזרת הנסוגים, פתחו באש מקלע מקלעי בזה על הבריטים, אולם כדורים אלה לא גרמו נזק מאחר שלא חדרו את השריון, אבל בכך הקטינו בהרבה את עוצמת האש על הנסוגים. עד שעות הצהרים הגיעו הנסוגים עם הפצועים לבאר טוביה. ארבעה לוחמים שלא הצליחו לפנותם, נפלו בידי תושבי הכפר. אלה הרגו אותם, התעללו בגופות וכרתו את ראשיהם של שלושה מהפצועים. הם שיפדו את שלושת ראשי הנרצחים ונשאו אותם ברחובותיה הראשיים של מג'דל. בקרב זה נפלו שישה חיילים, שני פצועים נוספים מתו מפצעיהם. בקרב זה נפצעו עשרים לוחמים.

 

הקרב השני התנהל ב-11 במאי 1948 על ידי חטיבת גבעתי והיה אחד הקרבות במבצע ברק. מבצע זה היה במכלול המבצעים של תוכנית ד' של ההגנה ובמסגרתו הוטל על החטיבה להשתלט על יעדים בשפלה שבתחום שטח המדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה. הכוח הישראלי התוקף מנה שלוש פלוגות רובאים מגדוד 533, פלוגה מגדוד 52 ופלוגת משמר (פל"מ). אליהם נוספו כוחות סיוע ורתק. להערכת המודיעין עמדו לרשות כוחות הכפר 250 לוחמים ותגבורת אפשרית של עד 500 לוחמים נוספים. הכוח נערך בחמישה כוחות משנה: כוח פריצה של מחלקות רובאים וכוח של חמישה משוריינים שאמור היה לפרוץ מניצנים דרך גבעה 69, שני כוחות רתק הכוללים מקלעים כבדים, מרגמות ודוידקות וכוח נוסף של חמישה משוריינים כעתודה. לאחר סיור של כתת-פל"מ בערב קודם נע הכוח בשעה 5:00 לעבר הכפר אך נתגלה כ-5000 מטר מהכפר והחלה לחימה. בהמשך היום הצטרפו שני הכוחות המשוריינים לפורצים ותקפו את הכפר משני אגפיו. התנגדות המגינים החלה להתמוטט. פגיעתן של מספר פצצות מרגמה, גרמה למנוסת הלוחמים הערביים. תגבורת של כמאה לוחמים ערביים שהגיעה מכיוון איסדוד וג'וליס, הונסה על ידי כוחות הרתק. כאן נסתיימה הלחימה. לפי עדויות לוחמי גבעתי – עם פרוץ הקרב החל להמלט חלק מתושביו. עם סיומו נטשו אותו כליל. לפי העדויות היה מצב שכעשרים נשים שנותרו במקום היו גלויות לאש ושתיים מהן אף נפצעו, והלוחמים טיפלו בפצועות, השקו את הנשים במים והושיבו אותן במקומות מוגנים עד תום הלחימה. לטענת לוחמי גבעתי, לפני שרוב הכוח עזב את הכפר, פוצצו חלק מבתיו. עוד הם מעידים כי הלוחמים אפשרו לנשות הכפר לחזור מספר פעמים לקחת את המטלטלין, ואיפשרו לזקנים לעלות על חמורים וגמלים ולצאת את הכפר. יחידות של גדוד 53 נשארו בכפר שננטש מתושביו. כוחות ההגנה איבדו חמישה לוחמים בקרב זה, וכשלושים ושישה לוחמים ערביים נהרגו.

הקרב השלישי  – יולי 1948 – יום לפני תום ההפוגה הראשונה, שעמדה לפוג ב-9 ביולי, הפרו המצרים את הפסקת האש ותקפו מספר משלטים שהוחזקו בידי צה"ל, כבשום ופנו לשלב הבא בנסיונותיהם להתקדם צפונה. ב- 8 ביולי 1948 חנתה במוצב בית דראס פלוגה ב' מגדוד 533 גבעתי תחת פיקודו של שמעון מרגולין. באותו לילה תקפה את המוצב פלוגת חיל רגלים סודנית בסיוע פלוגת משוריינים שירדו אל מסלול הנחיתה מכיוון גבעה 69. החיילים הסודנים הצליחו להיאחז בפאתי הכפר ונוצרו כיסי התנגדות וקרבות במספר נקודות. למרות הפיצול והמורכבות של הקרבות הדף הכוח המגן את ההתקפות וגרם לסודנים אבדות רבות (שלושים ושמונה חללים) כמו כן נתפס שלל צבאי רב. בין השאר מקלע ויקרס עם אלפי כדורים. בתוך הקרב הצטיינו בגבורתם ארבעה חיילים שהיו בעמדה קדמית מנותקים משאר חבריהם למרות בידודם, עמדו בגבורה מול מחלקת רגלים מצרית שתקפה אותם והתקרבה עד למרחק של כ- 200 מטר. בקרב זה נפלו כל הארבעה. לקראת סופו של הקרב, הגיעו לכפר המג"ד יצחק פונדק יחד עם הקמ"ן. הקמ"ן תיחקר סמל מצרי פצוע וגילה דרכו את מפקד הגדוד הסודני, קצין מצרי בדרגת רב-סרן שאף הוא היה פצוע ושכב לא רחוק. קצין המודיעין דובב את הקצין המצרי, ולמד ממנו פרטים על יעדי ההתקפה המצרית שהיוותה חלק מתוכנית התקפה כללית של כל החזית המצרית. דהיינו, ההתקפה על נגבה ב-12 ביולי והניסיון בתנועת מלקחיים לכבוש את נגבה, עיבדיס, שלושת כפרי הסאוואפיר, גשר הקשתות שלידם ולנוע צפונה לכבוש את כפר ורבורג, באר טוביה ולהמשיך לכיוון מסמיה (היה זה הקצין המצרי הבכיר ביותר שנשבה עד אז). הגדוד איבד ארבעה מחייליו באותו קרב וכן ספג שבעה פצועים.

מרחב חקלאי בין גבעה 69 ובין גבעתי ומשואות יצחק

 

מחיים רובינציק שמענו את ההסבר הבא:
"דיווש בדרך חולית מימין קולטי שמש של "שדה שימשי (סולרי) משמאל שדה חסה ועגבניות .מימין פוגע פוטון בתא פוטו אלקטרי והופך לחשמל. משמאל פוגע בעלה ירוק בקליטה של  פחמן דו חמצני ופליטת חמצן הופך לעלה חסה ועגבניה. נחזור לימין בו נטענת סוללה לאופנים חשמליות שמים אוזניות לסמרטפון ומשייטם במדרכות האספלט . באותו זמן בשמאל שוטפים עלי חסה חותכים עגבניה שמן זית (שיוצר בפוטוסינתזה) קצת מלח שיובש באותה שמש מהים עולים על אופני הרים ויוצאים עם עמירם לשטח.

המסלול בשדה הסולרי 

קצת התברברנו בשדה חיטה צמוד לערוץ נחל לכיש.

מתקן התפלה גרנות

מתקן ההתפלה גרנות שהוקם בשנת 2004 בקרבת קריית מלאכי, נחשב ליוצא דופן במערך ההתפלה של ישראל. בשונה למתקני התפלת מי ים, מתקן גרנות מיועד להתפלת מים מליחים, שהם מי תהום שאינם מתאימים לשתייה עקב ריכוז מלחים גבוה. מתקן גרנות, אליו זורמים מים מקידוחים מליחים באזור, לא רק מגדיל את מספר מקורות המים הראויים לשתייה, אלא שתהליך ההתפלה שנעשה בו מטהר בהדרגה את שכבת האקוויפר המליחה שמשפיעה על איכות מי התהום, וכך נמנעת התפשטות המליחות לקידוחים נוספים. המשימה שהוטלה על שח"מ מקורות ביצוע מורכבת: עבודות ההרחבה מתוכננות להתבצע בד בבד עם המשך פעולת מתקן גרנות הקיים, ובחלקן אף בשטחו. המשמעות של שילוב מתקן חדש בשטחו של מתקן פעיל היא אתגר לא פשוט. זאת, מאחר שבשטח המתקן נמצאות תשתיות תת-קרקעיות רבות. בנוסף, לא ניתן להשבית את פעולת המתקן הקיים, שנדרש להמשיך ולספק מים מותפלים.
מתקן ההתפלה גרנות הינו חלק אינטגראלי מפרויקט גדול יותר, פרויקט הנקז המזרחי. הפרויקט, המוגדר ב"מקורות" כ"פרויקט דגל", מהווה חלק מהתוכנית החמש-שנתית שאושרה ברשות המים ובממשלה. מדובר בפרויקט מורכב, המשלב תכנון וניהול הידרולוגי, עשרות קידוחים חדשים וקיימים, מערכת מסועפת של קווי אספקה ושני מתקני התפלה – גרנות ולהט – כל זאת למען מטרה אחת: להציל את אקוות החוף הדרומי מהמלחה. עיקרון הפעולה הינו ביצוע קו קידוחים רציף בגבול המזרחי של האקווה, לצורך שאיבת המים המליחים )למניעת חדירתם לאקווה( והפנייתם לטיפול במתקני ההתפלה. שיטת ההתפלה המיושמת במתפיל גרנות היא שיטת האוסמוזה ההפוכה. בגרנות קיימים היום 2 יחידות התפלה המטפלים ב-7 קידוחים מליחים, ובכך מאפשר הרחקה של 000,13 טון מלחים בשנה, תוך הפקת 6.5 מיליון מ"ק מים מותפלים בשנה. בפרויקט ההרחבה הנוכחי )שצפוי להסתיים בתחילת 2013 ) תוכפל תפוקת המתקן ל-11 מיליון מ"ק לשנה על ידי הוספת קידוחים מליחים חדשים, שיאפשרו להגדיל באופן ניכר את כמות המלחים המורחקת מהאקווה ל- 100,28 טון מלחים לשנה. מתפיל גרנות, על שתי יחידותיו, מופעל באופן אוטומטי לחלוטין, ונשלט ממרכז הבקרה של יא"מ דרום ירקון. מתקן ההתפלה עתיד לעבור במהלך השנים הקרובות הרחבה נוספת, בסיומה צפויה התפוקה הסופית להגיע ל-18 מיליון מ"ק מים מותפלים לשנה. בסיור יינתן רקע כללי על אתר גרנות שהינו אחד הצמתים המרכזיים במערכת אספקת המים הארצית בו עובר קו מרכזי של מערכת המים השפירים, כמו גם קו מרכזי של מי הקולחין המושבים (הקו השלישי של הקולחים המטופלים בשפד"ן).

מחשופי הכורכר מצפון למחנה ג'וליס

ממול משואות יצחק

מַשּׂוּאוֹת יִצְחָק הוא מושב שיתופי דתי, בתחום מועצה אזורית שפיר תחילתו בקיבוץ הדתי משואות יצחק בגוש עציון שנחרב במלחמת העצמאות.  בשובם של חברי משואות יצחק מהשבי בשנת ה'תש"ט – 1949, הם עלו להתיישבות, בשנית, על אדמות הכפר סואפיר. אנשי משואות יצחק, ביחד עם חיילים דתיים בחטיבת גבעתי, הקימו את היישוב באוהלים סביב מבנה בית הספר שנותר מהכפר סואפיר. טקס העלייה על הקרקע התקיים באוגוסט 1949. תוכנית הקבע של הקיבוץ נערכה על ידי האדריכל והאמן הדתי מאיר בן אורי. בעת הקמת הבתים הוחלט על לינת הילדים ליד ההורים, תוך ביטול הלינה המשותפת והקמת פינת בישול בכל דירה. בשנת 1952 הוחלט על ידי חברי הקיבוץ לפרק לגמרי את הקיבוץ ולהפוך למושב שיתופי המסונף לאיגוד המושבים של הפועל המזרחי. בינואר 1961 נחנך במקום בית כנסת לזכרו של הרב הרצוג. בפברואר 2010 חזר המושב לתנועת הקיבוץ הדתי.

 

בוסתן תמר

חורשת תמר (או בוסתן תמר) הוקם לזכרה של תמר ספיר קרליבך ז"ל אשר נהרגה במהלך פיגוע הטרור שאירע בתאריך 19/10/1994 בו פיצץ מחבל מתאבד את עצמו באוטובוס קו 5 בדיזנגוף סנטר.  את אתר הזיכרון הקימו חבריה ומשפחתה של תמר בסמוך ליישוב משואות יצחק.  במקום ספסלים, ברז מים , עצים ושיחים שנשתלו. המקום מעולה למנוחה, פיקניקים ועצירת מנוחה לרוכבי אופניים.

גבעת התאנים
הנמצאת מדרום לכביש 3
בסמוך וממול לצומת הכניסה לבארות יצחק
וצופה אל מישור שפיר

"משלט התאנים" ממוקם כקילומטר וחצי צפונית מזרחית למשלט עיבדיס. בקרבות הקשים השתתפו גם כוח תותחנים אשר היה מסופח לחטיבת גבעתי והגיע למקום עם התגבורת במהלך הלחימה על משלט עיבדיס וכסיוע ללוחמים. במפת הקרב ב"ספר גבעתי" נקרא "משלט התאנים"- "גבעת התותחים". קבוצת חיילי התותחנים הציבו על הגבעה ארבעה תותחים מסוג 'נאפוליונצ'יק' בקוטר 655 מ"מ שיוצר במלחמת העולם הראשונה. ה'נאפוליונצ'יקים' היו מתוצרת צרפת ונראו ישנים מאוד.. התותחים היו קטנים ונמוכים בעלי יכולת דיוק נמוכה ומצבם רעוע למדי. למרות כל החסרונות, השפעתם הייתה משמעותית. "גבעת התאנים" נבחרה לשמש כעמדת ירי תותחים מהסיבה שהיה צורך להסתיר ולהסוות את התותחים וגם כדי להגן על החיילים. מפקד התותחנים בגבעה היה דר' בנימין זאב פון וייזל ז"ל אשר היה דמות מיוחדת במינה, איש רב מעללים, דמות ססגונית שמשכה אליה צ'יזבטים רבים.

 

בחזרה דרך שדות נגבה

*****

סוף דבר

טיול זה השלמה ראויה ונאותה למסעות הקודמים באזור.

******

נסכם בקצרה את המסלול

התחלנו וסיימנו במתחם חצר קיבוץ נגבה המסלול היה בכיוון השעון.
חלק ניכר ממנו עבר לאורך רכס הכורכר המזרחי של מישור החוף הדרומי.
יצאנו לכיוון אחד ממשלטי הצומת (גבעת ארנון). המשכנו צפונה לעבר מחנה ג'וליס לצד כביש 3.
עלינו דרך שע מסדרון הנפט בין מחנה ג'וליס ובין מחנה חסה (לשעבר)
הגענו לגבעה 69 ושם עצרנו להפסקה.
בהמשך נכנסו לפאתי מושב גבעתי לפקוד את אנדרטת קרבות בית דראס.
הדרמנו דרך החוות הסולריות ומתקן ההתפלה לעבר משואות יצחק.
שוב חצינו את כביש 3 לעבר גבעת התאנים למול משלט עיבדיס.
לסיום שעטנו למול רוח מערבית חזקה חזרה לעבר נגבה.

*****

תודה

לדוד מאיר שנענה להצעה להוביל את הטיול
לחיים רובינצ'יק שהוביל והוסיף הסברים
ולהם לכל החברים שהשתתפו בטיול