ביום שישי (2/9/2016), אחרי שלושה טיולים עירוניים רצופים (מפרץ חיפה, ירושלים וצפון תל אביב) חזרתי אל השטח הפתוח, בהרי יהודה, באזור הקרוב למקום מגוריי במבשרת ציון.

 

השטח אליו יצאתי – הרכסים של הרי יהודה בצפון פרוזדור ירושלים, בחלקם עוברים הקו הירוק וגדר ההפרדה – הוא "החצר האחורית של ביתי" בו טיילתי מספר רב של פעמים. המסלולים בו נחשבים "מסלולי הבית" אותם אני מכיר היטב ובהם רכבתי במהלך השנה מספר פעמים ומהם בניתי את מסלול הטיול והם להלן:
* בערב קיץ מרכס חלילים במבשרת ציון להר חרת ולהר איתן וחזרה דרך צובה
* מרכס חלילים להר אדר והלאה להר רפיד ליד מעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש ובית נקופה
* סיבוב ברכס מעלה החמישה עם עלות שחר ביום קיץ חם
* מרכס חלילים והר אחירם דרך נחל כסלון לרכס הר אדר-מעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש
* בצפון פרוזדור ירושלים, מרכס מבשרת ציון לרכס מעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש
* סובב מבשרת ציון, מורדות הר חרת, פסגת הר איתן ורכס צובה
* מבית נקופה להר רפיד ולהר הרוח
* מבשרת ציון, נחל כסלון ורכס מעלה החמישה
* ממבשרת ציון למעלה בית נקופה
* מרכס הראל לרכס מעלה החמישה והר הרוח
* מבשרת ציון, נחל כיסלון וחזרה מצובה
* סיבוב בשעות ערב ממבשרת ציון למעלה החמישה וחזרה דרך אבו גוש

 

.בטיול זה זה הובלתי קבוצה של שניים עשר חברים והם: יונה בקלצ'וק (גני תקווה), רובי שבת (קריית אונו), גידי בשן (איש קק"ל המתגורר בחוות סטף), שאולי לב (הוד השרון), רפי ששם משפתו אינו ידוע לי (מעלה צביה), שרון בן חיים (מבשרת ציון), נועם רבין (הוד השרון), משה כץ (קיבוץ אפק), אלי פורמברג (תל אביב), רוני ברוכין (ירושלים), עמית פינקלשטין (באר יעקב) וחברו צפריר.

 

 

 

היה זה טיול של ראשית הסתיו. יצאתי מהבית ברכיבה לפני זריחה. היה קר כמו בחורף. רכבתי במעלה שדרות החושן בשכונת רכס חלילים ולאורך שדרות הראל.

שכונת רכס חלילים נמצאת בקצה הצפון מזרחי של מבשרת ציון והיא השכונה האחרונה שנבנתה ביישוב. את הקמת השכונה יזמה חברת ערים שאף הכשירה את התשתיות בה. השכונה החלה להבנות במחצית שנות ה-90' ואיכלוסה החל מספר שנים לאחר מכן. שמות הרחובות בשכונה נקראים על שם אבני החושן: פטידה, נופר, שבו, אחלמה, ענבר, עופל ועוד.

 

 

הגעתי לחניון הצמוד לקניון הראל בכניסה למבשרת ציון ליד גשר הראל ושם פגשתי את החברים. כמו תמיד יצאנו לדרך בזמן שנקבע, שעה 06:00.

 

במסגרת סלילת כביש 1 החדש, גשר הראל שנבנה בשנות ה-70' יבוטל, ובמקומו כבר נכרו שתי מנהרות באורך של כ-700 מטר העוברות מתחת לרכס הראל. במקום הגשר מתוכנן להבנות אזור חדש  הכולל מרכז עסקים, אזורי מגורים וחניונים. סמוך למחלף החדש יוקם מסוף תחבורה ציבורית שישרת את הנוסעים לירושלים ולתל אביב.

 

 

האזור הגאוגרפי: הרי יהודה 

 

היום האזור נחשב חלק מ"הריאה הירוקה" במטרופולין ירושלים

בשני העשורים הראשונים של המדינה,
האזור נקרא פרוזדור ירושלים
והיה צמוד לקו הירוק בחלקו הצפוני

 

היום, אזור הטיול בצפון פרוזדור ירושלים
מופרד מהרי בנימין בגדה המערבית
באמצעות גדר ההפרדה
שחלק מהתוואי של עובר על הקו הירוק וחלק מעבר לו.   

 

בג"ץ בית סוריק – במרס 2004 הגישו תושבי בית סוריק, בידו וכפרים אחרים, ואליהם הצטרפו 30 מתושבי מבשרת ציון ועוד 200 איש (ערבים ויהודים) עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק (בג"ץ 2056/04, מועצת הכפר בית סוריק ואחרים נ' ממשלת ישראל ומפקד כוחות הצבא בגדה המערבית). זו הייתה הפעם הראשונה שישראלים המתגוררים בתחומי הקו הירוק הצטרפו לדיון בבג"ץ כמתנגדים לגדר ההפרדה. לעתירה הצטרפה גם המועצה לשלום ולביטחון שהציגה תוואי חלופי שיקצר את אורך הגדר ויפגע פחות באדמות הכפרים ויחסוך בעלויות ההקמה. כך הייתה לשופטי בית המשפט העליון חוות דעת ביטחונית שונה מזו שהציגה מערכת הביטחון. בעתירה נטען כי תוואי הגדר באזור שמצפון מערב לירושלים, ליד מבשרת ציון, יפגע קשה ובאופן לא מידתי בזכות הקניין של תושבי הכפרים הסמוכים אליו. תשובת המדינה הייתה שהמכשול נועד לעכב חדירה לפרק זמן שיאפשר לכוחות הביטחון להגיע אליה, וזאת הסיבה למיקומו. משלא הושגה פשרה בין הצדדים קבעו השופטים שעד שתתקבל החלטה העבודות לא תימשכנה. החלטת בית המשפט העליון לעתירה ניתנה בֿ30 ביוני 2004. פסק הדין שניתן לא היה רק בהקשר לעתירה זו אלא היה גם פסק דין עקרוני. שלושת שופטי בית המשפט העליון: אהרן ברק, מישאל חשין ואליהו מצא פסלו 30 ק"מ מתוך 40 ק"מ של תוואי הגדר, בקטע שבין מכבים במערב לגבעת זאב במזרח. הם פסקו שקביעת התוואי לא נעשתה תוך איזון נאות בין צורכי הביטחון לצורכי האוכלוסייה, ואם תיבנה הגדר בתוואי שנקבע לכך היא תפגע יתר על המידה באוכלוסייה הפלסטיניתבטרם בחנו השופטים את מידתיות תוואי הגדר, דנו השופטים בשאלת הסמכות להקים את הגדר באזור. השופטים לא השתכנעו מטענות העותרים שלפיהן הגדר הוקמה בתוואי הנוכחי ממניעים פוליטייםֿמדיניים ונועדה לספח שטחים לתוך ישראל. עם זה הם ציינו כי שאלת הסמכות בכללותה היא מורכבת ולא זכתה לביטוי מלא בטיעוני הצדדים, ולפיכך לא מוצתה שאלה זו בפסק הדין הנוכחי והשופטים התייחסו בו רק לטיעונים שהעלו הצדדים בשאלת הסמכות. בפסק הדין נדרש משרד הביטחון להכין תוואי חלופי לגדר באזור. יום למחרת מתן החלטת בג"ץ, הנחה ראש הממשלה אריאל שרון את מערכת הביטחון לתכנן תוואי חדש לקטע הנדון ולבחון את ההשלכות על קטעים שטרם נבנו, כך שלא יפגעו במרקם החיים של האוכלוסייה הפלסטינית.

 

מרחב הטיול ובעיקר המסלול נגזרו, בין היתר, מתוואי גדר הביטחון

 

 

המסלול מעגלי, נגד כיוון השעון, ראשיתו וסיומו במבשרת ציון 

 

המסלול מעגלי קצר (24.5 ק"מ), חזרה מאבו גוש 

להורדה של קובץ gpx של המסלול  המקוצר

 

מבשרת ציון – יישוב פרוורי במחוז ירושלים ומוניציפאלית מוגדר מועצה מקומית. הבינוי ברוב חלקי היישוב הוא על מורדות הרכס שגובהו הממוצע 750 מ' ומאופיין בבניה צמודת קרקע ובניה רוויה בצפיפות נמוכה. שטח היישוב משתרע משני צדדי של כביש מס' 1 הראשי לירושלים, כ- 6 ק"מ של כביש מערבית לכניסה לירושלים. שטח השיפוט של המועצה הוא כ-6,500 דונם  וכולל כ – 6,300  יחידות דיור ב- 15 שכונות.
היישוב מבשרת ציון הוקם מאיחוד שלושה יישובים שנבנו בקצה המזרחי של פרוזדור ירושלים בואכה העיר במחצית הראשונה של שנות ה-50' במאה שעברה: הראשון, מעוז ציון א' יישוב הוקם בשנת 1951 באזור הקסטל מדרום לכביש ירושלים תל-אביב, בתחילה כמעברת עולים יוצאי כורדיסטאן ועיראק ואחר כך כיישוב בעל אופי כפרי המשלב משקי עזר. מרבית מהתושבים עבדו במחצבה שהייתה בחלק הדרומי של היישוב. השני, מעוז ציון ב' יישוב שהוקם בשנת 1954 ממזרח למעוז-ציון א' ואף הוא אוכלס על ידי עולים מכורדיסטאן.  שני היישובים נקראו שנים רבות גם בשם "קסטל" והשלישי, מבשרת ירושלים יישוב שהוקם בשנת 1956 מעברו הצפוני של כביש ירושלים-תל אביב ואוכלס על ידי עולים יוצאי צפון אפריקה. שלושת היישובים תוכננו כיישובים בעלי אופי כפרי עם בתים בני קומה אחת ומשק עזר לידם. ראו עוד על הקמת היישוב. בשנת 1963 אוחדו שלושת היישובים למועצה מקומית אחת שנקראה מבשרת ציון, שם שהוא שילוב השמות מעוז ציון ומבשרת ירושלים. גם בשנים שבאו אחר-כך נשמרה, במידה רבה, ההפרדה בין יוצאי עיראק, פרס וכורדיסטאן מצד אחד לבין העולים מהרי האטלס, מצד שני… גשר הראל שנבנה בתחילת שנות ה-70 מעל כביש מספר 1 סימל את תחילת השילוב בין האוכלוסיות השונות. האוכלוסייה החדשה שהגיעה ליישוב החל משנת 1978 היא ברובה אוכלוסייה חילונית שיצאה מירושלים וחיפשה מפלט משאון הכרך, אך עדיין חיפשה את קרבת העיר כמקור פרנסה ושירותים. החל משנת 1980 החל היישוב להתפתח בקצב מואץ. מאז ועד היום נמצא היישוב בתנופת פיתוח ללא הפסק, כ-11 שכונות חדשות נבנו בישוב, הוקמו מרכזים מסחריים ונבנה "קניון הראל" – כמרכז המסחרי הגדול אשר משרת את תושבי היישוב ויישובי הסביבה. תושבי מבשרת ציון מעוניינים בשמירת אופיו של היישוב כעצמאי, המספק צרכי תושביו, בעל צביון כפרי ובנייה נמוכה, יישוב עם פארקים ושטחים פתוחים המצוי בלב אזור ירוק ושומר על ערכי טבע ונוף. זו אחת הסיבות שתושבי מבשרת ציון התנגדו למספר ניסיונות בעשורים האחרונים לספח את היישוב לתחום ירושלים.

הטופוגרפיה של אזור הטיול: הרים, קווי רכס, שלוחות ונחלים

 

 

 

 

 

קטעי המסלול והמקומות  לאורכם

לאורך המורדות המערביים של מבשרת ירושלים
והקטע העליון של נחל כסלון

 

 

 

עין נקופה במורד נחל כסלון עליון

*****

בעליה לרכס החמישה עד הכניסה להר אדר,
בין הכרמים ובתוך ביער הסתדרות המורים
בקרבה לגדר ההפרדה 

 

 

יער הסתדרות המורים, חורשה שנטעה קק"ל בשנות ה-50' במה שנקרא נטיעות פוליטיות שמטרתן להנכיח את הריבונות עד קצה שטח המדינה עד גבול שביתת הנשק שסומן בקו ירוק, מכאן שמו של הקו. מי שמכיר חורשה זו יודע שהייתה בעבר צפופה יותר. בשנה האחרונה קק"ל דיללה מאד את היער למניעת שריפות.

 

 

 

פגיעה קרובה ביער הסתדרות – בזמן הקרוב תהייה כנראה פגיעה בלב יער הסתדרות המורים שהוא חלק מיער החמישה בעקבות הקמת ברכה ענקית לאגירת מים. מדובר על בניית ברכה שתבנה על משבצת של 50 דונם ותאגור 50,000 קוב מים וקוטרה יהיה 100 – 130 מ'. הברכה היא אחד ממתקני מיזם "קו המים החמישי" של חברת מקורות (חברת המים הלאומית). תכנית בניית הברכה, כמו כל תכנית המיזם, אושרה על ידי מוסד התכנון הגבוהה ברמה הארצית שנקרא ועדה תשתיות לאומיות (ות"ל). אישור התכנית התאפשר בעקבות הסכמת קרן קיימת לישראל שנטעה יער זה בראשית שנות ה-50'. מאז טיפחה אותו והכשירה בו דרכים וחניונים לרווחת הציבור. בקיץ 2015 החלה חברת מקורות בעבודות המדידה במקום והיא פועלת להוצאת מכרז לחברות בנייה. הכוונה שהעבודות יחלו בחודשים הקרובים וקרוב לוואדי שתמשכנה במשך שנתיים וייתכן אף יותר. עבודות בניית הברכה לרבות הכשרת דרכי גישה  למשאיות, טרקטורים וצמ"ה יחסלו את היער. קיים ספק רב רב אם תצליח חברת מקורות שהתחייבה לשקם את היער ואף העמידה ערבות בנקאית לכך תצליח לשקם את היער ולהחזיר את מצבו לקדמותו. תושבי הסביבה ובעיקר תושבי הר אדר שהברכה תבנה בסמוך אליו שיהיו הנפגעים העיקריים. הם התארגנו למנוע את כריתת היער ולצורך כך הם הקימו ועד פעולה. הצעתם לבנות את הברכה במחצבה הנטושה הענקית בהר חרת הצמודה לדרך בין מעוז ציון ולצומת איתן. קרוב לוודאי שהתארגנות זו היא מאוחרת! התכנית כבר כאמור, אושרה על ידי מוסדות התכנון וחברת מקורות בתיאום עם הקרן הקיימת החלה בצעדים למימושה. ספק אם פנייה לסעד מבג"ץ תענה. בית המשפט העליון קרוב לוודאי יחליט שאינו מתערב בשיקולי מוסדות התכנון.חבל מאוד יהיה אם תכנית זו תמומש! אין צורך להרחיב על הנזק הסביבתי האדיר ועל ההשלכות הצפויות מעבודות הבנייה עצמן והנוכחות של מאגר המים ענק בלב היער. כנראה שאפשר יהיה למחוק את יער הסתדרות המורים מרשימת מסלולי הטיולים בהרי יהודה

 

 

 

 

 

היישוב הר אדר בנוי על המתחם ההיסטורי של גבעת הרדאר שפעל בזמן השלטון הבריטי שנמצא צמוד ומעבר לקו הירוק. שם היישוב הר אדר אף משמר, צלילית, את שם האתר המקורי. היישוב הוקם בשנת 1986 על ידי עמותה הנושאת את שם היישוב וכללה אנשי צבא קבע ועובדי מדינה. העמותה פעלה עד שנת 1990, ובהמשך הוקם ועד מקומי כחלק ממועצה אזורית מטה בנימין. בשנת 1995 הוכרז היישוב הר אדר מועצה מקומית. נפרדת. היישוב מונה קצת פחות מ-4,000 תושבים. חלק מבתי ביישוב, בשכונה המכונה "שלב ב'", קרוב לכפרים הפסלטינים ורובו של היישוב מוקף בגדר ההפרדה. "שער בידו", הנמצא בשטח היישוב, משמש למעבר משטחי הרשות הפלסטינית, ונפתח מספר פעמים ביום על ידי שוטרי משמר הגבול‎, לצורך כניסתם של עובדים פלסטינים וליציאתם.
על פסגת הגבעה עליה בנוי היישוב הוקם אתר ההנצחה של חטיבת הראל, אשר נלחמה באזור במסגרת הפלמ"ח במלחמת העצמאות ולאחר מכן, במסגרת צה"ל, במלחמת ששת הימים. האתר כולל אנדרטה לזכר הנופלים בקרבות שהתרחשו במקום וכן, תצוגת טנקים ומשוריינים. בסמוך נמצא האתר הארכאולוגי ח'ירבת ניג'ם שהוא מבנה מבוצר מהתקופה הפרסית-הלניסטית והתקופה העות'מאנית.

 

****

ירידה מהכניסה להר אדר לעבר נחל כפירה,
הלאה לאורך המדרון
בראשו נמצא קיבוץ מעלה החמישה ובתחתיתו הכפר הפלסטיני קטנה,
הלאה לראש הר רפיד
ומשם לחניון הצבא האדום ברכס הר הרוח מעל כביש הגישה לנטף.

 

 

קיבוץ מעלה החמישה שוכן ממערב לירושלים בראש אחת הפסגות הגבוהות בהרי ירושלים, בגובה 810 מטר. ביום בהיר נפרשת לפני המתבונן שפלת החוף מאשקלון ועד לכרמל. מדרום לקיבוץ נמצאים קיבוץ קריית ענבים והכפר אבו גוש, וממזרח – היישוב הר אדר. צמוד לקיבוץ מצפון עבר קו הגבול של מדינת ישראל עד מלחמת ששת הימים, ובתוואי זה הוקמה  גדר ההפרדה בשנת 2004.
הקיבוץ נוסד בשנת 1938 כחלק מיישובי חומה ומגדל על ידי חברי גרעין "במעלה" של תנועת גורדוניה, שעלו מפולין וממזרח אירופה. חברי הגרעין הקימו את הקיבוץ לזכר חמישה מחבריהם שנרצחו ב-9 בנובמבר 1937, במהלך סלילת דרך בהר הרוח, הנמצא מדרום לקיבוץ. שמות החמישה: אהרון אולישבסקי, אריה מורדכוביץ, יהושע פוחובסקי, יצחק מגדל, משה בר גיורא (באומגרטן) אנדרטה לזכרם נבנתה במקום בו נפלו, בהר הרוח. עם הקמת הנקודה ועדת השמות הצעה מספר שמות ובהם השם הזמני "גבעת החמישה", אולם חברי הקיבוץ ביקשו לאזכר את גרעין "במעלה" וכך באסיפת ועדת השמות של קק"ל מה-27 באוגוסט 1938, נקבע השם הרשמי "מעלה החמישה". תחילה העלו לקרקע 3 בתים, בתי איש שלום, מגדל ביטחון בו גם שכנה המרפאה ותחנת הגפירים. לאחר בניית המבנים עלתה פלוגת חברים ראשונה. בשנת 1940 החלו בהקמת בית הבראה עבור חברי קופת חולים, כאמצעי לשלם את מיסי הקופה, הצלחת בית ההבראה הובילה להתבססות על הענף. השם שונה ל"בית מרגוע" ולאחר מכן לבית הארחה, על פי השינוי באופי אורחיו והסיבות להגעתם. ולימים הפך לבית המלון.
במהלך מלחמת העצמאות, בגלל הקרבה לחזית הירדנית, שימש הקיבוץ, יחד עם קיבוץ קריית ענבים, כבסיס של גדוד "פורצים" חטיבת הראל. לאחר מכן נקבע קו שביתת הנשק בין מדינת ישראל לממלכת ירדן על גבולו של הקיבוץ. בשנת 1967, במלחמת ששת הימים, היה הקיבוץ גורם נוסף במהלכי הקרבות בחזית הירדנית. השתלטות ירדנית מצרית על אזור ארמון הנציב, נענתה בהתקפת נגד ישראלית, שבמהלכה נכבש ארמון הנציב ומוצבים סמוכים אליו, וכוח שריון ישראלי בפיקודו של אורי בן-ארי החל לנוע מכיוון מעלה-החמישה ומבשרת ציון לעבר גב ההר בין ירושלים לרמאללה.
בינואר 2005 עבר הקיבוץ שינוי יסודי באורחות חיי התושבים. השיתוף הכלכלי בין חברי הקיבוץ צומצם באופן משמעותי והשריד העיקרי שנותר מימי השיתוף היא רשת ביטחון כלכלית שאמורה לעזור למעוטי היכולת. הענף הכלכלי העיקרי של הקיבוץ הוא מלון מעלה החמישה הנמצא לידו וכולל מועדון בריאות וספא, מרכז קונגרסים וגן אירועים. ענפים נוספים במשק הם רפת (האחרונה שנותרה באזור ההר), לולים, חממת סחלבים, פנסיון לכלבים, גידולי שדה ובריכת שחיה.

 

****

לצד כפר הנוער קריית ייערים
ומנזר ארון הברית,
אל אבו גוש ומעבר בדרום היישוב 

 

 

כפר הנוער קריית יערים מאכלס כ-90 נערים ונערות בגילאים 12-18. הכפר מאופיין בקבוצות וכיתות קטנות (עד 16 נערים בקבוצת גיל). כפר הנוער נוסד ב-1952 בתרומת יהודי שווייץ ובסיוע הסוכנות היהודית. נכון לשנת 2016, הכפר מאוכלס בעיקר בנוער מאזורי מצוקה מכל רחבי הארץ, נוער בסיכון וכן עולים חדשים, בעיקר מאתיופיה וברית המועצות לשעבר. כיום מתנהל בכפר בית ספר תיכון שש-שנתי ובו מגמות לימוד שונות, בין השאר: עיצוב, תקשוב, קולנוע וחקלאות.בכפר הנוער קיימת פנימייה בה ישנן שש קבוצות על פי גיל. בנוסף, בכפר פועלת שלוחה של מכינת "קול עמי", מכינת קדם צבאית חצי שנתית לעמיות יהודית ומנהיגות, במכינה לומדים יהודים בגילי 18-19 לפי גיוס/מכללה מישראל ומהיהדות התפוצות (בעיקר אוסטרליה) אשר מעמיקים את הידע שלהם בחברה הישראלית, יהדות ומבצעים הכנה לצה"ל.

 

 

 

מנזר קריית יערים נקרא כנסיית גבירתנו של ארון הברית ונמצא בקצהו הצפון-מערבי של הכפר אבו גוש, וידועה בעיקר בשל פסל נישא על גגה של המדונה והילד הניצבים על ארון הברית. הכנסייה ניצבת בגובה של 756 מטר מעל פני הים, על פסגתו של תל קריית יערים, המכונה בערבית בשם "דיר אל-אזהאר", והיא צופה לכל סביבותיה. במתחם המקיף את כל שטח פסגתו של התל, שוכן גם מנזר נשים של מסדר הנזירות הצרפתי "יוסף הקדוש של ההתגלות" (St. Josef de l'Apparition), והמבנים מוקפים בגן ובחורשת עצים.
המקום זוהה החל בתקופה הביזנטית עם קריית יערים העתיקה, אליה הובא ארון הברית , מבית שמש ,לאחר ששוחרר משבי הפלשתים: "וַיִּשְׁלְחוּ, מַלְאָכִים, אֶל-יוֹשְׁבֵי קִרְיַת-יְעָרִים, לֵאמֹר: הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-אֲרוֹן ה'–רְדוּ, הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם; וַיָּבֹאוּ אַנְשֵׁי קִרְיַת יְעָרִים, וַיַּעֲלוּ אֶת-אֲרוֹן ה', וַיָּבִאוּ אֹתוֹ, אֶל-בֵּית אֲבִינָדָב בַּגִּבְעָה; וְאֶת-אֶלְעָזָר בְּנוֹ קִדְּשׁוּ, לִשְׁמֹר אֶת-אֲרוֹן ה'; וַיְהִי, מִיּוֹם שֶׁבֶת הָאָרוֹן בְּקִרְיַת יְעָרִים, וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים, וַיִּהְיוּ עֶשְׂרִים שָׁנָה; וַיִּנָּהוּ כָּל-בֵּית יִשְׂרָאֵל, אַחֲרֵי ה'" (שמואל א', פרק ו' 21, פרק ז' 1-2). סיפור זה קידש את המקום לנוצרים, ובתקופה הביזנטית הוקמה כנסייה על התל, אולם היא נהרסה בעת כיבוש הארץ בידי הפרסים בשנת 614. באמצע המאה ה-7 הוקמה הכנסייה מחדש, אך היא הייתה קטנה וצנועה מקודמתה, והיא נהרסה באופן סופי בראשית המאה ה-11 וקיומה נשכח. ב-1141 עבר השטח עליו שוכן כיום הכפר אבו גוש לידי ההוספיטלרים, ואלה הקימו כנסייה אחרת, כ-400 מטר ממזרח לכנסיית גבירתנו של ארון הברית. כנסייה זו הידועה כיום ככנסייה הצלבנית במנזר הבנדיקטיני באבו גוש, הייתה בשימוש עד 1187, ושוב מסוף המאה ה-14 עת הוקם בה המנזר. שרידים ראשונים של הכנסייה הביזנטית על תל גבעת יערים התגלו במאה ה-19, והכומר וחוקר המקרא האמריקאי, אדוארד רובינסון, חידש את המסורת לפיה התל מזוהה עם קריית יערים המקראית. הוויכוחים אודות הסוגיה נמשכו עד שהתגלו שרידים נוספים בתחילת המאה ה-20 ומאז קיימת הסכמה כי התל הוא ככל הנראה היישוב המקראי.
הכנסייה המודרנית הניצבת כיום על התל הוקמה על ידי האחות ז'וזפין רומב, חברת מסדר האחיות "יוסף הקדוש של ההתגלות". ז'וזפין רומב נולדה בשנת 1850 והגיעה לארץ ישראל בשנת 1869. היא התוודעה למשמעותו ההיסטורית של התל, בו נותרו שרידי מבנים עתיקים והוא כונה בפי תושבי הסביבה בכינוי "ג'בל מוקדס", היינו "ההר הקדוש". בשנת 1901 ביקרה האם הראשית העולמית של מסדר הנזירות בארץ, ולאחר שצפתה על הנוף מהתל, החליטה לרוכשו. היא הפקידה את המשימה בידיה של ז'וזפין. חלק מהשטח נרכש בשנת 1903 תמורת סכום של 20,732 פרנק צרפתי, יותר מפי ארבעה מהסכום שהוקצה לכך מלכתחילה, וסביב עובדה זו נרקמה מסורת בדבר נס שבמהלכו התרבו מטבעות הזהב. בשנת 1905 רכשה ז'וזפין את יתרת שטח הפסגה לאחר שאיכר מקומי חשף בה, בין היתר, שרידים של קיר חצי מעגלי ופסיפס. ב-17 במאי 1911 קידש הפטריארך של ירושלים את אבן הפינה למנזר, והקמת מבני המנזר ובית ההבראה החלה. הקמת המנזר נשלמה תוך שנה, אך בית ההבראה הושלם רק בשנת 1935 בשל קשיי מימון. מלחמת העולם הראשונה שפרצה ב-1914 הביאה לגירוש כל הנתינים הצרפתים מארץ ישראל, ועבודות הבניה פסקו. ז'וזפין שבה לארץ עם תום המלחמה והתמקדה בהקמת הכנסייה. ב-1919 היא הנהיגה תפילת מיסה שבועית על שרידי הכנסייה הביזנטית, וב-8 בינואר 1920 קודשה אבן הפינה למבנה החדש. הבנייה נמשכה כשלוש שנים ועלתה כמיליון פרנק שגויסו בצרפת מכספי תרומות. המבנה המודרני חופף לשרידי המבנה הביזנטי ההיסטורי, תוך שילוב קטעי פסיפס אותנטיים ברצפת הכנסייה ושילוב ממצאים עתיקים במבנה החדש. הכנסייה נחנכה ב-20 באוגוסט 1924 בידי הארכיבישוף של ירושלים, והוקדשה למרים, אם ישו הנמשלת בנצרות לארון הברית שנשא את ישוע המייצג את הברית החדשה. פסל המדונה והילד שעל גג המבנה נשלם והוצב במקומו בשנת 1931. הנזירה ז'וזפין נפטרה בשנת 1927 ונקברה תחילה בגן הכנסייה, אך לאחר מכן הועברו שרידיה אל החדר שמדרום לאפסיס.
במלחמת העצמאות שימש המנזר כבית חולים קדמי של חטיבת הראל,ואף הופעל בו חדר ניתוח , ללא מים וחשמל , בפיקודו של ד"ר יששכרי. מדי בוקר היו מגיעים פצועי והרוגי הקרבות מהלילה הקודם ולאחר מיון היו מטופלים ומנותחים. אחד הסיפורים המפורסמים , הינו הסיפור על מפקד הפלוגה הנערץ , ג"ימי , שנפל בקרב בבית שמש וגופתו הובאה למנזר . האב , הצייר שמי, הוזמן להפרד מבנו ,הוריד את השמיכה מהגופה וצייר את פני בנו המת. עם השנים חדל בית ההבראה לשמש לייעוד זה, וכיום הוא משמש כאכסניה לעולי רגל. בכנסייה נערכים קונצרטים על בסיס קבוע

מבנה משטרת אבו גוש האתר הינו שטח צבאי נטוש על צלע הר. השטח ממוקם בין קריית יערים הבנויה על כיפת ההר והכפר אבו גוש הנמצא על שיפוליו המזרחיים. המבנה המוקדם שנבנה באתר הוא מבנה הווילה אשר נבנה ככל הנראה ב 1912 ע"י משפחה מקומית אמידה שמכרה או השכירה את המבנה לאיש הקונסוליה הגרמנית. באתר נותרו שרידים של אלמנטים נופיים מתקופת הווילה – בורות מים וטרסות. מזמן הקמתו של המבנה ועד כיבוש הארץ ע"י הבריטים שימש האתר למגורים וחקלאות.
עם תחילת המנדט הפך האתר לבסיס משטרתי/צבאי. בשנת 1926 הוקם החלק הראשון של המחנה – מגדל מבוצר – כתחנת המשטרה של הכפר. בשנת 1941 במסגרת תוכנית חיזוק המשטרה בארץ הוקמו 65 מצודות טיגרט, ביניהן תחנת המשטרה של אבו גוש.  מצודות הטיגרט נבנו על ידי ממשלת ארץ ישראל המנדטורית ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל. בשנת 1948 כאשר הבריטים עזבו את הארץ, העבירו את מצודת אבו גוש לידי הפלמ"ח. המצודה שימשה את הפלמ"ח לאחסון, לוגיסטיקה ולמטרות שמירה. בשנות ה-80 של המאה ה-20' נעשה שימוש במבנה ע"י צה"ל לחיילי מילואים וכמחסן של ערכות אב"כ. בשנת 2006 קידם משרד הביטחון יוזמה להכשיר את המקום עבור פלוגה של מג"ב והגיעו אף דחפורים להתחיל את העבודות. כמו כן, הוכנה על ידי אדריכל תוכנית לשימור המבנה, אך תושבי אבו גוש וראש המועצה דאז, סלים ג'אבר, התנגדו בתוקף והיוזמה נשארה על הנייר. מאז ועד היום האתר נטוש ומוזנח. היום, האתר מתוכנן לשחזור, שיקום ושימור מלאים ועתיד להפוך להיות "בית העורף" אשר ישמש כמרכז חינוכי להתגוננות אזרחית ולמורשת. בין היתר מתוכננים במסגרת הפרויקט חללים ללימוד והדרכה אזרחית להתגוננות, אולם תערוכות וחללי תצוגה ,אמפיתיאטרון ,אודיטוריום, מסעדה, חניון ואזורי זיכרון ומורשת.

 

 

קרית יערים היא מועצה מקומית שהוקמה בשנת 1975 כשכונת מגורים דתית חרדית בשם "קריית טלז-סטון", וכך גדל הישוב עד שנהפך לרשות מקומית בשנת 1992. שטח הישוב הוא כ 500 דונם, בישוב כ 3,400 תושבים.

משמעות השם קרית יערים: מקור השם בתנ"ך. קרית יערים קרויה על שם של עיר המוזכרת בתנ"ך עיר מתקופת שמואל הנביא מובא בספר שמואל א פרק ו' פסוק כא וַיִּשְׁלְחוּ, מַלְאָכִים, אֶל-יוֹשְׁבֵי קִרְיַת-יְעָרִים, לֵאמֹר: הֵשִׁבוּ פְלִשְׁתִּים, אֶת-אֲרוֹן ד'–רְדוּ, הַעֲלוּ אֹתוֹ אֲלֵיכֶם. למקום הזה הובא ארון הברית שהוחזר משבי הפלשתים והוגלה לאשדוד. ארון הברית נשבה במלחמת הפלשתים עם בני ישראל. במשך הזמן הזה ניזוקו הפלשתים מקיומו של ארון הברית בתוכם ועל כן החליטו לשלוח את ארון ד' חזרה, הארון עבר דרך בית שמש אולם גם שם: "וַיַּךְ ד' בָּעָם שִׁבְעִים אִישׁ, חֲמִשִּׁים אֶלֶף אִישׁ.." ( שם כ') כנראה העיר היחידה שארון הברית יכל להישאר בה ללא גרימת נזק הייתה  קריית יערים בה היו שומרי מצוות ד'. ישנה מסורת מתקופת חורבן בית המקדש השני שקרית יערים של היום ממוקמת בקרבת קרית יערים בה חנה הארון.

משמעות השם קרית טלז-סטון: לפני קום המדינה אנשי הישוב הישן קנו את אדמת המקום באמצעות החברה לרכישת קרקעות בהרי יהודה על מנת להקים ישוב בשם קריית יערים התוכניות אושרו בתקופת המנדט אבל, המלחמה בשנת 48 גדעה את ביצוע תוכנית זו. לאחר שנים נקנו חלק מהקרקעות על ידי ישיבת טלז באמצעות תרומת נדבן יהודי בשם "ארווינג סטון" שתרם כסף לבניית הקריה. ולכן באותה תקופה נקרא המקום טלז-סטון: מקור השם, ישיבת טלז: על שמה של עיר בליטא שנקראה טלז והתפרסמה בזכות ישיבה חשובה שהייתה בה: "ישיבת טלז". הישיבה נחרבה במלחמת העולם השניה ע"י הנאצים. הישיבה הוקמה מחדש בארה"ב במדינת קליבלנד אוהיו ואמורה הייתה לעבור לטלזסטון וע"ש ארווינג סטון התורם של הכספים להקמת ישיבה זו. יש הסוברים שהשם "סטון" נובע מארוע מוקדם יותר. בתחום המועצה המקומית קרית יערים ישנה מצבת זיכרון לדוד (מיקי) מרכוס (22 בפברואר 1902 – 11 ביוני 1948) הנודע גם בשם מיקי סטון, סטון – מרכוס שהיה האלוף הראשון של צה"ל, היה במקורו קולונל יהודי בצבא ארצות הברית שהגיע לארץ ישראל במלחמת השחרור כאחד מאנשי מח"ל, לתרום מנסיונו הצבאי להקמת צה"ל צבא מאורגן ולא לוחמי גרילה. שעות מספר לפני תחילת ההפוגה הראשונה הוא נורה בשוגג ונהרג. במקום בו הוא נהרג, כנראה מאש זקיף צה"ל, הוקמה האנדרטה.

בית החלמה טלז-סטון קריית יערים: בתחום הרשות נמצא בית החלמה ליולדות, בית ההחלמה הוקם בבית דירות בשכונת בית וגן. בשנת 1989 עבר בית ההחלמה למשכנו הנוכחי בקרית יערים. קסמו הייחודי של המקום, הקרבה הפיזית לירושלים מחד והמרחק האורבאני מירושלים מאידך, האווירה הכפרית הפסטורלית השורה על הישוב ביחוד כשמדובר ביולדות להן מחכים בבית מספר ילדים, מסתבר שזה קלף מנצח הנותן כוחות חדשים לאם היהודית לגדל משפחה בריאה בכל המובנים. המקום ציורי ושקט, מרחבים פתוחים והמון ירוק בעיניים. בשטח בית ההחלמה גינה ענקית יפהפייה המקיפה את כל המבנה.

 

 

****

יציאה מאבו גוש ומעבר מתחת לכביש 1,
גלישה לעבר פאתי עין נקובה ולתוך עין רפאה,
טיפוס לרכס לעבר צובה 

 

עין נקובא הוא כפר ערבי הנמצא בתחום המועצה אזורית מטה יהודה.. היישוב הוקם בשנת 1962 על ידי פליטים מהכפר בית נקובא שתושביו עזבו אותו במלחמת העצמאות, ולא הורשו לחזור אליו לאחריה (על מקומו נבנה המושב בית נקופה). התושבים ישבו בקרבת היישוב עין ראפה ובשנת 1976 התפצל היישוב והוכר כיישוב בפני עצמו.

עין ראפה הוא כפר ערבי, הנמצא בתחום המועצה אזורית מטה יהודה בנחל כסלון מדרום לכביש 1 ואבו גוש מצפון לצובה. הכפר נקרא על שם המעיין "עין ראפה" הנמצא במרכזו. בדומה למעיין "עין לימון" (לַמוּר) הסמוך, גם מקורו של השם "ראפה" הוא צרפתי. תושבי הכפר מספרים שבאחת מקבוצות הנזירים שפקדו את המקום, היה כומר בשם "ראפה". הכומר אמר לתושבי הכפר, שאם יחפרו בנקודה מסוימת ימצאו נביעה. התושבים חפרו באותו המקום ומצאו את הנביעה, שנקראה מאז "עין ראפה" על שם אותו כומר. הכפר הוקם לאחר מלחמת העולם הראשונה על ידי שלושה אחים מהכפר סובא הסמוך. מייסד הכפר מוסא ברהום רכש חלקה מבני אבו גוש בנה את ביתו ובניו שבגרו, ובני בניו הוסיפו בתים מסביבו וכך צמח הישוב. במלחמת העצמאות הציעו בני הכפר לכרות ברית בין היהודים לערבים, אך התנגדות שכניהם הערבים מנעה זאת. בעקבות כך נאלצו לנטוש את בתיהם ועברו לאבו גוש. בתום המלחמה חזרו לבתיהם. כיום, כל  תושבי הכפר הינם בני משפחת מוסה ברהום.  בשנת 1949 תושבי הכפר קיבלו תעודות זהות ואזרחות ישראלית. בשנת 1962 בקשו נציגי התושבים לקדם את סלילת דרך הגישה לכפר.

 

 

****

בתוך קבוץ צובה ולאורך רכס צובה בואה מעוז ציון

 

פלמ"ח צובה הינו קיבוץ שיתופי, הנמצא בתחום שיפוטה של המועצה האזורית "מטה יהודה" ושייך לתנועה הקיבוצית המאוחדת (בעבר – הקיבוץ המאוחד). שם הקיבוץ מבטא את מורשת הפלמ"ח ואת מיקומו ההיסטורי של הישוב המקראי צוֹבה. הקיבוץ עלה לקרקע באוקטובר 1948 ומייסדיו היו יוצאי פלמ"ח מחטיבות "יפתח" ו"הנגב" – ילידי הארץ, ניצולי שואה ועולים מתורכיה. מאוחר יותר הצטרפו בוגרי חברות נוער עולה, חברים מקיבוץ "ארז" שעזבוהו עם הפילוג, וחברי גרעינים יוצאי תנועת הנוער המחנות העולים ואחרים. במהלך השנים נקלטו בקיבוץ בודדים ומשפחות, מהארץ ומחו"ל, ובני משק שבחרו להמשיך בדרך הוריהם.
הקיבוץ הוא קיבוץ שיתופי אשר הבעלות על הרכוש בו היא משותפת וחיי התושבים מבוססים על שוויון ושיתוף בהכנסות. זהו אחד הקיבוצים האחרונים בהם משכורות החברים והכנסות רבות נוספות נכנסות לקופת הקיבוץ, אשר מחלק מחדש את ההכנסות כדי לספק את השירותים הדרושים לכלל התושבים בצורה שוויונית. כיום מורכב הקיבוץ בעיקר מבני משק ממשיכים, משפחות שביקשו להצטרף אל הקיבוץ ועוד. אוכלוסיית הקיבוץ מונה : כ-300 חברים ומועמדים, כ-200 ילדים וגם חיילים (בני הקיבוץ) בנים במסלול עצמאות כלכלית ותלמידי אולפן.
הקיבוץ מספק את כל השירותים הדרושים לתושביו, ובכלל זה גם חדר אוכל כמתבקש מקיבוץ שיתופי. מלבד אלה יש במקום בריכה, מוסדות חינוך ואפילו מרפאת שיניים. מזה כ-30 שנה מתקיימת בקיבוץ מסגרת של אולפן, בו מתחנכים צעירים – תיירים ועולים חדשים – תוך שילוב של עבודה ולימודים. מאות צעירים רכשו כאן ידע בסיסי בשפה העברית ובהכרת הארץ.
כלכלת הקיבוץ: ענפי החקלאות של הקיבוץ: מטע- בו עצי פרי שונים, כרם יין וזית-שמן; לול – המייצר בעיקר פטימים; רפת – הפועלת בקיבוץ צרעה, במסגרת שותפות עם שני קיבוצים נוספים; ענף גידולי שדה בשפלה, גם הוא במסגרת שותפות אזורית; מוסך ותחנת דלק – המשרתים את רכבי הקיבוץ ומאות לקוחות בסביבתנו. כ-40% מחברי הקיבוץ עובדים בעבודת חוץ, חלקם במשרות בכירות במקומות עבודתם. כמנהג הקיבוץ השיתופי משכורותיהם מועברות במלואם לקיבוץ. בראשית שנות ה-80 הוקם המפעל התעשייתי "אורן" המייצר שמשות בטיחות מסוגים שונים, שמשות לארכיטקטורה ושמשות ממוגנות נגד ירי. מפעל "אורן" הוא הענף הגדול והמרכזי בקיבוץ. המפעל גדל והתפתח מאד בשנים האחרונות, הוקמה שלוחה בארצות הברית והשנה הולך ומוקם מפעל "אורן ב" האמור להכפיל את שטח הייצור. המפעל מעסיק חברי קיבוץ רבים ועשרות עובדים מיישובי האזור, מרביתם עולים חדשים. בשנים האחרונות תופס תאוצה תחום התיירות: "קיפצובה" – מרכז הבילוי המשפחתי הגדול והאיכותי באזור ירושלים. משנת 2000 פועל "מלון צובה" ובו 64 חדרים משפחתיים ומבנה מרכזי המאפשר קיום כנסים ואירועים שונים. יקב צובה – הוקם בשנת 2005 כיקב בוטיק המייצר 60,000 בקבוקים בשנה מענבי הכרמים של הקבוץ. חדר האוכל הישן שודרג ונבנה מחדש כאולם כנסים והסעדה ואולם לאירועים משפחתיים עד כ- 180 איש. הוא גם משמש לאירועי תרבות וחברה לחברי הקיבוץ וקבוצות תיירים. בשנת 2013, הוקם בצובה סניף חדש של גליתא – חוות השוקולד.

 

 

בתל צובה נמצאים שרידי מצודה צלבנית בלמונט (ההר היפה) שהיא חלק ממערך מצודות לאורך הדרך מירושלים למישור החוף. המקום מזוהה גם עם צובה המקראית ממנה הגיע אחד מנאמני דוד המלך יגאל בבן נתן. עד 1948 נמצא במקום הכפר הפלסטיני סובה שנכבש סופית בקרבות עשרת הימים ביולי שנה זו. מיד עם תום המלחמה הקימו חיילים משוחררים במקום את הקיבוץ פלמ"ח צובה.

 

****

דרך מעוז ציון, לגשר הראל ולנקודת ההתכנסות

 

 

סוף דבר

 

היה זה טיול בו כבר בדקות הראשונות התגבשה חבורה של רוכבים שלרובם הייתה זו פגישה ראשונה. תודה מגיעה לכולם על הסולידריות  והאווירה הטובה שהשרו.

הטיול נמשך כחמש שעות, הוא התחיל בשעה 06:00 מיד עם אור ראשון והסתיים בשעה 11:00. 

בתחילת הרכיבה היה קריר ונעים ולכן לא הרגשנו את הטיפוס הארוך והמתפתל. בקטעים האחרונים מזג האוויר היה חם אבל סביר!

הטיול היה באזור מעניין ופחות מוכר. נהינו מאוד מהטיפוס ארוך.

נחזור ונסכם את המסלול בו עברנו:
– התחלנו בשביל סובב מבשרת מעל נחל כסלון.
– גלשנו לנחל ורכבנו מעט במורד
– טיפסנו בין הכרמים לרכס החמישה.
– בהמשך רכבנו בתוך החורש עד הר אדר.
– ירדנו לעבר נחל הכפירה
– רכבנו על מחצית המדרון בין מעלה החמישה בראש הרכס ובין הכפר הפלסטיני קטנה. הנוף מהמם!
 – לא שבענו מתצפיות ועליות. העפלנו להר רפיד לתצפית מאופק לאופק לעבר הרי בנימין, שפלת יהודה ומישור החוף.
– הפסקה קצרה עשינו בחניון יער הצבא האדום בין נטף ומעלה החמישה.
– המשכנו והגענו לפאתי אבו גוש בסמוך למנזר קריית יערים, מצודת הטיגרט וקריית טלז- סטון.
– גלשנו במורד היישוב
– חצינו את כביש 1 במעבר תת קרקעי
– לעבר עין נקובה ומשם לעין ראפה.
– שהגענו לשם, התחיל להיות חם וקצרנו במסלול.
– טיפסנו בדרך התלולה (חלקה עלינו ברגל) לעבר צובה.
– עברנו דרך כרמי צובה בדרך שכולה תצפית פנורמית
– הגענו למעוז ציון 
– גלשנו לגשר הראל ולנקודת הכינוס

אין ספק היה זה מסלול מגוון ומעניין. שמחתי לתכנן אותו. 

תודה לשרון בן חיים שהוביל כמעט את כל המסלול. מראש קבענו שכך יהיה. ידעתי שמאחר והרכיבה שלי איטית לא אוכל לעמוד בקצב של החברים המטפסים בקלילות בעליה

תודה גם לגידי בשן שיזם שני שינויים בתכנון המקורי של המסלול וגם הוביל בקטעים אלה.

שמחתי שמסלול זה שתכננתי כולו או קטעים מסוימים, היו למרבית החברים חידוש. גם לי היו קטעים חדשים. שמחתי שלמדתי עוד משעול בחצר האחורית.

אני מאמין ומקווה שעוד אצא לתור ברכסים אלה בזמן הקרוב.