מסע זה אליו יצאנו ביום שישי (1/7/2017) הוא האחרון בסדרה שמשה כץ ואני יזמנו לפני למעלה משנה במטרה ללמוד להכיר את מישור חוף הצפוני והאזורים הסמוכים אליו.

 

עם אור ראשון, יצאנו מקיבוץ אפק לדרך חבורה שכללה ארבעה אנשים ומתוכם שלושה הם מחברי מ"הפלג הצפוני" משה כץ (אפק), לוי אבנון (חמדיה), גיל מועלם (גבעת יואב).

 

את המסע הוביל משה. דיוושנו בשטחים הפתוחים והבנויים בחלקו הדרומי של מישור חוף חיפה הידוע גם בשמו עמק זבולון כפי שיוצג להלן.

 

******

המסלול, מעגלי
התחלה וסיום בקיבוץ אפק,
הכיוון, נגד כיוון השעון

******

האזור הגאוגרפי
מישור החוף הצפוני שנקרא גם מישור חוף הגליל

ליתר דיוק
מישור חוף מפרץ חיפה
חלקו הצפוני נקרא עמק עכו
חלקו הדרומי נקרא עמק זבולון

אורכו של מישור חוף מפרץ חיפה כ-15 ק"מ ורוחבו כ-10 ק"מ והוא משתרע בין מורדות רכס הכרמל בצד דרום ודרום מערב ובין קו פרשת המים לאורך כביש 85מצומת אחיהוד והשטח בו נמצאת העיר עכו בצפון; בין חוף הים במערב ובין רגלי מורדות גבעות אלונים – שפרעם ושלוחות רכסי הגליל התחתון במזרח ובעצם לאורך כביש 70.

עיון בניתוח הגאוגרפי של ארץ ישראל ואזוריה פרי עטו של הגאוגרף יהודה קרמון על מבנהו ואופיו של מישור חוף מפרץ חיפה מצביע על כך שהוא משתרע באזור שקיעת היבשה הכולל גם את העמקים וחלקיו המרכזיים נמצאים בגובה שאינו עולה על 10 מ' מעל פני הים. כתוצאה משקיעת האזור כוסו רכסי הכורכר בשלמותם והם חשופים רק בקטע קטן ליד תל אפק ובית העלמין הישן של הקריות. גם מפרץ חיפה נוצר משקיעה זו והוא רדוד כמעט לכל אורכו. רדידות זו מאיטה את זרם החוף של הים, גורמת להשקעת חול אשר הגלים מביאים אל היבשה ויצרה קשת של חוליות נמוכות שרוחבה 2 ק"מ. חוליות אלה חסמו את מוצא הניקוז של כל המפרץ. נחל הקישון נסתם  ויצר שטח נרחב של ביצות בדרומו של עמק זבולון שהוא המשכו של עמק יזרעאל מערבה. נחל נעמן הוטה צפונה לאורך השוליים הפנימיים של החולות  והוא מגיע אל הים מדרום לעכו במקום שבו הולכים החולות ומדלדלים. קרוב למוצאו אל הים מתחבר אליו נחל חילזון  המנקז את החלק הצפון מערבי של הגליל התחתון. אפיקו של נחל נעמן אינו מסוגל לקלוט את תוספת המים של נחל חילזון ולכן מתפשטים מים אלה ויוצרים שטח ביצות העולה בהיקפו על ביצות נחל הקישון . כך נוצרה בחלק המרכזי של מישור חוף המפרץ ביצה גדולה. רק בשליש המזרחי של מישור חוף זה יש אזור יבש המתאים לעיבוד חקלאי. גם כאן העדיפו היישובים המנצלים שטחים אלה להתמקם  במדרון הגבעות. בימי קדם היו קיימים גם בתוך העמק יישובים שמוקמו על מחשופי הכורכר והבולטים הם תל אפק ותל כיסן. החוליות והביצות מנעו את המעבר ברוב חלקי מישור מפרץ חיפה  ודרכים היסטוריות קדומות עקפו אותו ממזרח.
על אופיו הגאוגרפי הפיסי של אזור מישור מפרץ חיפה אפשר ללמוד מעיון בשתי מפות מהמאה ה-19: מפת ז'קוטן שהוכנה עבור צבא נפוליאון שכבש את הארץ ב-1799 ומפת הקרן לחקירת ארץ ישראל המלכותית הבריטית (P.E.F) שסקרה ומיפתה את הארץ בשנות ה-70' של מאה זו.

 

האם עמק זבולון היה נחלת שבט זבולון?

שֵׁבֶט זְבֻלוּן הוא אחד משנים-עשר שבטי ישראל המוזכרים בתנ"ך. הוא נקרא על שם אבי השבט זבולון שהיה בנו השישי של יעקב אבינו מאשתו לאה. קיימת מסורת של יהודי האי ג'רבה ויהודי כרתים שהם צאצאי שבט זבולון. ברכת יעקב: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וְהוּא לְחוֹף אֳנִיּוֹת, וְיַרְכָתוֹ עַל צִידֹן". בברכת משה לשבטים בפרשת וזאת הברכה נתנה לשבט ברכה יחד עם שבט יששכר: וְלִזְבוּלֻן אָמַר: שְׂמַח זְבוּלֻן בְּצֵאתֶךָ וְיִשָּׂשכָר בְּאֹהָלֶיךָ; עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק; כִּי שֶׁפַע יַמִּים יִינָקוּ וּשְׂפוּנֵי טְמוּנֵי חוֹל;
נחלת זבולון מתוארת מספר פעמים במקרא. עיקרה בספר יהושע שם מתוארים גבולותיה הגאוגרפיים: יַּעַל הַגּוֹרָל הַשְּׁלִישִׁי, לִבְנֵי זְבוּלֻן לְמִשְׁפְּחֹתָם; וַיְהִי גְּבוּל נַחֲלָתָם, עַד-שָׂרִיד. עָלָה גְבוּלָם לַיָּמָּה וּמַרְעֲלָה, וּפָגַע בְּדַבָּשֶׁת; וּפָגַע, אֶל-הַנַּחַל, אֲשֶׁר, עַל-פְּנֵי יָקְנְעָם. וְשָׁב מִשָּׂרִיד, קֵדְמָה מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ, עַל-גְּבוּל כִּסְלֹת, תָּבֹר; וְיָצָא אֶל-הַדָּבְרַת, וְעָלָה יָפִיעַ. וּמִשָּׁם עָבַר קֵדְמָה מִזְרָחָה, גִּתָּה חֵפֶר עִתָּה קָצִין; וְיָצָא רִמּוֹן הַמְּתֹאָר, הַנֵּעָה. וְנָסַב אֹתוֹ הַגְּבוּל, מִצְּפוֹן חַנָּתֹן; וְהָיוּ, תֹּצְאֹתָיו, גֵּי, יִפְתַּח-אֵל. טו וְקַטָּת וְנַהֲלָל וְשִׁמְרוֹן, וְיִדְאֲלָה וּבֵית לָחֶם: עָרִים שְׁתֵּים-עֶשְׂרֵה, וְחַצְרֵיהֶן. (י"ט,י'-ט"ו).
תיאורים נוספים מופיעים במקומות אחרים במקרא, מהם ניתן להסיק פרטים שונים על המיקום הגאוגרפי של נחלת השבט. (כך למשל, בברכת יעקב לשבטים, המתוארת בספר בראשית, נאמר: "זְבוּלֻן לְחוֹף יַמִּים יִשְׁכֹּן. וְהוּא – לְחוֹף אֳנִיּוֹת, ויַרְכָתוֹ – עַל צִידֹן" .

אין ידיעות מחוץ למקרא על קיומו של שבט כזה בארץ ישראל בתקופה המתוארת (תקופת הברזל, המחצית הראשונה של האלף הראשון לפני הספירה), אולם ארכאולוגים וחוקרי מקרא מנסים לשרטט את גבולותיה של אותה נחלה בהסתמך על התיאורים המקראיים בלבד, ובהיעדר מקורות נוספים. קיימות עדויות מתקופת בית שני ומזמן התלמוד על צאצאי שבט זה שחיו לכאורה לחוף הים התיכון. המסורת העממית סיפרה על נחלת זבולון לחוף הים התיכון, בצפון החוף הישראלי ודרום חופי לבנון.‏ ממקורות שונים ניתן להבין שנחלת זבולון הייתה באזור הגליל התחתון. לפי הכתובים, נחלת זבולון גבלה בדרומה בנחלת שבט יששכר ובחצי המנשה, בצפונה בנחלת שבט נפתלי ושבט אשר, במזרחה בכנרת וגבול נחלת חצי המנשה של שניים וחצי השבטים ובמערבה בשבט אשר וחצי המנשה. ישנן מסורות שונות ופירושים לגבי גבולות הנחלה. לפי המסורת היהודית הנחלה כללה הן גבול קצר בחוף הכנרת (אך לא את הים עצמו), והן חוף לים התיכון, ושטחים בסביבות עמק יזרעאל, למרגלות התבור, כגון העיר עין חדה, אך ישנם חוקרי מקרא הנוטים לראות את נחלת זבולון קרוב לכנרת, ללא חוף כלל (כפי שמשתקף מהמפה).
לפי תרגומים קדומים (אונקלוס וירושלמי) ובאופן מפורש בספר הזהר הכוונה בברכת יעקב לברכה עתידית, אשר בה יכבוש איים בים, בעוד שנחלתו המקורית של זבולון היא ביבשה בלבד. לפי פרשנות נוצרית הנחלה כללה גם חוף לאורך הירדן.
המנסים לזהות את מיקום נחלת זבולון על פי הכתובים והמסורת, נוטים כיום לראות את אזור הגליל התחתון החל מצפון חיפה ונחל הקישון כאזור נחלת שבט זבולון.‏ המועצה האזורית זבולון" נמצאת באזור עכו לחוף הים התיכון, לפי הדעה הרווחת, הנוטה לראות את זבולון כ"שוכן לחוף ימים" – כלומר לחופו של הים התיכון.
מקור והרחבה

אזור הטיול נכלל בתחום מטרופולין חיפה

דמות המרחב אזור הכולל
שטחים פתוחים, בעיקר שטחים חקלאיים
ושטחים בנויים של קריית אתא והיישובים הכפריים

מפות מספרות על היסטוריה מאז המאה שעברה:

בתקופת השלטון הבריטי,
מרחב הטיול חלק ממחוז חיפה

אזור שהקרקעות שבו נרכשו על ידי חברת הכשרת היישוב

תמונת מצב של היישוב עשור לפני הקמת המדינה

תחום היישוב היהודי

תמונת מצב בשנים הראשונות להקמת המדינה

חלקים נרחבים ממרחב הטיול
הם חלק מתחום השיפוט של המועצה אזורית זבולון

מועצה אזורית זבולון שיישוביה נמצאים בעמק זבולון וסביבתו ושעל שמו היא נקראת. יישוביה נקראו בעבר גם גוש זבולון. המונח "גוש" הוא תחום של ההגנה המרחבית בשנותיה הראשונות של המדינה שארגונו היה לפי יחידות משנה שנקראו גושים (זכורים המונחים גוש דן, גוש מגן, גוש באר שבע ועוד) בתחומי המועצה האזורית זבולון שקיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 ארבע עשר יישובים, כמעט מכול צורות ההתיישבות וביניהם הקיבוצים: אושה, יגור, כפר המכבי, רמת יוחנן, ושער העמקים והמושבים: כפר ביאליק וכפר חסידים א'.

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

– יציאה מקיבוץ אפק דרומה לעבר קריית אתא. 
– דרך שוליה המערביים הלאה דרומה בשדות זבולון
– עד החיבור של נחל ציפורי לקישון.
– מזרחה צמוד לגדה הצפונית של הקישון
– חציית הנחל וכניסה לסיבוב בקיבוץ יגור.
– יציאה מהקיבוץ ומזרחה לאורך גדת הקישון עד צומת העמקים.
– מעבר עברנו באתר עבודות סלילת הקטע הצפוני של כביש 6 בואכה פתח מנהרת רכסים.
– כניסה לתחום כפר חסידים.
– המשך צפונה בדרך המקבילה לכביש 70 עד ערוץ נחל ציפורי
– מעבר בערוץ נחל מתחת לכביש וטיפוס קל לרמת יוחנן
– דרך פאתי יישובי גוש זבולון לעבר קריית אתא
– במעבר בעיר הנמצאות בקצה המערבי של גבעות אלונים – שפרעם.
– חציית כביש 79 וחזרה דרך השדות לאפק.

יציאה מקיבוץ אפק

ראשית קיבוץ אפק הייתה "פלוגת הים" שהוקמה ב1935 על ידי שמונה חברים ושתי חברות מיגור, בהחלטת הקיבוץ המאוחד, כדי לכבוש את עבודת הנמל ולקלוט את עולי ההכשרות החלוציות מפולין ומגרמניה, וכך היה: הפלוגה מנתה תמיד כ- 200 חברים, אלה עולים ואלה עוזבים. מקום היישוב הראשון היה חולות קרית חיים ד' היום. במאי 1939 עבר היישוב לאזור חוף עכו וקם כיישוב חומה ומגדל ושמו שונה למשמר הים. חבריו התפרנסו מדיג ימי ומחקלאות באדמות עמק זבולון. אל מקום הקבע הנוכחי שלו, הנמצא במרכז השטח שעובד, הגיע הקיבוץ ב-18 בספטמבר 1946. לאחר המעבר, שונה השם ל'אפק'. הסיבה למעבר הייתה ההחלטה לזנוח את הדיג ולהתמקד בחקלאות. ראשית כישוב ספר מוקף גדרות תיל ועמדות שמירה. החברים והילדים עברו בחיפזון לפני שהושלמה הבניה, מטע צעיר ניטע, הוקמו ענפי חי ושרותים, ומסביב שדות מעובדים. קיבוץ אמיתי. שנים ראשונות היו שנים של התפתחות: הענפים גדלו, הוקם מפעל תעשייה, נקלטו גלי עליה מכל הגלויות, המוני ילדים. שוב נגענו במספר 200 חברים. כיום המצב הכלכלי התייצב, הקיבוץ מופרט, ונערך למהלך של קליטת בנים וחברים נוספים. החל משנת 2010 הצטרפו לקיבוץ 65 חברים חדשים עם ילדיהם, בנים ותושבים. הקיבוץ גדל ובשנים הבאות ילך ויגדל עוד. ענפי המשק הם חקלאות: גידולי שדה – תחמיץ, עגבניות, אבטיחים, כותנה, בוטנים ועוד, מטה אבוקדו ואפרסמון, לול ורפת חלב; תעשייה: "מגו אפק" – מייצר מכשור רפואי לטיפול במערכת הלימפתית ומחזור הדם; "אסיב" – מייצר סריגים לענף הביגוד; "חיננית" – מפעל לחברים ותיקים המייצר בובות ומוצרי בד; חינוך: מערכת חינוך מלאה מבית התינוקות עד כיתה ו' המשרתת את ילדי הקיבוץ וילדי הסביבה. הרחבה ראו אתר קיבוץ אפק

יצאנו לדרך מקיבוץ אפק ורכבנו דרומה ועברנו לרגלי הגבעה עליה נמצאת חרבת גלמת שנקראת "גבעת הכלניות" בפי אנשי הקיבוץ.

חרבת גלמת – חורבה ששטחה כשישה דונמים על גבעה (נ"ג 43) ועל מדרונותיה: אבני בניה מהוקצעות של מבנים קדומים בור מלבני, בריכה חצובה וחציבות שונות במחשופי סלע מדורגים במדרון הדרומי של הגבעה. בצדי דרך העולה אל הגבעה פזורים פריטי בניה. שרידי התקופה ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית. במישור מצפון לגבעה – שרידי מבנים וגדרות אבנים של יישוב מן התקופה העות'מאנית. המקור סקר ארכיאולוגי של ישראל

כותנה – שני מיני כותנה עיקריים משמשים לייצור סיבים. המין Gossypium hirsutum שמקורו במרכז אמריקה (עמו נמנה הטיפוס המכונה אקלה – על שם אזור גידול בארה"ב) והוא אחראי ל – 90% מייצור העולמי של כותנה, והמין Gossypium barbadense  שמקורו בדרום אמריקה הטרופית. מין זה מכונה פימה (השם ניתן לכבוד אינדיאנים משבט פימה שעזרו לגדל את הסוג בתחנת ניסיונות של משרד החקלאות האמריקאי באריזונה), או כותנה ארוכת סיב והוא אחראי ל- 3% מייצור הסיבים העולמי. הסיבים המתקבלים מפימה הם סיבי הכותנה האיכותיים ביותר ולכן התמורה למגדל גבוהה בכ- 30% בהשוואה לאקלה. עיקר המאמץ בישראל הוא פיתוח זני פימה איכותיים בהם התמורה למגדל היא הגבוהה ביותר.

חצינו במעבר תת קרקעי מתחת כביש 79 שהוא אחד מכבישי הרוחב בצפון הארץ החוצה את עמק זבולון ואת הגליל התחתון המערבי. הכביש מוביל מצומת עין אפק בקריית ביאליק ועד לצומת משהד שמצפון לנצרת, ואורכו 27 קילומטר.

כביש 79 נסלל על תוואי דרך עתיק שהוביל בין נצרת לעכו. בין שפרעם לעכו הדרך העתיקה ביצעה עיקוף קל מצדה המערבי של ביצת עין אפק בשל הקושי לחצות דרכה. הכביש, שנקרא כביש נצרת-שפרעם, נסלל עוד בימי המנדט הבריטי. בשנות ה-50 תחזוקתו הייתה ירודה ביותר‏. בשנת 1971 נתקבל מלווה מהבנק העולמי לצורך שדרוג הכביש, שעד אז הוביל כ-1000 כלי רכב ביממה, נועד לאפשר מעבר של כ-7000 כלי רכב ביממה על הכביש, ובכך להקל את עומס התנועה על כביש 75 שנשא עליו את עיקר התנועה בין חיפה וטבריה. העבודות החלו במחצית הראשונה של 1972‏ והכביש נחנך בתחילת 1975. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה החברה הלאומית לדרכים לשדרג את כביש 79 באמצעות הרחבתו לכביש דו-מסלולי ודו-נתיבי, כולל הקמת מסלול לרכבת קלה עתידית במרכזו. העבודות, בהשקעה של כ-400 מיליון שקל, כללו ביטול צמתים מרומזרים והקמת ארבעה מחלפים קטנים וסדרת מעברים חקלאיים. לאורך רצועת הדרך מתוכנן תוואי מסילתי עבור רכבת ישראל. ביולי 2011 נחנך מחלף המוביל, שהיה אחד מהצמתים העמוסים בצפון ישראל, חצי שנה מוקדם מהמתוכנן. מחלף זה מפריד מפלסית את כביש 79 מכביש 77. באותו חודש נפתח גם מחלף סומך. במסגרת הקמת כביש עוקף קריות נבנה גשר המעביר את תנועת כביש 79 מעליו. הגשר נפתח לתנועה במחצית 2012. בתקופה זו הוחל גם בעבודות להרחבת קטע הכביש שבין קריית ביאליק ומחלף גלעם לכביש בן 2 מסלולים לכל כיוון עם הפרדה בין שני כיווני הנסיעה. במסגרת העבודות בוטל בחורף 2013 מחלף גלעם, והוחלף בצומת מרומזרת. המחלף נפתח מחדש ב-14 במאי 2014. בסך הכל, במהלך סוף העשור הראשון של המאה ה-21 ובעשור השני של מאה זו, הוקמו 9 מחלפים חדשים לאורך הכביש, וכן שודרג הכביש באופן משמעותי.

המשכנו דרומה ונכנסנו לתחום השדות השייכים לתושבי שפרעם. עברנו בשולי ח' בורגת מישור

ח' בּוּרְגַּת מִישׁוֹר – חורבה בראש גבעה נמוכה בשוליו של עמק עכו. באתר שרידיה של חומה, המקיפה שטח שמידותיו 70×70 מ' בקירוב, ופינת מבנה איתן, שנבנה באבני גזית (רוחב הקירות 2.5 מ' בערך). בדרום לאזור המוקף חומה – שורת אבנים גדולות, מסותתות. מצפון-מערב לאזור המוקף חומה – באר שצווארה הוא פיר מלבני (4×3 מ' בקירוב), המדופן באבנים מסותתות. על הבאר נבנה מבנה (4.5×4.2 מ') באבנים מסותתות. בקרבת הבאר – אגן אבן מעוגל (קוטרו 1.7 מ'; שריד של בית בד) ממצא חרסים מן התקופות הרומית והעות'מאנית. המקור סקר ארכיאולוגי של ישראל.

הגענו לעין גלעם, במקום מבנה אבן עם גג מקושת מתוך המבנה גדל עץ תאנה אבל הוא מלא אשפה.

בפאתי קריית קריית אתא בכיוון הלוך ובתוכה בכיוון חזור

העיר קריית אתא מונה כיום כ- 55,000 תושבים ומתעתדת בקרוב להפוך לעיר בת 100,000 תושבים. שם הישוב הוא פרי  מיזוגן של המועצות המקומיות קרית בנימין וכפר – אתא, לרשות מוניציפלית אחת ב-28 אוקטובר 1965. קריית אתא הוקמה בשנת 1925, על ידי חברת "עבודת ישראל", כמושבה בשם "כפר עטא" – על שמו של כפר האריסים הערבי "כופרתא", שאדמותיו נקנו בראשית שנות ה-20' מהאפנדי סורסורק. במאורעות תרפ"ט נפגעה קשות על ידי פורעים ערבים וננטשה כמעט כליל. בשנת 1930 חזרו אליה התושבים וחידשו את היישוב במקום. בשנת 1934 הקימו במקום בית חרושת להכנת אריגים שנקרא "אתא" (ראשי תיבות של "אריגים תוצרת ארצנו"), ולכן שונה שם המושבה ל"כפר אתא". בשנת 1941 הוכרזה כפר אתא כמועצה מקומית. בזמן מלחמת העצמאות שימשה כבסיס היציאה של הכוחות הלוחמים ב"מבצע דקל". בשנות ה-50 הוקמו במקום שלוש מעברות – מעברת כפר אתא, מעברת קריית נחום ומעברת שפרעם (נקראה גם מעברת גילעם). מעברת שפרעם סופחה בשנת 1958 לשטח היישוב כפר אתא. בשנת 1965 הוחלט על איחודה עם המועצה המקומית קריית בנימין הסמוכה והיישוב המאוחד נקרא קריית אתא. בשנת 1969 הוכרזה קריית אתא כעיר. בשנת 1985 נסגר בית החרושת את"א חברה לטקסטיל. בשנת 1995 הורחבה העיר עם בניית השכונות גבעת טל וגבעת רם.

 

מקריית אתא דרומה

בדרך הצמודה לאחת מתעלות הניקוז

 

תירס – סוג גידול: צמח חד-שנתי. שם מדעי: ZEA MAYS שם באנגלית CORN. מקור: מרכז אמריקה. התירס הוא צמח גבוה, המגיע עד לגובה של 2.5 מטרים, בעל גבעול ארוך מאוד. זהו צמח דו-מיני וחד-ביתי, המבצע האבקה עצמית . האשבול – תפרחת צפופה ומלאה בגרגירים צהובים – הוא החלק שנאכל ע"י בני האדם בצמח. לבעלי חיים מכינים תחמיצים ושחתות מכל הצמח. בישראל גידול התירס נעשה לאורך האביב, הקיץ והסתיו, התירס זקוק לחום ולאור שמש בכמות גדולה, ולכמויות מים גדולות יחסית, כ 450 מ"ק לדונם. אם התירס מיועד למספוא משתמשים להשקיה במים מושבים. בישראל נמצאים שדות תירס רבים בעמקים הצפוניים ובמישור החוף.
התירס הוא דגן הגרגירים הפורה ביותר מבחינת מספר הגרגירים בצמח. מוצאו מאמריקה, שם נעשה בו שימוש נרחב בתקופות קדומות. התירס הוא הגידול הנפוץ בעולם, ונמצא במקום השלישי (אחרי חיטה ואורז) בהזנת אוכלוסיית העולם. על פי הסברה המקובלת, התירס טופח על-ידי האדם מעשב בר הגדל באופן טבעי בדרום מקסיקו. לתירס מין יחיד: תירס מצוי (Mays. Zea (ממנו פותחו כל הזנים התרבותיים. התירס הגיע לספרד במאה ה- 16 והתפשט ממנה לכל רחבי העולם. התירס הוא צמח דו-מיני חד-ביתי, כלומר על אותו צמח מתפתחים שני סוגי פרחים חד-מיניים: פרחים זכריים בעלי אבקנים ופרחים נקביים בעלי עמוד עלי. הפרחים הנושאים את האיברים הזכריים מתפתחים בראש הגבעול, ואילו הפרחים עם האיברים הנקביים מתפתחים בצורת אשכול היוצא מחיק העלה. מניעת האבקה עצמית מתבצעת באמצעות הפרדה בזמן – הפרחים הזכריים אינם מבשילים באותו מועד בו ממבשילים הפרחים הנקביים. האבקת הפרחים, בדומה לשאר הצמחים במשפחת הדגנים, מתבצעת על-ידי הרוח. בפרחים הנקביים כל ביצית נמצאת בתוך שחלה הנושאת עמוד עלי ארוך מאד, בעל צלקת דביקה. עמודי העלי הללו יוצרים את ה"שערות" או ה"זקן" של התירס, אליהם נדבקים האבקנים הנישאים ברוח. כאשר מכליאים שני זני תירס שונים היכולים היכולים לעבור הכלאה זה עם זה, מתקבלים מזני המכלוא צמחים חיוניים ופוריים יותר מאשר כל אחד מההורים, תופעה הנקראת "און כלאיים Heterosis -. התירס היה הגידול התרבותי הראשון שהונהג בו השימוש בזרעי מכלוא בקנה-מידה נרחב.
בישראל מגדלים תירס מספוא בהיקפים גדולים. יבול של תירס מספוא לתחמיץ כ 6.5 טון חומר ירוק לדונם. בקציר, כל צמח התירס הבשל נקצר ומקוצץ לפיסות קטנות בקומביין מיוחד ומובל במשאיות לאחסון בבורות ענק במרכזי המזון. בבורות התחמיץ מתבצע תהליך החמצה בתנאים אנארוביים (ללא חמצן) שבסופו גדל ריכוז חומצת החלב בחומר הירוק בבור לרמה שמעכבת את כל פעילותם של המיקרואורגניזמים ומתקבל תחמיץ תירס בצבע חום בהיר, בדומה למלפפון חמוץ, בעל כושר השתמרות של שנה ומעלה. תחמיץ התירס הוא המזון הגס השני בחשיבותו לאחר תחמיץ החיטה.
בישראל מגדלים גם בהיקף גדול תירס מתוק לתעשיית השימורים. יבול של תירס מתוק לשימורים כ 1.8 טון קלחים לדונם. בגידול זה קוטפים ושולחים למפעל השימורים רק את הקלחים השלמים מהם מסירים את הגרעינים המוכרים מקופסאות התירס. מגבעולי התירס הטריים והירוקים שנשארים לאחר הקטיף קוצרים לתחמיץ או מייבשים בשדה ומכינים שחת.
תירס הוא הדגן המתורבת בעל השימוש המגוון ביותר. מהגרעינים מייצרים למעלה מ-  500 מוצרים תעשיתיים. המוצרים העיקריים הם: שמן מאכל, קורנפלקס, קמח תירס, גריסים, עמילן, דקסטרוזה, גלוקוזה, אלכוהול תעשייתי ואצטון. מוצר מיוחד המופק מתירס הוא האלכוהול אתאנול, ההולך ומתפתח כתחליף לדלק. במספר מקומות בעולם מייצרים כיום מכוניות המסוגלות לתפקד עם אתאנול כתוסף או כתחליף לדלק הרגיל. בנוסף, ניתן לייצר משמן המופק מתירס את הביודיזל – סולר נטול גליצרין המשמש כמקור דלק חליפי לסולר המופק מנפט מחצבי. שימוש בתירס מאפשר, אם כן, להפחית את התלות בנפט ולהקטין את הזיהום הנוצר מדלק זה. התירס משמש גם בתעשיית הפלסטיק, הטקסטיל, המשקאות הקלים התוססים, הסוכריות, הקרטון הגלי, דבקים ועוד. בנוסף, משאריות התעשיה של גרגירי התירס מייצרים מזון מרוכז לבעלי-חיים.
כתב משה כ"ץ על פי ידע אישי ותוספת מקור ונוסף 

 

חִמְצָה תרבותית – שם מדעי Cicer arietinum–  מוכרת יותר בשמה הערבי חומוס.
החימצה היא צמח ממשפחת הקטניות. גובהו של הצמח הוא 20 – 50 ס"מ, והוא בעל עלים נוצתיים קטנים הנמצאים משני צדי הגבעול. בתרמיל זרע אחד עד שלושה זרעי חמצה. הפרחים לבנים או כחולים אדמדמים. ישנם שני הסברים מקובלים לשם "חימצה". הראשון: כאשר צמח החימצה גדל, הוא חומצי. לעלי הצמח טעם חמוץ. בספרו פונטנלה כותב על כך מאיר שלו: "הם עברו שדה חומוס גדול וירוק, וקרסוליה של בתיה צרבו ממגעו“ וכן ”וכמה שעות אחר כך אמר אפופה: שורפות לי הרגליים ובתיה ידעה שהגיעו לשדה החומוס הירוק“.. השני: לאחר בישולו, תבשיל החומוס מחמיץ במהירות.
החימצה מהווה את הגידול השלישי בחשיבותו בעולם מבין קטניות הזרעים והראשון בחשיבותו באגן הים התיכון ודרום אסיה שטח החימצה בעולם מגיע לכ- 100 מיליון דונם המניבים כ-8 מיליון טון ביבול ממוצע של 80 ק"ג/דונם. כמזון גרגירי החימצה מהווים מקור מצוין לחלבון, סיבים תזונתיים, חומצה פולית ומינרלים.
כמעט אין יצוא של חימצה מהארץ מכאן שכל היבול המקומי בישראל נועד לצריכה מקומית. היקף שטחי החימצה נע בשנים השונות בין כ-50 אלף דונם ל 140 אלף דונם, זאת בהתאם לביקוש בשוק הישראלי. היבול הממוצע בישראל נע סביב 200 ק"ג לדונם בבעל ו- 350 ק"ג לדונם בשלחין.
ישנם עשרות זנים חימצה, שנבדלים זה מזה בגודל הגרעין, בצבעם, שיכול להיות גם שחור או ירוק, מרקמם ועובי קליפתם. שמות זני החימצה המקובלים בישראל : ירדן, זהבית, בר ורז.
החימצה זקוקה לאקלים חם ולמעלה מ־400 מ"מ גשם שנתי.
הזריעה מתבצעת במהלך החודשים דצמבר-ינואר. זריעה מאוחרת מקשה על הזריעה בחורף גשום, אך מסייעת בהתמודדות עם מחלות העלים אסקוחיטה וכשותית. בחלקות מושקות בעלות נטייה לצימוח יתר, זריעה מאוחרת בדצמבר תמנע צימוח מופרז הגורם לרביצה ועיפוש תרמילים. החל מהזריעה ועד להצצה יש סכנה של נזקי חזירים ועגורים באזורים שבהם הם פעילים. זורעים 2 שורות על ערוגה. השקיה – כגידול המתחיל בחורף ומסתיים בקיץ אפשר לגדלו בבעל ברמות משתנות של יבול בהתאם לאזור ולמשקעים. שיטת ההשקיה המועדפת היא בטפטוף. מנת ההשקיה המומלצת היא 100 עד 250 מ"ק לדונם, בהתאם לאזור ולכמות המשקעים.
כתב משה כץ: על פי המקורות: ראשון, שני ושלישי

 

 

נחל הקישון

נחל הקישון הוא נחל איתן לרוב אורכו​ והוא הנחל השני בגודלו בנחלי החוף של ישראל ומהחשובים שבהם, ונחשב בעבר לנחל המזוהם ביותר בישראל. אורך הנחל הוא כ-70 ק"מ. אגן הניקוז שלו רחב ביותר. נחל הקישון מנקז את צפון הרי השומרון, את המורדות המערביים של הגלבוע את המורדות המזרחיים של הר אמיר, רמות מנשה ושל הכרמל, את המורדות הדרומיים של הרי נצרת וגבעות אלונים-טבעון ושפרעם.
היובל החשוב של הקישון הוא נחל ציפורי הכולל את נחל יפתחאל. יובלים נוספים הם הנחלים: נחל עדשים, נחל מזרע, נחל צבי, נחל נהלל, נחל בית לחם, נחל גדורה – מצפון, ונחל תענך, נחל קיני, נחל מדרך, נחל משמר, נחל השופט, נחל קרת ונחל יקנעם היורדים אליו מרמות מנשה ונחל יגור, נחל נשר ונחל סעדיה היורדים אליו מהכרמל.​

 

 

 

יָגוּר הוא קיבוץ למרגלותיו המזרחיים של הר הכרמל, 9 ק"מ דרומית-מזרחית לחיפה ונמצא בפתחו של נחל יגור. זהו אחד מהקיבוצים הגדולים ביותר בישראל. היה שייך לקיבוץ המאוחד ולאחר איחוד התנועות הקיבוציות שייך לתנועה הקיבוצית.  הקיבוץ נמצא בתחום המועצה אזורית זבולון. אוכלוסיית יגור מורכבת מכ – 850 חברים ו – 350 ילדים, ועוד כ – 150 תושבים זמניים ביניהם סטודנטים, תלמידי האולפן ללימוד עברית, וכן פרוייקט “בית ראשון במולדת”.

 

קבוצת אחווה שאנשיה הקימו את הקיבוץ נוסדה בשנת 1913 בפתח-תקווה על ידי בני העלייה השנייה. עקרונות הקבוצה היו כיבוש העבודה הקבלנית ע”י פועלים עבריים וחיים על יסוד השיתוף במשכורת. חברי הקבוצה חיו בקומונה. הם ראו עצמם כארגון ארצי עם שלוחות במקווה-ישראל, נס-ציונה, ירושלים, חיפה, על הכרמל ועוד. בזמן מלה”ע הראשונה  התגייסו רובם ככולם לגדוד העברי, ועם השחרור התארגנו, במרץ 1922, להתיישבות באזור תל-ערד, נסיון שנכשל. בשלהי שנת 1922 י’ בטבת התרפ”ג עלו ביום גשם סוחף, קבוצה של שמונה חברים וחברה אחת מ”אחווה”, על אדמות שומרייה (ע”ש ואדי שומריה – ואדי יגור). המשק תוכנן בתחילה ל-25 משפחות בלבד. זאת הייתה תחילת ההתנחלות בעמק זבולון. השם שנבחר למשק היה יגור על-שם הכפר הערבי השכן יג’ור.
בימיו הראשונים של הקיבוץ המצב היה קשה מאוד. הקרקע לא התאימה לחקלאות והמים לא היו ראויים. חברים חלו בקדחת ומחוסר תנאי אשפוז חלקם נפטרו. המשק היה במצב נואש והיה צורך להצטרף לגוף גדול יותר. הוויכוח היה בין הצטרפות לגדוד העבודה או לקיבוץ עין חרוד (שיותר מאוחר נקרא הקיבוץ המאוחד). יואל ברגמן שהיה מראשי המשק נפגש עם יצחק טבנקין, מראשי עין-חרוד, והוחלט להצטרף לתנועתו של טבנקין. החלטה נוספת שקבעה את עתידו של המשק הייתה שהמשק יהיה מבוסס על עבודה חקלאית ועבודה בשכר בסביבה. בתחילה עסקו בייבוש הביצות והסדרת ערוץ נחל הקישון וכן בעבודת חוץ בחיפה – בנמל ובמחצבות. החלוצים נתקלו בתחרות קשה עם הפועלים הערבים שהסתפקו במשכורת דלה ועדיין מטרתם הייתה “כיבוש העבודה”. נמל חיפה ומחצבות נשר היו בין הפרויקטים שבהם השתלבו החלוצים.
היחסים עם השכנים הערבים לא היו שקטים. באפריל 1931 בשעות הערב המאוחרות, חזרה קבוצת חברים מביקור ביישוב נשר הסמוך. הם הותקפו מן המארב ע”י חוליית מרצחים בראשות עז-א-דין אל קאסם, ושלושה חברים נהרגו. מכוניות שעברו בבלד א-שיח’ (תל-חנן) הותקפו.

בשנת 1933 פרץ המשק את מחסום 25 המשפחות שגזרו עליו מוסדות ההנהלה הציונית, וזאת לאחר שתאחדו עם פלוגת “קלוסובה” (פלוגת חיפה) שהביאה עוד 40 חברים למשק. באותה שנה נחפרה הבאר הראשונה ונתגלו מים רבים שפרצו את הדרך להתפתחות חקלאית. בהמשך שנות השלושים גדל מאוד המשק ומנה כבר כמה מאות חברים.
זיקתם של המייסדים לבעיות הביטחון של א”י, קירבת היישוב לחיפה וגודלו היחסי עשו את יגור מוקד לפעילות “ההגנה”. הפעילות היתה מצד אחד גלויה ובשיתוף פעולה עם השלטון המנדטורי, וגם פעולה מחתרתית נסתרת מתחת אפם של הבריטים. המשטרה המנדטורית ישבה אז בג’למי (בית המעצר קישון היום) ובחנה כל הזמן את הנעשה בישובים. ביגור הוקמה גם יחידת הנוטרים שפעלה בשיתוף עם השלטון הבריטי. הכשרות הפלמ”ח עברו את אימוניהם ביגור במסווה של קבוצות נוער העוסקות בעבודה חקלאית. מאוחר יותר הייתה יגור הבסיס ליציאה לפעולות תגמול נגד הפורעים הערבים. לוחמי הפלמ”ח יצאו מיגור לפיצוץ מתקן הראדאר בסטלה מאריס, ששימש את הבריטים לאיתור ספינות המעפילים. הפעילות הבטחונית התוססת לא נעלמה מעיני הבריטים, למרות שנעשו מאמצים גדולים להסוותה.
ביום שבת, 29 ביוני 1946, עם שחר הושם מצור על המשק ע”י חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית – “הכלניות”. כשניתן האות הם פרצו אל תוך הישוב בחסות שריוניות וגז מדמיע. החברים שניסו להתנגד בעזרת כלים חקלאיים, החזיקו מעמד עד שעות הצהריים. הבריטים ריכזו את כולם בחדר האוכל ולקחו את כל הגברים למעצר בלטרון וברפיח. במשך שבוע ימים הפכו החיילים הבריטים בעזרת מגלי מוקשים ובולדוזרים כל סנטימטר חשוד בחיפושם אחר נשק מוסתר. ה”סליק” היה שיטת המסתור אז. בניית מחסן תת-קרקעי מוסתר. ברגע שהבריטים עלו על שיטה זו – הם מצאו את רוב הנשק המוסתר. הנשק הרב שנאגר ע”י “ההגנה” כלל רובים, מקלעים, מרגמות ותחמושת. אותו יום נרשם בדפי ההיסטוריה כ”שבת השחורה”.

לאחר קום המדינה המשיך הקיבוץ לגדול ולהתפתח וב 1950 נחנך “לגין” – בית החרושת לקופסאות פח. הקיבוץ הצטרף למועצה האזורית זבולון. נחנך מכון החליבה, בריכת השחייה וכן אולם ההצגות “יד-למגינים” (אולם הנצחה).
קיבוץ יגור היה לשם דבר בחג ומועד בזכות פועלו של יהודה שרת (שרתוק), שהקדיש את כל מרצו, לאחר יום העבודה, ליצירת דפוסי חג אשר ישלבו בתוכם עבר והווה ויתנו ביטוי לאדם העברי העובד את אדמתו. כך יצר את ט”ו בשבט וביכורים והבאת העומר, חיבר את מסכת י”א באדר ותשעה באב, והידוע ביותר – סדר פסח נוסח יגור. יגור היווה שנים רבות מוקד לפעילות ציבורית. עוד בשנת 1946 אורגנה ועידת הקיבוץ המאוחד, ובראשית שנות ה-50 היה הקיבוץ משענתם של הימאים בשביתתם הגדולה.
בין מעצבי דמותו של הקיבוץ היה גם ישראל אידלסון (בר-יהודה) חבר כנסת וכן בממשלה, אך לא זנח את הקשר עם העבודה והבית.
בשנת 1962 עלתה קבוצת הכדורסל של הפועל יגור לליגה הלאומית, שמאוחר יותר התאחדה ונקראה “גבת-יגור” ואף זכתה בגביע המדינה . קבוצת הנשים בכדורסל אף זוכה באליפות המדינה בשנת 1963.
הקיבוץ שהפך גדול יציב ומבוסס תמך ואף החליט לאמץ קיבוצים נוספים ביניהם יד-חנה, מלכיה, בית-אורן ומעלה-צביה.
השינויים שעוברים על החברה הישראלית והחברה הקיבוצית בפרט – לא פסחו גם על יגור. אך כקיבוץ מבוסס, אשר לו היסטוריה של התפתחות ושינוי תוך בחינה מדוקדקת ובצעדים מדודים, גם הפעם התהליך הוא מבוקר תוך שיתוף מירבי של כלל החברים. עברנו בהצלחה תהליך של הפרטת ענף המזון ואנו נמצאים בעיצומו של דיון על אורחות עבודה ופרנסה תוך בחינת גישות חדשות לאחריות החבר וארגון הקהילה.
יגור היום הוא קיבוץ גדול ופורח בפתח נחל יגור, על דרך המלך מחיפה לנצרת, בחיק הכרמל וצוקיו עליו כתב הפזמונאי יורם טהר-לב, בן יגור, את שירו “ההר הירוק תמיד”.
מקור אתר הקיבוץ

 

 

רכבת העמק הייתה שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20. המסילה קישרה בין חיפה לסמח' (כיום "צמח") ומשם לדרעא שבירדן, על קו הרכבת החיג'אזית. בנייתה של המסילה, שהייתה מסילת הברזל השנייה בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, נמשכה כארבעים שנה. הבנייה עצמה נמשכה מ-1902 עד 1905

מסילת הרכבת החיג'אזית, הוקמה ופעלה בתחילת המאה ה-20, בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר אל-מדינה שבחיג'אז, כיום חלק מערב הסעודית. הנחת המסילה החלה בשנת 1900 בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאנית עבדול חמיד השני ובייעוץ של מומחים גרמנים. עלות הקמת המסילה הייתה כ-16 מיליון דולר שנתרמו על ידי הסולטאן הטורקי ושליטי מצרים ואיראן. המסילה נחנכה ב-1 בספטמבר 1908, יום ציון הכתרתו של הסולטאן. המסילה הוקמה כדי להסיע עולי רגל מוסלמים מדמשק למדינה ומכה, דרך חבל חג'אז שבחצי האי ערב. למרות הצהרת הכוונות הדתית מאחורי הקמתה, היו לטורקים גם שיקולים אסטרטגיים ומסחריים במסילה. הסולטאן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של הרכבת מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ואל-מדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי. למעשה, היעד של הגעתה עד העיר מכה לא הושלם מעולם: היא הגיעה מדמשק עד מדינה, מרחק 1300 ק"מ, וחסרו לה עוד 400  ק"מ להגיע למכה.

בתוכניתו המקורית של הסולטאן עבד אל-חמיד לבניית הרכבת החיג'אזית לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות. הקמתה של רכבת העמק קשור קשר אמיץ להיסטוריה של המסילה החיג'אזית. עם תחילתה של הקמת המסילה החיג'אזית הגיע מייסנר למסקנה כי בניית המקטע הראשון של המסילה מדמשק ודרומה יהיה מיותר לאור קיומה של המסילה הצרפתית הסמוכה. מייסנר, ששאף לרכוש את המסילה הצרפתית ובכך לחסוך את בניית המקטע הראשון, החל מקים את המסילה החיג'אזית מהעיר מוזיריב שבחורן, בה הייתה תחנתה האחרונה של הרכבת הצרפתית. אולם, עם התארכותו של המשא ומתן מול הצרפתים בנוגע לרכישת המסילה, הלכה וחדרה להכרתו של מייסנר התודעה כי הצרפתים לעולם לא יסכימו למכור את הנכס החיוני שבידיהם.  כך, במקום לנסות לרכוש את המסילה, חתם מייסנר בשם העות'מאנים על הסכם, לפיו יספקו הצרפתים את שירותי ההובלה לחומרי הגלם הדרושים לבניית המסילה החיג'אזית מנמל ביירות, דרך דמשק ועד למוזיריב בהנחה של 45 אחוזים. עוד הוסכם כי הקו הצרפתי ישמש כמקטע הראשון במסילה החיג'אזית וכי המסילה העות'מאנית תתחבר אליה במוזיריב. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם החלו צצות הבעיות. הצרפתים, שהרוויחו הון עתק משינוע חומרי הגלם העות'מאנים למוזיריב, ביטלו את ההנחה המובטחת על הובלת הסחורות ועם בוא החורף התקשתה הרכבת הצרפתית לחצות את המעברים המושלגים שבהרי הלבנון, דבר שהביא לעיכובים רבים בבניית המסילה החיג'אזית. לאחר חודשים מספר של תסכול החליט מייסנר כי לא נותרה לו כל ברירה מלבד לבנות בעצמו קו המחבר את החורן לדמשק, מקביל לקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1902 נחנך הקטע שבין דמשק לדרעא שאורכו 123 קילומטרים. חנוכת המקטע הראשון יצרה מצב אירוני לפיו הפך חבל החורן מאזור ספר נידח למקום אליו מגיעות שתי מסילות ברזל נפרדות. ברם, הקמת המקטע דמשק-דרעא לא פתרה את הבעיה שהביא להקמתו מלכתחילה. חומרי הגלם לבניית המסילה המשיכו להגיע בדרך הים, וללא חיבור נוח של אזור הסלילה אל אחד מנמלי החוף בעזרת מסילת ברזל כגון זו שהייתה בשליטת הצרפתים, היו עבודות הסלילה נמשכות לאורך עשורים רבים. לאור עובדה זו הגיע מייסנר בסוף שנת 1902 למסקנה כי אין מנוס מלהקים שלוחה של הרכבת החיג'אזית אשר תקשר את מפעל הסלילה עם נמל בשליטה עות'מאנית. שלוחה זו עתידה להיות רכבת העמק.
עם ההחלטה על הקמת השלוחה החדשה החלו המהנדסים העות'מאנים במדידת התוואי בו עתידה לעבור המסילה, וזאת בהתבסס על התוכניות הקדומות מהמחצית השנייה של המאה ה-19. במקור תוכנן התוואי להעפיל אל רמת הגולן דרך נחל סמך שממזרח לכנרת, אולם לאחר מדידות ושיקולים הוחלט לבסוף כי הטיפוס אל רמת עבר הירדן יעשה בתוואי הזרימה של נהר הירמוך. בשנת 1902 הפקיעו העות'מאנים את הזיכיון של חברת S.O.R האנגלית, פיצו את בעליה והחלו מצרים את תשעת הקילומטרים הבנויים של המסילה האנגלית לרוחב הלא סטנדרטי של המסילה החיג'אזית. בשנת 1903 החלה בניית המסילה בין חיפה לדרעא. האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני הבונים היה קטע המסילה מצמח לדרעא לאורך נהר הירמוך. אורכו של קטע זה היה 73 קילומטרים והפרש הגבהים בין קצוותיו 529 מטרים. לאורך קטע זה נכרו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטרים ונבנו 329 גשרים ומעבירי מים. הקושי בהנחת המסילה בתוואי הירמוך האמיר את עלותה של השלוחה החדשה בעשרות אחוזים. לשם ההשוואה, עלותו של קילומטר מסילה בקו דמשק דרעא הייתה כ-2,070 לירות טורקיות. לעומת זאת קילומטר אחד בקו חיפה דרעא נשא את תו המחיר 3,480 לירות, 68 אחוזים יותר. עם השלמתו של הקו החדש היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן. בינואר 1904 נחנך הקטע הראשון של מסילת רכבת העמק בין חיפה לבית שאן, קטע שאורכו 59 קילומטרים. המסילה כולה נחנכה ב-15 באוקטובר 1905.
עם הקמתה שימשה מסילת הברזל החדשה שבעמק בעיקר להעברת הציוד הדרוש לבניית המסילה החיג'אזית. אולם זמן קצר ביותר לאחר הפעלת הקו נוכחו המפעילים כי גלום בחובו פוטנציאל עסקי מהמעלה הראשונה. הרכבת העות'מאנית, שהייתה פרויקט ממשלתי אידאולוגי-דתי שלא נוהל בידי חברה למטרות רווח, החלה מהווה איום עסקי על המסילה הצרפתית המסחרית. עד מהרה החלה תחרות בין שתי החברות על הובלת הסחורות מן החורן אל הים התיכון ועם התחרות החלה הוזלה משמעותית בתעריפי ההובלה והנסיעה. במאבק זה יצאו העות'מאנים כשידם על העליונה מאחר שיכלו להרשות לעצמם להוריד את התעריף קרוב ביותר למחיר התפעול, וזאת בניגוד לרכבת הצרפתית שנזקקה לרווחים גדולים על מנת לחלקם כדיבידנד למשקיעים וזאת כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים.

עם חנוכת המסילה שבעמק ב-1905 היו לאורכה שמונה תחנות. זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מיישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות. כשבע שנים לאחר תחילת הפעלת הקו החל מייסנר בונה שלוחות מקומיות שייצאו משלוחת רכבת העמק אל כל עבר. הראשונה להבנות הייתה מסילת דרעא-בוסרה, שנבנתה ב-1912 והמשיכה את קו רכבת העמק למרחק של 33 קילומטרים ממזרח לדרעא. בשלהי 1912 נסללה שלוחה שחיברה את המסילה הראשית לעיר עכו. מסילה זו השתרעה לאורך של 17.8 קילומטרים וחיבורה למסילת העמק הוקם בתחנת בלד א-שייח' – (תל חנן). בראשית 1913 נפתח הקטע הראשון של מסילת השומרון שהייתה עתידה להבנות על ההר המרכזי ולחבר את מסילת רכבת העמק עם ירושלים. קטע זה חיבר בתחילה את עפולה וג'נין ואורכו היה 17 קילומטרים. תכנונו של מייסנר להמשיך את מסילה זו דרך השומרון עד לירושלים לא יצא לפועל מעולם וזאת עקב הלחץ הכבד שהפעילה ממשלת צרפת על הממשלה העות'מאנית כדי שהאחרונה תמשוך ידיה ממיזם הקמת הרכבת, אשר הייתה עתידה להתחרות בקו הצרפתי שחיבר את ירושלים ויפו. לחץ הממשל הצרפתי נשא פרי והמסילה המדוברת הגיעה אך למרחק של 40 קילומטרים מדרום לעפולה, בקרבת הכפר סילת א-ד'אהר. עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה השתמש מייסנר במסילה זו והמשיך לבנותה מסילת א-ד'אהר דרומה עד לחצי האי סיני.

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי העות'מאנים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. כבר בתחילת המלחמה הוטל מצור ימי על חופי הארץ ורשת הרכבות החלה סובלת ממחסור חמור בחלקי חילוף וחומרי גלם בסיסיים לתפעולה השוטף. המחסור החמור ביותר הורגש עם אזילתו של מלאי פחם האבן ששימש להסקת תנורי הקטרים. הפחם, שהובא עד לאותה תקופה בדרך הים, שימש לתנועת הרכבות אל חזית הדרום ותוך זמן קצר אזל המלאי לחלוטין. קברניטי חברת הרכבת ניסו למצוא פתרונות שונים במטרה להתגבר על המחסור בדלק לקטרים. בין היתר נעשו ניסיונות לכריית פחם בלבנון, אולם היה זה פחם מאיכות ירודה שהסב נזק לקטרים. הפתרון היעיל ביותר אשר נמצא היה השימוש בפחם עץ ואף בהבערת עצים חיים בכבשני הקטרים. עם המעבר לשימוש בעצים החלו השלטונות העות'מאנים במפעל כריתת יערות רחב ממדים, אשר סיפק עץ להנעת הקטרים כמו גם לייצור אדני המסילות ההולכות ונבנות. על אף יעילותו הנמוכה של העץ כחומר בעירה (תפוקת הקטרים שפעלו על עץ ירדה בכ-30%), לא נותרו לקברניטי הרכבת ברירות רבות ומפעל כריתת העצים הלך והתרחב. במסגרת מפעל זה הוקמו שתי שלוחות נוספות של רכבת העמק. הראשונה – מסילה מטול-כרם אל אזור יער חדרה, והשנייה מסילה שהתפצלה מהמסילה המקורית והובילה אל יערות העצים שברמות מנשה. בתקופה זו נכרתו שטחים נרחבים של יער טבעי ארץ ישראלי. יער האלונים שבגבעות אלונים לדוגמה, הושמד כמעט לחלוטין במסגרת מפעל הכריתה. השלטונות חתמו חוזים לכריתת עצים גם במקומות שאינם סמוכים למסילה. עצים אלו שונעו בעגלות אל תחנות מילוי המים של הרכבת ומשם הועמסו על קרונות מיוחדים. כשראו ראשי הצבא כי מלאי העצים הטבעי של הארץ קרוב לכליה, הוציא המושל המקומי גזרה לפיה יכרת כל עץ פרי עשירי בכל פרדס ומטע לטובת המאמץ המלחמתי. המפנה בשימוש ברכבת במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה הגיע כאשר באביב 1918 השתלטו כוחות בריטיים על מספר נקודות שולטות לאורך קטע המסילה שבערוץ הירמוך וניתקו את מערכת הרכבות שבארץ ישראל מזו של שאר האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתם של העות'מאנים בחודש ספטמבר של אותה השנה מיהרו הכוחות הנסוגים להשמיד את ציוד מסילת הברזל כדי שזה לא ייפול בידי האויב הבריטי, ועם תום המלחמה עברה מסילת רכבת העמק לידי ממשלת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט חלה עלייה נוספת בתדירות נסיעת הרכבות במסילת העמק. בין חיפה לסמח' נסעו שתי רכבות בכל יום, כאשר לפחות אחת מהן המשיכה עד לדמשק. בקו עכו-תל חנן הופעלו שלוש רכבות יומיות ובקו חיפה שכם הופעלה רכבת שבועית שעברה דרך עפולה. בתקופת המאורעות (1936-1939) נסעו בקו רכבת העמק חמש רכבות ביום כאשר רכבת הבוקר המוקדמת החלה את מסעה מקרית חרושת והביאה פועלים לחיפה ואילו רכבת הערב החזירה את הפועלים לקריית חרושת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה תנועת הרכבות בקוי העמק לשיא: שש רכבות יומיות בין חיפה לצמח וחזרה. בעת המערכה בסוריה ובלבנון היא פלישת הצבא הבריטי מארץ ישראל לסוריה ולבנון, על מנת לשחררן משלטון וישי, שנמשכה מ-8 ביוני עד 14 ביולי 1941, שימשה רכבת העמק אמצעי להובלת גייסות וכלי נשק ולפינוי פצועים.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בליל ה־5 במרץ 1948 פשטו פלוגות ההגנה על כ-200 נקודות על פני רשת מסילות הברזל וחיבלו בהן קשות. מטרת הפשיטה הייתה ניטרול יכולת התפעול של המסילות וזאת כדי למנוע ולעכב את פלישת צבאות ערבהמתרגשת ובאה. הפגיעה האנושה ביותר ברכבת העמק נעשתה בגשר החניה של זרעין בקילומטר ה-44 של המסילה. פיצוץ הגשר והחרבתו הפסיקו את תנועת הרכבת ברחבי העמק, שהפכה בחודשים שקדמו לפיצוץ לדרך המרכזית בה נשלחו חילות תגבורת לעזרת הלוחמים הערבים בקרבות מלחמת העצמאות. חודשיים מאוחר יותר, ב־14 במאי של אותה השנה, פגעו הכוחות היהודים במסילה פעם נוספת. בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת ג'יסר אל מג'מעייה. תכליתה של הפעולה הייתה פגיעה בשני גשרים: גשר רומי עתיק וגשר עליו עבר כביש סלול. לאחר פיצוץ שני הגשרים הבחינו תצפיתני הפלמ"ח כי במקום קיים גשר שלישי, אשר שימש את מסילת רכבת העמק. הלוחמים, שחששו כי הגשר ישמש למעבר כלי רכב, פוצצוהו בטרם עלה השחר. פעולות החבלה במסילת רכבת העמק השיגו את מטרתן, ובמשך כל ימות הלחימה עמדה הרכבת דוממה ושוממת. עם שוך הקרבות עברה המסילה, יחד עם שאר מסילות הארץ, לידיה של רכבת ישראל. כבר יוני 1948 נערך ניסיון מוצלח לחידוש פעילות הרכבת לעפולה ועמק יזרעאל, לאחר תיקון הגשר שפוצץ בזרעין. שאר תיקוני החבלות מתקופת המלחמה באזור עמק הירדן לא בוצעו מעולם, וזאת משום שלאחר תום המלחמה נשארה נהריים בתחומי ממלכת ירדן, דבר שמנע את מעבר הרכבת הישראלית אל צמח והכנרת. חוסר היכולת להגיע ברכבת למקומות אלו מנע את תיקון המסילה בקטע זה. הפעלת הרכבת לעפולה פסקה עוד בשנת 1949.

 

מרחב  יגור – צומת העמקים – כפר חסידים 

הקטע הצפוני של כביש 6,

כביש 6 מסתיים כיום במחלף עין תות ופרויקט המשך סלילת הכביש "חוצה צפון' מבוצע מיוקנעם ועד מחלף סומך. כביש 6 צפון נסלל במסגרת מכרז (BOT) בו זכתה חברת שפיר הנדסה, בשותפות שווה עם קונצרן פיצארוטי האיטלקי, ששיתף אתה פעולה גם בפרויקט מנהרות הרכבת הקלה לירושלים. המכרז כולל מימון, תפעול ותחזוקה של קטע כביש אגרה מאזור יקנעם ועד מחלף סומך באורך כולל של 21 ק"מ הכולל 5 ק"מ של מנהרות. משך תקופת הזיכיון היא 35 שנה וכוללת את תקופת ההקמה.

ההווה הוא עבר של העתיד

 

בין הכביש הקיים להמשך סלילת הכביש ישנו קטע מכביש 70 , באורך של כ 6 ק"מ, בו מבוצעים שדרוגים והתאמות, על מנת להביא אותו לסטנדרטים המקובלים בכביש 6, ובכך לחבר בין כביש 6 הקיים, לזה המבוצע על ידי הזכיין.
הפרויקט מתחלק לשני קטעים
קטע 7 באורך כולל של 13 ק"מ מתחיל במחלף יקנעם  כ-2 ק"מ דרומית לצומת אוסם ומסתיים במחלף תל קשיש ומחבר בין אזור יקנעם לתל קשיש בעזרת מנהרת יקנעם שאורכה כ-1.7 ק"מ, העוקפת בשיפולי הכרמל את פארק ההיי-טק ביוקנעם ומגיעה עד למחלף תל קשיש שיחבר בין כביש 6, לכביש 77 לכוון רמת ישי, לכביש 66 לכוון עפולה ולכביש 722 הקיים לכוון רמת ישי. מקצהו הצפוני של קטע 7, יתחיל הקטע הקרוי קטע 3.
קטע 3 באורך כולל של 15 ק"מ מתחיל מיד לאחר מחלף תל קשיש ומכיל את מחלף שער העמקים ומחלף ציפורי (נקרא גם מחלף אלונים) וכולל את מנהרת רכסיםומנהרת איבטין שאורכן 7.7 ק"מ.
ממחלף ציפורי ועד מחלף סומך העתידי, יחליף כביש מס' 6 את כביש 70 הקיים.

ממחלף עמקים  במקוום בן נמצא צומת העמקים ימשיך כביש מס' 6 דרך מנהרת רכסים, באורך של כ- 2,700 מ' עד להצטלבות עם כביש 762, שם יעבור כביש מס' 6 בגשר מעל הכביש. כביש מס' 6 ימשיך מגשר זה לתוך מנהרת איבטין באורך של כ- 560 מ', מהמנהרה יעבור הכביש בגשר מעל נחל ציפורי, המחבר את כביש מס' 6 עם כביש 70.

 

כפר חסידים – תחילתו של כפר חסידים בשנת תרפ"ד-1924 בימי העלייה הרביעית כאשר החלו להתארגן בפולין קבוצות של חסידים שביקשו לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. המגמה החלה עוד בשנת תרפ"ב-1922 עם ההכנות להקמתה של בני ברק, אלא שהפעם הכוונה הייתה להקים יישוב חקלאי ולא יישוב עירוני. החסידים נחלקו לשתי קבוצות התיישבותיות: האחת בהנהגת האדמו"ר מקוז'ניץ רבי ישראל אלעזר הופשטיין, דור ששי למגיד מקוז'ניץ, והשנייה בהנהגת רבי יחזקאל טאוב האדמו"ר מיבלונה, דור חמישי למגיד מקוזמיר. אליהם נלוו שני אדמו"רים נוספים: רבי ישעיהו שפירא ("האדמו"ר החלוץ"), וקרוב משפחתו רבי אברהם יעקב שפירא, האדמו"ר מדרוהוביץ', שאף הם היו צאצאים ישירים של המגיד מקוז'ניץ. האדמו"ר מדרוהוביץ' למד בחו"ל את מלאכת המדידה, ועתה היה ממונה על מדידת אדמות היישוב. החסידים שהגיעו ברובם מן המעמד הבינוני קנו בכספם את חלקת האדמה, ההתיישבות עצמה החלה ב-1925 בארבע נקודות יישוב. סיפור המעשה עורר התלהבות רבה בקרב היישוב הציוני. ש. שלום, בנו של האדמו"ר מדרוהוביץ', שהצטרף אל אביו והיה בעצמו בקבוצת המתיישבים, מתאר בספרו "עליית חסידים" את השנים הראשונות בתמונות ציוריות למדי של יהודים בעלי מראה חרדי, שיצאו לעבוד עבודת כפיים בשדה כשעל גופם ציצית ופיאותיהם וזקניהם מתבדרים ברוח.
עד מהרה החלו הבעיות לצוץ על פני השטח: האזור שקנו החסידים היה אדמת ביצה, שלא התאימה לחקלאות, והמלריה התפרצה והפילה חללים רבים. כמו כן, היישוב לא זכה בתמיכה מספקת של המוסדות הלאומיים, הכספים מפולין הפסיקו להגיע וההון הפרטי הלך ואזל. לכך התלוותה הבעיה המרכזית, והיא חוסר בידע ובניסיון חקלאי. הרבי מיבלונה (כמו גם אחרים) פנה אל הקרן הקיימת לישראל לעזרה. הקק"ל הגישה עזרה בשליחת מדריכים, פרעון החובות על קניית הקרקע ובעיקר בייבוש הביצות. קרן היסוד עזרה אף היא, כשהזרימה קיצבה למתיישבים שהוכיחו כי בכוחם לנהל משק. הקהילה שמקורה היה בקוזניץ' הקימה את המושב "עבודת ישראל" והקהילה שמקורה היה ביבלונה הקימה את המושב "נחלת יעקב". הקק"ל החליטה ב-1926 על איחוד שני המושבים לכדי יישוב אחד. אליהם נוספו חברים נוספים מהפועל המזרחי, וכך נולד כפר חסידים המוכר כיום. במאי 1930 נחנך הכביש המחבר את הכפר לכביש חיפה-נצרת אל החסידים צורפה גם קבוצה של מתיישבי הפועל המזרחי. בשנות ה-30 מונה הרב מרדכי שמואל קרול כרבו של כפר חסידים.
במהלך השנים עד לקום המדינה הלך והתבסס היישוב, ב-1950 הקימו חלק מצעירי היישוב את כפר חסידים ב', המורכב מתושבים שאינם חקלאים, ובנייני המגורים בו משולבים בתוך כפר חסידים א'. תושבי הכפר מתפרנסים מחקלאות כמו גם מעבודות מחוץ ליישוב. במהלך השנים האוכלוסייה התחלפה, וכיום תושבי הכפר הם בעיקר דתיים לאומיים וחילונים. במהלך השנים עקב שינוי הצביון הרוחני בכפר, עזבו רוב משפחות החסידים שבכפר לבני ברק ולירושלים. שאר החסידים הראשונים שהיו בכפר נפטרו במהלך השנים. מראשוני וממייסדי הכפר נשארה משפחתו של ר' שלום שפירא, שהיה גיסו – בעל אחותו – של האדמו"ר רבי ישראל אליעזר מקוז'ניץ ובן דודו של הרבי מדרוהוביץ' (בן דודו רבי יצחק מרדכי מגוואדז'יץ).
מקור

יענקל'ס שטעטל הוא מוזיאון נוסטלגי ומרכז מבקרים בכפר חסידים המוקדש לחיי היומיום בעיירות היהודיות (שטעטלים) במזרח אירופה שהתקיימו עד לשואה. המוזיאון הוקם ופועל ביזמתו של גדי יעקב, בן היישוב. הוא עסק בעבר בחקלאות ובמשך שנים נהג לרכוש פריטים רבים במזרח אירופה שהיו שייכים  ליהודי העיירות והשטעטלים ובהם: משחקי ילדים, כלי עבודה, כלי מטבח, עגלות, באר מים ומשאבות מעץ, כרכרות סוסים ואף עגלת כיבוי אש עתיקה. במקום מתקיימים סיורים, הדרכות, אירועים משפחתיים, אירועי תרבות, ערבי שירה ועוד.

 

*******

 

קיבוץ רמת יוחנן נוסד בשנת 1931 על הקרקע שרכשה קק"ל כמה שנים קודם לכן באמצעות יהושע חנקין מידיו של האפנדי הנוצרי מלבנון, סורסוק. רוב מקימיו של הקיבוץ היו ישראלים בני המושבות וכן עולים חדשים שעלו בילדותם ולמדו במקווה ישראל ובביה"ס החקלאי לבנות בנהלל. קבוצת המייסדים, "קבוצת הצפון", היתה מורכבת גם מחברים מ"קבוצת כרמל", "גלעד" ואז"י שהצטרפו אליה שנתיים קודם וכן קבוצת האמריקאים. ראשוני העולים הגיעו למג'דל (כיום חוות הצופים) בסוכות תרצ"א (1931) ועד לפסח הגיעו כולם. כ-40 חברים ו-6 ילדים. ב-1932 התחילה בניית נקודת הקבע – "רמת הצפון" שאח"כ קיבלה שם רשמי "אושה". החברים לא הסכימו לשם זה וב-1935 בעקבות תרומה נכבדה של יהודי דרום-אפריקה ניתן למקום השם רמת-יוחנן, על שם ראש ממשלת דרום-אפריקה הגנרל ין סמאטס שהיה ידיד הציונות. הפרנסה העיקרית באותם ימים היו נטיעת היער, גן ירק וגידולי שדה, עם התפתחות הרפת והלול. קבוצת צעירים גדולה מגרעין השומר הצעיר "פלנטי" שהצטרפה לרמת יוחנן בשנת 1934 במגמת חיזוק וגידול של הקיבוץ, גרמה  לסכסוכים ושלשלת אירועים שהסתיימו ב"טרנספר" המשולב בין בית אלפא לרמת יוחנן בשנת 1940: אנשי מפא"י עברו לרמת יוחנן ואילו אנשי השומר הצעיר עברו לבית אלפא. בשנת 1948 בקרב על רמת יוחנן שהיה חלק ממערכה נרחבת שהתחוללה באזור מול צבאות קאוקג'י והדרוזים, עמד הקיבוץ במבחן ועבר בהצלחה למרות מספר הרוגים מקרב חבריו ותושביו. הפילוג הגדול בתנועה הקיבוצית הביא לרמת יוחנן בשנת 1952 קבוצה של 16 חברים וחברות מקיבוץ "שפיים" יחד עם 20 ילדים, קבוצה שהשתלבה במהלך השנים במארג האנושי של רמת יוחנן. כחלק מהשתתפות הקיבוץ במאמץ הלאומי החברתי נקלטה ברמת יוחנן קבוצת נערים ונערות מיוצאי העלייה הגדולה, ושם ניתן לה –"ניות ברמה".
המפולת הכלכלית של התנועה הקיבוצית בשנת 1985 לא פסחה על רמת יוחנן אבל הקיבוץ הפגין חוסן ויציבות ונחשב כאחד הקיבוצים החזקים בתנועה הקיבוצית.
בשנת 2015 מנתה אוכלוסיית רמת יוחנן כ- 920 נפש, בהם קרוב ל-400 חברים וחברות. כיום מתגאה הקיבוץ שהוא חברה רב-דורית מאוזנת ומתחדשת, שמצליחה להמשיך ולהוות מוקד משיכה לבניה הצעירים, שרבים מהם עם בני זוגם בונים כאן את ביתם ועתידם. רמת יוחנן מצליחה עד היום ליצור ולפתח פעילות כלכלית וחברתית רחבה ומגוונת, שמייצרת איכות חיים גבוהה מאוד בהרבה מאוד מדדים, ובכל קנה מידה. הרחבה אתר הקיבוץ

 

ממזרח לרמת יוחנן, בתוך מטעי האבוקדו של הקיבוץ כמוצג במפה נמצאת אנדרטה לזכר קרב רמת יוחנן במלחמת העצמאות באפריל 1948. אתר זה לא היה הפעם במסלול. פקדנו אותו בשני טיולים הקודמים שתועדו: האחד, עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא והשני מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא.

 

חוות הצופים, מייסודה של תנועת הצופים העבריים, נמצאת, כאמור, בצמוד לקיבוץ רמת יוחנן. החווה משמשת כיום כאכסניית נוער ומרכז ההדרכה הארצי של תנועת הצופים. רעיון "חוות הצופים" נולד בשנת 1937. תחילה דובר על הקמת "מרכז הדרכה בצופיות" . עד מהרה שולב מרכז ההדרכה ברעיון החווה הצופית, שתשמש גם מקום למחנות, כנסים וקורסים תנועתיים וגם חווה חקלאית שבה יעבדו הצופים בשנת-העבודה – על פי המגמה החלוצית שהחלה מתגבשת בתנועת הצופים. ראשי תנועת יהודה הצעיר (תנועת האחות של הצופים בארה"ב) ומנהלי קרן הנוער שלה גילו עניין ונכונות לתמוך במפעל כבר בשלב מוקדם זה. הדחיפה להגשמת התכנית ניתנה בשנת 1950. במסגרת המאמצים לחיזוק הקשר ושיתוף הפעולה המשמעותי בין התנועות האחיות: הצופים ויהודה הצעיר, הוחלט שלא רצוי שהיחסים ביניהן יישארו יחסים של תומך ונתמך. הוסכם כי "יהודה הצעיר" תפסיק את תמיכתה הכספית בהסתדרות הצופים ותחת זאת תרכז את תרומותיה במפעל קונקרטי בישראל – "חוות הצופים ע"ש יהודה הצעיר".
שנים מספר נמשך המשא ומתן עם הקרן הקיימת לישראל על מיקומה של החווה. חיפשו מקום סמוך למשק מתאים, שבו יוכלו הצופים לעבוד ולקבל הכשרה חקלאית, בעודם מתגוררים בחווה ומפתחים אותה. בין ההצעות היו מקומות בסביבת נהלל, ליד מעלה החמישה וקריית ענבים, ביער חולדה ועוד. בשנת 1954 נבחרה גבעת שמיר ליד רמת יוחנן. בהסכמת הקרן הקיימת וקיבוץ רמת יוחנן הועמד השטח, על המבנים הישנים שבו, לרשות הסתדרות הצופים. הוכנו תוכניות והוחל בשיפוץ ראשוני. "יהודה הצעיר" שלחה סכום ראשון שאספו החברים לקרן החווה. לשכת הנוער של משרד החינוך הקציבה הקצבה משלה, כהשתתפות בהקמת אכסניית נוער בחווה. בשלב זה יועדו לחווה שלוש מטרות עיקריות: מקום קבע למחנות-הדרכה וכנסים של הצופים; משכן לחברי "יהודה הצעיר" המבקרים בארץ; וכאשר היא פנויה משני אלה – אכסניית נוער, במסגרת הכללית של אגודת אכסניות הנוער בישראל. גם משקי הצופים – חצרים, תל קציר, גונן, מגל, ושדה בוקר – הרימו את תרומתם למפעל והצטרף אליהם משק הסוללים, שמנה בין חבריו בוגרים של "יהודה הצעיר". כן נערכה מגבית בין הורי הצופים, בוגרי התנועה ואוהדיה. הוסכם, שהכספים שיתקבלו מ"יהודה הצעיר" בארצות הברית יהיו קודש לבניין החווה ולפיתוחה, ואילו הסתדרות הצופים בארץ תשא בהוצאות הפעלתה. כדי שתוכל לעמוד בנטל הכספי הזה, התקשרה התנועה עם אגודת אכסניות הנוער.
בחודש אב תשט"ז (15.7.1956) הופעלה החווה לראשונה ובמרוצת הקיץ היו בה מחנות-הדרכה לצופי הערים והמושבות, סמינריון תנועתי, קורס לראשי-גדודים ומועצת המדריכים. מבין תנועות-הנוער האחרות שהוזמנו להשתמש בחווה, נענתה התנועה המאוחדת, שקיימה בה סמינריון. כעבור שנה הוכשרו התנאים הבסיסיים והוחל הפעלה החווה כאכסניית נוער. בתוך 12 שנה נתקבלו מארצות הברית כ- 60,000 דולר לבנין החווה, רובם מ"יהודה הצעיר" ומקצתם ממקורות אחרים. המבנים הקיימים שופצו, נוספו מבנים חדשים וסידורים סניטריים. לשם כיסוי הוצאות האחזקה נוצלה החווה כאכסניית נוער במידה רבה יותר משנתכוונו תחילה. מה גם שהצופים לא גילו נכונות יתרה להשתמש בחווה לצרכיהם. פרט לארגון צופי בתי הספר הערביים, שהשתמש בחווה למחנות-ההדרכה שלו ושאר פעולות, נמנעו השבטים, מטעמי נוחיות, מלכוון את פעולותיהם אליה. ואכן, הכשרת החווה כמרכז הדרכה צופי ראוי לשמו דרשה עוד שיפורים ושכלולים לרוב – חדרי עיון, ספריות, ציוד צופי, מגרשי ספורט, אולם מפגשים, חדר אוכל ושירותים.
מכיוון שהצופים לא הרבו להשתמש בחווה, לא מצאו גם חברי "יהודה הצעיר" טעם להתגורר בה בעת שהותם בארץ. כ- 15 שנה עסקו חברי "יהודה הצעיר" במגבית החווה, ומה שנועד להיות מפעלן וביתן המשותף של שתי התנועות-האחיות בישראל, הפך למעשה לעוד אכסניית נוער אחת מרבות. בוועידה המשותפת של "יהודה הצעיר" ותנועת הצופים בשנת 1966 הוחלט איפוא לסיים את מפעל החווה ולחפש בשביל התנועה האמריקנית אתגרים חדשים, שילהיבו את החברים וידרבנו אותם למעשים. ואולם הנהגת הצופים לא ויתרה על התוכנית להכשיר את החווה למילוי יעודה המקורי והעיקרי כמרכז הדרכה צופי. הצורך המרכז כזה נעשה דוחק עוד יותר, ככל שגדלה הסתדרות הצופים והתרבו צרכיה בכוחות הדרכה מאומנים.
בשנת 1993, כמעט 40 שנה לאחר הקמת "חוות הצופים", החליטה תנועת הצופים לייסד את מרכז ההדרכה הארצי לצופיות. מרכז ההדרכה נקרא בתחילה "בית הספר לצופיות" או בקיצור ביסל"צ וכעבור שנים אחדות שונה שמו ל"מרכז הארצי לצופיות" – המרל"צ. מטרתו הייתה לפתח ולהפיץ את שיטת החינוך הצופית, על-פי דרכו של מייסד תנועת הצופים העולמית, הלורד רוברט באדן פאואל. לקידום מטרה זו, מגויסת בכל שנה קבוצה של כשישה מדריכים ומדריכות צעירים במסגרת שנת שירות. הקבוצה מתגוררת בחווה ומקדישה את כל זמנה לפיתוח כלים להדרכה, ארגון סמינרים וקורסים תנועתיים, הדרכת תנועות נוער שונות, עבודה בשיתוף הקרן הקיימת לישראל ועוד. בשונה ממרכזי הדרכה שונים המופעלים על ידי מתנדבי שנת שירות, תפקידם של המדריכים במרל"צ חורגים מההדרכה הישירה וכוללים גם את שיווקו של מרכז ההדרכה, ניהול פרויקטים, ארגון משלחות נוער לחו"ל וגם התנדבות ותרומה לקהילה הקרובה ל"חוות הצופים". משנת 2014 החל גרעין המרל"צ בפעילות משותפת עם עמותת "אור ירוק" בהעברת פעילות צופית בנושא בטיחות בדרכים  בנוסף לפעילות השגרתית. התאחדות הצופים והצופות בישראל מקיימת באופן מסורתי מאז ומעולם את קורס תג היער בחוות הצופים. הצופים העבריים מקיימים מידי קיץ קורסי הדרכה לבוגרי כיתה ט' וקורסים תנועתיים נוספים בחוות הצופים. מקור והרחבה

*******

*****

סוף דבר

מסע זה הסתיים לאחר חמש שעות.
מתוכן כשעה ורבע עצירות למטרות שונות.
מסע זה היה דוגמה נוספת לתענוג של דיווש בקיץ.
לקיץ יש את היופי שלו.
נהינו מאוד ממראות הקיץ האופייניים של עונה זו שנצפו מאוכף האופניים.

*********

מזג האוויר היה סביר. בזמן המסע פקד את הארץ גל חום כבד שמקורו בשרב התמוככות.
הוא נקרא גם שרב דינמי ונוצר כתוצאה מצניחת וש אוויר מרמה ברומטרית. 
המתחמם (כל 100 מ' במעלה אחת), מחמם את הקרקע
וגורם לבריזה במישור החוף להיתקע ולא לנוע לעבר ההר וליצור לחות כבדה ( 70% – 85%).
שרב זה נפוץ בקיץ ונמשך זמן ארוך יחסית.
למרות זאת, לא סבלנו מהחום.
גלי הבריזה שמקורה מהים צננה במעט את האוויר.

******

כפי שצוין בתחילה, טיול זה היה האחרון בסדרה שמשה ואני יזמנו
שמטרתה להכיר את מישור חוף הגליל.
במשך למעלה משנה במסגרת שלושה עשר טיולים שתועדו 
דיוושנו במרחב המשתרע מרכס הכרמל בדרום ועד רכס ראש הנקרה בצפון
ובין הים במערב ושולי מורדות ההרים והגבעות במזרח.
מעתה והלאה נמשיך לתור באזורים הסמוכים בגליל התחתון והעליון
על מנת להכיר אותם באמצעות הדיווש.
יהיה מעניין!

****

תודה

למשה כ"ץ יוזם הטיול, שהוביל אותנו במרחב ביתו והסביר לנו על המקומות והמראות וגם כתב את הסקירות החלקאיות
וגם ללוי אבנון וגיל מועלם שהשלימו את החבורה שטיילה בעניין ובניחוחות.