לסיור-טיול זה יצאתי לבד בשעות הצהרים המאוחרות ביום שני (5/11/2018).

 

תכננתי אותו לאחר הטיול הקודם  רמת גן, שכונות, גנים ואתרים לאורכה ולרוחבה של העיר שנעשה בתחילת אביב תשע"ח.

 

גם בטיול זה בקשתי לתור את העיר על מנת להכיר אותה טוב יותר וגם על מנת ללמוד על תולדותיה ולשם כך נעזרתי בשני מקורות האחד. והשני

******

גבעתיים היא עיר במחוז תל אביב בישראל מאז שנת 1959. היא גובלת מכיוון מזרח וצפון ברמת גן ומכיוון צפון מערב ודרום בתל אביב.

ראשיתה של גבעתיים היה עם הקמת בורוכוב בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אז העלתה קבוצת פועלים הצעה להקמת שכונת פועלים באזור תל אביב, שתהיה מבוססת על עקרון שיתוף ועזרה הדדית. המטרה העיקרית של חברי הקבוצה הייתה לאפשר לפועלים העירוניים לחיות בנפרד, כל אחד עם משפחתו והשקפתו החברתית. על פי התוכניות נכלל בכל בית משק עזר, שנועד להקל על הפועל ומשפחתו. לשכונה, שהייתה שכונת הפועלים הראשונה בארץ, החליטו חברי הקבוצה לקרוא על שם דב בר בורוכוב, שהיה ממקימי תנועת "פועלי ציון", ורעיונותיו השפיעו ביותר על תנועת העבודה הציונית.

שטח שיפוטה של העיר 3,238 דונם והיא מונה כיום כ 60,000 תושבים ומספר בתי האב כ- 23,000.

 גבעתיים נוצרה מאיחוד של שש שכונות, שהוקמו במרחק-מה זו מזו, צמחו במפוזר במהלך 14 השנים שבין 1922 ל-1936 והן לפי סדר הקמתן שכונות "בורוכוב" (1922), שכונת "שֵנקין" (1925), שכונת "פועלי הרכבת" (1931), שכונת "רמב"ם" (1933), שכונת "קריית יוסף" (שכונת חאפ) (1934) ושכונת "ארלוזורוב" (1936). שכונות אלה היו שונות בהרכבן האנושי, הדמוגרפי והסוציו-אקונומי ובמטרות אותן הציבו לעצמם יוזמי ומייסדי כל שכונה ושכונה. חרף שונות זו, כורח המציאות אילץ אותן להתאחד, מאחר ולא יכלו עוד לשאת בעול השירותים הציבוריים שניתנו לתושביהן בנפרד. כל השכונות אוחדו בשנת 1942 למועצה מקומית אחת שמעניקה שירותים מוניציפליים מאוחדים.

עם סיום מלחמת העולם השנייה וראשית העלייה הגדולה לארץ, הוקמו בגבעתיים שכונות נוספות של ארגון עולי רומניה, הונגריה תימן ופולין. חברי "ההגנה" הקימו את שכונת רוזנשטיין. בשנת 1949 נבנה שיכון "נוה חייל" עבור חיילים משוחררים. כמו כן הוקמו שיכונים לעובדי חברת החשמל, עובדי קופ"ח, המרכז החקלאי ושיכון המורים. גבעתיים הוכרזה כעיר בשנת 1959.

מספר מאבקים עמדו בפני המועצה המקומית: הראשון, הקמת ועידת בניין עצמאית. התביעה מומשה בשנת 1950. השני, סיפוח קרקעות הגובלות בגבעתיים. המחלוקת בעניין הובילה להתערבות ראש הממשלה, ובעקבותיה צורפו לגבעתיים 900 דונם. השלישי, סיפוח נחלת יצחק לגבעתיים. הפרשה שעוררה פולמוס ציבורי, הועברה לערכאות משפטיות שפסקו לטובת תל אביב באוקטובר 1958.יוזמה שעלתה, לאחד את גבעתיים עם רמת גן ותל אביב לגוש מוניציפלי אחד, לא התקבלה. זאת בין השאר בשל התנגדותו של שמעון בן צבי

*****

מיקום העיר על רכס הכורכר 

מקור השם "גבעתיים" בשתי הגבעות על רכס הכורכר שעליהן הייתה בנויה העיר כשהוכרזה: גבעת בורוכוב וגבעת קוזלובסקי.

למעשה העיר משתרעת על ארבע גבעות: גבעת בורוכוב, גבעת קוזלובסקי, גבעת רמב"ם וגבעת פועלי הרכבת.

המסלול מעגלי, עם כיוון השעון

****

קטע ראשון
התחלה דרך יצחק רבין פינת רחוב הרצוג
שכונת נחלת גנים
אזור התעשייה הדרומי

היכל יהדות ווֹהלין (מכונה גם בית ווהלין) הוא מרכז הנצחה לזכר קהילת יהדות ווהלין שנספתה בשואה, אשר נמצא בגבעתיים, מול אזור המסחר והתעשייה כורזין.
ההיכל הוקם על ידי האיגוד העולמי של יוצאי ווהלין, על מגרש שהקצתה לשם כך עיריית גבעתיים, ותוכנן על ידי האדריכל ישראל לוטן, בסגנון הברוטליזם. בנייתו החלה ב-1965 ונסתיימה ב-1969.
בבית ווהלין פועלת משנת 1975 שלוחת בית הספר הבין-לאומי להוראת השואה של יד ושם. המרכז משלב עשייה חינוכית ייחודית עם הנצחת השואה ופונה למגוון רחב של קהלי יעד, כגון: תלמידים, מורים, מדריכים לפולין, אנשי כוחות הביטחון והקהל הרחב.
בהיכל ספרייה, המהווה שלוחה של ספריית "יד ושם" בירושלים, ובהּ מצויים ספרי מחקר וזיכרונות, כתבי עת, ספרות יפה ותוכניות לימודים בנושא השואה, וכן תוכניות לימודים להוראת השואה, עבודות שנכתבו בידי מורים, עבודות גמר של סטודנטים ותלמידי תיכון ואף אוסף סרטים בנושא השואה. נוסף על כך בהיכל אודיטוריום המארח אירועים שונים.
על גבי קיר הכניסה להיכל ווהלין חרותים כאלף שמות של פרטיזנים ולוחמים יהודים יוצאי ווהלין – אלו שנפלו בקרבות ואלו שנפטרו לאחר המלחמה

קטע המסלול
גן רבקה,
רחוב הסתדרות,
רחוב המאבק
רחוב עמישב
ושכונות דרום העיר

בית הספר התיכון על שם שמעון בן-צבי (ידוע בכינוי תיכון שָׁבָ"צ) הוא בית ספר תיכון ממלכתי ארבע-שנתי שנוסד ב-1966, והוא קרוי על שמו של שמעון בן צבי, ראש העיר הראשון.
"גן רבקה" ("גן הדרום"), על-שם רבקה שטרום, שהייתה מנהלת בית הספר "מצדה" במשך 12 שנה (בית הספר שינה את שמו לאחר מכן ל"יגאל אלון"). בגן פסל שיש לזכר בני העיר שנפלו במערכות ישראל. הפסל נוצר בשנת 1988 על ידי הפסל מרדכי כפרי.

*****

קטע המסלול גן חיל האוויר,
שיכון עובדי קופת חולים,
שיכון חברת חשמל
תאטרון גבעתיים

תיאטרון גבעתיים על שם יצחק ירון הוא התיאטרון העירוני של העיר גבעתיים והוא הוקם בשנת 1996.

קטע המסלול גבעת רמב"ם ושכונת שנקין

שכונת גבעת רמב"ם – נוסדה בשנת 1933 היא נקראה כך משום שתחילת בנייתה היתה בעת שצויין בארץ-ישראל, ובעולם היהודי מלאות 800 שנה לפטירת ר' משה בן מימון (הרמב"ם), היא, במידה רבה, יוזמתו של אדם אחד – ישראל טייבר: איש עסקים, יזם ופעיל בתחום רכישת הקרקעות וההתיישבות בארץ. לטייבר נודע, שקבוצת אנשים רכשה קרקע ממוכר ערבי, "לא רחוק משכונת נחלת יצחק", אך עקב קשיים וסיבוכים, עומדת העִסקה להתבטל וכספם של הרוכשים צפוי לרדת לטמיון. הוא נכנס בעובי הקורה, ולא רק שסיים את הרכישה בחיוב, אלא אף דאג לרוכשים הראשונים והרחיב את הנחלה. טייבר לא הסתפק בכך. המיוחד בהקמת שכונה זו, שהיה בה מראשיתה תכנון מודרני, הכבישים נסללו וצינורות המים והביוב הונחו עוד לפני הקמת הבתים. כך צמחה לה גבעת רמב"ם – דרומית לשכונת בורוכוב ולשכונת שינקין הקיימות, ואל מול הכפר הערבי העוין סַלַמֶה. המקום היה אחד הגבוהים בכל האזור, ולא בכדי כינוהו הערבים "תל אל הווה" (הר הרוחות). מגדל המים של גבעת רמב"ם, בראש האתר הגבוה ביותר בה, היה במשך שנים נקודת-ציון חשובה, ונראה למרחק של קילומטרים.
תחילה היתה השכונה קטנה ומרוחקת. ישראל טייבר ומשפחתו נמנו עם ראשוני המתיישבים, והדבר נסך ביטחון גם בשאר התושבים, שהרי אם "עשיר" נודע כמותו מוכן להתגורר דרך קבע במקום, יש לו עתיד גדול. בשנים הראשונות למדו ילדי גבעת רמב"ם בשכונת בורוכוב. מאוחר יותר הוקם בשכונה בית-ספר עצמאי.
את השכונה ניהלה "חברה לשירותי ציבור" שהקים טייבר, ומניות היסוד שלה היו בידיו ובידי בני משפחתו. חברה זו חלשה על כל הרכוש הציבורי במקום וסיפקה את השירותים לתושבים, בדרך כלל לשביעות רצונם. בניגוד לשכונות אחרות בסביבה, גבעת רמב"ם נוהלה כגוף פרטי ונחשבה לשכונה "בורגנית".
במשך שנים היתה גבעת רמב"ם העמדה הקדמית נוכח השטחים הריקים מדרומה וממערבה, עד לכפר הערבי סלמה. בימי המאורעות נורו עליה יריות מדי פעם, אך תושבי המקום, בסיוע נוטרים, השיבו אש ולא אִפשרו למתנכלים להתקרב אליה. בעת מלחמת העולם השנייה, כשתל-אביב הופצצה על-ידי מטוסים איטלקיים, העבירו כמה מוסדות, ובראשם חברת החשמל, את משרדיהם לשכונה.
היהלום שבכתר השכונה היתה בריכת השחייה המקומית. מאות מתושבי האזור ואלפים מתושבי תל-אביב וגוש דן נהרו אליה בחודשי הקיץ. זו היתה בריכת השחייה הציבורית הראשונה בארץ, ושמה של גבעת רמב"ם יצא בשל כך למרחוק. בתקופה מאוחרת יותר נודעה השכונה גם בשל הימצאות אולפני "גבע" לייצור סרטי-קולנוע בתחומה. תחילה פעלו האולפנים בבית העם של השכונה, שניבנה וניתן לה על-ידי ישראל טייבר, ואחר-כך הם עברו למעון הקבע שלהם ברחוב וייצמן. במשך שנים, בעיקר בשנות ה-50 ,ידעו האולפנים תקופת פריחה ונוצרו בהם מאות יומני-קולנוע וסרטים עלילתיים נודעים.

בריכת רמב"ם היא בריכת שחייה שנבנתה בגבעת רמב"ם בשנת 1945 – הבריכה הציבורית הראשונה שהוקמה ביישוב העברי, על שטח של עיריית גבעתיים. הבריכה חודשה ופעילה עד היום.
בריכת השחייה נחנכה בתחילת אוגוסט 1945, בשכונת גבעת רמב"ם על ידי "החברה לפיתוח בריכות שחייה", בתכנונו של האדריכל מאיר הורמן. הקמת הבריכה היא פרי יוזמה של המורה לחינוך גופני, אלי פביאן ומוכתר גבעת רמב"ם, ישראל טייבר שאמר בנאום בטקס החנוכה: ""תרבות הגוף היא עניין חשוב ושחייה היא אקט בריאותי, אך יחד עם זאת אין לשכוח את תרבות הרוח"".
בריכת רמב"ם הקדימה את בריכת גלי גיל שנפתחה שנה מאוחר יותר. בטקס חנוכת הבריכה גזרה את הסרט הגברת סוניה אמירוב והשתתפו ילדים מ"הפועל" מ"מכבי-עתיד". גודלה של הבריכה הוא 25 מטר לאורך ו-12.5 מטר לרוחב ועומקה מתחיל מ-90 ס"מ ועד ל-2.5 מטר. לצידה ניבנתה בריכה קטנה לפעוטות.

המקור

*****

שכונת שינקין הייתה השנייה במניין השכונות שיצרו בשנת 1942 את היישוב העירוני גבעתיים, היתה שכונת שנקראה על שמו של מנחם שינקין – עסקן, רוכש קרקעות, ממייסדי תל-אביב שינקין, שנספה בתאונת-דרכים בארצות הברית בעת שליחות ציונית. ראשיתה בשנת 1925– שלוש שנים לאחר ייסודה של שכונת בורוכוב.
מייסדי השכונה היו שונים, במידה רבה, משכניהם בשכונת בורוכוב. הם היו בעלי מלאכה וחנוונים מתל-אביב הסמוכה, שבאותם הימים – ימי העלייה הרביעית – זכתה לפיתוח מואץ ומחירי המגרשים והדירות האמירו בה מחודש לחודש. הם תרו אחר שטח "מחוץ לעיר", שבו יוכלו להתיישב ולהקים בתים במחיר נוח יחסית.
הקרקע והרכוש הציבורי נרכשו על-ידי "קהיליית ציון אמריקאית", חברה שהקימו יהודים בארצות הברית, שעסקה ברכישת קרקעות בארץ-ישראל ובהקמת יישובים (בלפוריה, הרצליה, עפולה ועוד). על ימיה הראשונים כתב אחד המייסדים: "שכונת שינקין בדֵלה ומבודדת, קטנה ודלילה, ללא סימן של דרך, פרט לשני רחובות ארוכים ומפותלים ששני השכונה הקטנה נשענה כמעט בכל על שכנתה הגדולה 8 ואדיות עמוקים מפסיקים אותה". שכונת בורוכוב – בחינוך, בתרבות ובראש וראשונה באספקת המים.
המתיישבים הראשונים, בני משפחותיהם וילדיהם זוכרים ומזכירים את השממה הגדולה שבתוכה החלה לצמוח השכונה. מקצת המתיישבים היו חקלאים ולהם רפתות. החלב ומוצריו נמכרו הן בשכונה עצמה, בשכונות הסמוכות, ברמת-גן ובתל-אביב.
בית-הספר של השכונה (שני צריפיו הראשונים הוקמו במקום בו נמצא כיום בית-הספר "גורדון") נקרא "המקביל", לציון היותו מקביל למוסד החינוכי הגדול והמוכר יותר ממנו בשכונת בורוכוב. ביום למדו בו תלמידים ובלילה הוא שימש כמק"ל, מקום לימוד, של 7 ה"הגנה". וממשיך פרנקל: "היחסים בין השכנים היו הדוקים. ליד כל בית קטן היתה גינת ירק ועצי פרי. בשכונת שינקין בנו בתים קטנים, ואחר-כך בנו האחים גולדשטיין בתים משותפים. הכל מסביב היה חולות… סלילת כביש הבטון בשכונה היתה אירוע חשוב… חיי 9 התרבות היו משולבים עם חיי התרבות של שכונת בורוכוב".
תושבי השכונה הקימו אגודה שיתופית בע"מ, שנרשמה כחוק, והתקינו תקנות לרווחת החברים, בני משפחותיהם והשכונה בכלל. שכונת שינקין ראתה עצמה כיישוב כפרי; והאחר, תושביה ביקשו לשוות לה אופי שיתופי (קואופרטיבי), אף שרובם נמנו, לפחות בהתחלה, עם חוגי המעמד הבינוני. יש להניח כי הקִרבה לשכונת בורוכוב סייעה לעיצוב קווי-אופי אלה של שכונת שינקין.
מבין השכונות שהקימו את גבעתיים בשנות הארבעים, לא נחשבה שכונת שינקין לאחת המובילות. בהמשך, בעקבות הקמת גבעתיים  תוך פרק זמן קצר הפכה השכונה ללב שטח השיפוט של המועצה. בתחומה נבנו משרדי המועצה, מוסדות חינוך, קולנוע, בנקים, בתי-עסק וכדומה.

קטע המסלול
שכונת קריית יוסף,
שכונת בורכוב, כיכר נוח,
שכונת פועלי הרכבת

שכונת קרית יוסף – נוסדה בשנת 1934 ונקראה ע"ש יוסף בן יעקב ורחל שהיו אזרחי מצרים. בלילה אחד בשנת 1934 ,בעצם ימי העלייה החמישית שהביאה לארץ- ישראל רבבות עולים חדשים מדי שנה. מצוקת הדיור, בעיקר בתל-אביב, היתה קשה ביותר. והנה עברה מפה לאוזן ידיעה, שלא הרחק מהעיר הגדולה, בין שכונת בורוכוב לנחלת-יצחק מצוי שטח קרקע גדול (כ-80 דונם), שמי שחפץ בכך יכול להקים עליו מבנה כלשהו, וכל הקודם זוכה. בן לילה הוקמו על השטח עשרות רבות של מבנים זמניים, צריפי עץ ופח, והמקום זכה לכינוי "שכונת חאפ" (ביידיש – חֲטוֹף!). אין צורך לומר שלא קדמו למעשה התיישבות זה שום תכנון או התארגנות מסודרת.
ראשית השכונה קודם לכן, בשנת 921 רכשה קבוצה של יהודים אמידים ממצרים את השטח האמור, והתכוונה להקים עליו בתי-נופש. לא ברור כיצד התפשטה השמועה על "אדמה חינם", וברור שהדבר לא מצא חן בעיני הבעלים החוקיים. אלה איימו בתביעות משפטיות, ואילולא נחלץ לעזרת המתיישבים צבי לוביאניקר (לבון), מראשי חברת "שיכון" של ההסתדרות, אין ספק שהעניין היה מגיע לבתי המשפט ולהתערבות משטרתית. לוביאניקר פדה את רוב השטח מבעליו, חילק אותו לחלקות וסייע למשתכנים בהלוואות ארוכות-טווח.
תרומתם של יהודי מצרים לרכישת הקרקע לא נשכחה, ושם השכונה – קרית יוסף – ביקש להזכיר את אחד מראשוני העברים במצרים, הלוא הוא יוסף, בנו של יעקב אבינו.
קרית יוסף – עקב ההקמה החפוזה, חוסר התכנון, העדר כבישים וקיומם של מבנים זמניים לרוב – נחשבה במשך שנים לשכונה בעייתית. בשלב מאוחר הוזמן מהנדס העיר רמת-גן, מגידוביץ', לתכנן בדיעבד את השכונה, דבר שגרם לסיבוכים אין סופיים ולחיכוכים עם מקצת המתיישבים.
לאחר שהוקמה המועצה המקומית גבעתיים, וקרית יוסף נכללה בתחום השיפוט שלה, רווח מעט לשכונה.  ואולם, בעיותיה של השכונה לא נפתרו בנקל, בעיקר בגלל היקפן המצומצם של החלקות שעליהן הוקמו הצריפים המקוריים. רק במאמצים ממושכים של כמה פעילים מהשכונה ואִתם המועצה המקומית גבעתיים, ולאחר מכן העירייה, הוכנה לשכונה בשנות ה-50 15 תכנית-אב, והיא עלתה בסופו של דבר על דרך המלך.

*****

שכונת בורוכוב – אם השכונות אשר נוסדה בשנת 1922 על שמו של דב בר בורוכוב ממנהיגי תנועת הפועלים היהודית ומייסד מפלגת "פועלי ציון". היתה זו שכונת הפועלים העירונית הראשונה בארץ, הוקמה בה הצרכנייה הציבורית הראשונה בארץ. בית הספר העמלני וסניף תנועת הנוער העובד היו מהראשונים והחשובים בארץ. במרוצת הזמן גדלה השכונה והתרחבה. השכונה החזיקה על כתפיה עול כבד בהחזקת השירותים של תשתית כבישים ודרכים, מכון מים, בתי ספר יסודיים, גני ילדים ובית עם. ממשלת המנדט עמדה מנגד, כל העול נפל על כתפי התושבים ורעיון איחוד השכונות החל להתגבש. בביקורו של מושל המחוז, קרוסבי, בקיץ 1941 מסר שמעון בן צבי על המצב בשכונה וביקש להחיש הקמת מועצה מקומית מאחר ועוד לפני כן הביעו נציגי השכונות את הסכמתם העקרונית לכך.
שכונת בּוֹרוֹכוֹב על שם המנהיג הציוני-סוציאליסטי בֶּר בָּרוּכוּב (ובפי כל – בורוכוב), 2, שנפטר ברוסיה בשנת 1917 ,בהיותו בן 36 בלבד, הוקמה באביב 1922 ,אך שורשיה מוקדמים יותר. מאז תום מלחמת-העולם הראשונה פעלה קבוצה של צעירים למען הקמת שכונת-פועלים בסמוך לעיר שהחלה אז להתפתח – תל-אביב. הרעיון היה שהפועלים ומשפחותיהם לא יתגוררו בעיר ה"קפיטליסטית", אלא יבנו את בתיהם כמה קילומטרים ממנה, בחיק הטבע, ואף שיעבדו בעיר, יקימו לעצמם משקי-עזר לצד בתיהם בשכונה.
במשך כשלוש שנים עלו ונפלו הצעות שונות למיקום השכונה. בין השאר דובר נכבדות בשטחים שבדרום יפו, בצפון תל-אביב, ליד מקווה ישראל ועוד. במרס 1920 הוצע לחברי הקבוצה היוזמת, בראשות דוד שניידרמן, להצטרף אל מייסדי "עיר גנים", שלאחר מספר שנים נקראה רמת-גן. הם סירבו ועמדו על דעתם להקים לעצמם שכונה נפרדת, ובלשונם: "קהילת עובדים עירונית אוטונומית".
לבסוף נפל הפור. שטח של 600 דונם בשכונת ג'בליה שבדרום יפו (כיום לא הרחק מבת- ים) עמד להירכש. אלא שהחלום הגדול, שכמעט זכה להתגשם, התרסק בימים הראשונים 3 של מאי 1921 .ערביי יפו התפרעו ורצחו עשרות יהודים, ביניהם את הסופר הנודע יוסף חיים ברנר, דבר שגרם לעזיבה המונית של יהודים את העיר הערבית. אין פלא בדבר, שלאחר כשלושה חודשים קיבלה האסיפה הכללית של חברי הגרעין המייסד את ההחלטה הבאה: "לרגל המאורעות נברא בשבילנו מצב כזה שכמעט כל החברים שללו קניה זו [בג'בליה]".
עתה הופנו העיניים מתל-אביב מזרחה, לעבר הגבעות הסמוכות ליישוב החדש עיר-גנים. קוימו מגעים עם המוסדות המיישבים, הסתדרות העובדים שזה עתה קמה והקרן הקיימת, ובסופם הוסכם כי לרשות אנשי הקבוצה המייסדת יועמד שטח של 300 דונם, מהם יחולקו ל-90 החברים 225 דונם (5.2 דונם למשפחה), 30 דונם לקבוצה חקלאית שהתעתדה להקים משק שיתופי גדול, והשאר לצורכי ציבור, לרבות בית-ספר, גן ציבורי, בית-עם, בריכת-מים ואנדרטה לזכרו של בורוכוב. יום העלייה על הקרקע נקבע לי"ט בניסן תרפ"ב, 2 באפריל 1922 ,בעצם ימי חול המועד של חג הפסח באותה שנה.
תחילה עלו חברי הקבוצה החקלאית ואחריהם כמה ממתיישבי השכונה, שנאחזו באדמה השוממה. הוקם צריף ראשון ולידו הוצבו כמה אוהלים. תוך כמה חודשים החלו לקום בתיה הראשונים של השכונה, ולצִדם משקי העזר. תקופה ארוכה סבלו המתיישבים ממחסור במים, שאותם קיבלו בצינור דק-קוטר מעיר-גנים הסמוכה. רק משכרו באר ראשונה, ולאחריה בארות נוספות – רווח להם, ולימים הם סיפקו ממימיהם גם לשכונות החדשות שקמו בסמוך להם. מספר הבתים גדל משנה לשנה. משקי העזר, המטעים שניטעו והפרדסים שהקיפו את השכונה, העניקו לה צביון כפרי. במקביל לה צמחה עיר-גנים, ששינתה שמה לרמת-גן, 4 ופעמים אחדות, בשנות ה-20 וה-30 הועלו הצעות לאחד את שכונת בורוכוב עם שכנתה הגדולה יותר, או לפחות לקיים בית-ספר אחד. מסיבות שונות, ובעיקר משום רצונם של שני הצדדים לשמור על ייחודם, לא יצאו תוכניות אלה אל הפועל.

שכונת בורוכוב החליטה להרחיב את שטחה ואת מספר תושביה. בקיץ 1925 אישרה הקרן הקיימת רכישת חלקה גדולה, כדי להרחיב את השכונה בעוד 160 משפחות, כך שבנוסף ל-90 משפחות המייסדים עתיד היה היישוב להגיע להיקף נכבד של 250 משפחות. החדשים הצטרפו אל הוותיקים במהלך שנת 1929 ולמרות קשיים ראשונים התערו אף הם במקום. אליהם יש לצרף את חברות משק הפועלות בפאתי השכונה, שבאו במקומם של חברי הקבוצה החקלאית.
בינתיים הפכה שכונת בורוכוב לשם דבר בארץ. במשך שנים זו היתה שכונת הפועלים הראשונה ואף היחידה בארץ, ורבים עלו אליה לרגל ללמוד את כלליה ואורחות חייה. בעיקר נודעו חיי התרבות שלה, שהתרכזו סביב "חצר אלדמע", משכנה של משפחת הצייר, השחקן, המורה והבוהמיין אברהם אלדמע. בבית זה ובחצר הסמוכה לו נערכו רוב ההופעות האמנותיות והתרבותיות של השכונה, לרבות הצגות התיאטראות הגדולים דאז – אוהל, הבימה והמטאטא.
בחג העשור (אפריל 1932 הגיע מספר תושבי השכונה ל-734 ליישוב היה במידה רבה אופי חקלאי: במשקי החברים היו פרות גזעיות ומקומיות, עגלות, בהמות עבודה, עופות, שטחי ירקות ופירות 4 ומטעי הדר בהיקף של 150 דונם.
הרחבה נוספת של השכונה היתה באמצע שנות ה-30 ושכונת בורוכוב גדלה עוד יותר. הפעם היו בין המצטרפים פועלי הרכבת, שאספו פרוטה לפרוטה, רכשו מגרשים בהלוואות 5 לזמן ארוך והתגאו בהצטרפותם לשכונה. בינתיים הוקמו שכונות נוספות בסמוך לה, אך היא תמיד היתה האחות הבכורה – והגדולה.
עם השנים נחלש היסוד האידאולוגי של המייסדים וממשיכיהם. על המגרשים הגדולים החלו לקום בתים נוספים. דירות, חדרים ואפילו לולים ורפתות הושכרו לחסרי-דיור שמספרם גדל עם גבור העלייה בשנות ה-30 . בתוך כך צמחה השכונה – הוקמו בה מוסדות חינוך, תרבות וסעד קבועים, ששוכנו במבנים מתאימים. גני הילדים ובית הספר המקומי, הסניף הראשון לנערים לומדים של הנוער העובד, משק הפועלות, חבורת הצעירים של "הבחרות הסוציאליסטית" – מעין קיבוץ עירוני – כל אלה הוציאו את שמה של שכונת בורוכוב למרחוק. אף שהלהט הסוציאליסטי נחלש, עדיין נחשבה השכונה למעוז של תנועת הפועלים. ב-1935 הגיע מניין תושבי השכונה ל-1447 .אלא שיחד עם הגידול רבו הלבטים והערעורים על המצב הקיים. כך לדוגמה, לפי תקנון השכונה, כבעלי זכות בחירה נחשבו רק חברי האגודה הקואופרטיבית, בעלי המגרשים, ולא הורים, תושבים ודיירים.
במשך שנים אחדות סערו הרוחות בין המבקשים לשנות את חוקת השכונה, כדי להפכה לשכונה "רגילה", ללא מצע קואופרטיבי וזיקה להסתדרות העובדים, לבין מצדדי המצב הקיים. הוועד הלאומי, זו נציגותו העליונה של היישוב היהודי דאז, נדרש לתווך בין הצדדים, וועדה מטעמו ישבה על המדוכה, ולאחר דיונים ממושכים נתקבלה החלטה "היסטורית": זכות הבחירה למוסדות השכונה תוענק לכל התושבים, אף אלה שאינם חברי ההסתדרות והקואופרטיב המייסד. "ראוי קיומה השלם של השכונה לקרבן זה", נכתב 6 בעלון השכונה.
באותה תקופה, המחצית השנייה של שנות ה-30 הלכה והתחזקה הדעה, בקרב מקצת התושבים והפעילים בשכונת בורוכוב, כמו גם בשכונות הסמוכות לה, שקמו אחריה, כי לקיום הנפרד של כל אחת מהשכונות יותר חסרונות ממעלות. למעלה מחמש שנים חלפו, עד לאביב 1942 ,כשאפשר היה לברך על המוגמר – הקמת מועצה מקומית בשם גבעתיים, שבמרכזה שכונת בורוכוב, ולצידה עוד חמש שכונות.
עוד על תולדות שכונת ברורכוב ואתריה והפניות נוספות

מכון המים ומפעל תע"ש – ברחוב השומר בשכונה. מפעל תע"ש נוסד בשנת 1933 בתוך מכון המים של השכונה ושימש לייצור רימוני יד. ליד מכון המים "גן תע"ש" ובו אוסף כלי נשק.

משק הפועלות – פעל במקום בו התיישבה בימי הבראשית קבוצת הפועלים השיתופית (במתחם בית-הספר "תלמה ילין כיום). במשק הפועלות הוכשרו מדי שנה עשרות צעירות לעבודה חקלאית ברחבי הארץ.

אצטדיון המכתש היה אצטדיון כדורגל ששימש כמגרשה הביתי הוותיק של הפועל רמת-גן גבעתיים בכדורגל. האצטדיון שכן בשכונת בורוכוב בגבעתיים בשטח בין הרחובות "בורוכוב" מצפון, "יפה נוף" ממזרח, "השניים" מדרום ו"אהרון גולדשטיין" ממערב. האצטדיון נבנה בשנת 1927 ושימש את הקבוצה במשך עשרות שנים עד שנת 2010. בשנת 2011 נהרס ובמקומו נבנו שני מגדלי מגורים בעלי מאות יחידות דיור.
קיבולת המגרש הייתה כ-5,500 צופים בשלושה יציעים: היציע המזרחי, שבו ישבו בדרך כלל אוהדי הקבוצה האורחת, היה מאחורי אחד השערים ויכול היה לאכלס כ-3,000 צופים; היציע הדרומי אִכלס את אוהדי הפועל רמת-גן גבעתיים וקיבולתו הייתה כ-2,000 צופים; היציע הצפוני היה בעל קיבולת של כ-500 צופים ואכלס גם הוא את אוהדי הקבוצה הביתית.
הקרקע שעליה נבנה אצטדיון המכתש נרכשה על ידי מייסדי גבעתיים ב-1927, ויועד בתחילה לגן בוטני אך לבסוף שימש כאמפיתיאטרון לתושבי שכונת בורוכוב. ב-1953 הוסב המכתש לאצטדיון כדורגל.
הקרקע הועברה לידי קרן קיימת לישראל שהחכירה אותו להסתדרות ב-1949. מי שניהלה בפועל את הקרקע הייתה חברה בת של ההסתדרות, "עמלנו חברה בעלת נכסי הפועלים ברמת-גן", שהשכירה את האצטדיון לקבוצת הפועל רמת גן.
ב-1988 פנה הקבלן אבירם דולינגר לחברת "עמלנו" והצליח לקנות ממנה את הקרקע, תחילה רכש את מגרש החניה הצמוד להאצטדיון ובהמשך גם את האצטדיון. אפי שטנצלר, לימים ראש העיר גבעתיים, היה דירקטור בעמלנו ב-1988. שנה לאחר מכן, כשהיה יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובנייה בגבעתיים, חתם על ההחלטה המשנה את ייעוד הקרקע מאצטדיון למגורים. רכישת הקרקע הייתה שנויה במחלוקת סביב השאלה אם להסתדרות ולחברת הנכסים "עמלנו" שבבעלותה היו זכויות למכירת הקרקע. מחלוקות נוספות היו סביב אישורי הבנייה.
עקב חוסר הודאות לגבי עתיד האצטדיון הוא סבל במשך שנים ארוכות מהזנחה ובעיות בטיחות שונות נפסל מלארח משחקי ליגה בעונת 2002/2003. בסוף שנת 2005 שבה הקבוצה לשחק במכתש. בין עונת 2007 ל-2008 עבר המכתש שיפוץ מסיבי: משטח הדשא הוחלף וכך גם מערכות ההשקיה שהוחלפו במערכות מודרניות וטובות יותר. כמו כן הותקנו 2,500 כיסאות, הוסרו הגדרות ונערך מבצע שבו יכלו האוהדים לרכוש כיסא שעליו יופיע שמם. עם עליית הקבוצה לליגת העל בעונת 2009/10, שוב חדלה הקבוצה לארח את משחקיה הביתיים במכתש ועברה לארח באצטדיון וינטר.
בשנת 2008 החליט בית משפט השלום, במסגרת תביעה שהגישה חברת "עמלנו" נגד הפועל רמת גן, שייעודו החוקי של המגרש, בתוכנית בניין עיר, שונה למטרת מגורים ועל הקבוצה לפנותו אך האוהדים הצליחו לערער על כך. בסוף שנת 2009 נקבע בהסכם בוררות שהקבוצה תעזוב את המכתש בסוף יוני 2010 בתמורה לפיצוי כספי. בנוסף נקבע כי יבנה לקבוצה אצטדיון חדש. ב-24 באוגוסט 2011 החלו עבודות ההריסה של האצטדיון, אך יום לאחר מכן הוציא בית המשפט צו מניעה להריסת האצטדיון. ב-15 בספטמבר 2011 בוטל צו המניעה, והתיר את המשך עבודות הריסת האצטדיון. כיום, נמצאים בשטח המגרש שני מגדלי מגורים ופארק ציבורי (גינת המכתש).
המקור

בית הספר בורוכוב – בית הספר הראשון בגבעתיים ובית הספר הראשון ברשת החינוך "זרם העובדים" של ההסתדרות. בבית הספר הושם דגש על חקלאות, טיולים וידיעת הארץ. בראשית דרכו היה בצריף ב"גן העיגול" ("כיכר בורוכוב" בהצטלבות הרחובות קק"ל ובורוכוב, שמה הוחלף ל"כיכר ראשונים") ובשנת 1932 נבנה בראש גבעת בורוכוב, בסוף הרחוב, מעל המכתש. "בורוכוב" הוא בית ספר יסודי, מכיתה א' עד ח' כיוון שבגבעתיים אין חטיבות ביניים.

סניף הנוער העובד – בשכונת בורוכוב פעל כל השנים הראשון והגדול בסניפיה של הסתדרות הנוער העובד. רבים מבני השכונה, ולאחר מכן גבעתיים, התחנכו בו, יצאו להגשמה והקימו יישובים ברחבי הארץ. מ-1959 ,עם איחודם של הנוער העובד והתנועה המאוחדת, נקראת התנועה "הנוער העובד והלומד".
קן בורוכוב – הוקם ב-1929 והוא אחד הקנים הגדולים והפעילים בתנועת הנוער העובד והלומד. עבר גלגולים ומיקומים שונים עד שנבנה במיקומו הנוכחי ברחוב בלוך. באולמו הגדול צולמו מרבית הסצינות הבימתיות בסרט "הלהקה".

שכונת פועלי הרכבת – היה זה ניסיון מיוחד ומעניין לפתרון מצוקת השיכון של פועלים חסרי אמצעים . בשלב הראשון נבנו 15 בתים בעזרת בנק הפועלים. הצלחת הנסיון גררה קבוצה שניה מבין פועלי הרכבת אף היא בת 15 חברים.
בתחילת תקופת המנדט היו בארץ-ישראל שתי מפלגות פועלים גדולות – אחדות העבודה והפועל הצעיר (שב-1930 התאחדו והקימו את מפא"י), ולצדן כמה מפלגות קטנות, שמאליות מהן. כזו היתה מפלגת פועלי-ציון, שנודעה בעמדותיה – היותר סוציאליסטיות מאשר ציוניות. ועם זאת, חבריה, אף שלא היו רבים, היו נחושים בדעתם להשתתף במפעל התקומה בארץ. . כ-70 מחברי המפלגה שעבדו בתל-אביב, התארגנו באמצע שנות ה-30 למטרות שיכון. הם רכשו 10 דונם באזור חולי ושומם בגבול רמת-גן, ממזרח לשכונות שהקימו לימים את גבעתיים. תחילה ביקשו להצטרף לרמת-גן, אולם אברהם קריניצי, נשיאה התקיף של מועצת רמת-גן, לא היה מעוניין בהם, בשל דעותיהם הפוליטיות. השכונה נקראה "מעונות פועלים" ובקיצור "מעונות".
כשקם איחוד השכונות, ורמת-גן עדיין עמדה בסירובה לכלול בתחומה את "מעונות פועלים", הצטרפה השכונה, שכל-כולה שלושה בתים מאורכים טובלים בירק, לגבעתיים. כך קרה – והדבר נמשך עד היום – שגבול רמת-גן – גבעתיים נמתח לאורך של כשני קילומטרים לאורך רחוב בן-גוריון (בעבר מודיעין), כשמצדו האחד, המערבי, גבעתיים, ומצדו האחר, המזרחי, רמת-גן. אבל יש יוצאת אחת מן הכלל: "מעונות פועלים". מי שיסתכל במפה, יגלה כי שלושת הבניינים בצד המזרחי, ברחוב בן-גוריון 141 א', ב' וג', – אף שהם נמצאים בצד של רמת-גן, נכללים בשטח העירוני של גבעתיים.

קטע מסלול אחרון
שולי שכונת ארלוזורוב
מעלה גבעת קוזלובסקי
פאתי שכונת בן צבי (שטח 9)

****

 

שכונת ארלוזורוב – נוסדה בשנת 1936  היא נוסדה ב-1936 מדרום לשכונת שינקין ולמרגלות גבעת קוזלובסקי הנישאה ונקראה על שמו של ד"ר חיים ארלוזורוב, המנהיג הציוני העולה וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שנרצח ביוני 1933 ,בהיותו בן 34 בלבד, על חוף ימה של תל-אביב.
על שטח קטן יחסית שלא היה מחולק ומדוד כהלכה, התיישבו כארבעים משפחות. החלקות היו זעירות – פחות מרבע דונם כל אחת. כיוון שחלק מהשטח היה שייך לעיריית תל-אביב, נהגו אנשיה להתערב בנעשה בשכונה. כך למשל, כשבנו אנשי השכונה בניין לבית כנסת, הגיעו עובדי עיריית תל-אביב והרסו את שלד הבניין.
את השכונה ניהל ועד, שגבה מהתושבים סכום פעוט להוצאות כלליות. כאשר עלתה ההצעה להתאחד ולהקים את גבעתיים, היו אנשי השכונה האחרונים להצטרף, והלבטים האם נהגו נכון ליוו אותם עוד כמה שנים. באמצע שנות ה-40 נראה היה להם שאין הם זוכים ליחס נאות מהמועצה המקומית של גבעתיים, ולפיכך חתמו רובם על עצומה, שהם מעוניינים לפרוש ממנה ולהצטרף לרמת-גן. במשך כמה חודשים התנהלה חליפת מכתבים ערה בין התושבים לבין קצין מחוז המושבות של ממשלת המנדט. הם שטחו בפניו את מסכת קשייהם וייסוריהם כל השנים, לרבות לאחר הצטרפותם לגבעתיים, וכדבריהם, "היחסים בין השכונה והמועצה [מועצת גבעתיים] הנם בלתי תקינים וההתמרמרות נגד המועצה הִנה רבה". קצין מחוז המושבות דחה את פנייתם והביע את תקוותו שמצב השכונה ישתפר.

גבעת קוזלובסקי גובהה 87 מטר מעל פני הים ונשקף ממנה נוף מרשים, שנייה בגובהה בגוש דן רק לתל בתחום היישוב גת רימון, 94 מטרים גובהו. כאמור, זו אחת משתי הגבעות, יחד עם גבעת בורוכוב, שעליהן הייתה בנויה גבעתיים בעת הכרזתה.
הגבעה היא שטח כורכר טבעי, הגדול ביותר שנותר בגוש דן בין הרצליה לראשון לציון, שריד לרכסי הכורכר הפנימיים שהיו נפוצים פעם באזור, ובשל הפיתוח המואץ בעשרות השנים האחרונות נפגעו ונעלמו מהנוף. באתר עשרות רבות של מיני צמחים המאפיינים את רכסי הכורכר הפנימיים והוא מהווה אתר טבע עירוני ממדרגה ראשונה בשל ערכי הטבע הרבים והייחודיים בו, ובהם צמחים מוגנים בישראל.
לאורך הגבעה סלול רחוב המרי ובנקודה הגבוהה ביותר בה יש תצפית לתל אביב ולים התיכון הנקראת "מצפור שלום", על שם שלום קופטש, מראשוני המתיישבים בגבעתיים. על חלק אחר של הגבעה נטוע גן העלייה השנייה ובו מצפה הכוכבים בגבעתיים, הפועל משנת 1969 והוא המצפה הפעיל הוותיק ביותר בישראל, ומהווה המצפה הראשי של האגודה הישראלית לאסטרונומיה. בשטח הגבעה ממוקם מאגר מים של חברת "מי אביבים". עבודות תשתית שנעשו במקום (גידור בגדר בטון בצו רשות המים) גרמו לנזקים למקום.
במקום התיישבו בשנת 1933 והקימו את ביתם ומשקם החקלאי לפרנסה, מאיר קוזלובסקי, איש העלייה השנייה, מראשוני ארגון השומר ופעיל בהגנה על הארץ עד יומו האחרון, עם משפחתו, אשתו, אסתר לבית בקר, אחותן הצעירה של נשות השומר קיילה גלעדי וציפורה זייד וילדיהם.
לפני קום המדינה, הוקם על ידי "ההגנה" סליק ועדי ברחוב ז'בוטינסקי ובהמשך הוקם בניין ארכיון ההגנה וצה"ל.

עם התפתחות העיר גבעתיים, הפך אזור גבעת קוזלובסקי לאזור יוקרה הממוקם בלב העיר, ולו פוטנציאל השבחה נדל"ני גבוה מאד. עיריית גבעתיים הצהירה על כוונתה לקדם בגבעה תוכנית כוללת, אך גם לעיריית תל אביב וליזמים בעלי מתחם בזק יש תוכניות לפיתוח האזור. עיריית תל אביב המחזיקה בחלק מהקרקעות ויזמים פרטיים נוספים פועלים לשינוי הייעוד של האתר, ולקידום הבנייה למגורים בשטח הפתוח המועט שנותר בגבעה. לכן מתנהל סכסוך מזה מספר שנים בין תל אביב וגבעתיים בעניין גורלו של אתר הטבע גבעת קוזלובסקי. עיריית תל אביב ביצעה באמצעות תאגיד המים שלה "מי אביבים" גידור פוגעני וחישוף של חלק מהשטח הטבעי. כוונותיה של עיריית תל אביב ליזום בשטח פרויקטי נדל"ן, נוגדות את רצונם של עיריית גבעתיים וארגוני הסביבה להפוך אותו לאתר ירוק הפתוח לציבור.
הוועדה המחוזית דחתה בשנת 2012 תוכנית לשינוי ייעוד למגורים לגבי מגרש בן 2.4 דונם בתוך המתחם בייעוד של שטח לצורכי ציבור, ובעבר היה בבעלות חברת בזק, עד שמכרה אותו בשנת 2006 ליזמים פרטיים תמורת 20 מיליון שקל. היזמים, חברת טראס השקעות שבבעלות משפחת שוסטר והיזם משה סאלם. בשנת 2008 הגישו יזמים אלה תוכנית שנדחתה על ידי הוועדה המקומית גבעתיים להקים במקום מגדל מגורים בן 70 יחידות דיור.
ב-13 ביוני 2012 כתב מהנדס עיריית גבעתיים אריאל בלכר, כי העירייה והוועדה המקומית סבורות כי אין לאשר את התוכנית. "דעתנו שגבעת קוזלובסקי, עקב מיקומה המיוחד והשולט, היא נקודת ציון חשובה בעיר, ובשל ערכי טבע ייחודיים חייבת להישמר כאזור נטול ממגורים שישמש למבני ציבור ולריאה ירוקה בעיר גבעתיים, שהיא עיר צפופה". עוד ציין בלכר כי העירייה סבורה שאין לקדם במתחם תוכנית נקודתית על אותו שטח של 2.4 דונם, אלא יש לתכנן את המתחם כולו ולשמור עליו לצורכי ציבור. גם בחברה להגנת הטבע מנהלים מאבק לשמירה על השטח פתוח. יעל זילברשטיין, המתכננת הסביבתית של החברה להגנת הטבע בתל אביב, מסבירה: "החברה להגנת הטבע פועלת בשנים האחרונות כדי להבטיח שהגבעה תוכר כאתר טבע עירוני ושכל תכנון עתידי בה יהיה ציבורי בלבד, ללא מגדלי מגורים, ושיביא בחשבון את ערכי הטבע והנוף הקיימים במקום לטובת התושבים. לאתרי טבע עירוניים יש חשיבות רבה לא רק מבחינת שימור המגוון הביולוגי שבהם, אלא גם כמקום ללימוד, לטיול ולבילוי בשעות הפנאי. אנו סבורים שיש לצמצם את השטח הציבורי הבנוי בגבעה למינימום הנדרש, ולהגדיל למקסימום את השטחים הציבוריים הפתוחים שבה. את אחוזי הבנייה למגורים ניתן לנייד לאזורים אחרים בעיר, ולשמור על הגבעה כאתר טבע עירוני ייחודי לטובת תושבי העיר והמטרופולין".
מקור

שטח 9" היה שטח פתוח נרחב. הוא השתרע מגבעת קוזלובסקי וגבעת העליה השניה בצפון עד כפר סלמה, הפארק הלאומי של רמת גן ומתל חיים רחוב יגאל אלון  ורחוב לה גארדה במערב ועד רחוב הירדן בואכה לכביש גהה במזרח. בשטח זה היו פרדסי הדרים, מטעי בננות וכרמים. הענבים מהכרמים האלה הובאו ליקב של שרונה.
האדמות ברובם היו בידי התושבים הערבים של הכפר מסלמה ובחלקם של הגרמנים משרונה. במרכז שטח 9 בנה אחד הגרמנים בית בן שתי קומות ומרתף וברכת השקיה. הבית שהיה צהוב, עמד על גבעה ונראה תמיד מרחוק. בשנים 1939  ו-1940 רוכזו כל הגרמנים במחנות מעצר בשרונה ולא הורשו להגיע לאדמותיהם ואת האדמות המשיכו לעבד הערבים. בראשית שנות ה-40' נקנו אדמות מהערבים על ידי תנועת הבחרות הסוציאליסטית, שהקימה שם מקומות הכשרה לקיבוצים בעתיד, כשבין הראשונים שיצאו  משם להתיישבות היה קיבוץ גליל ים, היום הרצליה. לקראת קום המדינה ובהמשך נקנו רוב האדמות מהערבים ובהסדר עם ממשלת ארץ ישראל המנדטורית נקנו גם האדמות של הגרמנים וכל שטח 9 הוחזק על ידי יהודים. בראשית שנות ה-50' על מרכז השטח השתלט צה"ל. חיל החימוש בנה בו בונקרים גדולים לאחסנת נשק כבד ותחמושת כאשר הבית היחידי שהיה שם הוקף במבני עץ ששימשו למפקדה של חיל החימוש ונקרא אז: מחנה 645 ג` ( הג` היתה קיצור של "הגבעה").
בשנת 1953 כשנחפרו הבונקרים היה משה דיין מגיע ואוסף חרסים ודברי עתיקות שנתגלו בחפירות. לדיין הודיעו בכל פעם כשהוסיפו לחפור בונקר לאחסנת התחמושת והנשק. בין השנים 1960 ל-1965 הועברו מחסני התחמושת והנשק לאיזור רמלה ומרר. וכך גם מטה חיל החימוש. הבית הצהוב של הגרמנים נהרס כבר ב-1950 על ידי צה"ל שהגדיל את המחנה. במשך כמעט שני עשורים רוב השטח היה נטוש. ולקראת סוף שנות ה-80' נבנתה במקום שכונת בן צבי וגם קניון גבעתיים.
מקור 

סוף דבר

טיול זה נמשך שלוש וחצי שעות
מתוכן כשעה ויותר עצירות

*****

בטיול זה למדתי עוד על העיר.
תולדותיה מעניינות מאוד
התפתחותה היא
חלק מהתפתחות הכרך הגדול

*****
קשה היה למצוא בעיר את עברה:
עיר שנוצרה מאיחוד של שש שכונות שונות
שהוקמו בתקופת המנדט.

*****
חיפשתי משהו מיוחד בעיר ולא מצאתי.
אין בעיר מוסד להשכלה גבוהה,
אין בעיר בית חולים. 
אין בעיר מתחם תעסוקה רחב ומגוון.
אין בעיר מתחם ספורט גדול
אין בעיר אפילו מע'ר 

******

יש בה בעיקר בתי מגורים,
חלקם ישנים מאוד.
נראה שבחלקים ניכרים מהעיר נדרשת התחדשות עירונית.
הרושם של המסתובב בה
שזו עיר קטנה ונעימה
שהיא בעצם "שכונה גדולה" של אחותה הגדולה ממערב מתל אביב,
ויכלה להיות גם חלק מאחותה הסמוכה רמת גן.