ביום שישי (8/7/2016) יצאנו לטיול מקיבוץ אפק.  זה הטיול השלישי מתוך סדרה של שישה טיולים שמשה כץ ואני תכננו לקיים באזור מגוריו. הטיול הראשון היה סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה, הטיול השני היה עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא. אנחנו מתכננים לקיים בזמן הקרוב עוד שלושה טיולים.

 

באמצע השבוע ששוחחתי עם משה כץ לפני הטיול חשבתי שרק שנינו נצא לטיול זה טעיתי! בבוקר בחצר קיבוץ אפק התכנסה קבוצה של שבעה אנשים שהיה להם עניין לצאת אתנו למסלול לא שגרתי זה. היינו קבוצה של תשעה אנשים: משה כץ וצביקה אסף (אפק), נועם קישינובסקי ויצחק רותם (פיף) (סעסא), עילם רן (טבעון), יואל יפה (בית השיטה), שמיל פלד (מכבים -רעות), עמיקם פרייס (תל אביב) ואני (מבשרת ציון).

 

זה היה מסלול הטיול

 

חלק מסלול הטיול היה בתוואי מישורי בשטחים החקלאיים ובשטח הבנוי וחלק בתוואי גבעי  בשטח הבנוי כפי שניתן לראות במפה ובתצלום אוויר

 

אזור הטיול היה בפינה הצפון מערבית של הגליל התחתון.

 

מבט מפורט יותר מצביע על כך שחלק ניכר ממסלול הטיול היה במישור חוף הגליל הידוע גם בשמות מישור מפרץ חיפה ועמק עכו ועליו הורחב בטיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה, חלק מהמסלול היה בקצה הצפון מערבי של גבעות שפרעם אלונים ועליו הורחב בטיול עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא. חלק קטן היה בקצה המערבי של אחד מרכסי הגליל התחתון המרכזי. לעובדה שהמסלול היה בשלוש יחידות גאוגרפיות הייתה משמעות בשונות וההבדל בתבליט ובתכסית ובעיקר בכל הקשור לתוואי המסלול, לאופיו, למצעו, לשיפועו וכמובן גם למראות והנופים בדרך. 

 

 

למעשה אזור הטיול היה בתוך הריבוע (וגם מעט מחוץ לו) התחום בין ארבעה כבישים ארציים: במזרח כביש 70 בקטע בין צומת יגור לצומת אחיהוד, בצפון כביש 85 בין צומת אחיהוד לעכו, במערב כביש 4 וכביש 22 בין עכו לקריות המפרץ ובדרום כביש 79 מצומת סומך עד קריות המפרץ.

 

 

 

התחלנו את הטיול בקיבוץ אפק ועליו נכתב בהרחבה בסיפורי שני הטיולים הקודמים לעיל.

 

יצאנו לדרך בשעה 05:30.עברנו דרך השער הצפוני של קיבוץ אפק ורכבנו על קטע דרך אספלט משובבת מאוד שמשה סיפר לנו שנקראת בפי אנשי קיבוץ אפק "דרך מקורות".

דרך מקורות מוליכה למבנה של מקורות, כ 2 ק"מ צפונית לקבוץ. במבנה משאבה דוחפת (בוסטר) על צנרת  שמובילה מים ממעיינות כברי דרומה לאזור חיפה והקריות ומתקן הכלרה. הדרך הזאת בת כמעט 70 שנה היא תמיד היתה מכורכר ובשנותיה הראשונות של המדינה הייתה היחידה מכורכר באזור מישור מפרץ חיפה. היא נסללה ככזאת כדי לאפשר למקורות לתחזק את המתקנים גם בחורף, בזמן שכל דרכי השדות הפכו לבוצניות ובלתי עבירות עם ירידת הגשמים הראשונים

 

התחלנו לנוע צפונה בין שדות הכותנה של קיבוץ אפק. המראה בשעת בוקר מוקדמת, כמו בטיול הקודם היה מלבב. אז למדנו מצביקה שקיבוץ אפק מגדל בעונה זו יותר מ-2000 דונם כותנה המושקים במיי קולחין.

 

כותנה – שני מיני כותנה עיקריים משמשים לייצור סיבים. המין Gossypium hirsutum שמקורו במרכז אמריקה (עמו נמנה הטיפוס המכונה אקלה – על שם אזור גידול בארה"ב) והוא אחראי ל – 90% מייצור העולמי של כותנה, והמין Gossypium barbadense  שמקורו בדרום אמריקה הטרופית. מין זה מכונה פימה (השם ניתן לכבוד אינדיאנים משבט פימה שעזרו לגדל את הסוג בתחנת ניסיונות של משרד החקלאות האמריקאי באריזונה), או כותנה ארוכת סיב והוא אחראי ל- 3% מייצור הסיבים העולמי. הסיבים המתקבלים מפימה הם סיבי הכותנה האיכותיים ביותר ולכן התמורה למגדל גבוהה בכ- 30% בהשוואה לאקלה. עיקר המאמץ בישראל הוא פיתוח זני פימה איכותיים בהם התמורה למגדל היא הגבוהה ביותר.

זה היה המסלול בקטע הראשון של הטיול

 

ברכיבה על הדרך ממזרח יכולנו לראות את חוות גידול החזירים עליה נכתב בטיול עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא.

 

רכבנו עוד לפני הזריחה.

 

לאחר קצת יותר מקילומטר וחצי פנינו מזרחה ורכבנו בדרך בין הנחלות החקלאיות של העיר טמרה שבעבר הייתה כפר חקלאי. מישהו מהחברים אמר שהוא מרגיש שעבר לתחום מדינה אחרת.

 

הגענו לכביש 70. חצינו אותו במעבר תחתי ועלינו לכביש הראשי הנכנס לתוך טמרה. כאן החל קטע מסלול הטיול שהיה עירוני בתוך טמרה וכבול.

 

 

 

התחלנו ורכבנו בדרך הראשית של טמרה לעבר מרכז העיר

 

העיר טמרה כאמור, שוכנת בגליל התחתון, כשמונה ק"מ מזרחית לקריית ביאליק וכארבעה ק"מ צפונית לשפרעם. תחום השיפוט של טמרה משתרע בתחום שלוש יחידות הגיאוגרפיות להלן.

 

 

הכפר טמרה, לפי החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנומבר 1947, היה אמור להיות חלק מהמדינה הערבית. היישוב נכבש במבצע דקל, במהלך מלחמת העצמאות, מידי כוחות הצבא הסורי וצבא ההצלה ועל כך יפורט בהמשך. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה גדלה אוכלוסיית היישוב במהירות עקב תנועת אוכלוסייה ערבית מכפרים סמוכים שנעזבו או נכבשו כגון אל-בירווה, א-דאמון וריוואס וגם עליהם יסופר בהמשך. בשנת 1956 הוכרז היישוב כמועצה מקומית. בשנות ה-70' חלק מן השטחים החקלאיים של היישוב הופקעו לטובת יישובים יהודיים סמוכים כמו מצפה אבי"ב. הישוב, קיבל מעמד של עיר בשנת 1996. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) בשנים האחרונות מתגוררים  בטמרה 31,800 תושבים והעיר מדורגת 3 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי. מדובר על עיר צעירה יחסית שכ-40% מתושביה הינם מתחת לגיל 17. בהתאם, קצב גידול האוכלוסייה בישוב הינו גבוה יחסית ועמד על 1.5% – 3% בשנה. בשנת 2013 אושרה תכנית המתאר לטמרה. התכנית מתייחסת לצפי אוכלוסייה של 50,000 נפש בשנת היעד של התכנית. בהתאם, מאפשרת התכנית תוספת שטחי מגורים המגדילים את היצע יחידות הדיור בישוב בכ-8,000. בין מטרותיה העיקריות של התכנית ניתן למנות את ביסוסה של טמרה כעיר מרכזית באזור. בהתאם לכך מוסיפה התכנית שטחי פיתוח רבים, בהיקף של כ- 2370 דונם הכוללים גם שטחים בבעלות המדינה אשר יסייעו למחוסרי הדיור להמשיך ולהתגורר בעיר. התכנית מאפשרת בניה רוויה וכן מגורים מעורבים עם מסחר בתחום המרקם הבנוי הקיים. כמו כן מאפשרת התכנית תוספת שטחים וזכויות לתעסוקה, תיירות, מסחר, מבני ציבור ועוד. בשאיפה לשפר את איכות חייהם של תושבי טמרה קובעת התכנית הוראות להסדרה ושדרוג של מערך הדרכים בישוב, אזורי התעסוקה, מערך השטחים הירוקים, שטחי הציבור ועוד. בנוסף, קובעת התכנית הוראות לשימור וטיפוח שטחי יער וערוצי נחלים סמוכים לרווחתם של תושבי היישוב והאזור. המקור מנהל התכנון במשרד הפנים

 

 

לאחר שהתקדמנו רכבנו בעצם בתוך הרחוב הראשי בו חנויות, בתי עסק, מסעדות ומשרדים וכיו"ב. לא היה נעים לרכב שם. הלכלוך ושוב הלכלוך היה רב ועצום. כנראה שרידים להילולה של החג עיד אל פיטר לציון סיום חודש הרמדאן שנחוג יום קודם. אני מקווה שמאז שעברנו רחובות העיר נוקו.

 

כהרגלי, רכבתי לאט ועצרתי פעמים רבות לצלם. הקשר עם הקבוצה נותק. בכיכר טעיתי ופניתי ימינה ולא שמאלה ומצאתי עצמי לבד. לאחר שתי שיחות משה הגיע. בדרכו אלי שלושה מתושבי המקום סיפרו לו שפניתי שמאלה. הם כנראה האנשים שפגשתי ושאלתי האם ראו את חברי. משה הוביל אותי לשאר החברים ובדרך תושב מקומי אחר עדכן אותנו שהקבוצה מחכה במעלה הדרך ליד המסגד.

 

פנינו ועלינו לדרך עד צומת מסגד אל – רחמא של העיר ושם חיכתה לי הקבוצה.

לאחר הפסקה להסבר על העיר המשכנו הלאה וגלשנו במורד חלקה הצפון מערבי של העיר.

 

 

יצאנו מתחום טמרה והתחברנו לכביש המוביל מכביש 70 למחצבה הנמצאת בין טמרה וכבול ומשמש גם כביש הגישה מכיוון דרום מערב לכבול.

התחלנו לרכב בכביש לעבר כבול

 

זה היה המסלול בתוך כבול

 

 

 

 

כָּבּוּל הוא יישוב שמאורגן מונציפאלית כמועצה מקומית שהוכרזה בשנת 1976. יישוב זה הוא קטן משכנו טמרה. כמוהו, לפי החלטת החלוקה של האו"ם בכ"ט בנומבר 1947, הוא היה אמור להיות חלק מהמדינה הערבית. היישוב נכבש במבצע דקל, במהלך מלחמת העצמאות, מידי כוחות הצבא הסורי וצבא ההצלה ועל כך יפורט בהמשך. בשנים הראשונות לאחר קום המדינה גדלה אוכלוסיית היישוב במהירות עקב תנועת אוכלוסייה ערבית מכפרים סמוכים שנעזבו או נכבשו כגון אל-בירווה, א-דאמון וריוואס וגם עליהם יסופר בהמשך. רוב תחום שיפוטו משתרע במורדות המערביים של רכס יודפת שהוא אחד מרכסי הגליל התחתון המרכזי. חלק קטן מתחום השיפוט נמצא על קצה גבעות שפרעם אלונים וחלק נוסף נמצא במישור. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מהשנים האחרונות ביישוב מתגוררים כ-13,000 תושבים. האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎1.4% – 2% בשנה‏. לפי נתוני הלמ"ס בשנים האחרונות המועצה המקומית מדורגת 2 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי.

 

 

 

 

 לכפר כבול יש היסטוריה מעניינת הנוגעת לעם היהודי. יש מספר סברות לגבי מקור השם "כאבול". האחת מהמושג "גבול", והשנייה "כאבול" שמשמעותה אדמה פורייה המניבה פירות רבים. קיימת טענה שבעבר כבול היה יישוב עברי והיא תפורט להלן. טענה זו מבקשת להפריך את הטיעון שהופיע במספר מסמכים שפורסמו ע"י ארגונים של ערביי ישראל ובראשם "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל" לפיהם הפלסטינים הם "עם ילידי" והיהודים הם קולוניאליסטים אירופאים שהתיישבו על אדמה ערבית.

כבול נזכרת לראשונה בתיאור נחלת שבט אשר בספר יהושע: (: וַיֵּצֵא הַגּוֹרָל הַחֲמִישִׁי, לְמַטֵּה בְנֵי-אָשֵׁר לְמִשְׁפְּחוֹתָם. וַיְהִי, גְּבוּלָם… צָפוֹנָה בֵּית הָעֵמֶק, וּנְעִיאֵל; וְיָצָא אֶל-כָּבוּל, מִשְּׂמֹאל.( יהושע י"ט, כד-כז). לאחר מכן נזכרת "ארץ כבול" שהועברה לידי חירם מלך צור ע"י שלמה המלך בתמורה לארזי הלבנון לשם בניית בית המקדש. וַיְהִי, מִקְצֵה עֶשְׂרִים שָׁנָה, אֲשֶׁר-בָּנָה שְׁלֹמֹה, אֶת-שְׁנֵי הַבָּתִּים–אֶת-בֵּית יְהוָה, וְאֶת-בֵּית הַמֶּלֶךְ. חִירָם מֶלֶךְ-צֹר נִשָּׂא אֶת-שְׁלֹמֹה בַּעֲצֵי אֲרָזִים וּבַעֲצֵי בְרוֹשִׁים, וּבַזָּהָב–לְכָל-חֶפְצוֹ; אָז יִתֵּן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְחִירָם, עֶשְׂרִים עִיר, בְּאֶרֶץ, הַגָּלִיל.  (מלכים א', ט',  י-יא).

כאבול הייתה עיר יהודית גדולה ומשגשגת, בתקופת הבית השני ונודעה בעשיריה. היא הייתה העיר היהודית הראשונה שנכבשה בתקופת המרד הגדול (66 – 70 לס'). הנציב הרומי בסוריה קסטיוס גאלוס ניסה לדכא את המרד בעצמו. הוא יצא דרומה לעבר הגליל וגייס מתנדבים מקרב האוכלוסייה ההלניסטית. יוסף בן מתתיהו מזכיר מספר פעמים את העיר (לעתים גם בשם "כבולון"), כמקום שבו התבצרו המורדים היהודים עם פלישת הכוחות הרומיים לעכו הסמוכה. למרות שהעיר הייתה מבוצרת, יהודי העיר נטשוה וברחו אל ההרים, כאשר הגיעה הידיעה על התקרבות הצבא הרומי לעיר. התושבים השאירו את כל רכושם, והרומיים לקחו את הכל כשלל מלחמה ושרפו את העיר. כאבול הוקמה מחדש והמשיכה להתקיים בתקופת המשנה והתלמוד, כלומר, לאורך התקופה הרומית-ביזאנטית. העיר נחשבה לעיר העשירה ביותר בגליל. לאחר חורבן הבית התיישבו בעיר בני משפחת הכהונה שכניה. עפ"י התלמוד הבבלי לא ידעו תושבי העיר עברית. הדבר נתגלה בעת ביקורו של רבי חנניא בן גמליאל. שפת הדיבור בכאבול הייתה ארמית שהייתה השפה הבינלאומית בכל האזור באותם ימים. היישוב נזכר רבות אצל חז"ל, ובין היתר יצא מהמקום האמורא רבי זכאי דכבול. בנוסף, נזכרת בתלמוד המסורת הבאה: "שלש עיירות היה קטמוס שלהן עולה לירושלם בעגלה, כבול ושיחין ומגדול צבעייא, ושלשתן חרבו. כבול מפני המחלוקת, שיחין מפני כשפים, ומגדל צבעייא מפני הזנות".

כנראה שכאבול חרבה בשלהי השלטון הביזנטי. באותם ימים ערכו הנוצרים טבח ביהודי הגליל על עזרתם לפרסים בכיבוש הארץ מידי הביזאנטים בין 614 – 628. יהודי הגליל, שסבלו מחקיקה אנטי-יהודית ומרדיפות דתיות הקימו צבא של 20,000 לעזרת הפרסים. תחילה כבשו הפרסים את הארץ, אך בשנת ‏628 גברו עליהם הביזאנטים והחזירו לעצמם את השליטה בארץ. הגיאוגרף הערבי אלמקדסי ביקר במקום בתקופה הערבית ומצא עיירה קטנה שתושביה עסקו בגידול קני סוכר לתעשיית הסוכר וצמחי אינדיגו לצביעת בגדים. הוא לא ציין את מוצאם האתני-דתי.ב-‏1173 ביקר בכאבול תייר מוסלמי והזכיר בספרו רק קברים יהודיים. הוא לא מסר כל מידע על האוכלוסייה ביישוב. ממקורות שונים ידוע שהגליל המערבי היה מיושב באוכלוסייה נוצרית או מנוצרת.

עם תחילת השלטון העותמני בראשית המאה ה-‏16 התיישבו יהודים בכאבול. כנראה שהיו אלה יהודים ממגורשי ספרד ופורטוגל. במאה ה-‏16 וה-‏17 הגיעו לארץ יהודים ממגורשי ספרד והתיישבו במספר יישובים בגליל: בכפר יאסיף, שפרעם, כורזים, כפר מנחם, בית צידה, צפת וטבריה. מחקר מלמד שמפקד האוכלוסין העות'מאני מ-‏1533 חיו בכפר 5 משפחות יהודיות ו-‏7 מוסלמיות. עפ"י נתוני המיפקד של 1555/6 גדל מספר היהודים בכאבול ל-‏15 משפחות יהודיות. כמו כן, היו בכפר 10 משפחות מוסלמיות ו-‏15 רווקים לא יהודים. במאה ה-‏17 חלה הידרדרות במצב הביטחוני והכלכלי בגליל ומספר תושבי כאבול הצטמצם וכנראה שהמקום נינטש כליל. רבי יוסף סופר ביקר בכאבול ב-‏1762, ומצא עיר חרבה. במאות ה-‏18 וה-‏19 ביקרו תיירים יהודים בקברים הנטושים של כאבול היהודית.  בכאבול התגלתה מצבה משנת 1826 של יהודי בשם אזרעי ועליה כתוב:" הצור תמים פועלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". המצבה מעידה על מציאותם של יהודים ביישוב, אבל אין לדעת מתי. אולי היהודים חזרו להתיישב בכפר. ידוע שיהודי הכפר יאסיף ברחו מהכפר לעכו בשל מרד הפלחים בגליל. המרד פרץ ב–1834 והיה מלווה במעשי טבח ביהודים. יהודי כפר יאסיף ברחו, כנראה, ב-‏1840/1 אולי סופו של היישוב היהודי בכאבול קשור אף הוא במרד הפלחים.  ויקטור גרין ביקר בכפר כאבול בסוף המאה ה-‏19. הוא מסר שתושביו, 400 במספר, הם מוסלמים.

במפקד האוכלוסין המנדטורי הראשון ב-‏1922 היו בכפר 365 תושבים. עפ"י מיפקד שנערך ב-‏1931 ע"י ממשלת המנדט הבריטי, היו בכפר 457 תושבים ו-‏100 בתים. ב-‏1948 הגיע מספר התושבים ל-‏588 .כאבול נכבשה ב-‏15 ביולי, 1948, במבצע "דקל" ע"י חטיבה 7. קרוב למחצית מתושבי הכפר עברו להתגורר בו מהכפרים מיעאר, דאמון, בירווה ורוויס שנהרסו במלחמת העצמאות. כתוצאה מהעברת התושבים מהכפרים הללו, גדלה אוכלוסיית הכפר ומנתה ב-‏1949, 1,251 נפשות. מאז נמצא הכפר בתהליך גידול מתמיד. ב-‏1973 חיו בכפר 3,260 תושבים שעיקר עיסוקם היה בחקלאות, ב-‏1987 עלה המספר ל-‏4,800. ב-‏2003 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-‏8,000 נפש, והיא עלתה ל-‏10,000 ב-‏2007. כיום חיים בכפר כ-13,000 נפש

 

הארכנו את את הביקור בכבול. הסיבה לכך שעל פי המסורת מצויים בתחומי כאבול קבריהם של מיכה הנביא, רבי אברהם אבן עזרא, רבי יהודה הלוי ורבי שלמה אבן גבירול. החלטנו לחפש את הקברים. לא ידענו היכן מקומם המדויק. על פי בירור מוקדם למדנו שהם נמצאים בגרעין הכפר וייתכן בתוך בית הקברות. נעזרנו בתושבים מקומיים ובהובלתם הגענו למקומות.

 

 

סיימנו את הביקור בגרעין הכפר וגלשנו לעבר מרכזו והלאה ליציאה ממנו. התרשמנו מכך שהכפר נראה נאה ביחס לשכנו. המועצה המקומית של כאבול ביצעה בשנים האחרונות מספר פרויקטים שהביאו לשיפור איכות החיים ביישוב: תשתית של כבישים, פיתוח מערכת המים והקמת שכונות חדשות כדי לאכלס את האוכלוסייה הגדלה.

 

לאחר הרכיבה לאורך טיילת הכפר הגענו לעיי הכפר הנטוש / הרוס דמון.  אתר הכפר מכוסה קוצים, שיחי צבר, עצי זית ואורנים, וערימות אבנים ובטון פזורות סביבו. בית הקברות עדיין קיים, למרות שהמצבות שבחלק מהקברים קורסות.

 

 

דמון היה אחד משלוש כפרים סמוכים במזרח מישור מפרץ עכו שנהרסו וננטשו לאחר שנכבשו במלחמת העצמאות. השניים הנוספים היו בירווה  וריוואס.

 

דמון – הכפר שכן על פסגתה השטוחה ומורדותיה של גבעה סלעית נמוכה, בגבול המזרחי של מישור עכו, 11.5 ק"מ ממזרח לעכו. מוצאם של תושבי הכפר משבט זָידנייה, שהיגרו לאיזור מחיג'אז שבחצי האי ערב. הנוסע המוסלמי נאסר ח'סרו כתב על ביקורו באל-דאמון בשנת 1047, והזכיר ביקור במקום שמוקדש לדו אל-קיפל, קדוש הנזכר בקוראן. הצלבנים כינו את המקום דמאר. ממערב לכפר שוכן תל שמכיל יסודות של חומה, ביצורים ובאר. ב-1859 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-800 תושבים, וב-1931 חיו בו 917 תושבים שהתגוררו ב-183 בתים. ב-1944-45 עלה מספר תושבי הכפר ל-1,310, רובם מוסלמים ו-70 מהם נוצרים, ושטחו עמד על 20,357 דונם, מהם 687 שנרכשו בידי יהודים. בכפר היה בית ספר יסודי שנוסד בידי העות'מנים ב-1886, ומסגד. מי השתייה של התושבים הובאו ממעיינות, ומי ההשקייה מנחל הנעמן. דגנים – חיטה, דורה ושעורה – וזיתים היו הגידולים העיקריים, אך הכפר היה ידוע גם באבטיחיו ומלוניו. בנוסף, עסקו תושבי הכפר במלאכות כמו קליעת מחצלות וסלים, מצמחים שגדלו על גדות הנחל. הכפר דמון נכבש במבצע דקל להלן בקרבות עשרת הימים ב-15-16 ליולי 1948. ייתכן וחלק מתושביו נמלטו מספר חודשים קודם לכן עם כיבוש עכו במחצית חודש מאי שנה זו. , יסעור הוקם ב-1949 על אדמות הכפר אל-בִּרְוָה, שלושה ק"מ מצפון-מערב לאל-דאמון משתמש בחלק מקרקעותיו. המקור אתר זוכרות וידע אישי

 

אל רוויס – הכפר שכן על האתר הצלבני קַרֶבְּליֶה, 12 ק"מ מדרום-מזרח לעכו, על גבעה סלעית קטנה שמשקיפה אל מישור עכו ממערב לטמרה. בסוף המאה ה-19 מנה הכפר 400 תושבים מוסלמים. בתי הכפר נבנו מאבן והחל משנות ה-1930. הכפר היה מחולק לשתי שכונות שביניהן עבר כביש. היה בכפר מסגד, וילדי-הכפר הלכו לבית-ספר בכפר אל-דאמוּן. מקור מי השתייה של תושבי אל-רֻוֵיְס היה בבארות שאספו גשמי-חורף. תושבי הכפר התפרנסו מגידול תוצרת חקלאית כגון חיטה, תירס, שומשום, מלונים וזיתים. ב-1931 חיו בכפר 217 תושבים ב-44 בתים, וב-1944-45 עלה מספר התושבים ל-330. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 1,163 דונם. מדרום-מערב לכפר שכנה חורבה ה ובה עתיקות כגון קירות מטים לנפול, בורות מים וקברים חצובים בסלע. אבני דרך רומיות נמצאו כקילומטר מדרום-מזרח לכפר. כמו הכפר דמון, הכפר נכבש במבצע דקל להלן בקרבות עשרת הימים ב-15-16 ליולי 1948. רוב תושבי האזור ברחו תחת הפגזות או כתוצאה מכיבוש העיירות השכנות, כמו נצרת ושַפַא-עַמְר [שפרעם]. על אדמות הכפר לא הוקמו יישובים ישראלים.  עיי-חורבות מקירות ישנים וגגות בטון פזורים באתר-הכפר הנטוש, שמכוסה בחורשת אקליפטוסים ושיחי צבר. האדמות שמסביב מעובדות על-ידי תושבי יסעור. המקור אתר זוכרות וידע אישי

 

אל ברוה הכפר ניצב על גבעה סלעית שגלשה למישור עכו, 10.5 ק"מ ממזרח לעיר עכו. הנוסע הפרסי נאסר ח'סרו, שעבר בכפר בשנת 1047, קרא לו בִּרְוָה ואילו הצלבנים כינו אותו בְּרוֹאֶט. ב-1596 גרו בכפר 121 תושבים בבתי-אבן ובוץ עם גגות-עץ, ובסוף המאה ה-19 מנתה אוכלוסיית הכפר כ-900 תושבים. ב-1931 גרו בכפר 996 תושבים ב-224 בתים. בשנים הבאות גדל הכפר. ב-1944-45 נמנו בו 1,330 מוסלמים ו-130 נוצרים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 13,542 דונם, מהם 546 אשר נרכשו בידי יהודים. היו בכפר מסגד, כנסייה, בית-ספר לבנים שנוסד ב-1882 ובית-ספר לבנות שנבנה ב-1942-43. כלכלת הכפר התבססה על חקלאות ותושביו גידלו חיטה, שעורה, תירס, שומשום, מלונים וזיתים. היו בכפר שני בתי-בד שהופעלו באמצעות בעלי-חיים, ובית-בד ממוכן. תל אל-בּיר אל-ע'רבּי [תל בירה], ששכן ממערב לכפר, הכיל ממצאים מהשנים 2300 עד 900 לפנה"ס ויתכן ששימש כמקור לאבני-בנייה עבור בתי-הכפר. כפר זה נכבש במלחמת העצמאות לראשונה בתחילת חודש יוני ערב ההפוגה הראשונה ולאחר כיבוש עכו במבצע בן עמי וסופית לקראת סיומה ומבצע דקל. על אתר הכפר אל-בִּרְוָה הונחה ב-6 לינואר 1949 אבן הפינה להקמת קיבוץ יסעור. למעשה הוקם הקיבוץ כקילומטר ממערב לאתר הכפר. בשנת 1950 הוקם מושב אחיהוד על החלק המערבי של אדמות הכפר. שלושה בתים, שני מקדשים ובית-ספר נותרו מן הכפר. המבנים ניצבים עזובים, מוקפים בעשבים שוטים, שיחי צבר ועצי תאנה, תות וזית. עיי-חורבות מהבתים פזורים בינות הצמחייה, ובמקום נותרו גם מספר קברים מוזנחים. חלק מאדמות הכפר מעובדות על-ידי תושבי אחיהוד. המקור אתר זוכרות וידע אישי

 

 

מבצע דקל נערך בחודש יולי 1948 במסגרת קרבות עשרת הימים לאחר סיום ההפוגה הראשונה. מטרת המבצע הייתה בתחילה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב ותחת פיקודו היו חטיבה 7 המשוריינת שמפקדה היה בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני. הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. השלב הראשון של מבצע  היה להרחבת רצועת החוף והחל בליל ה-8 – 9 ביולי 1948 עם כיבוש הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק) ותל כיסון ממזרח לעכו. בליל ה-9 – 10 ביולי 1948 נכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). ביום למחרת נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא. השלב הבא היה כיבוש שפרעם. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. ההתקפה החלה בליל ה-13 – 14 ביולי 1948 בהפגזה ואחריה פרצו הכוחות לתוך שפרעם. אז נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים, מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים. כוח מחטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב. בהמשך נכבשו בכפרים טמרה, כבול, דמון רוויאס במישור והכפרים שעב מיעאר וכוכב על רכס ההרים. לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיך ולהתקדם לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקפו כוחותיו ללא הפסקה.

 

 

זוהי תמונת המצב כשנתיים לאחר מלחמת העצמאות

 

כאמור בפסגת הגבעה בה נמצאים עיי אל-דאמון בנוסף להסבר על המקום ערכנו תצפית לכל עבר.

 

ירדנו מהתל למטה להמשך הדרך

 

ירדנו לעבר צומת כביש הגישה לכבול עם כביש 70 וחצינו אותו בזהירות המתבקשת.

 

לאחר חציית הכביש המשכנו לכיוון מערב על כביש צדדי שהופך לדרך לבנה בין מטעי אפרסמונים השייכים למושבי הצפון הנמצאים בתחום המועצה אזורית מעלה יוסף עד למאגר דמון. מאגר דמון משקה את שדות גדולי השדה הצמודים השייכים לקיבוצי גוש זבולון. עלינו על דרך לצד מאגר מים ולאורך נחל כבול.

 

ראשיתו של נחל כבול במדרונות ההר מעל הכפר. הוא נשפך אל נחל חילזון ושניהם הם חלק מאגן הניקוז של נחל הנעמן שמוצא לים הוא מדרום לעכו.

נחל נעמן מתחיל את דרכו במעיינות עין אפק  (כורדני) למרגלות העיר המקראית אפק. המעיינות והתל נמצאים כיום בתחום שמורת טבע עין אפק. נחל נעמן  חוצה את חלקו הצפוני של מישור מפרץ חיפה ונשפך לים מדרום לעכו. מעיינות הנחל נובעים ברום של 5 מ' בלבד מעל פני הים. הם מרוחקים מהים רק 4 ק"מ בקו אווירי. כדי להתגבר על מחסום חולות החוף ובגלל השיפוע הנמוך נאלץ נחל נעמן להאריך את דרכו פי שלושה ולהצפין עד עכו. אין פלא שבתנאים אלה נוצרו מסביב למעיינות ביצות גדולות שנוצרו בין היתר מעודף המים המגיעים אליו בעת הגשמים מהיובלים העיקריים המצטרפים אליו והם אלה המנקזים את גבעות ורכסי הגליל התחתון הם נחל אבליים, נחל כבול ונחל חילזון.

 

 

בביצות הנעמן, שהשתרעו על פני כ-16,000 דונם, קיננה מחלת המלריה. קק"ל רכשה את הקרקע שמצפון לנחל בשנת 1925. בשנת 1938 התיישבו על אדמת קק"ל הקיבוצים כפר מסריק ועין המפרץ (מאוחר יותר עלה גם קיבוץ אפק על קרקע קק"ל). הקיבוצים נאבקו בביצות כדי למנוע הצפות של שטחי עיבוד. הם ניקזו את המעיינות לתעלות והפכו את נחל נעמן לתעלה המזרזת את זרימת המים בנחל. מראה זה של הנחל נשמר עד ימינו. בימי המנדט ניקזו עוד את הביצות. בשנת 1942 העבירו את מי המעיינות למפרץ חיפה כדי לקרר באמצעותם את בתי הזיקוק. הביצות הפכו לשדות חקלאיים ולבריכות דגים. שרידי הביצות הפכו לשמורות טבע, המשמרות את עולם החי והצומח של ביצות הנעמן. אלה הן שמורת עין אפק, שמורת כרי נעמן ושמורת עין נימפית. בשנים האחרונות יבשו עינות אפק לחלוטין בגלל קידוחים שתופסים את עינות נחל נעמן. חלק ממי הקידוחים מועבר לשמורת עין אפק ומשם המים זורמים בנחל נעמן. למי המעיינות מצטרפים גם מי בריכות הדגים ומי נקז מהשדות. נחל נעמן שב להיות נחל איתן. הרחבה

 

התקדמנו הלאה לאורך נחל כבול והיעד הבא היה קיבוץ יסעור.

 

הדרך התפתלה לצד שדות הכותנה למול תל כיסן ועליו נכתב הרחבה בטיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה

 

נכנסנו לתוך קיבוץ יסעור על מנת להתרשם ממנו.

יסעור – הקיבוץ הנמצא בתחום המועצה האזורית מטה אשר הוקם בשנת 1949 על אדמות הכפר החרב אל-בירווה, על ידי עולים מהונגריה שהתארגנו כבר בשנת 1947 בקיבוץ "אחד במאי" של התנועה בארץ זו. בשנת 1951 הצטרף הגרעין הראשון מאנגליה ובשנת 1956 הצטרפו אליהם השלמה ברזילאית מקבוץ ד' של "השומר הצעיר". בהמשך, הצטרף גרעין של עולים מברזיל. שם הקיבוץ הוא סמלי, ונבחר עקב רצון המתיישבים לעסוק במקצוע הדיג (היסעור הוא עוף המצטיין בשחייה). אכן, בשנותיו הראשונות, התפרנסו התושבים מדיג בבריכות דגים שהקימו בשטחם. מלבד ענף המדגה, בלט גם ענף הלול וענפי החקלאות הנוספים היו רפת, צאן, משתלה. כמו עסק המשק בתעשיה: מפעל רהיטים, אלקטרוניקה יסעור לימים הפך ל- "עץ הדעת", מג"י – מפעל לגרביים. אוכלוסיית הקיבוץ מונה היום למעלה מ-700 תושבים. יסעור הוא ”קיבוץ מתחדש”, כלומר, זהו קיבוץ שעבר שינויים באורחות חייו אך הוא עדיין שומר על ערכי ליבה שמגדירים אותו כקיבוץ, לעומת סוגים אחרים של ישובים. המשק מתבסס על גידולי שדה יען – משותף עם קיבוץ עין המפרץ, מטעי רימונים, אפרסמון ואבוקדו, רפת, לול, מערכת חינוך, תחנת דלק, בית סיעוד. בנוסף, יש מגוון רחב של בעלי מקצועות חופשיים ובעלי עסק, שכירים ועצמאיים אשר פעילים ביסעור והסביבה.

 

יצאנו מתחום שטח ההרחבה של קבוץ יסעור המשכנו הלאה בדרך בתחילה צפונה .

ואחר כך מערבה  8 – 9 ק"מ בדרכי שדות נוחות ומהירות עד לעין המפרץ.

 

זה היה מסלול הטיול  מאז שחצינו את כביש 70 עד הגענו לעין המפרץ וכפר מסריק.

 

בתחילת הדרך אירע תקר בפנימית הצמיג הגלגל האחורי באופניו של עילם והוא נעמד על החישוק.

 

שאר הקבוצה עצרה לאתנחתא קצרה. החלטנו להתקדם לאט בידיעה שצביקה ועילם ישיגו אותנו עוד לפני שנגיע לעין המפרץ. אלה מראות הדרך.

 

התקדמנו וחצינו את נחל חלזון מצפון לדרום.

 

לאחר החצייה יכולנו להביט לעבר מכון טיהור שפכי עכו (מט"ש עכו) עליו נכתב בהרחבה בסיפור טיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה

 

בינתיים צביקה ועילם הדביקו את הפער והגיעו בדהרה.

 

המשכנו הלאה מערבה

בדרך עלינו לסוללת בריכת הדגים של כפר מסריק

 

נכנסנו  לתחום עין המפרץ. הגענו לגן תומר להפסקה.

 

לאחר ההפסקה התפצלנו לשתי קבוצות. צביקה, עילם, נועם, יצחק ויואל ירדו דרומה בחזרה לאפק בדרך נוף הנעמן. משה, עמיקם, שמיל ואני המשכנו במסלול המתוכנן. נכנסנו לתחומי עין המפרץ על מנת להתרשם מקיבוץ ותיק זה שעלה לקרקע בסוף שנות ה-30.

 

 

קיבוץ עין המפרץ שיך לתנועת הקיבוץ הארצי בתחום המועצה האזורית מטה אשר. הקיבוץ נוסד בשנת 1930 על חוף בת-גלים בחיפה, בידי קבוצת צעירים מגליציה- פולין שחלמו על הקמת קיבוץ עירוני: שכונת עובדים במפרץ חיפה. הם עסקו בעבודות בנמל חיפה. במהלך שנות העלייה החמישית הצטרפו לקיבוץ עולים מגרמניה ומפולין. במשך שמונה שנים מאז הקמת הקיבוץ התמודדו המייסדים עם קשיים רבים, עברו לקריית חיים ובשנת 1938 עלו על הקרקע במקומו הנוכחי של הקיבוץ, על גדות נחל הנעמן והביצה שהקיפה אותו. חלוצי ההתיישבות בעמק זבולון היו, הקיבוץ ה- 25 של "חומה ומגדל". שמו ניתן לו בגלל מיקומו במפרץ חיפה. שמות נוספים שנפסלו הוצעו בגלל מיקומו – ליד חיבור נחל חילזון לנחל נעמן. מגילת העלייה על הקרקע משקפת את המצב באותה תקופה ואת חזון הקיבוץ: "… אך אנו מאמינים כי תיובש הביצה, ומי הנעמן יהיו לנו לברכה. כי יתנדף רעל הקדחת וייעלם, ועצים יתנו כאן את צילם. כי עדרי צאן ובקר ימלאו את השדות והאדמה תתן יבולה בשפע. כי כפלדה רצוננו וגדולה אמונתנו. אנו מאמינים באדם ובאדמה! " ראו גם סרטון על הקמת הקיבוץ גרסה קצרה וגרסה ארוכה

 

 

מאז הקמתו צמח הקיבוץ והתבסס מבחינה חברתית וכלכלית, קלט חברים מארצות רבות והוא מונה כיום כ- 400 חברים ומועמדים, וכולל ילדים, צעירים ותושבים מגיעה אוכלוסייתו ללמעלה מ- 700 נפש. עין המפרץ היה תמיד קיבוץ שהאמין בשיתוף ובשוויון בין חבריו, וחתר כל שנותיו להיות בית לחבריו, בו מתקיימת חברה דמוקרטית המושתתת על הוגנות, יושר וכבוד האדם. בשנת 2004 החליט הקיבוץ על חזון חדש, והוא עובר תהליכי שינוי לכיוון היותו קיבוץ מתחדש, תוך שמירה על עקרון הערבות ההדדית בתחומי החיים השונים ושותפות באמצעי הייצור. תהליכי השינוי הם בתחומי העבודה והפרנסה, הערבות ההדדית, הביטחון האישי והצמיחה הדמוגרפית. הקיבוץ נמצא היום בתנופת קליטה של עשרות מבניו. עין המפרץ הוא קיבוץ עם מסורת מכובדת של תרבות וחגים, וממשיך לחגוג את כל חגי ישראל ביחד.

פרנסתו העיקרית באה לו מהמפעל לייצור מוצרי אריזה: ימא, שהוא הטוב ביותר בתחומו בארץ, וכן מענפי חקלאות מצליחים שרובם מאוגדים בתאגידים, מפעל ימאתון בשותפות עם קיבוץ געתון, "עטיפית" לייצור מוצרי פלסטיק, ועסקים נוספים. "רפת נעמן" היא שותפות בין עין המפרץ לקיבוץ פרוד וקבוץ גדות. גידולי השדה "יען" הוא שותפות עם קיבוץ יסעור. לקיבוץ מרכז מסחרי בשם M המפרץ שהקימה ומתפעלת חברת "מראה המפרץ בע"מ" בבעלות הקיבוץ, מטבח משותף- לה קוזין- עם קיבוץ עברון ולוחמי הגטאות, ועוד. מערכות החינוך והבריאות/רווחה/סיעוד זוכות לאמון רב של הציבור. מערכת החינוך כוללת מערכת פנימית בגיל הרך ובגנים, בי"ס יסודי אזורי "גוונים", בית חינוך אזורי "אופק" לגילאי חט"ב ותיכון ומערכת חינוך בלתי פורמלי בקיבוץ לכתות א' עד יב'. לקיבוץ בית סיעודי מקצועי וטוב, וכן נמצא בו מרכז יום סיעודי של מטה-אשר- "נווה אשר", המספק תעסוקה ובילוי איכותיים לזקנים מכל ישובי המועצה האזורית. הקיבוץ מנוהל ע"י הנהלה כלכלית והנהלת קהילה, ויש לו ועד הנהלה המתאם בין שתי ההנהלות ומקשר בינן לבין אסיפת החברים. מצוקת הדיור גדולה, והקיבוץ משקיע בשנים אלה בדיור קבע לכל חבריו ובהגדלת הפנסיה האישית לחברים.

משהו אישי פיקנטי, תוך כדי שיטוט בקיבוץ עין המפרץ נזכרתי לרז גורן (האיש עם האופניים שכל רוכב מכיר את המסלולים שמתעד באתר שלו מזה שנים רבות), יש שורשים בעין המפרץ. הוא סיפר לי שנולד בקיבוץ עין המפרץ. סבו וסבתי שעלו ב 1930 מפולין יחד הם הגרעין הכשרה שלהם מטעם השומר הצעיר היו בין מקימי הקיבוץ. סבו עבד כבנאי וסבתו בלול התרנגולות. כשחלה סבו במלריה (כן מלריה – ייבוש ביצות ….) הוא עבר לענף הדגים והיה מעורב בפרויקט הבאת הנוטריות לארץ לצורך פרווה (דבר שנכשל).

 

 

יצאנו מתחומי עין המפרץ והתקדמנו דרומה לעבר כפר מסריק. זה המסלול בו עברנו בשני קיבוצים אלה וביניהם.

 

 

מעין המפרץ יצאנו לעבר לשביל הנעמן לכוון כפר מסריק. עצרנו לתצפית במושבת קינון של אנפיות הבקר ומגלנים בחורשת אקליפטוסים.

 

 

 

אנפית בקר (שם מדעי: Bubulcus ibis) הוא עוף בצבע לבן מקור צהוב ורגליים בצבע כהה. אחת משתי הציפורים הלאומיות של בוטסואנה. משקלה 300 עד 600 גרם ואורכה נע בין 46 ל-56 סנטימטר. אנדמית לחלקים מסוימים באפריקה, אסיה ואירופה, אך פלשה לאזורים רבים וכיום נפוצה גם בצפון אמריקה, דרום אמריקה ואוסטרליה. אנפית הבקר ניזונה מבעלי חיים קטנים בעיקר דו-חיים, חרקים ודגים קטנים. היא מצטרפת לעדרי בקר, לעדרי צאן או לטרקטור חורש כי הם מטרידים חרקים ובעלי חיים קטנים ממקומם וחושפים אותם לעיני האנפית. בדרך זו אנפית הבקר חוסכת אנרגיה ומגדילה את יעילות הציד. אנפית הבקר היא ציפור חברותית הדוגרת במושבות קינון על עצים. אנפיות בקר מקננות לפעמים על קבוצות עצים ביישובים וגורמות לרעש וללכלוך. ישנם אנשים הרגישים לנוצות וללשלשת של אנפית הבקר, עד כדי קוצר נשימה. בעונת הרבייה ישנו חילוף נוצות חלקי, הראש החזה והגב מקבלים צבע חום והרגליים צבע אדום. שלא בעונת הרבייה הרגליים כהות והמקור צהוב. אנפית הבקר היא עוף מוגן בישראל על פי חוק. אין להטריד את אנפית הבקר לאחר בניית הקן ולאחר הטלת הביצים ולא עם הופעת הגוזלים. הקן עשוי מזרדים ומענפים בצורת קערית שטוחה. הזכר אוסף את החומר לבניית הקן והנקבה עוסקת בבנייתו. הקן נשמר ברציפות כדי למנוע גניבת חומר קינון. בקן מוטלות 2 עד 4 ביצים, שצורתן סגלגלה מוארכת וצבען לבן. תפוצת המין בעולם גדלה מאוד במהלך המאה העשרים. תפוצת אנפית הבקר משתרעת על פני אפריקה, הודו, יבשת אמריקה, דרום מזרח אסיה, אוסטרליה, ספרד, פורטוגל, דרום צרפת, טורקיה וישראל. מקור 

 

המגלן הוא עוף בינוני בגודלו, ארך צוואר ורגליים וכפוף מקור. לבושו חום כהה ולכנפיו ברק ירוק מתכתי. מקורו ורגליו חומים אדמדמים. בלבוש הקיץ מאדים לבושו שלהבוגר, במיוחד באזור הצוואר, גשר העין מקבל גוון כחלחל, תחום בפסים לבנים דקים. מקורו הארוך והמעוקל מזכיר את מקורו של החרמשון הגדול, והוא שהקנה לו את שמו בכל השפות. בשעת תעופה המגלן החום נראה כהה מאוד ואחיד בצבעו. הכנפיים בינוניות באורכן, מקומרות מטה ומעוגלות בקצותיהן, הצוואר והמקור בולטים קדימה והרגליים מתוחות לאחור. הכנפיים מוחזקות בנוקשות מסוימת ומשוות לתעופה אופי מכני, בעיקר בעת חבטות הכנף,שלאחריהן באה בדרך-כלל גלישה קצרה. מרבה לעוף בלהקה צפופה ומסודרת היטב – בקוישר או בראש-חץ, כאשר ציר הלהקה גלי ומתפתל. בתעופה ממרחק דומה לקורמורן גדול ולקורמורן גמדי (מבחינת הגודל המגלן נמצאביניהם), נבדל מהם ברגליו הבולטות לאחור, מעבר לזנב, ובמקורו הארוך. מעופו נרפה ופחות עוצמתי משל קורמורן גדול. דומה לחרמשון גדול באורך המקור וצורתו, אך החרמשון בהיר הרבה יותר, רגליו קצרות ואינן בולטות מעבר לזנב בתעופה. דומה מאוד גם למגלן המצויץ אלא שזה קומפקטי יותר וגם רגליו אינן בולטות מעבר לזנב. הלוואי שיגיע היום שבו נתלבט בין המגלן החום למצויץ כאן בישראל, שכן האחרון נדיר ביותר בישראל ועתידו מוטל בספק. הפרטים הנראים בארץ שייכים לתת המין P. f. falcinellusשתפוצתו בדרום אירופה, אגן הים התיכון, מרכז אסיה ומזרח צפון-אמריקה. הזכר והנקבה דומים מאוד. הבוגר בלבוש החורף דהוי יותר, חסר את הגוונים האדמוניים, צווארו מנוקד בלבן והואחסר את גשר העין הצבעוני. המגלן החום מאכלס בתי גידול לחים, המחפש מזון (חסרי חוליות, דו-חיים ודגים), תוך הליכה על גדות מקווי מים או במים רדודים, כשהוא מחטט במקורו בבוץ. פעמים רבות נראה בבריכות ביוב וברפתות. מקנן בחורשות של עצים גבוהים כמו למשל איקליפטוסים ואורנים, או בחישות קנה וגומא, לרוב במושבות מעורבות עם אנפות. מידות: אורך גוף: 65 – 55 ס"מ. מוטת כנף: 105 – 88 ס"מ. משקל: 580 – 485 גרם. תפוצתו של המגלן רחבה מאוד – בדרום אירופה, אגן הים התיכון, מרכז אסיה,אוסטרליה וצפון-אמריקה, שם הוא נמצא בתהליך התפשטות מאז התאזרח שם לראשונה במהלך המאה ה- 19. באירופה נפגע קשות משינוי בתי הגידול הלחים, שימוש בחומרי הדברה בחקלאות וציד. רגיש לשפעת העופות ועלול להיפגע מהתפרצויות עתידיות של המחלה. בישראל המגלן חולף, חורף ויציב – מקנן שכיח. עד לשנות השבעים של המאה הקודמת היה חורף וחולף בלבד. ההתפשטות מתאפשרת, ככל הנראה, בזכות אופיו ה"גמיש" – הקרבה לאדם והשימוש במקווי מים מזוהמים, מזבלות ושפכים. קינן לראשונה ב- 1969 בעמק זבולון וב- 1975 בעמק החולה, ומאז מרחיב את תפוצתו בהתמדה. כיום מושבותיו פזורות בעמקים הצפוניים ובמישור החוף דרומה עד גוש דן. מקור

 

המשכנו דרומה ורכבנו סמוך לגדר קיבוץ כפר מסריק. לא נכנסנו אליו.

קיבוץ כפר מסריק קיבוץ כפר מסריק המשתייך לתנועת הקיבוץ הארצי ונמצא בתחום המועצה אזורית מטה אשר. ראשיתו קבוצה קטנה של עולים צעירים מליטא, חברי "השומר הצעיר" שהתיישבה בפתח-תקוה בשנת 1932 ומתחילה לחלום על קיבוץ משלה. בפברואר 1933 הם הכריזו על עצמם – קיבוץ חדש בישראל – צ'כו-ליטא (שם זמני). הם עברו לשכונת בת-גלים שבחיפה התחתית ועסקו ב"עבודה עברית", "כיבוש הנמל", "קבוצת בניין" ו"מילוי הכרמל". בשנת 1934 עבר המחנה לחולות קריית-חיים המערבית ושם התחילה השכנות עם קיבוץ עיו-המפרץ. שם נקבע שמו השני של הקיבוץ – משמר-זבולון. בשנת 1937 הגיע  גרעין "היוצר" מפולין. בשנת הוקם בקרבת עכו "נעמן" – מפעל ללבנים אדומות.

בכ"ט בנובמבר – 1938 הוקם הקיבוץ כישוב חומה ומגדל מספר 28 – להגנה על מפעל "נעמן", כביכול, ולמעשה – תחילת התיישבות האמיתית בעמק עכו. הסוכנות היהודית והמוסדות המיישבים, התנגדו  נחרצות להקמת קיבוץ במקום, בטענה שאין מים, הקרקע- חולות נודדים וביצה מלחה, ותנאי החיים- מלאריה ומחלות, לעולם לא יאפשרו קיום וצמיחה של ישוב … החברים לא ויתרו. בשנת 1940 התמקם הקיבוץ בנקודת הקבע בצד המזרחי של כביש חיפה – עכו, ובהזדמנות זו, שינה גם את שמו לכפר-מסריק ומנציח בכך את שמו של נשיא הרפובליקה הצ'כוסלוקית – ת.ג. מסריק בשלוש השנים הבאות המשיךלכבוש את העמק והתבסס. הוא גם נאלץ להיות במאבק רצוף עם שכניו הערבים על הקרקע והמים. עם סיום מלחמת העולם השניה יצא הקיבוץ לצאת למרחב. עוד שטחים נכבשו ועובדו, בריכות הדגים התרחבו,  נמשכה קליטת ילדי הגולה. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ להתרחב ולגדול.

כיום בעשור השמיני לקיומו אוכלוסיית הקיבוץ מונה כ- 400 בוגרים: בתוכם כ-300  חברים , 60 מועמדים ,58 תושבים וכ140- – ילדים. הקיבוץ מתקיים על חקלאות, תעשיה ועבודת חוץ של חבריו. ענפי החקלאות העיקריים: גידולי שדה ומטעים מגוונים וכן רפת, לול, ומדגה. התעשייה כוללת: מפעלי קרטון מודפס לאריזה ותעשיות אלקטרוניקה. הקיבוץ נמצא כיום בתהליכי התחדשות ושינוי שעיקרם הגברת העצמאות הכלכלית של הפרט (הפרטה), תוך שמירה על ערכי ליבה שיתופיים בחינוך, בריאות, תרבות ורווחה.

 

יצאנו מכפר מסריק מזרחה לדרך לבנה ועפר למעבר מעל נחל הנעמן ליד המדגה של הקבוץ. הפעם לא עלינו לתצפית שם היינו בטיול סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה. בדרך חלפנו ליד מספר אתרי מורשת של כפר מסריק.

 

 

זה היה קטע המסלול האחרון

 

פניה דרומה לעבר תל דעוק.

תל דעוק הנמצא מצפון מערב לתל אפק ושהיה מרכזה של נחלה חקלאית בשם דוק שהשתייכה למסדר הטמפלרי. הקרבה בין התחנות וההסתמכות של שני המכלולים על אותו מקור מים היוו בסיס לסיכסוך מתמשך בין אבירי המסדר הטמפלרי וההוספיטלרי שהתעמתו על אופן הפעלת הטחנות, הגובה הרצוי של המים, השימוש במים ומעבר סירות בנחל ושלשם הכרעתו נדרשה התערבות של האפיפיור. הטחנות שימשו כספק הקמח העיקרי לעיר עכו, שהפכה מאוחר יותר לבירת ממלכת הצלבנים. טחנות הקמח הונעו על ידי מים עד ראשית המאה ה-20, עת נדחקו על ידי מנועי דיזל.
בתל נמצאו שברי כלי חרס מן התקופות הברונזה המאוחרת, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. על התל מתנשא עדיין קמרון שלם, ומצפון-מערב לו נמצאה באר אנטיליה; זמנם של שרידים אלה הוא ככל הנראה התקופה הצלבנית

 

על התל ולידו מטעי אבוקדו של כפר מסריק. לצידו בית העלמין של הקיבוץ ובית עלמין אזרחי המשמש בעיקר את יוצאי בריה"מ לשעבר שחלקם לא יהודים בהתאם להגדרות הרבנות וגם ישראלים החפצים בקבורה אזרחית.

 

החל משנת 1996 עם חקיקת החוק לקבורה אזרחית חלופית חלה מהפכה מסוימת בחובות המוטלות על המדינה בכל הנוגע לקבורה, ונקבע כי המדינה חייבת לאפשר לכל אדם קבורה אזרחית. בפועל, מרבית הנקברים בקבורה אזרחית ציבורית הם מי שאינם זכאים להיקבר דתית, רבים מהם יוצאי חבר העמים. בתי עלמין פרטיים בישראל נוצרו כדי לענות על צורך של ישראלים שאינם יכולים או רוצים להשתמש בשירותי הקבורה שמציע משרד הדתות בארץ, וזאת משתי סיבות אפשריות: האחת היא שהם אינם יהודים, והשנייה היא משום שהשקפת עולמם או השקפת בני משפחותיהם שוללת את טקס הקבורה המסורתי. בתי העלמין הפרטיים מנוהלים על ידי יישובים או קיבוצים שהורשו לכך או על ידי תאגידי קבורה מיוחדים. רבים מהמשתמשים בשירותיהם של גופים אלה פונים אליהם על מנת לקיים טקס קבורה חילוני – אזרחי (אגב, ישנם גם בתי עלמין "רגילים" שהקצו חלקות מיוחדות לקיום קבורה אזרחית – חילונית). בתי העלמין הפרטיים נחשבים לרוב ליפים, מוקפדים ומטופחים יותר מבתי הקברות הציבוריים.

המשכנו דרומה לעבר שדות אפק

חלפנו ממול לקרית מוצקין

 

חזרנו שוב לשדות הכותנה של קיבוץ אפק

 

לקראת ליד גדרות שמורת אפק סיום הפתעה שחייבה אותנו לשנות המסלול

 

רכבנו מזרחה ועקפנו את השלולית ונכנסנו לתחום אפק שם הסתיים הטיול.

 

אפילוג

טיול זה נמשך שש שעות מתוכן קצת יותר משלוש וחצי רכיבה ושאר הזמן עצירות למטרות התכנסות, תצפית והסברים, הפסקה וצילומים וגם זמן שתי המתנות בגלל צורך לתיקון תקר בצמיג גלגל אופניים של עילם שנחתך מזכוכית.

 

השגנו את המטרות שהצבנו בטיול זה שהיו כמו בשניים הקודמים באזור זה. בקשנו להכיר את האופי והמבנה הגאוגרפי של במישור מפרץ חיפה ובגבעות המערביות של הגליל התחתון תוך כדי דיווש. רצינו ללמוד מעט על האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בהם. חפצנו להכיר את היישובים הנמצאים בהם תוך כדי רכיבה בתוכם. חווינו את שפע הנופים בצורה בלתי אמצעית וגם התענגנו מרכיבה בשדות, בין המטעים, כרמי הזיתים, מאגרי המים וברכות הדגים. הספורט הייתה מטרה משנית ונבעה מעצם הרכיבה וגם היא הושגה.

 

היה לנו טיול מעניין במזג אוויר נעים ביותר. היה מעט חם בשעה האחרונה, לאחר ההפסקה בגן תומר בעין המפרץ. 

 

האווירה בטיול (כמו תמיד) הייתה ניחוחה וחברית כיאה לקבוצה מגובשת, גם אם מרבית אנשיה נפגשו הבוקר לראשונה. רוכבי אופניים הם אנשים נעימים וחביבים שכיף לטייל איתם.

 

לסיום, תודה למשה כץ שהוביל את הטיול. הוא תכנן את המסלול וכתב את סיפור הדרך. הוא היה מוכן ולא טעה. הוא כבר רכב בו ובדק אותו ואפילו פעם עבר בו ברכב.  מופת לתכנון.