ביום שישי (4/12/2015) מזג האוויר היה מושלם: בהיר ומעט קר והפעם רוני (ביתי) ואני בחרנו לצאת בשעת צהרים לטיול ברמת גן, בני ברק וגבעתיים.

 

עבורי יליד רמת גן – העיר בה גדלתי כילד וכנער, הרכיבה בה וגם בערים השכנות לה הייתה חזרה מענגת במנהרת הזמן. הייתה זו הזדמנות נעימה לרענן את הזיכרון על תולדות העיר והתפתחותה ולחזור ולבקר בחלק מהמקומות שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי. לכן, בדף טיול זה אתמקד בעיר רמת גן ואתמקד באתרים ובמקומות בהם עברנו בטיול בלבד.

 

 

רָמַת גַּן היא אחת מהערים הגדולות והמרכזיות בישראל ונמצאת בתחום מחוז תל אביב. העיר מונה כיום כ-150 אלף נפש ביותר מ-50 אלף בתי-אב. מספר העסקים בעיר מוערך ב-12 אלף והיא מדורגת 7 מתוך 10, בדירוג החברתי-כלכלי..
העיר בנויה על ארבע גבעות כורכר שהן חלק מרכס הכורכר המזרחי שלאורך מישור החוף של ארץ ישראל וגובהן הממוצע כ-80 מטר מעל פני הים; ועל האזורים מישוריים של חולות בין גבעות אלה.
שטח שיפוט העיר כ-13,700 דונם. העיר היא חלק מהרצף העירוני הבנוי של גוש דן והיא גובלת במערבה עם גבעתיים ותל-אביב במזרחה עם בני ברק. מצפון גובלת העיר בנחל הירקון שעל גדותיו, הצפונית והדרומית פותחו שטחים ירוקים. בדרום שטח שיפוט העיר מצויים האזורים הפתוחים של הפארק הלאומי והספארי, ובדרום-מזרח נמצא האזור החקלאי של כפר אז"ר, והיישובים רמת אפעל וקרית-אונו.
רמת גן הוקמה בשנת 1921 כמושבה חקלאית וחמש שנים לאחר מכן, בשנת 1926 הוכרה כמועצה מקומית והוכרזה כעיר בשנת 1950. העיר חברה בארגון פורום ה-15, פורום חמש עשרה הערים הגדולות אשר אינן מקבלות מענקי פיתוח מהמדינה.
רמת גן, היום נחשבת (ובעבר יותר), העיר הירוקה ביותר בישראל. רבע משטחה הם שטחים ירוקים. העיר מכוסה שדרות, עצים הנטועים ברחובות וגנים, לרבות הפארק הלאומי ששטחו יותר מ-1,000 דונם. עיריית רמת גן משיכה לשמור בקפדנות על נתון זה ולמתג את העיר ככזו.

 

תולדות העיר – ראשיתה של רמת-גן בתחילת המאה ה-20. עשרות מתושבי תל-אביב הקטנה, ביניהם מורים בגימנסיה הרצליה, ביקשו איכות חיים וסביבה שהשכונה היפואית המתפתחת לא יכלה להציע. הם ביקשו להקים "עיר גנים" (Garden City) ושמו עינם של שטח בן כ-2,000 דונם בדרך לפתח-תקווה, ולאחר דחיות חוזרות ונישנות – בעיקר בגלל מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) ששיבשה את כל מהלכי החיים – נרכש השטח בתחילת שנת 1921.
תחילה זה היה מושב חקלאי. בנוסף לתל-אביבים שביקשו להתגורר "מחוץ לעיר" התיישבו ביישוב חדש שנקרא "עיר גנים", חקלאים שהקימו ענפים כגון: לולים, רפתות וגני-ירק. כן ניטעו ברמת-גן וסביבתה פרדסי-הדרים רבים. בפברואר 1923 הוסב שם המקום לרמת-גן. מצפון לה הוקם יישוב נוסף, קטן יותר, שנקרא נחלת-גנים.
במהלך כל שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 הייתה רמת-גן יישוב קטן למדי, שמספר תושביו לא הגיע לאלף. ב-1926 העניקו לו הבריטים מעמד של מועצה מקומית, ורמת-גן הייתה היישוב היהודי החמישי שזכה למעמד כזה, לאחר תל-אביב (מועצה עירונית) ופתח תקווה, ראשון לציון ורחובות (מועצות מקומיות). נראה כי השלטון הבריטי העריך את הפוטנציאל הגלום ברמת-גן ולכן העניק לה עצמאות מוניציפאלית הרבה לפני מושבות יהודיות גדולות ממנה. במפקד האוכלוסין הרשמי שנערך בארץ-ישראל בשלהי 1931 התגוררו ברמת-גן 975 נפש ובנחלת גנים 81.
אחר שנים אחדות החל הזינוק הגדול הראשון של רמת-גן. בראשותו של ראש המועצה הנמרץ שלה, אברהם קריניצי, הפכה רמת-גן ליישוב ששילב איכות חיים יחד עם פיתוח ענפי כלכלה חדשים. את החקלאות החלה להחליף תעשייה, ורמת-גן הפכה תוך זמן לא רב למרכז תעשייתי חשוב. באותן שנים פרח ביישוב גם ענף הקיט – ונפתחו בו עשרות פנסיונים ובתי מלון, שכן אווירו נחשב לנקי יותר מאשר בערים הגדולות של הימים ההם. בסוף שנות ה-30 כבר ישבו ברמת-גן כ-5,000 נפש והיא הייתה אחת המושבות הגדולות של היישוב היהודי.
בשנות מלחמת-העולם השנייה (1945-1939) חלה בה התפתחות נוספת, בעיקר בשל הדרישה לתוצרת התעשייה המפותחת שלה שהייתה דרושה למאמץ המלחמתי הבריטי. ברמת-גן פעלו מפעלים שלוש משמרות ביממה וייצרו מוצרי מזון, מתכת, טקסטיל ועוד. באותן שנים אוחדו איתה שכונות שניבנו מחוץ לשטח המוניציפאלי שלה, כגון נחלת גנים, שכונת גפן, תל בנימין ורמת-יצחק ובשנת 1944 עלה מספר תושביה לראשונה על 10,000. הוא המשיך לגדול בשנים הבאות. בד-בבד התפתחה ברמת-גן מתחת לפני השטח פעילות ענפה של ארגוני המחתרת – ה"הגנה", אצ"ל ולח"י, שהתרחבה בשנות המאבק שלאחר המלחמה. לא פלא שהבריטים כינו את רמת-גן "האינקובטור [מדגרה] של הטרור". אברהם קריניצי, שהיה ממייסדי ה"הגנה" ומחבריה, סייע לכל המחתרות במקביל, ושילם על כך: בקיץ 1947 הוא נאסר על-ידי הבריטים והוחזק במחנה המעצר בלטרון.
במלחמת העצמאות שפרצה מיד אחרי החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, מילאה רמת-גן תפקיד חשוב. היא הייתה אמנם בעורף, אך בשוליה הצפוניים והדרומיים נערכו קרבות, ורבים מבניה ומתושביה לחמו בכוחות הביטחון. מיד עם קום המדינה ביקש ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, מאברהם קריניצי, למצוא עבורו מתחם בן עשרות מבנים שבהם יוכל להשתכן המטכ"ל, אשר הוחלט להוציאו מתל-אביב. ואכן, ב-18 במאי 1948 התמקם המטכ"ל על גבעת "החלמה", ליד גן אברהם של ימינו, ופעל במקום תקופה ארוכה. את פקודת ההקמה של צה"ל חיבר ופרסם בן-גוריון ברמת-גן ובה אף הושבעו בכירי המטכ"ל הראשון. הימצאות המטכ"ל ברמת-גן הביאה לשם מטוסים מצריים שהפציצו אותה כמה פעמים. בין המבנים שנפגעו – כמה ממתקני המטכ"ל וביתו של אברהם קריניצי.
אחרי מלחמת העצמאות נמשכה התפתחותה המהירה של רמת-גן. היא קלטה אלפי עולים, ושר הפנים העניק לה מעמד של עיר בשבט תש"י (פברואר 1950). בשנות החמישים הראשונות התרכז קריניצי בשלוש משימות: קליטת העולים, נטיעת הפארק הלאומי בדרום העיר והקמת איצטדיון לאומי בצפונה. מספר תושביה עלה משנה לשנה. במפקד הראשון שנערך במדינת ישראל בנובמבר 1948 נמנו בה כ-17 אלף נפש. לאחר עשור אחד עלה המספר ל-80 אלף. את קו 100 אלף התושבים חצתה רמת-גן בתחילת שנות השישים.
אברהם קריניצי עמד בראש רמת-גן 43 שנים, וניצח ב-12 מערכות בחירות. לאחר הבחירות של 1969, שבהן נבחר שוב, לא זכה לשבת על כיסא ראש העירייה, שכן הוא ניספה בתאונת דרכים יחד עם חתנו ונהגו. סגנו, ד"ר ישראל פלד, נבחר לתפקיד, והתמיד בו 14 שנה. פלד אף היה הראשון שנבחר לראשות העיר בבחירות אישיות (1978). פיתוחה של רמת-גן נמשך גם בימי ראשי העירייה הבאים והבולט בניהם צבי בר שכיהן משנת 1989 עד 2013.
רמת-גן ידעה ימים קשים בתחילת שנות ה-90 – בעת מלחמת המפרץ. רבים מטילי הסקאד ששיגרו העיראקים לעבר ישראל, פגעו ברמת-גן והסבו אבידות בנפש ונזקי רכוש קשים. אלפי דירות נהרסו או נפגעו, ושיקומן הצריך השקעות גדולות.
בשני העשורים האחרונים נמשכה הבנייה ציבורית שכללה אולמות תיאטרון, מתקני ספורט, ספריות, אשכול פיס למדעים ואמנויות, ומרכזים קהילתיים; המשך פיתוח "מתחם הבורסה" שבו ניבנו מגדלי משרדים ומגורים, שאחד מהם הוא מגדל שער העיר – הבניין הגבוה ביותר בישראל. מתחם הבורסה הפך בשנים האחרונות למרכז הכלכלי החשוב במדינה, שבו אלפי עסקים בתחומי המשק השונים, לרבות מפעלי היי-טק רבים.
המקור אתר עיריית רמת גן והרחבה על תולדות העיר ואבני דרך בהתפתחות העיר אתר בית קריניצי בית העיר רמת גן

 

 

 

כמו כל הטיולים, היה זה טיול במסלול מעגלי. לפיכך, החלק הראשון של מסלול טיול והחלק האחרון שלו עברו במרכז רמת גן שיש לו גאוגרפיה מעניינת.

מרכז רמת גן מורכב משתי גבעות הכורכר,  המזרחית היא זו בה נמצא גן אברהם ורחוב שרת (בעבר נקרא רחוב הקשת) והמערבית היא זו בה נמצא גן המעגל (הקרוי גם גן שאול ע"ש שאול טשרניחובסקי וגם בשם גן הקופים) והרחובות הסמוכים אליו. בין הגבעות נמצא העמק בו עוברים במקביל רחוב ביאליק ורחוב הרצל. רחוב ביאליק רחובה הראשון של העיר שבראשית הקמת העיר, נקרא הכביש הלבן נמתח בין שכונת תל בנימין לבין כיכר כופר היישוב. בין הרחובות הרצל וביאליק בחלקם הצפון מערבי עוברות שדרות הילד השלוות המקשרות בין רחוב ז'בוטניסקי שבעבר נחשב לחלק מהדרך בין יפו ובין פתח תקווה ונקרא הכביש השחור בגלל היותו סלול אספלט לבין כיכר רמב"ם המוכרת גם ככיכר 'אורדע' ופי אנשי רמת גן "העמק".

 

יצאנו לדרך וסיימנו את הטיול סמוך למקום מגורי אימי בשדרות הילד. בתחילה הטיול גלשנו לגן דוד המלך ושעברנו בו נזכרתי איך בילדותי שהייתי בגן זה זמן רב. הוא היה קרוב למקום מגורי עד כיתה ז' ברחוב שתיל הסמוך וצמוד אליו נמצאו הגן העירוני (גן 5) הקיים עד היום ובית הספר העממי "המרכז" בו למדתי מכיתה א' ועד כיתה ח' (ששינה מאז את שמו לביה"ס זומר ודומני שהיום ביה"ס אנתרופוסי).

 

גן דוד המלך – נמצא באמצע שדרות הילד. בשנת 1928 הוחל בנטיעת גן זה שהיה הראשון ברמת-גן ולכן כונה "זקן הגנים". בתחילה קראו לגן בשם "גן המלך ג'ורג'" על שם מלך בריטניה (1910 – 1936). ב-3 ביוני 1935, חג חצי היובל להכתרת המלך ג'ורג' החמישי, נחנך הגן באופן רישמי במעמד בא כוח הממשלה הבריטית, אורחים מוזמנים וקהל רב. בשנת 1937 הגיע שטחו של הגן ל- 13.5 דונם, הותקנו בו מרבדי דשא על שטח של 2 דונם ונשתלו 12 ערוגות פרחים. כן נוספו ספסלי ישיבה מעץ ושיש וכן מזרקת מים. בשנת 1948 הוסב שם הגן ל"גן המלך דוד". לגן היו ארבע כניסות: האחת מהרחוב הראשי של רמת-גן – הוא רחוב ביאליק, השנייה מהכביש הראשי שפניו לתל אביב הוא דרך ז'בוטינסקי. הכניסה השלישית היא מככר רמב"ם (כיכר אורדע), בעבר היו בכניסה זו סוכות שעליהן טיפסה צמחייה. הכניסה הרביעית מרחוב למדן המוביל לרחוב הרצל שהותקנה כדי להשלים את הסימטריה של הגן. מאמצע שנות ה-70' הגן שינה את דמותו. שטחו הוקטן במעט לטובת בניית מספר בתי אבות. שטח הגן הינו 7 דונם. הגן מטופח גם כיום אך ברובו מעברים מרוצפים ובהם ספסלי ישיבה והמזרקה הקלאסית שהייתה עשויה אבן הוחלפה במזרקה מודרנית. המקור

 

 

 

 

 

מגן המלך דוד עלינו לרחוב למדן ודרכו הגענו לרחוב הרצל. הכוונה הייתה לטפס לגבעה בה נמצא גן אברהם דרך רחוב שרת. אולם, על מנת להימנע מטיפוס זה החלטנו לעקוף את הגבעה מצפון ולטפס עליה מכיוון מזרח. רכבנו לאורך רחוב ז'בוטניסקי וליד בניין משטרת רמת גן

 

בניין משטרת רמת-גן נבנה בתקופת המנדט הבריטי והיה אחד ממבני מתחנות המשטרה מדגם "מצודות טיגרט" שנבנו ברחבי ארץ ישראל בשנות מאורעות הדמים (1936 – 1939) ביוזמת צ'רלס טיגרט, מהנדס ומומחה לטרור, הגיע לארץ ישראל בשנת 1937 ומונה כמתאם בין רשויות החוק השונות. הוא יזם בניית עשרות תחנות משטרה – תחילה לאורך גבול הצפון ומאוחר יותר בנקודות מפתח לאורך הדרכים הראשיות בארץ ישראל ובנקודות שולטות. לתחנות המשטרה הבריטיות היה סגנון אדריכלי אחיד וכמה דגמים, ברמת-גן מצוי הדגם הבינוני. בשנת 1938 בניין משטרת רמת-גן היה בשטח שמחוץ ליישוב על הדרך הראשית תל-אביב – פתח תקוה. ב-23 באפריל 1946 תקפו את משטרת רמת-גן 40 לוחמים של האצ"ל כדי להחרים נשק ותחמושת שאוחסנו במבנה. הפעולה הצליחה אך שלושה לוחמים נהרגו (ישראל פיינרמן ויעקב זלוטניק בהתקפה ויצחק בילו בפעולת ההסחה) וחמישה נפצעו – ביניהם דב גרונר שהועלה לגרדום באפריל 1947 לאחר שנידון למוות בבית דין צבאי בריטי. לאחר סיום השלטון הבריטי והקמת מדינת ישראל עבר המבנה לשימוש משטרת ישראל. מול בניין המשטרה מוצבת אנדרטת הגבורה על שם דב גרונר. המקור

 

פנינו לרחוב יוסף הגלילי. רכבנו לאורכו ומול הכניסה למחנה מקלף טיפסנו לגבעת גן אברהם.

 

מחנה מקלף ידוע בשם מחנה השלישות – נמצא על אתר עתיקות מוכרז בידי רשות העתיקות. לפי הערכה של הארכיאולוג המחוזי של גוש דן, המחנה נמצא על שרידים של בית קברות שומרוני או יהודי מהתקופה הביזנטית, מהמאות הרביעית ועד השישית לספירה. כמו כן נחשפה רצפת פסיפס בצבעים שונים ויש יסוד להניח כי במקום שכן כפר קטן. אתר זה התגלה בשנת 1939, בראשית מלחמת העולם השנייה, כאשר המועצה המקומית רמת-גן ערכה חריש עמוק במגרשים ריקים כדי להכשירם לגידול ירקות לשעת חירום. בסוף מלחמת העצמאות החל להיבנות במקום מחנה המטכ"ל של צה"ל ששכן קודם לכן על הגבעה בגן אברהם הסמוך. המקור
שמו של מחנה השלישות הוסב למחנה מקלף ע"ש מרדכי מקלף בן המושבה מוצא הסמוכה לירושלים שכילד ניצל בעת פרעות תרפ"ט והיה בין מפקדי צה"ל הבכירים בימי מלחמת העצמאות ואחר כך בשנים 1949 – 1952 כיהן ראש אגף המטה במטכ"ל (אג"ם) שהוביל את עבודת המטה לבניית צה"ל לאחר מלחמת העצמאות ובהמשך היה הרמטכ"ל השלישי. אבל הוא שירת רק שנה אחת (דצמבר 1952 – דצמבר 1953) והטביע בו את חותמו ולאחר מכן מילא תפקידים בכירים במשק המדינה. מרדכי מקלף נפטר בשנת 1978.

 

גן אברהם – גן זה שנקרא בעבר "גן הניצחון", נמצא על גבעה ברום 60 מטר  מעל פני הים, על גבעה שהיא כאמור, אחת מארבע הגבעות של רמת-גן ההיסטורית. בתחילה ניטעה חורשה על פסגת הגבעה שבשנת 1936 הפכה לגן  ציבורי אשר רחוב שרת (אז רחוב הקשת) חוצה אותו לרוחבו.
מנהרה נחצבה מתחת לרחוב והיא קישרה בין המדרון המזרחי  למדרון המערבי של הגן. בגן נקבעו מתקני שעשועים, מגרשי טניס ומתקני ספורט. במדרון המערבי, הצופה לכיוון תל אביב והים, נשתלו מדשאות מלבניות ונבנה מפל מים. בשנת 1946, ביום הולדתו ה-60 של אברהם קריניצי, הוסב שם הגן מגן הניצחון לגן אברהם. לאורך השנים שטח הגן הצטמצם. בשנים האחרונות החלה  עיריית רמת-גן להשקיע מאמצים רבים לשיקומו. המקור

 

 

ביקור בגן אברהם היה נוסטלגיה במטיבה. כילד הגעתי למקום עם הוריי או חברי לכיתה שיצאנו ל"טיולים" קצת יותר רחוקים מהבית. כנער צעיר ואוהד של קבוצת הכדור-יד מכבי רמת-גן הגעתי מעת לעת למגרש שנמצא בסמוך לגן לצפות באימוניה ולעודד אותה במשחקיה במיוחד בדרבי מול קבוצת הפועל רמת גן או מול קבוצת מכבי ארזים.. גן אברהם היה המקום אליו הגעתי כל שבת אחרי הצהרים כחניך כיתה ח' לפעילות של גדוד אלמגור בשבט צופי רמת גן. במשך שנתיים בזמן לימודי בכיתה ט' ובכיתה י' בגימנסיה דביר שנמצאת קרוב לגן, עברתי כל בוקר וכל צהרים דרכו מביתי לבניין התיכון וחזרה. הלכתי בגן ברגל ורכבתי בו על אופניים. אני מכיר כל שביל וכל ערוגה בגן זה. שום דבר לא השתנה.

 

 

מהגן עלינו אל ספסל ביאליק.

 

המשורר חיים נחמן ביאליק עבר להתגורר ברמת-גן בשנת 1933. הוא נהג לשוטט על גבעת גן אברהם (בטרם ניטע הגן) שעליה אמר: "כאן מצאתי את המנוחה שביקשתי". בשנת 1939, במלאת חמש שנים למותו, הקימה המועצה המקומית רמת-גן ספסל לזכרו שעליו כתוב: "ציון למשוררנו ח.נ.ביאליק. מקום אוה לטיוליו בימי שבתו ברמת-גן, התרצ"ט".

 

 

מספסל ביאליק המשכנו אל אנדרטת הזיכרון לבני רמת גן שנפלו במלחמת העצמאות.

 

אנדרטה לבני רמת-גן שנפלו במלחמת העצמאות – שמותיהם של 111 לוחמים שנפלו במלחמת העצמאות חקוקים על מצבת אבן שהוקמה לזכרם בפסגת גן אברהם. הלוט מעל מצבה זו הוסר בערב יום העצמאות תשי"ד-1954 בנוכחות ראש העירייה דאז אברהם קריניצי, המשפחות השכולות, חברי כנסת ותלמידים. בזמן הסרת הלוט נסגרו כל בתי העסק בעיר. האנדרטה עוצבה ע"י האדריכל אשר חירם והפסל יעקב לוצ'נסקי. במרכז האנדרטה קיר אבן הבנוי בחצי גורן ובו כתוב: "לזכרם של בני רמת-גן אשר נפלו במלחמת השחרור תש"ח". בהמשך לכתובת מופיעים שמותיהם של בני רמת-גן שנפלו במלחמת העצמאות. חלק מן החללים היו בני 16. הרשימה כוללת גם שמות של בנות שהתנדבו לשירות במלחמה. אף שמו של יונה רסין, מבין השומרים הראשונים של רמת-גן, חקוק שם. הוא נפל בתחילת המלחמה בדרך לירושלים.. בצד המצבה ישנו תבליט של אריה פצוע. האריה בא לסמל את הגבורה והניצחון של ישראל, הפצע מסמל את המחיר הכבד ששולם בעבור ניצחון זה. מעל התבליט חקוק הפסוק: "כאריות עלו מגאון ישראל". בימי הזיכרון מונחים זרים בצד המצבה על ידי בתי ספר ומוסדות ברמת-גן. המקור

 

מאחורי האנדרטה, במורד המערבי של הגבעה נשקף של העיר רמת גן. השינוי הדרמטי הוא תוספת המגדלים בקו הרקיע.

 

 

המשכנו דרכנו ברחוב שרת וחלפנו ליד בית הספר בן גוריון ששימש בשנת 1948 מושבו של המטה הכללי של צה"ל.

 

מחנה המטכ"ל ברמת-גן – בשנת 1934 נוסד בפסגת "גן אברהם" ברחוב הקשת (רחוב שרת כיום) בית הבראה שנקרא "החלמה". בית זה נוהל ע"י ד"ר דורה בלוך ואפשר במרוצת השנים טיפול רפואי, מנוחה ומרגוע למספר רב של חולים נזקקים ממקומות שונים בארץ. בשנת 1948, ימים ספורים לאחר קום המדינה, בעקבות פניית ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון אל ראש עיריית רמת גן אברהם קריניצי עבר המטכ"ל מהבית האדום בשפת ימה של תל-אביב לגבעת גן אברהם ברמת-גן. לצורך כך פונו שמונה בתים ברחוב הקשת וסביבותיו מדייריהם, ובית "החלמה" הפך למרכז המטה. בבית זה ובבתים סמוכים הוקם צה"ל ומשם נוהלה מלחמת העצמאות על ידי דוד בן גוריון.  במכתבו משנת 1954 כתב בן גוריון לזאב אלתגר, עורך ידיעות רמת-גן: "על גבעה ברמת-גן נתרכז בתקופה המכרעת המאמץ הצבאי, … כאילו ידע על כך, ריכז התקפותיו האוויריות במשך ימים רצופים על גבעה זו, וגם נפצעו לא מעטים מעובדי המטה ואחרים נפלו חלל, אולם העבודה בגבעה לא נפסקה אף לרגע לא ביום ולא בלילה ואין ספק שהסביבה היפה שטופת העצים העבותים ורבת החן הוסיפה מהשראתה המעודדת והמרעננת. לעולם אזכור חסד רמת-גן מהימים ההם וראש עירייתה הנאמן והבלתי נלאה." המקור
בשנת 1949 פונה הבניין והמטה כללי עבר למחנה חדש סמוך (לימים מחנה השלישות) ונמצא בו עד שנת 1953 עת הועבר לקריייה בתל אביב. לימים הפך בית "החלמה" לבית ספר יסודי "שילה" (ואני זוכר אותו כילד בראשית שנות ה-60'). בשנת 1983 שונה שמו לבית ספר "בן גוריון" ובו לומדים תלמידים מכיתות א'-ח'.

 

 

המשכנו להתגלגל ברחוב שרת ודרכו ירדנו מהגבעה אל רחוב הרא"ה.

רחוב הרא"ה – אחד מעורקיה הראשיים של העיר. תחילתו במרכז העיר, מכיכר רמב"ם ובית הכנסת הגדול של העיר ר"ג עד לדרך רבין שבדרומה והלאה לדרך יצחק שדה. רחוב זה הוכתר בעבר כ'רחוב הארוך ביותר המצוי בתחומי אותה עיר'. בתחילה היה שמו 'רחוב הרב קוק'

 

בפינת רחוב שרת עם רחוב הרא"ה ניצב לו עדין הבניין המרשים שנבנה בסוג הבהואס כנראה בשנות ה-40' של המאה הקודמת, אולי לפני כן. על בניין זה טרם עלתה יד הכורת ורק אפשר לקוות שהבית ישופץ וימשיך להתקיים.

 

 

המשכנו ברכיבה ברחוב הרא"ה עד צומת עם רחוב קריניצי שם נמצא בית הספר היסודי יהל"ם (ע"ש יהודה לייב מוצקין מראשי התנועה הציונית ומהלוחמים להגנה על זכויות היהודים). בית ספר זה היה אחד מבתי הספר היסודיים של העיר בזמן שהייתי ילד. אני לא יודע אם כך גם היום. איני יודע מתי נבנה בנין בית הספר אולי לפני 60 שנה, אולי יותר, אולי פחות. בכל מקרה מאז בנייתו צורתו החיצונית לא שונתה. כך אני זוכר אותו. לא למדתי בו אבל משנת 1967 התגוררתי בסמוך אליו.

 

המשכנו ברכיבה וירדנו ברחוב הרא"ה עד צומת עם דרך בן גוריון ובה רכבנו צפונה עד השער המזרחי של מחנה השלישות.

 

דרך בן-גוריון (בעבר רחוב מודיעין) – עוברת לאורכה של רמת גן מצפון לדרום, מרחוב אבא הלל ועד דרך רבין (לשעבר דרך הגבורה), ומשמש כציר תנועה עיקרי. חלק מהצדה הצפון המזרחי של הדרך נמצא בתחום שיפוט עיריית בני ברק וחלקה מצדה הדרום מערבי נמצא בתחום השיפוט של העיר גבעתיים. דבר זה גרם למספר חיכוכים בין העיריות. במקורה הייתה זו 'דרך המואזין' המוליכה מכיוון הכפר סלאמה לירקון והלאה לדרך שכם. בקצהו הדרומי בתחום גבעתיים שכן בטרם קום המדינה מחנה בריטי גדול שהיה ידוע כ'שטח תשע הנטוש'. כמחצית הקילומטר דרומה לנחל הירקון נמצא מחנה השלישות. באמצע הדרך באזור המפגש שלה עם ראשית רחוב הרצל על שטח מעונות ויצו של היום שכן 'קיבוץ רמת גן' – מתחם מגורים בו שהו חלק מן ההכשרות הקיבוציות בטרם עלייתם לקרקע.

 

ממול לשלישות פנינו מזרחה ומכאן התחיל קטע המסלול בתוך העיר בני ברק.

 

גם העיר בני ברק בנויה על מספר גבעות כרוכר שהן  חלק מרכס הכורכר המזרחי העובר לאורך מישור החוף. ראשית המסלול בבני ברק היה טיפוס על הגבעה הצפון מערבית של העיר. התצפית ממנה הייתה חלקית רק לכיוון מזרח ודרום לכיוונים האחרים התצפית הייתה בלתי אפשרית בגלל הבתים המסתירים אותה.

 

התקדמנו לעבר רחוב ר' עקיבא רחובה הראשי של העיר בני ברק. זו עיר מעולם אחר. לדוגמה, קופות הצדקה הפזורות כך בעיר.

 

 

רכבנו לאורכו של הרחוב. הייתה זו רכיבה ב"סינגל עירוני". נאלצנו לתמרן במדרכות העיר בין האנשים הרבים הממהרים להספיק את ההכנות האחרונות לקראת השבת ובין היתר קניות והליכה למקווה.

 

 

נאלצנו גם לתמרן בין כלי רכב ברחובותיה העמוסים.

 

הבעיה הגדולה ביותר הייתה בתמרון בקרבה בתחנות האוטובוסים בהן הצטופפו המוני אנשים, נשים וטף בהמתנה שיסיעו אותם ל"עשות שבת" אצל בני משפחתם בירושלים, אלעד, מודיעין עילית, אשדוד ואפילו ביתר.

 

המשכנו הלאה וטיפסנו אל הגבעה המרכזית של העיר בה נמצאת ישיבת פוניבז'.

 

בזמן הטיול בבני ברק הבנתי שבגלל הזמן הקצר ובעיקר הסמיכות לכניסת השבת נאלץ לקצר את הרכיבה בה. רכבנו דרומה בדרך חזון איש חזרה לעבר רמת גן.

 

 

לאחר שעברנו מול הצד המערבי של בית הקברות של בני ברק רכבנו בכיוון דרום ועברנו בין ובתוך השכונות בדרום מזרח העיר: מרום נווה, שיכון המזרחי, רמת עמידר, גן הערמונים ונווה יהושוע. כך הגענו לצומת רחוב הירדן עם דרך יצחק שדה.

 

שכונת מרום נוה – השכונה הוקמה בתחילת שנות ה-80 על שטחו של פרדס מרגושס, אחרון פרדסיה ההיסטוריים של רמת-גן. גבולות השכונה: צפון – רחוב הגאון אליהו. דרום – דרך נגבה. מערב – רחובות לנדאו ותרצה. מזרח – רחוב חזון איש והעיר בני-ברק. בשולי השכונה ניתן עדיין להבחין בשדרות הברושים אשר תחמו בעבר את הפרדס. במרכז השכונה פארק המשתרע על כ-40 דונם, ובמרכזו מזרקה ונחל מלאכותי. ממרומי הפארק תצפית יפה. הפארק, הקרוי על שם מ"מ ראש עיריית רמת-גן, דוד מלמדוביץ', מוביל אל כיכר מרכזית ואל מרכז מסחרי הכולל את קניון "מרום-סנטר". הפארק מוקף מכל עבריו בבניינים רבי קומות. במרכז הפארק הושארה חלקה של עצי תפוז לזכר פרדס מרגושס שסיפק עבודה לראשוני רמת-גן. השירותים לאזרח מקובצים במרכז המסחרי המקומי שקיימים בו גם המוסדות הבאים: בית כנסת, בריכת שחייה, מרכז פסג"ה – מרכזיה פדגוגית. בתי הספר המשרתים את תושבי שכונת מרום נוה ואת החלק הארי של שכונת רמת יצחק הם בתי הספר הממלכתיים "מורדי הגטאות" (לשעבר ביה"ס "פרדס") ו"שאול אביגור. מקור

 

שיכון המזרחי – השיכון שוכן בין הרחובות נגבה, הירדן, בן אליעזר ושכונת פרדס אברלה. הוא הוקם בשנת 1949 ע"י מפלגת המזרחי.מקור

 

רמת עמידר –  שכונה נמצאת בקצה הדרום מזרחי של העיר ומשתרעת על שטח של 300 דונם. היא הוקמה בשנת 1949, בעת קליטת גלי העלייה הגדולים, על ידי הסוכנות היהודית, כשהשטח לא היה שייך לשום רשות מוניציפאלית. היא נבנתה על ידי חברת עמידר כשכונת שיכון טיפוסית – מבני בטון בני שתי קומות. בשנת 1950 צורף השטח לרמת-גן. שכונה זו קלטה עולים מארצות המזרח, תימן ועירק , ובסוף שנות החמישים, הורחבה השכונה ונקלטו בה עולים נוספים, רובם מבולגריה. במשך שנים לא נחשבה לשכונה מובילה אך בשנים האחרונות עם הזדקנות האוכלוסייה הוותיקה, והרחבת היתרי הבנייה הגיעה לשכונה אוכלוסייה מבוססת יותר. השכונה גובלת עם שכונת מרום נווה היוקרתית שמשפרת את תדמיתה וגורמת לשידרוג רמת מחירי הדירות. בנוסף הוקמה בשכונה ישיבת ההסדר רמת-גן ובעקבותיה התיישבו בשכונה משפחות רבות מבוגרי הישיבה, ובכך נוסף לשכונה ציביון דתי. מקור

 

מתחם גני ערמונים – בראשית שנות התשעים הוקם פרויקט מגדלי המגורים "גני ערמונים" בסמוך לכביש גהה, פרויקט זה גרר אחריו תנופת בנייה בחלקה הצפוני של השכונה. ברחוב הכבאים, הרחוב הראשי, נמצאים המרכז המסחרי של השכונה, בית הספר ערמונים, גנים וגינה ציבורית. מתחם גני ערמונים גובל בדרום בשכונת נוה יהושע, במזרח ברחוב בן אליעזר ובצפון בשכונת רמת עמידר ורחוב פנחס. מקור

 

שכונת נווה יהושע – נמצאת בדרום מזרח העיר, בין פרדס אברל'ה דאז ורחוב אריה בן אליעזר של היום. האדמות שעליהן הוקמה שכונת נוה יהושע היו פרדס בבעלות ערבית השייך לכפר חירייה. באיזור זה התרכזו פורעים ערביים שירו על בתי רמת-גן. בשנת 1942 נרכשה האדמה על ידי חברת "המפדה האזרחי" שבבעלות "הציונים הכלליים" ולכן נקראה השכונה, תחילה, בשם "המפדה האזרחי", ולימים הפכה לנווה יהושע על שם הציוני יהושע סופרסקי מראשי הציונים הכלליים.  בשנת 1945 הוקמו 20 דירות ראשונות שיועדו למשוחררי הצבא הבריטי. בשנת 1947 הוקמו 20 דירות שהיו מיועדות לעסקני המפלגה ולעולים חדשים. לפני קום המדינה השכונה הייתה מבודדת מרמת-גן ובמלחמת העצמאות נסעו ילדיה בשיירה מאובטחת לבית הספר שהיה ברמת יצחק. השכונה סופחה לרמת-גן -28.3.1949. בשנות העלייה הגדולה נבנו ליד הבתים החד קומתיים הוותיקים, שיכוני עולים ויושבו בה יוצאי עיראק ולוב. כיום מתגוררים בשכונה כ-6,000 נפשות, והרחוב הראשי בה הוא רחוב נוה יהושע. בשנות התשעים החל תהליך של פינוי-בינוי בשכונה. בתהליך זה נהרסו בתים צמודי קרקע ישנים ובמקומם נבנו בתים רבי קומות חדשים ומטופחים. גינת "האם" היא הגינה הראשית בשכונה, אשר עברה שיפוץ מקיף בשנת 2004. במרכז הגן נמצא בית הכנסת הגדול של השכונה העומד על שטח של 2 דונם. בשכונה שני בתי הספר: "ארנון" – בית ספר ממלכתי, ו"מורשת משה" – בית ספר ממלכתי-דתי. מקור 

 

המשכנו ועברנו ליד מתחם הספורט של כפר המכבייה ואחר כך נכנסנו לתחום הפארק הלאומי .

 

הפארק הלאומי ע"ש קריניצי – הפארק הוקם על אדמות הכפר הנטוש סלמה וניטע בט"ו בשבט בשנת תשי"א-1951 בנוכחות ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין, ראש העירייה אברהם קריניצי ושורה של שגרירים וקונסולים זרים. חזון קריניצי היה : "הפארק יהיה נטוע כ-60 אלף עצים ושיחים… אגם מים שישתרע על שטח של עשרה דונמים מעוטר בצמחי מים ומצויד באפשרות שיוט לילדים ונוער. בגן תשוכן פינת חי… בה יותקן אקווריום גדול… אני רואה במה נרחבת שמעליה תנגן התזמורת העירונית לעתים מזומנות…הפארק מיועד לאזרח והאזרח יהיה בעליו … עקרון הפיקוח יהיה אחד תמיד: הכניסה אל הגן והגישה אל שימושיו חינם לכל".
חמשת אלפים תלמידים השתתפו בנטיעת הפארק. ראש הממשלה הרים על נס את פעולתה הברוכה של רמת-גן ושל ראש העירייה אברהם קריניצי. הוא אמר בנאומו: "לפני כמה חדשים הציעה ממשלת ישראל לנטוע שלושה פארקים: בצפון תל אביב, מזרחית ליפו וברמת-גן. זכות גדולה היא לרמת-גן שהיא הראשונה המתחילה במצווה ונוטעת את הפארק הראשון". בפארק ניטעו כ-3000 עצי חרוב, 250 עצי זית, 100 עצי תאנה, עצי פקאן, עצי אבוקדו ועוד. כמו כן נקדחה באר המספקת מים גם לדיירי השכונה הסמוכה.
בסוף שנת 1957 החלו עובדי הפארק לצקת יסודות למזח באגם. בט"ו בשבט תשי"ח הוזרמו המים הראשונים אל האגם כדי לבחון את יעילותו וכעבור שבוע, בשעה שירדו גשמים עזים, הוצף האגם במי גשמים מגדה אל גדה. בשנות ה-60 הושלמה בנייתו של האמפיתיאטרון בפארק ומאז נערכו בו ובפארק בכלל אירועים בקנה מידה ארצי ובינלאומי, כגון תערוכות פרחים, ימי הצנחן ועוד. הפארק המשיך להתפתח לאורך השנים ועיריית רמת-גן, המפעילה אותו, דבקה בערך של פתיחות לכל אדם המגיע אליו.
הפארק מהווה מוקד משיכה ובילוי למאות אלפי אזרחים מכל רחבי הארץ. הפארק כולל גם אגם וגן פרחים, הנפרש על שטח של 12 דונם ובו כ- 82,000 פרחים בשלל צבעים וסוגים. זאת בנוסף לעצים, שבילים, מדשאות רחבות בסגנון הגנים הקלאסיים של אירופה. בשנים האחרונות ודש הפארק ושופץ בהיקף נרחב  כולל מתחם כושר, מדשאות, גן ורדים, טיילת, חידוש האגם ומזרקות מיוחדות המוארות בלילה. הכניסה לפארק הלאומי היא ללא תשלום. הפארק פתוח כל שעות היום והלילה ובמקום מאות מקומות חניה. מתחם הפארק הלאומי כולו נגיש לנכים ולעגלות ילדים, במקום מספר תאי שירותים הנגישים לנכים, שני מזנונים, בית קפה.
המקור

 

בתחילה התענגנו על אחד הספסלים בפארק אל מול קרני השמש.

 

בקרנו באחוזת הקבר של אברהם קרינצי, ראש העיר המיתולוגי שנהרג בתאונת דרכים יחד עם חתנו ונהגו בחורף תש"ל (דצמבר 1969). נזכרתי בהלוויה שגם אני כתלמיד בכיתה ח' השתתפתי בה.

 

המשכנו לרכוב בין מדשאות הפארק

 

ולסיום הסיבוב בפארק הצטלמנו על רקע האגם.

 

יצאנו מהפארק והמשכנו לרכוב בתוך שכונת רמת חן.

 

שכונת רמת חן – השכונה נוסדה בשנת 1949 ונקראה תחילה בשם שיכון צבא קבע – סלמה ב'. הבנייה נעשתה על ידי חברת "רסקו" על קרקע שנרכשה ממינהל מקרקעי ישראל. בשלב מאוחר יותר נבנו בשכונה בתים פרטיים וכן בתים שנבנו עבור עולים חדשים של שנות ה-50. רמת חן בנויה בצורת מעגל גדול, אשר הרחוב המקיף אותה הוא רחוב אלוף דוד על שם דוד מרכוס, קצין יהודי-אמריקאי שהגיע ארצה במלחמת העצמאות כדי לסייע לצה"ל ונהרג בשוגג. רוב בתי השכונה הם בתים צמודי קרקע. בשכונה זו נמצאים תיכון בליך וכן בית הספר היסודי "רמת חן". לשכונה קראו בשם זה  – מכיוון שהצירוף ח"ן הוא ראשי תיבות של חילות ונביאים שכן רובם המכריע של הרחובות בשכונה קרויים על שמם של חילות ויחידות צה"ל ונביאי התנ"ך כגון – פלמ"ח, גולני, עודד, המאה ואחד, ישעיהו, ירמיהו, דניאל וכו'. השכונה סופחה לרמת-גן בראשית חודש ינואר 1953. מקור

 

חלקו האחרון של הטיול היה רכיבה מהירה על מנת שנסיים אותו מהר. רכבנו כמעט בלי להתעכב לאורכה של גבעתיים מדרום לצפון והמשכנו הלאה לדרך זבוטינסקי ומשם הגענו לנקודת ההתחלה.

*****

 

הטיול שלנו הסתיים כמעט בשעת חשכה. הוא נמשך כארבע שעות. היה זה טיול מיוחד ויוצא דופן. טיול בו עלו זיכרונות מהעבר, נצפו מראות מהווה והיה בו גם מרכיב קטן של ספורט ובעיקר טיפוס אל הגבעות.

 

בסיום הטיול נשאר לי טעם של עוד. אין ספק שעוד אחזור למחוזות ילדותי בעיר רמת גן אליהם לא הגעתי בטיול זה. כמו כן אקדיש טיולים נפרדים לביקור מפורט בשתי הערים הסמוכות: בני ברק וגבעתיים שהן ערים מעניינות ותולדותיהן מרתקת כמו זו של רמת גן.