הדפסה

ביום חמישי (27/7/2017) עוד טרם חשיכה, החל המסע שני של סדרת טיולי קיץ תשע"ז בירושלים, חלקו היה בשעות האור האחרונות וחלקו לאחר שקיעת החמה.

מספר דקות לאחר השעה 18:00 יצאנו לדרך קבוצה שכללה 27 חברים, חברים שהתקבצו ממקומות שונים, חלקם היו אנשי קבוצת גלגליגיל וחלקם נוספים שנענו להזמנה שהופצה ברשת.

כמו ברוב הטיולים בעיר, התחלנו בקרבה לכניסה המערבית.

******

מסלול הטיול בלב ירושלים,

*****

מסלול הטיול היה כמעט זהה לזה שנעשה שבועיים קודם:
ערב קיץ בלב ירושלים: בגנים, בשכונות ובחוצות העיר

סיבוב מעגלי עם כיוון השעון

****

*****

****

לפני היציאה

סובו דואג שלמוביל יהיה מספיק אוויר בגלגל הקדמי. תודה!

תדריך לפני יציאה צילום איציק עזר

קטעי, המסלול המקומות המראות

******

חלק ראשון, בשעות האור
יציאה משכונת משכנות האומה (לשעבר מתחם משרד החוץ)
גן הורדים בקריית הלאום
מול כנסת ישראל
אזור המוזאונים (ישראל, ארצות המקרא, מדע)
מול קמפוס גבעת רם וביה"ס תכון  ליד"ה
חצייה בגשר מעל כביש בגין
סיבוב בשכונת בית הכרם
דרך שכונת קרית משה ומול ישיבת מרכז הרב
שדרות הרצל ועליה לגשר המייתרים

גן הורדים מול השדרה בין בית המשפט העליון ובית הכנסת צילום איציק עזר

צילום איציק עזר

צילום איציק עזר

ממזכרת קבוצתית מול כנסת ישראל

צילום איציק עזר

אצטדיון המחודש של גבעת רם.

*******

עצרנו לתצפית על הגשר מעל נתיבי בגין (כביש 4) בין גבעת רם ובין בית הכרם

צילום איציק עזר

במורד הגינה בין שכונת בית הכרם ונתיבי בגין

*****

בית הכרם היא שכונה ותיקה במערב העיר ירושלים.שנבנתה בשנות העשרים של המאה הקודמת. שכונת בית הכרם הינה שכונת הגנים השלישית מתוך שש שתוכננו והוקמו בירושלים – תלפיות, רחביה, בית הכרם, בית וגן, קריית משה ומקור חיים. היא תוכננה על-ידי האדריכל ריכרד קאופמן ונבנתה על שטח אדמה סלעי שנרכש מידי הכנסייה היוונית אורתודוכסית בשנת 1920, על ידי חבריי "אגודת בוני בית" – שבסיסה הוא איחוד בין אגודת המורים ואגודת הפקידים בני העלייה השנייה, שמנו 148 חברים רשומים. מתווכת ברכישה היתה חברת "הכשרת היישוב". בגלל התוואי הסלעי של השטח הקימו אנשי "גדוד העבודה" את אחת ממחצבות האבנים שלהם לצרכי בנייה בסמוך לשכונה. בית הכרם נקראה בתחילה שכונת מופ"ס – מורים, פקידים, סופרים.
בצפון גובלת השכונה בשכונת קריית משה, במערב בשכונת יפה נוף ויער ירושלים ובשדרות הרצל, בדרום ברמת בית הכרם ובמזרח בדרך בגין וגבעת רם. השכונה קרויה על שם בית הכרם המקראית, אשר ייתכן כי שכנה באזור עין כרם של ימינו. יישוב מקראי זה מוזכר בספר נחמיה (ג‘, י"ד): "ואת שער האשפות החזיק מלכיה בן רכב שר הפלך בית הכרם, הוא יבננו ויעמיד דלתותיו ומנעוליו ובריחיו".
עד היום שומרת בית הכרם על מעמדה כאחת השכונות המבוקשות והיוקרתיות ביותר בירושלים. על אף ההתפתחות האורבנית של ירושלים ומיקומה המרכזי, היא נותרה שכונה שקטה, בעלת בניינים נמוכים. בשל הביקוש הרב למגורים בשכונה, הוקמו סביבה שכונות לוויין יוקרתיות כיפה נוף ורמת בית הכרם, המהוות יחדיו את שכונת בית הכרם רבתי. בשכונות אלה מתגוררים כ-25,000 איש, רובם חילונים. אוכלוסיית השכונה ברמה סוציו-כלכלית גבוהה.

מפגש עם דור העתיד בכיכר דניה

צילום איציק עזר

****

******

קריית משה היא שכונה בדרום מערב ירושלים, שהוקמה בשנת 1925 בסיועה של קרן "מזכרת משה מונטיפיורי". השכונה נמצאת בגובה של 820 מטרים מעל פני הים והיא בין השכונות הגבוהות בירושלים. מצפון גובלות בתחומה שכונת גבעת שאול והכניסה לירושלים, מדרום שכונת בית הכרם, ממזרח שדרות הרצל וקריית הממשלה, וממערב אזור התעשייה גבעת שאול. השכונה תוכננה במקור כשכונת גנים, אך כיום אופי זה השתנה. בשכונה שוכנים מוסדות חינוך רבים. השכונה נחשבת לשכונה פשוטה וצפופה יחסית לגודלה, מתגוררים בה כ-9,500 תושבים.
קריית משה הוקמה בין השנים 1925-1927 על ידי אנשים מסורתיים שרצו לגור לצד הוריהם הדתיים בירושלים, בהקמתה סייעה קרן "מזכרת משה מונטיפיורי", קרן צדקה הנושאת את שמו של השר משה מונטיפיורי וסייעה קודם לכן בהקמת השכונות ימין משה, מזכרת משה, אוהל משה וזיכרון משה. קריית משה הייתה השכונה האחרונה שנבנתה בסיוע הקרן, ולכן יש שכינוה "מונטיפיורי החדשה". בשנת 1924 רכש בא-כוחה של הקרן בארץ ישראל, הפרופסור דוד ילין, את אדמת השכונה – 112 וחצי דונם – במחיר של מאה לירות ארץ ישראלית.
השכונה תוכננה כשכונת גנים. תכנונה הופקד בידי האדריכל ריכרד קאופמן, שתכנן שכונות גנים נוספות כגון תלפיות (1921), בית הכרם (1921), רחביה (1922) ובית וגן (1925). על פי עיקרון התכנון הסטנדרטי של שכונת הגנים, הייתה שדרה מרכזית שחצתה את השכונה מצפון לדרום, ובקצה עמד מבנה ציבור. השדרה היא שדרות המאירי של היום, ומבנה הציבור שבסופה הוא בית הכנסת "אוהל יצחק", בתכנונם של האדריכלים אליעזר ילין ווילהלם הקר. האדריכלים ילין והקר חברו לריכרד קאופמן בתכנון השדרה המרכזית (שדרות המאירי), ונקבע כי לכל אורכה יינטעו עצי ברוש. ראשיתה של שדרה זו בפינת הרחובות הרב צבי יהודה (לשעבר בן-דור)-העילוי-ימין אבות-המאירי, וסופה בהצטלבות עם רחוב קוסובסקי, שם עומד המבנה הציבורי – בית הכנסת. כיום רציפותה של השדרה נקטעת בהצטלבות עם רחוב קריית משה בשל קיוסקים שנבנו על השדרה.

תוכניתו המקורית של האדריכל ריכרד קאופמן לשכונת קריית משה מאפריל 1924. במרכז התמונה, ממזרח למערב, השדרה המרכזית (שדרות המאירי של היום). המבנה השחור והגדול שבסופה הוא המבנה המרכזי של השכונה, בית הכנסת "אוהל יצחק" מקור

בשנת 1936 הקימו אנשי הפועל המזרחי (הציונות דתית) בסמוך לקריית משה את "שכונת הפועל המזרחי", ששמה הוסב לאחר מכן ל"שכונת מימון", על שם הרב יהודה לייב מימון, ממנהיגי הציונות הדתית וממייסדי השכונה. כיום נבלעה שכונת מימון בתוך קריית משה וכמעט שאין מבחינים בין השתיים, סיפוחם של שתי השכונות השפיעו על אופייה הדתי לאומי של השכונה כיום.
החל משנות ה-50 החל צביונה המקורי של השכונה להשתנות. כבר בסוף שנות ה-30, הוקמה שכונת "המקשר", שבה התגוררו חברי קואופרטיב התחבורה הירושלמי. לידה הוקם בתחילת שנות ה-50 "שיכון קריית משה" (ובשמה המלא – מעונות עובדים בקרית משה אגודה שיתופית לשיכון בירושלים בע"מ), שיכון ראשון לבני ירושלים ובהם זוגות צעירים ומשתכנים לראשונה. בקריית משה נבנה בשנות החמישים גם שיכון המורים, בצמוד לשיכון "המקשר" שנקרא אז בלשון הרחוב – "המשקר" בשל אי הסדירות בפעולתו. לאט לאט תפסו בנייני מגורים בקריית משה הוותיקה את מקומם של הבתים החד-קומתיים. כיום, בניגוד להיותה מנותקת בעבר ממרכזה של העיר החדשה, השכונה נחשבת למרכזית, בהיותה ממוקמת על צומת דרכים בכניסה לעיר, ובשל קרבתה לגבעת רם, לבנייני האומה, לתחנה המרכזית, ליציאה מהעיר ולגשר המיתרים של הרכבת הקלה, אך למרות זאת עדיין השכונה נשארה פשוטה כמו בעבר.
בשנת 1964 עברה לשכונה ישיבת מרכז הרב, שמאוחר יותר הולידה מתוכה את מכון מאיר השוכן אף הוא בשכונה. בעקבות כך גדל מספרם של התושבים הדתיים בשכונה, והיא נהייתה מוקד מרכזי עבור החברה הדתית לאומית, אולם, עדיין יש בשכונה מספר רב של חילונים ומסורתיים, וניתן לראות בה תושבים ותיקים לצד זוגות צעירים ומשפחות מרובות ילדים ובני נוער.

חלק שני, מהכניסה לעיר והלאה לחלק החרדי

בשכונת מאה שערים מכיכר השבת עד רחוב שבטי ישראל

משכונת מוסררה לרחוב שבטי ישראל
כיכר צה"ל
מתחם עיריית ירושלים – כיכר ספרא
מגרש הרוסים
בית סרגי
רחוב יפו.

******

צילום איציק עזר

עליה על גשר המייתרים

****

רוממה היא שכונה במערב ירושלים, הממוקמת בסמוך לכניסה לעיר ושוכנת כיום ברובה מאחורי מתחם התחנה המרכזית. גובהה הרם של הגבעה (829 מטרים מעל פני הים) הקנה לשכונה את שמה, הלקוח מן הפסוק בתהילים (פרק קי"ח): "יְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל". גובה זה שיחק לטובתה של השכונה כאשר החליטו הבריטים להקים בצמוד לה מגדל מים ובריכת אגירה. רוממה נבנתה במקור כשכונת פאר יהודית בין כפרים ערביים, ונהוג לראות בה את השכונה הראשונה שנבנתה בירושלים בתקופת המנדט, והראשונה שתוכננה באופן מסודר כחלק מתוכנית אב לבינוי העיר. בתי רוממה המקוריים נבלעים כיום ב"רוממה המורחבת" ובאזור התעשייה רוממה, שהחלו להתפתח מצפון וממזרח לשכונה המקורית, בשנות ה-50 של המאה העשרים. בשנת 2015 התגוררו בשכונה כ-32,800 בני אדם, רובם המכריע חרדים.
חלקת הקרקע עליה שוכנת היום שכונת רוממה הייתה בראשית המאה ה-20 גבעה חשופה בין שני כפרים ערביים: ליפתא מצפון ושייח' באדר מדרום. גבעה זו עשתה היסטוריה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר בבוקר ה-9 בדצמבר 1917 טפסו עליה זוג סמלי מטבח מחיל החלוץ הבריטי ונתקלו בראש העיר המוסלמי של ירושלים. הלה מסר להם את כתב הכניעה ואת מפתחות העיר, והסביר שבלילה הקודם ברחו הטורקיםמירושלים. טקס הכניעה החפוז גוּבָּה בכמה טקסים נוספים, כשהחשוב מכולם התקיים יומיים לאחר מכן בנוכחות הפילדמרשל אדמונד אלנבי. לזכר האירוע הוקמה במקום לימים אנדרטת אבן צנועה המנציחה את הלוחמים הבריטים שנפלו על כיבוש הארץ. האנדרטה ניצבת עד היום בשכונת רוממה, בלב כיכר אלנבי.

רוממה הוותיקה בתוך רוממה המורחבת מקור

מבנה האנדרטה לזכר כניעת העיר במלחמת העולם הראשונה לפני צבא אלנבי, 9 בדצמבר 1917. יום שנת המאה מתקרב….

חזית מבנה מתחם שנלר

צילום איציק עזר

התכנסות בפאתי גאולה

מאה שערים הייתה השכונה החמישית שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה, והייתה אז הגדולה והמרוחקת ביותר. הוקמה בידי אנשי היישוב הישן היוצאים מהעיר העתיקה. קדמו לה משכנות שאננים, מחנה ישראל,נחלת שבעה ובית דוד.
השכונה נוסדה על ידי "חברת בוני ירושלים". קבוצת המייסדים כללה את בן-ציון ליאון, יוסף ריבלין ויואל משה סלומון שהיה ממקימי שכונות נחלת שבעה ובית דוד. בראש הקבוצה עמדו הרב שלמה זלמן בהר"ן והרבשמואל הומינר, שבנה בה את הבית הראשון והיה הראשון שהעז לעבור לגור שם גם בלילה. הייתה זו "שכונת אגודה", אחת ממספר שכונות שנבנו אז על ידי התאגדות תושבים שביקשו להקים בתי מגורים בתנאים חברתיים וכלכליים נוחים. מאה חברי האגודה היו רחוקים מלהיות בעלי אמצעים – ברובם התפרנסו מכספי החלוקה, ולכן, ככל הנראה, רכשו לעצמם מגרש מרוחק יחסית מדרך המלך של אותה תקופה – רחוב יפו, שבסביבתו הקרובה היו מחירי הקרקעות גבוהים יותר. הקרקע נרכשה בשלושה שלבים מערביי הכפר ליפתא, סה"כ כ-32 דונם.
מייסדי השכונה בחרו לה שם מפסוק מפרשת תולדות, שהייתה פרשת השבוע בזמן ייסוד החבורה: "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו ה'" (בראשית, כו, יב), וכן משום שמייסדיה מנו מאה חברים. השם נבחר גם כיוון ש"מאה שערים" שווה בגימטריה ל-666. מספר זה מסמל, על פי הגר"א, שמקימי השכונה היו צאצאי תלמידיו, את משיח בן יוסף וקיבוץ גלויות.
מתכנן השכונה היה קונרד שיק שהיה מיסיונר, שעסק גם בחקר העבר ובתכנון תושב ירושלים קונרד שיק ובטעות נוטים לראות אותו כארכיאולוג ואדריכל מקצועי. באייר ה'תרל"ד (מאי 1874) הונחה אבן הפינה לשכונה ובראש חודש כסלו ה'תרל"ה (דצמבר 1874) הושלמה בנייתם של עשרת הבתים הראשונים בשכונה. בה'תרמ"א חגגו את חנוכת השכונה כולה, ובמהלכה הוגרלו בתי השכונה בין חברי הקבוצה. בתי השכונה נבנו במקור כחומה רציפה, מטעמי ביטחון, וקירותיהם החיצוניים מקיפים חצר פנימית גדולה. כמו בעיר העתיקה באותם ימים, השערים נסגרו עם רדת הלילה ונפתחו שוב עם בוקר. בחצר מוקמו בורות המים המרכזיים של השכונה. עם גידול אוכלוסיית השכונה נבנו בתים נוספים בתוך אותה חצר, כך שאיבדה במידה רבה את אופייה המקורי. במאה שערים היו ועדיין יש שישה שערים.
בשנת ה'תר"ן (1890) כללה השכונה 200 בתים וכ-800 תושבים, ושלוש שנים לאחר מכן עלה מניין הבתים ל-300 ומספר התושבים לכ-1,500, כתוצאה משיעור הילודה הגבוה וגלי העלייה ממזרח אירופה. הגידול המהיר באוכלוסייה פגע בסטנדרטים התברואתיים והיא הפכה למקום מגורים צפוף ומוזנח. לכך תרמה גם העובדה שלאחר מלחמת העצמאות וחלוקת ירושלים הייתה השכונה לשכונת ספר הסמוכה לגבול הירדני.
ניהול השכונה הופקד בידי ועד אשר מנה 7 חברים ואכף את התקנון הנוקשה של השכונה. בצד הקפדתו היתרה על ניקיון השכונה וקביעת תקנות באשר לניקוז מים באמצעות מרזבים אל בורות המים, דאג הוועד גם לשמר את אופייה האדוק בתקנות מסוג "אסור להשכיר דירה למי שאינו מוחזק לישראל כשר". כדי למנוע חשש שברבות הימים ישתנה אופי האוכלוסייה, נקבע מראש כי התקנות הן לדורות ואין לשנותן.
כרבני השכונה כיהנו, בין השאר, הרב שאול חיים הלוי הורוויץ שייסד את ישיבת מאה שערים יחד עם הרב זרח ברוורמן וכיהן כרב השכונה וראש הישיבה בשנים (ה'תרמ"ה-ה'תרס"ה), וכן בן אחותו הרב יוסף גרשון הורוויץ שכיהן בתפקידים אלו כ-46 שנים (ה'תרס"ה-ה'תשי"א).
כחלק מגידולה של השכונה נבנו סביבה "שכונות לוויין", ובהן בתי ורשה, בתי אונגרין, בתי נייטין, בית ישראל. סביב השכונה נבנו שכונות, קריות ושיכונים חרדיים נוספים. הכיכר המרכזית באזור היא כיכר השבת, המחברת את מאה שערים עם שכונת גאולה הסמוכה. השכונה סובלת מהזנחה, צפיפות ולכלוך, המעיבים על איכות החיים בה. לאחרונה מסתמנת מגמה של שיפוץ והרחבה של בתים בשכונה תחת פיקוח עיריית ירושלים והמועצה לשימור אתרים.
בשנים האחרונות מתרבות החנויות בשכונה ורחוב מאה שערים הפך לשדרת מסחר. ישנם המנסים להיאבק בתופעה ולמנוע מכירת דירות לבתי עסק.

מראה מאה שערים בשנות ה-50 מקור

מול מתחם בית החולים האיטלקי, היום משרד החינוך

לאורך רחוב הלני בשכונת מוסררה,
לאורך רחוב שבטי ישראל עד כיכר צה"ל
מתחם עיריית ירושלים וכיכר ספרא
מגרש הרוסים
כיכר ציון ורחוב יפו 
רחוב שלומציון המלכה

מוסררה או מורשה, שמה העברי הרשמי) היא שכונה הגובלת בשכונות מאה שערים ומסעודיה בצפון, מגרש הרוסים וכיכר ספרא במערב, הרובע הנוצרי והרובע המוסלמי בדרום, ומזרח ירושלים במזרח. השכונה כוללת כ-860 בתים, מהם 350 נבנו בשנות ה-1950 בעוד השאר הם בתים ערביים מן התקופה הקודמת. שטח השכונה כ-160 דונם ומספר התושבים בה בעשור הראשון של המאה ה-21 הוא לערך 4,500. הצירים המרכזיים בשכונה הם: רחוב שבטי ישראל, החצי המזרחי של רחוב הנביאים והחצי המערבי של רחוב סולטאן סולימאן.
מוסררה הוקמה בסביבות שנת 1889 על ידי ערבים מהעיר העתיקה בירושלים בני המעמד הגבוה, ביניהם בני משפחת חוסייני, בתקופת "היציאה מן החומות" בשלהי המאה ה-19. בחצי הראשון של המאה ה-20, עד קוםמדינת ישראל, הייתה מוסררה שכונת יוקרה ערבית ונבנו בה וילות פרטיות. בשכונה התגוררו גם משפחות יהודיות אחדות.
במלחמת העצמאות התנהלו בשכונה חילופי ירי וקרבות. החל מחודש אפריל 1948 נטשו תושביה הערבים של מוסררה את בתיהם, חלקם ללבנון, ובסיום המלחמה נותרה השכונה מפוצלת בין שני צדי "הקו העירוני" שהיווה את גבול ישראל-ירדן בגזרת ירושלים. מאותו שלב ואילך, הצד המערבי של השכונה, שנותר בשטח ישראל, שמר על שיוכו וזיהויו עם השכונה, בעוד שהחלק המזרחי נטמע במזרח העיר.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל נוצר מחסור רב במקומות דיור לעולים החדשים ולכן החליט משרד השיכון לאכלס את בתי מוסררה הנטושים בעולים חדשים יוצאי מדינות צפון אפריקה. עקב חלוקת ירושלים הפכה מוסררה לשכונת ספר שעמדה בחזיתו של הגבול החדש. תושבי השכונה נחשפו לצלפים ירדנים שהתבצרו בעמדות לאורך הגבול, ומדי יום ניסו לפגוע בחייהם של התושבים. חששות אלה הפכו לשגרה עד לאיחוד העיר בעקבות מלחמת ששת הימים. כיום מונה שכונת מוסררה כ-2,500 תושבים, ונחשבת לאחת משכונותיה היפות של ירושלים

תצפית על כיכר צה"ל

מול כניסיית השילוש הקדוש בשער הדרומי של מגרש הרוסים

צילום איציר עזר

בית סרגי, צילום איציק עזר

חצר סרגיי נמצאת בפינת הרחובות מונבז והלני המלכה 13 ממערב למגרש הרוסים. המקום נקרא על שמו של הנסיך הגדול סרגיי רומנוב, בנו הבכור של הצאר אלכסנדר השני. המבנה המונומנטאלי בעל מגדל אבן עגול וגבוה, דמוי צריח שחמט, מציין את יחודו הארכיטקטוני של המקום. זהו אחד המבנים היותר יפים בירושלים הבנוי בסגנון רוסי, כדוגמת בנייני הפאר בסנט. פטרבורג של המאה ה-19. בראשו של המגדל הסמל הפרובוסלאבי המשלב את האותיות ROPX (ראשי תיבות לישו המשיח או אות ראשונה ואחרונה באלפבית הרוסי המסמלים את הנצחיות) ומסביב דברי הנביא ישעיהו: "למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט".
ב- 18 יולי 2017 נערך  טקס לפתיחה מחודש  של חצר סרגיי ע"י המשלחת הרוסית ואורחים נכבדים בניהם מרוסיה. לאחר העברת המבנה מרשות ישראל לרוסיה בשנת 2012 המשלחת הרוסית ביצעה את השיקום ושימור של המבנה במשך חמש שנים.

חלק שלישי, ממרכז העיר למתחם התחנה הראשונה וחזרה לגן סאקר
שכונת נחלת שבעה
בין גן העצמאות ובית הקברות ממילא 

חציית רחוב אגרון
שכונת מחנה דוד
מול מלון המלך דוד
מתחם ימק"א
דרך שכונת טלביה למתחם התחנה הראשונה
קטע בפארק המסילה, המושבה הגרמנית
רחוב עמק רפאים
המנזר היווני במושבה היוונית
קרית שמואל
עמק המצלבה וגן סאקר 

*****

במתחם המגורים ימק"א. פעם היה כאן אצטדיון כדורגל

במתחם התחנה הראשונה, צילום איציק עזר

מזכרת עם סיגל איציק

סוף דבר

****

סוף דבר

טיול מענג זה נמשך חמש ורבע שעות 
העצירות וההפסקות נמשכו שעתיים ושלוש רבעי
נהינו מכל רגע
גם ברכיבה וגם בעצירה

****

תודה לכולם על היותם
חבורה נעימה, מקשיבה ומתעניינת
תודה לכל הצלמים
ובמיוחד לאיציק עזר שצילומיו מפארים תיעוד זה

****

ירושלים עיר מיוחדת במינה
אין עוד מקום כזה בתבל אמרנו כבר ולא בפעם הראשונה
נמשיך ונדווש בעיר ככל שיהיה ניתן
נהיינ בריאים וחזקים ויהיה לנו פנאי