בצהרי ביום שלישי (12/3/2019) יצאתי עם חברי יאיר פז לשיטוט זה.

 

סיור זה היה הכנה לקראת מחנה מחקר גיאוגרפי-עירוני שיאיר יעביר לתלמידיו במכון שכטר בזמן הקרוב.

 

הפעם הסתובבנו בחלק ממרחב המושבה הגרמנית.

 

כמו תמיד תיעדתי את המראות בצילום.

 

מטרת התיעוד להציג חלק מהתמונות ולשלב בו מעט מידע כללי אודות המקום. .

מרחב השיטוט

מיקום השכונה הגרמנית

תחום המושבה הגרמנית

מעט היסטוריה וגיאוגרפיה

המושבה הגרמנית בירושלים נבנתה על ידי גרמנים חברי כת הטמפלרים ב-1873 הגיעו לארץ ישראל כדי להגשים את משנתם – ישועה באמצעות התיישבות בארץ הקודש. המושבה הגרמנית הייתה אחת מאלה שבנו הטמפלרים בארץ ישראל והן לפי סדר הקמתן  הראשונות, חיפה (1868), יפו (קודם המושבה האמריקאית)(1869), שרונה (1871), ירושלים (1873), כרמלהיים (חיפה 1873); הגל השני, וילהלמה (בני עטרות)(1902), וולהאלה (יפו) (1903), בית לחם הגלילית (1907), ולדהיים (אלוני אבא) (1907), נוירדודף (טירה חיפה) 1907)

מהם הטמפלרים?

טמפלרים הם חברי ארגון המקדש (בגרמנית: Tempelgesellschaft – טמפלגזלשאפט), תנועה דתית פרוטסטנטית שנוסדה בוירטמברג שבדרום גרמניה באמצע המאה ה-19. חברי התנועה פרשו מהכנסייה האוונגלית (לותרנית) של ממלכת וירטמברג. מייסדה ואביה הרוחני של התנועה, כריסטוף הופמן, שאף להכשיר את הקרקע לקראת הביאה השנייה של ישו ולקרב את הגאולה, לפי האמונה הנוצרית.
לפי אמונתם של הטמפלרים, קירוב הגאולה יכול היה להתבצע רק באמצעות מגורים ועבודה קשה בארץ הקודש, בירושלים, שבה הם שאפו לקיים מודל של חיים אידיאליים באמצעות הקמת כפרים יצרניים. במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 התיישבו מאות טמפלרים במושבות אחדות שהוקמו ברחבי ארץ ישראל, בהן עסקו בחקלאות, במלאכה ובמסחר, וקיימו חיים קהילתיים עשירים תוך יחסי שכנות טובה עם ערבים ויהודים.
מושבות הטמפלרים לפי סדר הקמתן הן אלה הבאות: הראשונות, חיפה (1868), יפו (קודם המושבה האמריקאית)(1869), שרונה (1871), ירושלים (1873), כרמלהיים (חיפה 1873); הגל השני, וילהלמה (בני עטרות)(1902), וולהאלה (יפו) (1093), בית לחם הגלילית (1907), ולדהיים (אלוני אבא) (1907), נוירדודף (טירה חיפה) 1907).
עם עליית הנאצים לשלטון בגרמניה החלו חברים מן הקהילות הטמפלריות בארץ ישראל לעסוק בפעילות פוליטית נאצית ואף הצטרפו למפלגה הנאצית. כמו כן התגייסו חלק מבני הקהילה הטמפלרית לוורמאכט. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ריכזו שלטונות המנדט הבריטי את הטמפלרים, שהוגדרו כאזרחי אויב, במחנות מעצר. המושבות החקלאיות שרונה, ולדהיים, וילהלמה ובית לחם הגלילית, הפכו למחנות הסגר. המעצר נבע מחשש שיהוו גיס חמישי. משם גירשו הבריטים את מרביתם לאוסטרליה. תמורת שחרור חלק מהם הוחזרו לארץ בעיקר חיילים יהודיים בצבא הבריטי שהוחזקו במחנה שבויים, וכן יהודים בעלי אזרחות ארץ ישראלית ששהו במחנות מעצר.
ב-17 באפריל 1948 כבשו כוחות ההגנה את המושבות ולדהיים ובית לחם הגלילית, ואחרוני המתיישבים שנותרו במושבות הטמפלרים גורשו מהארץ, תחילה לקפריסין ואחר כך הצטרפו לקרוביהם באוסטרליה.
עם קום המדינה, נכסי המקרקעין של הטמפלרים, שהוגדרו על ידי ממשלת ארץישראל המנדטורית נכסי האויב (הוחזקו על ידי אפוטרופוס על נכסי האויב על פי פקודה שנקבעה בשנת 1939 עם ראשית מלחמת העולם השנייה) עברו להיות רכוש בבעלות מדינת ישראל שהוחזק ונוהל בתחילה על ידי האפוטרופוס על נכסי נפקדים ועם הקמתו הועבר לידי מינהל מקרקעי ישראל.
כחלק מהסכם השילומים בין מדינת ישראל לגרמניה בשנת 1952 הוסכם עקרונית גם על פיצוי שתשלם ישראל לטמפלרים על הרכוש שהיה להם בישראל. תהליך המשא ומתן על גובה הפיצויים והעברת הפיצויים לטמפלרים ארך כעשר שנים. עד שנת 1962 שילמה ממשלת ישראל לטמפלרים וליורשיהם 54 מיליון מארק גרמני (שהיו כשלושה עשר מיליון דולר) כפיצויים בגין אדמותיהם ונכסיהם, סכום שהיה כ-10% מהסכום אותו תבעו הטמפלרים. התשלום לטמפלרים נוכה מתשלום הפיצויים הגרמניים למדינת ישראל.
מקור, הרחבה והפניות

הקרקע עליה הוקמה
מושבה הגרמנית

המושבה נבנתה על שטח קרקע גדול שרכשו הטמפלרים מערביי בית צפאפא בעמק רפאים, כקילומטר מדרום-מערב לירושלים של אותם ימים.

הבנייה נעשתה במתכונת כפר גרמני טיפוסי בחבל וירטמברג שבדרום מערב גרמניה, משם הגיעו מתיישביה, אך תוך שימוש בחומרים מקומיים. מסיבה זו, שלא כבכפר גרמני אופייני, בנויים בתי המושבה הגרמנית בירושלים מאבן ירושלמית, ולא מעץ ומלבנים. מרבית הבניינים הם בני שתי קומות או בתים חד קומתיים ובעלי גגות רעפים. במושבה שני רחובות ראשיים – רחוב עמק רפאים ודרך בית לחם, המחוברים ביניהם ברחובות קטנים. מתיישבי המושבה עסקו במלאכות טיפוסיות לכפריים גרמנים – נגרים, נפחים, איכרים וכדומה, וכן פעלו ביניהם עגלונים, שהפעילו שרותי עגלות בין העיר העתיקה לבין התיישבויות ושכונות מרוחקות יותר.

 

עם הזמן, בנו יזמים ערבים אמידים בתים מדרום לבתי בני הקהילה הטמפלרית. הם נמשכו למיקומו האטרקטיבי של עמק רפאים – על אם הדרך בין ירושלים לבית לחם ובין השכונות המתפתחות קטמון, טלביה ובקעה, שאוכלסו בערבים אמידים מירושלים. לימים, הוחל השם "המושבה הגרמנית" גם על הבתים הערביים שמדרום למושבה הטמפלרית המקורית.

בתקופת מלחמת העולם השנייה רבים מהטמפלרים תושבי המושבה, אשר ממילא נחשבו בעיני השלטונות הבריטיים כנתיני אויב וכגייס חמישי, גילו אהדה למשטר הנאצי. הם הושמו בהסגר, ומאוחר יותר הוגלו לאוסטרליה. הבתים הערביים בדרום המושבה ננטשו במלחמת העצמאות, בדומה לשכונות ערביות אחרות באזור.

*****

לאחר הקמת מדינת ישראל בתי המושבה הגרמנית ייושבו בתחילה פקידי ממשל ישראליים שהועברו לעבוד בשירות הממשלתי בירושלים. לבתים הערביים הסמוכים נכנסו עולים חדשים. עם השנים, הפכה לשכונה מבוקשת בשל הקסם הכפרי שנותר בה, בתיה הציוריים, ומיקומה המרכזי בעיר המתפתחת. שמה הרשמי הוסב ל"עמק רפאים", כשם העמק בו היא שוכנת והרחוב הראשי בה, אך בפי הירושלמים היא עדיין נקראת "המושבה הגרמנית" או פשוט "המושבה".
בשנות ה-60 וה-70 נבנו במושבה בתי דירות בסגנון הישראלי המקובל של אותם זמנים, שלא הוסיפו חן רב למושבה. החל משנות ה-80, עם התפתחות מודעות השימור, נבנים כל המבנים החדשים במושבה בסגנון התואם את רוחה המקורי: בנייה נמוכה, גגות רעפים, חלונות מקושתים, דגש על חצרות וגינון, וכדומה. כך נשמר אופייה המיוחד, כמעין כפר 'מרכז אירופאי' בלב ירושלים, בו שזורים אלמנטים מקומיים.
בעשור האחרון של המאה ה-20 נפתחו במושבה בתי קפה רבים, מסעדות, ברים, ובוטיקים, והיא קיבלה אופי צעיר. רבים אף נוהגים לכנות את המושבה "השיינקין של ירושלים". בעונת האביב והקיץ מרבים להתקיים במושבה פסטיבלים למיניהם בהם 'שוק האיכרים' המפורסם. ב-9 בספטמבר 2003, במהלך האינתיפאדה השנייה, התבצע פיגוע התאבדות בקפה הלל במושבה. למרות זאת, ובעיקר עם סיומה של האינתיפדה, חזרה המושבה הגרמנית להיות אחד האזורים התוססים בעיר אשר מאופיין במבלים רבים בדגש על אוכלוסייה אנגלו-סקסית מן האזור.
מקור והפניות אודות המושבה הגרמנית 

מראות השיטוט במושבה הגרמנית 

*****

******

הספר בו מידע רב אודות
מבניי המושבה וקורותיהם

*****

******

******

******

רחוב עמק רפאים ישר כמעט לחלוטין, ובחלקו הוא מקביל למסילת הרכבת הישנה שהפכה להיות פארק המסילה. קצהו המזרחי הוא בפיצול מדרך בית לחם מול מתחם התחנה הראשונה, מדרום לגן הפעמון. כאן הוא נכנס למושבה הגרמנית, ורחובות קטנים מתפצלים ממנו לשני הצדדים. במרכזו נמצאת כיכר חכמי יוון, בה הוא מצטלב עם רחוב רחל אמנו. מכאן שייכים הבתים למושבה היוונית. קצהו המערבי של רחוב עמק רפאים הוא בצומת אורנים המחבר את הרחובות פייר קניג, אלעזר המודעי, בן זכאי, עמק רפאים ופארק המסילה, בתפר שבין השכונות קטמון, בקעה ומקור חיים.

הקו הכחול ברחוב עמק רפאים

בתחילת פברואר 2019 וועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ירושלים אישרה,  בתום הליך מורכב שכלל הערכת חלופות רבות, כי הקו הכחול של הרכבת הקלה יעבור ברחוב עמק רפאים.

במקור תוכנן הקו לעבור לאורך תוואי מסילת הרכבת הישנה לירושלים שהפסיקה לפעול בשנת 1998. אולם, במהלך תכנון הרכבת הקלה הוקם לאורך תוואי מסילת הרכבת הישנה לירושלים פארק המסילה, שהפך מהרה לאטרקציה ולאבן שואבת לתושבים מכל השכונות הסובבות. עקב כך עלתה התנגדות מצד תושבים רבים משכונות בקעה, גוננים והמושבה הגרמנית להעברת הרכבת הקלה בתוואי זה. כתוצאה מכך שונתה התוכנית והוחלט להעביר את תוואי הרכבת הקלה ברחוב עמק רפאים.

להרחבה אודות הקו הכחול ברחוב עמק רפאים

****

הבניין המרכזי של מינהל קהילתי גינות העיר הוא בית יהודית (לשעבר המבנה של מרכז תרבות עמים לנוער) הממוקם ברחוב עמק רפאים 12.
מבנה "בית יהודית" נבנה בשנת 1960 על שטח חקלאי של המושבה הגרמנית על פי תוכניות של האדריכלים מיכאל ושולמית נדלר. המבנה בנוי בסגנון הבינלאומי מודרני שהיה נפוץ בבנייה של שנות ה-60 של המאה ה-20 בירושלים, בניגוד לסגנון הטמפלרי של המושבה הגרמנית : צורתו מלבנית ו"חתוך". מחזיתו חלון מוארך. המבנה בן חמש קומות,  מצופה אבן לבנה חלקה. סגנון הבנייה מזכיר את הסגנון הבינלאומי של בתי תל אביב. ייחודו של המבנה – קומותיו השלישית, הרביעית והחמישית בנויות בסגנון אקווריום מזכוכית.
במקור הוא נבנה על מנת לשמש מקום מפגש בין תרבויות שונות ולשמש כמרכז תרבות לנוער. בשנת 2001 נכנס מינהל קהילתי "גינות העיר" להשתמש במבנה.
בית יהודית שופץ באופן נרחב  בשנת 2008 בעזרת תרומה נדיבה של משפחת קושיצקי וקרן ירושלים. הורדו המדרגות הרחבות שתפסו חלק מהבניין, נוספו מדרגות סטנדרטיות ומעלית, נעשה שיפוץ נרחב בכל חדרי המבנה, שודרגה חצר הכניסה ונפתח "גן שכטר" – גן מיוחד לילדים בחצר האחורית של הבניין. הבניין כיום מעוצב ומתוחזק ברמה הגבוהה ביותר כיאה להיסטוריה שלו ומקומו בעיר. לאחר השיפוץ, כאות תודה למשפחת קושיצקי שונה שם הבניין ל"בית יהודית" כשמה של אם המשפחה.
כיום בית יהודית פתוח כל ימות השנה ומקיים פעילות רצופה מבוקר עד ערב למגוון רחב של אוכלוסיות וגילאים.
המקור

*****

*****

*****

סוף דבר

ברחובות ובסמטאות
המושבה הגרמנית, בכלל  
ובעמק רפאים בפרט
אני מסתובב מעת לעת 
אזור זה הוא
חלק מהמרחב העירוני שלי.
טיילתי בהם בטיולי רכיבה.
כל פעם אני רואה מראות חדשים
ולומד עוד על מקומות.
כך היה גם בשיטוט זה עם יאיר פז.