ביום שבת (2/7//2016) יצאנו משובל לטיול קיץ באזור. היה זה טיול נוסף בסדרה של טיולים באזור והמשך לזה שעשינו בחודש שעבר: בנחלת שמעון, בין שובל ובין תל שרע בגדת נחל גרר

 

בשעת בוקר מוקדמת התכנסנו במגרש החנייה של הקיבוץ המצוי למרגלות מגדל הביטחון, להלן, ובסמוך לחדר האוכל. היינו  קבוצה של עשרה אנשים  מתוכם תשעה חברי קיבוץ ואני ה"עירוני" היחד. ראשונים הגענו אלי טלמור מניר עם ואני ממבשרת ציון. לקראת השעה היעודה, בהדרגה, הגיעו חברי קיבוץ שובל שהיו מחצית מחברי הקבוצה והם לייזר קוברסקי,  גילי ואלי בנשימול, ורד ובני בלול. אחרונים, באיחור קל מאוד הגיעו שלושה חברי תל יצחק: אלי שחר, אלי קרייף , וארנסטו סקלרובסקי.

 

 

מסלול הטיול והאזור הגאוגרפי

 

יצאנו משובל מזרחה לכיוון דבירה. נכנסנו ורכבנו לאורך קטע נחל שקמה בין כביש 3255 לבין כביש 40, המשכנו צפונה במקביל לכביש 40 עד שמורת פורה ומשם מערבה עד למרגלות תח נגילה. שעלינו שוב על דרך המקבילה לנחל שקמה ורכבנו לכיוון דרום לעבר בית קמה ומשם חזרנו בדרך המקבילה לכביש 264 לשובל

 

 

דיוושנו בין השדות, כאלה שנמצאים לאחר הקציר וכאלה שמוכשרים לקראת זריעה.

 

טיילנו במרחב הגבעות המשתרע במזרח מישור חוף הנגב ובמורדות המערביים של השפלה הדרומית.

 

 

אזור הטיול הוא ברובו גבעי ומגיע לגובה של כ-250 מ' מעל פני הים. הפרש הגבהים המתון בין הגבעות משתרע על פני מרחק אופקי רב. על אף הפרשי הגובה הקטנים והשיפועים המתונים, פני השטח אינם חד גוניים. בולטים בו רכסי הכורכר במערב, אזורים חרוצים כמו בתרונות רוחמה, ותלים ארכיאולוגיים המתנשאים מעל פני השטח, בעיקר לאורך נחל שקמה. ייחודו של האזור נובע מהיותו חוליה מקשרת ונקודת מפגש בין מספר אזורים גאוגרפיים שונים: השפלה הפנימית ממזרח, מישור החוף שנמשך צפונה, חוף הים במערב וספר המדבר מדרום.

 

 

האקלים הוא המרכיב הראשוני המשפיע על כלל הסביבה. תנאי האקלים וכמויות המשקעים קשורים באופן ישיר למשטר המים, לסוג המסלע ולתפוצת קרקעות, וקובעים את אופי תהליכי הבליה ועיצוב הנוף ואת עוצמתם. אלה משפיעים על עיצוב התבליט ועל אופי החי והצומח ועל תפוצתו. מרחב הטיול לאורך נחל  שקמה נמצא באזור המעבר בין אזור האקלים הים-תיכוני לאזור האקלים המדברי שנקרא גם אקלים ערבתי. הגבול בין שני אזורי אקלים אלו מוגדר על סמך ממוצע משקעים רב שנתי של 400 מ"מ. סיווג זה מבוסס על שיטת המיון המתבססת בעיקר על צומח טבעי. האקלים הערבתי מאפיין את אזור המעבר בין האקלים הים תיכוני לאקלים המדברי, וחופף חלקית למה שמכונה "ספר המדבר". אזור זה נכלל באזור ה"צחיח למחצה". האקלים הים תיכוני ו/או הערבתי באזור זה מתאפיין בשתי עונות עיקריות – קיץ ארוך ויבש, וחורף קצר יחסית, עם משקעים בכמות בינונית (באקלים הים תיכוני) עד נמוכה (באקלים הערבתי). משרע המשקעים בתוך האזור ניכר, כאשר המשקעים פוחתים מצפון לדרום ופוחתים גם ככל שמתרחקים מהים. הפחתת המשקעים מצפון לדרום חזקה במיוחד מדרום לקו קריית גת ( 5 מ"מ משקעים לק"מ הדרמה). צפונית לקו זה ההפחתה מתונה יותר ( 1.9 מ"מ לק"מ הדרמה). ההפחתה עקב ההתרחקות מהים היא של 3.1 מ"מ לק"מ. עם זאת, באזורים מסוימים ייתכן שיש הגברה במשקעים עם ההתרחקות מהים. שאר הנתונים האקלימיים (לחות, רוח ועוד) מושפעים בעיקר מהמרחק מהים ופחות מההצפנה וההדרמה

 

בהיבט היישובי טיילנו בתחום המועצה האזורית בני שמעון ובסמוך לתחום העיר הבדואית רהט עליה יפורט בהמשך.

 

מועצה אזורית בני שמעון ה"עוטפת" את באר שבע מצפון, מערב ומזרח הוקמה בשנת 1951. שטח המועצה משתרע על פני כ-410,000 דונם, של 13 יישובים כפריים (8 קיבוצים, 3 מושבים ויישוב קהילתי), שטחי חקלאות, יערות ושטחים פתוחים. בשנת 2016 מונה אוכלוסיית המועצה כ-10,000 תושבים.

 

 

 

מסלול הטיול והמקומות לאורכו

כאמור, טיול זה החל בקיבוץ שובל.

 

קיבוץ ש‏וֹ‏בָ‏ל משתייך לתנועת הקיבוץ הארצי (תנועת השומר הצעיר) ונכלל בתחומי המועצה האזורית בני שמעון. הקיבוץ שוכן ליד העיר רהט והגישה אליו היא דרך כביש 264. גאוגרפית הוא נמצא במרכז מדינת ישראל: בדיוק במחצית המרחק בין הנקודה הצפונית ביותר בחרמון לבין הנקודה הדרומית ביותר באילת. מקור השם שובל הוא בתנ"ך: "וּבְנֵי שֵעִיר לוֹטָן וְשׁוֹבָל וְצִבְעוֹן וַעֲנָה וְדִישׁן וְאֵצֶר, וְדִישָן" (דברי הימים א', ל"ח) וכן: " בְּנֵי יְהוּדָה: פֶּרֶץ חֶצְרוֹן וְכַרְמִי וְחוּר וְשׁוֹבָל" (דברי הימים ד', א').
ראשית הקיבוץ הייתה כאשר כמה קבוצות וגרעינים של השומר הצעיר התקבצו בנווה הים, צפונית לנתניה בשנת 1944. הקיבוץ נוסד בשישה באוקטובר 1946, במוצאי יום כיפור תש"ו, והיה אחד מ-11 הישובים שעלו ביום זה על הקרקע ברחבי הנגב. קבוצת חברים הראשונה על קרקע יצאה מקיבוץ רוחמה.
הגבעה עליה הוקם הקיבוץ נקראה ח' זבאלה, והיא נמצאה ממול למרכז פעילותו של שבט אל הוזייל, אותו הנהיג אז השיח' סלימן אל הוזייל. מרכז זה לימים הפך להיות העיר רהט. למרות הצלצול הדומה, מקור השם לא היה גל אשפה ('זְבָּאלֶה' בערבית), אלא שיבוש השם סוֹבִּילָה (SOBILA). שם עיר המופיע כבר במפת מידבא. השם סובילה כשלעצמו הוא כנראה שיבוש של השם התנ"כי שובל, שנזכר פעם כאחד מבני שֵׂעִיר (דברי הימים א, א 38), פעם כ'אבי קרית יְעָרִים'  (דברי הימים א, ב 50), ופעם כאחד מבני שבט יהודה (דברי הימים א, ד 1).
המקור על שם הקיבוץ

 

 

בתחילה היו שקראו לקיבוץ שובל 'אילת', ובכך הזכירו את כוונת בני הגרעין המייסד, שכבר בשנת 1946 שאפו להתיישב בחוף מפרץ אילת. ואף על פי כן, השם שובל נקלט במהירות, אם כי השם הרשמי והנשכח כלל גם התייחסות למוצאם של מקצת מן המייסדים: 'קיבוץ השומר הצעיר דרום אפריקה-א"י'. בעקבות שם הקיבוץ נקבע גם הנחל, המושך מי גשמים ממערב ליער להב ועד הצטרפותו לנחל גרר, נקרא בשם 'נחל שובל'. לאחר מלחמת העצמאות המשיך הקיבוץ לקלוט חברים וגדל למשק חקלאי מהגדולים באזור. בשנים הראשונות הופעלה בקיבוץ קומונה א' אשר ביטאה את מידת השיתוף הגדולה של החברים ולמעשה לא היה רכוש פרטי כלל. בשנות החמישים בוטלה שיטה זאת ורמת השותפות פחתה בהדרגה.

מקורות ההכנסה העיקריים של הקיבוץ הם מהחקלאות. בקיבוץ ישנה רפת שהיא מהגדולות באזור ופועל בשותפות עם קיבוץ נען וקיבוץ בית גוברין. עובדי ענף גידולי השדה (גד"ש) מעבדים את השטחים הנרחבים אשר מסביב לקיבוץ. הגידולים העיקריים הם חיטה, שעורה, קצח, חמניות, תפוחי אדמה ועוד. בקיבוץ חווה גדולה לגידול תרנגולות (פטם). מפעלים : מפעל "סיל ג'ט" (Seal Jet) לייצור אטמים. שובל נגררים – לייצור נגררים, ווי גרירה לרכב וארגזים למשאיות. חברי קיבוץ רבים עובדים מחוץ לקיבוץ והכנסתם מהווה חלק חשוב מהכנסות הקיבוץ. חברים רבים עובדים בתחומי הקיבוץ בענפים שונים. מערכת החינוך בקיבוץ כוללת בית תינוקות, גנים לגיל הרך ומסגרות לחינוך המשלים עבור שאר הילדים. תלמידי בית הספר היסודי לומדים בבית הספר "ניצני הנגב" שבבית קמה. בשובל נמצא בית הספר התיכון "מבואות הנגב" ובו לומדים כיתות ז' עד י"ב.

 

 

 

יצאנו משער הקיבוץ ונענו צפונה בשולי כביש 264 ואחר כך רכבנו בדרך מקבילה אליו.

כביש 264 – הוא כביש אזורי בצפון הנגב שוארכו 14.5 ק"מ בין צומת בית קמה בצפון ובין צומת הנשיא בדרום. כביש זה הוא "חדש" בארץ ישראל. ונסלל לאחר מלחמת העצמאות על מנת לאפשר חיבור בין מרכז הארץ לדרום הרחק מקו שביתת הנשק עם מצרים שבסמוך לו עבר הכביש לנגב בימי מלחמת העצמאות ובקרבתו נערכו הקרבות על מנת לאפשר שליטה ישראלית עליו.

 

 

הכביש היווה את החלק הדרומי של הכביש החדש לבאר שבע, שנסלל בין יולי 1949 ליולי 1951, וחיבר את צומת קסטינה (לימים צומת מלאכי), דרך צומת פלוג'ה (לימים צומת פלוגות) לצומת אשל הנשיא בכביש באר שבע – עזה (לימים כביש 25) והלאה לבאר שבע.

 

מעריב, 21 בנובמבר 1951, המקור

 

.

 

 

כביש 264 חלק מהדרך הראשית לבאר שבע מאז סלילתו ובמשך יותר משני עשורים, עד מחצית שנות ה-70'. בכביש זה עבר קו אגד מס' 369. כילד "זכיתי" לנסוע בקו זה בדרכי לביקור אצל הדוד שהתגורר בבאר שבע. לאחר שנסלל קטע כביש 40 מצומת בת קמה עד למבואות הצפוניים של באר שבע הנגב הוא הפך לכביש אזורי.

 

 

לאחר כקילומטר פנינו מכביש 264 מזרחה. התקדמנו וממול ראינו את העיר הבדואית  רהט הוקמה על שטח הנחלה של שבט אל הוזייל בראשו עמד השיח סלמן אל הוזייל 

 

רהט רַהַט היא עיר במחוז דרום ונמצאת 12 קילומטרים מצפון לבאר שבע בקרבה לשובל ובסמוך ליישוב להבים ולקיבוץ משמר הנגב. שטח השיפוט שלה הוא 19,586 דונם. היא הוקמה בשנת 1972 והוכרזה כעיר בשנת 1994. רהט היא היישוב הגדול ביותר של הבדואים בישראל והעיר הבדואית היחידה בישראל. רהט הוקמה במסגרת תכנית ממשלתית להקמת ישובי קבע לאוכלוסייה הבדואית בנגב, כארבע שנים לאחר הקמת היישוב הראשון תל שבע. במסגרת תכנית זו הוקמו עוד חמישה יישובים: חורה, כסייפה, ערערה בנגב, שגב שלום ולקייה. מהקמתה ועד שנת 1980 היא נמצאה בתחום שיפוט המועצה האזורית בני שמעון. בין השנים 1980 – 1989 נוהלה על ידי מועצה עצמאית, ללא תלות במועצה אזורית בני שמעון. בשנת 1989 היא הוכרה כמועצה מקומית וכאמור, בשנת 1994הוכרה כעיר. בשנת 2004 הוקמה בעיר תחנת משטרה שמונה כיום כ-70 שוטרים. ברהט מתגוררים למעלה מ-60,000 תושבים האוכלוסייה גדלה בקצב גידול שנתי של ‎3.0%‏. בשנים האחרונות, בדירוג החברתי-כלכלי של ערי ישראל, העיר מדורגת נמוך מאוד, 2 מתוך 10.

 

 

השייח' סלמאן אלהוזייל, שמו המלא: סלמאן עלי סלמאן עלי עזאם אלהוזייל; 1882 (משוער) – 1982) נולד וחי בצפון הנגב, ליד קיבוץ שובל. בשנת 1922 מונה על ידי הבריטים לשמש כשייח' שבט אל הוזייל, ולימים, שייח' השייח'ים של מטה התיאהא בנגב, תפקיד אותו מילא למשך כשישים שנה. הוא היה נשוי לשלושים ותשע נשים (המספר מתייחס לכל אורך חייו המופלגים), ואלו ילדו לו שבעים וששה ילדים. שמו יצא לתהילה בכל רחבי העולם. השייח' סלמאן אלהוזייל התגורר בבית האבן, אותו בנה בשנת 1924. הבית בן שלוש הקומות התנשא על ראש גבעה וצפה אל מרחבי שטחי המרעה של שבט אלהוזייל בואכה דרום הר חברון. בית זה נקרא בפי הבדואים "ארמון השייח'". בבית זה התגוררו נשותיו הרבות ובניו. במשכנו זה קיבל את אורחיו הרבים מבני השבטים בנגב, וכן את ראשי מדינת ישראל, מדינאים ואורחים רמי מעלה מארצות שונות בעולם. במלחמת העולם הראשונה סירב להצטרף לכוחות העות'מאנים במלחמה נגד הבריטים, אולם הצטרף מאוחר יותר לכוחותיו של הנסיך פייצל בירדן במרד הערבי נגד הטורקים (כנראה מתוך טינה על שהוציאו את סבו סלמאן עלי להורג ב-1854). יחסיו של השייח' עם מדינת ישראל קדמו להקמתה. הוא קיבל בזרועות פתוחות את אנשי קיבוץ שובל, כשקם הקיבוץ על אדמותיו כאחד מאחת עשרה הנקודות בשנת 1946. השייח' סיפק להם מזון ומים בימים קשים ורקם אתם יחסי רעות וקירבה. יחסים אלו עמדו לו עם הקמת המדינה כאשר לא נדרש עם אנשי השבט לעזוב את אדמותיו כמו שאירע לשבטים אחרים באזור. אנשי שובל היו מליצי היושר שלו בפני דוד בן גוריון שנאות לבקשתם להשאירו במקום.

 

להלן עדות יוסי צור שהיה המוכתר הראשון של קיבוץ שובל על הגירוש השני המתוכנן של הבדואים ממקומם לאחר מבצע סיני בשנת 1956. (הראשון היה אחרי כיבוש באר שבע וגם אותו הם מנעו).
"ובשבת בבוקר דופקים אצלי בדלת. עטייה ועלי, שוב פעם: "אנחנו, יוסוף, אנחנו רוצים שתעזור לנו". "מה אני יכול לעזור לכם בשבת בבוקר? מה פתאום?" "אנחנו, יש לנו טרקטור אבל אין לנו פלטפורמה אנחנו רוצים שהקיבוץ ישאיל לנו פלטפורמה". אז אמרתי: "בשביל מה אתם צריכים בשבת בבוקר פלטפורמה? למה כל כך מוקדם?" אמרו: "אנחנו קבלנו הנחייה מהממשל הצבאי לעזוב את האזור תוך 48 שעות ולעבור לתל ערד". אמרתי להם: "הקיבוץ לא ישאיל לכם פלטפורמה". זאת אומרת פעם שניה שרציתי לעזור להם סרבתי. ואז כל הרכב שלנו היה מגוייס לא היה לנו שום רכב בשובל אז. והרכב היחידי שהיה זה היה המכונית קרייזלר של השייח ישנה עם חלונות שנפתחו בחשמל, זה היה הדבר המיוחד הזה אז הלכתי לשייח והוא סיפר לי שמוכרחים תוך 48 שעות לעבור לתוך תל ערד אז אני בקשתי שיתן את האוטו שלו ונסעתי עם ברוך לתל אביב הלכנו ל….חנן רובין, אבא של יעלה, סיפרנו את הסיפור ואומר שבערב תהיה ישיבת ממשלה ושר הבריאות יוליק ברזילי יעלה את הענין בישיבת ממשלה. נסעתי בחזרה מתל אביב אמרתי לשבט…. לשייח, הם היו כולם, כל האיחטרייה ישבו שמה, חיכו שנבוא.  אין לנו תשובה אנחנו מטפלים בזה לקחתי איתי את טאלב, את הבן של השייח כנהג. נסעתי לתל אביב היינו בבית של חנן רובין כל הלילה, בחצות הלילה צלצלו לנו מירושלים שהעניין …. העניין נדחה. הכוונה הגיעה לידיעת חברי הממשלה יחד עם הידיעה על מה שקרה בכפר קאסם והממשלה לא רצתה שיהיה עוד בזיון כזה ואז הם בטלו את העניין. חזרנו…טאלב ואני חזרנו. כל האיחטרייה, כולם היו אצל השייח. אמרנו: "העניין נדחה אבל אמרו לנו, אל תעשו שום דבר שיכול להתקבל כהתגרות בחיילי צה"ל". אמרתי להם את העניין הזה בצורה ברורה לגמרי זה עדיין מלחמה. אל תעשו שום דבר אבל הגרוש נדחה. ההעברה נדחתה. אז למחרת היום אני ירדתי לבאר שבע דיברתי עם המושל הצבאי. רציתי לקבל אישור שהוא קיבל את ההנחיה הוא אכן קיבל את ההנחיה. אז… בגלל זה השבט נמצא פה עד היום. זה היה פעם השלישית שמנענו את ההעברה שלהם. זאת היתה פעם אחרונה והכי חמור כי זה היה בשעת מלחמה. אז…."
את הראיון קיבלתי מארכיון שובל באמצעות לייזר קוברסקי שגם תמצת אותו. להרחבה בעניין ניתן לקרוא בספר "התחלות"  ראיונות עם חברי שובל על הימים הראשונים. יצא בשנת 1983 בהוצאת חברי שובל 

 

ראשי המדינה חלקו להשייח' סלמאן אלהוזייל, כבוד רב והרבו בביקורים ובהתייעצויות אתו. במהלך חייו, ביניהם: ראש הממשלה דוד בן-גוריון, הנשיא, יצחק בן צבי, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין מנחם בגין ואחרים. בני משפחתו מספרים כי "השייח' סלמאן אלהוזייל היה לאגדה עוד בחייו". הוא זכה למעמד יוצא דופן לא רק בקרב שבטי התיאהא אלא בכל רחבי הנגב, סיני וירדן, שמו הלך לפניו כאחד ממגדלי הסוסים הטובים בעולם. היו לו סוסים ערביים גזעיים רבים שחלקם היה בעל יחוס מפואר של חמישה דורות ויותר. עם הקמת רהט, עם עליית כוחה של הרשות המוניציפלית, חלה ירידה במעמדו של השייח' כפי שהתרחש גם בשש הרשויות הבדואיות האחרות בנגב. שייח' סלמאן אלהוזייל נפטר בשנת 1982 והוא בן כמאה שנה, והשאיר אחריו צאצאים רבים. הוא נקבר בבית העלמין של השבט, על הגבעה, מול קיבוץ שובל. עם מותו של השייח', החליף אותו בנו ג'דוע כשייח', אך עם מותו נעלמה השייח'ות כמעט לחלוטין.

 

 

מקורו של השבט הבדואי אֵל-הֻזֵיל הוא ממטה תיהאה, אשר מוצאו מלב מדבר סיני, מאותו אזור הנקרא בערבית א-תיה, או בשמו המלא: תיה בני איסראיל, כלומר מדבר בני ישראל, הנקרא על שמו של עם ישראל אשר נדד במדבר זה בצאתו ממצרים. במטה זה כלולים 13 שבטים נוספים הנודדים בנגב, אשר הגדולים ביניהם הם: אבו קרינאת, אבו רוביעה ואבו רקיק. השבט כלל עד לפני התיישבות הקבע 17 משפחות ומנה כ-12000 נפש. בעבר נדד השבט בנחלתו בנגב – מעט צפונית לבאר שבע בקרבת קיבוץ שובל, מקום שבו שוכנת חורבה של עיר קדומה בשם ביר זבאלה. שבט אל הוזייל היה שבט נודד למחצה, כלומר נשאר בנחלתו זמן ממושך יחסית. עד לפני קום מדינת ישראל חיו אנשי השבט בחופשיות על פי המסורת הבדואית, נדדו במדבר ופעלו על פי כל מנהגיהם. הם עסקו בעיקר בגידול גמלים וצאן, אך גם מעט בחקלאות עד כמה שהתאפשר במדבר- אזורם עשוי בעיקר אדמת לס וכמות המשקעים הממוצעת היא 200 מ"מ לשנה. עם קום המדינה הוסב השלטון במקום לפיקוחו של הממשל הצבאי באזור ומשטרת באר שבע, ואלו הורו על הגבלת שטח הנדידה של השבטים הבדואים. עם זאת ניתנה לבדואים אוטונומיה מסוימת – לשבטי הבדואים בנגב ניתן בית דין משלו אשר ידון בענייניו הפנימיים ללא התערבות של הממשלה. בעקבות צמצום אזורי הנדידה ועקב כך צמצום חלקות המרעה והחקלאות השתנה אורח החיים של הבדואים. אט אט גם הוכנסו בנחלת שבט אל הוזייל מרכז עם חנויות לצרכהם, בית ספר לילדים, מרכז רפואי ואף ניתנה הכשרה על ידי הממשלה להוראה וטיפול בחולים. כמו כן הוחדרו לחייהם שיטות מיכון בחקלאות והחלו לקום בנחלה בתי אבן קבועים במקום האוהלים המסורתיים. אספקת השירותים ובניית התשתית ביישובי הקבע – חינוך, בריאות, כבישים, מים ועוד – שימשו אף הם תמריץ למשיכת האוכלוסייה הבדווית ליישובים אלה. בשנת 1972 השתכנעו ראשי השבט לנסות את חיי הקבע ביישוב בדואי חדש שנקרא רהט. במהלך השנים, עם התפתחות העיר, הצטרפו אליה משפחות בדואיות נוספות משבטים שונים ברחבי הנגב, וכיום מונה העיר רהט כ55,000.

 

ברכיבה מזרחה בדרך ממול רהט בעצם עברנו מתחום מישור החוף וטיפסנו לעבר גבעות השפלה הדרומית הנמוכה.

 

זה היה קטע הראשון של מסלול הטיול

 

 

 

הגענו עד כביש 40 שבקטע זה היום משולב עם כביש 6 ועלינו על הגשר מעליו

 

חצינו אותו בגשר והתקדמנו לעבר צומת דבירה.

 

המשכנו ורכבנו מזרחה על כביש 3255 לעבר דבירה ולהב בקטע קצר של כקילומטר ועברנו על גשר על מסילת הברזל. הסיבה לכך שרכבנו על הכביש הייתה שהגשר הוא המקום היחיד בו ניתן לחצות את שש מסילות הברזל בבטחה. מהגשר צפינו לעבר מתקני מפעל אמבר  הבולטים מעל סביבתם ונראים למרחקים.

 

מפעלי אמבר מייצרים מפעל לייצור תערובות לענפי הפטם, ההודיים, הרבייה, ההטלה, פרות החלב, העגלים, הצאן, הדגים, ועוד. ראשיתו של המכון בשנת 1961, כמכון אזורי שהיה בבעלותם של 39 קיבוצי גרנות ארגון אזורי- ומושבים שיתופיים ממרכז הארץ. עם השנים, התרחבה רשימת הבעלים והיא כוללת כיום מלבד משקי גרנות גם את משקי הרי-יהודה, משקי הנגב ומשקי הדרום. סה"כ כ-148 קיבוצים ומושבים מפאתי חיפה ועד מבואות אילת. בבעלות אמבר עוד אתר ייצור, אמבר צפון הממוקם באזור התעשייה של גרנות, מול קיבוץ גן שמואל.

 

 

הגענו לנקודה ממנה ירדנו מהכביש בתחילת הדרך שהובילה אותנו לעבר נחל שקמה ושם נעצרנו לתצפית לעבר נחל והסבר קצר עליו.

 

 

נחל שקמה הוא אחד מהנחלים הגדולים, המפותלים והעתיקים היורדים משדרת ההר אל השפלה והלאה למישור החוף הדרומי. שטח אגן היקוות הנחל מעורך בכ- 750 קמ"ר. יובליו העליונים מתחילים בשלוחת דהרייה בדרום הר חברון ויורדים אל השפלה באזור גבעות להב-דביר. כיוון הזרימה הוא מדרום לצפון. במעלה הדרך מכיוון מזרח מצטרפים  לנחל שקמה נחל מגדלית ונחל פורה. באזור עיינות חסי ליד תל חסי נחל שקמה מתלכד עם נחל אדוריים שאגן הניקוז שלו גדול יותר מנקז את המורדות המערביים של הר חברון. מרבית הנחלים המצטרפים לערוץ הראשי של נחל שקמה המאוחד עם נחל אדוריים שכיוונו מזרח-מערב בנוסף לאלה שהוזכרו, מגיעים כיוון דרום וכוללים את  נחל סד, נחל חצב, נחל זדים ונחל חנון. מצפון מנקזים אליו נחל ברור ונחל עובד. בדרכו מערבה נחל שקמה פורץ את רכסי הכורכר ואת החולות ממשיך עד לים, אליו הוא נשפך באזור זיקים.
מקורות המים העיקריים של נחל שקמה הם מי שיטפונות ומספר נביעות באפיק נחל שקמה, נחל אדוריים, נחל פורה ונחל סד. יש הגורסים שהעובדה שיפוע הנחל מתון ובמהלכו נוצרו פיתולים רחבים, מעידים על על היותו נחל קדום. הנחל זרם לכל אורך הזמן לבד ממספר מקומות בהם הייתה הפרעה או סתימה בגלל הצטברות סחף, גלישות עפר, התמוטטויות של מצוקים קטנים אל אפיקו, הצטברות דיונות והחולות הנודדים בתקופות יצירת רכסי הכורכר השונים, ולמעשה חוסמים את הזרימה בנחל כמו ברוב נחלי הארץ.
נחל שקמה נתון לפעילות מרובה של נגר עילי ושיטפונות. שטחי הניקוז הגדולים, עוצמת המשקעים, אדמת הלס האטימה ומיעוט צמחייה הם הגורמים העיקריים לסחיפה ולהיווצרותם של בתרונות. השיטפונות יוצרים בקטעים של הנחל גדות תלולות, עם מצוקים נמוכים. הזרימה החזקה וקרקע הלס האטומה מונעים גם את חלחול המים אל מאגרים תת קרקעיים, אבל מסייעים לאגירת מים בבורות וסכרים.

 

 

לאחר ההסבר יצאנו לדרך לעבר אפיק הנחל.

 

למעשה כאן החל קטע המסלול לאורך נחל שקמה, ממזרח לתוואי מסילת הברזל

 

אלה המראות בדרך אל הנחל והרכיבה לאורכו.

 

 

לצערנו הקטע לאורך נחל שקמה היה קצר. הגענו למעברים מתחת למסילת הברזל וכביש 40 מצפון לתל מלחה

 

תל מלחה נחפר בעבר אך לא נסקר בסקר האריכאולוגי של ישראל. להדיוט אין הרבה מידע עליו. זה תל די בולט יחסית וחולש על כל המרחב הקרוב שלו וגודלו כ 8 דונם. התל נראה לנוסעים בכביש 40 בקטע מול בית קמה. התל היה מיושב מהברונזה התיכונה ועד לתקופה ההלניסטית, אך מסביב לתל יש שרידי ישוב ביזנטי רומי. במקום היה משלט להגנת שדה התעופה אבק 1 ברוחמה במלחמת העצמאות ועל כך יורחב בהמשך. המקום נחפר בשנת 1955 ונמצא בו חומה של מעל 100 מטרים וחלקלקה של אדמה קשה סיד ולבנים. מן התקופה הישראלית נמצאו במקום ממגורות צלמיות וכלי חרס רבים. אין מידע לגבי שמו של התל.

 

 

 

המשכנו מערבה ועלינו במעט.

 

חצינו את מעביר המים שמהווה גשר מעבר כביש 40 מעל נחל שקמה

 

המשכנו עוד מרחק קצר לצד אפיק נחל שקמה.

 

כאן החל קטע המסלול בדרך חציה אספלט המקבילה לכביש 40, המשכו בדרך מורד נחל פורה עד תל נגילה והלאה דרומה במעלה נחל שקמה לעבר בית קמה

 

 

הגענו לחניון הכניסה לשמורת פורה בכביש 40, מקום שהומה עד טירוף בחודש פברואר בעת זמן "דרום אדום".

 

שמורת פורה – השמורה משתרעת על פני 12 דונם, באפיק נחל פורה, שהוא כאמור יובל של נחל שקמה. שמה של השמורה ניתן לה על שם חורבת פורה הנמצאת בגבולה המערבי. השמורה נקראית בערבית ח'רבת אלפורה. השמורה נמצאת באזור מעבר אקלימי בין החבל הים תיכוני לחבל המדברי הנקרא בתת הספר. לאזור זה צומח אופייני המורכב בעיקר משיחים ובני שיח שמוצאם ים תיכוני יחד עם מינים ממוצא מדברי. פריחה בשמורה עשירה וייחודית בחודשים פברואר ומרץ. בשמורה גדלים צמחי כלנית מצויה,נורית, פרג, עירית גדולה, לשון פר ועוד. בשמורה גדלים שיחי רותם, מלוח ולענה. ייחודה של השמורה בהיותה מהמקומות הבודדים במישור חוף הנגב שבו פני השטח מכוסים בסלעים חשופים מגיל האיאוקון, ולא באדמת לס כמו בכל סביבתה. שמורת פורה, כמו האזור כולו, סבלה במשך שנים רבות מרעיית-יתר של צאן הבדווים. בשנת 1965 גודר שטח השמורה, והצמחייה החלה להתאושש.

 

המשכנו הלאה לעבר השמורה בדרך מערבה למול סכר אגם פורה מדרום ואלה מראות האגם בקיץ

 

אגם פורה זה הוא למעשה תוצאה של סכר, שנבנה במורד הנחל כדי לאגור מי שיטפונות ולהחדירם לקרקע. עופות, החולפים בסביבה, אוהבים מאוד להגיע לכאן, משום שנוסף על צמחים אכילים יש באגם גם צפרדעים, סרטנים קטנים ועוד מטעמים אהובים על בני-הכנף.

 

 

המשכנו בדרך במורד נחל פורה, חלקה בתוך החורש וחלקה בשדה ועלינו לעבר הסוללה של מסילת הברזל התורקית למול תל נגילה וממנה צפינו על גשר החוצה את נחל פורה.

 

תל נגילה – תל זה  שסמוך לו ניתן למצוא שרידים מהתקופה הכלכוליתית הוא שריד לעיר גדולה שהתקיימה בתקופת הברונזה התיכונה השנייה,  לפני כ 4400 שנה בקירוב. העיר (ממנה לא ניתן לראות דבר היום), הייתה מוקפת חומה, סוללה וחפיר אשר שמרו על רובעי מגורים ומסחר. בצדי התל הצפונים והמזרחיים נמצאות מערות קבורה בהן נמצאו שרידי מנחות למת. שמו של התל ניתן לו על שם היבלית הרבה שגדלה בו (מערבית). על התל ניצב בודד עץ אשל ענק, שגילו מוערך בכ- 400 שנה, ואשר שימש עד לאמצע שנות השישים כאמצעי זיהוי עבור טייסי חיל האויר, כמו גם לנוודים וסיירים לאורך תקופות קדומות יותר.  התל שימש בזמן מלחמת העצמאות כמוצב קדמי לאבטחת שדה התעופה שהוקם ברוחמה במבצע אבק  וכיבושו היה במסגרת הקרב על חרבת מאחז הנמצאת ממזרח להלן.

 

 

 

מסילת הברזל מנחל שורק לקוסיימה (קרויה גם "המסילה הדרומית" ו"השלוחה המצרית") היא מסילת רכבת צבאית שנבנתה על ידי העות'מאנים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לכוון סיני, על מנת לתמוך, לוגיסטית, במתקפה לכיבוש תעלת סואץ מידי הבריטים. המסילה הייתה הארכה של המסילה המזרחית והתפצלה ממסילת הרכבת לירושלים ליד תחנת הרכבת נחל שורק והמשיכה דרומה. התכנית המקורית של הטורקים הייתה לסלול את הקו עד תעלת סואץ אולם כישלונם לכבוש את התעלה ונסיגתם מסיני הביאה לכך שהתחנה האחרונה הייתה בעיירה המצרית קוסיימה. כשהטורקים נסוגו מסיני והנגב, הורה מפקד הגזרה לפרק את הפסים לצורך סלילת קוים אחרים. על אף השנים הרבות שחלפו מסיום מלחמת העולם הראשונה ניתן עדיין לראות חלקים רבים של המסילה ובהם סוללות, מבתרים וגשרים. הסוללה והגשרים הוכרזו כאתר מורשת על ידי המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל.
עם תחילת מלחמת העולם הראשונה זימן אחמד ג'מאל פאשה (המפקד הראשי של הארמייה ה 4 הטורקית) את מתכנן הרכבות היינריך אוגוסט מייסנר למפקדתו בדמשק והורה לו לתכנן מסילת ברזל שתתמוך, לוגיסטית, במתקפת הכוחות הטורקים במצרים. מייסנר בחן שתי חלופות לקו זה: קו לאורך מישור החוף מחיפה, דרך יפו ורצועת עזה לצפון סיני – חלופה זו הייתה נוחה יותר מבחינה טכנית אך מסוכנת עקב שליטת הבריטים בים תיכון. החלופה השנייה הייתה קו המשך למסילה המזרחית – חלופה זו הייתה יותר מאתגרת בגלל הטופוגרפיה ההררית אך רחוקה מטווח תותחי הצי הבריטי. לאחר בחינת החלופות על ידי מייסנר, פאשה ופרידריך קרס פון קרסנשטיין (שמונה למפקד הגייסות הטורקיים בדרום ארץ ישראל ובסיני) הוחלט על החלופה המזרחית. בשלב ראשון נדרש מייסנר להאריך את המסילה המזרחית מסילת א-ד'אהר (התחנה האחרונה אליה הגיעה המסילה עם פריצת המלחמה) דרומה. המסילה הוארכה עד תחנת הרכבת לוד שם התחברה למסילה מיפו לירושלים. מלוד המשיכה המסילה דרומה, התפצלה לייד תחנת הרכבת נחל שורק, הגיעה לבאר שבע ומשם דרום מערבה לסיני. קטע המסילה מבאר שבע דרומה נסלל בקצב, הראוי להערכה, של 500 מטר ליום ובוצע על ידי מספר רב של פועלים. לאורך המסילה בנו הטורקים כ-140 גשרים ומעבירי מים. כ-100 מהם, שנמצאים בין באר שבע לניצנה, תועדו בסקר שנעשה ב-2002 על ידי רון טל וערן רישמן מבית ספר שדה "שדה בוקר". השאר נמצאים מצפון לבאר שבע. להרחבה על המסילה וקטעיה

 

ישנה האגדה המספרת כי סמוך לעץ על תל נגילה קבור אוצר זהב אגדע שהסתירו התורכים בעת בניית מסילת הרכבת. התורכים נאלצו לברוח מפני הבריטים ולכן לא היו יכולים לשאת את הזהב שנועד להוות תשלום למניחי המסילה. כדי לזכור את מקום מחבואו, הטמינו אותו בסמוך לעץ. אגדה זו מדרבנת את שודדי העתיקות לחפור חפירות לא חוקיות בתקווה למצוא את הזהב. במהלך החפירות הם מוצאים שרידים עתיקים בהם מעוניינים סוחרי עתיקות… את התוצאות של החפירות ניתן לראות בבורות בסמוך לעץ.

 

 

בנוסף לתצפית על גשר הרכבת צפינו על המשכו של נחל פורה ועל האזור מצפון. שם דברנו גם על הקרבות במלחמת העצמאות שנערכו על השליטה על התילים שחלשו על שדה רוחמה.

 

 

קרב חרבת מחאז נערך בין  30 בספטמבר 1948 – ו-6 באוקטובר 1948 מספר ימים לפני "מבצע יואב" שנועד להסיר סופית את המצור של הצבא המצרי על הנגב. בקרבות עשרת הימים נכשל צה"ל בניסיונותיו לפרוץ לנגב שנשאר מנותק. המצרים סירבו להעביר שיירות לנגב הנצור וציפו להתמוטטות הכוח היהודי בנגב. בזמן ההפוגה השנייה לאחר קרבות עשרת הימים חטיבת הנגב הייתה בכוחות מדולדלים ותשושים שפעלו להגנת היישובים הקיימים אך לא היה בכוחם לצאת לפעולות התקפיות. באותה עת הוחל בתכנון "מבצע יואב" בו ישתתפו ארבע חטיבות לצורך פריצת המצור לנגב. להיערכות למבצע זה נדרש מבצע לוגיסטי רחב היקף. היה זה "מבצע אבק" ובו השתתפו מטוסי תובלה של חיל האוויר שאך זה הוקם. מדרום – מזרח לקיבוץ רוחמה הוכשר שדה תעופה לנחיתת המטוסים. במבצע הוטסו צפונה חיילי חטיבת הנגב של הפלמ"ח (חט' 12) התשושים לשם התארגנות מחדש ולנגב הוטסו טונות של אספקה-תחמושת, מזון, דלק ועוד. במקום חטיבת הנגב הגיעו לאזור לוחמי חטיבת יפתח (חט' 11) שסיימו את התארגנותם במחנה במרכז הארץ לאחר הקרבות שניהלו במסגרת "מבצע דני" בחודש יולי. חיילי החטיבה חדרו לנגב בלילה בין קווי המצרים. משימתם הראשונה של לוחמי יפתח הייתה להגן על שדה התעופה כדי שהמבצע יוכל להימשך. המצרים ראו בפעולות אלה הפרת תנאי ההפוגה והתכוונו לשבש את המבצע. בתחילת ספטמבר התברר כי המצרים מתכוונים להוציא מכלל פעולה את שדה התעופה ליד רוחמה על ידי תפישת משלטים בקרבתו. לוחמי חטיבת יפתח תפסה שורה יפתח שורת תילים שבהם החלו המצרים להתחפר: תל קוניטרה (תל קשת) תל חסי ממערב לו ושניהם מצפון לשדה התעופה, תל נגילה ממזרח ותל מוליחה (תל מלחה) מדרום מזרח. המצרים הגיבו בריכוז כוחות חי"ר, שריון, ארטילריה וגם כוחות לא סדירים מאזור פלוג'ה. במשך שבוע התחוללו קרבות בהם עברו המשלטים מיד ליד. לאחר הקרבות המצרים נסוגו וחטיבת יפתח קיימה חגורת אבטחה על המסלול וכך התאפשר המשך הפעלת שדה התעופה ליד רוחמה ואת המשך ההכנות למבצע יואב. בקרבות חרבת מחאז נהרגו 13 ונפצעו 30 מלוחמי חטיבת יפתח. להרחבה על הקרבות ראו ספר הפלמ"ח כרך ב' עמ' 594 – 613 וגם אורי אלגום (1984), "קרבות חירבת מחאז" מערכות, 294 – 295, יולי 1984, עמ' 99 – 106

 

 

 

סיפור  קרב של חטיבת יפתח בחרבת מחאז שימש רקע לרומן "ימי צקלג" פרי עטו של הסופר ס. יזהר. הרומן שנחשב לאחת מיצירות המופת של הספרות הישראלית יצא לאור בהוצאת עם עובד בשנת 1958 וזיכה את יזהר בפרס ישראל. הרומן מתאר שבוע של קרבות בנגב במהלך מלחמת העצמאות סביב משלט הקרוי בספר נקודת גובה 244. ברוח זרם התודעה מתמקד הסיפור בעולמם הנפשי של הדמויות, צעירי הפלמ"ח, הן בזמן הקרבות והן בזמן ההפוגות שביניהם. אף שיזהר בכוונה אינו מציין את השם 'חרבת מחאז' בשום שלב בספר, הוא הקפיד לשחזר במדויק את מהלכי הקרבות, תאריכיהם, בעלי החיים, הצמחייה ואף מיקום הכוכבים בשמים אף ששינה את שמות הדמויות וקיצר את זמן הקרב משמונה ימים לשבעה.

לאחר ההסבר על קו מסילת הברזל התורקית ועל הקרבות בימי מלחמת העצמאות, אלי בנשימול החזיר אותנו לימינו והסב את תשומת ליבו שאנחנו נמצאים בתוך מסדרון התשתיות הלאומיות בו עוברים קווי הולכת הגז הטבעי וקווי המתח העליון ממרכז הארץ ומתחברים לדרומה והלאה לעבר ירדן כמוצג במפות להלן.

 

 

 

 

 

 

 

המשכנו בדרך דרומה והגענו למקום בו דרך נוף שקמה חוצה את נחל שקמה. עצרנו בחורשה הסמוכה להפסקה קצרה והחלטנו בגלל החום המתקרב להתחיל. התחלנו לרכב בדרך הצמודה ממזרח לנחל שקמה והמשכנו מזרחה ודרומה בשדות לעבר בית קמה ואלה המראות המופלאים של השדות בדרך.

 

הגענו לקיבוץ בית קמה. לא נכנסנו הפעם אבל הקפנו את חצר המשק מצפון וממזרח.

 

קיבוץ בית קמה עלה על הקרקע בתאריך 18 באפריל 1949 (י"ט ניסן תש"ט) במסגרת "הקיבוץ הארצי" ונקרא תחילה בשם "ספיח". המייסדים עלו מהונגריה במסגרת תנועת "השומר הצעיר". החברים ישבו, לפני עלייתם על הקרקע, במושבה הדר (כיום חלק מהוד השרון). בשנים שלאחר הקמתו קלט הקיבוץ קבוצות השלמה ("גרעינים") מפולין,ארגנטינה, צרפת וישראל. כמו כן, נקלטו בקיבוץ בוגריהן של שתי חברות נוער שהתחנכו בקיבוץ ובני קיבוץ, שהצטרפו אליו כחברים. השם בית קמה הוא חדש ומציין את שדות הקמה, התבואה המשתרעים בסביבה זו. בשנים האחרונות גדל מספר התושבים בבית קמה. התושבים החדשים השתלבו היטב בחברה הקיבוצית ורבים מהם פעילים בחיי התרבות והחברה בבית קמה. גם ילדיהם השתלבו היטב במערכת החינוך ובפעילות התרבותית בקיבוץ והם כבני קיבוץ לכל דבר. בית קמה הוא קיבוץ שיתופי. חדר האוכל בקיבוץ פעיל ומתפקד וכך גם המועדון, המשמש לפעילות תרבותית ופעולות חברתיות שונות. כיום נמצא הקיבוץ בעיצומו של מהלך הרחבה קהילתית.

 

לי אישית יש קשר קטן לקיבוץ בית קמה. אבי המנוח אברהם (רובי) אורן ז"ל (אז נקרא פיינבש) היה חבר בגרעין המייסדים שנקרא, כאמור, "ספיח". הגרעין החל להתארגן בבודפשט עוד לפני הגעת הנאצים להונגריה. בימי המלחמה חברי גרעין זה ואבי איתם שהו באחד הכפרים ביערות מזרח הונגריה לא הרחק מהעיר משיקולץ. לאחר המלחמה העפיל הגרעין ויחד איתם אבי והגיעו לישראל בתחילת שנת 1947. הבריטים גרשו אותם למחנה בפמגוסטה בקפריסין ושם שהו תשעה חודשים. הם הגיעו בשנית לארץ באוקטובר 1947. אז אבי החליט שאינו רוצה להיות חקלאי ועזב את הגרעין. בלי קשר ואולי במקרה לימים הדוד שלי (אחי אימי) דב ברייר שעלה לארץ אף הוא מהונגריה הגיע לבית קמה. הוא היה בין מקימי קיבוץ דביר ולאחר שעזב לגור בבאר שבע, עבד כמסגר מספר שנים בקיבוץ בית קמה

 

עברנו בצומת בית קמה ונכנסנו לחניון ליד אנדרטה לזכר חללי חטיבת יפתח בנגב.

 

חטיבת יפתח (חטיבה 11) היא חטיבת פלמ"ח שהוקמה בגליל בעצומה של מלחמת העצמאות, בסוף מאי 1948. בתחילה כללה החטיבה שני גדודים בפיקודו של מפקד הפלמ"ח יגאל אלון: הגדוד הראשון ("גדוד העמק") שחנה במשקי העמק, פעל בעמק בית שאן, בעמק יזרעאל, באזור חיפה ובגליל המערבי, והגדוד השלישי ("גדוד הגליל") שפעל בגליל העליון ובסביבתו. בשלהי 1948 הצטרף לחטיבה גם הגדוד השני ("גדוד הנגב הצפוני"), שחנה בנגב בראשית המלחמה והשתייך אז לחטיבת הנגב (היא חטיבה 12). מראשיתה ועד לימיה האחרונים של מלחמת העצמאות, התבססו גדודי יפתח בעיקר על אנשי משקים, קבוצות הכשרה, מגויסים בודדים ואנשי גח"ל. בפרוץ המלחמה היו אנשי הפלמ"ח פזורים במחנותיהם במשקי העמקים ובגליל. הם הוטלו למשימות בנקודות תורפה של האזורים שבהם שכנו: אבטחת דרכים והקשר הרצוף בין הגליל, העמקים ומרכז הארץ, אבטחת יישובי הספר ושמירה על הגבולות הצפוניים ומעברות הירדן. כבר בשלבים הראשונים של המלחמה ביצעו הגדודים פעולות התקפיות: ב-15 בפברואר 1948 ביצעה יחידה מהגדוד השלישי פשיטה ארוכת-טווח על הכפר הערבי סאסא, והטילה מבוכה במחנה הערבי. יחידות מהגדוד התערבו בהתקפה על טירת צבי, תקפו מהאגף את צבא ההצלה וגרמו לו אבידות קשות. בתחילת אפריל 1948 פעל הגדוד הראשון לראשונה בפעולה גדודית, והנחיל מפלה לצבא ההצלה שתקף את משמר העמק. פעולותיה העיקריות של החטיבה בגליל המזרחי היו בכיבוש טבריה וצפת, במבצעי יפתח  [ששמו נקבע על ידי יגאל ידין, ראש אגף המבצעים במטכ"ל, על-פי כינויו המחתרתי של יגאל אלון (פייקוביץ), יפתח, (יגאל פייקוביץ, תל-חי)] ומבצע מטאטא, בהתקפות על משטרת נבי יושע, בקרבות מלכיה, ובהדיפת הסורים מעמק הירדן. ביוני 1948 הועברה החטיבה למרכז הארץ, השתתפה במבצע יורם, בניסיון לכבוש את לטרון ומאוחר יותר השתתפה במבצעי דני לכיבוש משילתא. לאחר מכן הועברה החטיבה לנגב. ציודה הוטס לשדה תעופה ליד קיבוץ רוחמה במסגרת מבצע אבק והלוחמים הסתננו לנגב בדרך יבשתית דרך קווי המצרים. לפני מבצע יואב לחמה החטיבה לגירוש כוחות של האחים המוסלמים שהשתלטו על מכרות הגופרית ליד בארי ובתפיסת תלים ומשלטים להגנת שדה התעופה אבק 1 ליד רוחמה שהיה נחוץ להובלת ציוד ותחמושת לפני המבצע. בחרבת מחאז כאמור לעייל, התחוללו קרבות כבדים והמקום עבר מיד ליד שלוש פעמים עד שנשאר בידי החטיבה. במבצע יואב תקעו לוחמי החטיבה טריז בעורף הצבא המצרי וכבשו את בית חנון. המצרים הגיבו בהפגזה כבדה וגרמו לחטיבה אבדות כבדות אך הלוחמים לא נסוגו. מהלך זה גרם לנסיגת הצבא המצרי ללא קרב מכל מישור החוף הדרומי מגשר עד הלום עד עזה. החטיבה פורקה לאחר המלחמה בשנת 1949 במסגרת פירוק הכללי של הפלמ"ח שחרור המגוייסים.

 

 

האנדרטת חטיבת יפתח בנגב האנדרטה מוקדשת ללוחמי חטיבת יפתח שנפלו בקרבות בנגב במלחמת העצמאות. ראשיתה של האנדרטה היה בגלעד צנוע שהוקם בשנת 1950 ביוזמת מפקד החטיבה ולוחמיה. האנדרטה תוכננה על ידי יחיאל (חיליק) ערד, חבר קיבוץ סער, ונחנכה בערב יום הזיכרון ג' באייר תשכ"ט (21 באפריל 1969). היא בנויה מבטון חשוף בצורת מגן הניצב על בונקר. המגן נישא לגובה שבעה מטרים, כשהוא הולך וצר כלפי מעלה ויוצר חוד המזדקר לשמיים כאילו רוצה לפרוץ לעברם. על הקיר לוח ועליו מבצעי חטיבת יפתח במלחמת העצמאות ולוח עליו שמות 44 לוחמי החטיבה שנפלו בקרבות בנגב. על הקיר כתובות המילים מהימנון הפלמ"ח: ממטולה עד הנגב מן הים עד המדבר. על האנדרטה למעלה כתובות המילים: פלמ"ח יפתח, על במתי הנגב חלל. להרחבה על האנדרטה והאדריכלות שלה.

 

 

לאחר שעזבנו את חניון האנדרטה רכבנו בקטע האחרון בדרך המקבילה לכביש 264 מצומת בית קמה חזרה לשובל.

 

תוך כדי הרכיבה אפשר להביט לעבר קבוץ שובל

בדרך פגשנו גם קבוצת רוכבי כביש שקטע זה אהוב עליהם

 

נכנסנו חזרה לשער קיבוץ שובל ושם למרגלות מגדל הביטחון הסתיים הטיול.

 

לאחר הטיל ,כמו תמיד הוזמנו להתרענן בברכה. לייזר הכין לנו כיבוד קל: אבטיח, קפה ועוגות.

 

 

תענוג גדול היה כך לסיים את הטיול!

 

אפילוג

סיימנו את הטיול לאחר שלוש ורבע שעות שמתוכן קצת פחות משעה היה זמן לעצירות שונות.

 

היה לנו טיול קיץ מענג במרחב הגבעות המשתרע במזרח מישור חוף הנגב ובמורדות המערביים של השפלה הדרומית. נהינו לדווש בחיק הטבע בין השדות, כאלה שנמצאים לאחר הקציר וכאלה שמוכשרים לקראת זריעה ולאורך אפיקי נחל שקמה ונחל פורה. אין ספק כמו שכבר נכתב, לנוף בקיץ יש מראה אופייני וצבע ייחודי ובטיול התענגנו ממנו. 

 

בטיול זה נחשפנו למספר נושאים: אופיו הגאוגרפי של האזור,  ההתיישבות הקיבוצית החקלאית (שובל ובית קמה), העיר הבדואית רהט, מסכת היחסים המופלאה בין אנשי שובל  ושכניהם הבדואים, התפתחות הכבישים לבאר שבע מאז מלחמת העצמאות,  מסילת הברזל שבנו התורכים בסיוע הגרמנים במלחמת העולם הראשונה, חטיבת יפתח והקרבות שניהלה באזור בשלהי קיץ 1948 מול הצבא המצרי, זמן מועט לפני מבצע יואב ומסדרון התשתיות הלאומית. אין ספק גם למדנו הרבה והשכלנו !!

 

כיף גדול היה לטייל עם החבורה מקיבוץ שובל שאירחה אותנו ועם החברים מתל יצחק ומניר-עם. קבענו שנמשיך ובזמן הקרוב נטייל במסלול אחר באזור זה.

 

 

לסיום, אומר תודה ללייזר קוברסקי, האיש מאחורי הטיול, שארגן את הטיול, הוביל אותו בחלקים ממנו, הזמין וארח אותנו בלבביות בברכה ואף העביר מידע לספור הטיול. תודה מגיעה גם לאלי בנשימול על הובלת הטיול בקטעים נוספים יחד בני בלול. הדברים שאמר לנו אלי בטיול על הפרוזדור התשתיות והמצגת ששלח לסיפור הטיול הוסיפו.