לטיול זה יצאנו ביום רביעי (8/11/2017). אחרי פגרה של שלושה חודשים, רז גורן ואני חידשנו את שגרת "טיולי אמצע השבוע" המוכרים גם בשם "טיולי חקר" ורז מגדיר אותם "טיולי עמירם". הצטרפו אלינו, כמו בפעמים קודמות רבות, החברים המופלאים ממולדת נתי זיו ויעקב פרומן.

 

לבקשתי, רז תכנן מסלול שעבורי יהיה תוספת והשלמה לשני טיולים קודמים באזור אותם הוביל עמיתינו איל אופק, שלצערי לא היה יכול להצטרף אלינו.

 

*****

המסלול נגד כיוון השעון

 

******

האזור הגאוגרפי: דרום מערב כרמל

כתף הכרמל היא החלק הדרומי, הנמוך של רכס דרום הכרמל הקרוי גם הכרמל הנמוך, אחד משני רכסי הכרמל (האחר הכרמל הגבוהה). רכס דרום הכרמל הוא אזור בעל אופי גבנוני שגובהו נע בין 140 מ' ל-200 מ' המבוסס על ציר קמר בקו דרום – צפון מזיכרון יעקב בדרום עד לעין הוד בצפון כמוצג במפה. בקצה כתף הכרמל משתרע חוטם הכרמל, ששמו ניתן לו על פי צורתו כאף ועליו משתרעת רמת הנדיב ובו נמצא היישוב זיכרון יעקב. המסלע בגוש זה הוא של גיר קשה ודולומיטים מתקופת הקנומן העליון.

מישור חוף הכרמל הוא רצועת מישור החוף הנמשכת ולאורך מרגלותיו המערביים של הר הכרמל, בין ראש הכרמל (סטלה מריס בחיפה) בצפון, לאורך ומורדות הכרמל וכתף הכרמל (אזור זכרון יעקב) ועד נחל תנינים בדרום. אורך קטע המישור הזה הוא כ-30 ק"מ והינו הצר ביותר בכל מישור החוף של ארץ ישראל. צורת מישור חוף הכרמל היא של משולש צר וארוך שחלקו הדרומי הוא רחב, כ-3 ק"מ , וקדקודו בצפון במקום בו כדברי השיר "הכרמל יורד לים" שם רוחבו 100 מ' בלבד.
לכל אורכו של מישור הכרמל  מצויים שלושה רכסי כורכר  (מערבי, אמצעי ומזרחי) שנוצרו בתקופות שונות כתוצאה מנסיגת הים ופלישתו לאזור החוף. אולם רק שניים ניכרים בשטח. בין רכסי הכורכר נמצאים מישורים צרים וארוכים בהם ממוקמים מספר יישובים ובהם נמצאים השטחים החקלאיים: שדות כותנה ותירס, מטעים בעיקר בננות ובריכות דגים
הרכס המערבי נמשך לאורך קו החוף עצמו. רכס זה, שגובהו כ-8 – 10 מ' מעל קו המים עבר תהליכים אינטנסיביים של גידוד על ידי גלי הים ונוצרה בו מערכת מרשימה ביותר של מפרצים, כיפים, טבלאות גידוד, צנורי גידוד, נקיקים ומערות קטנות.
ממזרח לרכס המערבי נמצא עובר עמק האבוס שלאורכו עובר תוואי מסילת הרכבת לחיפה ואותו חוצה גם כביש תל אביב – חיפה (כביש 2)
מזרחה לאבוס עובר הרכס התיכון, רכס רציף גובהו כ-15-20 מ'. עליו נמצאים מספר יישובים מעגן מיכאל, הבונים ועתלית. השטחים הפתוחים על רכסי הכורכר הם שטחי בור, חלקם שמורות טבע ומרביתם  המשמשים בעיקר למרעה בקר. על רכס זה נמצאים יש בהם שרידים ארכאולוגים רבים ובין היתר שרידי מחציבות.
מזרחית לרכס התיכון נמשכת הרצועה המזרחית של המרזבה, שרוחבה 1.5-1 ק"מ והיא תופסת את עיקר שטחו של מישור הכרמל. מרבית שטחה של המרזבה מכוסה באדמת טרה רוסה פוריה. בקטעים אחדים נותרו משקעים ביצתיים – שריד לביצות שנלכדו בין רכסי הכורכר (הביצה הגדולה שהייתה כאן – ביצת כבארה הותירה אף שריד קטן באזור עינות תמסח). רומה הטופוגרפי של המרזבה מגיע ל-30 מ' מעל פני הים, בקו המגע שלה עם מורדות הכרמל. בשולי המרזיבה נמצא כביש תל אביב – חיפה הישן (כביש 4).
שרידים מרכס הכורכר המזרחי נותרו למרגלות חוטם הכרמל, סמוך לכביש המוביל למעגן מיכאל. גובהו כ-40 – 45 מ' מעל פני הים.

דמות המרחב,
בעבר

בהווה 

חוטם הכרמל, האזור ההררי ובו חורש ים תיכוני
לאורך מישור החוף נמצאים שני כבישים ארציים ומסילת ברזל
לרוחבו מספר כבישים אזוריים
במערבו חוף חולי וממזרח לו ברכות דגים
יישובים כפריים ובין שטחים חקלאיים
חורש, מרביתו נטוע במורדות ההרים

 

******

המסלול ואתריו וסיפור הדרך

החלק הראשון של המסלול בחוטם הכרמל: טיפוס מעל מחציבת שוני, כניסה לתחום רמת הנדיב, רכיבה במספר קטעי סינגל, בקור בשני אתרים ארכיאולוגים (ח' עקב ועין צור), עצירה במספר תצפיות מרהיבות, מעבר בשטח הבנוי בזכרון יעקב, ולבסוף גלישה במורד צוקי החותם מול ערוץ נחל כברה.
החלק השני של המסלול במישור חוף הכרמל: מעבר בין השדות ובין מטעי הבננות בשטח שפעם נמצאו בו ביצות כאברה, ביקור לצד שרידי בריכה ענקית מהתקופה הרומית שהתגלתה לפני מספר חודשים, חציית חצר קיבוץ מעגן מיכאל, דרומה בין בריכות הדגים, חציית שפך נחל תנינים, חצינו את ג'סר א-זרקא, בתחילה במעגן הדיג ובהמשך בלב היישוב, ולסיום שרידי אמות המים לקיסריה ליד מושב בית חנניה הלאה מזרחה לכיוון מחצבת שוני.  

*****

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*****

במעלה חוטם הכרמל

– יציאה מרחבת חנייה בכניסה למחצבת בנימינה ליד הכניסה לשוני
– טיפוס בדרך מעל שולי המחצבה
– המשך טיפוס בדרכי 4X4 ובסינגל עד מנצור אל עקב
– תצפית וביקור בשחזור בית אחוזה רומי וביזנטי ושרידי גת , בית בד וגורן
– בדרכים וסינגלים לאתר עין צור
– עליה לכיוון הקצה הדרומי של זכרון יעקב

מחצבת בנימינה החלה לפעול בשנת 1929 כמחצבה לאספקת אבן לכביש בנימינה פרדס-חנה. עבודה עם בלמינות ודינמיט, פטישי יד לריסוק האבן והובלה בעגלות ומריצות על פסי ברזל. בחלוף הזמן הפכה למפעל תעשייתי אדיר משוכלל ומתקדם בתחומו. היא סיפקה אבן דולומיט באיכות גבוהה "אבן-בנימינה" במפרט המתכננים לבניין לכבישים ,לצינורות המוביל הארצי, במפעל יובל גד ולבהקמת מזח נמל אשדוד. מפעל עם ציוד חציבה משוכלל, מכונות קידוח, חומרי נפץ מיוחדים ,מתקני גריסה, ציוד שינוע וטעינה, מסועים והובלה במשאיות ענק וברכבת. כל זה במעורבות ישירה של תושבי בנימינה, חלקם כעובדי מחצבה ומרביתם כמסנני אבק וסופגי אבק בריאותיהם. המחציבה פסקה לפעול בסוף שנות ה-80'. לאחר מספר שנים הוחל בשיקומה. המחצבה משוקמת בשלבים. השלב הראשון היה בשנת 1995, השלב השני הסתיים בשנת 2007.
כיום מתגבשת תכנית שיקום לכל שטח המחצבה. התכנית מיעדת את השטח של המחצבה לפארק טבע אקסטנסיבי המתמקד בהשבת נופי הכרמל, הצמחיה הטבעית, בעלי החיים והעופות. זאת על ידי יצירת בתי הגידול השונים של הכרמל בהתאם למיקום המחצבה. התכנית כוללת פיתוח פארק יחודי מבחינת המיקום, מגוון הנופים, מגוון אפשרויות הטיול והפעילויות, מותאם לכלל האוכלוסיה- כל זאת במקום תחום ומרוכז. הפארק המתוכנן יכלול דרמה של קירות, מים, צומח ובעלי חיים. במהלך השיקום ניתן יהיה לנצל את שארית חומר הגלם המצוי במחצבה. המים בבריכת השכשוך נובעים ממי התהום הגבוהים שבמחצבה. גובה מפלס המים משתנה בהתאם לעונתיות במפלסם.

*****

הקרן לשיקום מחציבות היא רשות סטוטורית. בשנת 1973 תוקנה פקודת המכרות (נספח מס' 1) ונוסף חלק לגבי שיקום מחצבות ונקבע כי שר הפיתוח רשאי להקים בתקנות קרן לשיקום מחצבות. בשנת 1978 הותקנו תקנות (נספח מס' 2) לגבי הקמת הקרן דרך ניהולה וגביית הכספים. להלן עיקרי התקנות: הקרן מנוהלת בידי תשעה נציגי משרדים ורשויות בראשה עומד נציג המשרד לתשתיות לאומיות; בעל מחצבה ישלם לקרן באחוזים הקבועים בתוספת לתקנות תשלום הנגזר כחלק ממחיר המכירה הממוצע, ע"פ פרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה; סמכויות ההנהלה: לגבות תשלומים, להחזיר הוצאות שיקום לבעל מחצבה המבצע שיקום באישור הקרן, לעקוב אחר תוכנית השיקום.
מתפקיד הקרן למצוא מקור מימון לפתור הבעיות הנוצרות מהמחצבות, על ידי צבירת כספים בתקופת פעילות המחצבה והחזרתם לבעל המחצבה לצורך השיקום. אין קשר הכרחי בין הגביה ובין השיקום ולפיכך הקרן יכולה לטפל גם במחצבות ישנות ובלבד שהיוזמה תבוא מהרשות המקומית ובתוספת תכנית בנין עיר מאושרת.
לגבי מחצבות חדשות הבעיה אינה קיימת. בהתאם לחוק התכנון והבניה כל מחצבה חדשה מגישה תוכנית הסדרת השטח ומבצעת שיקום תוך כדי עבודה בפיקוח משרד הפנים והוועדות המקומיות.
הקרן קבעה קריטריונים לעדיפות בשיקום וביניהם בטיחות, קרבה לאוכלוסיה, אתרי טבע ונוף, עוצמת הפגיעה וכן יעוד השטח. פעולות הקרן הן בתחומים הבאים: יזום אתרים לשיקום, בדיקת אתרים מוצעים לשיקום על ידי בעלי מחצבות או רשויות מקומיות, סיורים בשטח, משא ומתן עם יזמים, מתכננים ומבצעים, קבלת החלטות אופרטיביות לביצו ע ופיקוח, השיקום במימון מכספי הקרן. פעולות אלו מבוצעות רק לאחר שהמפקח על המכרות הכריז (או מתכנן להכריז) שאתר החציבה טעון שיקום, אך את השיקום יש לבצע על פי תוכנית שאושרה על פי חוק התכנון והבניה (ועדה מקומית והוועדה המחוזית לתכנון ובניה). בהעדר תוכנית כזו הקרן תיזום תכנית שיקום ותביאה לאשור הועדות לתכנון ובניה, והכל בהסכמת בעל הקרקע.

מתחם גני הנדיב הידוע גם בשמות יד הנדיב וגני הברון הוא אחד מפארקי הטבע המסודרים והמטופחים בארץ, שהוקם סביב חלקת הקבר של הברון בנימין אדמונד דה רוטשילד. משפחת רוטשילד דואגת לטיפוח המקום ומממנת את פתיחת הגנים לקהל הרחב במשך כל השנה, ללא תשלום. גודלו של פארק זה 70 דונם. הגנים מוקפים על ידי שטח פתוח של כ-5,000 דונם, שבילים רבים חוצים אותו לאורכו ולרוחבו, ויוצרים עשרות מסלולי טיול.
קצת היסטוריה – בפברואר 1914, סייר הברון בנימין (אדמונד) דה רוטשילד בכתף הכרמל והביע את רצונו להיטמן למנוחת עולם ב"סלע". בשנת 1936 יזם מר ג'יימס דה רוטשילד את הקמת הגנים הנוכחיים. ההר, המוכר בשמו אום אל עלק, נבחר להיות, האתר שבו יינטעו הגנים, בשל יופיו ובשל מיקומו הגיאוגרפי בין מושבות הברון בשומרון ממזרח (בנימינה, פרדס חנה וגבעת עדה), ואלו שעל חוף הים התיכון ממערב (זכרון יעקב ועתלית). ארבעה עשר ממיטב אדריכלי הארץ הוזמנו להגיש הצעותיהם לתכנון הפרויקט, שהיה אמור לכלול את האלמנטים הבאים: מערת קבר חצובה בסלע, בנויה באיכות גבוהה שתבטיח עמידות, וסביבה גן ופארק יפים ואסתטיים למראה, שפרחים יפרחו בהם כל עונות השנה. האדריכל אוריאל (אוטו) שילר זכה בתחרות והזמין את אדריכל הגנים שלמה ווינברג (ארן) חבר קיבוץ יגור, להשתתף בבחירת הרכבי הצומח השונים ומיקומם בגן. הקמת גני הזיכרון החלה בשנת 1938, אבל עד שנת 1948 לא חלה התקדמות רבה בגלל אירועי המלחמה. אחרי קום המדינה הושלמו התכניות והעבודה החלה שוב. חברת "סולל בונה" מחיפה ובנותיה נשכרו כקבלנים הראשיים. רק אבן וחומרי בניין ארצישראליים שימשו בבנייה. את הפסלים בגן עיצבו רודה וישראל טראוב מזכרון יעקב. העבודה הושלמה לבסוף בשנת  1954, ואז נערכו הסידורים הדרושים להעלאת עצמותיהם של הברון והברונית לקבורה מחדש. הברון ורעייתו נקברו בגני רמת הנדיב באפריל 1954 בטקס ממלכתי. שמו של אתר הזיכרון הוסב, בתוקף חוק שנתקבל, מאום אל עלק, ל"רמת הנדיב."
גני רמת הנדיב מהווים מוקד משיכה למטיילים ולתיירים. באזור הגנים מצויים מסלולי טיול ואתרים ארכאולוגיים. לאורך המסלול שזורים גנים לפי נושאים: גן המפלים, גן הוורדים, גן הדקלים, גן האירוסים וגן הריחות. כמו כן, בגן ישנו אמפיתיאטרון בו נערכים קונצרטים בקיץ.
הרמה עוטה ברובה צומח וחורש ים תיכוני נמוך וביניהם בולטות חורשות של אורנים וברושים. בחורף ובאביב, השדות והחורשים שמסביב לפארק שופעים פריחה.
מקור והרחבה אתר יד הנדיב.

 

חורבת עקב (או בשמה הערבי ’חִרבת מנסור אל-עקב’) היא מהאתרים הארכיאולוגים הראשונים שנחפרו ברמת הנדיב בראשותו של פרופ’ יזהר הירשפלד ז"ל ממחצית שנות ה-80'. עם סיום החפירות הארכיאולוגיות נערכו במקום עבודות לשחזור (חלקי) של הממצאים ובעיקר לשימורם. הממצאים בחורבת עקב נחלקים לשלוש תקופות עיקריות: התקופה הרומית הקדומה, התקופה הביזנטית וימי הביניים. בתקופה הרומית הייתה במקום חווה חקלאית מבוצרת, שככל הנראה ישבו בה יהודים והעדות לכך היא המִקווה שנמצא בחלק הצפוני של המבנה. על פי הסימנים האתר ננטש סמוך לזמן של כישלון המרד הגדול וחורבן ירושלים, בשנת 70 לספירה. אי-אפשר לקבוע בוודאות אם בתקופה הביזנטית (בין המאה החמישית למאה השביעית לספירה) ישבו כאן יהודים. המתקנים החקלאיים היו גדולים ומפותחים מאוד, וכך גם שטח החווה. הייתה גת גדולה לייצור יין, וכנראה הייתה גת נוספת בשימוש. על פי גודלם של הגתות ובורות האיסוף נראה שלייצור היין השתמשו בכלים מכאניים (משקולות לחץ) וכך ייצרו כמות גדולה מאוד של יין. נוסף על כך נמצאו בית בד ובורות לאיסוף מי-גשמים. על פי גודלן של הגתות, אפשר לדמיין את השדות סביב מכוסים בכרמי ענבים ובעצי זית, לראות את עשרות בהמות המשא עולות מן השדות הסמוכים עמוסי ענבים לדריכה בגת. סמוך לקשת המשוחזרת יש קיר ובו חורים המיועדים לקשירת בהמות המשא. לצורך המחשה, חלק זה של האתר הוא כמו מה שנראה בימינו מגרש חניה גדול של מפעל שבו חונות משאיות הממתינות לטעינה של מוצרים המיועדים לאספקה. האתר היה מעין מפעל גדול לאספקת מזון. קיסריה השכנה הייתה בתקופה זו עיר נמל גדולה ומאוכלסת מאוד, ממנה יצאו סחורות בעיקר לרומא. בנוסף לסחורות לייצוא גם העיר עצמה זקוקה לאספקת מזון. חורבת עקב הייתה אחד מהיישובים החקלאיים שסיפקו מזון לעיר הגדולה קיסריה וגם ייצרה סחורות שנשלחו מהנמל. עיקר הייצוא היה שמן זית ויין. בעת ההיא נחשבו מוצרים אלה שיוצרו באזורנו ובארץ ישראל בכלל לאיכותיים ביותר והיה להם ביקוש רב. עם הכיבוש המוסלמי במאה השביעית לספירה נפסק המסחר ביין. על-פי הסימנים ננטש המקום. בימי הביניים שימש המקום ושרידי המבנים כמשכן עונתי ארעי לחקלאים ולרועי צאן. יש עדות כתובה משנת 1873. בשנה זו ביקרו במקום חוקרים של האגודה הבריטית לחקר ארץ-ישראל (Palestine Exploration Foundation). הם תיארו מבנה ובו שתי קשתות המשמש רועי צאן. מקור

 

חרבת עלק – חפירות ארכאולוגיות שנערכו כאן חשפו אתר רב-שכבתי שההתיישבות בו החלה עוד בתקופות הפרהיסטוריות, לפני יותר מ-10,000 שנה. ההתיישבות נמשכה בתקופות הברזל, בתקופה הפרסית, ההלניסטית והרומית, עד למאה השנייה לספירה. האתר בצורתו המשוחזרת הוא יצירה של ראשית התקופה ההלניסטית ושיאו של היישוב בתקופה זו. במיוחד ניכרים בשטח החומה והמגדלים שהקיפו את היישוב. ההתיישבות במקום התחדשה בשלהי התקופה העות'מאנית עם הקמת הכפר אום אל-עלק. במהלך החפירות נחשפו ממצאים רבים ועשירים, המעידים על אורח חייהם של תושבי המקום בתקופות השונות ועל משך קיומו הארוך והמתמשך של האתר בנקודה אסטרטגית, סמוך למקור מים ובלבו של אזור חקלאות פורה.

 

בנקבת עין צור חצובים בסלע שלושה פירים אנכיים במרווחים של 11 מטרים זה מזה. הם נועדו לאוורור ולהחדרת אור לנקבה החשוכה, וסייעו לעבודות התחזוקה של מערכת המים. אורכה של הנקבה 47 מטרים ונתיבה המפותל עוקב אחר סדק טבעי  בסלע המהווה את מקור המעיין. בחורף 2001 פגע שיטפון בגג הנקבה. במטרה לתמוך בתקרתה, נבנתה בכניסה אומנה על פי  דגם האומנה העתיקה, הסמוכה לפיר הראשון, ונחסמה הכניסה לתוכה. בתקופה הרומית שימשה הנקבה לאיסוף מים, אולי לשם מקווה טהרה. פתח הנקבה נחסם כדי להעלות את מפלס המים במקום וליצור ברכה. בקרקעית הנקבה, ליד פתח המוצא לאמת המים, התגלו כ-2,100 מטבעות מהתקופה הביזנטית (324–638 לסה"נ). מקור  היסטורי מאותה עת ("הנוסע מבורדו") מייחס למעיין בהר סינא שליד קיסריה סגולות מרפא. ייתכן שהברכה שימשה אז מקום עלייה לרגל, ונשים שבאו לכאן רחצו במי המעיין כסגולה לפריון. כנראה הן אלו שהשליכו לתוכה את המטבעות.
ברכת האגירה הגדולה שבקצה אמת המים שימשה ברכה תפעולית לאספקת מים לבוסתנים ולשדות וגם ברכת רחצה. בעת הקמת בית חורי, מעל המתחם הארכאולוגי (1880 לערך), העבירו את המים מעין צור לברכה חדשה, בנויה אבן, הנמצאת ממערב לברכת האגירה הרומית. גרעין מבוגרי פלוגות הגיוס של בית"ר הקים בשנת 1939 במעלה הגבעה שממזרח למעיין יישוב קטן, תל צור החדשה שמו, כחלק מיישובי "חומה ומגדל". הוא בנה ברכה נוספת, עשויה בטון, הסמוכה לברכה הרומית, שממנה שאבו את המים לצורכי היישוב.
המקור

בדרום זכרון יעקב
וגלישה במורד מצוקי חוטם הכרמל

 

– עליה לכיוון הקצה הדרומי של זכרון יעקב
– חיפוש מעבר לדרך המקיפה את זכרון יעקב
– גלישה בדרך מתחת למצוקי חוטם הכרמל ומעל נחל כברה
– לפני כביש המחבר בין זכרון יעקב וכביש 4 הדרך הסתיימה
– הליכה של 20 מ' על סלעים ודרדרת
– גלישה לאורך הכביש המחבר עד כביש החוף

לתוך מעגן מיכאל
ולאורך בריכות הדגים בחוף הים
לעבר שפך נחל תנינים

– דרומה צמוד לכביש 4 עד הפנייה לכיוון מעגן מיכאל
– לאחר חציית הגשר מעל המסילה פניה צפונה בין השדות והמטעים
– אתר בו נמצאו שרידי מפעל מים מהתקופה הרומית
– המשך לעבר מעגן מיכאל וחציית חצר המשק ממזרח למערב
– דרומה בדרך המקבילה לחוף ולבריכות הדגים
– חציית שפך נחל תנינים לצד שרידי הגשר למול תל תנינים

ביצות כבארה השתרעו עד שנות ה-20 של המאה ה-20 במרזבה של מישור חוף הכרמל סביב נחל תנינים ממזרח לקיבוץ מעגן מיכאל  של היום. הביצות היו הגדולות בארץ ישראל לאחר ביצות החולה, והשתרעו על שטח של כ-6 קמ"ר. במקום סכרו הרומאים אגם ששימש את מפעל המים של קיסריה. האגם שרד כ-1,000 שנה, עד שהתדרדר עקב הצטברות סחף ותחזוקה לקויה לשטח ביצתי. הביצות היו תחומות בין סכר רומי באזור בריכות הדגים של מעיין צבי מצפון, סכר באזור אמת המים של קיסריה מדרום, הר הכרמל ממזרח ורכס הכורכר שדרכו זורם נחל תנינים ממערב. הביצות היו מקור ליתושי אנופלס ומוקד של מחלת המלריה. ערביי שבט ערב אל-ע'וארנה, חיו בשולי הביצה והתפרנסו מדיג, ממרעה תאואים, ומקליעת מוצרים מצמחי הגומא והקנה.
אדמת הביצה נרכשה על ידי חברת פיק"א של הברון רוטשילד בשנת 1922, והאגודה השקיעה כרבע מיליון ליש"ט בניקוזה. ייבוש רוב שטח הביצה התנהל במשך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-20. לצורך פעולות הניקוז נשכרו פועלים מצריים וסודאנים, אשר עבדו במקום בתנאי מחיה קשים וסבלו ממלריה וגויסו פועלים משבט ערב אל-ע'וארנה. פיק"א רכשה אדמה חלופית לבדויים וב-1926 הקימה עבורם את הכפר ג'סר א-זרקא על רכס הכורכר הסמוך.
אנשי העלייה השלישית דרשו מפיק"א לשלב יהודים בעבודה במסגרת כיבוש העבודה, אולם נתקלו בסירוב. לאחר מאבק ציבורי שהתנהל בשנת 1924 הסכימה פיק"א לשלב גם פועלים יהודים בעבודה, ותנאי העבודה שופרו. העבודות הביאו פועלים רבים לזכרון יעקב ולמושבה החדשה בנימינה, ובהם אנשי קבוצת כבארה וקבוצת מנורה של תנועת בית"ר בהנהגתו של גרשון שץ. אחד מן החלוצים שייבשו את הביצה היה משה שטקליס. בסייוריו באזור בשנת 1929 הוא גילה את מערת כבארה הפרהיסטורית, בה נערכו מאוחר יותר חפירות רבות.
על אדמות הביצה שיובשה, הוקם, ב-1949, קיבוץ מעגן מיכאל. גם עם סיום הניקוז הופיעו באזור שלוליות חורף נרחבות מדי שנה. רק בסוף שנות ה-70, לאחר שהוקם מפעל נחלי מנשה שאסף את המים העודפים, הן נעלמו. שריד זעיר לביצות מצוי כיום בשמורת בריכת תמסח.

 

רז גורן סיפר לנו על תגלית שרידי הבריכה ביוני 2017 בעקבות עבודות חפירה לחזוק תשתית מסילת הברזל הסמוכה. זה היה מפעל המים הרומי מהמאה ה 2 או ה 3 לספירה. הבריכה הבנוייה במיטב טכניקות ההנדסה הרומית לא שקעה במשך 1800 שנה לעומת אתרים אחרים בסביבה כמו מסילת רכבת ישראל מעל ערוץ נחל כבארה. במשך הרבה שנים הבריכה שהיא נמוכה מגובה המים של מפעל נחל תנינים בכ 2 מ' – האמה הנמוכה לקיסריה – הוצפה וכוסתה במי האגם/ביצה שנוצר.

צינורות חרס של מפעל ייבוש ביצות כבארה משנות ה 20 של המאה הקודמת קדוח בתוך הקיר הדרום מערבי של הבריכה הרומית המרשימה. מנקזי הכבארה לא היו מודים להמצאות הבריכה.

 

מַעֲגַן-מִיכָאֵל הוא קיבוץ שהוקם ב-25 באוגוסט 1949 על ידי הצופים העבריים, על אדמות ביצות כבארה שיובשו, והיה הקיבוץ הראשון של התנועה. נקרא על שמו של מיכאל פולק, מייסד מפעל המלט "נשר" ואחד מחברי ארגון פיק"א.
ב – 1942 התקבץ גרעין מהכשרות של תנועת ה"צופים"חברי קבוצת הצופים א', בוגרי הגימנסיה הרצליה בתל אביב, בית הספר הריאלי בחיפה והגימנסיה העברית רחביה בירושלים ויצאו יחד להכשרה במחנה זמני של הסוכנות בפרדס חנה בפרדס חנה. בתחילה עסקו חברי הגרעין בעבודת חוץ בפרדסי המושבה ובמשקי הבית שלה. בהמשך הזמן התאחד הגרעין עם קבוצה גדולה (יחסית) מעליית הנוער מגרמניה ואוסטריה, שהגיעו ללא הוריהם ארצה, והיו בהכשרה בקיבוץ עין- גב. הם הביאו אתם, נוסף על ערכים מ"תרבות המערב" גם את חלום חידוש הדייג העברי בים. עד סוף מלחמת העולם השנייה נמצא הגרעין בפרדס חנה. משם שלח חברים לשליחות, לבריגדה, לפלמ"ח ולעבודה בקיבוצים אחרים, בפלוגה בסדום, באשדות-יעקוב ובניצני התעשייה הצבאית. אז הצטרף הגרעין לתנועת הקיבוץ המאוחד, ובמסגרתו החלו המגעים עם הגופים המיישבים. הצעת הקרקע להתיישבות נקבעה לאדמת כבארה, (הביצות שנוקזו בשנות ה-20) שברשותה של חברת פיק"א. בחירה זו הוכתבה בין השאר, משאיפה להיות קרובים לים. ב- 1946, התבקש הגרעין ע"י מטה ההגנה לעבור ולהגיע לגבעת הקיבוצים ולעבוד במכון איילון – מפעל סודי לייצור כדורי תשעה מילימטר, שמונה מטר מתחת לאדמה. בשנת 1948, עם קום מדינת ישראל, נסגר מכון איילון, וחברי הקבוצה, יחד עם המצטרפים שבדרך, עלו לקרקע. חלומם היה "להקים קיבוץ על יד הים" ולהיות הקיבוץ הראשון שעוסק בחקלאות ימית.
ענפי המשק העיקריים הם: פלסאון – מפעל פלסטיק, צורון – מפעל שמייצר חלקי מתכת בצריבה פוטוכימית, מעגן התפלה – מפעל להתפלת מים מקידוחי מים מליחים וחקלאות (כולל בריכות דגים ומפעל לגידול דגי נוי).
בקיבוץ נמצאים "בית הספר המשותף חוף הכרמל", המשמש כבית הספר העל-יסודי האזורי של תלמידי מועצה אזורית חוף הכרמל, ובו לומדים כ-1,500 תלמידים מכיתה ז' עד י"ב, וכן בית הספר היסודי "מעגנים".
היום מונה האוכלוסייה כ-2100  נפש מהן: 1300 חברים ונקלטים, 555 ילדים ועוד.

גידול דגים – הדגים ניזונים הן מן המזון הטבעי המתפתח בבריכה: אצות, זחלי יתושים, סרטנים ושפע של יצורים זעירים, והן מתוספות למזון הניתן על ידי המגדלים: גרגרי דגנים וכופתיות עשירות בחלבונים. יש המדשנים את מי הבריכה בזבל עופות או בדשנים כימיים, כדי להגביר את גידול האצות. אולם התפתחות אצות בכמות גדולה מדי עלולה לגרום לנזק בטווח הארוך. הנזק מתבטא בין השאר בהקטנת ריכוז החמצן במים, בגלל תהליכי פירוק של אצות מתות המצטברות על קרקעית הבריכה.
לריכוז החמצן המומס במים יש השפעה רבה על יבול הדגים. כדי להגביר את ריכוז החמצן במים, מופעלות בבריכות מזרקות (המכונות "חמצניות"), שבאמצעותן המים באים במגע עם האוויר ומועשרים בחמצן. איכות המים בבריכה חייבת להישמר היטב, כדי למנוע התפתחות של גורמי מחלות העלולים לפגוע בדגים ולהקטין את היבול. בתום מחזור גידול, לאחר שהדגים הגיעו למשקל הרצוי ונאספו, מרוקנים את הבריכה ומעבירים את המים לבריכה אחרת, נמוכה יותר. המים המזוהמים, שהצטברו בהם חומרי פסולת רבים, עוברים שם תהליכי טיהור. המים המטוהרים נשאבים בחזרה לבריכת הגידול ומשמשים לגידול המחזור הבא, או שהם מוזרמים להשקיית שדות.
איגוד מגדלי הדגים בישראל מציין את ראשיתו של ענף בריכות הדגים ביישוב היהודי בארץ ישראל בשנת 1938. קיבוץ ניר דוד השתמש במים מנחל האסי לבריכה בת 220 דונם לגידול קרפיונים במימי הסחנה. כבר בשנות ה-20, ניסיונות שלא צלחו. הניסיון הקרוב ביותר למימוש היה בשנת 1926 כאשר מרדכי שוורץ הביא דגים לבריכת ההשקאה של מקווה ישראל. הניסיון נכשל לאחר שנאסר לחפור עוד בריכה מחשש שהבריכה תביא לריבוי יתושים. בהמשך הקים מרדכי שוורץ את "משק שוורץ" על תל נעמה על מנת לגדל דגים בעמק החולה.
תוך שנים בודדות היו בריכות דגים ב-31 קיבוצים, שלושה מושבים ועשרה משקים פרטיים שהתחרו בהצלחה עם הדיג מהכינרת והים התיכון. כיום זהו המקור הראשי לדגים מתוצרת מקומית.
המחסור במים מתוקים בישראל והמחסור בשטחים הביאו לפיתוח מואץ של שיטות מתוחכמות לגידול דגים, שיטות החוסכות במים ובשטחי קרקע והמאפשרות השגת יבולים גבוהים. השיטות מבוססות על אכלוס דגים בצפיפות, בקרה יעילה על כמויות המזון והעשרה של המים בחמצן והוכתרו בהצלחה בניסוי שהתבצע במעוז חיים, טירת צבי ועין חרוד בשנת 1971. בריכות הגידול החדישות בנויות מבטון המכוסה בפלסטיק. בתחתית הבריכה, במרכזה, נמצאת נקודת ניקוז, אשר ניתנת לפתיחה מבחוץ ובעזרתה ניתן לרוקן במהירות את הבריכה ולהעביר את המים למתקן הטיהור. להגברת הניצול של המזון בבריכה נוהגים לגדל כמה מיני דגים בבריכה אחת, כאשר כל מין ניזון ממזון אחר. בדרך זו התחרות על המזון קטנה והגידול מהיר יותר. שיטות גידול אלה משפרות במידה רבה את יבול הדגים, וגם תורמות לסביבה הודות לחיסכון במים ובקרקע. בשנים האחרונות מתפתח מאוד ענף בריכות הדגים בנגב.
רוב הבריכות בישראל מצויות על קרקעות ביצתיות ומלוחות, שבהן מפלס מי התהום גבוה. למעלה מ-70% של המים המשמשים בבריכות הם מים מליחים שאינם מתאימים להשקיה חקלאית. יש בריכות שהמים מגיעים אליהן בזרימה חופשית ויש שהמים נשאבים במשאבה. עומק הבריכה אינו אחיד. עומקו של החלק הרדוד הוא כ-80 ס"מ והעמוק כ-2 מ'.
בשנת 1985 ירד תוצרת הדגים לכ-12,000 טונות בשנה. מספר המשקים שעסקו בגידול דגים ירד אף הוא מכ-70 שנות ה-80 לכ-45 בשנת 2010. בשנה זו הגיעו שטחי בריכות הדגים לכ-29,000 דונם, ויוצרו בהם כ-18,000 טון דגים. 
מקור

********

בישראל קיים מצב ייחודי בעולם מבחינת יחסי הגומלין המרחביים והתפקודיים בין ברֵכות חקלאיות (מלאכותיות) לגידול דגים, לבין הנחלים ובתי הגידול הלחים הטבעיים. המציאות היא של קונפליקטים בין הדייגים לשומרי הטבע.
ישראל הוקמה חקלאות המִדגה באזורים שהתקיימו בהם בעבר בתי גידול לחים– למשל באזורי ביצות, בפשטי הצפה ולאורך אפיקי נחלים (בפרוזדורי הנחלים). אזורים אלה אינם מקיימים עוד מערכות אקולוגיות טבעיות, ומרבית בתי הגידול הלחים שאפיינו אותם בעבר יובשו וזוהמו. לכן, לנוכח היעלמות בתי הגידול הלחים מהמרחב בישראל, הפכו ברֵכות הדגים לבתי גידול מלאכותיים, המספקים מים, מסתור ומזון לציפורים ולחיות הבר שאכלסו בעבר את בתי הגידול הלחים הטבעיים. כך הן משמשות תחליף מסוים לבתי הגידול הלחים הטבעיים שאבדו. עם זאת, ברֵכות הדגים מספקות בית גידול שאינו מיטבי, ומתאים בעיקר למינים המסוגלים לחיות בתנאים שמאפיינים ברֵכות דגים חקלאיות, כגון איכות מים ירודה, מליחות גבוהה, חוסר יציבות בכמויות המים ותדירות גבוהה של הפרעות.
מציאות זו החמירה את החיכוכים בין חיות הבר למִדגים, העלתה את המחיר הכלכלי של נזקי החקלאות, והעמיקה את הקונפליקט בין הדייגים לשומרי הטבע. קונפליקט נוסף נובע מהעובדה שברֵכות הדגים תוכננו כמעט ללא התחשבות בצורכי הנחלים או בבתי הגידול הלחים הטבעיים הגובלים בהם. המִדגים בישראל מתבססים על המים שמזינים מעיינות ונחלים, ונבנו כך שהנחלים משמשים מאגר תפעולי, תעלות לסחרור מים ופתרון קצה למי הפלט. פעילות זו גורמת נזק למבנה ולתפקוד של בתי הגידול הטבעיים. מנגד, הקמת המדגה צמוד לנחל כך שיש ביניהם תחלופת מים, פוגעת גם במדגה עצמו, למשל כתוצאה מהצפות ומהרס בתקופות של שיטפונות קיצוניים.
ענף המדגה בישראל נמצא בקשיים כלכליים, שמובילים להצטמצמות ולסגירה של רבים מהמדגים הקטנים, החשובים לשמירת הטבע. מתחוללים בהם תהליכים של ייבוש, סגירה והיעלמות של ברֵכות דגים קטנות ואקסטנסיביות – שמתאפיינות במים פתוחים, בסוללות עפר מכוסות בצמחיית גדות עבותה, ובמגוון של מפלסי מים ושטחי בוץ. מנגד, קיימת בחלק מאזורי המדגה מגמת איחוד מדגים – משקי מדגה גדולים מתרחבים, מתייעלים, ומספחים ברֵכות והקצאות מים של משקי מדגה שנסגרים. תהליך המעבר לממשק גידול אינטנסיבי זה מתבטא בייעול וב"תיעוש" של ברכות הדגים, ומלווה גם במגמות של גידור הברכות, הסרת צמחיית הגדות מהסוללות וחיפוי גדות הברכות בסלעים ובפסולת בניין. קיים חשש שהנוף הייחודי של ברֵכות הדגים האקסטנסיביות, שנותנות מענה מסוים למגוון הביולוגי של בתי הגידול הלחים שנפגעו, נמצא כיום במגמת היעלמות. לכן, מצד אחד חשוב למזער את ההשפעות הסביבתיות השליליות של משקי המדגה המתועשים; מצד שני חשוב לשמור על הערכים הסביבתיים של המִדגים האקסטנסיביים, ולשפר את יחסי הגומלין בינם לבין בתי הגידול הלחים הטבעיים.
מקור והרחבה

******

בן-טיון בשרני (לשעבר טיון בשרני) הוא בן-שיח רב-שנתי הדומה לטיון בפרחיו, שונה מאוד ממנו באבריו הווגטטיביים. הצמח מסתעף מבסיסו לענפים שחלקם התחתון מעוצה, גובהו 30–60 ס"מ. העלים בשרניים, סרגליים, קירחים, אינם דביקים ואינם ריחניים. הם רחבים בראשם מעט יותר מאשר בבסיסם. שפתם תמימה, רק ראשם מפוצל לפעמים ל-3 שיניים.
בן-טיון בשרני פורח במשך כל הקיץ, ממאי עד אוקטובר. הקרקפות צהובות, קוטרן 1.5 עד 3 ס"מ, פרחי המרכז צינוריים, דו-מיניים, צפופים. פרחי ההיקף לשוניים, נקביים, ארוכים, צרים ומרווחים. חפי המעטפת רעופים, הפנימיים קרומיים והחיצוניים עשבוניים. הזרעון שעיר.
בן-טיון בשרני גדל במליחות ובחוף הים, נפוץ בעיקר במישור החוף ובבקעת השבר, ידוע גם בעין עבדת בהר הנגב. תפוצתו העולמית משתרעת בחופי הים התיכון סביב.
המקור – צמח השדה: מייק לבנה

 

נחל תנינים

נַחַל תַּנִּינִים נקרא בערבית: ואדי א-זֵרְקַא, "הנחל הכחול") הוא נחל איתן. אורכו הכולל של נחל תנינים הוא כ-25 ק"מ והוא מנקז את המורדות המערביים של רמת מנשה. תחילתו באזור בין דליה לבין עין השופט. הנחל זורם דרום מערבה לים התיכון ונשפך לים דרומית לקיבוץ מעגן מיכאל. שמות נוספים קדומים לנחל הם "קרוקודילון" ו"תמאסיח".
סמוך למושב עמיקם הקימה חברת מקורות סכר על ערוץ נחל תנינים במסגרת מפעל "נחלי מנשה". בימי חורף שבהם הזרימה בנחל עזה, מוטים מי הנחל (כמו גם נחלי עדה, ברקן ומשמרות) לתעלה המובילה את המים למאגר שיקוע להעשרת מי התהום, הנמצא בחולות קיסריה.
בהגיע נחל תנינים אל מישור חוף הכרמל הנחל נתקל ברכס כורכר. בעמק שממזרח לרכס – בקעת כבארה – הצטברו במשך השנים קרקעות סחף חרסיתיות שהנחל גרף והביא עמו. בעבר נבעו בבקעה מאות נביעות ויצרו ביצה על פני כ-6,000 דונם. שרידי נביעות אלו ממשיכים לתרום מים לנחל תנינים.
במרכז בקעת כבארה נמצאת שמורת טבע בריכת תמסח, ובמקום נובעים עינות תמסח. מימיהם מליחים ואינם ראויים לשתייה, ועל כן זרמו באין מפריע לנחל תנינים והוא ניצל מייבוש. מעינות תמסח זורם נחל תנינים באפיק איתן ורחב וכמעט טבעי לגמרי עד לשפכו לים, אם כי קיבוץ מעגן מיכאל מנצל חלק ממימיו להשקיה ולהזנת בריכות דגים. בתחום השמורה נחל עדה נשפך לנחל תנינים.

תל תנינים נקרא גם תֵּל אֶל-מַלָאט; אֶל -מַלָאט. שרידי יישוב קדום על תלולית כורכר נמוכה (נ"ג 9; כשני דונמים) בחוף הים התיכון, בקרבת שפכו של נחל תנינים. בראש התלולית תועדו שרידי מבנה נרחב (מנזר?). על הקרקע פזורים אבני בניה מסותתות ופריטי בניה, שברים של לוחות שיש ורעפים, אבני פסיפס (מהן צבעוניות) וחרסים. בחתך שחתרו גלי הים בצדה הצפוני-מערבי של התלולית נחשפו קטעי קירות. בצדה המערבי של התלולית הובחנו מתקנים מפויחים ושרידים של תעלת ניקוז טוחה. לרגלי התלולית מדרום אותר מתקן טוח. במרחק של 80 מ' מדרום לתלולית אותרו שרידים של בריכה רבועה (17×17 מ'), שנבנתה באבני כורכר וטויחה בטיח בהיר. אל הבריכה הוליכה אמת מים — שרידיה הובחנו לאורך 350 מ' בערך — סעיף של אמת המים התחתונה, שהוליכה אל קיסריה. בחפירות שנערכו באתר  נחשפו שרידים של מבנים אחדים, מהם שהיו מרוצפים פסיפסים. באחד מקטעי רצפות הפסיפס שרד חלק קטן של כתובת יוונית. עוד נחשפו מתקנים חצובים, בכללם מאגר מים, ומתקנים הקשורים בדיג. הממצאים שעלו בחפירות תוארכו לתקופות הפרסית וההלניסטית, וכן לתקופה הרומית המאוחרת ולשלהי התקופה הביזנטית. אתר 30, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל

משפך התנינים לג'סר א-זרקא
לשרידי אמות המים לקיסריה וחזרה

 

– תצפית על מעגנת ג'סר א זרקא
– מזרחה לעבר השטח הבנוי של ג'סר א-זרקא
– חציית היישוב ומזרחה לעבר שרידי האמות המים במושב בית חנניה
– ממזרחה בתוואי האמה שהשתמרה במעבר מתחת כביש 4
– מזרחה בשביל ישראל עד מחצבת בנימינה
– חציית היישוב ומזרחה לעבר שרידי האמות המים במושב בית חנניה
– מזרחה בתוואי האמה שהשתמרה במעבר מתחת כביש 4
– מזרחה בשביל ישראל עד מחצבת בנימינה

 

גִ'סְּר אֶ-זַּרְקָא במקור נקרא ע'וארנה) הוא יישוב המאורגן כמועצה מקומית במחוז חיפה שהוכרזה בשנת 1961. הכפר שוכן על רצועת כורכר לחוף הים התיכון שגובהה 20-5 מ' מעל פני הים, שלמרגלותיה זורם הקטע התחתון של נחל תנינים, שמפריד בין הכפר לבין הים במערב. מדרום שוכנת קיסריה, ומצפון מעגן מיכאל והכניסה לשמורת הטבע נחל התנינים. במזרח גובל הכפר בכביש 2 (כביש חיפה – תל אביב). בסמוך לשפך הנחל, דרומית-מערבית לבתי הכפר, שוכן תל תנינים.
ג'סר א-זרקא קרוי על שם הגשר שנבנה על נחל תנינים עבור הקיסר וילהלם השני בעת ביקורו של הקיסר בארץ ישראל ב-1898. שמו של נחל תנינים בערבית הוא "אל-וואדי א-זרקא" (הנחל הכחול), ומכאן שם היישוב – "הגשר על הנחל הכחול". אם אין מחשיבים ערים מעורבות, זהו היישוב הערבי היחיד לחוף הים בישראל כיום.
ראשוני היישוב היו כ-80 משפחות בני חמולות שיהאב ונג'ר שהגיעו לארץ ישראל ממצרים ביחד עם חילות מוחמד עלי ב-1834, אליהם הצטרפו החמולות ג'ורבן ועמאש, בדווים משבטי ערב אל-ע'וארנה, שנדדו במאה ה-19מבקעת הירדן והתיישבו בשולי ביצות כבארה. התושבים התפרנסו מדיג בביצות ובים התיכון וכן מקדרות מאדמת הביצה ויצירת מחצלות מצמחי הגומא והקנה.
בעקבות ייבוש הביצה בשנת 1924 עבור זכרון יעקב לטובת אדמות חקלאיות ובירוא מחלת המלריה, הוצעה לתושבים קרקע חלופית לכפר בתוספת שכר בעבור עזרתם בייבוש הביצה ואובדן מקור פרנסתם. האתר החלופי שוכן על שרידי מחצבה ברכס הכורכר, אותה רכשה פיק"א בשנת 1924. בשנת 1926 נחנך היישוב החדש בו קיבלה כל משפחה כ-300 דונם. עם הקמת הכפר נבנו בתיו מאבני כורכר מקומיות, אולם עם קום מדינת ישראל הוא התפתח ונבנו בו בתי בטון ובלוקים. בני השבט המשיכו לעסוק בעבודות חקלאיות ביישובי האזור. כיום עובדים רבים מבני הכפר כשכירים בעבודות חוץ.
במלחמת העצמאות לא נפגע היישוב הודות ליחסיו הטובים עם תושבי זכרון יעקב, בנימינה והסביבה. עד לשנות השמונים לא היו כלל נישואים מבחוץ עם בני ובנות הכפר בשל הסטיגמות החריפות כלפיהם בקרב האוכלוסייה  הערבית בארץ, שנבעו ממוצאם השונה.

 

בשנת 1994 הוכרז היישוב "שכונת שיקום" במסגרת פרויקט שיקום שכונות. בסוף 2009 החל משרד הפנים בהכנת תוכנית אב ראשונה ליישוב, אשר במסגרתה ייבחן הצורך להרחיב את תחום השיפוט, את היקף ההרחבה, אופייה ומיקומה, בעקבות הצפיפות הרבה ששוררת בה. במשרד הפנים שוקלים עידוד בנייה רוויה והסטת כביש החוף מזרחה, כדי לאפשר את הרחבתו של היישוב.
כיום, מעל מחצית מתושבי ג'סר א-זרקא הם נוער עד גיל 19. היישוב, שאוכלוסייתו מוסלמית, מתאפיין בשיעור גידול טבעי גבוה והוא סובל משיעור אבטלה גבוהה מאוד ביחס לממצוע הארצי ומשיעורי אלימות גבוהים. שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה הוא מהנמוכים במגזר הערבי בישראל. ענף ההוראה נפוץ מאד בג'סר, כמו כן הכפר הוא ה'יצואן' הגדול ביותר של כוח-עבודה נשי בענפי משק הבית למפעלים ובתי-חולים באזור. עם זאת, השאיפה בקרב פרנסי היישוב היא לחולל פיתוח תיירותי, המתבסס על הקרבה אל קיסריה העתיקה, שמורת נחל תנינים וחוף הים, ועל כך ששביל ישראל חוצה את היישוב לרוחבו. בשנת 2013 נפתחה בכפר אכסניה לתיירים.
אזור החוף של הכפר נהנה מסביבה טבעית עשירה. אמנם בריכות הדגים של מעגן מיכאל משתרעות לאורכו והגישה אל החוף מוגבלת עד לדרומו, אל אזור שפך הנחל, שם מתנשאת תצורת צוק ייחודית, ומעבר לה מעגן דיג קטן וסירות. בפועל שיעור העוסקים בדיג מבין התושבים מצומצם מאד כיום.

שרידי אמת המים ליד בית חנניה

שתי כתובות לטיניות של הליגיון הרומי העשירי (פרטנסיס), החקוקות באבנים (אבן גיר קשה), שנקבעו בין אבני הכורכר המסותתות בדפנה של אמת המים העליונה, המוליכה אל קיסריה (היום בשוליו של מושב בית חנניה).
הכתובת האחת נחקקה באבן שמידותיה הן 0.65×1.00 מ'; הכתובת נתונה בתוך טבולה אנסטה, ומידותיו של השטח החקוק הן 0.45×0.45 מ'. הכתובת היא של שש שורות, בכתב רהוט; ניכר שהאותיות בשלוש השורות האחרונות שונות זו מזו בגודלן ובסגנון עיצובן. לשון הכתובת: אימפרטור קיסר טריאנוס הדריאנוס אוגוסטוס עשה בידי יחידה של הליגיון העשירי פרטנסיס.
הכתובת השנייה נחקקה באבן גיר שמידותיה הן 0.50×0.92 מ'; זו נקבעה בדופן האמה בקרבת האבן הנושאת את הכתובת המתוארת לעיל. בפני האבן עוצבו בתבליט סמלי הליגיון הרומי העשירי: נשר המגיח מתוך כוך, שגמלון בראשו, ומתחתיו זר, המקיף את הכתובת — ארבע שורות, שנחקקו במשטח קמור, מעוגל (קוטרו 0.3 מ'), נתונות בטבולה אנסטה. מתחת לכתובת מתוארת בגילוף האלה ניקה (ראש הדמות ורגליה חסרים). בתחתית האבן מתוארת דמותו של אטלס הכורע, הנושא כדור על שכמו. השתמרות הכתובת ירודה; ניכר שאותיותיה אינן אחידות, ומלאכת חקיקתן אינה מוקפדת. נוסח הכתובת זהה לנוסחה של כתובת חקוקה אחרת, שנתגלתה בתוך מפולת אבנים בקרבת מקום בשנת 1927; נלווים לכתובת זו תיאורים בתבליט של דולפין וספינת מלחמה. עם שתי הכתובות הללו, שתועדו בסקר, מסתכם מספרן של הכתובות שנתגלו באמת המים העליונה המוליכה אל ח' קיסרי עד לשנת 1975 באחת-עשרה — עשר מהן לטיניות, אחת יוונית.
אתר 63, מפה 48 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

להרחבה אודות קטעי אמות המים לקיסריה ראו שרידי אמות המים לקיסריה בין בנימינה ובין שפך נחל תנינים ובג'אסר א-זרקא

******

סוף דבר

הטיול נמשך כמעט חמש שעות מתוכן שעה ושלוש רבעי עצירה והשאר רכיבה. 

******

הדגש בטיול זה בדרום מערב הכרמל 
היה בעיקר בנושאי ארכאולוגיה
וגאוגרפיה: פיסית, היסטורית ויישובית

היה מעניין מאוד!

*****

טיפסנו, גלשנו,
הלכנו מעט ברגל
ונהינו ממראות הנוף.

******

חזרנו הביתה מבסוטים

*****

תודה

לרז על התכנון, ההובלה
ועל ההסבר על התגלית  הארכיאולוגית
לנתי ויעקב מרכיב חשוב בחבורה המטיילת

*****