ביום שישי (11/12/2015) יצאנו קבוצה של שמונה חברים לטיול מעגלי מקיף ברמות יערות מנשה שהתחיל והסתיים במושב עמיקם ואותו הוביל והדריך איל אופק.

 

עוד לפני שיוצג הטיול, נאמר ש"אנחנו" היינו קבוצה של שמונה אנשים. מתוכם חמישה הם חלק מקבוצה קטנה שהחלה להתגבש בחודשים האחרונים וכוללת את ארז בלשי (תל מונד), משה יפה (חולון), לוי אבנון (חמדיה), שרון בן חיים ואני (מבשרת ציון). המכנה המשותף שלנו בענייני רכיבה הוא ההתייחסות אליה כאמצעי טיול לתור את הארץ וללמוד את אתריה. השלושה הנוספים היו איל אופק וחבריו אבי בוחבוט (יוקנעם עילית) ואופיר בר (יוקנעם מושבה).

 

מסלול הטיול היה מעגלי. התחלנו במושב עמיקם. טיפסנו ממערב למזרח בנחל תנינים אל הרכס בו עובר קו פרשת המים של רמות מנשה. המשכנו לגבעות בכיוון צפון מערב. גלשנו, טיפסנו, גלשנו, טיפסנו ביער משמר העמק עד קיבוץ עין השופט וגלשנו לעבר קיבוץ דליה והתגלגלנו במורד באחת השלוחות חזרה למושב עמיקם.

 

בטיול זה הבמה הייתה של אייל אופק שבתצפיות עשה לנו סדר במראות ובעיקר הציג לנו היבטים שונים של האזור. פה ושם גם אני תרמתי את חלקי (ברשותו והסכמתו כמובן). דיברנו על המבנה הגיאוגרפי המעניין של רמות מנשה, קרקע ומסלע, בוטניקה, הנחלים המנקזים את האזור, רמות מנשה כמרחב ביו-ספרי, היישובים הערבים שהתקיימו באזור עד 1948, ההתיישבות היהודית ותולדותיה, הפעילות הצבאית באזור התחומה לתוך שטח האימונים. על כל  אלה מפורט בדף זה.

בהמשך יוצג בפירוט מסלול הטיול בהתאם לששת חלקיו. קודם מן הראוי להציג את רמות מנשה שהן האזור של הטיול.

 

רמות מנשה – קער גאולוגי נטוי שאורכו כ-18 ק"מ (קו דרום-צפון) ורוחבו כ-12 ק"מ (קו מערב-מזרח) הבנוי סלעים שלישונים בלתי מקומטים, גיר רך וקרטון המכוסים אדמת רנדזינה אפורה. גובה  חלקן הדרומי של רמות מנשה הוא 300 – 400 מ' וגובה חלקן הצפוני 250 – 300 מ'. הקער בו נמצאות רמות מנשה נמצא בין שני קווי שבר שלאורכם נמצאים עמקי נחל מפרידים אותו משני קמרים גיאולוגיים: בצפון, נחל תות בינו ובין הכרמל ובדרום, נחל עירון בינו ובין גבעות עירון והר אמיר. רמות מנשה הם בעצם חלק מרכס הכולל את הר אמיר, רמות מנשה והר הכרמל החורג מהכיוון הכללי של שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל שכיוונה דרום-צפון. רכס זה סוטה בצפון השומרון ופונה לצפון-מערב ושוקע בתלילות אל הים ויוצר הפרדה ברציפות מישור החוף בישראל.

 

 

 

הקטע הראשון של הטיול היה בכיוון מזרח במעלה רמות מנשה.

 

יצאנו לדרך בשעה 07:00 ממושב עמיקם. היה מעט קר ורוח מזרחית יבשה נשבה מולינו

 

עמיקם – מושב המשתייך לארגון יישובי חירות – בית"ר. השם סמלי. המושב הוקם בשנת 1950 על אדמות הכפר הערבי הנטוש צברין על ידי עולים יוצאי רוסיה שהתגוררו בסין (חרבין ומנצ'וריה)אליה ברחו אחרי המהפיכה הבולשביקית ואליהם הצטרפו עולים מצפון אפריקה ובשנת 1956 גם מספר משפחות שעלו מפולין.

 

וגלשנו אל הדרך מדרום להר העגול ורכבנו בה מזרחה במקביל לנחל תנינים. בקטע זה רכבנו בתחום שטח המועצה האזורית אלונה שהיא הקטנה ביותר בארץ.

מועצה אזורית אלונה היא אחת המועצות האזוריות הקטנות בארץ ותחום שיפוטה הוא כ-21,000 דונם. מועצה אזורית זו כוננה בשנת 1953 וכוללת שלושה מושבים סמוכים זה לזה: עמיקם, אביאל וגבעת נילי, בהם מתגוררים כ-2,500 נפש וכולם משתייכים לתנועת ההתיישבות של הזרם הרביזיוניסטי בציונות – לתנועת יישובי חירות-בית"ר. רוב אוכלוסיית המושבים עוסקת בחקלאות ובעיקר בגידול כרמים ועצי פרי נשירים. בסמל המועצה באו לידי ביטוי שלושה מאפיינים בולטים שלה: עץ האלון, הדומיננטי בחורש שבשטח המועצה בכלל ובפארק אלונה בפרט; אשכול הענבים המסמל את הדומיננטי של יישוביה ומפת ארצישראל השלמה בשני גדות הירדן, סמל תנועת החירות שאליה השתייכו תושבי היישובים בעת הקמתם.

 

חצינו את דרך המוביל הארצי

מוביל המים הארצי הוא ממפעלי התשתית האדירים שהקימה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. תכננו החל בשנות ה-50 ובנייתו הושלמה במחצית שנות ה-60. מפעל זה הזרים לאורך השנים את מי הכנרת להשקיית החקלאות בנגב ולשתייה במרכז הארץ. חלקו הראשון של המוביל הוא, בין היתר ובעיקר, בתעלה פתוחה החוצה את הגליל התחתון עד מאגר אשכול בבקעת בית-נטופה. המשכו בצינורות בקוטר ענק מתחת לאדמה לעבר מקורות הירקון והלאה לעבר הנגב המערבי. לאורך דרך המוביל שנסללה מעל הצינור המים הטמון בקרקע נמצאים מתקנים שונים של חברת מקורות המחזיקה ומתפעלת את המוביל. דרך זו טובה מאד ומאפשרת גם נסיעת רכב רגיל לאורכו, קל וחומר גם רכיבה על אופניים, וכך מנגישה את האזורים לאורכו לא רק לחקלאים אלא גם למטיילים.

 

במעבר תחתי חצינו את כביש קטע 18 של כביש 6.

 

קטע 18 בכביש 6,  בין מחלף עירון (כביש 65) בדרום ועד למחלף עין תות באזור אליקים (כביש 6), משפר את הנגישות לאזור צפון הארץ וממנו חוצה את רמות מנשה מצפון לדרום ומחלק אותן לחלק מזרחי ולחלק מערבי. אורכו של קטע זה כ-18 ק"מ . קטע כביש זה עובר בחבל ארץ בעל רגישות נופית גבוהה ביותר. תוואי הכביש, חוצה שרשרת גבעות רכות שחלקן מכוסה ביער פארק אלון תבור וחלקן בשדות חיטה והוא חוצה שבעה נחלים היורדים מכיוון רמות מנשה לכיוון מערב. בפברואר 2004 הגישה עמותת אדם טבע ודין (אט"ד) עתירה לבג"ץ שהתבקש להורות על הפסקת העבודות בשטח עד שתיבדק האפשרות להעביר את החלק הצפוני של קטע 18 במנהרה וזאת על מנת  למזער את הפגיעה בשטחים הפתוחים. עד אז  סרבו חברת 'דרך ארץ', החברה הבונה את 'חוצה ישראל', והמשרד לאיכות הסביבה לבצע בדיקה כזו. באוקטובר 2004 בעקבות הוראת בג"ץ, המועצה הארצית לתכנון ולבנייה דנה בעניין והחליטה שלא לשנות את התכנית המקורית. המועצה נימקה את החלטתה שלא לשנות את התכנית בכך שמדובר בפרויקט לאומי חשוב, שאושר לאחר דיונים ממושכים וממצים. לדברי המועצה, לא היה במידע שהוצג בפניה כדי להצדיק עיכוב משמעותי בפרויקט. עמותת אדם טבע ודין הגיבה וטענה שההחלטה שהתקבלה מהווה החמצה של הזדמנות לתקן הליך תכנון בלתי נאות. ההחלטה הוכיחה גם שגוף כמו המועצה נכנע ללחצים פוליטיים. חבל מאוד ששטח ירוק בעל ערך ייחודי שאין כמותו בארץ ייעלם וייהרס בשל שיקולים לא ענייניים. לאחר ההחלטה העבודות הסלילה החלו בהתאם לתכנית בה נקבעה תכננו את השתלבות 14 הגשרים בסביבתם, 2 מנהרות באורך כ-350 מטרים המשמשות מעבר אקולוגי. קטע זה נפתח לתנועה ביולי 2009 במתכונת של מסלול דו נתיבי לכל כיוון.

 

התקדמנו במעלה נחל תנינים ועצרנו בפעם הראשונה לקבלת הסבר מאייל.

 

 

למעשה לאחר שהתקדמנו במסלול התחלנו לטפס נכנסנו לתחום השיפוט שטח המועצה האזורית מגידו שכמעט כל המסלול של הטיול עבר בתחומה.

 

מועצה אזורית מגידו – נקראת על שם העיר העתיקה מגידו הנמצאת בתחום שטח שיפוטה המשתרע על פני 170,000 דונם בין יקנעם עילית בצפון, עמק יזרעאל ממזרח, ואדי ערה מדרום, ורכס הרי הכרמל ממערב. בשטח המועצה מתגוררים כ-9,600 איש, ב-13 ישובים: 9 קיבוצים, 3 מושבים ומושבה אחת. יותר ממחצית  הישובים קמו עוד לפני כינונה של המועצה. ראשון הישובים היהודיים באזור היה קיבוץ משמר העמק (1926). לאחר כמעט עשור הוקמה המושבה יקנעם (1935) ולידה קיבוץ הזורע (1936). הישוב הראשון שעלה מהעמק אל תוך רמת מנשה היה קיבוץ עין השופט (1937), וסמוך לו הוקם קיבוץ דליה (1939) ושניהם הוקמו בדגם חומה ומגדל. שנתיים לאחר מכן הוקם קיבוץ רמת השופט(1941) ושלוש שנים אחריו קם המושב הראשון במועצה -עין העמק (1944). הקיבוצים גלעד (1945) ורמות מנשה (1948) יחד עם מושב אליקים (1949) השלימו את תמונת ההתיישבות על הרמה, ואת מצבת הישובים בעמק השלימו הקיבוצים מגידו וגבעת עוז (1949) ומושב מדרך עוז (1952).
מועצה אזורית מגידו היא אחת מן המועצות האזוריות הוותיקות ביותר במדינת ישראל, אשר הוקמה בשנת 1945 בזמן שבארץ שלטה ממשלת ארץישראל המנדטורית. לפני הקמתה היה שטח המועצה חלק מן היחידה המוניציפלית "גוש נהלל". בעת הקמתה, כללה המועצה האזורית 3000 תושבים, מחמישה ישובים. בעת הקמתה היא נקראה "מועצת הרי אפרים", זאת על אף שבשטח שיפוטה אין הרים, ושנחלת שבט אפרים המקראית אינה עוברת בתחומה. שם המועצה השתנה ל"מועצה אזורית מגידו" בשנת 1952, אך קיבל תוקף רשמי מוועדת השמות של מדינת ישראל רק בשנת 1954. היישוב הוותיק ביותר במועצה אזורית מגידו הוא קיבוץ משמר העמק, שנוסד בשנת 1926. היישוב הצעיר ביותר הוא מושב מדרך עוז, שנוסד בשנת 1952.
סמל המועצה האזורית מגידו עוצב בשנת 1952 על ידי לאו פלטאו מקיבוץ רמות מנשה. המוטיבים של הסמל כוללים את גבעות האזור, שיבולת חיטה המסמלת את אופיה החקלאי והכפרי של המועצה ואריה מזנק. דמות האריה מועתקת מחותם שנמצא בחפירות הראשונות שנערכו בתל מגידו בשנים 1903-1905 על ידי גוטליב  שומאכר מן הקהילה הטמפלרית בחיפה. החותם המקורי התגלגל לאיסטנבול ועקבותיו אבדו. על החותם נכתב בכתב עברי קדום "לשמע עבד ירבעם", והוא זוהה כשייך לאחד מפקידי ירבעם, מלך ישראל. המקור והרחבה

 

המועצה האזורית מגידו מנהלת את שטחה כמרחב ביוספרי ולפיכך מוגדרת מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית.

 

מועצה אזורית מגידו – מועצה ביוספרית – מועצה אזורית מגידו כמועצה ביוספרית היא חלוצה בארץ בתהליכי ניהול ציבורי והנחלת אורח חיים מקיים. בשנת 2004 בראשית כהונתו של חנן ארז המועצה אזורית מגידו בשיתוף עם שלמה ברנד מנהל האזור בקק"ל בחרה בתכנית אדם וביוספירה (MAB Man And the Biosphere) של אונסק"ו לכלי אסטרטגי לניהול יחסי אדם וסביבה במועצה. הרעיון המרכזי נובע מהקונפליקט המובנה בין שימור ופיתוח המקבל מענה ואפשרות למציאת פתרונות מיטביים. עקרונות ותפקידי המרחב הם שלושה: (1) שימור מגוון תרבותי ומגוון מינים, (2) קידום פיתוח חברתי וכלכלי (3) תמיכה לוגיסטית של חינוך, ניטור ומחקר. עמידה בתנאי התכנית מחייבת יצירת מערכת כללים וממשק לשמירת האיזון בין הפיתוח והשימור והקמת מנגנון ניהולי ליישומם. ראש המועצה הנוכחי של מגידו, איציק חולבסקי שהחל לפעול בשנת 2014 ממשיך ומקדם את הרעיון. המועצה ברשותו מובילה תהליכים משותפים עם תושבים ובעלי עניין, יוצרת ממשקים וכללים לניהול שטחים פתוחים, מפתחת תכניות חינוך חדשניות, עוסקת בטיפוח המורשת המקומית ופיתוח כלכלי. הקמת המרחב הביוספרי יצרה כלי ניהולי חדשני, שקוף ושיתופי. נוצרו קריטריונים מוסכמים, נוצר מצפן, נוצרו ועדיין נוצרים כלים של תהליכי קבלת ומימוש החלטות משופרים. המצפן (חזון) לטווח הארוך מחד והכלים המעשיים מאידך הם אלו שמאפשרים מימוש ויישום. 
המקור: אדר' הדס בשן – תכנון, תהליכי שיתוף ציבור, אדם וסביבה, מהנדסת המועצה האזורית מגידו בין השנים 1993 ו-2013
להרחבה: אתר המועצה האזורית מגידו

 

המשכנו מזרחה וחצינו את כביש 672 מצפון לקיבוץ גלעד  ושם החל הקטע השני של מסלול הטיול.

 

גם קטע השני של המסלול היה לאורך הדרך הצמודה לתוואי אפיק נחל תנינים. בניגוד לקטע הראשון ערוץ הנחל בקטע זה צר יותר.

 

בתחילת הקטע חלפנו ממול לגבעת הרקפות שעל ביקור בה ויתרנו כי הפריחה טרם החלה.  המשכנו וחלפנו ליד בית המשאבות.

"בית מכון" – מקור המים הראשון של קיבוץ גלעד, כשעוד ישב בנקודה הראשונה בגבעת אבן יצחק שמעל לערוץ. המבנה הדו-קומתי שימש כעמדת שמירה על משאבת המים שהייתה בפנים. המבנה נעזב כאשר קיבוץ גלעד עבר ב- 1946 לנקודה החדשה (מיקומו היום). בסמוך למכון – בריכה קטנה ושוקת עם מים כמעט כל השנה.

התקדמנו והגענו למתחם "עין הכפר" ששמו המקורי "עין כופרין" ע"ש הכפר הערבי שהתקיים במקום עד שנת 1948. אי אפשר היה להתעלם מעץ האלון המרשים במקום.

 

את עיינינו  צד גם עץ אלון זקוף והגבוה לצד עצי הזיתיים.

 

התקדמנו במעלה הדרך וחלפנו בשרידי משוכות הצבר של הכפר עין כופרין

 

התקדמנו במעלה הנחל ובשלב מסויים ממזרח לעיי הכפר עין כופרין התחלנו לטפס במדרון אל קו הרכס המרכזי של רמות מנשה.

 

תוך כדי הטיפוס נכנסנו לתחום שטח האימונים הפעיל של צה"ל שידוע בשם "ש"א 107" וגם "שטח אימונים רמות מנשה".

 

שטחי האימונים ברמות מנשה שמצפון לוואדי ערה נקבעו בראשית שנות החמישים שני שטחים סמוכים למטרות אימונים. שניהם, המזרחי (ש"א 105 – 20,000 דונם) והמערבי (ש"א 109 – 17,000 דונם) מוקמו על קרקעות של נפקדים, בשטחי כפרים נטושים, כופרין, חובייזה ועוד, ועל קרקע שבבעלות פרטית של תושבי כפרי ואדי ערה: אום אל פחם, מעוויה, ערה וכפר קרע ועוד. שטחים אלה נכללו בצו הסגירה משנת 1955. בצו הסגירה של שנת 1976 הוקטן במעט שטחם. במהלך השנים התאמנו בחלקו הצפוני של ש"א 105 יחידות ממחנה ג'וערה ובשניהם יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשוליים הדרומיים והמזרחיים של ש"א 109 והמערביים של ש"א 105 מצויים כרמי זיתים של תושבי הכפרים שעיבדו את הקרקעות שבבעלותם בעיבודים שנתיים, לרבות בשטחים שלא להם בקרקעות שבבעלות המדינה. הם גם חדרו לשטחים עם עדרי צאן ובקר ואף הקימו מכלאות בתוך השטח. תושבי הקיבוצים ברמות מנשה נכנסו גם הם לשטח לצורך עיבודים חדֿשנתיים, לרעייה ולהקמת מכלאות. במזרח וצפוןֿמזרח ש"א 109 נטעה קק"ל כמה חורשות. נראה היה שהמצב בשטח יוצא משליטה. באוגוסט 1986, בד בבד עם ביטול שטח 9, הורה שר הביטחון יצחק רבין להגביר את האימונים בשטחי ואדי ערה כדי להציג נוכחות בשטחי האימונים המצויים בסמיכות לריכוזי אוכלוסייה ערבית. בעקבות זאת רוכזו בהם מרבית אימוני יחידות הנח"ל ממחנה 80. בשלהי שנות השמונים, בהמשך להנחיית שר הביטחון, אכן הוגברה הנוכחות, ובשטח התאמנו פלוגות שמוקמו בשלושה משטחים בשולי שטחי האימונים: מצפון ובסמוך לכפר קרע ולעין איברהים; ממזרח לקיבוץ רגבים ומדרום לקבוץ גָלעד (אבן יצחק). אף על פי כן המציאות האזרחית בשטח כמעט לא השתנתה. גם הפעלת הסיירת הירוקה למלחמה בפולשים לא הועילה. במצב זה של כניסות "סיטונאיות" לשטחים הסגורים, שהצבא לא אוכף את מרותו, לא היה אפשר להמשיך.
לנוכח הנחיית שר הביטחון והמציאות בשטח, הוצעו בשנת 1989 בעבודת מטה המשותפת לצה"ל ולגורמים אחרים שלוש דרכי פעולה: האחת, השארת המצב בשטח בלי שינוי והמשמעויות היא באיֿשינוי בנוכחות הצבאית, ועקב זאת יוסרו הלחצים מצד תושבי הכפרים ובאזור ישרור שקט שמחירו הפרת החוק והסדר בריש גלי ופגיעה ביכולת האימונים; השנייה, סילוק הפולשים (הערבים והיהודים) ומימוש צו הסגירה בקפדנות. המשמעויות: יצירת מתח לאומני שמקורו בטענה לקיפוח, וחשש שתושבי הכפרים יראו בצעד זה חלק מתהליך רב שלבי שנועד לנשל אותם מקרקעותיהם ולפגוע במבניהם אף שהם נבנו בלי היתר. ההערכה הייתה שלמתח זה תהיה תהודה קצרת טווח ולא תתפשט לאזורים אחרים. גם קיבוצי רמות מנשה עלולים למחות על מניעת פרנסתם; השלישית, סילוק הפולשים מתחום שטחי האימונים תוך מתן הרשאה לתושבי הכפרים להיכנס למטרות עיבודים ורעייה באופן מבוקר, לפרקי זמן מוגדרים ולפי רישיון. נראה היה שדרך זו תאפשר ניצול יעיל של השטח למטרות אימונים ותאפשר הורדת לחץ מתושבי הכפרים והמשך שקט באזור.
אף אחת משלוש ההצעות לא יושמה. ואולם במחצית הראשונה של שנות התשעים, כדי לממש את ההנחייה להגברת האימונים לנוכח הצרכים בהווה ואלה שייגזרו בעתיד מהסדרים עם הפלסטינים, נבחנה אפשרת נוספת כיצד ניתן להגדיל את יכולת האימון בשטחים אלה. לפיכך, לצורך הגדלת "משפכי בטיחות ירי" והרחבת אימון בנשק מחלקתי, הוצע לחבר את שטחי האימונים ולהכיל את צו הסגירה גם על השטח שביניהם – אדמות אֿרוחה, שטח בהיקף של אלפי דונם. מעמדו הקנייני של שטח הרצף לחיבור כלל כשלושה רבעים מקרקע שבבעלות המדינה וכרבע מקרקע שבבעלות פרטית. החיבור נועד לאפשר ביצוע ירי ממערב, מאזור מאהל רגבים לכיוון מזרח, לעבר ש"א 105. לצורך הקטנת חיכוך עם האוכלוסייה המקומית הוצע לגרוע משוליהם הדרומיים של שטחי האימונים חלקים שאינם בשימוש ושמרביתם קרקע פרטית. כן הומלץ על קביעת הסדרי עיבודים ורעייה לתושבי הכפרים ולקיבוצי הסביבה בשטח החדש. חיבור שטחי האימונים באמצעות סגירת השטח שביניהם הייתה צריכה להיות מנוף להגברת האימונים ושילוב יחידות מתאמנות נוספות לאלה של הנח"ל ממחנה 80.
ביוני 1995, לאחר שתכנית חיבור שטחי האימונים הוצגה לראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין, הוציא הרמטכ"ל רא"ל אמנון ליפקיןֿשחק צו סגירה חדש שימנע כניסה לשטח האימונים המורחב ש"א 107, השטח הכולל את ש"א 105 וש"א 109, וגם את השטח המחבר ביניהם. על אף חיבור השטחים, למעשה לא שונתה מתכונת האימונים שהייתה נהוגה טרם החיבור.

 

בשנת 1998 קיבלו הכפריים בעלי הקרקעות הודעות מצה"ל שאל להם לעלות עוד על אדמתם, אלא אם כן יבקשו ויקבלו אישור. הם ראו בצו הסגירה החדש מעין הפקעה של כֿ700 דונם מקרקעותיהם הפרטיות. בספטמבר 1998, בתגובה וכמחאה על הוצאת צו הסגירה והמשמעויות ממנו כפי שהבינו אותן הכפריים ומנהיגיהם, פרצו מהומות שהובילו להתנגשויות אלימות בין התושבים באזור ואדי ערה למשטרה, שנמשכו שלושה ימים. במהלך העימותים הקשים ובעקבות תגובת השוטרים למעשי האלימות נפגעו יותר משלוש מאות בני אדם. עקב האירועים הורה שר הביטחון יצחק מרדכי לא לממש את סגירת השטח שבין השטחים ולהתחיל במשא ומתן עם התושבים הערבים. המשא ומתן בין מדינת ישראל לבין "הוועד הציבורי להגנת אדמות אֿרוחה" והרשויות הערביות בואדי ערה הסתיים בדצמבר 2000 בהסכם הבנות שבו הומלץ גם להגדיל את תחום השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות.
על פי מסמך ההבנות, ובהנחיית שר הפנים חיים רמון, מונה בפברואר 2001 פרופ' יוסף גינת, לשעבר יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, לעמוד בראש ועדת חקירה מוניציפלית. בדצמבר 2002 הגישה הוועדה את המלצותיה. בשל רגישות המצב היא נדרשה על ידי המנכ"ל לבצע בדיקה נוספת. תוצאותיה הוגשו לשר אברהם פורז שאף הוא דרש השלמות שהוגשו בנובמבר 2003. לאחר ההשלמות שביצעה בנובמבר 2003 סיימה הוועדה את עבודתה והעבירה את המלצותיה לשר. הן פורסמו רק במרס 2004. הוועדה המליצה להגדיל את שטח השיפוט של הרשויות המקומיות הערביות באזור ואדי ערה כך שיכללו גם שטח מתחום שטחי האימונים. בֿ25 במאי 2005, על פי המלצות הוועדה, חתם שר הפנים החדש אופיר פזֿפינס על הצווים והמפות המרחיבים את תחום שיפוט הרשויות המקומיות בוואדי ערה.
הרחבת התחום המוניציפלי של הרשויות הערביות לא פגמה בשטח האימונים והוא ממשיך להתקיים. איחוד השטחים והרחבתם לרצף גדול יותר אפשרו את הנמרצות בשימוש בשטח. באזור רגבים בשוליים המערביים של שטח האימונים הושלמה בשנת 2004 בניית מתקן האימונים החטיבתי של גולני שהועבר ממחנה בזק בצפון השומרון. פעילות האימונים של יחידות מתקן זה מתבססת על השטח המאוחד שהוא בעל טווח נתירי ירי גדול יותר.

המקור עמירם אורן ורפי רגב (2008), ארץ בחאקי, הוצאת כרמל, עמ' 388 – 391

 

העליה במדרון לא הייתה קלה. בשלב מסוים אני לא יכולתי להמשיך לרכוב ונאלצתי ללכת ברגל. האחרים החזקים כן הצליחו לרכוב את כל העליה. בסיומה הגענו לשיא הפסגה לנ.ג. 400 מקום בו תצפית מרהיב.

 

 

מנ.ג. 400 התחיל הקטע השלישי של מסלול לטיול שכיוונו היה צפון מערב.

ירדנו בדרך על קו פרשת המים בין ראשי היובלים היורדים מזרחה לעבר נחל הקישון ובין היובלים היורדים מערב ומתחברים אל נחל תנינים.

המטרה הייתה להגיע אל אנדרטת הקיבוצים.

 

במורד מקו הרכס כדי שלא יהיה משעמם רכבנו גם בסינגל קצר צמוד לדרך הרחבה. הרכיבה בו הייתה כפי שמתבטאים הרוכבים הייתה "משובחת", היה זה סינגל קל זורם ולא טכני. נהניתי מאוד.

 

הגענו לאנדרטת הקיבוצים שנמצאת באחת מנקודות התצפית היפות בארץ.

אנדרטת הקיבוצים המשקיפה אל עמק יזרעאל הוקמה בשנת 2006 על ידי ברית התנועה הקיבוצית וקק"ל לזכרם של הנופלים במערכות ישראל מקרב התנועה הקיבוצית. האתר תוכנן ע"י האמן סלו שאול חבר קיבוץ עין גב.

 

 

לאחר ביקור במקום התחיל הקטע הרביעי של מסלול הטיול בין הגבעות וערוצי הנחילים תוך יער משמר העמק.

 

 

באחת הנקודות עצרנו לדון בהשוואה על מהות הרכיבה בסניגל ביער לעומת הרכיבה בדאבל ובשביל לבן.

 

גלשנו, טיפסנו, גלשנו, טיפסנו ביער משמר העמק למעשה עברנו בנחל משמר, נחל זוהרה ובנחל גחר והגענו לפאתי קיבוץ עין השופט במקום בו נמצאת אחת הכניסה ליער בכלל ותחילת הרכיבה בסינגלים שבו.

 

נכנסנו לתוך חצר קיבוץ עין השופט וחצינו אותו לכיוון מערב ויצאנו מתחומה.

 

כאן התחיל הקטע החמישי של מסלול הטיול

 

בתחילה גלשנו בדרך הסולינג הישנה שנסללה בתקופת השלטון הבריטי והמחברת בין קיבוץ דליה וקיבוץ עין השופט.

לאחר רכיבה קצרה על כביש 672 גלשנו במורד השלוחה מדרום לקיבוץ דליה לעבר כביש 6.

 

לאחר חציית כביש 6 התחלנו ברכיבה בקטע השישי והאחרון של מסלול הטיול שהסתיים במושב עמיקם.

 

********

היה לנו הטיול נפלא במזג אוויר נהדר (עם קצת רוחות מזרחיות יבשות) שנמשך חמש וחצי שעות. אורך המסלול היה כ-40 ק"מ. גם השקעת אנרגיה בטיפוס הייתה לנו, כ-600 מ' ויותר.

רמות מנשה זה אחד האזורים היפים והמעניינים ובין אלה שאפשר לרכוב בהם בכל עונות השנה. הצטערנו מעט שבאזור טרם ירדה כמות משקעים מועטה ולכן המדרונות לא נצבעו בירוק עז. סבלנות, הגשם יגיע ואחריו תגיע הפריחה. אין ספק שעוד אחזור לטייל ברמות מנשה.

 

הצלחת הטיול היא של אייל אופק וזאת הזדמנות להודות לו. איל כמוני רואה את הרכיבה כאמצעי לטיול בארץ. הוא מנסה לקדם את תיירות האופניים באמצעות המיזם שהקים Go Bike Israel. אזור הטיול הוא "החצר הביתית" של אייל – בן הזורע והיום תושב עמיקם. הוא מכיר כל שביל, כל דרך, כל גבעה, כל יובל וכל קפל קרקע. הידיעה שלו את האזור היא רחבה ביותר ויש לו עמדות ברורות ומוצקות (למשל, כיצד ל"הנציח" את הנוף של הכפרים הערבים שהתקיימו באזור). ההובלה והדרכה של אייל הייתה בטוב טעם. אני יכול להעיד על כך גם  מנקודת מבט של חבר בקבוצה שאייל הוביל וגם כאיש מקצוע. לאייל יש יכולת לקרוא את הקבוצה ולדעת מה מעניין אותה ועל כך לדבר. הוא ידע לתזמן את העצירות בטיול באופן מופלא: בנקודות שינוי כיוון, בסוף עליות לחכות לרוכבים האחרונים והאיטיים (בעיקר אני), וכמובן בנקודות בהם ביקש להסב תשומת ליבנו לפרט מידע מעניין. בקיצור מדריך מעולה (לא רק אני חושב כך). מומלץ מאוד לצאת לטיול שידריך ולא בושה לומר בתשלום. שווה כל שקל! תהייה תמורה לכל אגורה.

 

הטיול שלנו הסתיים בטעם טוב מאוד תרתי משמע. אייל ארח אותנו בחצר ביתו ונתן לנו תשורה קטנה: ריבת הפתעות שרקח במו ידיו והיא טעימה מאוד.