ביום רביעי (17/4/2019), ימים בודדים לפני חג הפסח, סמדר ואני יצאנו לשוטט ברכב ברמת הגולן.

 

היה זה, בין היתר, "הטיול אחרי הטיולים" כפי שמגדיר חברי יונה בקלצ'וק.

 

הכוונה לטיול שנערך בעקבות ששת טיולי האופניים בגולן וטיול רכב נוסף שבוצעו בשנים האחרונות ואת כולם הוביל גיל מועלם. גיל  גם סייע בהכנת טיול זה.

 

בטיול זה בקשנו להתרשם תוך נסיעה בכבישים הראשיים, ממראות סוף החורף ותחילת האביב.

 

עברנו לאורכה ולרוחבה של רמת הגולן:
בציר האורך: בין חמת גדר בדרום ובין מסעדה ויער אודם בצפון
ובציר הרוחב בין אלוני הבשן, הר בנטל והר חרמונית במזרח וגשר בנות יעקב במערב.

 

ההעדפה בטיול זה הייתה גם להגיע למקומות שטרם ראיתי אותם.

 

*******

קצת גיאוגרפיה

רמת הגולן היא יחידה גיאוגרפית ששטחה כ-1250 קמ"ר ואורכה כ-60 ק"מ היא רמה מישורית בזלתית המשתפלת מצפון לדרום. בדרומה גובה המישור כ-300 מטרים מעל פני הים, ובצפונה מגיעה הרמה לגובה של כ- 1,100 מטרים מעל פני הים. מן המישור מתרוממים פסגות הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות מאזור ברכת רם בצפון ועד הר פרס ותל א-סאקי בדרום.
גבולה המערבי של רמת הגולן עובר לאורך בקע השבר הסורי אפריקאי מדרום הכנרת, דרך מפתן כורזים ועמק החולה. הגבול הגאוגרפי הצפוני המפריד בין רמת הגולן לבין הר החרמון הוא נחל סער. במזרח גבול חבל הארץ אינו חד-משמעי, ומקובל לומר שהגבול עובר לאורך נחל רוקד ונחל עלאן . הגבול הגיאוגרפי הדרומי עובר לאורך הבקעה בה נמצא ערוץ נחל הירמוך.

הגולן הוא רמת בזלת מישורית הכוללת הרי געש הנמשכים בשתי שורות מקבילות, מאיזור ברכת-רם ועד הר פרס ותל א-סקי מזדקרים מעליה. הרי הגעש והבזלת מעידים על פעילות טקטונית באזור, הקשורה ב"שבר הסורי אפריקאי". שבר זה יצר את בעת השקע, החוצה את ארצנו מצפון לדרום, והוא שהשפיע גם על האזורים שממערב וממזרח לו. במצוקי עמקיהם של נחלי השוליים, שהתחתרו בתוך שפכי הבזלת, ניכרת תופעה של היסדקות לעמודים אנכיים מצולעים, לעיתים הם משושים משוכללים ("בריכת המשושים"). בגולן ובבשן נבעו סדקים ארוכים, המתמשכים מצפון צפון-מזרח לדרום דרום-מערב, ולבה; שעלתה בהם בקילוחים, השתפכה וזרמה על פני השטח, מילאה את המקומות הנמוכים,. בסופו של דבר הפכו שפכי הלבה, שהתרבדו זה על גבי זה, לרמת בזלת מישורית נרחבת (מהגדולות בעולם). פעילות הגעש נמשכה עד לפני אלפי שנים אחדות – ובסופה , משנסתתמו הסדרים, נותרו לאורכם נקודות חולשה בודדות שבהן אירוע התפרצויות געש והתפוצצויות. סלעי הפרץ ("פצצות" ו"טיפות" געש, חצץ ואפר וולקאני) שהועפו לגובה רב, נערמו מסביב ללוע ההתפרצות, וכתוצאה מסדרת התפרצויות חוזרות ונשנות נוצרו הרי געש, שרובם ניכרים בצבעם האדמדם. במקומות אחדים מצויים לועות געש, שנוצרו על ידי התפוצצות חד פעמית, בלי שייערם סביבם הר געש (בפי תושבי האזור הם מכונים בשם ג'ובות"). בין הרי הגעש מכוסה, לעיתים, רמת הגולן באבק געש פורה (כמו מדרום לקונטיירה). מן החומרים הבונים את הרי הגעש, כורים היום לצורך בנית בידוד, סלילת דרכים וחקלאות, אלא שאין היא עמוקה למדי. בגולן העליון (מקו צינור הט.ע.פ. ליין צפונה) משתרעים שטחי טרשי בזלת גדולים, המחייבים הכשרת קרקע יסודית ואילו בדרומו של הגולן התחתון מצויים שטחים מישוריים גדולים, הנוחים מאוד לעיבוד.

*****

ציר העליה
מחמת גדר לרמת הגולן

סוף העליה
הקמה בשדות
מבוא חמה 

מצפה השלום בכפר חרוב

*******

מתחם עין הקשתות
ובית הכנסת אום קנטיר

בית הכנסת העתיק באום אל-קנאטר הוא בית כנסת עתיק מתקופת המשנה והתלמוד שנחשף בדרום רמת הגולן באתר אום אל-קנאטר סמוך למושב נטור. בית הכנסת העתיק הוא מהמפוארים והחשובים מתקופה זו שנמצאו בארץ ישראל. שמו המקורי של היישוב שבו היה בית הכנסת אינו ידוע בוודאות. יש סברה שכאן היה מקומה של העיירה 'קמטריא', הנזכרת בתלמוד. אך צבי אילן מעלה את ההשערה שזו אחת מתשע עיירות היהודית שבתחום סוסיתא שלא זוהו, אולי "עין השער" – בשל קשתות המעיין הנדמות כשער.
דופן בית הכנסת השתמרה היטב ויתר בית הכנסת שוחזר על ידי יהושע (ישו) דריי מ"המרכז לשחזור טכנולוגיה עתיקה". בחפירות שנערכו במקום התגלו בריכות ששימשו ככל הנראה ל"מתקן תעשייתי" של הלבנת פשתן. סבורים כי הייצור התעשייתי, עליו הייתה פרנסת תושבי המקום, הוא זה שאפשר להם את הקמת בית הכנסת המפואר יחסית.
דגם של בית הכנסת, הכולל אבנים מקוריות, מוצב באגף הארכאולוגיה של מוזיאון ישראל.
בדצמבר 2010 אישרה ממשלת ישראל מיזם לשיקום בית הכנסת במקום ושחזורו, הסדרת כביש הגישה לאתר ופיתוח סביבתי בסך 14.2 מיליון ש"ח. המיזם נעשה במסגרת "פרויקט שיקום אתרי מורשת" של ממשלת ישראל.
מקור והפניות וגם אודות אתר

את שרידי בית הכנסת גילו חוקרי הגולן לורנס אוליפנט וגוטליב שומאכר בשנת 1885. שייח' מקומי תיאר בפניהם את מבנה הקשתות מעל המעיין ואת חורבת המבנה הגדול שאותו הוא הגדיר כמבנה יהודי עתיק, הדומה לבית הכנסת העתיק שהתגלה מקודם בח'ירבת א-דיכה, בצפון בקעת בית צידה. מרישומי לורנס אוליפנט עולה כי מתוך עיי המפולות הזדקרו ששה עמודים, שגובהם 10 עד 12 רגל (כ-3 מטר). אוליפנט סיפר שבראש הקשתות הייתה אבן ועליה כתובת קשה לפענוח.
בשנת 1905 נחפר בית הכנסת על ידי חוקרי בתי הכנסת הגליליים היינריך קוהל וקרל וטצינגר. החפירה הניבה תוכנית משורטטת של בית הכנסת. בשנת 1928 סקר את האתר אלעזר ליפא סוקניק. בחפירות שערכה המשלחת הגרמנית נחשפו חלקי בניין בגודל 13.80 מטר על 18.80 מטר. לפני הכניסה היה מבוא, הנשען על שני עמודים, לאורך האולם היו שני טורי עמודים. הסברה היא כי מדובר בבית בן שתי קומות, בעל כניסה יחידה ומשני עבריה חלונות. במרכז חזית הקומה השנייה היה חלון מפואר. לפי השרידים שנמצאו בסביבה, הגג היה גמלוני, מחופה ברעפי חרס.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים נסקר האתר בסקר חירום מטעם מדינת ישראל, בידי החוקרים קלר אפשטיין ושמריהו גוטמן. בין השנים 1991-1995 עסקו דני אורמן, צבי אילן וצבי מעוז במחקר בתי כנסת עתיקים וביניהם גם באתר זה. בקיץ 2003 החל פרויקט החפירה ושחזור בית הכנסת בניהולו של יהושע דריי והארכאולוגים אילנה גונן וחיים בן דוד..

כיום ניתן להבחין בקירות הדרומי והמערבי של בית הכנסת, שהיו בנויים אבני גזית. משני צדי השער המרכזי היו מזוזות גלופות מאבן. בקיר של בית בכפר, דרומה לבית הכנסת, שובצו אבנים מבית הכנסת. בין התיאורים שנמצאו בשרידי בית הכנסת: נשר, אריה, רוזטות, שער, ציפור וגפן. מבנה בית הכנסת הוא במתווה של בזיליקה בדומה לזה שבבית הכנסת שבברעם.
הממצאים העיקריים שהתגלו באתר הם כותרת מעוטרת בנשר, שני עמודים מעוטרים ששימשו לעיטור בימת בית הכנסת שהשתמרה היטב יחד עם המדרגות העולות אליה (להלן שחזור). בסמוך לחג החנוכה תשס"ז נתגלה תבליט בצורת מנורה.
התיארוך המשוער של בית הכנסת הוא התקופה הביזנטית. המבנה נחרב ככל הנראה בעקבות רעידת אדמה או כשל הנדסי כלשהו. אבניו נותרו במקומן ולא נלקחו לשימושים אחרים, כנראה משום שהאתר היה נידח. במתחם נמצאו גם שרידי בתים מהכפר היהודי שננטש.

בבית הכנסת נוסתה בפעם הראשונה שיטת שחזור חדשנית, שתוכננה על ידי יהושע דריי (ישו). את האבנים ממספרים ומרימים בעזרת עגורן גדול, את המספרים והשבב שמכניסים לאבן מזינים לתוכנת מחשב המציגה היכן הונחה במקור כל אבן במבנה קודם לקריסתו. לאחר הוצאת האבנים, והזנת הנתונים למחשב, משיבים את האבן למקומה המקורי. בשנת 2016 הסתיים פרויקט השחזור

*******

מפל נחל בזלת

 

*******

*******

עיי חושניה

חושניה (או ח'ושנייה) הוא כפר שנמצא על דרך עתיקה שהובילה בין דמשק לים התיכון ומאז אחרי מלחמת ששת הימים הוא נטוש. מקור השם חושניה אינו ידוע אך מוערך שהוא מגיע מהמילה ח'שן שמשמעה בערבית – קשה וזאת על שם האדמה הקשה והסלעית עליה בנוי הכפר. חלקו הדרומי של הכפר קיים תל שבו נמצאו שרידי חאן מהמאה ה-8 לספירה.
בשטחי הכפר והתל נמצאו כלי חרס מהתקופה הרומית, הביזנטית, הערבית והעות'מאנית, ישנה גם סברה שהכפר היה בעברו התיישבות יהודית כנראה בתקופת המשנה והתלמוד. בחושניה עברה הדרך הקומית מכיוון דרום לעבר כפר נפח.
בסקירה של הכפר בשנת 1913 על ידי גוטליב שומאכר, הוא מתאר את חושניה בתור הכפר הצ'רקסי הגדול ביותר ברמת הגולן, עם 300 בתים. לפי סקירתו, הכפר התחלק לשני חלקים; החלק הישן והחלק החדש שנבנה על גבעה מצפון, ביניהם עובר ערוץ נחל ובו מאגר מים הניזון ממעיינות באזור (ככל הנראה עין חושניה). לפי תיאורו של שומאכר, הבתים שנבנו בחלק הישן נבנו באופן "גרוע" ואילו אלו בחלק החדש נבנו מבזלת בין רחובות רחבים וישרים.
במהלך קרבות הכיבוש של הרמה במלחמת ששת הימים, כאשר הצבא הסורי בנסיגה מהרמה ונערך להגנה על דמשק, תושבי כפרים רבים נטשו אותם כך היה גם עם כ-1,600 התושבים של חושניה. מסגד הכפר עומד לצד כביש 87, שלם יחסית מלבד הפינה הדרום מערבית שלו, אשר נפגעה במהלך הלחימה בכיסי התנגדות של הצבא הסורי כנגד הניסיון לא לפגוע במקומות קדושים.
בסקר של ש. גוטמן בשנת 1968 נמצא כי החלק הדרומי של חושניה שוכן על תל. בדרום מערב הכפר מצוי קיר תוחם שהיה בחלקו  כנראה קיר של חאן הבעל שער עם משקוף קשתי.. נמצאה קרקימיקה הקובעת את זמן  הקמת החאן למאה השמינית.
במהלך קרבות הבלימה של מלחמת יום הכיפורים שימשו הריסות חושניה אחת הנקודות של הדרגים המשניים ללחימה (תאג"ד, חימוש וכדומה) של כוחות השריון והתותחנים בגזרה הדרומית בעיקרם חטיבה 188. בערב היום הראשון של הלחימה ב-6 באוקטובר 1973 הגיזרה הדרומית החלה להתפורר ובתוהו ובוהו שנוצר, נכבש אזור חושניה מבלי שהפיקוד או הכוחות בשטח ידעו זאת. אזור חושניה והריסות הכפר שימשו נקודה אסטרטגית חשובה משום הישיבה על צומת צירי ההתקדמות וההגנה.
מספר חודשים לאחר סיום המלחמה עברו המתיישבים של היישוב החדש קשת לאזור מחנה חושניה, שם ישבו כ-6 שנים, עד שעברו ליישוב הקבע הממוקם לא רחוק מחושניה.
מהכפר כיום נשארו לרוב מבני אבן שקרסו לכדי ערימות אבנים בין עצי אקליפטוס שמעטרים רבות מההתיישבויות ברמת הגולן.
מקור והרחבות 

*******

אלוני הבשן
ותצפית על
מאגר בני צפת

אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן הוא מושב שיתופי של תנועת הפועל המזרחי במזרח רמת הגולן, והוא היישוב המזרחי ביותר במדינת ישראל. שמו של המושב, לקוח מהפסוק מספר ישעיה: וְעַל כָּל-אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן הָרָמִים וְהַנִּשָּׂאִים וְעַל כָּל-אַלּוֹנֵי הַבָּשָׁן.
היישוב ממוקם בשולי רכס בשנית, וכיישוב המזרחי ביותר בישראל הוא ממוקם כ- 700 מטרים מהגבול בין ישראל לסוריה. היישוב שוכן בגובה של 980 מטרים מעל פני הים, בקרבתהר חוזק (שגובהו 1158 מטרים). היישוב צמוד לשמורת טבע גדולה הנקראת "יער בשנית" – היער הטבעי השני בגודלו בגולן. גובה היישוב מעל פני הים משפיע על מזג האוויר במקום. בקיץ מזג האוויר קריר ונעים במשך שעות היום, ובלילה לפעמים אי אפשר להסתפק בבגדים קלים. בחורף מזג האוויר קר. האזור כולו מכוסה תכופות בערפל סמיך, רוחות חזקות מנשבות ובכל שנה מתכסה היישוב בשלג משמעותי.
גרעין המתיישבים הוקם על בסיס קבוצת רווקים ומשפחה אחת שקיבלו הכשרה התיישבותית ברמת מגשימים. הגרעין עלה למקום בל"ג בעומר ה'תשמ"א – מאי 1981. גרעין המייסדים כלל בוגרי בני עקיבא שרצו להדגיש את חשיבות ההתיישבות בכל חלקי ישראל ובעיקר במרכז הגולן הדליל בהתיישבות.
הגרעין שישב ברמת מגשימים היה מיועד להקמת מושב שיתופי דתי כחלק מגוש ההתיישבות הדתית בדרום רמת הגולן. היישוב היה אמור להיבנות במזרעת קונייטרה ולהיקרא "מצפה דליות". באותם הימים הוצעה תוכנית מדינית לשלום עם סוריה תמורת "תיקונים קוסמטיים בגולן". לפי התוכנית תיסוג ישראל נסיגה מזערית. בתמורה לשלום עם סוריה. ועד יישובי הגולן התנגד לתוכנית המוצעת וחיפש גרעין התיישבותי, שיתיישב באזורים המיועדים להיות חלק מה"תיקונים הקוסמטיים". הוועד פנה לגרעין שישב ברמת מגשימים וביקש ממנו להתיישב בצפון הגולן, מצפון לגבעת פזרה, בשטח המיועד למסירה.
לאחר התלבטות הסכימו חברי הגרעין להצעה אף שהדבר היה בניגוד לדעתה של התנועה המיישבת, איגוד המושבים של הפועל המזרחי, אשר התנגד להקמת היישוב הרחק מגוש היישובים הדתיים של דרום רמת הגולן. באופן זמני נקרא המקום "גרעין ג'ואיזה" עד קביעת השם הקבוע.
בשנת 2012, קיבלו תושבי אלוני הבשן החלטה משותפת להרחיב ולהגדיל את אוכלוסיית המושב ל-150 משפחות. לצורך כך תוכננה הרחבה קהילתית וביחד עם החברה הכלכלית גולן בוצעו עבודות תשתית והוכן השטח הראשון עבור 50 מגרשים ראשונים לבנייה עצמית.
בשנת 2013 הסתיימו עבודות התשתית ושווקו המגרשים הראשונים לבניה. במושב קיימת ועדת היכרות שתפקידה לרכז פניות של מתעניינים בקליטה, לתת להם את כל המידע על חיי הקהילה במושב ולבדוק יחד אתם את מידת התאמתם למעבר ולבנייה במגרשי ההרחבה.
באלוני הבשן קיימת גם האפשרות להשתייך לאגודה חקלאית שיתופית וליהנות מרווחי הענפים החקלאיים השונים. תנאי הקבלה הם: רכישת מגרש, בניית בית, ותק של שנתיים מגורים, השקעה של סכום כספי סמלי ובסופו של תהליך – עמידה למבחן הקהילה המצביעה על קבלת המשפחה כחברה באגודה החקלאית.
מקור והרחבה

מאגרי מים ברמת הגולן – רמת הגולן סובלת מכמה בעיות באספקת המים ומחיר המים בה יקר יחסית, מכמה סיבות, בהן הצורך בהשקעה מאסיווית בבניית מאגרים וקידוחים עמוקים, הפריסה הרחבה של האזור, העדר אלטרנטיות של מים מושבים וחוסר הכדאיות שבהשקעות כבדות על כמות מים קטנה. עם תחילת ההתיישבות הישראלית בגולן, אחרי מלחמת ששת הימים, הוזרמו לרמה מים מהכנרת לשימושים חקלאיים וביתיים, אך כשהתפתחה החקלאות, התברר חוסר הטעם שבהובלת המים מהכנרת בעלייה אל הגולן בעוד מי הנחלים זורמים אל הכנרת. אגודת המים מי גולן הקימה מאגרים בוואדיות שיאגרו את מי הגשמים לפני שיזרמו לכנרת. מרבית המאגרים בבעלות האגודה, ומקצתם בבעלות חברת מקורות. בסך הכול הפוטנציאל במאגרים אלה הוא כ-38 מיליון מ"ק מים. האגודה הקימה מאז היווסדה כ- 80 מתקנים להפקת מים, וגם דאגה לחלוקה מושכלת של המים לצורכי החקלאים. היא הקימה 14 מאגרים בהיקפים של 7,500-350 אלף מ"ק ושלושה קידוחים בעומקים של 300 מטר באדמה הבזלתית בגולן. להובלת המים בין המאגרים משתמשת מי גולן בקו צינור נפט.  אגודת מי גולן, שבבעלות 27 היישובים החקלאיים ברמה, מספקת בשנים האחרונות כמעט את כל צריכת המים לחקלאות ליישוביה, פרט למערכת ההולכה, ששייכת לחברת מקורות. האגודה מחזיקה כיום מערכת מפעלי מים, הכוללת 11 מאגרי מי שטפונות, שלושה מאגרים להשבת מי קולחין וקידוחים המספקים את המים לחקלאות בגולן. מכיוון שהחקלאות מהווה חלק מרכזי בפרנסת תושבי רמת הגולן, הוקם באזור מפעל מים בעידוד המוסדות ובהשתתפותם כדי לפתח תשתית אספקת מים שתהיה תלויה פחות בכנרת ותיתן מענה לפיתוח החקלאי.

*******

תצפית עמק קוניטריה

*******

פסל מחכים לאלי,
לעבר קוניטרה
בין הר אביטל
ובין הר בנטל 

פסל נאדיה מחכה לאלי כהן: מזה שנים ממתינה נאדיה כהן אלמנת המרגל הישראלי אלי כהן להשבת גופת בעלה מסוריה ולהביאו למנוחות בקבר ישראל. הפסל יובל ("יובי") לופן יצר את הפסל המתאר כמיהתה והמתנתה של נדיה לשובו של בעלה. הפסל הוצב בשלהי 2016 במקום הצופה אל בקעת קוניטרה, אזור בו פעל  אלי כהן

*******
תצפית עמק הבכא

קרב עמק הבכא היה אחד מקרבות הבלימה כנגד התקפות הצבא הסורי בימיה הראשונים של מלחמת יום הכיפורים. הקרב על עמק הבכא הפך לסמל העמידה העיקשת של כוחות צה"ל הסדירים שהופתעו אל מול כוחות סורים שהיו גדולים בהרבה מהצפי שהיה מקובל לפני המלחמה.
בקרב זה ניסו כוחות שריון וחי"ר סורים, שנהנו מעדיפות מספרית גדולה, להבקיע את קו החזית בצפון רמת הגולן. הסורים היו מצוידים בטנק T62 שהיה הטנק הרוסי המשוכלל ביותר וכלל אמצעים לראיית לילה. יחס הכוחות היה 1:6. לכוחותינו היו 150 טנקים ומולם ניצבו 450 טנקים, שתוגברו ב- 4 חטיבות, בחיל רגלים שחלקם היו ממונעים, סיוע אווירי ומאות תותחים. חטיבה עירקית, חטיבה ירדנית וכוחות סעודים. הסיוע האווירי והארטילרי של צה"ל לחטיבה 7 היה קלוש ביותר. למרות זאת – בתום ארבעה ימי קרבות הושמדו 350 טנקים סורים. לכוח הישראלי נפגעו כ 120 טנקים ונותרו 30 טנקים כשירים. כוח זה של 30 הטנקים עמד בראש הכוח שעבר את הקו הסגול והגיע למרחק 40 ק"מ מדמשק.

עמק הבכא, המכונה גם פיתחת קוניטרה או פיתחת קוניטרה צפון, מציין את האזור שבו הצבא הסורי הפעיל את לחצו העיקרי. אזור זה נפרש מעט מצפון לעיר הסורית הנטושה קוניטרה ועד לתל חרמונית בצפון. האזור מישורי בעל עבירות טובה לשריון ורכב קרבי משוריין (רק"ם). ערב המלחמה הערכת אמ"ן הייתה שהסורים ירכזו את מאמץ ההבקעה העיקרי, בגזרה הצפונית של רמת הגולן. לכן, צה"ל הציב בגזרה זו את רוב הכוח המשוריין.
הכוח שהוצב בקו הקדמי ביותר ("קו התילים" – עמידה על רמפות ועל גבעות שמטרתן "לשלוט" באש על האויב), היה גדוד שריון 74 מחטיבה 188, בפיקודו של סא"ל יאיר נפשי .
גדוד 53 הגדוד השני של חט' 188 בפיקוד עודד ארז היה פרוש בגזרה המרכזית והדרומית של רמה"ג.
בקו אחורי של הגזרה הצפונית, מספר ק"מ מערבה, במעלה ה"משפך" שעלה מפתחת קוניטרה, היה פרוש גדוד 77 מחטיבה 7, בפיקודו של סא"ל אביגדור קהלני, שהיווה כוח עתודה. גדודי השריון היו חמושים בטנקי שוט קל, השבחה ישראלית של טנק הצנטוריון הבריטי.
בנוסף לכוחות השריון, היו בגזרה שלושה מוצבי חי"ר (105, 107, 109), שאוישו על ידי לוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני. תפקידם היה לקיים נוכחות בגבול, ולדווח על התקדמות הכוחות הסורים. הסורים שלכול אורך חודש ספטמבר 1973 בנו את כוחם מול הגבול הישראלי, הספיקו להציב עד 6 באוקטובר כוחות גדולים. יחידות האם הסוריות בגזרה היו הדיוויזיות הממוכנות השביעית והתשיעית, כאשר אליהן הוכפפו כוחות נוספים.
הקרב בעמק הבכא החל מיד עם פרוץ המלחמה ב 6 באוקטובר 1973, כחלק מההתקפות הסוריות הכוללת לכל אורך החזית. בחסות הפגזה ארטילרית כבדה, נעו הסורים מערבה, במטרה לחצות את תעלת הנ"ט, ולפרוץ את מערכי ההגנה של צה"ל. טנקי גדוד 74 הצליחו לבלום את כל ניסיונות החדירה, של חטיבת השריון מספר 85 הסורית, ועד רדת הערב לא נרשמו לה הישגים משמעותיים. גדוד 77 שהיה העתודה הגזרתית, החל את לחימתו כשעתיים לאחר פרוץ האש, לאחר שקיבל פקודה לחבור לגדוד 74 בקו החזית. המג"ד קהלני התייצב עם מספר טנקים בתל "הבוסטר", כאשר מצפונו ניצבו טנקים של החטיבה על הר חרמונית ועל "רמפות" דרומה לתל. בגזרה שמדרום לבוסטר, השולטת על דרום עמק הבכא, שלטו כוחות מגדוד 74 מחטיבה 188. התקדמות מסוימת אצל השריון הסורי הגיעה רק עם רדת החושך, כאשר הצליחו כוחות השריון הסוריים להסתנן מעבר לקווי ההגנה של גדוד 74, שלחם ללא אמצעי ראיית לילה.  אף על פי כן, לא נפרץ מערך ההגנה של צה"ל, כאשר כוחות חטיבה 7 שניצבו בקו האחורי, פגעו בשריון הסורי ובלמו את התקדמותו.

ב -7 – 8 באוקטובר 1973 התנהל קרב המגננה. לאחר כישלון חטיבה 85 הסורית לפרוץ את הקו ביום הראשון למלחמה, הטיל הצבא הסורי לגזרת עמק הבכא את החטיבות המשוריינות 78, בסיוע חטיבה ממוכנת 121, וגדוד טנקי טי-62 מכוח ריפעת אסד. הכוח הגדול שהסורים קידמו כנגד כוחות צה"ל שמנו עדיין רק כוחות סדירים (כוחות המילואים שגויסו נשלחו לחזית הדרום, שמצבה היה קשה יותר), גרם לכך שמח"ט 7 היה צריך לתמרן את כוחותיו, ולשולחם למקומות שבהם התגבר הלחץ סורי להבקעה. הלחימה הייתה קשה ומתישה וחדלה רק בחצות הלילה. בקרבות היום השני נפגעו כ-90 טנקים סוריים, וכלים רבים נוספים. במהלך ה-8 באוקטובר הסורים המשיכו את לחצם בפתחת קוניטרה, עם זאת הכוחות של חטיבה 7, החזיקו מעמד, ובלמו את מאמציה המתמשכים של הדיוויזיה הסורית ה-7, להבקיע את הקו. בלילה שבין ה-8 ל-9, שכונה גם "ליל הבזוקות", ערכו כוחות חי"ר סוריים מתקפה בטילי נ"ט ומטולי אר. פי. ג'י על כמה מחניוני הטנקים של החטיבה. המתקפה הצליחה לפגוע בכמה טנקים, אך לא גרמה לשינוי בהיערכות ההגנה. כמו כן, בלילה זה נהרג מפקדה של הדיוויזיה שביעית, עומר אל-אברש, כאשר הטנק שלו נפגע במהלך ההתקפה הסורית.
בין 9 – 11 באוקטובר 1973 נערך שלב הבלימה ומעבר למתקפת נגד. לאחר שאיבדו את הישגיהם הקרקעיים בדרום ובמרכז רמת הגולן עקב התקפת הנגד של כוחות המילואים הישראליים, החליטו הסורים לרכז מאמץ אחרון בפריצת קו ההגנה של צה"ל בגזרה הצפונית. הם הפעילו בעמק הבכא את שארית הכוחות של דיוויזיה 7, שתוגברו בכוחות טריים שטרם השתתפו בלחימה מדיוויזיית השריון מספר 3. המתקפה הסורית הייתה מאסיבית, ולא הייתה רחוקה מלמוטט את מערך ההגנה של חטיבה 7. לעזרת החטיבה נשלח כוח תגבורת שכלל 13 טנקים מחטיבה 188, אשר מפקדו היה סא"ל יוסי בן-חנן (שהיה עד לא מזמן מג"ד 53 בחטיבה 188). הכוח, שהגיע ברגע האחרון, מילא תפקיד חשוב בשבירת ההתקפה הסורית ובהדיפת ניסיון ההבקעה האחרון של הצבא הסורי ברמת הגולן. עד ל-10 באוקטובר השלימו כוחות צה"ל את הדיפת הכוחות הסוריים חזרה אל מעבר לקו הסגול, וב-11 בחודש אף עברו למתקפת נגד, חדרו לשטח סוריה וכבשו שטח של כ-400 קילומטר מרובע, שכונה בשם המובלעת.

******

בקרב עמק הבכא נפלו 76 לוחמים רובם ככולם טנקיסטים מגד' 74 מחט' 188, גד' 77 מחט' 7 וגד' 71 שהוקם יום וחצי לפני המלחמה ממדריכים, מקצינים ומחיילים של בית ספר לשריון, מצוערי חיל השריון בבה"ד 1 וממדריכים מבסיס האימונים צאלים ויועד לתגבר את חט' 7. גד' 71 נשחק לגמרי בארבעת ימי הלחימה, המג"ד משולם רטס ומרבית המפקדים נהרגו, החיילים והטנקים ששרדו פוזרו להמשך הלחימה לגדודים אחרים.

*****

שם הקרב "עמק הבכא" הוטבע בסדרת כתבותיו של רנן שור ב"במחנה" שפורסמו כחודש לאחר המלחמה . בשנת 1975, כשנתיים לאחר המלחמה, הוציא לאור מג"ד 77 אביגדור קהלני את ספרו עז 77. הספר מגולל את סיפור הקרב מנקודת עיניו של המג"ד, ומציג את לחימתם ההירואית של צוותי הטנקים מחטיבה 7, שמנעו את חדירת השריון הסורי לצפון הרמה. בשנת 2009, לאחר יותר מ-30 שנים בהם "נשכח" זכרם של כוחות חטיבה 188, מסיפור הקרב על עמק הבכא, יצא ספרו של אבירם ברקאי על בלימה, אשר מספר על לחימת החטיבה במלחמה, ובתוכה גם על הכוחות מגד' 74 בעמק הבכא.
את הסקירה הכין משה כ"ץ על פי מקור אחד, שני  ושלישי

*****

פריחת הדובדבן

מוצאו של הדובדבן כנראה באזור הים השחור, ומשם הופץ בימי קדם לאירופה על-ידי ציפורים. זה נשיר, הזקוק להרבה מנות קור לשם התעוררות בחורף ופריחה באביב. הוא נפוץ בכל אירופה, וכן במערב ארצות-הברית ובצפונה, באזורים ההרריים בתורכיה, באגן הים התיכון ובמזרח הרחוק. ביפן פיתחו זנים מיוחדים לנוי, שאינם נושאים פרי ופריחתם משמשת השראה לענפי תרבות רבים. בארצות רבות מופנה כמעט כל יבול הדובדבנים החמוצים לעיבוד תעשייתי, לשימורים, למשקאות או להקפאה. הדובדבן הוכנס לארץ ישראל, כנראה בתקופת הצלבנים.
היקף גידול הדובדבנים בארץ מצומצם, והוא קיים רק בהר הגבוה. בשניהם דרושה עבודה רבה מאוד בקטיפת הפרי. בארצות, שבהן הפירות מיועדים לתעשייה, נעזרים בקטיף במיכון.
בישראל מגדלים רק זן אחד של דובדבן, "כיוס", המבשיל בדרך כלל במחצית הראשונה של יוני.
מקור: מועצת הצמחים

*****
לקינוח
קצת
מפריחת האביב

****

סוף דבר:
טיול אביב ברמת הגולן הוא תענוג.

*****

 למרות שלוות המקום,
אי אפשר להימנע מהזיכרונות
על אירועי המלחמה,
הרעה והנוראה
שלא תשכח לעולם.

*****

ריחוק המקום מהשאון וההמולה,
השקט והרוגע,
הכבישים הפנויים,
כל אלה
משרים על המטיילים תחושה
שהם נמצאים בארץ אחרת.

*****