מעת לעת, כמעט שנה, שאיל אופק, חברים נוספים, ואני יוצאים ל"טיולי עומק". גם טיול ביום חמישי (20/10/2016) חוה"מ סוכות תשע"ז אותו יזם, תכנן והוביל איל, היה כזה.

 

טיול זה הוא אחד מסדרת טיולי מחקר שיזמתי הקיץ עם רז גורן ואיל אופק שותף בה. מטרתה להכיר את מרחב התפר בין שטח מדינת ישראל ובין הגדה המערבית/יהודה ושומרון וללמוד עליו ואודותיו. כל טיול מוקדש לאזור מסוים והוא מתקיים במשבצת ארץ מוגדרת שתחומה על ידי גדר ההפרדה. המסלול בדרך כלל הוא ארוך, יש בו גם אתגרים פיסיים ומהלכו נגזר מאילוצים של פריסת גדרות ושערים. בכל פעם מצטרפים אלינו חברים שאוהבים סוג טיול שכזה.

 

גם הפעם, החבורה הייתה מלוכדת וסולידרית של רוכבים ותיקים, מנוסים, מחושלים ומתעניינים. רכבנו כקבוצה. אם נוצרו פערים, הראשונים תמיד חיכו לאחרונים ובעיקר בצמתי הדרכים.

 

קבוצה כללה תשעה אנשים שהגיעו מכל קצווי הארץ, מהעמק, מהגולן, מהשרון, ממטרופולין תל אביב והרי יהודה: איל אופק (עמיקם), יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), רז גורן (כפר יונה) יעקב פרומן ונתי זיו (מולדת), גיל מועלם (גבעת יואב), אופיר בר (יוקנעם המושבה) ואני (מבשרת ציון).

 

חלק מאנשי הקבוצה צלמו גם וצילומיהם משולבים בסיפור טיול זה.

 

 

יצקנו לטיול תוכן רב של ידיעת הארץ. הדוברים היו בעיקר איל אופק, יעקב פרומן ואני. דברנו על נושאים שונים בתחומי גאוגרפיה פיזית, יישוביים ותשתיות ודרכים, היסטוריה, מורשת קרב, גבולות וגדרות. נדרשנו וגם לנושאי טבע ארכאולוגיה.

 

******

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון באזור המשתרע
בדרום עמק יזרעאל ובמערב רכס הגלבוע

גבעת עוז – כביש 66 – יער גבעת עוז – לאורך גדר ההפרדה – ליד זובובה – חציית נחל תענך –

מדרום לרם און – חציית הקישון – מוקייבלה – חציית כביש 60 ליד מעבר ג'למה –

נחל גלבוע – הר גיבורים – חרבת מזר – למרגלות גבעת חוחית – מצפור יצחק חידו –

כביש נוף הגלבוע – חניון כתף שאול – הר שאול –

סינגל הגלבוע – עין נורית – חרבת נורית – יער וינגייט –

חציית כביש התענכים – עין יזרעאל – דרך נוף נחל חרוד – נחל יזרעאל –

חציית כביש 60 – תוואי הרכבת הטורקית (מסילת השומרון) – גשר המסילה על נחל גלבוע –

דרך מקבילה לכביש 675 (התענכים) – כביש 6724 – יישובי חבר –

חציית הקישון – חציית נחל זבדון – נחל תענך –

 

תיאור המסלול אצל רז גורן

 ******

נתחיל עם
"קצת" גאוגרפיה על אזור הטיול
(הרבה מפות ומעט מלל)
 

 

 

עמק יזרעאל עמק גדול בצפון ארץ ישראל, התחום בין הרי הגליל התחתון, הרי השומרון ורכס הכרמל, והוא נמשך ממישור החוף ועד לבקעת הירדן. במובן הרחב והמקובל העמק הוא חלק מהגליל והוא הגדול בעמקי הגליל. עמק יזרעאל הוא הגדול בשברי המשנה של השבר הסורי אפריקני. במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב (הר אמיר, רמות מנשה והכרמל) ושלוחתו בצפון מזרח (הגלבוע) ומצפון בין הגליל התחתון, רמת צבאים שהיא חלק מרמותיו  המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מגבעותיו המערביים.
עמק יזרעאל מתחלק לשני אזורים עיקריים, המופרדים על ידי קו פרשת המים הארצי – העמק המערבי (בקעת מגידו) והמשכו דרומה עמק ג'נין הכולל את אזור תענך, והעמק המזרחי (עמק חרוד). בקעת כסולות (בין הר התבור להרי נצרת) מהווה שלוחה של העמק מצפון-מזרח, ועמק זבולון ממשיך אותו לצפון-מערב עד לחוף הים.

 

 

נחל הקישון המנקז את חלקו המערבי של עמק יזרעאל והוא נחל איתן לרוב אורכו​ והוא הנחל השני בגודלו בנחלי החוף של ישראל ומהחשובים שבהם, ונחשב בעבר לנחל המזוהם ביותר בישראל. אורך הנחל הוא כ-70 ק"מ. אגן הניקוז שלו רחב ביותר. נחל הקישון מנקז את צפון הרי השומרון, את המורדות המערביים של הגלבוע את המורדות המזרחיים של הר אמיר, רמות מנשה ושל הכרמל, את המורדות הדרומיים של הרי נצרת וגבעות אלונים-טבעון ושפרעם.
היובל החשוב של הקישון הוא נחל ציפורי הכולל את נחל יפתחאל. יובלים נוספים הם הנחלים: נחל עדשים, נחל מזרע, נחל צבי, נחל נהלל, נחל בית לחם, נחל גדורה – מצפון, ונחל תענך ונחל גלבוע מכיוון רכס הגלבוע, נחל קיני, נחל מדרך, נחל משמר, נחל השופט, נחל קרת ונחל יקנעם היורדים אליו מרמות מנשה ונחל יגור, נחל נשר ונחל סעדיה היורדים אליו מהכרמל.​

 

הגלבוע המהווה את השלוחה הצפון מזרחית של הרי השומרון. כיוונו הכללי של הרכס הוא דרום מזרח – צפון מערב, אורכו כ-18 קילומטר ורוחבו 8 קילומטר. רכס הגלבוע מורכב מ-11 פסגות, הגבוהה בהן היא פסגת מלכישוע (536 מטר). חלק מהפסגות הנוספות הן הר אבנר (499 מטר), הר ברקן (497 מטר), הר יצפור (475), הר לפידים (434), הר אחינעם (451), הר אבינדב (440) והר שאול (302). גבולות הרכס הם נחל בזק בדרום, עמק יזרעאל במערב, עמק חרוד בצפון ועמק הירדן ממזרח. דמותו של ההר עוצבה כתוצאה מהפעילות לאורך העתק גלבוע כרמל. ההעתק הפועל במגמה צפונית-מערבית, נוצר כתוצאה מתזוזה צפונית של הבקע הסורי-אפריקני, לכן מתרומם קצהו המזרחי והוא תלול יותר מאשר קצהו המערבי. במבט על ההר מעמק חרוד, הנמצא 100 מטר מתחת לפני הים, נראה הרכס כמערכת צוקים גדולה ותלולה – גובה של 650 מטר מעל פני השטח. ברוב שטחו של הגלבוע האקלים הוא ים-תיכוני ויורדים בו כ-450 מ"מ משקעים בשנה. על פסגת ההר עובר קו פרשת המים העילי של ארץ ישראל, וזו הנקודה המזרחית ביותר בה עובר קו זה, כ-12 ק"מ בקו אווירי מהירדן. המאפיינים הטבעיים של הר הגלבוע הם סלע גיר קשה. הרים תלולים וצמחייה רבה ומגוונת. הסלעים העיקריים המרכיבים את ההר הם דולומיט, גיר, קירטון, צור ובזלת.
הר הגלבוע מתאפיין בצמחייה מסוג "בתה ים תיכונית" (צורת צמחייה בה שולטים בשטח בני שיח, שגובהם אינו עולה על 50 ס"מ, בשילוב עם צמחים עשבוניים). הכולל מאות מינים של צמחים היוצרים בעונת הפריחה מרבדי פריחה מרהיבים, בין המינים השונים ישנם כלניות, נוריות, צבעוני ההרים, ופרגים. הייחודי שבהם הוא אירוס הגלבוע פורח בסוף מרץ ותחילת אפריל. אירוס הגלבוע נחשב מין אנדמי, הגדל רק בגלבוע ובצפון השומרון. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60 של המאה ה-20 נטעה קרן קיימת לישראל בגלבוע כ-20 אלף דונם של עצים, רובם ככולם אורנים.

 

הגלבוע מוזכר בתנ"ך בספר שמואל, בסיפור על נפילת שאול ובניו במלחמה נגד הפלשתים כמקום שבו נפלו הבנים והתאבד שאול ובקינתו של דוד. בתנ"ך לא נזכרים יישובים על ההר. בתקופה הביזנטית התקיים יישוב קטן בחלקו הדרום מזרחי, שאת חורבותיו ניתן לראות גם כיום.

לפני מלחמת העצמאות היו בגלבוע כ-15 כפרים ערבים, כפרים אלו שימשו בסיסים לכנופיות בתקופת המרד הערבי ומלחמת העצמאות ובמהלכה כבש צה"ל את מחציתו הצפונית של הגלבוע עד שולי הרכס. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן אזור הספר בהרי הגלבוע היה ריק מיישובים ויחסית היה רגוע מבחינה ביטחונית. במהלך השנים הוקמו בו מספר יישובים. בשוליו המערביים לכיוון מעיין חרוד הוקם על חורבות הכפר הנטוש נוריס, מושב נורית (1950) שננטש בהמשך והפך להיות מחנה הגדנ"ע, שאף הוא ננטש בשנות ה-90'; בשוליו המזרחיים במורדות לעבר בקעת בית שאן נקבע בראשית שנות ה-50' שטח אימונים (ש"א 114); בראשית שנות ה-60', הוקמה במרכז הרי הגלבוע ההיאחזות נח"ל מעלה גלבוע (1962), השנייה במסגרת תוכנית "מצודות הספר", שאוזרחה אחרי שש שנים והייתה לקיבוץ (1968), כיישוב היחידי באזור זה. בשנים אלה נסללה דרך הפטרולים לאורך הגלבוע מנחל בזק במזרח ועד נורית במערב; במלחמת ששת הימים נכבש גם יתר הגלבוע. במחצית שנות ה-70', בעת שלא התקיים ספר באזור, הוקמה בסמוך למעלה גלבוע היאחזות נוספת, נח"ל מלכישוע (1976) שאוזרחה כשש שנים לאחר מכן ( 1982). בסוף שנות ה-80', הוקם בגלבוע היישוב השלישי, קיבוץ מירב (1987). באותה עת הוקם במורדות המערביים של הגלבוע, היישוב הקהילתי גן נר (1987) ובמחצית שנות ה-90' מוקמה בו המפקדה המרחבית של יחידות משמר הגבול בצפון מרחב התפר. בנוסף הייתה הייתה תוכנית להקמת יישוב חמישי על הגלבוע בשם "מיכל" אולם תוכנית זו נגנזה לאחר שהחברה להגנת הטבע התנגדה להקמה בגלל הפגיעה הסביבתית שתיגרם.

 

אזור בתחום שטח השיפוט של המועצה האזורית גלבוע

מועצה אזורית גלבוע – מועצה אזורית הגלבוע השוכנת בחלקו המזרחי והדרומי של עמק יזרעאל, למרגלות הר הגלבוע. בשטח המועצה מתגוררים למעלה מ-28,000 תושבים ב- 33 יישובים מהם 14 מושבים, 8 קיבוצים, 5 יישובים ערבים ו־6 יישובים קהילתיים. שטחה משתרע על כ־250,000 דונם . גבולות שטח השיפוט של המועצה: בצפון: מועצה אזורית עמק יזרעאל; במערב: מועצה אזורית מגידו; בדרום: קו הירוק; במזרח: מועצה אזורית עמק המעיינות;

 

 

אופי האזור, 
חלקו המערבי כפרי, יישובים ושטחים ביניהם
חלקו המזרחי, שטח פתוח ובעיקר חורש

 

******

נמשיך עם ההיסטוריה של "הגיאו":
גיאו-אסטרטגיה, גיאו-פוליטיקה וגיאוגרפיה יישובית
של אזור הגלבוע ודרום עמק יזרעאל מאז תקופת המנדט

בתקופת המנדט הבריטי
האזור בקצה הצפוני של נפת ג'נין

אזור מחוץ למפת התיישבות היהודית שנמצאת בעמק יזרעאל

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

 

במלחמת העצמאות האזור היה אחד מזירות הלחימה הקשות
של חטיבת גולני בה ספגה אבדות כבדות

 

מבצע ארז היה מבצע חטיבת גולני במלחמת העצמאות בזמן בלימת פלישת צבאות ערב לכיבוש כפרים ברכס הגלבוע ובפתח ואדי ערה, כהכנה לקראת המבצע לכיבוש ג'נין. טרם המבצע חטיבת גולני עסקה עד אז בעצירת הפלישה הסורית בעמק הירדן והפלישה העיראקית בחזית קיבוץ גשר-כוכב הירדן. לאחר מכן נתפנתה למשימות התקפיות. הכפר זרעין חלש על עמק יזרעאל. תושבי הכפר פונו ובמקומם ישבו חיילים מצבא ההצלה של פאוזי אל קאוקג'י. הם צלפו על העובדים בשדות ועל התנועה בכביש עפולה-בית שאן. ב-20 באפריל 1948 נכשל כח של פלמ"ח מחטיבת יפתח בניסיון לכבוש את הכפר. בליל 28/29 במאי 1948 נכבש הכפר זרעין על ידי גדוד גדעון (גדוד 13) של חטיבת גולני בקרב קל יחסית, בתי הכפר פוצצו. לאחר המלחמה על מקום הכפר נמצא כיום קיבוץ יזרעאל. בלילה הבא הוסיפו כוחות גולני וכבשו את הכפרים נוריס ומזאר בכתף הגלבוע. החלה בריחה מהכפרים ערבונה וסנדלה והם נכבשו ללא קרב. בגזרה המערבית של המבצע כבשו כוחות גולני בליל 30/29 במאי 1948 לאחר קרב קשה את תל מגידו, הכפר לג'ון ומשטרת לג'ון (כיום כלא מגידו) והקנו שליטה על הפתח המערבי של ואדי ערה. הישגי מבצע ארז איפשרו את השלב הבא של התקפת ג'נין.

 

 

הקרב על ג'נין שנקרא גם מבצע יצחק, התרחש ב-3 ביוני 1948. ביום זה תקפו כוחות של צה"ל את כוחות חיל המשלוח העיראקי בג'נין. ההתקפה שהצליחה בראשיתה, הסתיימה בנסיגת כוחות צה"ל מג'נין וסביבתה באבידות כבדות. סוף מאי 1948 התייצב המצב בצפון. ההתקפות הסוריות על בקעת הירדן נהדפו, הכוחות הלבנוניים הובסו במלכיה וחיל המשלוח העיראקי נכשל בניסיונו לכבוש את גשר וכאוכב אל הווא ונכנס לצפון המשולש. צבא ההצלהשל קאוקג'י חנה באזור נצרת. המרחק בינו ובין העיראקים לא עלה על 12 ק"מ והיה חשש סביר מפני מבצע משולב שלהם שיבתר את עמק יזרעאל. המגמה העיקרית של מפקד חזית הצפון משה כרמל הייתה להסיר את האיום הזה על ידי השתלטות על השלוחה המזרחית של הגלבוע ועל חלקו המרכזי של עמק יזרעאל כולל ג'נין. בשלב ראשון כבשו כוחות גדוד 13 של גולני (גדוד גדעון) כפרים בשולי הגלבוע ובפתחת ג'נין (מבצע ארז). הצלחת מבצע זה אפשרה את הרחבתו לכיבוש ג'נין (מבצע יצחק).

חיל המשלוח העיראקי – משלת עיראק החליטה להתערב במלחמה בארץ ישראל ב-23 באפריל 1948, לאחר כיבוש חיפה על ידי כוחות ההגנה. הם הודיעו לבריטים כי "לנוכח התוקפנות הציונית המתמשכת (דיר יאסין, טבריה וטבח נורא בחיפה), עיראק מוכרחה להתערב כמדינה ערבית וגם בגלל שדעת הקהל בעיראק עומדת על נקיטת פעולה כלשהי". ב-15 במאי 1948 חצה הכוח העיראקי את הירדן במעברה ותקף במשך מספר ימים את קיבוץ גשר ואת תחנת המשטרה הסמוכה. כל ההתקפות נהדפו. ב-18 במאי 1948 הם ניסו לכבוש את מבצר כוכב הירדן אך נהדפו באבידות כבדות על ידי כוחות גולני. ב-22 במאי 1948 נואשו העיראקים מלהשתלט על קיבוץ גשר וסביבתו ונסוגו מהחזית למזרח הירדן. הם שבו וחצו את הירדן בגשר דמיה והתמקמו במשולש הערבי (צפון השומרון במרחב שכם ג'נין, טול כרם). מאז הגיעם לשומרון לא הראו העיראקים פעילות רבה פרט להתקפה על גאולים ב-28 במאי 1948 וכיבוש תחנת השאיבה בראש העין ב-30 במאי 1948. לקראת סוף המלחמה הוחזר חיל המשלוח לעיראק. לכאורה, נמשך מצב הלוחמה עם עיראק עד עצם היום הזה משום שלא נחתם הסכם שביתת נשק בין מדינת ישראל לעיראק כפי שנחתם עם ארבע מדינות ערב האחרות.

ההתקפה על ג'נין – ג'נין נמצאת בתוך גיא עמוק ומוקפת הרים, כדי לכבשה יש צורך לכבוש את ההרים המקיפים אותה ממזרח וממערב, לסגור עליה כבתנועת מלקחיים ואחר כך לפרוץ לתוך העיר. בליל ה-2 – 3 ביוני החלו גדודי חטיבת כרמלי לנוע לעבר ג'נין. גדוד 21 עלה על רכס ההרים המערבי וכבש אותם תוך קרב קצר. גדוד 22 השתלט על רוב הרכס המזרחי. שתי פלוגות מגדוד 13 של חטיבת גולני כבשו את המשלטים החולשים על הכביש לג'נין. עם שחר נראתה ג'נין שקטה לאחר שרוב תושביה ומגיניה ברחו עם תחילת הקרבות באזור. משה כרמל התקשר ממטה המבצע בכפר סנדלה ודיווח על המצב. המטכ"ל קיבל בפליאה ובקורת רוח את ההצלחה המהירה של ההתקפה. השטח היה טרשי וקשה היה להתחפר בו. עם שחר החלו הפגזות וצליפות מכיוון בניין המשטרה שלא נכבש. פגז אחד נפל בתוך עמדת הפיקוד של גדוד 21 והרג את הסמג"ד שרגא מוסטובולסקי (על שמו מחנה שרגא ליד נהריה ורחוב יהושפט בעכו). כפריי הכפר בורקין הסמוך החלו לצלוף על לוחמי גדוד 21 שהשיבו אש. תחנת המשטרה הופגזה בתותחים ומרגמות. כעבור זמן מה נחלשה האש והמצב החל להתייצב.

 

 

גדוד 5/2 של החטיבה העיראקית בפיקודו של עומר עלי חנה באותו זמן ביחד עם סוללת התותחים המסופחת אליו, בסביבות שכם לשם נסוג לאחר שפינה את ג'נין יום קודם לכן. כאשר הגיעו הפליטים מג'נין וסיפרו על התקפת היהודים החליט המג"ד בעצמו, בניגוד להוראות המפורשות שקיבל, לצאת מיד לג'נין. בשעה 10.00 הבחינו חיילי גדוד 21 בעשרות כלי רכב הנעים מכיוון שכם. מיד החלה הפגזה עזה, הסתערות על הרכס המערבי והפצצת מטוסים. העיראקים הסתערו שוב ושוב כשהם מסתייעים באש תופת. רבים מהם התקדמו בהליכה ומכונת היריה קצרה בהם, אולם אחרים המשיכו לתקוף. תוך זמן קצר היה מספר הנפגעים בקרב לוחמי כרמלי גדול והחלה נסיגה לא מסודרת. חלק מהנסוגים נסוגו לעבר ג'נין ומשם עלו על המשלט המזרחי שהוחזק על ידי לוחמי גדוד 22. חלק מהנסוגים עברו ליד תחנת המשטרה לאחר שנפוצה שמועה שהבניין נכבש. כשהיו ליד הבניין פתחו עליהם הערבים באש. חלק מהנסוגים נהרגו וחלק נפלו בשבי ונרצחו לאחר מכך. אחד מהשבויים היה יצחק בית יעקב, שאחרי הנסיגה נשאר לטפל בחייל פצוע. החיילים העיראקים לקחו אותו ואת הפצוע השני בשבי, רצחו אותם ושרפו את גופותיהם. בשעה 14.00 נכנס טור של משוריינים ואוטובוסים ובתוכם פלוגת מכי"ם של כרמלי. אתם נכנסו שתי פלוגות של גולני שסרקו את העיר וכבשו משלט מדרום לג'נין.  עם רדת הלילה היו ג'נין והרכס המזרחי בידי צה"ל. מתחנת המשטרה נקלטה קריאה: "היהודים בתוך העיר, בנין המשטרה בסכנה, הצילו!". העיראקים הפסיקו את ההתקפה והתכוננו ליום הבא.

עם רדת הליל יצאו משה כרמל ומרדכי מקלף לעפולה כדי להתקשר משם עם יגאל ידין במטכ"ל. כרמל הבהיר כי אי אפשר להחזיק בג'נין כטריז יחיד ב"משולש" כי כל כוח האויב יוטל שם נגדו. אם יש כוונה לתקוף במרכז את טול כרם במטרת כיבוש, יש טעם להחזיק בג'נין ואם לא, יש לסגת מג'נין. ידין הודיע שאין כל סיכוי לפעולה בחזית המרכז בכיוון טול כרם וביקש מכרמל להכריע בעניין הנסיגה לפי שיקול דעתו. בחצות הודיע כרמל על החלטתו לסגת מהעיר וממשלטיה עד עלות השחר ולהיערך בשורת גבעות כ-1.5 ק"מ מצפון לעיר.

קרב ג'נין היה אחד הקרבות הקשים והמרים ביותר של צה"ל במלחמת העצמאות. בקרב נהרגו 50 לוחמים וכ-100 נפצעו. חלק מההרוגים היו נעדרים שנפלו בשבי ונרצחו. 45 מההרוגים היו מגדוד 21. בגלל הנסיגה המבוהלת נשארו רוב ההרוגים בשטח. לאחר חיפושים בפיקודו של הרב הצבאי הראשי שלמה גורן נקברו שרידיהם של 46 לוחמים בקרב זה בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים בתאריך 3 באוגוסט 1950. חלקם של הנופלים נקבר בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בעפולה. לעיראקים ולמקומיים היו כ- 200 הרוגים ומספר דומה של פצועים. הקרב הסתיים בכישלון משום שלא היה חלק מאופנסיבה רחבה יותר באזור המרכז וכן לא הוערכו כראוי תנאי השטח ועוצמת הצבא העיראקי.

 

תמונת החזית בתום הקרבות מול הצבא העיראקי שכבש את צפון השומרון

ב 9 ביוני 1948 נכשל ניסיון של גולני לכבוש את בנין משטרת ג'נין. חומר הנפץ שהונח ליד חומת הבניין לא יצר פרצה מספקת לחדירה. בקרבות עשרת הימים ב 9 – 12 ביולי 1948 פתחו העיראקים בהתקפה חזיתית על כוחות גולני מצפון לג'נין ואילצו אותם לסגת צפונה עד לקו מזאר – זרעין-הר ברקן, שהיה נוח יותר להגנה. לאחר חתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן הוזז קו הגבול באזור דרומה ונספחו למדינת ישראל הכפרים הערביים סנדלה ומוקיבלה.

קו הירוק שנקבע בהסכם שביתת הנשק בין ישראל ובין ירדן
במרס 1949 שהסיג את הצבא העיראקי מהגזרה

תמונת מצב היישובית לאחר מלחמת העצמאות,
דרום עמק יזרעאל עדין לא מיושב, חבל תענך טרם הוקם

הקו הירוק שהתקיים עד מלחמת ששת הימים,  

עד מלחמת ששת הימים השתרע אזור הספר עם ירדן לאורך קו גבול הארוך והמפותל של ישראל באותה עת, כ- 530 ק"מ, מנגב כנרות בצפון ועד אילת בדרום. בחלקים מספר הגבול עם ירדן היו ישובים כפריים ואזורים נרחבים אחרים של הספר היו ריקים מיישובים ובהם נקבעו שטחי אימונים. בשל אורכו הרב, היה הספר שלאורך גבול ירדן שונה בין חלקיו. הספר שמול הגדה  המערבית, מול האזור בו התגוררו רב תושבי הארץ, היה אחר מזה שהיה מול אזורים פריפריים, בצפון ובדרום.הסכם שביתת הנשק הותיר לאורך הקו הירוק בגדה המערבית גזרה באורך של כ-300 ק"מ, ובה שפע  אזורים פרוצים הריקים מיישובים, בהם שטחי כפרים ערבים נטושים ובחלקם כפרים ערבים שסופחו לשטח מדינת ישראל בעקבות ההסכם עם ממלכת ירדן.
ב"כפרי הספר הערבים", שבתחום ישראל נמצאת רצועה המשתרעת מפתחת ג'נין, עבור באזור ואדי ערה ולאורך המורדות המערביים של השומרון ומזרח השרון, התקיים עד שנת 1966 ממשל צבאי. על מנת להקהות מציאות דמוגראפית זו, היה צורך בחיזוק האחיזה הישראלית והגברת הנוכחות באזורים " בעיתיים", על ידי סתימת "הפרצות הטריטוריאליות". הדבר בוצע על ידי הקמת יישובי ספר בגושים או בנקודות בודדות עם היאחזויות נח"ל או אף בשילובן – כל זאת לצד קביעת שטחי אימונים ונוכחות צבאית קבועה וכן דינאמית לאורך הספר. ההתיישבות החבלית הייתה אחד הפתרונות שמצאו המוסדות המיישבים לקבוע חזקה בשטחים גדולים באמצעות אוכלוסיה כפרית שיצקו לה מסגרת ארגונית, הנמצאת בקשרים כלכליים וחברתיים סמוכים, שלרשותה שטחי עיבוד גדולים. חרף הקשיים המובנים באוכלוסיה זו, תרומתה הייתה חשובה, וכך יכולה הייתה הנוכחות בשטח גדול להתקיים עם אוכלוסיה קטנה יחסית. כך הוקמו יישובי ביכורה בעמק בית שאן הדרומי,  יישובי חבל תענך בצפון ספר הגדה המערבית מדרום לעפולה ועד הקו הירוק, יישובי גוש תל מונד בשרון באזור ממזרח לנתניה ויישובי דרום מזרח השרון, יישובי פרוזדור ירושלים, חבל עדולם בדרום מזרח פרוזדור ירושלים, ויישובי מזרח חבל לכיש בשפלה מול הדום הר חברון. במקומות מסוימים יישובי הנח"ל תגברו את ההתיישבות הגושית.

 

מראשית שנות החמישים הגלבוע וחבל תענך
נמצא בספר מול ג'נין ועד מלחמת ששת הימים

ספר  גבול הירדן בגדה המערבית מול צפון השומרון, שהתקיים עד קיץ 1967 , השתרע במספר אזורים, מהרי הגלבוע, עבור דרך דרום מזרח עמק יזרעאל מול פתחת ג'נין, הר אמיר ושלוחותיו מעל ואדי ערה. לאחר מלחמת העצמאות מערבה מהגלבוע, לצד קיבוץ יזרעאל, שהוקם על עיי הכפר הנטוש זרעין (1948) הוקמו יישובי חבל תענך, התיישבות גושית שנשאה את שם היישוב הקדום תענך. התיישבות זו נועדה לתת מענה הן לסתימת הפרצות בספר והן ליישוב העולים הרבים שהגיעו בשנות ה-50, בעלייה ההמונית מהתפוצות: מרוקו, תוניסיה, כורדיסטן, איראן, טורקיה ופולין. בדומה לחבל לכיש, תוכנן חבל תענך להיות חבל התיישבותי שלם. היישובים בחבל תענך הוקמו כך שלכל שלושה יישובים צמודים ישנו מרכז אזורי משותף המספק את צורכי שלושת היישובים וכולם נועדו להיות בזיקה לעיר הגדולה באזור, עפולה. בתחילה, כל יישוביו קיבלו  את השם תענך בתוספת אות, עד לקבלת השם החדש (תענך א' – אביטל; תענך ב' – פרזון; תענך ג' – מיטב וכו'). חלק משמות היישובים והמרכזים הם בהשראת דבורה הנביאה ושירת דבורה: "בספל אדירים הקריבה חמאה", "יעל אשת חבר הקיני", "חדלו פרזון בישראל", "דבורה וברק בן אבינועם". המושבים המזרחיים הוקמו על אדמות הכפר הנטוש אל מזאר והם אביטל, פרזון (1953), מיטב (1954) ונבנו סביב המרכז יעל (1960); המושבים המרכזיים אדירים, ברק, דבורה (1956), סביב המרכז חבר (1958); המושבים המערביים, ניר יפה, מלאה, אדירים, ברק (1956), סביב המרכז אמן (1958) ואליהם מאוחר יותר הצטרפו המושבים רם און שמקמיו היו בני המושבים הוותיקים בארץ (1960) ומגן שאול שמקימיו היו הדור השני של מייסדי מושבי תענך (1976). באזור היו שני כפרים ערביים שהסכמי שביתת הנשק הותירו אותם בשטח ישראל: צ'נדלה ומוקיבלה.

 

 

מאמצע שנות ה-90, מרחב התפר מול צפון השומרון

מרחב התפר – המונח תפר בהקשרו הגיאוגרפי אינו מופיע במינוח המקצועי ואף לא במילון. יחד עם זאת, בעשורים האחרונים השימוש בו הוא לחבל ארץ, שבמהותו הוא צר וארוך בדומה לרצועה , המהווה  את התפר החיבור של שטח ישראל עם שטח הגדה המערבית/ שטח אזור יהודה ושומרון (איו"ש) בדומה לחיבור שני קטעי אריג. מרחב התפר שיש יקראו לו גם רצועת התפר אינו מוגדר על פי קווי תיחום גיאוגרפים ברורים ומוגדרים. למשל לצורך ביטחון שוטף הוא הוגדר כתחום שבו יש צורך לרכז את עיקר המאמץ והפעילות הביטחונית. רוחב מרחב התפר אינו קבוע ומשתנה בהתאם לנסיבות המבצעיות הנגזרות מהתנאים הגיאוגרפיים הפיזיים והיישוביים.
הקו הירוק, קו שביתת הנשק שנקבע במרס 1949 הפריד עד 1967 בין שטח מדינת ישראל ובין המערבית של הממלכה האשמית. לאחר מלחמת ששת הימים, שונה, לא באופן רשמי שמה של הגדה המערבית והיא הפכה, כאמור, להקרא איו"ש. הקו הירוק בוטל כקו שביתת הנשק בין ישראל וירדן. קו הגבול בין ירדן וישראל נקבע בהסכם השלום בשנת 1994 בערבה ובעמק הירדן ולאורך הירדן בתחום הגדה נשאר קו הפסקת האש עד להסכם סופי עם הפלסטינים.

 

******

למי שנותר עניין, כוח, סבלנות וחשק
מוזמן לעקוב אחרי שבעת קטעי המסלול, המראות והמקומות

 

 

******

קטע ראשון,
מערב תענך, מגבעת עוז עד רם און

יציאה מהחנייה בקיבוץ גבעת עוז

דרומה מזרחה בשולי כביש 66 בקטע צומת מגידו – עד מחסום סלם  (מחסום ג'נין) בגדר הפרדה ליד הכניסה לכפר סלם

פנייה מזרחה (שמאלה) לדרך 4X4 בשולי יער גבעת עוז שהייתה חלק מדרך הפטרולים הישנה עד 1967

בדרך תצפית טובה על הכפר זובובה ועל כל העמק והגלבוע

גלישה במורד הדרך עד הפינה של גדר ההפרדה

פנייה דרומה בדרך הפטרולים הישנה בשולי השדה המשמשת את החקלאיים והלאה לאורכה צמוד לדרך המערכת של גדר ההפרדה

חציית נחל תענך 

הגעה למשבצת רם און, למזלנו עבר חקלאי שפתח לנו את השער המערבי של הגדר המקיפה אותה

הקפת את המשבצת מדרום וממזרח אחר כך הגיע חקלאי אחר שפתח את השער המזרחי של הגדר. 

 

 

כביש 66 הוא כביש אורך במערב עמק יזרעאל, הנמתח לאורך המורדות המזרחיים של רמות מנשה והכרמל ומקשר בין יוקנעם, אזור משמר העמק לצומת מגידו ואזור ג'נין, כאשר מחסום סלם מחלק את הכביש לחלק צפוני הפתוח לישראלים בשליטת ישראל, וחלק דרומי הפתוח לפלסטינים בשליטת הרשות הפלסטינית. אורך הכביש הוא 31 ק"מ, כאשר 17 ק"מ בישראל, ו־14 ק"מ ברשות הפלסטינית. הכביש הנוכחי מבוסס על דרך עתיקה שקישרה בין חיפה לכפר לג'ון וג'נין. הדרך נסללה לראשונה באופן חפוז ב־1929 מצומת העמקים ועד תל מגידו, לכבוד ביקור מתוכנן של ג'ון ד. רוקפלר, הבן בחפירות הארכיאולוגיות במגידו שלא יצא לבסוף אל הפועל. הכביש יוחד לשימוש של החופרים במגידו בלבד, ונאסר השימוש בו למטרות אחרות. עם זאת, הותר לחברי משמר העמק (השוכנת בסמוך מאוד לדרך) להשתמש בכביש בו. בין השנים 1932–1936 נסלל הכביש מחדש לשימוש כלל הנהגים, דבר שקיצר את מרחק הנסיעה בין חיפה לתל אביב ב־35 ק"מ. מאוחר יותר, עם סלילת כביש 4 במישור החוף, עברה התנועה הבין-עירונית לכביש זה, ופחתה חשיבותו של כביש 66. כינויו של הכביש בתקופה זו היה 'כביש מגידו', או 'כביש חיפה-ג'נין'. במהלך מלחמת העצמאות שימש הכביש את צבא ההצלה בבואו מג'נין לקרב משמר העמק. בתום המלחמה, עבר קו הגבול בין ישראל לירדן באמצע הכביש, בסמוך לג'למה והכביש חולק לשני חלקים נפרדים. הכביש שנותר בשטחה של ישראל הפך מכביש ראשי בין ג'נין לחיפה לכביש אזורי בשימוש מועט ובתחזוקה לקויה. בעת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל בינואר 1964, נפתח בנקודת הגבול בין שני חלקי הכביש מעבר גבול מיוחד, בו עבר האפיפיור מירדן לישראל. במלחמת ששת הימים שימש הכביש כציר פריצה של חטיבה 45 למבואותיה המערביים של ג'נין, ולכיוון עמק דותן. לאחר סיום המלחמה שב ואוחד הכביש לקשר בין חיפה ואזור ג'נין, ממנו הגיעו פועלים פלסטינים רבים לעבודה בישראל. ביולי 1968 דווח על כוונה לשקם את הכביש ששימש את יישובי העמק..הרבה לא נעשה נכון לשנת 2016  הכביש הוא בעל נתיב נסיעה אחד לכל כיוון, וברובו ללא גדר הפרדה בין הנתיבים. הכביש נחשב למסוכן, ואירעו בו תאונות דרכים רבות.

 

 

 

 

 

מחסום סלם מוצב על גדר ההפרדה ומשמש כשער הכניסה למשרדי  מנהלת תיאום והקישור ג'נין (מת"ק "סאלם" הישראלי), שבו בית משפט צבאי, לשכת רישום מקרקעין ונקודת משטרה. המחסום מאויש על-ידי הצבא ושוטרי משמר הגבול ופעיל בשעות היום בלבד. פלסטינים מורשים לעבור למת"ק בכפוף לבידוק. בעונת המסיק, בכפוף לתיאום עם המת"ק, מורשים לעבור במחסום גם תושבים מהכפר זבובה בדרכם לאדמותיהם.

שטח הגזרה של מנהלת תיאום והקישור ג'נין נפרס ממעבר גלבוע בצפון עד לכפר סילת אלדהאר בדרום, ומהעיירה טובאס בדרום-מזרח עד העיירה ברטעה בדרום-מערב. ג'נין היא העיר המרכזית בגזרה, בנוסף לעיירות גדולות, כגון טובאס, עראבה ואליאמון. מנהלת התיאום והקישור ג'נין אחראית על שני מחוזות, מחוז ג'נין בצפון יהודה ושומרון, ומחוז טובאס, בצפון הבקעה וגם על מרקם החיים לאורך גדר ההפרדה, שאורכו בגזרה הוא כ-80 קילומטרים, וכן על האוכלוסייה הפלסטינית, המתגוררת בסמוך לה.

 

 

 

 

 

נחל תַּעְנַךְ מהווה אחד מיובליו של נחל קישון. ראשיתו של הנחל במספר אפיקים קטנים בין הכפרים עאנין וח'רבת א-טייבה שבצפון מערב הרי שומרון, ברום של כ-300 מטרים מעל פני הים. אפיקו של הנחל הוא בכיוון צפון מזרח, והוא עובר למרגלות תל תענך והכפר תענכ, בעמק המכונה "ואדי עזם". בהמשך נכנס הנחל לעמק יזרעאל, וחובר לנחל קישון בין היישובים דבורה וגדיש. שמו של הנחל הוא כשמה של העיר המקראית תענך, שלצד תלה הגדול הוא עובר.

 

רם-און הוא מושב עובדים ויישוב קהילתי בחבל תענך שבדרום-מזרח עמק יזרעאל, דרומית לעפולה, צופה לעיר ג'נין. נחל הקישון מתחיל את דרכו באדמות המושב. ליישוב יצאו מוניטין של "מקום מיוחד" בנוף ההתיישבות החקלאית השיתופית בישראל. המושב נוסד ב-1961, ע"י גרעיני נח"ל של בני מושבים ותיקים ובוגרי בתי-ספר חקלאים. להקמת ישוב הקבע קדמה תקופת התארגנות בת שלוש שנים בישוב נורית שעל הגלבוע. עד 1963 חיו המייסדים כקומונה במודל קיבוץ, כשהוקמו 20 המשפחות הראשונות והושלמו התשתיות – חולקו המשקים לחברים והישוב התנהל כמושב עובדים. במשך השנים הראשונות הצטרפו למושב משפחות שהגיעו מקבוצים, ממושבים, ומערים שונות. בשנת 1992 הוקמה האגודה המוניציפלית, שמעמדה הוא "ישוב קהילתי כפרי, אגודה שיתופית בע"מ", והיא מכנסת תחת ישות אחת את כל התושבים – החקלאים והקהילתיים גם יחד. לאגודה זו יש הסכם עם האגודה החקלאית לאספקת מים ושירותים אחרים. האגודה החקלאית העבירה לבעלות האגודה המוניציפלית, ללא תמורה, את כל הנכסים המשמשים את חיי הקהילה, כמו בריכת השחיה, בית העם, מועדונים וגני ילדים, וכיו"ב.  ההרחבה הראשונה הייתה בתוך שטח הישוב הותיק, ובה הופרטו כמעט כל הבתים שהיו שייכים לאגודה החקלאית, ונמכרו בעיקר לבני ובנות המושב. ההרחבה השנייה הייתה ממזרח לישוב, וכללה 40 מגרשים חדשים; גם בה נקלטו בעיקר בני ובנות המושב, ועוד מתיישבים מבחוץ – רובם ככולם משפחות צעירות. בשנת 2010 הושלמו השלבים האחרונים בביצוע ושיווק של שלב ג', שכולל 83 מגרשים נוספים. עם השלמת האיכלוס הישוב כולל  59 משקים חקלאיים ועוד כ- 161 יחידות מגורים צמודות-קרקע. אוכלוסיית הישוב מונה  225 בתי-אב, כ- 900 נפש, היא מורכבת גם מתושבים ששכרו דירות פנויות בחצרות המשקים ובין בתי ההרחבה. מקור והרחבה

 

 

******

קטע שני,
מזרח תענך, מרם און עד לרגלי גן נר

המשך בדרך שחוצה את הקישון על גשר

הלאה מזרחה עד פאתיו המערביים של הכפר מוקיבלה וכניסה אליו ליד הכנסייה לטינית

הלאה מזרחה ברחובו הראשי של הכפר ויציאה ממנו בכביש הגישה אליו מכיוון כביש 60

חציית צומת הכניסה לכפר למול מעבר ג'למה

המשך מזרחה בדרך מקבילה לדרך הפטרולים של גדר ההפרדה

פנייה לכיוון צפון מזרח בדרכי שדות לכיוון גן נר והחורש במורד נחל גלבוע

 

 

 

מוקייבלה הוא כפר ערבי ישראלי באזור הצפון בין חבל תענך לג'נין השייך למועצה אזורית הגלבוע. הוא היישוב הגדול ביותר בה ומתגוררים בו כ-4,000 תושבים. המקום יושב לראשונה בתחילת המאה ה-18 על ידי תושבים מהכפר ברוקין שבשומרון. בהמשך ננטש הכפר, אך ההתיישבות בו חודשה בשנת 1918 – השנה הרשמית לעלייה לקרקע של הכפר. הכפר נקרא על שם השייח' מוקאבל, שקברו נמצא במקום. בכפר ישנם תושבים מוסלמים ותושבים נוצריים (15%) וכמו כן יש ביישוב כנסייה. בשנת 1936 הועברו למוקייבלה 25 משפחות שגרו קודם בכפר אל-חרם שהיה ליד הרצליה. במהלכה של מלחמת העצמאות נכבש תחילה על ידי צה"ל, מאוחר יותר נכבש על ידי צבא עיראק ובהסכמי שביתת הנשק עם ירדן הועבר השטח לישראל.

 

 

 

כביש 60 הוא כביש אורך ארצי בישראל המתחיל בבאר שבע ומסתיים בנצרת. רובו של הכביש עובר באזורי יהודה ושומרון. הכביש עובר לאורך הדרך הקדומה, דרך ההר, שחצתה את ארץ ישראל לאורכה בעיקר על בסיס תוואי קו פרשת המים הארצי. לכביש חשיבות אסטרסטגית רבה והוא משמש כעורק תחבורה ראשי הן ביהודה והן בשומרון. הכביש מחולק לשני קטעים נפרדים. הראשון מתחילתו בבאר שבע ועד לצומת דותן, והאחר מהקו הירוק סמוך למוקייבלה ועד סוף הכביש באזור נצרת. בתחומי הקו הירוק שמר הכביש על התוואי המקורי, אך בתחומי יהודה ושומרון תוואי הכביש כיום שונה באופן משמעותי ממסלולו בעבר, וזאת על מנת לעקוף יישובים פלסטינים. בין צומת דותן והקו הירוק בסמוך לעמק יזרעאל הכביש אינו מסומן בסימון רשמי של החברה הלאומית לדרכים והוא סגור לתנועת ישראלים. לקראת ביקור האפיפיור פאולוס השישי בישראל שיפצו הירדנים את קטע הכביש מג'נין לגבול עם ישראל, ככל הנראה בסוברם בטעות שמסלול הנסיעה של האפיפיור יעבור בכביש 60, ולא כפי שתוכנן ובוצע בפועל, בכביש 66.‏ בחלק שבין שבי שומרון לצומת דותן, תנועת ישראלים מתאפשרת בליווי צבאי בלבד.

מעבר גלבוע (מעבר גלמה) נמצא על כביש 60 מדרום לצומת יזרעאל וצפונית לג'נין ומופעל על ידי רשות המעברים של משרד הביטחון. במעבר שלושה מתחמים – מעבר סחורות (אוזרח ביוני 2006), מעבר הולכי רגל (אוזרח בפברואר 2007) ומעבר כלי רכב (אוזרח באוקטובר 2009).   גופים הפועלים במעבר מנהלת תיאום וקישור(מת"ק) סמוכה למעבר ג'נין ((מחסום  סלם), מכס ויחידת פיקוח צומח וחי של משרד החקלאות (פיצו"ח). קהל היעד: במעבר הולכי הרגל רשאים לעבור פלסטינים וזרים בלבד; במעבר הרכב מורשים לעבור ערבים ישראלים בלבד; לדים עד גיל 16 חייבים להיות מלווים על ידי אחד מההורים. שם הילד חייב להופיע בספח תעודת זהות ההורה; אנשי כוחות הביטחון אינם רשאים לעבור במעבר זה

 

 

סנדלה  הוא כפר ערבי באזור הצפון ליד עפולה השייך למועצה אזורית הגלבוע ומתגוררים בו כ-1,500 תושבים.. הכפר הוקם כבר במהלך המאה ה-17 מהכפר ערבונה הסמוך. במהלכה של מלחמת העצמאות נכבש תחילה על ידי צה"ל, מאוחר יותר נכבש על ידי צבא עיראק ובהסכמי שביתת הנשק עם ירדן הועבר השטח לישראל.

 

******

קטע שלישי, 
טיפוס להר גיבורים

התחלת טיפוס לעבר ראש הר גיבורים בדרך 4X4 שהופכת בהמשך לדרדרתית 

בשליש הדרך הפסקה

המשך טיפוס בין שרידי הכפר מזר שנכבש ונהרס במלחמת העצמאות

הטיפוס היה לאט וברגל בדרך המתפתלת שאינה רכיבה הן בגלל השיפוע והן בגלל הדרדרת.  

הגענו לראש הר גיבורים ושם תצפית מרהיבה של 270 מעלות, לכיוון מזרח, צפון ומערב 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

גַּן נֵר הוא יישוב קהילתי במועצה האזורית גלבוע על שם הלורד הבריטי בארנט ג'אנר (Barnett Janner‏; 1892 – 1982), שנוסד בשנת 1987 על ידי קבוצת משפחות ממושבי הסביבה. משפחת ג'אנר, שתרמה כספים רבים לפיתוח היישוב, ביקשה להנציח את אבי המשפחה, ושם היישוב הוחלף מ-"הר גיבורים" ל-"גן-נר" (מעין עברוּת של השם Janner). בשנת 1995 החלה בנייתה של שכונה חדשה ביישוב, היא גן נר צפונית. מרבית התושבים כיום הם בני הקיבוצים או מהמושבים באזור. היישוב מונה 650 משפחות שעיקר פרנסתן מעבודה במפעלים מקומיים וכן בעלי מקצועות חופשיים. מרבית התושבים עובדים מחוץ ליישוב. מתקיימות פעילויות חברתיות לילדי היישוב והוריהם בחופשות ובחגים. התושבים נהנים מפעילות של מתנ”ס גלבוע. ביישוב קיימות שתי קבוצות התיישבות: גן נר א' – שממוקמת באזור הבתים הראשונים של היישוב ונמצאת גאוגרפית למעלה יותר. גן נר ב' – חלק חדש יותר ביישוב, ממוקם במקום נמוך יותר.

 

 

******

קטע רביעי,
מהר גיבורים להר שאול

מראש הר גיבורים ירידה דרדרתית

המשך ירידה לכיוון דרום מזרח מצפון לגבעת חוחית

המשך בדרך 4X4 ששומרת על גובה

ובהמשך כניסה לדרך נוף טובה (סימון שבילים שחור) עד חיבור לכביש הגלבוע (כביש 667)

פנייה שמאלה וירידה בכביש הגלבוע עד ההפניה להר שאול

טיפוס בכביש לראש הר שאול

עצירה לתצפית לכיוון צפון 

 

 

 

דרך נוף גלבוע (כביש 667) עובר לאורך רכס הגלבוע ואורכו 38 ק"מ בין צומת  עם כביש 675 (ליד הישוב יזרעאל) ובין הצומת עם כביש 90 (ליד הישוב תל תאומים)

******

קטע חמישי, 
מהר שאול לכביש התענכים

לאחר סיבוב בראש הר שאול וירידה בכביש הגישה אליו

כניסה לסינגל הגלבוע וירידה בו 

עזבנו את הסינגל וירדנו ימינה בדרך הרחבה והתחברנו לדרך 4X4 בסימון שבילים שחור 

המשך על הדרך הטובה מעל גדעונה

ירידה לעבר כביש התענכים (כביש 675)

 

 

 

גדְעוֹנָה הוא יישוב קהילתי בעמק חרוד למרגלות הר הגלבוע, השייך למועצה אזורית הגלבוע. הוקם בשנת 1949 כמושב עובדים או כפר עבודה על ידי עולים מתימן. בסמוך ליישוב נמצא בית הקברות של ראשוני עין חרוד ותל יוסף, מדרום לו על מורדות הגלבוע נטוע יער וינגייט ובסמוך לו נמצא הגן הלאומי מעיין חרוד. בשנות ה-60 הפך ליישוב קהילתי. שמו של היישוב הוא על שם השופט המקראי גדעון בן יואש שבחר את חייליו לקראת המלחמה במדין בקרבת מקום היישוב.

 

 

כביש 675, המכונה גם כביש התענכים, הוא כביש בעמק יזרעאל המקיף את עפולה מדרום בין צומת הסרגל בכביש 65 ובין מחלף נבות על כביש 71. מהכביש יש הסתעפויות ליישובי התענכים, ומכאן כינויו.

******

קטע שישי,
בין כביש התענכים
ובין כביש עפולה – ג'נין (כביש 60)

חציית כביש התענכים ונכנסנו לדרך לבנה טובה שמובילה לעין יזרעאל

חלק נכנס לטבילת התרעננות 

אחרי הרחצה במעיין והבריכה המשך בדרך נוף לבנה שממשיכה לאורך נחל חרוד

עזיבת הדרך והמשך מערבה בדרך טובה שמטפסת במתינות לאורך נחל יזרעאל עד כביש עפולה – ג'נין (כביש 60)

חציית הכביש ועקיפקת אתר סילוק אשפה (אס"פ) ממזרח לכיוון דרום

דרך שדות עד חיבור לדרך על תוואי רכבת התורכית הצבאית שנסללה במלחמת העולם הראשונה

 

עין יזרעאל הוא מעיין העתק תת-קרקעי הנובע לרגלי העיר המקראית יזרעאל, ליד הגלבוע. המעיין נקרא בערבית עין אלמיתה שפרושו המעיין המת. עין יזרעאל מוזכר בהקשר לקרב המכריע של שאול נגד הפלשתים, בספר שמואל א פרק כט: א וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-כָּל-מַחֲנֵיהֶם, אֲפֵקָה; וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים, בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל. במקום התרחשה גם פרשת נבות היזרעאלי שאחאב מלך ישראל רצה לרשת את כרמו ואשתו של אחאב איזבל, אירגנה משפט לנבות שבסופו ניסקל למוות ואליהו הנביא ניבא את חורבן ממלכת אחאב.
עין יזרעאל הוא מעיין ניקבּה בו המים נובעים בחדר תת-קרקעי בעל שני פתחים עיליים, שדרך אחד מהם ניתן לרדת לניקבה אל המים ולעלות חזרה. המים מהמעיין יוצאים בתעלת אבן לבריכה קרובה ובה שרידי מבנה משאבהותעלות מים. המקום היה מוקף צמחייה עבותה. הקרן הקיימת לישראל הכשירה את המקום כאתר נופש וטיולים, ונסללה אליו דרך עפר. המים מהבריכה זורמים אל נחל נבות וממנו אל נחל חרוד. בשנים האחרונות יבש המעיין כמעט כליל, והחל משנת 2009 מוזרמים אליו מים מקידוח של חברת מקורות. הקידוח, שנמצא ליד צומת נבות, כבר אינו משמש למי שתייה מכיוון שמימיו מלוחים, ומשנת 2009 מוזרמים מימיו אל עין יזרעאל והבריכה חזרה להיות שוקקת פעילות ומים.

 

 

 

 

 

******

קטע שביעי, 
מכביש עפולה – ג'נין (כביש 60)
דרך שדות תענך לגבעת עוז

בתחילת תוואי מסילה מעבר על גשר מעל נחל גלבוע

דרומה על תוואי המסילה עד כביש התענכים

עצירה בצל האקליפטוסים להסבר 

פניה מערבה ימינה בדרך 4X4 מקבילה לכביש התענכים מצפון

לאורך הדרך עד צומת הכניסה ליישובי חבר

לאורך הכביש המקומי לעבר יישובי חבר

בצומת הכבישים והדרכים פנינו לדרך מערבה

חציית נחל נחל הקישון

המשך בדרכי שדות עד חיבור לדרך המקבילה לגדר ההפרדה ליד גשרון של דרך הפטרולים על נחל תענך

רכיבה בדרך המקבילה לגדר עליה רכבנו בתחילת הטיול 

ליד המגדל עזבנו את הדרך שלאורך הגדר ופנינו לדרך שדות לכיוון תל קדש

ליד תל קדש יש צמחיית מים יפה (קנה ועוד)

פנייה מערבה שמאלה בדרך טובה עם שרידי אספלט לעבר כביש 66

חציית כביש 66 מול הכניסה לגבעת עוז וכניסה חזרה למגרש החנייה.

 

 

 

הרכבת בארץ ישראל הייתה אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי הטורקים במלחמת העולם הראשונה. מפקדת הצבא העות'מאני השתמשה ברכבות כדי לשנע גייסות ואספקה אל חזית הלחימה. הרכבות היו בפועל ברשותו הבלעדית של הצבא לאחר שהופקעו מבעליהן האזרחיים. לייעול תפקוד מערך הרכבות הועברה מנהלת מסילת הרכבת החיג'אזית מדמשק שבסוריה לחיפה בארץ ישראל. בפרוץ המלחמה עמדו לרשות השלטון העות'מאני מסילות הרכבת הבאות: מסילת הרכבת החיג'אזית בתוואי דמשק -מדינה בחצי האי ערב – 1,302 הקילומטרים שלה` ; רכבת העמק, בתוואי דרעא בסוריה – חיפה – 161 ק"מ.מסילת הרכבת לירושלים, בתוואי יפו – ירושלים.

מסילת הברזל החיג'אזית מדמשק למדינה ולמכה נבנתה כביכול כמסילה לשרות עולי הרגל המוסלמים המקיימים את מצוות החאג' הייתה ציר האספקה הראשי של הצבא העות'מאני למערכיו ברחבי המזרח התיכון, מדמשק דרומה לעבר הירדן, ארץ ישראל, חצי האי סיני בואכה תעלת סואץ.  טרום המלחמה תכננו העות'מאנים את חיבור הערים החשובות במזרח התיכון, בהן ירושלים, ברשת מסילות ברזל שיחוברו למסילת הברזל החיג'אזית. יישום חלקי של התוכנית היה סלילת מסילת השומרון שמוצאה בפולה,  על שלוחת דרעא-חיפה – רכבת העמק כפי שנודעה ביישוב, עד סילת א-ד'אהר מצפון לשכם. בזמן המלחמה הוארכה המסילה עד שכם. הפסקת הסלילה טרם הגעתה לירושלים הייתה בשל דרישה צרפתית, שחששו שהמסילה החדשה תתחרה עם מסילת הרכבת יפו-ירושלים בבעלות צרפתית הפעילה מאז 1892. העות'מאנים נענו זמנית לדרישה הצרפתית משום בקשתם לשמיטת חובות ורשות לגייס הון בצרפת

 

 

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, הצטרפה האימפריה העות'מאנית, אשר שלטה בארץ ישראל, למעצמות המרכז. מסילת הברזל לירושלים הייתה בבעלות חברה צרפתית בשם "חברת הרכבת העות'מאנית מיפו לירושלים וסעיפים" שנוסדה כבר בשנת 1889. צרפת הצטרפה למדינות ההסכמה אשר נלחמו במעצמות המרכז. ומשכך הפכו בעלי מסילת הרכבת לירושלים לנתיני אויב והשלטונות העות'מאניים הפקיעו מידם את מסילת הברזל והקו הושבת. במהלך המלחמה פרקו העות'מאנים את המסילה בין תחנת הרכבת יפו לתחנת הרכבת לוד, הן משום שחששו שבהינתן נחיתה בריטית בחוף יפו יפול לידם מן המוכן ציר לוגיסטי מסילתי לירושלים והן משום שרצו להרחיק את המסילה הצבאית לאורכה של הארץ מטווח תותחי הספינות הבריטיות. בעזרת רכיבי המסילה המפורקת סללו את המסילה המזרחית העות'מאנית מהעורף בצפון ארץ ישראל עד החזית בחצי האי סיני.

 

 

 

בזמן מלחמת העולם הראשונה בעקבות ההוראה של ג'מאל פאשה לכבוש את תעלת סואץ מידי הבריטים הועלה לראשונה הצורך ברכבת שתגיע לדרום ארץ ישראל. הטורקים הטילו את משימת תכנון הרכבת אל תעלת סואץ על היינריך מייסנר, מהנדס גרמני שעבד עם השלטון הטורקי וזכה לתואר המכובד פשה. מייסנר שינה את תואי המסילה החדשה. על פי התוכנית המקורית המסילה שהחלה בעפולה ועברה בהרי השומרון וסלילתה נעצרה בשדה ליד סילת א-ד'אהר בהרי השומרון הייתה אמורה להגיע לירושלים. על פי התוכנית החלופית המסילה המשיכה לאחר יציאתה מתחנת סבסטיה בנתיב חדש לטול כרם, דרך בקעת נחל שכם. שרידים של הסוללה, עמודי קו הטלגרף שליוו אותה וכן מעברים על פני הנחל של מסלול הרכבת^[3]ניכרו בשטח מספר שנים לאחר מלחמת ששת הימים. מטול כרם נבנתה המסילה המזרחית לואדי צארר.

 

 

 

 

תל קדש – באתר הסקר הארכיאולוגי של ישראל אין מידע. המידע להלן נמסר על ידי ידידי  הארכיאולוג דן גזית: "אמנם הוא לא מרשים במיוחד, אך החפירות הארכיאולוגיות שנערכו בו בשנות ה-70 מצביעות על הצטברות של שבע שכבות המייצגות כמה מאות שנים, בין התקופה הכנענית המאוחרת לבין תקופת המלוכה הישראלית. פער ישובי של כמה דורות לקראת המאה העשירית לפני הספירה אולי מציין תקופה לא-בטוחה להתיישבות-פרזות (ישוב ללא חומה) כאשר הפלישתים חדרו לעמק. מעניין שהקרמיקה שלו (כמו של כל יישובי העמקים וסביבתם) מראים רצף טכנולוגי מסויים מהתקופה הכנענית אל תוך התקופה הישראלית – תופעה המצביעה אולי על רצף התפתחות טבעי ביישוב ולא על כיבושים וחורבנות. לא ידוע לי על ישוב מקראי שתל קדש מזוהה בו. יש כמה ישובים שנקראים בשם זה, ממש כמו שמות אחרים (מעון, בית לחם, ועוד). בתקופות קדומות לא היתה "ועדת שמות" כמו היום…כך גם תל קדש בדרך למצודת כ"ח וכל גם תל קדש דרומית לפוריה (וכמובן קדש ברנע בדרום)."

******

סוף דבר

טיול סתו נהדר במזג אוויר נוח עם מראות של סוף הקיץ.

שם הטיול קצר אבל הוא היה ארוך וגדוש:
זמן – למעלה משבע וחצי שעות
אורך מסלול – 58 ק"מ
גובה  טיפוס – 900 מ' , חלק ברגל בגלל שיפוע  ודרדרת
הרבה אנרגיה הושקעה בו…

שפע תצפיות לנופים רבים ומגוונים מכל טוב הארץ .

טיול רווי תוכן ומידע….למדנו הרבה.

חוויה עוצמתית עם חבורה נפלאה.

טיול שעושה חשק לעוד ועוד טיולים מסוג זה.

******