ביום שלישי (16/7/2016) ברגעי האור הראשונים יצאנו לטיול ממרכז עידן אופן לטיול אותו הוביל עידן הלל. טיול זה היה בסדרת הטיולים שיזמנו רז גורן ואני באמצע שבוע שמטרתם להמשיך את העמקת הכרת הארץ וידיעתה.

 

רז ואני כל שבוע מטיילים באזור אחר שיש לנו עניין בו. לטיולים אלה שאנחנו מתכננים, מצטרפים חברים ועמיתים. ישנם טיולים ששנינו וחברים נוספים מצטרפים לאיש מהמקום המכיר את מרחב מגוריו והוא מוביל אותנו במסלול שנקבע מראש. בעקבות טיולים אלה, החלה מסתמנת מגמה של היווצרות קבוצת "משוטטי אמצע השבוע במשעולים".

 

בטיול זה היינו חבורה של שמונה: עידן הלל (רבדים), יואב מלין ואריאל פלנר (יד בנימין), עמית ליננברג וחיים שמש (אשתאול), מוטי ארמלין (גילון) רז גורן (כפר יונה) ואני (מבשרת ציון).

 

מסלול הטיול והאזור הגאוגרפי

מסלול הטיול היה חופף בחלקיו לחמישה טיולים קודמים באזור, חוץ מהראשון הארבעה האחרים יצאו ממרכז עידן אופן וכולם הם:
1. יציאה מטל שחר לתפר בין השפלה הגבוהה ובין מישור החוף
2. בארץ פלשת, בין רבדים, כפר מנחם ותימורים,
3. רבדים בין מישור פלשת לשפלת יהודה
4. מרבדים מזרחה, בחיבור בין המישור והשפלה
5. ממזרח ומדרום לרבדים, בין שדות, מטעים, כרמים ומאגרי מים

 

זה היה מסלול הטיול. יצאנו מרבדים מזרחה ובהמשך דרומה. דרך גבעות כפר מנחם הגענו למרחב צפית שכולל את תחנת הכוח, הגן הלאומי, התל הארכיאולוגי ושמורת הגבעות. מרחק זה היה חצי מסלול. ההמשך החל עם חציית כביש 6, הלאה צפונה לנחל האלה. משם מערבה לאורך גדתו הדרומית עד מאגר תימורים. חזרנו לרבדים דרך כפר הרי"ף.

 

 

האזור הגאוגרפי בו טיילנו משתרע במזרח שולי מרזבת הסחף של שניים מחלקי מישור החוף הדרומי והם מישור חוף יהודה ומישור חוף פלשת ובמורדות המערביים של גבעות השפלה הנמוכה כמוצג בשלוש המפות להלן:

 

.

 

אזור הטיול נחשב היום מרכז הארץ, הוא נגיש ולאורכו עובר כביש חוצה ישראל (כביש 6).

 

 

בתקופת השנים הראשונות של המדינה ובמשך שני העשורים עד מלחמת ששת הימים, אזור הטיול נחשב אזור שוליים לא רחוק מהקו הירוק.

 

ההתיישבות היהודית באזור הטיול עד מלחמת העצמאות הייתה דלילה ביותר ובעצם נמצא בו רק קיבוץ כפר מנחם. במקום נמצאו מספר כפרים ערביים, כמוצג במפה למטה. הם נכבשו במלחמת העצמאות. במהלכה תושביהם עזבו / נמלטו / גורשו. אחריה כפרים אלה נהרסו כמעט עד היסוד ונותרו במקומם עיים בודדים, אם נותרו. בהצגת סיפור הטיול תהייה התייחסות אליהם

 

חמשת קטעי המסלול והמקומות לאורכו

התכנסנו במרכז עידן אופן בקיבוץ רבדים

קיבוץ רבדים שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. אוכלוסייתו מונה 620 נפש ומתוכם 320 חברים. קיבוץ רבדים הוקם לראשונה בפברואר 1947 בגוש עציון על קרקעות שנרכשו על ידי קק"ל מתושבי הכפר נחלין. המתיישבים הראשונים היו חברי גרעין "צבר" של השומר הצעיר. מאז תחילת מלחמת העצמאות ב-29 בנובמבר 1947 גוש עציון היה נתון במצור ע"י הלגיון הירדני ובעת זו תגברה את הקיבוץ קבוצת נערים שהגיעה מהכשרה בקיבוץ מענית שבין חבריה נמנו עולים מבולגריה וניצולי שואה מפליטי המחנות בפולין.  ב-14 במאי 1948 נפל גוש עציון בידי הלגיון הירדני וחברי הקיבוץ הוחזקו בשבי בעבר הירדן המזרחי עד 24 בפברואר 1949. חברות הקיבוץ שחזרו ארצה מיד אחרי נפילת הגוש החלו מיד בהכנות להקמת הקיבוץ בשנית. אחרי שהות קצרה בכפר מנחם הצטרפה אליהן קבוצה של חניכי תנועת השומר הצעיר יוצאי חטיבת הראל – פלמ"ח וב-28 בנובמבר 1948 עלו חברי רבדים שלא היו בשבי על הקרקע והתמקמו באתר הנטוש של בית חוות שנלר הגרמנית. חווה זו הייתה פעילה ככל הנראה עד מלחמת העולם השנייה והיוותה חלק מבית היתומים הסוריים שהקים בידי יוהאן לודוויג שנלר בירושלים בשנת 1860. חווה זו נמצאת בסמוך לכפר הערבי אל-חימה להלן כ-2.5 ק"מ מהאתר הנוכחי. מספר חודשים מאוחר יותר הצטרפו אליהם חבריהם מהשבי.

 

לרבדים הגענו עוד טרם עלות השחר והתחלנו להתארגן.

 

 

יצאנו ממרכז הרכיבה עידן אופן לעבר שער גדר הקיבוץ. רכבנו מכאן סביב הקיבוץ לכוון דרום מזרחה לעבר מתחם הלולים שעל גבעה. פנינו לדרך המקבילה למסילת הברזל ולכביש 6 בקטע  בין מחלף שורק ומחלף קריית גת (קטע 19) שנפתח לתנועה בשנת 2007 והתנועה בו אינה כרוכה בתשלום.

 

עלינו על הגשר מעל המסילה וכביש 6. לכיוון צפון מזרח יכולנו לראות את החורשה בה נמצאה החווה בה התמקמו ראשוני רבדים בשנת 1948 בסמוך לשרידי הכפר אל חיימה במפה למטה.

 

 

אלחַ'יְמָה היה כפר שנמצא בתקופת המנדט בתחום מחוז רמלה כ- 18.5 ק"מ מדרום לעיר רמלה. בזמן מלחמת העולם הראשונה עבר ממערב לכפר קו הרכבת שנבנה על ידי התורכים והגרמנים ממרכז הארץ לעבר באר-שבע שחדל לפעול בתקופת המנדט הבריטי. בשלהי המאה ה-19 תואר אל-ח'ימה ככפר הבנוי מלבני טיט, שבאר מצויה ממזרח לו, ובמסמכי ממשלת המנדט הוא הוגדר ככפר קטן שמספר תושביו היה 140 בשנת 1931 שהתגוררו ב-30 בתים בשני מקבצים מלבניים של בתי בוץ וקש ו-190 תושבים בשנת 1945. אדמות הכפר השתרעו על 5,150 דונם בהם גדלו דגנים וכללו גם שטחי שלחין של גידול ירקות ועצי פרי. כפר זה נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. כפר זה, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. לאחר המלחמה על אדמות הכפר לא נבנה כל ישוב ישראלי. קיבוץ רבדים שוכן מצפון למקום בו נמצא הכפר. כל שנותר מאל-ח'ימה הם שלושה תלים משרידי בתי הכפר ממזרח, ממערב ומדרום לאתר הכפר. במרכז התל המזרחי נמצאת באר נטושה. בריכת מים מלאכותית גדולה נמצאת כ-100 מטר מצפון-מזרח לאתר הכפר. כחצי קילומטר מצפון לבאר ניצבת אנדרטה לזכר חברי קיבוץ רבדים שהתיישבו בחווה בסוף שנת 1948 טרם המעבר למיקום הנוכחי.

 

 

 

זה המסלול בקטע הראשון של הטיול.

 

אחרי החצייה רכבנו בדרכים בין שדות הכותנה בין שני מאגרי המים. הראשון, המערבי נקרא "מאגר צובה" והוא אחד ממאגרי המים שמפעילה אגודת מי הרי יהודה 

 

אגודת מי הרי יהודה  הוקמה בשנת 1977 ומטרתה ניצול מי קולחין (ביוב) מטוהרים לשימוש חקלאי. הישובים החברים באגודת המים : נחשון, רמת רחל, צובה, מעלה החמישה, קרית ענבים, חולדה, משמר דוד, יסודות, רבדים, שורש, צרעה, הראל, כפר מנחם. מאז 1978 הוקמו שלושה עשר מאגרים מאזור חולדה ומשמר דוד בצפון ועד קריית גת בדרום. מקורות מי הקולחין הם מיי הביוב של ירושלים המוזרמים לנחל ממפעל לטיהור השפכים שהקימה עיריית ירושלים בשנת 2000 ונמצא במעלה הנחל. מים אלה זורמים באפיק הנחל עד אזור צרעה ויחד עם מי הגשמים הזורמים בחורף בו מועברים למאגרים ומשם מוזרמים לשדות, המטעים והכרמים בהתאם לצורך. להרחבה

 

 

שדות הכותנה המושקים במיי הקולחים במאגרים, כמו כל השטחים החקלאים שייכים לצבר – קמה.

צבר–קמה' – אגודת שיתופית הכוללת חמישה קיבוצים: רבדים, כפר מנחם (מועצה אזורית יואב), צובה, קרית ענבים, מעלה החמישה (מועצה אזורית מטה יהודה) אשר נוסדה בתחילת שנת 2000. יחסי בעלות הקיבוצים נקבעו על פי גודל משבצת הקרקע שהביא כל שותף כנדוניה. המטרה העיקרית לשמה נוסד שיתוף פעולה זה, הייתה ניצול היתרון לגודל על ידי הפעלת מערך אחד גדול והקצאת משאבים לבחינת כיווני התפתחות נוספים מעבר לבסיס המשותף של גידולי השדה. האגודה מעבדת שטחים בהיקף של כ- 24,000 דונם והבסיס הלוגיסטי ומשרדי האגודה נמצאים בקיבוץ רבדים. האגודה מעסיקה מספר עובדים קבועים אשר מרביתם הגדול חברי הקיבוצים החברים באגודה. כחלק מבחינת כיווני התפתחות ניטע ע"י האגודה כרם זיתים לשמן (למעלה מ-1,000 דונם) שהפך אותה לאחד מיצרני שמן הזית הגדולים בענף זה בארץ. כמו כן נטעה האגודה מטעי שקד ורימון בהיקף מאות דונם. האגודה שותפה בבית אריזה המשווק פירות מקולפים מצוננים ומוכנים לאכילה (גרגירי רימון, פומלה, סלטי פירות ועוד). בשדות האגודה כוללים גידולי שדה חד שנתיים וביניהם כותנה, חיטה לגרעינים, חיטה למספוא, תירס, חומוס חמניות אבטיחים ועוד.

 

 

בקטע מסוים נאלצנו לעקוף קטע בוץ שהצטבר על הדרך בגלל השקיה

 

המשכנו הלאה לעבר מאגר נחשון, שבטיול זה לא עלינו על הסוללה המקיפה אותו.

 

המשכנו דרומה וחלפנו על פני מתחם אתר מחזור דלילה 

אתר מחזור קומפוסט דלילה, החל לפעול בדצמבר 2002 בשותפות של קיבוץ נחשון וחברת שחם גבעת עדה. הוא הוקם בשדות נחשון בתחום המועצה האזורית מטה יהודה, הגובלים עם שטחי המועצה האזורית יואב והקיבוצים כפר מנחם ורבדים. האתר קלט בוצה (חומר מוצק ממאגרי ביוב), זבל אורגני מרפתות ופסולת אורגנית ביתית, וייצר מהם קומפוסט לשימושים חקלאיים. לדברי מנהלי האתר, הוא הוקם על פי הסטנדרטים הגבוהים ביותר למניעת מפגעים סביבתיים. לצורך הקמתו בעלי האתר קיבלו מהמועצה האזורית מטה יהודה היתר לעשר שנים לשימוש חורג בקרקע החקלאית. בעקבות טענות של תושבי רבדים וכפר מנחם על מפגעי ריח קשים העולים מהאתר, ומגיעים אליהם עם הרוחות המנשבות באזור, הם הקימו בתחילת שנת 2012 מטה מאבק. המאבק זכה לתמיכת המועצה האזורית יואב, והחל להתמקד בטענות כי לאתר אין את רישיונות התכנון והבנייה הדרושים מבחינה חוקית, וכי הוא פוגע באיכות החיים של התושבים, ומהווה מפגע בטיחותי ותחבורתי בשל המשאיות הכבדות המובילות את החומרים ממנו ואליו. בעלי אתר דלילה טענו כי ניתוח משטר הרוחות באזור העיד על כך, שמפגעי הריח לא הגיעו ממנו אלא מגורמים אחרים. ביולי 2012 פנה מטה המאבק לגורמים שונים ולבסוף נקבע שהאתר יחדל לפעול בשנת 2013. מקור והרחבה

 

המשכנו דרומה

 

הגענו לשולי כרם זיתים גדול. הייתה זו שעת הזריחה.

 

 

נכנסנו לתוך הכרם ורכבנו בו מכיוון צפון לכיוון דרום. בדרך חצינו את נחל אביקוס.

 

נחל אביקוס הוא יובל של נחל ברקאי שמגיע אליו לאחר שהצטרף לנחל חרובית ושלושתם יחד מתנקזים במורד המישור לנחל האלה שבאזור עד הלום ליד אשדוד מצטרף לנחל לכיש. במילים פשוטות, טיפת גשם היורדת בתוואי המסלול, אם היא לא מחלחלת בקרקע ומוצאת עצמה זורמת עם אחיותיה במורד הנחל, היא מגיעה לים התיכון בחוף אשדוד.

 

 

הגענו בהמשך הדרך לגבעה מיוערת בדלילות בו נמצאה בעשור הראשון של המדינה מעברת חרובית שמעט משרידיה נותרו בשטח וממזרח לה במרחק כ-1 בתוך יער חרובית נמצאים שרידי הכפר הערבי אִדְנִבָּה.

מעברת חרובית הוקמה בשנת 1955 ופורקה בשנת 1959 וסופית בשנת 1964. המקום היה  דגם כלאיים בין מעברה ליישוב ותושביו עבדו בעיקר בנטיעת יער קק"ל במקום בנוסף לייעור המנדטורי שכבר היה קיים כאן. במקום היו 150 בתים גדולים עם חצרות. עם פירוק המעברה העולים הועברו והקימו את מושב עוצם בחבל לכיש וחלקם עבר לקריית גת. מקור, הרחבות והפניות

אִדְנִבָּה הכפר שנמצא בתחום נפת רמלה, כ-20.5 ק"מ מדרום לרמלה. יתכן שהכפר נבנה על אתר של ישוב רומי בשם דאנובה; כך כינו גם הצלבנים את המקום. לפי עדויות בסוף המאה ה-16  חיו בכפר כ-200 תושבים. בשלהי המאה ה-19 תואר אִדְנִבָּה ככפר שבתיו בנויים מאבן ובוץ, מוקף בגדרות צבר, עם מטע תאנים בדרומו. במחצית שנות ה-40, שנים בודדות לפני מלחמת העצמאות חי בכפר כ-350 תושבים, כולם מוסלמים, ב-87 בתים שנבנו בצפיפות. באותה עת השתרעו אדמות הכפר על 8,100 דונם, מתוכם כ-1,080 שנרכשו בידי יהודים. רוב תושבי הכפר התפרנסו מחקלאות (בעיקר גידול דגנים, אך גם זיתים) ומגידול בעלי חיים. כפר זה, כמו הקודם ואלה שיוצגו בהמשך, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. על אדמות הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. קיבוץ כפר מנחם, להלן, שהוקם ב-1937, שוכן כשני ק"מ מדרום-מערב לאתר הכפר. כאמור, המעברה חרובית הוקמה בתחילת שנות ה-1950 קילומטר אחד ממערב לאתר הכפר וננטשה מאוחר יותר. אתר הכפר והאדמות הסובבות אותו הפכו לכרי מרעה וחורשות. שטח נרחב יושר על-ידי בולדוזרים. קירות הרוסים ושרידים של בתי-אבן מצויים במספר מקומות באתר הכפר. מערות טבעיות, שבפתחן נבנו כניסות מקומרות, מצויות בקצה המערבי של האתר.

 

המשכנו ויצאנו מתחומי הכרם. הגענו לכביש 383 

כביש 383 הוא כביש רוחב (ממערב למזרח) המקשר בין כביש 3 בצומת שערי אברהם לכביש 38 באזור מושב זכריה. הכביש מתחיל בגובה 60 מטר מעל גובה פני הים ומסתיים בעמק האלה בגובה 260 מטר. לאורך הכביש נמצאים היישובים כפר הרי"ף, כפר מנחם, תירוש, גפן ושדות מיכה וכן יער חרובית ופארק בריטניה. הכביש עובר בגשר עילי מעל כביש 6 ומסילת הרכבת לבאר שבע. ביוני 1996 התרחש בכביש זה פיגוע ירי בו נרצחו בני הזוג ירון ואפי אונגר, ותינוקם ניצל ללא פגע. במקום הרצח הוצבה אנדרטה לזכר השניים. בעקבות תאונות רבות שקרו לאורך הכביש, שוליו הצרים והעובדה שנפח התנועה בו גדל יצאו ביולי 2016 תושבי האזור במאבק להרחבת הכביש.

 

רכבנו בשולי הכביש מצפון לאפיק נחל חרובית לכוון מזרח מאות מטרים עד צומת הכניסה ליער חרובית.

נחל חרובית הוא יובל של נחל ברקאי וראשיתו בגבעות בהן משתרע יער חרובית. כאמור טרם הצטרפותו לנחל ברקאי מצטרף אליו נחל אביקוס.

 

לאחר חציית הכביש החל הקטע השני של המסלול. יער חרובית בו ישנם מספר דרכים ושבילים צרים לא נכלל במסלול טיול זה. רכבנו על הכביש החוצה את יער חרובית ובצד המערבי של היער.

 

 

כאמור, בצומת הכניסה ליער חרובית פנינו דרומה בכביש שמוביל לתחנת הכוח צפית. רכבנו על הכביש קצת למעלה מקילומטר, ירדנו מערבה ורכבנו בתוך החורש.

 

 

בגלל המצאות גדרות בקר רבות (מחושמלות) החלטנו בגלל הרצון לא להתעכב ולהיכנס לשעות החמות, לוותר על הרכיבה בשטח. חזרנו לרכוב בכביש עוד כמה מאות מטרים. הגענו לצומת דרך עפר ובה רכבנו מערבה. אחרי טיפוס קל הגענו הביאה אותנו לתצפית חדשה יחסית של קק"ל שכאמור, נמצאת בצד חלקת היער שממערב לגוש העיקרי של יער חרובית. תצפית זו נמצאת על ראש גבעה בה משתרעת חורבת דמדומית (ח'ירבת דמדם), שבה נותרו חציבות קדומות ועצי בוסתן מעטים.

 

 

המצפור נקרא על שם סא"ל דוד קרון, ממקימי כפר מנחם, מייסדה של יחידת מודיעין 10 ואיש המוסד. האתר משמש גם אתר הנצחה לחללי היחידה.

דוד קרון נולד בשנת 1915 בגרודנו (כיום בשטח בלארוס) בשנת 1931 הצטרף למקווה ישראל וגויס להגנה. בהמשך הצטרף לגרעין קיבוץ כרית (לימים כפר מנחם) שהתיישב בתחילה ליד רמתיים. בינואר 1936, חש צורך להצטרף לשורות המתנדבים במלחמת האזרחים בספרד. הוא הצטרף לחטיבה הפולנית מס' 13, ושירת בפלוגת הקשר. עם שובו ארצה מהמלחמה עם אשתו היה בין עשרת חברי גרעין השומר הצעיר שהקימו בשנת 1939 את קיבוץ כפר מנחם.
קרון גויס לש"י על ידי עזרא דנין, ומונה להיות קצין הש"י באזור הנגב והקים רשת של סוכנים ומודיעים מקרב הבדואים באזור. הרשת שימשה אותו רבות בתקופת מלחמת העצמאות להשגת ידיעות חיוניות.  עם פרוץ המלחמה הצטרף קרון למחלקת המודיעין באגף המטה. ביוני 1948 היה קרון מעורב בפרשת משפטו והוצאתו להורג של סרן מאיר טוביאנסקי באשמת בגידה, אשמה שהתבררה אחר כך כאשמת שווא.
בספטמבר 1948 עם  פירוק מחלקת המודיעין באגף המבצעים והעברת קציניה לשירות המודיעין ש"מ/1 המשיך והנחה את קציני מודיעין מרחביים שהפכו במרץ 1949 להיות "קצינים לתפקידים מיוחדים" (קת"מים). וקרון מונה לפקד על יחידת מודיעין/קת"ם, שכונתה גם "מודיעין 10", שמספרה היה 154, לימים יחידה 504. הוא ארגן מחדש את הפריסה המרחבית של היחידה שחפפה לפריסת הקמ"נים המרחביים בזמן מלחמת העצמאות, בנוסף הקים שלושה סניפים שהפעילו את רשתות הסוכנים מעבר לגבול. בדצמבר 1949 השתחרר קרון מצה"ל ושב לקיבוץ.
בשנת 1956 גוייס למוסד על מנת להשתתף במאמצי הקמת "ברית הפריפריה" שהגה דוד בן-גוריון – הברית עם איראן, טורקיה ואתיופיה. תפקידו של קרון היה להקים את הבסיס הראשוני באתיופיה. בהמשך פעל במאמץ המודיעיני המיוחד שנערך כדי להשיג מידע על המשמעויות הפוליטיות והצבאיות של עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית. הוא נשלח לפריז ועבד שם במשך שבעה חודשים כמרכז פעילות האיסוף. הוא שב ארצה ערב מבצע קדש ומונה לפקד על צוות של חוקרי שבויים בפיקוד הדרום. בתום המלחמה חזר קרון לעסוק במשימה לה נשלח מלכתחילה – הקמת ראש-הגשר באתיופיה. בסוף שנת 1959 חזר קרון ארצה ושב לקיבוץ' נבחר לתפקיד מרכז המשק ולאחר שנתיים בתפקיד זה התנדב במשך כחצי שנה לעבודת תורנות בחדר האוכל.
בשנת 1963 הוא נקרא שוב לשירות במוסד. בראשית שנת 1966 נסע לטהראן לעמוד שם בראש תחנת המוסד, שעסקה בהגנה על היהודים במדינה ובקשרים עם שירותי המודיעין האיראניים.  vפעילות באיראן כללה גם את הקשר עם מנהיגי המורדים הכורדים בעיראק, ובראשם מולה מוסטפא ברזאני. בסוף שנת 1969 חזר קרון ארצה ומונה לעמוד בראש המחלקה במוסד האחראית על קשרים עם מדינות שאין להן קשרים דיפלומטיים עם מדינת ישראל. לכורדיסטן חזר רק בספטמבר 1974, עת התנהלה לחימה עזה בין הכורדים לעיראקים. לאחר הנסיעה לכורדיסטן שב קרון באוקטובר 1974 לקיבוץ, ועבד במפעל המתכת. הוא גם ריכז את ועדת המתנדבים.
קרון פרש רשמית מהמוסד בינואר 1976 (אם כי שמר על קשר עם הארגון שנים רבות לאחר מכן). את שארית חייו בילה בקיבוץ. בשנת 2000 זכה קרון בפרס על מפעל חיים מטעם עמותת "מודיעין 10" והמרכז למורשת המודיעין (מל"מ). קרון נפטר בשנת 2001 בכפר מנחם. מקור והרחבה

 

 

מרפסת התצפית משקיפה על קיבוץ כפר מנחם ועל מרחבי מישור החוף מאשקלון ועד ראשון לציון. חבל חבל שהכבלים של החשמל מסתירים את התצפית.

 

 

כפר מנחם קיבוץ שייך לתנועת הקיבוץ הארצי מייסוד השומר הצעיר ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב, ואוכלוסייתו מונה היום קרוב ל-1,000 נפש (כולל שטח ההרחבה). הקיבוץ הוקם על אדמות שנקנו מתושבי הכפר הערבי איד'ניבה והיו ממוקמות במובלעת בתוך שטחו. לראשונה המקום הוקם בשנת 1935 כמושב "ארגון מנחם" על ידי קבוצת פועלים שהתארגנה ברחובות  ונקראה "ארגון מנחם" על שם מנחם אוסישקין. עם פרוץ מאורעות 1936 המקום נעזב ונהרס בידי הערבים. ביום 28 ביולי 1937 הוקם מחדש המושב במסגרת יישובי חומה ומגדל" אך לא החזיק מעמד. בשנת 1939 המוסדות המיישבים הוציאו את חברי "ארגון מנחם"  ביום 31 באוקטובר ש.ז. הקימו את מושב כפר ורבורג. למקום ששמו שונה לכפר מנחם, עלו לקרקע ב-6 בדצמבר ש.ז. חברי גרעין "קיבוץ כרית" (חלוצים חברי ארגון השומר הצעיר מארצות הברית ונמצאו בהכשרה במושבה כפר הדר, ליד רמתיים) והקימו יחד עם בני הארץ את הקיבוץ. בסוף שנת 1940 הם עברו מהאתר "חומה ומגדל" והקימו מדרום לו על גבעה סמוכה את ישוב הקבע. לאחר מלחמת העצמאות התרחב הקיבוץ על כ- 9,000 דונם מאדמות הכפר הערבי אדניבה שתושביו נמלטו ממנו במהלך המלחמה. היום בצמוד לכפר מנחם נמצא בית הספר העל יסודי האזורי של המועצה האזורית יואב "צפית". בכפר נמצא גם "מוזיאון השפלה" ובו אוסף ארכיאולוגי מהממצאים באזור, תערוכות מתחלפות ומרכז חינוכי ולידו שחזור חומה ומגדל במקום שבו נוסד הקיבוץ. המקור כל מקום ואתר בארץ ישראל בהוצאת משרד הביטחון, ההוצאה לאור, מהדורת 2001 להרחבה ראו אתר הקיבוץ וגם באתר המועצה האזורית יואב.

 

 

 

 

לאחר ביקור במצפור ירדנו בדרך הצמודה ליד תחנת הכוח הפרטית המונעת בגז ואחריה המשכנו ליד תחנת הכוח צפית של חברת החשמל.

 

 

המשכנו במורד הדרך לעבר ערוץ נחל האלה

 

 

נחל האלה מנקז את מורדות הר חברון, הדום ההר חברון, גבעות השפלה ומישור חוף פלשת עד הים. הוא קרוי על שם עמק האלה בתחומו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-50 ק"מ והוא יחד עם נחל גוברין ונחל ברקאי מהווים את שולשה היובלים העיקריים של נחל לכיש.

 

 

תחילתו של נחל האלה היא ממערב לקו פרשת המים במספר יובלים המנקזים את אזור בית אומר וחלחול בין גוש עציון וחברון המתחברים מצפון מערב לעיירות נובא וחרס. מנקודת המעבר בין ההר לשפלה זורם הנחל בכיוון כללי צפון-מערב, דרך עמק האלה מעט ממערב לקיבוץ נתיב הל"ה מתחברים אליו  נחל עציונה ונחל סנסן המנקזים את המורדות הצפון מערביים של הרי חברון מגוש עציון, ביתר עילית, חוסן וצור הדסה. בסמוך לתל עזקה מתחבר אליו  נחל חכליל המנקז את אזור גבעות נחושה תל עזקה ובאזור שדות מיכה מתחבר אליו נחל מיכה; ממזרח לתל צפית מתחבר אליו נחל לוזית המנקז את רמת אבישור וגבעות לוזית שאליו הצטרף נחל בלען היורד מכיוון בית ניר; וממערב לתל צפית מתנקז אליו נחל צפיתה; במישור החוף ממערב לכביש 6 ומסילת הברזל מתנקז אליו נחל ברקוס.
בהמשך דרכו עובר הנחל מעט מצפון לקריית מלאכי ומדרום לבסיס חצור ובסמוך למאגר חצור מתחבר אליו נחל ברקאי המנקז את אזור גבעות חרובית וכפר מנחם והמישור בין חפץ חיים וצומת ראם. נחל האלה מתחבר לנחל לכיש בסמוך לגשר עד הלום ונשפך לים מצפון לאשדוד.

 

 

לאחר חציית אפיק נחל האלה התחיל הקטע השלישי של המסלול. חצינו את ערוץ נחל האלה ורכבנו בדרך מקבילה לו מדרום וממול ראינו את תל צפית.

 

 

העליה לביקור בתל צפית שהוא חלק מהגן הלאומי תל צפית לא נכללה בטיול זה. אליו נגיע בהזדמנות קרובה לסיור יסודי.

הגן הלאומי כולל את תל צפית (נ"ג 213), ושטחי גבעות מסביבו, ואת אפיק נחל האלה צפונית לתל. התל מתנשא לגובה כ- 100 מ' מעל סביבתו, וממנו נשקפת תצפית מרשימה לכל האזור. בחלקו הצפוני והמערבי של התל נמצאים מצוקי קירטון לבנים ומרשימים, בחלקם חצובות מערות. בתל נמצאים שרידי עתיקות מתקופות רבות, עד 1948. חפירות ראשונות באתר נערכו ע"י החוקרים הבריטים בליס ומקאליסטר בשנת 1899, אולם הופסקו לאחר כשבועיים בלבד. החל משנת 1996 מתבצע פרויקט חפירות שיטתי בתל, ע"י חוקרים מאוניברסיטת בר-אילן. פרויקט זה אישש את זיהוי התל עם גת הפלישתית (ממנה בא גליית לקרב עם דוד בעמק האלה). גת היתה הגדולה והחשובה בין חמש ערי הפלשתים בדרום מישור החוף ובשפלה (האחרות הן עקרון (תל מקנה), אשדוד, אשקלון ועזה). במאות העשירית והתשיעית לפני הספירה, הייתה גת העיר הגדולה ביותר בארץ ישראל. העיר גת נכבשה על ידי הארמים. בחורבות העיר עצמה, המשתרעת על פני כ- 500 דונם, נמצאו הריסות בתים שהופלו בשלמותם, במאה ה- 9 לפנה"ס. העיר מעולם לא התאוששה מחורבן זה, ואחריו חלה ירידה דרסטית בהיקף היישוב במקום. לאחר חורבן העיר, חודש היישוב בהשפעה חזקה של ממלכת יהודה וככל הנראה העיר עברה לידי ממלכת יהודה עד לחורבן נוסף שנגרם ע"י סנחריב מלך אשור. יישוב בתל נמשך גם בתקופה הפרסית, ולאחר מכן הועתק לח'רבת סאפייה הנמצאת כק"מ ממזרח לתל. המקום מופיע על מפת מידבא מהמאה השישית לפנה"ס בשם סֿפִיתָא. בתקופה הצלבנית הוקם באתר בשנת 1142 מבצר צלבני – "בלנש גרד" ("המשמר הלבן"), המבצר נכבש בידי צלאח א-דין בשנת 1187 ונהרס.

עד קיץ 1948 ישב על הגבעה הכפר הערבי  תל אלסֿאפי. כמה שנים קודם למלחמת העצמאות חיו בכפר שצורתו ככוכב 1,290 תושבים, מוסלמים כולם, ואדמות הכפר השתרעו על 28,925 דונם. היו בכפר ככר-שוק, מסגד ואתר תפילה. מים לשימוש ביתי נשאבו מבאר. חקלאות-בעל היוותה את מקור הקיום העיקרי לתושבי הכפר, שהתפרנסו גם מגידול בעלי-חיים, בעיקר גידול עזים וכבשים. התושבים גידלו דגנים, ירקות ופירות כגון ענבים, תאנים, שקדים וזיתים.  כפר זה, כמו השניים הקודמים ואלה שיוצגו בהמשך, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. ההערכה היא שכיבוש הכפר ערער כליל את המורל של תושבי הכפרים הסמוכים.  על אדמות-הכפר לא נבנו ישובים ישראלים. באתר-הכפר גדלים פרא שיחים קוצניים, שיחי-צבר, דקלים ועצי זית. מצויים בו שרידי-באר וקירות-אבן מטים לנפול של בריכה. באדמה שמסביב נטעו חקלאים ישראלים עצי-הדר, חמניות ודגנים. כמה אוהלים של בדווים מוקמים בסמוך מעת לעת

 

 

פנינו לעבר תל צפית ועצרנו להתייעצות.

 

החלטנו לטפס במדרון המערבי של תל צפית.

כמו שאמר לנו עידן העלינו דופק בעליה.

 

 

הגענו לאוכף, כאמור, לא המשכנו לטפס לתל והתחלנו לגלוש כלפי מטה.

 

זה היה המסלול בקטע השלישי שחלקו תואר עד כה והמשכו יוצג להלן.

 

כמוצג במפה לאחר הירידה דרומה מתל צפית חצינו את הדרך המגיעה ממזרח מכיוון לוזית (מסומנת שחור). חצינו את נחל צפיתה. והתחלנו לטפס בכיוון דרום לעבר הגבעות בין שדות הבעל  ממזרח לשמורת גבעות צפית. אלה המראות במעלה הדרך.

 

בקצה הירידה פנינו מערבה וטיפסנו אל עבר הגבעה בה נמצאה הזולה

עצרנו להפסקה.

 

 

הזולה השייכת לחווה נמצאת במקום בו יש באר המסומנת במפה באר ברקוס. במקום היה עד מלחמת העצמאות הכפר הערבי ברקוסיא. החוה נבנתה בין עייו והכרמים נטועים על השטח שהיה שייך לו. ובסמוך לו נמצא הכפר בלעין.

 

 

בַּרקּוּסיַא הכפר שכן על גבעה שהשתפלה לכיוון צפון-מערב במורדות המערביים של השפלה הנמוכה מול הרי-חברון, 31 ק"מ מצפון-מערב לחברון. בסוף המאה ה-19 היה זה כפר בינוני עם בתי אבן ובוץ. בסוף תקופת המנדט עברה אחת החמולות של הכפר קילומטר אחד דרומה והכפר התפשט לכיוון זה. היו בכפר מספר חנויות קטנות ומסגד קטן, וילדיו למדו בבית-הספר בכפר תל אל-סֿאפי שמצפון-מערב. ממערב לכפר היתה באר שסיפקה מי-שתייה לכפר מאז סוף המאה ה-19. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-330; אדמות-הכפר השתרעו באותה עת על 3,216 דונם. כלכלת-הכפר התבססה על חקלאות בעל, עם דגנים כגידול העיקרי. כמו כן טיפחו התושבים עצי-פרי וגידלו כבשים ועזים. כפר זה, כמו הקודמים שעברנו, נכבש בקרבות עשרת הימים ביולי 1948 על ידי יחידה מחטיבת גבעתי (חט' 5) במהלך מבצע "מוות לפולש" (נקרא גם מבצע אנ-פר) שמטרתו הייתה להסיר את המצור של הצבא המצרי על הנגב. גם הוא, כמו הכפרים האחרים, נכבש כמהלך משלים למבצע שנועד להרחיב את האחיזה הטריטוריאלית הישראלית במרחב שבין גבעות השפלה הנמוכה מול הר חברון ובין החלק המזרחי של מישור החוף. תושביו נמלטו מזרחה, לעבר הרי חברון. על אדמות-הכפר לא הוקמו ישובים ישראלים. באתר הכפר לא נותר אף בית, וגדלים בו שיחי צבר ומגוון עצים, כולל דקלים. ניתן להבחין בכמה קברים מבין שיחי חלמית וצמחים אחרים, וכן בשרידי באר. האתר משמש כשטח-מרעה וכרם זייתים.

 

בִּעְלִין הכפר שכן מבודד על גבעת גיר. בסוף המאה ה-19 היה בעלין כפר קטן, בנוי מאבן ולבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות התגוררו במקום 180 תושבים.  אדמות הכפר בעלין השתרעו באותה עת על 8,030 דונם, מהם 294 אשר נרכשו בידי יהודים. היו בכפר שתי בארות, בית ספר שנוסד ב-1937, וכמה חנויות. אתר מקודש לזכר שיח' יעקוב שכן ממזרח לכפר. חלק מאדמות הכפר שימשו לרעיית עזים וכבשים, אך רובן הוקדשו לחקלאות בעל. התושבים גידלו דגנים ופירות, כולל ענבים, תאנים ושקדים. כמו כן, הפיקו התושבים מוצרי חלב וצמר.  בעלין היה אחד מ-16 כפרים אשר נכבשו ביולי 1948 במבצע אנפר כמפורט לעייל  וכמו שאר תושבי הפרים, תושביו ברחו לעבר חברון. יישובים ישראליים לא הוקמו על אדמות הכפר, אם כי תושבי קדמה, שהוקם ב-1946 מצפון-מערב לכפר, משתמשים כיום בחלק מאדמותיו. כל שנותר מהכפר הוא עיי חורבות ממספר בתים. אתר הכפר מגודר בגדר תיל, וגדלים בו עשבי בר, קוצים, כמה עצים ושיחי צבר. חלק מהאדמה שמסביב נטועה בעצי מנגו וענבים, וחלק אחר ממנה משמש למרעה.

 

לפני שעזבנו את המקום המשכנו להתענג על מראות נוף הכרמים שמסביב.

 

 

באזור הטיול בכלל ובאזור בו חנינו בפרט, התרחש אחד מאירועי הלחימה במלחמת העולם ה-I בארץ ישראל. ולעניין זה נאיר כי תקופה זו בכלל היא די עלומה בתולדות הארץ והאירועים באזור זה הם מאלו המוכרים הרבה פחות מאזורים אחרים.  להלן נרחיב על כך ממידע שהעביר לי ערן תירוש, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם ה-I בישראל.

רקע כללי להתרחשות: ב-31 אוקטובר 1917 הבקיע חיל המשלוח המצרי (הצבא רב לאומי של בעלות הברית, בפיקוד אלנבי) את קו החזית העות'מאני בבאר שבע.  התורכים נסוגו מעט ונערכו בקו הגנה לרוחב הארץ מצפון לבאר שבע באזור יובלי נחל גרר, מתל חויילפה (להב של ימינו) במזרח  דרך תל שריעה (תל שרע הסמוך לשובל) ותל אבו הוריירה (סמוך לתדהר), בואכה עזה במערב. בקו זה הם בלמו את התקדמות חיל המשלוח המצרי בשבוע נוסף. ב-6-7 cנובמבר 1917 הבקיעו גייסותיו של אלנבי קו זה והחל שלב לחימה המכונה "מרדף פלשת".
התורכים נסוגו שוב ויצרו קו הגנה מאולתר חדש לרוחב הארץ, במעין קשת רחבה שהקצה הצפון-מערבי שלה מוקם על גבעות קוביבה זרנוגה (מערב רחובות), ומשם דרך רכס מע'אר, קטרה, גדרה בואכה מסמייה וקסטינה ומשם מזרחה דרך נחל האלה לכיוון תל א-ספי והלאה לבית גוברין. ההיערכות בקו הגנה זה נועדה להגן על הנכס האסטרטגי התורכי במרכז הארץ והוא "תחנת צומת ואדי צראר" (נחל שורק) בו נמצא מפגש מסילות הברזל, האחת בקו מערב – מזרח: המסילה בין יפו וירושלים (שנבנתה בסוף ה-90 של המאה ה-19. הקטע בין יפו ללוד פורק בשלב זה) ובין המסילה הצבאית בקו צפון – דרום: מטול כרם לעבר באר שבע והלאה לקדמת סיני (שנבנתה בימי המלחמה בשנת 1915).

באזור הטיול מדובר על אירועים שהתרחשו סביב ה-12 בנובמבר 1917. מרבית צבא אלנבי התקדם צפונה לכיוון מערב מישור החוף ונערך לקראת הקרבות להבקעת הקו התורכי על מנת להשתלט על תחנת הצומת ולהתקדם ולהגיע לכביש יפו – ירושלים. על-אף שהיה ברור שהצבא העות'מאני (בפיקוד גרמני – אריך פון פאלקנהיין) יבצע התקפת-נגד בגזרה זו, החליט אלנבי כי יהיה בכוחה של דיביזיה בודדת, הדיביזיה האוסטרלית הרכובה, לבלום את התקפת-הנגד הצפויה. דיביזיה זו הורכבה משלוש בריגאדות (חטיבות): בריגאדת פק"א (פרשים קלים אוסטרלים) מס' 3, בריגאדת פק"א מס' 4 והבריגאדה הרכובה 5 (חטיבה אנגלית של פרשי יאומנרי).
ב-12 בנובמבר ניחתה התקפת הנגד. תל א-ספי (שהוחזק לזמן קצר ע"י פטרול אוסטרלי) פונה וכוחות הדיביזיה האוסטרלית נסוגו מעט לאחור, לסביבת הכפר בעלין. מרבית הלחימה נפלה בחלקה של הבריגאדה הרכובה 5, אשר נסוגה שוב לאחור, אל עבר ברקוסיה והתייצבה לצד בריגאדת פק"א 3, שאף היא הייתה תחת מתקפה כבדה. הלחימה לוותה בגילויי אומץ וגבורה רבים. בהמשך נסוגו הכוחות שוב, אל סביבת הכפר סומייל (ליד נחלה). בשלב זה עצרו העות'מאנים את התקדמותם ובמהלך יום המחרת נסוגו. צפון-מערב משדה הלחימה העיקרי, נפרסה בריגאדת פק"א 4, פחות או יותר לאורך גדות נחל האלה, עד אזור תימורים, באזור בו היה חלק האחרון של המסלול שיוצג בהמשך. גם בריגאדה זו הייתה מעורבת בלחימה, אם כי בהיקף ועוצמה קטנים יותר.

 

 

 

כל דבר טוב מסתיים. כך גם ההפסקה. התארגנו ויצאנו לדרך. כאן החל הקטע הרביעי של המסלול. מהזולה פנינו מערבה וגלשנו ממורדות הגבעות חזרה למישור החוף.

 

 

חצינו שוב את כביש 6 והפעם מכיוון מזרח אל מערב

 

 

לאחר חציית כביש 6, פנינו צפונה ורכבנו במורד הדרך הצמודה אליו לעבר נחל האלה. חשבתי שקטע זה יהיה משמעם. אבל לא כך היה. תענוג היה לרכב במהירות ולהטמיע את כל המראות.

 

זה היה המסלול בקטע הרביעי.

 

 

הגענו לנחל האלה. פנינו מערבה והתחלנו לרכב בדרך בגדה הדרומית שלנו. עברנו מתחת לגשר מסילת הברזל.

 

בדרכנו מערבה ממול ומצפון מעבר לנחל האלה ראינו את הכפר אל -עזי.

 

הכפר אל עזי הוא כפר מוסלמי הנכלל בשטח המועצה האזורית יואב. באתר המועצה האזורית מצוין שכל תושבי הכפר, כ-140 נפש, הם בני משפחה מורחבת אחת – משפחת אל עזי. מתפרנסים בעיקר מחקלאות וגידול צאן ובקר ומעסק : חלפי אל עזי, חלקי חילוף לרכב . משפחת אל עזי ירדה מהר חברון לפני כ-300 שנה, המשפחה צברה רכוש, בעיקר אדמות . את האדמות קבלה המשפחה מהסולטאן התורכי. בני המשפחה ישבו בעיקר בבית ג'וברין ובמסמייה. לאחר עשרות שנות מגורים באזור, ואחרי מאבק קשה של המועצה האזורית יואב, הוכר אל עזי כיישוב ישראלי בשנת 2001.
לכפר אל עזי יש היסטוריה מעניינת ביותר. הוא תופעה גאוגרפית יישובית ופוליטית יוצאת  דופן. זה הכפר הערבי היחיד שנותר במישור החוף הדרומי לאחר מלחמת העצמאות. השאלה היא מדוע? יש לכך סיבה מוצקה. הכפר קיים בזכותו של דוד קרון איש כפר מנחם. וזה הסיפור אותו למדתי בין היתר ממנחם הופנוג, עמית  וידיד פרופ, משפטן מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים שחקר את נושא קליטה ושיקום של סייעני מערכת הביטחון בישראל. בשנת 1938 כאשר עלה קיבוץ כפר מנחם על הקרקע, קשר חבר הקיבוץ דוד קרון, קשר עם איסמעיל אל-עזי שלמשפחתו היו אדמות באזור בבית ג'וברין, בעג'ור ותל א-אספי. כאמור, מאוחר גוייס דוד קרון לש"י, ואיסמעיל אל עזי הפך למודיע וסייען ברכישת קרקעות למוסדות הישוב היהודי. בתחילת מלחמת העצמאות המשפחה של אל עזי נדרשה להתפנות ממקומה ליפו. את מטלטליו הביא קודם לכן אל עזי אל כפר מנחם לחבריו שישמרו אליה. בזמן ההפוגה הראשונה פגש דוד קרון את איסמעיל אל עזי ביפו והקשר חודש. בהשתדלותו של דוד קרון שהפך לימים למייסד יחידה 504 ובכיר במוסד, הורשה איסמעיל אל עזי להשיב את משפחתו לארץ והושבו לו אדמות המשפחה המצויות ליד כפר מנחם. נבנו בתים ספורים בשני מתחמים אל עזי וחרבת טרטור כאשר בכל מתחם שוכנה אחת משתי נשותיו של אל עזי עם ילדיה. היום מאוכלסים שני המתחמים בעשרות בתי מידות ומאות תושבים.
לעניין זה ראו בהרחבה נחום ברנע, "הסיפור על היהודי הטוב", ידיעות אחרונות, 16.8.1991. הכתבה הוכנה בעקבות פגישה שקיים עם דוד קרון ויונס אל עזי בנו של איסמעיל אל עזי.

 

 

המשכנו במורד נחל האלה.

 

המשך המסלול היה בצמוד למטעי שקדים עמוסי פרי.

 

 

 

המשכנו במורד נחל האלה חצינו אותו בדרך לעבר מאגר תימורים.

 

מאגר תימורים הוקם על ידי חברי מושב תימורים. הם היו ערים ורגישים לבעיות המים בארץ, ובשנות ה70 הקימו מאגר מים השולט את בי הביוב באזור. לימים המאגר הורחב ונבנו מאגרים נוספים במספקים את מרב המים לחקלאות המקומית. המאגר קולט את מיי הקולחין ממט"ש (מכון טיהור שפכים) תימורים המופעל בשיתוף המועצה האזורית באר טוביה ועיריית קריית מלאכי. מט"ש תימורים תוכנן כמתקן בוצה משופעלת, שנועד לתת מענה לאיכות שניונית כפי שחייבו התקנות בעבר, וכפי שהינו מופעל כיום. בפועל איכות הקולחין המופקת במט"ש טובה משמעותית מן הרמה אליה תוכנן ובחלק מן הנתונים עומדת ברמה הנדרשת מטיפול שלישוני.

 

ממאגר תימורים החל הקטע האחרון של מסלול הטיול כמוצג במפה להלן.

 

חצינו את נחל האלה לגדה צפונית ובהמשך נפרדנו ממנה. רכבנו לצד הכרמים והמטעים ממזרח לערוגות.

המשכנו מזרחה בדרך אל טרטור. עצרנו לטעום מהענבים בכרם הצמודה לדרך.

 

צמוד לאל טרטור פנינו צפונה ורכבנו לאורך הדרך מעל תוואי קו ירקון – נגב.

 

דרך זו הובילה אותנו לפאתי מושב כפר הרי"ף

 

כפר הרי"ף מושב עובדים המשתייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחום המועצה האזורית יואב. היישוב שהוקם בשנת 1956 נקרא לזכר הרב רבי יצחק פאסי (אלפאסי) מהעיר פאס שבמרוקו שהיה מגדולי חכמי ישראל והפוסקים בימי הביניים. כפר הרי"ף נבנה במקור עבור יוצאי צפון אפריקה וכלל תחילה 65 משקים עם בתים צמודים. העולים שהגיעו למקום היו אמידים והם שילמו עבור המשק שהקימו. רובם הגיעו למקום מפני שהוצע להם בית מסודר בגודל של 48 מ"ר (שנחשב לגדול בתקופה ההיא) וחלקם רצו לחיות בבית פרטי. כאשר הפסיקה העלייה מצפון אפריקה, החלה עלייה ממזרח אירופה, וחלק מהמשקים נמכר לעולים החדשים שזה מקרוב באו. המושב החל להתפתח והעולים הפכו לחקלאים והתפרנסו מחקלאות. רוב העולים מצפון אפריקה, שהרגישו שעבודת החקלאות אינה מתאימה להם, מכרו את המשקים ועזבו את המושב לטובת העיר. היום המושב נמצא בעיצומו של תהליך הרחבה. בשכונה שנבנתה ממזרח לישוב הוותיק, כבר אוכלסו כמעט כל המגרשים מתוך 100, רובם ע"י בנים . אוכלוסיית המושב מונה היום מעל 760 נפש. רוב התושבים עובדים מחוץ למושב. 61  חברים בני המושב התאגדו יחד ל"אגודת רם" המעבדת את האדמות בשותפות – 100% עיבוד. עוסקים בעיקר בגידולי שדה: חמניות, חימצה, חיטה ואבטיח. מקור

 

המשכנו צפונה וחצינו את דרך הסולינג שביום המחברת בין כפר הרי"ף וכפר מנחם. דרך זו נסללה בסוף שנות ה-40 וחברה את כפר מנחם לאזור מסמיה.

 

ועברנו בתוך מטע רימונים שהחלו להבשיל

 

בקצה המטע פנינו מערבה והמשכנו בדרך המקבילה לנחל ברקאי עד כביש הכניסה לכפר הרי"ף.

נחל ברקאי הוא אחד מיובלי נחל האלה ואגן הניקוז שלו נמצא בגבעות חרובית וכפר מנחם ואליו מתנקזים מצפון נחל חרובית אליו התנקז נחל אביקסוס ומדרוםנחל הרי"ף.

 

בכניסה לכפר הרי"ף חלפנו ליד עץ שיזף גדול ושרידי באר לידה, מבנה בטון. לא ידוע מה מהותה

 

 

חצינו שוב את כביש 383 ובין השדות והלולים דהרנו חזרה לקיבוץ רבדים ושם סיימנו את הטיול.

 

סוף דבר

הטיול החל בערך בשעה חמש ורבע בבוקר ונמשך חמש שעות, מתוכן שלוש וחצי שעות רכיבה להן נוספה שעה וחצי של עצירות למטרות הסבר, הסדרת נשימה והפסקה. סיימנו לאחר השעה 10:00 לפני שהתגבר החום.

 

למרות הקיץ, היה לנו הרבה ירוק בעיניים שכלל את שדות הכותנה ושדות תירס הנרחבים, את כרמי זיתים וכרמי הגפנים עמוסי פרי, את מטעי שקדים הממתינים לקטיף ואת מטעי רימונים שכמעט הבשילו וגם את עצי תאנים, מפריים טעמנו. הירוק כלל גם את החורש נטוע ושדרת הקנים וצמחי הנחל. שוב הרבה ירוק אמרנו.

 

בטיול עברנו בין הזהוב של שדות השלף של החיטה. דיוושנו גם בין החום של השדות שכבר נחרשו לקראת זריעה ושדות החמניות היבשות הממתינות לקציר, ובין מרבדי הצמחים החד שנתיים שקמלו בשמש העזה של הקיץ.

 

כמובן בטיול זה הרחבנו דעת על האזור ועל המקומות בהם או סמוך להם עברנו כפי שהוצג בסיופר טיול זה.

 

לסיום ובקיצור, יופי של טיול קיץ עם חברים חביבים חלקם חדשים שהכרתי היום. כולנו נהנינו מאוד.  

 

תודה לעידן הלל על ההובלה ועל האירוח במרכז עידן אופן אחרי הטיול שכלל גם ארוחת הבוקר טעימה.