לטיול זה יצאנו בבוקר יום שני (14/11/2016) של הסתיו המתמשך, עוד בטרם החלו הגשמים. היה זה "טיול עומק" נוסף שרז גורן ואני יוצאים אליו באמצע השבוע. הפעם הצטרפו אלינו יעקב פרומן ועופר צינדר.

 

את אזור הטיול, כפי שיוצג להלן, גם רז וגם אני מכירים היטב. רז מתגורר בפר יונה, אזור זה עבורו הוא "החצר האחורית" אליה הוא יוצא מעת לעת. אני טיילתי באזור זה בעבר וגם רכבתי בו במספר מסלולים.

 

למרות זאת, בחרנו שוב לצאת ולשוטט באזור זה ולהביט בו מנקודת מבט גאוגרפית שמשולבים בה היבטים של ידיעת הארץ.

 

בתחילה הגדרתי את ה"משבצת" ובהתאם, נקבעו תחומיה, נבנה המתווה כללי של המסלול וצוינו המקומות העיקריים שכדאי שנעבור בהם.

 

כשתכננתי את הטיול חשבתי שבמהלכו נוכל להכיר את המושבות החקלאיות באזור זה שהפכו ליישובים העירוניים; ללמוד מעט על הגרעין העתיק שלהם; להבין כיצד התפתחו; להכיר את השכונות החדשות שלהן בפרט ואת שימושי הקרקע בהן בכלל; להכיר מהו המרחב הפתוח בין היישובים תוך הבחנה בין מרכיביו: מושבים, שטחים החקלאיים, שמורות טבע וחורש נטוע; לנסות להבין את המתח במרחב בין צורכי הבינוי לרצון לשמור על שטחים פתוחים.

 

את מסלול המפורט תכנן רז גורן והוא אף הוביל אותנו בטיול וגם הסביר לנו במהלכו.

 

******

המסלול: מעגלי, נגד כיוון השעון
כפר יונה – פרדסייה – אבן יהודה –
קדימה – צור משה – צורן
גאולים – ינוב – כפר יונה

 

בקטעים מהמסלול רכבתי גם בטיולים קודמים ומתועדים גם הם: האחרון בקיץ תשע"ו בלב השרון, במרחב הפתוח, בין היישובים וגם בתוכם והקודמים בקיץ תשע"ה מכפר יונה לעמק חפר; בחורף תשע"ה לב השרון ממזרח נתניה לפאתי קלנסואה; סתו תשע"ה לב השרון, בין אבן יהודה, בני דרור וקדימה ונוסף  בלב שרון בין גבעות החול; קיץ תשע"ד: בלב השרון, בחולות הדסים וקדימה.

 

 

הדמיית המסלול 

******

האזור הגאוגרפי, מרכז השרון

גבעות החול האדום

גבעות החול האדום – באפיון המבנה הפיסיוגרפי של השרון ניתן לציין שלאורך מרכזו משתרעת רצועה של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון (בין נחל הירקון ובין נחל אלכסנדר). רוחבה 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו והיער שהיה בה מנעו בעבר ההיסטורי את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון. גבעות החול חסמו את ניקוז הנחלים היורדים מהר לעבר הים והטו אותם דרומה (נחל קנה) וצפונה (נחל אלכסנדר). בתוך תחום הגבעות החול התפתח ניקוז מקוטע שהתאחד בצורה מעגלית בנחל פולג. בעבר הרחוק נסתם נחל זה על ידי חולות וסביבו נוצרו ביצות נרחבות. עוד בתקופה קדומה היה צורך לנקז בצורה מלאכותית את הביצות על ידי פריצת רכסי הכורכר.
המקור: יהודה קרמון (1973),ארץ ישראל – גיאוגרפיה של הארץ ואזוריה, ת"א: הוצאת יבנה, עמ' 235 – 236

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

קטע ראשון, כפר יונה

כפר יונה – מתפרסת על שטח של כ- 500,11 דונם – ממדרשת רופין בצפון, פרדסיה בדרום, כביש 4 במערב והישוב ינוב במזרח בסמוך למחלף ניצני עוז שבכביש 6. אוכלוסיית כפר יונה מונה מעל 22,000 תושבים, ושטח שיפוטה משתרע על פני 12,000 דונם. בהתאם לתכנית מתאר ארצית, מתעתדת כפר יונה להגדיל אוכלוסייתה לכ-60,000 נפש בעשורים הקרובים. העיר נמצאת בתנופת פיתוח בתחומי הבינוי, התעשייה והחינוך. בשנים האחרונות עומד קצב גידול האוכלוסייה בה על כעשרה אחוזים בשנה, מחירי הנדל"ן מאמירים בעשרות אחוזים והעירייה משקיעה עשרות מיליוני שקלים בשנה בפיתוח שכונות חדשות ובשדרוג השכונות הוותיקות.

אדמות היישוב נרכשו בשנת תרפ"ח (1928) באמצעות "קרן יונה פישר" של ז'אן יונה פישר ובשיתוף עם שלמה גוטהילף, השטחים השתרעו על פני 1,500 דונמים והיו בלתי מעובדים מזרחה מצומת השרון של ימינו. שנה לאחר הרכישה נפטר ז'אן ואת מסורת הפעילות הציונית המשיכו אחיו הצעיר יהושע פישר ובנו מוריס פישר, לאחר מותו של זאן החליטו ציוני בלגיה, שבראשם עמד, לקרוא לכפר על שמו. בשנת 1932 ייסד מוריס פישר את חברת "מטעי השרון" אשר ניהלה את פעולות המימון להתיישבות באזור השרון והמשיכה ברכישת קרקעות. באותה שנה מכר שלמה גוטהילף 300 דונם אדמה לקבוצת פועלים עבריים מנס ציונה שנקראה "קבוצת רגב" אשר עלתה על הקרקע והתחילה בעבודות עיבוד השטח, גידור ונטיעות. בשנת 1934 אושרה הלוואה מבנק האיכרים להקמת הכפר; באותה שנה גם הצטרפו לעשרת המתיישבים הראשונים עוד עשרה פועלים, אל המתיישבים הצטרפו גם פועלים שעבדו במטעי השרון. במקביל, רכשה קבוצת השו"בים, צעירים דתיים מארצות הברית, כ-1,000 דונם והקימה יישוב בשם "נחלת השבים" (או חוות השו"בים) על אדמות הנמצאות היום בחלק הצפוני של כפר יונה. את החריש הראשון התחילו בב' באב ה'תרצ"ב. עקב קשיים כלכליים וחברתיים עזבו בני הקבוצה את המקום והצטרפו לגרעין שהקים קיבוץ בעמק הירדן. אדמותיהם צורפו לגוש האדמות של כפר יונה.
היישוב הוכרז כמועצה מקומית בשנת 1940. בזמן מלחמת העולם השנייה שהו חיילים יוונים בכפר ובסמוך לו. תושבי כפר יונה סייעו להם, וכאשר שוחררה אתונה ב-1944 נשלח למועצת הכפר מכתב מטעם הקונסול היווני בישראל בו הודה על הכנסת האורחים של תושבי הכפר כלפי החיילים היוונים. במהלך מלחמת העצמאות היה כפר יונה נתון למתקפה מצד הכוחות העיראקיים שכבשו את בית גאולים (כיום מושב גאולים).
ב-1963 בעקבות הכרזת הממשלה הכפר הפך ליישוב עירוני בעקבות הכפלת התושבים והמבנים. בעקבות פיתוח בתחומי הבינוי, התעשייה והחינוך בתחילת העשור השני של המאה ה-21 קיבל היישוב מעמד של עיר ב-11 בפברואר 2014

 

 

 

כביש 57 – הוא כביש ארצי רוחבי המוביל מנתניה בשרון לאזור טול כרם, מערב השומרון ושכם ועד גשר אדם בבקעת הירדן. הכביש קיים באורכו המלא לפחות מתקופת המנדט הבריטי וחלקים ממנו אף ישנים יותר. מאז שנות ה-90 של המאה הקודמת הכביש חולק לשלושה קטעים נפרדים, האחד מנתניה ועד מחלף ניצני עוז בכביש 6, השני משם ועד מחסום צה"ל בבקעות שבמזרח השומרון, והשלישי משם ועד לגשר אדם. תוואי הכביש ההיסטורי שבין ניצני עוז לבין בקעות עובר דרך טול כרם ושכם ונמצא ברובו בשטחי A או B של הרשות הפלסטינית. הוא אינו מסומן עוד ככביש 57, וחלות בו מגבלות תנועה שונות. בעקבות האינתיפאדה השנייה ובניית גדר ההפרדה נחסם קטע הכביש בגדר בסמוך לנקודת הכניסה לאזור תעשייה ניצני שלום, והוא נותק מחלקו המזרחי שהמשיך לטול כרם. נכון ל־2016 במקום מתאפשרת כניסת ערבים-ישראלים בלבד לטול כרם, אך אין מתאפשרת יציאה.
תוואי הכביש המערבי היה ועדין "המותניים הצרות" של המדינה, שכן אורכו כ-15 קילומטר ממרכז נתניה ועד ניצני עוז ומבואות טול כרם, שם, כאמור, עבר הגבול עם ירדן עד מלחמת ששת הימים. בעקבות מלחמת העצמאות נקטע הכביש בנקודת הגבול, וחולק לכביש ישראלי קצר בין נתניה לקו הירוק, וכביש ירדני בין טול כרם לשכם וגשר אדם. במלחמת ששת הימים נכבש חלקו המזרחי של הכביש, ששימש כציר התקדמות של חטיבה 5 מהשרון לעבר השומרון, והכביש עבר לשליטה ישראלית מלאה. כיום חלק זה של הכביש הוא דו מסלולי. לקראת פתיחת כביש 6, החליטה הממשלה בשנת 2001 על הרחבת הכביש לדו מסלולי וסלילת כביש עוקף לכפר יונה שיחליף את התוואי הנוכחי המפריד בין רובה של כפר יונה לשכונה צפונית קטנה. בעוד שהכביש הורחב לדו-מסלולי, סלילת הכביש העוקף התעכבה. עד היום טרם הסתיים תכנונו וסלילתו דורגה כבעלת חשיבות נמוכה יחסית.

 

 

אלון התבור – מבין חמשת מיני האלונים שניתן למצוא בארץ ישראל –  אלון מצוי, אלון תבור, אלון תולע, אלון שסוע ואלון הלבנון – אלון התבור הינו הגדול, הרחב והמרשים ביותר. מדובר בעץ גדול ונשיר, שגובהו אף עולה על 10 מ', בעל גזע מרכזי וצמרת רחבה במיוחד. אפילו בלוטיו של אלון התבור גדולים מאוד, והם נחשבים לטעימים ביותר מבין בלוטי האלונים השונים. הוא עץ העשוי להגיע לגובה של עשרה מטרים ויותר, וגזעו – להיקף של 6 מ'. הענפים יוצרים צמרת כדורית. צבע הקליפה של הענפים והגזע אפור–חום כהה, והיא קשה וחרוצה בחריצים עמוקים. אורך העלים 5 עד 10 ס"מ, והם קשים, ביציים, שפתם משוננת עד מפורצת, מעט קוצנית. הם נישאים על פטוטרת קצרה. אלון התבור הוא עץ שליט בחברת אלון התבור והלבנה הרפואי ובחברת אלון התבור ואלה אטלנטית. כל אלה יוצרים את יער-פארק. זו תצורת-צומח שבה מרוחקים העצים זה מזה, וביניהם משתרעים משטחי עשבוניים. חברה זו מפותחת בשטחים נרחבים במערבו של הגליל התחתון (בגבעות אלונים–שפרעם) ובמרכז הגולן (יער יהודיה). בעבר כיסו יערות של אלון תבור שטחים נרחבים גם במישור החוף, אך הם הצטמצמו מאוד כתוצאה מכריתה ובירוא לצורך ייצור פחמים ולשימוש בעץ הקשה שלהם לייצור כלי עבודה. יש שרידים של יער זה בפארק השרון מדרום ליער חדרה ובמקומות נוספים בשרון. מפורסמות קבוצות של עצים גדולים ממין זה ששרדו ליד מקומות מקודשים כגון חורשת טל בעמק החולה וחורבת צ'רקס בשרון. המין גדל לרוב רק מתחת לרום 500 מ', ונראה שהוא חובב-חום. אין לו העדפות מיוחדות לקרקע, גדל בקרקעות גיר, בזלת, חול ועוד. תפוצתו העולמית של המין מצומצמת למזרחו של הים התיכון, רק בין טורקיה לבין ארץ-ישראל. מקור והרחבה גם עוד מקור  מעניין מאוד ומומלץ לקריאה מאמר על שרידי יער אלוני התבור בשרון

******

קטע שני, פרדסיה

הפיגוע בצומת בית ליד היה פיגוע התאבדות כפול שאירע בתחנת אוטובוסים מרכזית בצומת בית ליד ב-22 בינואר 1995 בו נרצחו 22 ישראלים (19 חיילים ואזרח אחד, שנהרגו במקום, ושני חיילים שמתו מפצעיהם לאחר שבוע ימים ונפצעו 66 ביניהם אזרחים. היה זה אחד הפיגועים הקשים שידעה מדינת ישראל והפיגוע הכפול הראשון. הפיגוע התרחש ביום ראשון בבוקר (בשעה 8:00), בשעה בה חיילים רבים נהגו לעמוד בתחנת האוטובוסים המרכזית שבצומת בית ליד בדרכם חזרה מחופשת השבת לבסיסים השונים. א, חדר מחבל מתאבד לבוש במדי צה"ל אל בין החיילים הממתינים ופוצץ את חגורת הנפץ במשקל של כ-10 ק"ג אותה נשא. מפיצוץ זה נהרגו תשעה חיילים ונפצעו אנושות עוד שלושה. אחת מתה בדרך לבית החולים, ושניים נוספים לאחר שבוע ימים.  לאחר כשלוש דקות פוצץ עצמו מחבל שני בין הפצועים, החיילים ועוברי האורח שנזעקו לטפל בנפגעי הפיצוץ הראשון. בפיצוץ זה קופחו חייהם של תשעה מן החיילים הנחלצים לעזרה, וכן של שבתאי מחפוד אזרח נהג משאית חולפת, בעל נסיון כחובש צבאי, נחלץ לסייע לפצועים.

באחר הפיגוע הוקמה אנדרטה זמנית שהוצבה במרכז צומת בית ליד. עוברים ושבים נהגו לעצור לידה ולהתייחד עם זכר הנופלים. בשנת 2006 הועתקה האנדרטה למקום הקבע שלה בסמוך לאנדרטה הגדולה והיא מהווה חלק מאתר ההנצחה הרשמי. לאחר למעלה מעשר שנים, ולאחר מכשולים רבים, הוקם אתר הנצחה לחללי הפיגוע כחצי קילומטר ממזרח לצומת בעיצובה של האמנית והיוצרת שרה קונפורטי, תושבת כפר יונה הסמוך. באתר מתאר פסל מתכת את עלייתן של 22 דמויות, שממדיהן הולכים וגדלים, בסולם השמיימה כסמל להתעצמותו של העם בתגובה למכות הנוחתות עליו.

 

מעברת שבות עם – הוקמה בתחילת שנות ה- 50, עם הגעתם של גלי העלייה הגדולים לארץ והייתה אחת המעברות הגדולות בארץ ונקראה בתחילה מעברת בית ליד. היו במעברה חמישה מחנות ועברו דרכה קרוב ל- 100 אלף עולים. כאמור, המעברה הוקמה מצפון לפרדסייה על שטח המחנה הבריטי והשתרעה עד כפר יונה. העולים הגיעו מכל קצוות תבל. האנשים התגוררו באוהלים, 10 נפשות באוהל קטן. קיבלו מהסוכנות מיטות ומזרוני קש ושתי שמיכות צבאיות לכל נפש. את האוכל קיבלו לפי תלושים בחדר האוכל המרכזי. את הכביסה כיבסו במקלחות הציבוריות ובברזיות שהיו מאחורי האוהלים. החיים במעברה היו קשים ולמרות זאת התארגנו האנשים לתקופת שהייה בלתי מוגבלת. במקום היה מרכז מסחרי, בתי קפה ובית ספר שבו למדו גם ילדי פרדסיה. ברבות השנים נהרסה המעברה, ושכונת הפרחים של פרדסיה בנויה על חלק מהשטח שבו שכנה.

פרדסיה – היא יישוב עירוני המוגדר כמועצה מקומית. שטח השיפוט של פרדסיה הוא כ-1,500 דונם. אוכלוסיית היישוב המגוונת מונה כ – 1,400 בתי אב. ראשית ימיה הייתה מושבה חקלאית. אדמות היישוב נקנו בשנת 1928 על ידי ז'אן-יונה פישר, יהודי מבלגיה, כאלף וחמש מאות דונמים, בין נתניה לטול-כרם, כדי להגשים את הרעיון הציוני של בני בלגיה. לאחר מותו מקים בנו מוריס ב-שנת 1932 את חברת "מטעי השרון" שניהלה את פעולות המימון וההתיישבות בארץ. שנים עברו עד שהמקום יושב. בשנת 1937 פנה אברהם טביב, חבר בהתאחדות עולי תימן והאחראי על נושא ההתיישבות בהתאחדות, לעולי תימן הגרים בפתח תקווה, בנימינה ונווה-שלום, וקורא להם לבוא ולהקים יישוב באזור השרון הצפוני, דרומית-מערבית לכפר יונה, במטרה להכשיר קבוצת פועלים לעיבוד פרדסים בכפר יונה, והתחייב לבנות בתי מגורים למתיישבים הראשונים. 20 זוגות נשואים התארגנו  ונענו לקריאה. בשנת 1938 הוקם במקום יישוב של עולי תימן ובמקום ניטע פרדס שאת הפירות שלחו התושבים לאירופה.

 

 

בזמן מלחמת העולם השנייה נסגרו שערי ארץ ישראל ולכן לא נשלחה סחורה והיישוב היה תחת סיכון פירוק אך בעזרת התערבות של הסוכנות היהודית ניצל מכליה. באותה עת בשנת 1942 החל הצבא הבריטי לבנות מחנה גדול והבנייה סיפקה פרנסה לחלק מהתושבים שעבדו בכל עבודות הבניין – חפירות, טפסנות ועוד. המחנה השתרע עד לכביש טול כרם (ליד תחנת הדלק). המחנה הקיף את היישוב בצורת "ר".

 

בשנת 1946 נבנתה שכונה נוספת בכפר עם הזמן, הצטרפו לפרדסיה משפחות נוספות. באותה עת בקרבת פרדסיה ישבו מספר קבוצות של ערבים אשר פגעו ביישוב קשות. במלחמת העצמאות גורשו כולן. ארבע שנים לאחר הקמת המדינה בשנת 1952 הוכרזה פרדסיה כמועצה מקומית ונפרדה ממועצה אזורית השרון הצפוני אשר אליה השתייכה. באותה עת, שנות העלייה הגדולה, הפך המחנה הבריטי שהיה סמוך ליישוב, למעברה גדולה – מעברת "שבות עם" – דרכה עברו אלפי עולים חדשים מכל פזורת הגולה. עם השנים חוסלה המעברה והעולים עברו להתגורר בערים הגדולות. מעברת שבות עם אשר צורפה לפרדסיה בשנת 1982. במרוצת השנים התבססו תושבי פרדסיה, שיפצו והרחיבו את בתיהם ואפשרו לצעירים לבנות את ביתם בסמוך לבית ההורים. במהלך שנות ה – 80, חל שינוי משמעותי בפרדסיה, כאשר על שטח קרקע, בכניסה המערבית, הוקמה שכונת הוילות הראשונה "נאות השרון". לאחר מספר שנים הוקמו אזורי מגורים נוספים והיישוב גדל ללא היכר. הגידול המסיבי של פרדסיה חל במהלך שנות ה-90, כאשר מספר התושבים גדל מ-1,500 ל-6,500 תושבים. גידול זה הצריך שידוד מערכות מלא בכל מערך התשתיות של היישוב, בניית מבני ציבור חדשים , בהם בית הספר היסודי תפוז, והתאמת מערך השירותים לתושבים. לאחרונה הופשרו שטחים לבניית כ – 300 יחידות דיור חדשות בפרדסיה, ואושרה תוכנית נוספת שבה כ – 750 יחידות דיור נוספות. תנופת התפתחות תגדיל את היישוב היישוב לכ-10,000 נפש בשנים הקרובות, כל זאת תוך שמירת צביון החיים הכפרי המיוחד שלנו.

 

******

קטע שלישי, "יער" אילנות

 

דב הוז (19 בספטמבר 1894 – 29 בדצמבר 1940) היה מראשי תנועת העבודה, ממייסדי ארגון "ההגנה" ומחלוצי הטיס העברי בארץ ישראל מראשי המתנדבים לגדוד העברי בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה וממייסדי ארגון ה"הגנה", הקדיש את חייו ליצירת כוח המגן של היישוב העברי בארץ ישראל. כן היה טייס ומיוזמי התעופה העברית. ביום כ"ט בכסלו תש"א (29.12.1940) נהרגו בתאונת דרכים כאן דב הוז ועוד חמישה אנשים: רעייתו רבקה, בתו רות, אחייניתו אורה בורודובסקי, גיסתו צביה שרתוק וחברו יצחק בן יעקב. האנדרטה לצד הכביש הראשי נמצאת במרכז במה מרוצפת אבן. ההנצחה ביוזמת ידידי המשפחה, בוצעה בתש"י (1950) ומתוחזקת ע"י מועצה אזורית לב השרון ותלמידי קריית חינוך "דרור".

יער אילנות – הגן, המשתרע על פני 130 דונם, נוסד בשנות החמישים של המאה העשרים על ידי אנשי המחלקה לחקר היער של משרד החקלאות.

יער אילנות היה הארבורטום – גן אקלום העצים של ישראל. ואמנם, יערני משרד החקלאות עשו את עבודתם נאמנה. הם אספו כ-700 מינים של עצים מרחבי העולם כולו ושתלו אותם בגן ב-25 חלקות, בהתאם לאזורים הגיאוגרפיים שמהם נאספו העצים. למקום העניקו את השם ההולם "אילנות".  הארבורטום שקק חיים. החוקרים בדקו באילנות את מידת התאמתם של מיני העצים שצמחו בגן ואת האפשרויות לנצלם כעצי יער. המקום שימש מרכז לפעילות המחקר היערני בארץ ונעשו פה עבודות מחקר חשובות באיסוף זרעים, מזיקי עצים ותחומים אחרים הקשורים ביערנות. המגוון העצום של מיני העצים בגן משך למקום סטודנטים מהפקולטה לחקלאות ברחובות, תלמידי תיכון, אדריכלי נוף וחובבי טבע מהארץ ומחו”ל.  בשנת 1986 נסגרה המחלקה לחקר היער והפעילות באילנות נפסקה. המקום ננטש. חלק מהעצים מתו משום שלא התאימו לתנאי האקלים והקרקע שבמקום. אחרים התנוונו מחוסר טיפול. השטח התמלא בעשבייה והגן הנהדר הלך ונשכח.  ביולי 2014 שר החקלאות הכריז על יער אילנות כעל הגן הבוטני ה-11 המוכר בישראל העומד בתנאים היוקרתיים לפי חוק הגנים הבוטניים התשס"ו. להרחבה באתר  קק"ל ומקור נוסף

 

המועצה הארצית לתכנון ובנייה החליטה בתחילת נובמבר 2016 לקדם את הליכי האישור של תוכנית הפיכת יער אילנות לריאה ירוקה, אזור נופש ופנאי שישרת את היישובים בסביבה ומכונה "אזור נופש מטרופוליני". מדובר בשטח הנמצא בין המועצה המקומית קדימה-צורן לנתניה. בשנים האחרונות הולכת ומתרחבת הבנייה באזור המרכז בקצב מהיר. כדי לנסות ולשמר חלק מהשטחים הפתוחים הוחלט להגדירם "אזורי נופש מטרופוליני". מדובר באזורים שהם לא שמורות טבע, אבל יש בהם מגבלות על פיתוח שאמורות להבטיח שמרבית השטח יישאר לא בנוי גם בעתיד. אזור נופש מטרופוליני "אילנות" שבו דנה המועצה הארצית השבוע משתרע על שטח של 5,300 דונם. רשות מקרקעי ישראל לא קידמה את התוכנית של שטח זה במשך זמן רב. אולם באחרונה הוחלט לחדש את הליך אישורה בגלל חשיבותה הרבה ובעקבות התוכניות הרבות באזור להרחבת בנייה ביישובים. על פי התוכנית, מרבית השטח יישאר פתוח, אבל ניתן יהיה לבנות בעתיד על 15% ממנו בשטחים הצמודים לישובים קיימים. כמו כן יקוזז חלק מהשטח לטובת בית עלמין חדש בשטח של 325 דונם, וכן לטובת הרחבת כבישים באזור. השטח המיועד להרחבת יער אילנות לא ייפגע ובנוסף יישמר שטח נרחב בסביבות אפיק נחל אילנות. נחל זה אמור להיות המוקד העיקרי לפעילויות נופש ופנאי באזור, ומוצע להקים בו סכרונים כדי למנוע הצפות בזמן החורף, במקום הנוהל המקובל של העמקת האפיק ויישורו כך שהוא הופך לתעלת ניקוז ומאבד את אופיו הטבעי כנחל. בנוסף, מציעה התוכנית לשמר את השטחים החקלאיים, אך להנגיש אותם לציבור. הנגשה זו תתבצע בין השאר באמצעות פיתוח שבילי הולכי רגל ושבילים לרוכבי אופניים. ניתן יהיה להקים מבנים חקלאיים, אבל אלה אמורים להיות מוקמים בשטחים חשובים פחות מבחינת שימור הנוף. למרות החלטת המועצה הארצית לקדם את התוכנית, עדיין לא ברור באופן סופי כמה מהשטחים אכן יישארו לא בנויים. התוכנית צפויה להגיע כעת לדיונים נוספים בוועדת התכנון של מחוז מרכז לפני שהיא חוזרת לאישור סופי של המועצה הארצית.  יתכן והרשויות המקומיות ידרשו להכניס בה שינויים כדי לקדם את צרכי הפיתוח שלהן. בדיון מוקדם בועדה המחוזית העלתה עיריית נתניה כמה דרישות ובהן  להקצות שטח לטובת מפעל בטון שיהיה צמוד לבית העלמין וכן להקים פארק גולף אזורי. גם המועצה הארצית קבעה בהחלטתה שהוראות התוכנית יאפשרו גמישות באופן הפיתוח של השטח, מה שמשאיר פתח לתוכניות בנייה שיכרסמו בעתיד בשטח הנופש המטרופוליני. יש לציין שמערכת התכנון אמורה לקדם בשנים הקרובות תכנון של אזורי נופש מטרופוליני נוספים ובהם אזור הנמצא ליד רחובות ונס ציונה. באשר לשרון, באזור זה כבר החלו פעולות ראשונות לתכנון שונה של העיבוד החקלאי כך שהוא יעודד גם שימור של הטבע. מדובר בפעילות הנקראת "חקלאות תומכת סביבה". בין השאר בוצעה שתילה ניסיונית של צמחי בר לצד גידולים חקלאיים בשדות באזור קדימה ובוצע שיקום של אתר פסולת והפיכתו לבריכת חורף.
המקור: צפריר רינת (עיתון הארץ 13/11/2016)

 

******

קטע רביעי, אבן יהודה

אבן יהודה – הינה מועצה מקומית בשרון המשתרעת על פני שטח של כ-8,200 דונמים כוללת בתחום שיפוטה את כפר הנוער "הדסים" של ויצו הדסה.  היא גובלת במזרח במועצות המקומיות קדימה ותל מונד, בצפון במועצה אזורית לב השרון, במערב בנתניה ובמועצה אזורית חוף השרון בדרום-מערב. באבן יהודה מתגוררים בה כ-13,500 נפש.

 

אבן יהודה נוסדה בחנוכה תרצ”ג (1932) על ידי אגודת ”בני בנימין” – אגודה של בני המושבות הראשונות שרכשו בכספם קרקע להתיישבות חדשה על מנת להקים מושבת הדרים. במקביל רכשה קבוצת מורים מהגימנסיה ”הרצליה” בתל-אביב קרקע להתיישבות עתידית שלהם, שלא קמה, הלא היא תל-צור. ממערב נרכשו קרקעות נוספים על ידי פועלי מפעלי ים המלח שחלמו על בית בכפר לעת פרישה והקימו את ”באר גנים”. בשנת 1934 הגיעו מספר משפחות עולים חדשים מתימן. בשנת 1935 הגיעו עולי סיטקוב מפולין, קבוצת ”מכבי” (צעירים מרומניה) וקבוצת בית”ר.  בשנת 1944-45 הגיעה קבוצה נוספת של עולי תימן. העליה הגדולה הגיעה מיד לאחר קום המדינה. מעברת אוהלים הוקמה בחולות ליד כפר נטר ואחריה נבנו שיכוני עולים לתושביה.

 

עם קום המדינה סופחו לשטח המושבה קרקעות נוספות – מצפון כפר צור ותל צור, ממערב באר גנים ומדרום אדמות מדינה לשיכון העולים החדשים. כעבור מספר שנים החליט שר הפנים לגרוע מאבן יהודה חלק מהשטחים מדרום ולהעבירם למועצה האזורית חוף השרון. בשנות השבעים הזדקנה המושבה, הצעירים עזבו לערים הסמוכות והישוב נראה ככפר גמלאים. תוך חצי עשור – מיד לאחר מלחמת יום כיפור – ארע המהפך. זוגות צעירים ובעלי משפחות צעירות זרמו למושבה שהחלה לצמוח בקצב מהיר. היא לא הפסיקה מאז. הבנייה בה מאופיינת הן בסגנון כפרי נמוך קומה והן בבתים באדריכלות עירונית רוויה. בדירוג הכלכלי-חברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, אבן יהודה נהנית ממיקום גבוה במיוחד (8 מתוך 10). בשנת 2007 עבר בית הספר האמריקאי הבינלאומי (The Walworth Barbour American International School in Israel) לקמפוס חדש באבן יהודה.

צומת בני דרור הוא מחלף שמוקם ממזרח לאבן יהודה המאפשר זרימת תנועה ללא רמזורים בכביש רחב. במקום בוצעה הפרדה מפלסית באמצעות גשר במסלולו של כביש 553, מעל כביש מספר 4. הגשר מותאם למהירות נסיעה של 90 קמ"ש והכביש מתחתיו למהירות של 100 קמ"ש. מצפון למחלף נסלל כביש 4 עם שני נתיבים לכיוון. מדרום למחלף מורחב כביש 4 עד למחלף הדרים לשלושה נתיבים לכל כיוון. בעקבות בניית המחלף צומת אבן יהודה מזרח בוטלה. פרויקט בניית המחלף כלל גם הסדרת תוואי נחל דרור, הקמת גשר להולכי רגל לחציית כביש 4 מצפון למחלף, לצורך יצירת חיבור בין אבן יהודה למרכז המסחרי וקריית החינוך לב השרון. מתחת לכביש 553 מוקמו מעברים חקלאיים לכלי רכב. כמו כן הוסדרה תעלה המנקזת את נחל דרור המתנקז בהמשך לנחל פולג. בתחום המחלף, נסלל מסלול ייחודי לתחבורה ציבורית, אשר יאפשר גישה מהירה לאוטובוסים העושים את דרכם בקווים מצפון לדרום ולהיפך. הפיכת צומת בני דרור העמוסה למחלף החלה ביולי 2011 בפרויקט מטעם החברה הלאומית לדרכים בהשקעה של 320 מיליון ש"ח. מחלף בני דרור נחנך על ידי שר התחבורה בדצמבר 2013. אולם ימים אחדים לפני פתיחתו לתחבורה שקע חלקו העליון של המחלף בעשרות סנטימטרים לאחר הגשמים העזים שירדו באותה עת ופתיחתו נדחתה ל-11 באפריל 2014. עבודות גינון והשקיה בסביבות המחלף נמשכו, עם סיום הפרויקט, עד אוקטובר 2015.

******

קטע חמישי, קדימה

 

קדימה היא מועצה מקומית. היא נוסדה ב-5 ביולי 1933 כמושבה חקלאית על אדמות חקלאיות שנגאלו ביוזמתו של יהושע חנקין, שהיה אז מראשי חברת הכשרת היישוב. בשנת 1946 החלה קדימה לקלוט עולים נוספים, תחילה פליטי שואה מאירופה שנשבו באופן זמני בקפריסין. לאחר קום המדינה הגיעו לקדימה עולים ממדינות ערב, ארצות אסיה ואפריקה. בשנת 1949 פנה ועד הכפר לממונה על המחוז להקמת מועצה מקומית לישוב. באותה שנה הוקמה בשכנות לישוב (מדרום) מעברת עולים אשר קלטה עולים מתימן, עירק ופרס. באותה שנה הוקדם במושבה בית קולנוע. בשנת 1950 הוכרזה קדימה כמועצה מקומית. ב-1958 סופח האזור הדרומי שהיה מכונה "השיכון" למושבה ומאז שתי האוכלוסיות, הוותיקה והחדשה עברו תהליך של מיזוג. במהלך שנות השבעים התדרדר מצב הישוב אשר סבל מהגירה שלילית. באותה תקופה מנה הישוב 4200 נפש. החל משנת 1985 השתפר המצב כתוצאה מהכנסת גורמי טיפוח לישוב (פרויקט שיקום שכנות) אשר יצרו שיתוף פעולה עם התושבים בעיצוב תדמית חדשה לישוב. בשנת 1996 הוקמה שכונה חדשה בדרום מזרח לישוב, שכונת בנה ביתך בשם "השרון הירוק" בת 5,000 נפש. ב-2003 אוחדה קדימה עם היישוב צורן שהוקם ב-1994 צפונית-מזרחית לה, והוקמה המועצה המקומית קדימה-צורן. בין שני חלקי המועצה המקומית מפריד יער קדימה.

 

******

קטע שישי, צור משה

 

צור משה – מושב הנמצא בתחום המועצה אזורית לב השרון. היישוב נקרא על שם משה קופינס שהיה פעיל ציוני ביוון ומימן חלק מעלות רכישת אדמות היישוב. לשמו הפרטי של קופינס הוסיפו את המילה "צור", על שם העיר החשמונאית צורן ששכנה באזור. 60% מתושבי המושב היו יוצאי יוון, 35% יוצאי בולגריה, 4% יוצאי יוגוסלביה ו – 1% מיוצאי טוניס. היישוב הוקם ב-13 בספטמבר 1937 בשם "כפר קופינס" כיישוב חומה ומגדל בעיצומו של המרד הערבי הגדול. את היישוב הקימו שתי אגודות. האחת אגודת "לשדה" של יוצאי יוון שבראשה עמד הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל ובין חבריה נימנו ליאון רקנאטי (הסב), משה קרסו, דוד פלורנטין וברוך עוזיאל והשנייה אגודת "בנים לגבולם" של יוצאי בולגריה. שטח היישוב בהיקף של כ-1,030 דונמים נרכש על ידי הנוטע והכשרת היישוב מהכפר שופא בשומרון במחיר שהיה נמוך בהרבה משהוצע לפני פרוץ המרד הערבי הגדול. השטח נמסר לארגון עולי יוון בגלל המחויבות של הקרן הקיימת להקים ארגון של עולי יוון, כנגד תרומות גדולות של יהודי יוון שנמסרו כעשור קודם לכן. העלייה לקרקע בשלב הראשון התבצעה במטרה לשמור על הקרקע, אך בניגוד למקרים האחרים העלייה לקרקע מומנה בעיקר על ידי הארגון ולא על ידי הסוכנות והמוסדות המיישבים. אבן פינה לבתים הונחה בדצמבר 1939 ולאחר מספר חודשים התגוררו במקום 27 משפחות. עם הקמת המדינה התרחב שטח היישוב לכדי 3,000 דונמים וענפי החקלאות המרכזיים היו פרדסנות, לולנות וגידול ירקות. בראשית שנות ה-60התגוררו במושב 90 משפחות שמנו 350 נפשות. בשנות ה-90 נוספה למושב שכונת "הרחבה" בשם "גבעת משה" ("הגבעה"). בשנת 2000 נבנתה במושב שכונה חדשה נוספת – "בוסתן הכפר" ("הבוסתן"). בעקבות אכלוס שתי השכונות, כניסתם של זוגות צעירים רבים והריבוי הטבעי, צור משה נחשב למושב הגדול ביותר בישראל והוא מונה כ-750 משפחות, אולי יותר.

 

 

שמורת אלוני קדימה – בשמורה נמצאת חלקת יער אלוני תבור, בת כ- 25 עצים, וצומח עשבוני (בעיקר חילף החולות). לאורך השמורה חולף שביל הליכה באורך כ- 200 מ' מקצה לקצה המתוחם בכבלי מתכת. בצל העצים נמצא ריכוז מרשים של אירוס הארגמן, שהועבר לשמורה משטחי בנייה סמוכים, כבר בתחילת שנות ה- 1980. כמו כן, נלווים מינים נוספים כמו שום תל-אביב, תורמוס ארץ-ישראלי, אלקנת הצבעים ואחרים. באתר נמצא צמח נדיר מאוד בישראל – אספסת איטלקית. השמורה המוכרזת משתרעת כאמור, בשטח כ- 9 דונם. בתכנית המתאר המחוזית, ובתוכנית המתאר המפורטת לקדימה-צורן, מסומנת השמורה בגבולות גדולים יותר של כ- 50 דונם, וייתכן שהשמורה תורחב בעתיד בהתאם לגבולות אלו. כיוון שהשטחים הגובלים בשמורה הינם חקלאיים, יש להניח שהשטח שמיועד להרחבת השמורה יעבור שיקום אקולוגי. השמורה הקטנה סובלת הן מצמחייה פולשת (במיוחד חמציץ נטוי) והן מדריכה ורמיסה ע"י מטיילים.

 

 

יער קדימה – שטחו כ-700 דונם. הוא ניטע החל משנות ה- 40' על ידי ממשלת ארץישראל המנדטורית כדי לייצב אזורי חולות. הוא מהווה כיום את הריאה הירוקה החשובה ביותר במועצה אזורית לב השרון ובעיירה קדימה-צורן. היער נטוע ברובו אקליפטוסים, ובחלקים ממנו נטועים מינים נוספים כמו שיטה כחלחלה, ברושים, אלון התבור, אורן קנרי ואורן הצנובר. כמו כן נמצאים ביער מספר פרטים טבעיים של עצי אלון התבור. בין העצים שרדו צמחי בר כמו בן-חצב יקינטוני, צבעוני ההרים, שום תל-אביב, פשתנית יפו, אלקנת הצבעים ואחרים. ראויים לציון מספר מינים נדירים – אירוס הארגמן, אזוביון דגול ותורמוס צהוב הצומחים אף הם ביער. כאחד מהשטחים הפתוחים האחרונים באזור שאינם מעובדים, משמש היער גם מקום מקלט לבעלי חיים, כמו שועלים וצבי יבשה. בחלקו הצפוני של היער נמצא חניון מטיילים.

 

******

קטע שביעי, צורן – גאולים – ינוב – כפר יונה

גאולים (גְּאֻלִּים), הוא מושב השייך למועצה אזורית לב השרון, בגובה של 65 מטרים. המושב הוקם בנובמבר 1938 בשם "בני גאולים", "כפר גאולים" וגאולים על ידי עולים מגרמניה, חברי הבונים, שהיו חברים בקבוצת "השדה" בראשון לציון ולאחר מכן התגבשו כקבוצת עבודה בטירת שלום ליד נס ציונה. היישוב הוקם בפרדס של האחים פאלאטניק בשטח של 350 דונם פרדס וכרם שבמרכזו בית בן שתי קומות ובאר. בתחילה עלו לנקודה 15 מתוך כ-50 חברי הקבוצה וניהלו במקום חיים שיתופיים. על פי התוכנית, היישוב נועד לא להיות שיתופי, בסופו של דבר. היישוב הוקם במסגרת התיישבות חומה ומגדל, אולם בניגוד ליישובים אחרים לא הוקמו במקום חומה ומגדל, והבית חובר לחשמל עוד לפני העלייה למקום. לאחר שנה התגוררו במקום כ-60 חברים והועבר לעיבודם שטח נוסף של כ-1600 דונם על ידי הקרן הקיימת. בשנת 1945, לאור אי התאמת המקום לחלוקה לחלקות פרטיות, עברו חברי הגרעין לכפר ידידיה וחברי ארגון "טלמון" מעולי תימן, ארגון ראשון להתיישבות שיתופית של עולי תימן, תפסו את מקומם בנובמבר 1945. בתחילה עלו לנקודה רק הגברים ולאחר התבססות במקום ובניית בתים הובאו גם המשפחות. בשנת 1947 היישוב מנה כ-40 משפחות. בתחילה נודע היישוב כ"טלמון – גאולים" ולאחר מכן הושב השם המקורי "גאולים".

 

במלחמת העצמאות היה גאולים בקו החזית. באזור זה נלחם חיל המשלוח העיראקי. בסוף דצמבר 1947 בעת ההתקפה על כפר יעבץ נורו יריות גם לעבר גאולים. ב-25 בינואר בערב הותקף המושב ביריות במשך שלוש שעות, מכיוון קלנסווה. במרץ 1948 נורו יריות לעבר המושב ואחד הילדים נפצע. באפריל 1948 נתפס אחד מבני המושב שרעה את פרתו ונלקח לטולכרם והושב חזרה עם פרתו. בבוקר ה-28 במאי 1948 החלה הפגזת מרגמות על גאולים. התושבים פונו במהירות לצור משה. בשעה 08:00 פרצו שש שריוניות עיראקיות ובעקבותיהן פלוגת חי"ר עיראקית ובוזזים רבים מטירה, קלנסואה וטול כרם. המגינים היו מצוידים בנשק קל בלבד. תוך זמן קצר הצליחו העירקים לכבוש את רוב המושב^]. רק במספר בתים בחלק המערבי הצליחו המגינים להחזיק מעמד. מצב חירום הוכרז בחזית המרכז מחשש שהעירקים ינצלו את הצלחתם וימשיכו בתוכניתם לבתר את מדינת ישראל שזה אך קמה. גאולים היה היישוב הישראלי היחידי שנכבש על ידי העירקים במלחמת העצמאות. תוך זמן קצר החלה מתקפת הנגד על ידי כוח שיצא מכפר יונה. התנהל קרב פנים אל פנים מבית לבית. הכוח העירקי התרכז בביזה ביחד עם הכפריים ותוך מספר שעות החל לסגת. בשעה 14:00 הופעל תותח "נפוליונצ'יק" שירה מספר פגזים לעבר קלנסואה דבר שגרם להחשת הנסיגה של הערבים. לפנות ערב תפס כוח מגדוד 32 של חטיבת אלכסנדרוני את גאולים והתבסס במקום.

 

 

יָנוּב הוא מושב השייך למועצה אזורית לב השרון. היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי קבוצת עולי תוניסיה, על אדמות נטושות שהותירה אחריה משפחת נבולסי שברחה מישראל עם תחילת מלחמת העצמאות לירדן. בשל התרסקות מטוס עליית הנוער, שהיה בדרכו מתוניסיה לישראל, על אדמת נורווגיה, תרמה ממשלת נורווגיה ביוזמתו של השר הנורווגי הוקון לי (Haakon Lie) את מבני המשק שהוקמו במושב. מדובר בצריפים נורווגיים שעד היום (2011) אחד מהם משמש במושב כבית הראשונים. במושב הוקמו בית עם, בית כנסת, מרפאה ובית ספר יסודי שנקרא על שם 28 הילדים שטסו במטוס (ומהם נהרגו 27 בתאונה): "בית הספר על שם ה-28". בין בעלי המשקים במושב היה בין היתר, יצחק אלל (ששינה שם משפחתו לאל על) הניצול היחיד של תאונת המטוס. המושב היה ידוע בפרדסי ההדרים שלו ובשנות החמישים נחשב לאחד המושבים המובילים בארץ בתוצרת ההדרים שלו לדונם. מאוחר יותר הפך המושב למשק מגדלי פרחים ליצוא ועם השנים פחתה בו הפעילות החקלאית. במקום יש הוסטל לאוטיאסטים, שהוקם בשנת 2009.

 

 

רצח בפרדסים  – רוב תושבי כפר יונה אינם יודעים דבר ולא חצי דבר על הרצח שהתרחש בפרדסי הכפר בדיוק היום, באזור שבו בנויה כיום שכונת חפצי בה. המקום הזה, בו היה נטוע פרדס עבות עמוס פרי הדר נהדר, היה בחלקו שייך לפרדסים משותפים של משקי מושב ינוב וחלקו פרדסים באחזקת קיבוץ מעברות. בשנות החמישים הדרך למושב ינוב עברה דרך הפרדס. כביש חמישים ושבע לא היה דומה בכלום למה שהוא כיום ולמעשה היה סלול חלקית ומקורטע באספלט, חלקית באבני דרך מתקופת המנדט הבריטי עם בורות שלא היו מביישים את המכתש הקטן בנגב. על הדרך הזו שנקראה בשם כל "פינת ינוב" ושלאחר סלילתו הראשונה של הכביש עברה מזרחה לעבר הכניסה של היום למושב ינוב, באו ויצאו תושבי מושב ינוב, שהיה  מושב צעיר ותוסס כדי למכור את הסחורה החקלאית שלהם, לעיתים בכפר יונה ולעיתים בנתניה המרוחקת. הסחורה הזו שכללה בעיקר פרי הדר, ירקות, תפוחי אדמה, עופות, ביצים, עשבי תיבול, וגם חלב. המשקים בינוב זכו לקבל שתי פרות כל משק כשהעדרים הלכו והצטמצמו בגלל "צריכה עצמית"… המושבניקים, חלקם בכורח, הובאו לחקלאות על ידי בניהם ובנותיהם האידיאליסטים וכשהבנים של הגרעין היו יוצאים לעבודות בחוץ כדי להעשיר מעט את הקופה, היו ההורים שהגיעו מרקע של מסחר, מלאכה, שירותים, בנקאות או בטלנות מסורתית מחליטים שהגיע הזמן לאכול מעט בשר שוחטים בעצמם את הפרות כדי ש"יהיה לפסח"… אבל היו כמובן גם כאלו שראו בתעסוקה החקלאית מתנה משמיים, ציונות,עבודת אדמה בארץ ישראל, הגשמת חזון ויישום ההשתלמויות שקיבלו בארץ מוצאם. אחד מהם היה כמוס נז'אר, אב גדל גוף וגברתן לחמישה ילדים : כליפא, קוקה, איתנה, חיים וראובן ובעלה של רחל. כמוס שעבד בחקלאות עבד בקטיף ההדרים, עסק בסבלות וגם כריית גומות לעצים, גידל את שתי הפרות שלו, חלב אותן יום יום ויצא יום יום עם כדי החלב לשווק את החלב בכפר יונה. ביום 11 לפברואר 1958 בדיוק לפני 52 שנה – יצא כמוס נז'אר לדרכו האחרונה. הפוסט הזה הוא לזיכרו. מספרים שכמוס אהב מאוד סוסי רכיבה. היה לו סוס נדיר ביופיו – קראו לו רספוטין וכל מושב ינוב הביט בסוס וברוכבו בהערצה כבירים בשל היופי הנדיר של הסוס הערבי המטופח והמרשים. (מה שמעניין הוא ששנים אחר כך, נכדו, יהודה שלמיטב זכרוני נולד לאחר מותו – היה למטפח סוסים מוכר וידוע ועד היום אהבתו לסוסים ולרכיבה אינה נוטשת אותו והוא מוכר בכל הארץ כ"חובב סוסים" גם כעת.) באותו יום יצא כמוס (עמוס) כדרכו בשעות הערב, לכפר יונה למכור את החלב שחלב מהפרות . בחזרתו, בערך ב 21:00 על פי הפרטים שפורסמו, נתקל בשני מסתננים של כנופיה ערבית בדרך "הלבנה" מכפר יונה לינוב. הערבים ירו בו מספר יריות, ולאחר שרצחו אותו ברחו חזרה לכיוון טול כרם, אז ירדן. בנו של כמוס, חיים ז"ל שנפטר לפני כמה שנים בלבד וזכה לכינוי "חיים מדריך" ושימש גם בסוף ימיו כעובד מועצה בכפר יונה לאחר שהיה ידוע במשך שנים, יחד עם אחיו כליפא כ"טרקטוריסט של האזור" – היה בדרכו הביתה מסרט בכפר יונה  והלך באותו שביל. הוא שמע את היריות וסבר שאלו הם השומרים שירו, אך בהמשך הדרך הוא נתקל בחשכה בגופה. כשהבחין בכדי החלב, הכיר מייד שאביו מוטל לפניו. הוא נשא אותו בזרועותיו 700 מטרים עד הבית במשק במושב ינוב. כשהוזעקו כוחות הבטחון למקום שבו נמצאה הגופה הוביל אותם הגשש,  בדואי שכונה "אבו ג'ארד" ואשר שירת יחד עם בניו את כוחות הבטחון שנים רבות (חלק מילדיו התגייר וחלק חזר והתאסלם) והתגורר שנים רבות מאוד במבנה ערבי ישן ליד האנדרטה לזכר חלללי הצנחנים שליד בית ליד, לעבר הגבול שעבר מאחרי מושב ניצני עוז לעבר טול כרם. היום, 58 שנה אחרי, אין פרדס, אין עוד שביל, ואין גם סימן לרצח שהתרחש בפרדסי כפר יונה.
המקור פוסט שפורסם בשנת 2016 ואת תוכנו העביר לי רז גורן

.

******

דמות האזור מאז שלהי המאה ה-19

אזור נידח בתקופת המאה ה-19,
גבעות חול בין ביצות נחל פולג בדרום ובין ביצות עמק חפר מצפון

 

מרחב התיישבות יהודית בתקופת השלטון הבריטי

תקופת מלחמת העצמאות

אזור ספר בשני עשורים ראשונים

היום מובלעות עירוניות במרחב חקלאי בתוך מטרופולין המרכז

 

מועצה אזורית לב השרון, כאמור, שמה מעיד על מיקומה בלב השרון. שטח השיפוט שלה 57,000 נפש והיא גובלת בצפון במועצה אזורית עמק חפר, בכפר יונה ובפרדסיה, בדרום במועצה אזורית דרום השרון, במערב בנתניה, בקדימה ובאבן יהודה ובמזרח בטירה, בקלנסווה ובמועצה אזורית שומרון.  בתחום המועצה מתגוררים כ- 22000 תושבים ב- 18 יישובים: 3 יישובים קהילתיים, 2 יישובים שיתופיים והשאר מושבי עובדים.  יישובי המועצה מאופיינים בהטרוגניות שלהם – יישובים וותיקים וצעירים ואוכלוסיה מעורבת. המועצה אזורית לב השרון הוקמה בשנת 1984 מאיחוד שתי מועצות האזוריות הדר השרון שכללה את יישובי גוש תל מונד והוקמה בשנת 1950 ונקראה בתחילה מועצה אזורית תל מונד והמועצה האזורית  השרון הצפוני אשר נוסדה בשנת 1951. הרעיון לאחד את המועצות עלה כבר בשנת 1967. אך לא מומש. בשנת 2003 הוצא היישוב צורן מהמועצה וצורף לקדימה ליצירת קדימה-צורן.

 

 

******

מספר מחשבות ותובנות בעקבות הטיול

מושבות מרכז השרון שהוקמו כיישובים חקלאיים עברו מאז הקמת המדינה תהליכי עיור מאז הן הלכו וגדול והפכו להיות פרוורי שינה של מטרופולין המרכז בתוך מרחב חקלאי

כולן היום הן ישוב עירוניים  אבל לאף אחת מהן אין כל שימושי הקרקע המאפיינים עיר ולכן אינן יכולות להיחשב כערים של ממש. 

כל אחת מהמושבות התפתחה בהתאם לזמינות הקרקע סביבה והיכולת של ראשי השלטון המקומי לדרוש את הרחבת התחום המוניציפלי 

ההמשך ההתרחבות והבניה למגורים אינה מקבילה להרחבת תשתיות התחבורה ולכן עומסים בכבישים סביבן תלך ותגדל 

בראיה רחבה ומתכללת שרק המדינה יכולה לעשות, אפשר אולי לארגן את כל המושבות כעיר אחת גדולה – זה חלום באספמייה!

קיימת הזנחה בלתי מובנת בכפר יונה של אתרי מורשת (תיאטרון, עמדת השמירה בית הראשונים) ואתרים שהיו קיימים בנוף (בית נבלוסי) 

בשטחים החקלאיים סביב כפר יונה, פרדסיה ואבן יהודה מצויים בתי מלאכה, מוסכים ומחסנים שעצם קיומם במקומות אלה מעורר סימן שאלה אחד גדול. 

בעורף המושבים גאולים, ינוב ותנובות, שטחים חקלאיים נרחבים שוממים, מוזנחים. אי השימוש בהם תמוהה. 

הניקיון בשטחים הפתוחים רחוק מלהיות סביר!

סוף דבר,

טיול מעניין שנמשך חמש וחצי שעות ומתוכן שעתים עצירות

למדנו, ניהנינו וגם השקענו אנרגיה

******

תודה

לרז שתכנן את המסלול,
הוביל את הטיול, גם צילם והסביר
גם לעופר ויעקב שהיו חלק החבורה

******