ביום ראשון, 12 ביולי 2015 יצאתי עם רז גורן לטיול במזרח ובמרכז עמק חפר. רז שמנצל מספר ימים של חופשה הפתיע במוצאי שבת והזמין אותי לרכוב אתו. לא חשבתי פעמיים ומיד נעניתי להזמנה. לא כל יום יש לי הזדמנות לטייל באזור זה ובמיוחד לא עם רז. סיכמנו שהוא, איש האזור המכיר את דרכיו ושביליו, יוביל את הטיול ואני אחריו וכמובן שגם נשוחח על המקומות והמראות בדרך.

 

בבוקר מוקדם יצאתי מביתי במבשרת ציון לעבר כפר יונה ובשעה 06:30 כבר התחלנו לרכוב. מזג האוויר היה נוח במרבית זמן הטיול והלחות לא הייתה גבוהה במיוחד ואפילו סבירה בהחלט לאיש כמוני שחי על ההר. אקדים ואציין שאורך מסלול הטיול היה כ-45 ק"מ והוא נמשך כחמש שעות מתוכן הרכיבה הייתה שלוש וחצי שעות. יתרת הזמן נועדה לעצירות קצרות ולהפסקה.

 

 

התחלנו את הטיול בכפר יונה ברכיבה ברחובותיו. לא ידעתי עד כמה היישוב שהיום הוא כבר עיר התפתח וגדל בעשורים האחרונים. כנראה שהוא עוד ימשיך ויצמח.

 

כיוון הרכיבה היה מושב ינוב דרכו עברנו וממנו המשכנו למושב השכן תנובות. רכבנו הלאה על המדרכה הגענו עד כביש 57. כמו "ילדים טובים", חצינו את הכביש הסואן והעמוס במעבר החצייה בצומת הכניסה למושב בורגתה. מיד פנינו ימינה ועלינו על דרך הכורכר הכבושה הצמודה לנחל אלכסנדר. המגמה הייתה צפונה.

 

תוך כדי הרכיבה במקביל לנחל אלכסנדר ניתן היה להבחין בעבודות הפיתוח שנעשו בשיתוף רשות הניקוז וקרן קיימת (אולי גם גורמים אחרים). הם חפרו וייצבו את התעלה בה זורם הנחל כדי למנוע שיטפונות בחורף, הכשירו את הדרך והסדירו חניונים לאורכה.

 

לאחר כ-4 ק"מ רכיבה הגענו למרפסת התצפית מעל מאגר משמרות. התצפית החדשה, באמת מרשימה. אזור מזרח עמק חפר נפרס לרגלנו.

 

 

 

 

בהזדמנות קודמת באביב במאגר הסמוך לתצפית ניתן היה להבחין בשקנאים ועופות מים אחרים. הפעם במאגר לא היו עופות. בסתיו בעת הנדידה הן תשובנה.

 

אחרי התצפית המשכנו דרך שדה חמניות מיובשות מזרחה ועלינו על "דרך המוביל".

 

 

מוביל המים הארצי הוא ממפעלי התשתית האדירים שהקימה מדינת ישראל בשנותיה הראשונות. תכננו החל בשנות ה-50 ובנייתו הושלמה במחצית שנות ה-60 (חידה: איזה שיר נכתב לרגל חנוכתו ומי שר אותו. רמז מתחיל ב-סו..). מפעל זה הזרים לאורך השנים את מי הכנרת להשקיית החקלאות בנגב ולשתייה במרכז הארץ. חלקו הראשון של המוביל הוא, בין היתר ובעיקר, בתעלה פתוחה החוצה את הגליל התחתון עד מאגר אשכול בבקעת בית-נטופה. המשכו בצינורות בקוטר ענק מתחת לאדמה לעבר מקורות הירקון והלאה לעבר הנגב המערבי. לאורך דרך המוביל שנסללה מעל הצינור המים הטמון בקרקע נמצאים מתקנים שונים של חברת מקורות המחזיקה ומתפעלת את המוביל. דרך זו טובה מאד ומאפשרת גם נסיעת רכב רגיל לאורכו, קל וחומר גם רכיבה על אופניים, וכך מנגישה את האזור היפה לא רק לחקלאים אלא גם למטיילים.

 

רכיבה על דרך המובילה אינה אטרקציה גדולה. אפשר לומר אפילו משעממת. לכן, רכבנו כ-2 ק"מ בלבד. בדרך חצינו את נחל אמץ. יש בקיץ מים…..

 

 

פנינו מזרחה בדרך המובילה לעבר הכניסה למושב גן יאשיה. חצינו, גם הפעם בזהירות את כביש 5803  שהמטרה לעלות לגבעה של תל קקון.

 

ידענו שבמקום נשב להפסקה. רז דאג לנו והביא אבטיח קטן מהמקשה הצמודה לדרך. מסתבר שלרכוב על אופניים עם אבטיח במישור זה אפשרי אבל בעליה לתל לא. בלית ברירה הוא עלה ברגל ולהזדהות אתו אני לצדו. הסיבה כנראה שהשיפוע היה תלול מדי.

 

 

עוד לפני שאתייחס לתל קקון אני מבקש להביע כעס מסוים. הכוונה שלנו הייתה לשבת בשולחן הצופה לנוף. הטינופת שהשאירו מטיילים אחרים מזעזעת. כדי להשבית את השמחה צרפתי תמונה של הלכלוך.

 

 

גם הרחבה ממול האנדרטה לרגלי התל מלוכלכת. אני לא מבין מדוע רשות הטבע והגנים שהאתר באחריותה מרשה לעצמה שהאתר יראה כך. אני לא מבין מדוע המועצה האזורית עמק חפר מסכימה לעלבון הזה. במילה אחת: בושה ובשתי מילים: בושה וחרפה. תקנו אותי אם אני טועה.

 

 

לתל קקון וסביבתו היסטוריה רבה ומן הראוי לסקור אותה בקצרה. ראשית המקום כנראה בתקופה הרומית. בתקופת שלטון הצלבנים נבנתה המצודה על ראש הגבעה שנקראת קוקט – החמודה. הממלוכים, בראשות השולטן  ביברס, כבשו את המצודה בשנת 1260, שיקמוה והפכו את הכנסייה למסגד ואת השם הצלבני של המקום שיבשו והפכו קקון. בימי השלטון הממלוכי הפך המקום למרכז מנהלי וצבאי על דרך הים ובראשית המאה ה-14 נבנה בו חאן. לאחר הכיבוש העות'מאני במאה -16, הפך המקום לבירת אחת מנפות של מחוז שכם. בשנת 1979 נערך בקרבת מקום קרב שבו הובס הצבא העות'מאני על ידי צבא נפוליאון בדרכו ממרכז הארץ לעבר עכו. בשנות השלושים של המאה ה-19בשנות השלטון המצרי בארץ, נהרס הכפר בידי צבא איברהים פאשה במסגרת דיכוי מרד הפלחים ויושב מחדש שנים אחדות לאחר מכן בידי מהגרים ממצרים ותושבי הכפרים הסמוכים.

בזמן שלטון הבריטים בא"י, בימי המרד הערבי בשנות ה-30 רבים מתושבי הכפר היו פעילים ועסקו בחבלה במסילת הברזל באזור (בהמשך ארחיב עליה), בעמודי חשמל ובקווי טלפון. כמה שנים קודם לכן, בשנת 1932 רכש יהושע חנקין, "גואל הקרקעות",כ-4,600 דונם בקצה הצפוני של הכפר ועליהן ניטעו  פרדסים שניטשו בימי המאורעות. בשנת 1942 רכשה הקרן הקיימת חלק מאדמות חנקין ועליהן בשנת 1945 הוקם הקיבוץ מעפיל בסמוך לקיבוץ עין החורש שהוקם כבר ב-1931.

במלחמת העצמאות שימש הכפר כבסיס ליחידה מגדוד חטין של צבא ההצלה ומאוחר יותר מקום חניית חיל המשלוח העיראקי שהצטרף לצבאות ערב שפלשו למדינה. קיבוץ המעפיל ממול היווה בסיס לכוחות צה"ל. סביבת המקום שימשה זירה להתגוששות בין הכוחות. בזמן קרבות הבלימה במאי 1948 לאחר קרב עקוב מדם, הצליחו לוחמי חטיבת אלכסנדרוני לכבוש את הכפר. במהלך הקרב נהרגו 16 לוחמי החטיבה וככל הנראה חוסל הגדוד עיראקי. במהלך הקרב כל תושבי הכפר עזבוהו אבל הם לא הורשו לחזור אליו עם סיומו. מועד תום הקרב עם תחילת הפוגה הראשונה ביוני 1949 היווה נקודת מפנה במצב הכוחות באזור וביסוס השליטה הריבונית בו שקובעה במסגרת הסכמי שביתת הנשק בין ישראל וירדן באביב 1949.

בשנת 1949 הוקמו על אדמות הכפר קקון המושבים גן יאשיה, אומץ ועולש בשנת 1950 הוקם המושב חניאל, ובשנת 1951 הוקמה בין שרידי הכפר מעברת יכון שהפכה ליישוב יכון בתחילה יושבו בו עולים מהונגריה שעזבוהו תוך זמן קצר ואת מקומם תפסו עולי תימן. היישוב פורק במחצית שנות ה-60 לאחר חיסול המעברה.

ממבני הכפר קקון נותרו רק שרידי המצודה הממלוכית שנבנתה על זו הצלבנית בראש הגבעה, ושרידי מבנה סמוך שייתכן כי היה מסגד הכפר. בית הספר של הכפר, שהוקם בתקופת המנדט הבריטי בחלקו המערבי משמש כחלק ממרכז ספורט של המועצה האזורית עמק חפר.

 

ישבנו להפסקה בחצר המצודה. האבטיח שהביא רז (זוכרים?) הסתבר היה מתוק ומרווה ועם הרבה גרעינים כמו שהיו פעם האבטיחים.

 

אחרי הפסקה המשכנו דרך חצר חווה הסמוכה לתל קקון מזרחה ועלינו על הדרך המקבילה לסוללה עליה עברה מסילת הברזל הקרויה "המסילה המזרחית".

מסילה זו נבנתה על ידי התורכים  בזמן מלחמת העולם הראשונה לכיוון יערות האלונים באזור חדרה על מנת לכרותם שישמשו להסקת דודי הקיטור של קטרי הרכבת ועל מנת לספק עצים לבנית המסילה דרומה לעבר חצי האי סיני. מטרת הקו שסללו התורכים היה לשנע גייסות לחזית הדרום מול כוחות הממלכה המאוחדת שהתחילו להתקדם לעבר א"י מכיוון מצרים. בראשית שנות העשרים סללו הבריטים מחדש את המסילה  מלוד לעבר מזרח חדרה והמשיכוה לעבר חיפה. ליד הכפר קאקון הוקמה אחת מתחנות הרכבת השאר נבנו בטול כרם, קלקליה, ראס אל עין, רינתיה (ליד פ"ת)  וכפר גיניס (ליד שדה לוד) וממנה יצאו שתי שלוחות אחת למחצבות האבן בסמוך לבית נבאללה ואחרת לכיוון מחנה תל לווינסקי (תל השומר).

עם הקמת המדינה נשארה כמעט כל המסילה בתחומי מדינת ישראל למעט קטע קצר סמוך לטול כרם. לצורך חידוש תנועת הרכבות, נבנתה מסילה שעקפה את טול כרם ממערב. אז נפתח הקו מחיפה דרך ראש העין ומשם דרך מסילת הירקון אל תל אביב. מסילה זו אפשרה תנועת משאות לעבר נמל חיפה ותנועת נוסעים שפסקה בהדרגה עד 1968. כיום ישנה תכנית לשקם את קו הרכבת המזרחי מחדרה לראש העין. הכוונה הייתה שתתחיל לפעול בשנת 2018. המציאות מלמדת, שאין תיאום בין התכניות ובין התקציבים. עוד חזון למועד. יום אחד זה אולי יקרה. השאלה מתי? לאלוהים הפתרונים.

התקדמנו ברכיבה לאורך הדרך המקבילה לסוללת מסילת הברזל. במקום חציית הסוללה את נחל אומץ נשאר הגשר ועליו לוח לציון שנת בנייתו 1934.

 

 

הגענו לכביש 581  בעיקול חצינו אותו. התקדמנו הלאה במקביל לתוואי הסוללה. בין הקוצים הגבוהים זהינו את שרידי תחנת הרכבת שכאמור, נקראה בתחילתה תחנת קקון ואחר שמה הוסב לתחנת אחיטוב (מישהו מהצעירים אולי זוכר) ובה פרקו את הצינורות לבניית המוביל הארצי. קצת אלה זהינו גם מבנה נוסף נטוש ששימש לתפעול קו זה.

 

 

 

התקדמנו הלאה בתוואי הדרך בשולי החממות של מושב אחיטוב שם מגדלים מלפפונים. למי שאינו יודע המושב אחיטוב נחשב "מעצמת המלפפונים". התברברנו מעט בין החממות.

המשכנו צפונה עד אחד הגשרים עליו עובר כביש 9. בדרך צמודה אליו מצפון רכבנו מערבה ומיד חצינו שוב הכביש  והמשכנו בדרך צמודה מדרום לכביש. בקטעים  הרכיבה לא הייתה נעימה גם קטעים חוליים וגם הבריזה מכה בנו. לא נורא. התגלגלנו בין הפרדסים.

 

בנקודה מסוימת פנינו דרומה והתגלגלנו בין הפרדסים לכביש 581. רז המכיר את דרכי האזור אמר שלא כדאי שנחצה את הכביש ונמשיך דרומה בגלל הדרכים החוליות. הוא הציע לרכב בצדי הכביש עד הכניסה לעין החורש. אודה על האמת הרכיבה בשולי הכביש הסואן במרחק של כ-2 ק"מ הייתה מעט מפחידה. לא הייתה ברירה. רווח לי שנכנסנו לתוך עין החורש.

בעין החורש רכבנו לעבר אנדרטת הזיכרון לזכר המצור שהטילו הבריטים על גבעת חיים בשנת 1945. שנינו לא היכרנו את המקום קודם.

 

 

אחר חזרנו לחצר עין החורש ודרכו עברנו לקצהו המזרחי ובדרך פגשנו את מבנה עמדת השמירה של הקיבוץ מימי מלחמת העצמאות ונקרא עמדת קקון.

 

בהמשך הדרך פגשנו את עץ השיזף המצוי הענק שיש טוענים שגילו יותר מ-500 שנים. המקום הוסב לפני שנתיים כאתר לזכרו של אלישע פורת איש קיבוץ עין החורש.

 

 

 

 

בהמשך הדרך שוב "נפלנו" לקטעים חוליים קצרים בלתי רכיבים. הלאה חצינו את שדרת האקליפטוס והגענו לדרך בשולי מקשת אבטיחים עצומה. זו אינה דרך המסומנת במפה. הרכיבה הייתה בקטע חקלאי מעובד המשתרע בין שני צדדי נחל אומץ. אחרי עוד רכיבה בדרך לא נעימה התחברנו לדרך המלך לאורך נחל אלכסנדר. בהתאם לתוואי דרך זו רכבנו בתחילה בכיוון מזרח ואחר כך בכיוון דרום עד שהגענו למאגר אשקף.

 

מהדרך הצמודה למאגר מים עלינו לתצפית לתל אשקף, הנקודה הגבוהה באזור.

מיקומו של תל אשקף בקרבת נחל אלכסנדר משך אליו מתיישבים כבר בתקופות הקדומות. לכן, באתר נמצאו חרסים מתקופות הברזל, הפרסית, ההלניסטית, הרומית והביזנטית ומימי הביניים. בשנים האחרונות הפכו חלק משולי התל לאתר פסולת אזורי שפגע קשות בשרידים העתיקים במקום. חבל!

 

המשכנו לעבר מושב חניאל

 

 

ממושב חניאל חזרנו לכביש 57. רכבנו מערבה על הטיילת של כפר יונה ובנקודה מסוימת פנינו ונכנסו ליישוב חזרה לנקודת ההתחלה.

 

זהו הסתיים הטיול באזור מעניין רווי מראות וספוג היסטוריה. רז הגדיר אותו טיול חקר. למדנו עוד על האזור והכרנו מקומות חדשים. עמק חפר הוא חבל ארץ ישר ולכאורה משמעם. מסתבר שאפשר לרכוב וליהנות מטיול גם בלי לטפס לגובה מצטבר רב, גם בלי להשתכשך במי מעיינות ובריכות  ברכיבות קיץ וגם בלי לשעוט בסינגלים זורמים, בסינגלים טכניים למיניהם וכאלה שבהם מדרגות ומקפצות. גם ברכיבה בדרכי עפר הכבושות או בדרכים החוליות וגם בדרכי השדות מלאות הרגבים ניתן להשקיע הרבה אנרגיה. חזרנו מהטיול עם הרגשה של כיף ומאמץ.

 

בנוסף להכרת חבל ארץ זה, עבורי הטיול הייתה הזדמנות לשוחח ולהעמיק את ההיכרות עם רז אתו נפגשתי לראשונה לפני מספר חודשים בלבד.