הדפסה

ביום שבת (7/11/2015) ביתי רוני רווה יצאנו לרכיבה נוספת בסדרה של הטיולים להכרת ערי השרון והפעם טיילנו בהרצליה. בטיול זה גם למדנו להכיר את עוד העיר, יותר ממה שאנו יודעים.

הטיול עם רוני היה מתוכנן מראש. לא ויתרתי עליו למרות שבאמצע השבוע הוצע לי לטייל ביום שבת ברמת נגב לראות את פריחת החלמוניות. היה לי יותר חשוב לטייל היום עם רוני שביום שישי (6/11/2015) חגגה את יום הולדתה ה-30. רציתי שהרכיבה תהייה לה תשורה נוספת וביקשתי גם להמשיך לעזור לה לחזור לכושר. לא הצטערתי בכלל. לטייל עם רוני זה כיף וכמו תמיד עוד זמן איכות שאסור לוותר עליו. כאמור, היה לנו טיול נפלא בהרצליה.

שיצאתי בבוקר ממבשרת ציון בדרכי להרצליה היה לי ספק אם הטיול יתקיים. בתחילת הדרך ירד מבול כזה שאני חושב שהיה חזק יותר מזה שחווה נוח (ההוא עם התיבה). חששתי שהיום תהייה הפעם הרביעית השבוע שתתבטל הרכיבה בגלל מזג האוויר. בימים רביעי וחמישי (4-5/11/2015) הרכיבה התבטלה בגלל האובך הכבד והרוחות החזקות וביום שישי (6/11/2015) התבטלה הרכיבה בגלל הממטרים הכבדים (כל טיפה כמו כוס מים!). הסתבר שהמבול שאליו נקלעתי בנסיעה היה מקומי. ענן ישב על האזור שבין ההר ובין גבעות בן שמן.  מאזור בקעת אונו ובמישור החוף מזג אוויר היה אחר לגמרי. שהגעתי להרצליה לא היה זכר לגשם. השמש זרחה ובשמים לכיוון הים לא נראה שום ענן מאיים.

ההחלטה לצאת לטיול עירוני נבעה מהידיעה שדרכי השרון תהיינה היום בוציות לאחר מספר ימי גשם ועדיף יהיה לרכב בדרכים סלולות.

דוגמא לבוץ והשלוליות לאחר הגשם

טיול זה היה הזדמנות טובה לרענן את הידע על העיר הרצליה

העיר הרצליה המונה כ-100 אלף תושבים נוסדה כמושבה חקלאית בשנות ה-20' של המאה הקודמת,  נמצאת בשרון הדרומי כ-10 ק"מ מצפון לתל אביב וגובלת עם רמת השרון מדרום וברעננה בצפון מזרח. שטח העיר כ-26,000 דונם והיא משתרעת מהים מזרחה ומכילה פני שטח מגוונים הכוללים את חוף הים, רכסי הכורכר (המערבי והמזרחי), אבוס השרון וגבעות החול האדום.
הקרקע עליה הוקמה העיר הייתה זו של הכפרים אל-חראם וג'ליל שיהושע חנקין, גואל אדמות הארץ, רכש בשנת 1921, כ- 16 אלף דונם מבעליה. "קהיליית ציון"
– חברה ציונית אמריקאית 1914 כשמטרתה לרכוש קרקעות להתיישבות יהודית בארץ ישראל – רכשה מחנקין 14 אלף דונם ואותם הציעה למכירה ליהודים בארצות הברית באירופה ובארץ ישראל.
ראשית המושבה היה ב-23 בנובמבר 1924. בשעת בוקר מוקדמת ביום כ"ו חשוון תרפ"ה, הגיעו שבעה חברי קבוצת החלוץ ועל המדרון המערבי של רכס הכורכר הקימו את הצריף ראשון למגוריהם (הסיפור דומה להקמת פתח תקווה מספר עשורים קודם לכן). הקבוצה כללה את שמעון זאב לוין (יוצא אמריקה), יצחק בינדר (יוצא גרמניה), יוסף דוד בוהוקוב, משה כהני, ויהושע אבני (יוצאי ליטא), יעקב גוטהרץ (יוצא אוסטריה) ונחמיה גינצבורג (עלה ארצה מרוסיה בילדותו). על פי מורשת העיר, שבעת המייסדים (שברבות הימים כונו שבעת הכוכבים) והצריף הראשון מסמלים את האמונה בחזון הציוני, חזונו של בנימין זאב הרצל אשר על שמו נקראה הרצליה. למרות הקשיים בהם תקלו והבדידות בה נמצאו החלו השבעה בפיתוח היישוב. בשנת 1925, הצטרפו אל המייסדים קבוצת חקלאים בני מושבות ותיקות, מארגון בני בנימין שביקשו להבדל מאנשי המושבה ודרשו להקים שכונה נפרדת מהרצליה. בין השנים 1935-1926, חל גידול משמעותי במושבה הרצליה. הוקמו שכונות חדשות, ניטעו אלפי דונם של פרדסים ומטעים ופותחו ענפים חקלאיים. בשנת 1926 נפתח בית הספר הראשון, לימים, ביה"ס וייצמן.
בשנת 1931 כבר מנתה אוכלוסיית המושבה 1,210 תושבים. המושבה הרצליה הייתה מבודדת מהיישוב היהודי בשרון במזרח ובצפון ומתל אביב ורמת גן בדרום. סביבה נמצאו שלושה כפרים ערביים:  אל-חראם (סידנא עלי) (כ-800 נפש) מצפון מערב על רכס הכורכר מעל חוף הים בסמוך למסגד סדנה עלי; ג'ליל א-קבלייה (הדרומי) וג'ליל א-שאמלייה (המזרחי) שניהם גם על רכס הכורכר המזרחי מדרום מערב להרצליה; וגם שישה מאהלים של שבטי בדואים: ערב אל-עבאשה (כ-100 נפשות) במאהל מצפון מזרח לכפר-שמריהו; אבו קישק (כ-300 נפש) במאהלים מצפון לירקון במרחב שבין רמת-השרון והרצליה במערב ובין מגדיאל, רמתיים, רמות השבים ורמת הדר במזרח (היום, שטח  תע"ש); ערב שובאקי (כ-50 נפש) באזור ממזרח למושבה (היום שכונת "יד התשעה"); חמולת אל-עוואסאת (כ-150 נפש) במאהל באזור ממזרח למושבה בין אבו-קישק לבין שובאקי (היום, שכונת נווה עמל); חמולת ערב אבו גנדיל (ערב אל-חג'ג'וי) (כ-80 נפשות) במאהל על שפת הביצה (ה"באסה") לרגלי רכס הכורכר; וערב אל-קורעאן (כ-150 נפש) בדיונות מדרום לתל מיכל למול המרינה היום. לנוכח בידודה נאלצו תושבי הרצליה להיערך להגנה עצמית במסגרת ארגון ה"הגנה". המנהרה הרומית העתיקה ברכס הכורכר בסמוך למושבה הפכה לאתר מטווחים ואימונים, ובחופי הרצליה עסקו אנשי המושבה בקליטת ספינות מעפילים אשר מאוחר יותר הונצחו באנדרטה לזכר המעפילים הניצבת עתה בכניסה לעיר, על כביש חיפה – תל-אביב ("צומת הסירה).
בשלהי מלחמת העצמאות, בשנת 1948, הגיע מספר תושבי הרצליה ל-5,300 נפש ושנתיים מאוחר יותר, עם גלי העלייה הגדולה כבר מנה הישוב כ-12 אלף נפש. גידול נוסף חל במושבה לאחר צירוף שטחי המעברות לתחומה: מעברת ג'ליל שנקראה גלילות בשטח הכפר הערבי אג'ליל מול אזור התעשייה של ימינו (בשנת 1954) ומעברת סידנא עלי שנקראה רשף שנבנתה סמוך לנוף-ים ליד מסגד סידנא עלי והכפר הערבי אל-חרם הוקמה (בשנת 1952). המעברות פונו לאחר בניית שיכונים חדשים ופיזור העולים בהם. המושבה המשיכה וגדלה ובשנת 1960 מנתה אוכלוסיית הרצליה 26 אלף נפש וב- 11 שנה זו הכריז שר הפנים על הרצליה כעיר.
המיתון הגדול של אמצע שנות ה-60' לא פסח גם על העיר והשלטון המקומי בה וחלף על ידי משרד הפנים למשך כשנתיים בוועדה קרואה במגמה לחלץ את העיר מהמצוקה אליה נקלעה.  על אף המשברים הלכה הרצליה והתפתחה כיישוב עירוני: הוקמו מוסדות חינוך ובתי-ספר, מועדוני נוער, אולמות ספורט, נסללו כבישים, מדרכות, הותקנה תאורה ברחובות, ניטעו עצים וגנים. שנות ה-70' עמדו בסימן הקמתם של מוסדות תרבות מרכזיים: בית יד לבנים, לזכר בני הרצליה שנפלו במערכות ישראל, ומאוחר יותר מוזיאון הרצליה לאמנות שהפך למרכז אמנות על- אזורי בתחום הפיסול והציור והחינוך לאמנות. ב-1981 הוקמה גם התזמורת הקאמרית הרצליה.
בשנות ה-80' שמונים ואחריהן המשיכה תנופת פיתוח העיר. במסגרת פרויקט שיקום השכונות עברו מספר שכונות מהפך פיזי וקהילתי אחרות עברו גם הן פיתוח ושיפוץ מבנים אשר הקיף שדרוג תשתיות רחב. בשנים אלה הוקמה טיילת עילית לאורכה של רצועת החוף ומבואה מרשימה בחוף השרון, ובתוך כך עבר אזור התעשייה של הרצליה מהפך ובו הוקמו עשרות מפעלים עתירי ידע.  בהמשך הוקם מרכז הספורט העירוני הכולל את האצטדיון העירוני והמטווח האולימפי ע"ש יגאל אלון, נבנה הקאנטרי קלאב, הושלמה הקמת 'היכל אמנויות הבמה' והאודיטוריום הממוקם בבית חיל האוויר, הוקמו גם המוזיאון ההיסטורי לתולדות הרצליה "בית ראשונים" ומאוחר יותר נבנה "בית ההורים העירוני ע"ש שלום כספי" שמרבית מדייריו הם ותיקי העיר. עבודות פיתוח ובינוי שבוצעו בשנים אלה הפכו את דרכי הגישה להרצליה וממנה לשדרות רחבות ידיים ומרשימות: כך שדרות שבעת הכוכבים, שדרות בן גוריון, דרך ירושלים ושדרות בגין. גם שכונות חדשות הוקמו: פנורמה, גני הרצליה וצמרות. גל העלייה בשנות ה-90 הגיעו להרצליה למעלה מ- 7,000 עולים מארצות חבר העמים. באותן שנים המשיך הפיתוח הפיזי של העיר ונבנתה המרינה הכוללת מעגנה ל- 800 כלי שייט ומהווה אתר לנופש ולתיירות.
המקורות: אתר העירייה וגם ויקיפדיה

שמחים ועליזים יצאנו לטיול בעיר במסלול המוצג במפה.

סיבוב בהרצליה 07-11-2015

מפארק הרצליה יצאנו לעבר צפון העיר.

פארק הרצליה משתרע על שטח של 700 דונם מול קניון שבעת הכוכבים, הספורטק והאצטדיון העירוניים.  אזור הפארק תחום בין רחוב יוסף נבו במזרח, נתיבי איילון במערב, שדרות מנחם בגין בצפון ושדרות בן ציון מיכאלי מדרום. הפארק הרצליה תוכנן על ידי משרד האדריכלים שלמה אהרונסון בשיתוף עם עיריית הרצליה בין השנים 2004 – 2009. הפארק נחנך בקיץ 2008 לאחר שהסתיים שלב א' בבנייתו, אז השתרע שטח הפארק על 120 דונם לאחר סיום עבודות הרחבה שלב ב' בשנת 2011 גדל שטחו ל-180 דונם

פארק הרצליה נבנה על שטחה של שלולית החורף הרחבה, שקרויה הבאסה תוך שימור חלק מממנה במצבה הטבעי והיא בעצם חלק מנוף הפארק. אודה על האמת שעד הטיול לא ידעתי על קיומה של ביצה זו שנהינו לעבור דרכה.

ביצת הרצליה כחלק מהפארק העירוני

המשכנו צפונה לעבר שדרות מנחם בגין, הכביש הראשי בצפון העיר שכוונו מערב – מזרח. התקדמנו מזרחה ועברנו בסמוך למתחם המרכז הבין תחומי.

מתחם המרכז הבין תחומי שהוקם בשנת 1994 הוקם בשטח שהיה בעבר מחנה צבאי (בקלות ניתן להבחין בכך לפי עצי האקליפטוס בתוכו וסביבו שנטעו בראשית שנות ה-50' של המאה הקודמת על מנת להסוות את המחנה ובעצם להסתירו. המחנה ששימש את בית הספר להגנה אווירית שנקרא בעבר מערך נגד מטוסים (נ"מ)  וחלק ממבניו עדיין משמשים את המרכז האקדמי. לצד מבנים אלו, הוקמו בקמפוס מבנים חדשים. שטח אימונים של בסיס זה היה רצועת המצוק בין געש למכון וינגיט שהירי היה לכיוון הים.

המשכנו ונכנסו לתוך שכונת גן רש"ל עברנו בשולי השכונה וממול ראינו את עבודת הפיתוח של סלילת "כביש חוצה שרון דרומי", כביש 531.

גן רש"ל – שכונה שנבנתה בראשית שנות ה-50' של המאה הקודמת דרומית לפרדסי גן רש"ל הנקרא על שם ראשי התיבות רחל, שרה ולאה, נשותיהם של בעלי הקרקעות הראשונים של הבעלים של הפרדס.  בחלק המערבי של השכונה שהוא החלק החדש ביותר בשכונה, נמצאים כ-30 בניינים שהוקמו באמצע שנות ה-70' לזוגות צעירים. בחלק המזרחי, הוותיק יותר, נמצאים בתים צמודי קרקע דו משפחתיים

התקדמנו הלאה לעבר השכונה הצפונית ביותר של העיר נחלת – עדה. גם הפעם אודה על האמת לא הכרתי אותה ולא ידעתי על קיומה.

שכונת נחלת עדה היא השכונה הצפונית ביותר בהרצליה. מדרום היא גובלת ברחובות אסירי ציון ואיגרת תימן ומיתר הכיוונים היא גובלת בשדות חקלאיים. השכונה מרוחקת כשני קילומטרים ממרכז העיר הרצליה ומאות מטרים מהעיר הסמוכה רעננה. השכונה  הוקמה בסוף שנות ה-40 והתיישבו בה בעיקר עולים מתימן. לאחר קום המדינה הוקמה בה מעברה גדולה, מעברת "נחלת עדה", שנהרסה סופית רק בתחילת שנות האלפיים, כשנבנו בשכונה בתי מגורים חדשים לזוגות צעירים. הצעירים שהגיעו לשכונה מצאו בה פתרון זול יחסית למחירים הגבוהים במרכז הרצליה. השקט בשכונה מופר, בעיקר בשעות הערב, מהרעש של שדה התעופה הרצליה הסמוך. בנוסף, במרחק 200 מטר צפונית לשכונה נסלל בימים אלה כביש 531 והחשש בקרב התושבים הוא שהכביש הראשי יפריע את מנוחתם.

מבט על שכונת נחלת – עדה מדרום מערב

לאחר סיבוב בשכונת נחל עדה חזרנו לדרך שדרות בגין, המשכנו מערבה על המדרכה הצמודה לגדרות שדה תעופה הרצליה.

שדה התעופה הרצליה הוא שדה תעופה אזרחי לתעופה קלה. השימוש בשדה החל בראשית יוני 1948, מספר ימים לפני תחילת ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות. השדה שימש את טייסת הקרב הראשונה של חיל האוויר, טייסת 101. כיום משמש השדה כמרכזה של התעופה הקלה בישראל: בו פועלים רוב בתי הספר לטיסה בארץ בהם ניתן לעבור קורס טיס אזרחי, מעשי, תאוריה, לשכור מטוס לפי שעה. כמו כן יוצאות מהשדה טיסות מסחריות: טיסות צילום, מוניות אויר, טיסות רומנטיקה וכדומה. עיריית הרצליה מתנגדת להמשך פעילותו של השדה בגלל קרבתו לשכונות מגורים, ובעיקר לאור פעילות בתי הספר לטיסה, הוא מהווה סכנה בטיחותית. למעשה התקבלה החלטה לסגור שדה זה אך היא טרם מומשה ולא ידוע מתי תמומש.

המשכנו מערבה וחצינו את הגשר מעל נתיבי איילון והתרשמנו מעבודות הפיתוח והסלילה המתבצעים בהם וחיבורם לכביש חוצה שרון דרומי (531). המשכנו ונכנסנו לתוך כפר שמריהו.

כפר שמריהו – יישוב פרוורי עירוני אמיד שבו מתגוררים כ- 2,350 תושבים בכ-670 משקי בית ומשתרע על  שטח של 2,627 דונם ונמצא בראש הדירוג  הסוציו-כלכלי של היישובים בישראל (רמה 10). בראשיתו הוא היה יישוב חקלאי שיתופי קטן שהוקם על ידי חברת רסק"ו בשנת 1937 על קרקע פרטית. היישוב נבנה על ידי חברת רסק"ו עבור קליטה ויישוב 55 משפחות מעולי גרמניה בני המעמד הבינוני שהגיעו לארץ בזמן העלייה החמישית לאחר שנמלטו מאיימת הנאצים שעלו לשלטון.  על הקמת חברת רסקו ופעילותה ראו במאמר שבקישור
לאחר מלחמת העולם השנייה, בסיוע חברת עמידר, נקלטו בכפר עוד עשרים וארבע משפחות ניצולי שואה, אשר הקימו משקי עזר ושלבו מלאכות שונות עם חקלאות. בשנות החמישים, במסגרת התוכנית ליישוב הכפרים, הורחבה תוכנית הפיתוח והוקצו אדמות מדינה לבנייה פרטית, לבעלי מקצועות חופשיים.

לאחר סיבוב בתוך כפר שמריהו והתרשמות מבתי המידות והגנים המטופחים בו הגענו לשוליו המערביים ואז חצינו את כביש החוף, כביש 2 בגשר הולכי הרגל העילי. ירדנו והתחלנו לרכוב בתוך שכונת נוף ים.

נוף ים – שכונה שנבנתה בשנת 1946 על ידי אנשי "נווה עובד" בצפון מערב העיר, מצפון להרצליה פיתוח, כשבינה לבין הים נמצא הכפר הערבי הנטוש אל-חראם ומסגד סידנה עלי. לאחר קום המדינה, נבנתה בשכונה מעברת נוף ים ובהמשך השנים פורקה בהדרגה. בנוסף לבנייני הרכבת שהוקמו בראשיתה, נמצאים בשכונה בתים פרטיים ישנים, שאחדים מהם נהרסו והוקמו תחתיהם בתים חדשים ומפוארים. מצפון מערב לשכונה, סמוך מאוד לבתי התושבים, שכן מפעל של תע"ש. בשנת 1992 אירע בו פיצוץ גדול שהותיר אחריו נזק רב לבתי התושבים ושני הרוגים. בעקבות הפיצוץ ולחץ התושבים נסגר המפעל תוך שנים אחדות, אך רוב שטחו עדיין סגור בשל חשש מחומרים רעילים.

קטע המסלול בצפון העיר

דרך שולי שכונת נוף ים ה הגענו לגדרות הגן הלאומי אפולוניה שבטיול זה החלטנו לוותר על כניסה אליו. המשכנו והגענו למצוק רכס הכורכר מעל החוף הנקרא רכס אפולוניה והתיישבנו בקצהו מעל חוף הים בצמוד למתחם מצפה ים ולמול מתחם מסגד סדנא על.

בקצה רכס אפולוניה

מצפה ים – מוסד שיקומי לעבריינים קטינים  ליד חוף הים. מבנה המוסד שימש בתקופת המנדט הבריטי כתחנת משטרה שהיה מותקן עליה מכ"ם לגילוי ספינות מעפילים. ב-23 בנובמבר 1945 הצליחה אוניית המעפילים ברל כצנלסון להגיע לחופי הארץ ליד חוף שפיים. הספינה התגלתה בידי הבריטים במשטרת סידנא עלי והם הזעיקו כוחות צבא שעצרו חלק מהמעפילים ומאנשי הפלמ"ח שלא הספיקו להתפנות. בעקבות מקרה זה הוחלט לתקוף ולפוצץ את תחנות משטרת החופים הבריטית בסדנא עלי ובגבעת אולגה. הפעולה בוצעה ב-25 בנובמבר 1945. הבריטים הבחינו בכוח המתקרב ופתחו באש לעברו. הכוח פרץ למקום והניח את חומר הנפץ. הבריטים הוזהרו כי המקום עומד לפני פיצוץ. רובם עזבו את המקום והנשארים נפגעו מהפיצוץ. בעקבות פעולה זו הטילו הבריטים עוצר על קיבוץ שפיים ועל מושב רשפון, וערכו במקום חיפוש נרחב עם מכשירים מגנטיים לגילוי מחבואי נשק.‏^[ הבריטים שיקמו את הבניין תוך זמן קצר והשתמשו בו עד צאתם מהארץ בקיץ 1948.

בקצה רכס אפולוניה

בקצה רכס אפולוניה מול סדנה עלי

מסגד סידנא עלי (בערבית "אדוננו עלי") היה המסגד של הכפר הערבי אל-חרם ששכן במקום עד מלחמת העצמאות. במסגד קבור הקדוש המוסלמי עלי בן-עולים, מצאצאי החליף עומר בן אל-ח'טאב לפי המסורת הערבית היה הלוחם  שנהרג בקרבות עם הצלבנים  בסביבת אפולוניה בשנת 1250. הערבים קוראים למקום גם "חַרַם (מקום קדוש) סידנא עלי" או בקיצור אֶל-חַרַם (המקום הקדוש) וזה היה כאמור שמו של הכפר הערבי שהיה שם עד שנת 1948. המבנה הנוכחי של המסגד הוקם בתקופה הממלוכית בשנת 1481. מאז, הערבים נהגו לבוא למקום לחגיגה עממית בסוף עונת הקטיף האבטיחים. בשנת 1990 הוחזר המסגד למוסלמים. המקום שופץ והיום קיים בו בית תפילה מוסלמי פעיל.

לאחר הפסקת שתיה על הרכס המשכנו לעבר חלקה הדרומי של שכונת נוף ים והתקדמנו לעבר תחום הרצליה פיתוח

הרצליה פיתוח הוא האזור המערבי של העיר ומשתרע בין חוף הים במערב ובין כביש החוף במזרח ובין נוף ים בצפון והשטחים הפתוחים בדרום, נחשב לאחד מאזורי המגורים היוקרתיים בישראל, ומרבית בתי המגורים שבו הם  צמודי קרקע. האזור כוללת את שכונת ריבלין, שיכון אכדיה (שיכון חיילים ועולים) ושיכון הפרוגרסיבים. הרצליה פיתוח מחוברת לחלקה המזרחי (העיקרי) של הרצליה ולכביש החוף בשני מחלפים:  מחלף כפר שמריהו ומחלף הסירה.

המשכנו ברכיבה רחוב גלי-תכלת שנמצא בצד המערבי של הרצליה פיתוח מעל המצוק הצמוד לחוף הים ומשקיף על הים. כמו תמיד במעבר ברחוב זה התרשמנו מהבתים היקרים ביותר בארץ הבנויים בו. חלפו על פני בתי המלון השרון, דניאל, ודן אכדיה.

קטע המסלול לאורך החוף

טיילת חוף הרצליה

המשכנו וירדנו לרכב לאורך הטיילת שלאורך החוף.

בירידה אל טיילת החוף

התקדמנו לעבר המרינה הנמצאת בקצה הדרומי של רצועת המלונות

מרינה הרצליה היא המרינה הגדולה במדינה שהוקמה בתחילת שנות ה-90' ביוזמה משותפת של מנהל מקרקעי ישראל, עיריית הרצליה והחברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה בע"מ, הנמצאת בשליטת העירייה. היזמים זכו במחצית משטח המתחם לצורכי מסחר, נופש ותיירות בתמורה להקמת המרינה על כל מתקניה. המרינה נפתחה בשנת 1995 כאשר הוכרזה כנמל בינלאומי. היא משתרעת על שטח של כ-500 דונם ובה מקומות עגינה ל-680 כלי שיט.

רכבנו בתוך המרינה וגם על המזח הארוך המקיף אותה.

במעגן המרינה

שובר הגלים של המרינה

מבט משובר הגלים של המרינה

בדרכנו חזרנו עברנו ליד התל הארכאולוגי הקדום הסמוך לחוף הנקרא תל מיכל

תֵּל מִיכַל הוא אתר ארכאולוגי בו חמש גבעות, ארבע מהן צמודות זו לזו, והוא מתנשא לגובה מרבי של 30 מטרים מעל פני הים. שמו הקדום של האתר אינו ידוע. בערבית הוא כונה בשם "מכמיש", ונראה כי מקור שמו הנוכחי בהצעה משנות ה-20' של המאה הקודמת אשר ייחסה את השם הערבי לאל הפניקי רשף שהיה ידוע גם בשם "מקאל". בתל נמצאו ממצאים ארכאולוגיים מתקופת האדם הקדמון אך הסימנים הראשונים להתיישבות במקום הם מתקופת הברונזה התיכונה. לפי ממצאים פולחניים באתר נראה כי הפיניקים היו מעורבים בהקמת היישוב במאה העשירית לפנה"ס. בתל נמצאו כמה   קברים מהמאה ה-13 שהם העדויות האחרונות לקיומו של יישוב במקום. לאחר מכן התל ננטש וכוסה בחול.

החלק האחרון של המסלול עבר בתוך אזור התעשייה של הרצליה.

אזור התעשייה הוקם בשנות ה-60' של המאה הקודמת והיה היה מרוחק משכונות המגורים ונפרד  מהרצליה פיתוח. שכנו שם בעיקר בתי חרושת וביניהם אדרת – מפעל לטקסטיל, תגום -מפעל למוצרי גומי; אמרון – מפעל של קבוצת אמקור שייצר תחילה מקלטי רדיו ובהמשך מקלטי טלוויזיה ברישיון של חברת נורדמנדה הגרמנית; ארדי- מפעל למוצרי מזון וכן מפעלי חמצן וארגון לייצור והפרדה של גזים. במשך השנים נסגרו מרבית המפעלים ומסוף שנות ה-80' התפתחה באזור זה תעשיית היי-טק. חברת סאיטקס מחלוצות ההיי-טק בישראל, הקימה בו את מפעליה, ובעקבותיה הגיעו מפעלי היי-טק נוספים ונציגויות של חברות היי-טק רב-לאומיות, להם נבנו מגדלי משרדים חדשים. אין זה סוד שהיום נחשב האזור לאחד מאזורי התעשייה המתקדמים בישראל. יש באזור מסעדות רבות ושטחי מסחר נרחבים, המושכים גם לקוחות רבים שמחוץ להרצליה פיתוח.

הרכיבה בין מבני ההי-טיק בהרצליה שבשבת ריקים מאדם הייתה נעימה.

בין מבני אזור התעשיה של הרצליה

בין מבני אזור התעשיה של הרצליה

בדרך חזרה חצינו שוב את כביש החוף והפעם במדרכות מחלף הסירה

דרך מחלף הסירה

לאחר שלוש וחצי שעות של רכיבה חזרנו לחניון בפארק. ניתן לומר שהיה לנו יופי של טיול שהתנהל בנחת במזג אוויר מופלא ונעים לאחר הגשם.

מסלול הטיול