אדם בסביבתו – אמנון נבון, חקלאי ואמן, עין יהב21 בדצמבר 2023
הדפסה
המיזם החדש אדם בסביבתו בו התחלתי לפני כשנה מרתק אותי.
מדובר על צילום אדם אותו אני מכיר במקום בו הוא חי ו/או פועל.
בתיעוד משולבים הצילומים עם סיפור חייו ופועלו של האדם.
בשנה האחרונה הגעתי לצלם את חבריי/עמיתי וגם אנשים חדשים שהכרתי לאחרונה.
ביום שני 18 בדצמבר 2023, בשעת בוקר, הגעתי לביתו של חברי אמנון נבון במושב עין יהב שבערבה.
אמנון נבון הוא אדם נחמד ולבבי.
הוא חקלאי, אגרונום ואמן.
אמנון יליד מושב כפר סירקין והיה בגרעין הנח"ל הראשון שהקים את מושב עין יהב בראשית שנות ה-60 במאה העשרים ומאז מתגורר בו.
שנים רבות גידל ירקות ופרחים, מטעים והודים.
כמו כן מילא מספר תפקידי ניהול במושב ושימש מדריך חקלאי במשרד החקלאות.
מה שמייחד אותו מאוד שהוא אמן בעל דמיון בלתי רגיל.
פסליו המוצגים בחצר ביתו, עשויים מגרוטאות שהושלכו, מחלקי ברזל ופלדה, כלי עבודה, ציוד חקלאי, מנועים, מכשירים מקולקלים ועוד, כל אלה הופכים בידיו לדמויות ויצורים.
את אמנון פגשתי לראשונה באפריל 2022, עת אירח את סמדר ואותי בעין יהב וראו מושב עין יהב על גבול ירדן בערבה.
ביקור זה נעשה במסגרת שני מיזמים נוספים בהם אני עסוק בשנים האחרונות: ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים וגם סיורים לאורכם ובאזורי של גבולות ישראל.
מאז הביקור הראשון בעין יהב, אנחנו שומרים על קשר. אמנון "מנוי" על התעודים שאני מפיץ ומעת לעת אנו משוחחים בטלפון.
הוא נמנה עם קומץ חברים מיישובי הערבה התיכונה והצפונית וכמה עמיתים, שותפיי לתכנון והכנת המסע לאורך גבול ירדן מערבת סדום עד רכס מנוחה.
חלק מצוות תכנון המסע לאורך הגבול בערבה בסיור הכנה ב-6/2/2023, חסרים שלושה: המצלם ועוד שניים שלא השתפו בסיור זה.
מסע זה היה אמור להתקיים בחורף 2022/3 ונדחה פעמים בגלל מזג אוויר. הסיור תוכנן להתקיים בחודש אוקטובר ונדחה פעם שלישית עקב מלחמת עזה הארורה.
במהלך ההכנות למסע, החברות עם אמנון העמיקה, אז, הצעתי לו להצטרף למיזם "אדם וסביבתו" והוא הסכים.
כאמור, ביום שני 18 בדצמבר 2023 הגעתי לביתו בין יהב.
בתחילה שוחחנו, הוא סיפר לי על ציוני דרכו.
לאחר מכן התחלתי לצלם אותו בחצר ביתו ובבית המלאכה.
אל הצילום הצטרפה לרגע, פנינה אבני, אימו של יהל אבני, בעלה של נעמה, בתו של אמנון.
פנינה אבני היא חברת קיבוץ בארי, שלדבריה "נחטפה" על ידי בנה מבית המלון בים המלח להתגורר במשקם הצמוד לביתו של אמנון.
בקשתי מפנינה להצטלם עם אמנון, בתחילה היססה אבל, הסכימה.
אחר הצילום, פנינה סיפרה לי על אירועי שבת 7 באוקטובר, התקפת החמאס על קיבוצם בה נרצח בנה חגי ז"ל, חבר בכיתת הכוננות.
לאחר הצילום הראשון בחצר הבית ובבית המלאכה, יצאנו לצילום בשטחים החקלאיים, במטע התמרים, חממות חצילים והפלפלים.
המשכנו ונסענו לצילום בתצפית על המושב הנמצאת בג'בל חופירה, ממזרח לנחל ערבה.
חזרנו לבית.
אורה רעייתו של אמנון הזמינה אותנו לארוחת צהרים טעימה בה זכיתי לראשונה, לטעום מרק פלפלים צהובים שמגדלים בעין יהב.
*
*
אורה (1942) נולדה במושב בית חנן. למדה בבית הספר החקלאי עיינות.
התגייסה לצה"ל לגרעין בני המושבים "יהב" ושירתה גם היא בהיאחזות הנחל עין יהב ושם פגשה את בן זוגה לחיים.
שנים רבות עבדה יחד עם אמנון במשק עד הפרישה לגמלאות.
היום פעילה מאוד בחוגים רבים ועוסקת גם היא באמנות.
אחרי הארוחה אורה הצטרפה לצילום שנעשה בבית ובחצר
*
*
*
*
לאחר מכן' בשעת בין הערביים, שהתאורה הייתה אידאלית (Golden Hours), המשכתי וצלמתי את אמנון בין יצירותיו, שכאמור נמצאות בחצר ביתו.
הפרק האחרון, של הצילום היה בבית האריזה של מייקל ושבע כהן, שכנים וחברים של אורה אמנון מאז הקמת המושב.
שם כל יום אמנון מתנדב, כמו "אחים למשק", במלאכת מיון הפלפלים ואריזתם אצל משפחת כהן וממלא מקום של הפועלים התאילנדיים שעזבו בראשית המלחמה.
את הצילומים סיימנו רגע לפני רדת החשיכה.
לאחר יותר שבע שעות, מרביתן הוקדשו לצילום, נפרדנו ויצאתי בדרכי חזרה לבייתי.
להלן ציוני הדרך של אמנון
כפי שסיפר לי בקצרה
ואותם גם קראתי
בטיוטת הספר שכתב
"הרומן שלי עם המדבר"
ושיראה אור בקרוב.
בין קטעי המלל משולבים
חלק מהצילומים.
אמנון נבון נשוי לאורה (מאז 1963) ולהם ארבעה ילדים: ענת, תמר, כפיר ונעמה, אחד עשר נכדים וארבעה נינים.
הוא נולד בראשון לדצמבר 1941 בבית החולים בילינסון בפתח תקווה.
הוריו, מראשוני כפר סירקין ממזרח לפתח תקווה שעלה על הקרקע בשנת 1936 ובנו בו את ביתם.
הוא למד בבית הספר העממי במושב, המשיך ולמד שנתיים בבית הספר התיכון ברנר בפתח תקווה.
כאשר סיים את לימודיו בשישית (כיתה י'), היה ברור לו שכחניך "הנוער העובד" וברוח חזונו של בן גוריון יתגייס לנח"ל להקים ישוב חדש בארץ. לכן הבין שעליו להכשיר עצמו לכך, להפסיק ללמוד בתיכון ולעבור לבי"ס חקלאי. למגינת ליבה של אימו, שתכננה שיהיה דוקטור או עו"ד כיאה לאמא פולניה עבר ללמוד בבית הספר החקלאי הכפר הירוק ושם סיים השנתיים האחרונות של התיכון (1959).
אמנון התגייס לצה"ל (1959) במסגרת גרעין נח"ל "נאות" של תנועת המושבים.
בעת שהתגייס לא היה ידוע לאיזה מושב יצטרפו או איזה מושב חדש יקימו.
פרק הטירונות של הגרעין היה במחנה 80 הסמוך לפרדס חנה.
ב- 23 בנובמבר 1959 הוקמה היאחזות נח"ל עין יהב סמוך למעיין עין-יהב, 7 ק"מ מדרום-מערב לישוב הנוכחי והיום זה מקומו של מחנה צה"ל.
אז, הגרעין שסיים את הטירונות עבר לשרת בהיאחזות.
עין יהב הייתה ההיאחזות הנח"ל השלישית שהוקמה בערבה (אחרי עין גדי ויוטבתה) והיאחזות הנח"ל העשרים ושש מאז הקמת היאחזות הנח"ל הראשונה נח"ל עוז (7/1951).
לאחר שנה, עשרה מחברי גרעין נח"ל שהיו אמורים היו להמשיך במסלול צבאי בקשו להישאר שנה נוספת בהיאחזות ואמנון ביניהם.
בספטמבר 1962 ההיאחזות נח"ל אוזרחה והיא הפכה למושבוץ.
אמנון, היה אחד משלושים חברי המושבוץ שעברו את מסלולם בעין יהב ונשארו לאחר אזרוח.
*
אמנון היה מרכז ענף התמרים של המושבוץ .
ב-27 לאוקטובר 1964 ערב שמחת תורה תשכ"ד הוא ירד למטע התמרים שנמצא כ-7 ק"מ מצפון מזרח לישוב הזמני. הוא נסע לבד וללא נשק להשלים עבודה כלשהי שלא סיים בשעות הבוקר.
עם סיום העבודה, שהתכופף לסגור ברז מים, נשמעה ירייה מטווח קרוב ומכיוון הרכב שחנה כ 40 מ' ממנו. הוא הרגיש שנפגע ברגל. בשנייה הראשונה חשב שזה הסוף אבל באופן אינסטינקטיבי התרומם והתחיל לרוץ בזיגזגים כשהתוקפים ממשיכים לירות לעברו.
הוא הצליח לעבור סוללת ניקוז שהסתירה אותו מעיני היורים, אז פסק הירי. הפליא אותו שהם לא רדפו אחריו, הם ראו שהוא פצוע ולא היה חמוש זה היה מזלו.
הוא המשיך לרוץ תוך צליעה קשה עד לכביש הראשי מהלך של שלושה ק"מ. הוא הבין שאם יפסיק לרוץ אפילו לדקה לא יוכל להמשיך ויאבד דם רב מבלי שאיש ידע היכן נמצא ויחלפו שעות רבות עד שימצאו אותו אם בכלל.
לדידו, עד היום אינו מבין איך היה הדבר אפשרי אבל עובדה היא שהגיעי לכביש. יודעי דבר אומרים לו שקוראים לזה אדרנלין.
באור אחרון הגיע לכביש שהיה ללא תנועה ורכב שעבר בו באופן מקרי הבחין בו ואסף אותו למחנה הישן. שם קיבל עזרה ראשונה והועבר לבי"ח להמשך הטיפול.
מושבוץ עין יהב עבר למקום הקבע, הנוכחי סמוך לשפך נחל נקרות לנחל ערבה, ב-25 באוקטובר 1967.
שטחי גידול הירקות ומטעי התמרים נמצאו סמוך לישוב הקבע שעובדו עד אז במשותף, חולקו למתיישבים. לאמנון ואורה, כמו כל משפחה הוקצו בתחילה 20 דונם לגידול ירקות.
על היוזמה להקמת עין יהב על ידי שי בן אליהו, מרכז "חטיבת בני המושבים" בתנועת המושבים, וחברו חגי פורת שנענו לקריאתו של ראש הממשלה דוד בן גוריון לבני המושבים לרדת ולסייע ליישוב בנגב, ראו בהרחבה מושב עין יהב על גבול ירדן בערבה.
*
אמנון מספר שלמחרת בוא הגרעין לעין יהב, הוא נשלח ע"י הרב סמל הפלוגתי (רס"פ) יחד עם חבר לנקות את החוטרים מעצי התמר שבשדרה המובילה מהדרך הראשית למחנה, ולצבוע את הגזעים בסיד לקראת ביקורו של אלוף הפיקוד.
היו שם כ-50 עצים מלאי חוטרים.
הרס"פ ה"מומחה" צייד אותם בגרזן ומשור.
הוא מציין שהוא כבוגר בי"ס חקלאי שהתמחה במטעים ניגש בהתלהבות לעץ הראשון, לקח את הגרזן והוריד מהלומה במקום החיבור של אחד החוטרים.
עוד בטרם הגיע להב הגרזן לתעודתו ננעץ בו קוץ של תמר מתחת לציפורן לאורך האגודל ואז, התעלף.
לאחר שחברו הצליח להשיבו לחיים, התאושש, והיה ברור לו שאין מקום גרוע מזה בעולם.
לימים התברר לו שבעצם באותו רגע נכרתה ברית דמים בינו לבין התמר והמקום.
*
במושב עין יהב מתגוררות היום מעל 200 משפחות, כ- 800 תושבים. והוא מתבסס בעיקר על חקלאות ותיירות.
שטחי העיבוד החקלאי משתרעים על שטח שגודלו כ-8,000 דונם, רובו מבני חממות ובתי רשת והם כוללים גידולי ירקות ליצוא ולשוק המקומי: פלפל, עגבניות, מילונים, חצילים, תמרים וענבים למאכל.
במושב 150 יחידות חקלאיות, לכל משפחה 50 דונם ולחלק מהם יש גם בתי אריזה. ובנוסף למושב יש מטע תמרים משותף ששטחו 550 דונם.
במושב 70 חדרי אירוח הכוללים כ-200 מיטות, מפעל להפקת דבש וגם מוצרים קוסמטיים מצמח האלוורה, מרכז לגידול דגי נוי, מכון כושר, חממה תיירותית אורגנית, שירותי הסעדה, מסעדה, חנות מתנות, גלריות שונות, מתפרה, חוות סוסים ומסעדה.
*
אמנון מספר שבשנים הראשונות גידלו בתקופת החורף בעיקר ירקות קיץ: עגבניות, מלפפונים חצילים פלפל ועוד. באותה עת ירקות החורף היו כרוב, כרובית, חסה וצנון.
הופעת ירקות מהערבה בשווקים שינתה את הרגלי האכילה, וכיום אוכלים עגבניות ומלפפונים פלפל וחצילים במשך כל השנה.
הכמויות ששווקו מהערבה בשנים הראשונות היו קטנות והמחירים גבוהים וחלק מהתוצרת יוצאה לחו"ל באמצעות "אגרקסקו".
חקלאי הערבה חיפשו כל העת גידולים חדשים. בעין יהב הוקמה חלקת מחקר שבה נערכו ניסיונות מסודרים בגידולים שונים ע"י חוקרים ממכון וולקני. חקלאים ניסו ביוזמתם גידולים ורצו לפני המחקר, לפעמים זה הצליח ולפעמים נכשל אבל האופי היזמי של החקלאים לא פסק אף פעם.
גם במשק שלהם הם ערכו כל הזמן ניסיונות, שתלו אפרסקים, רימונים, מנגו, כרם, תאנים וגם עגבניות שרי שזה היה משהו חדשני לגמרי. לא הכל צלח אבל המשיכו לחפש.
בסוף שנות ה-70' נכנסו לגידול פרחים בעיקר גיפסנית וחרציות. לדבריו, גידול פרחים היה "אופרה" אחרת. נדרשו הקמת מקררים במשק וחשמל לתאורה בשדות, כמו כן דיוק והקפדה יתרים.
*
לקראת שנות ה-80', למרות הסיפוק והברכה שראה במשק אמנון הבין שעליו להתקדם ולהרחיב ידיעותיו.
בשנת 1981 החליט להירשם ללימודים בפקולטה לחקלאות ברחובות של האוניברסיטה העברית בירושלים.
לדבריו, לא הייתה פשוטה דרכו של מושבניק בן 40, בעל משק פעיל, אב לארבעה ילדים המתגורר בערבה לעזוב את הכל ולעבור לרחובות לשלוש שנים.
כשהחליט ללמוד לא העלה על דעתו עד כמה קשה הדבר.
אורה רעייתו עודדה אותו ללמוד, למרות שנאלצה להחזיק את הבית, לטפל בארבעה ילדים שהצעירה שבהם בת שלוש וגם להמשיך לעבוד במשק ירקות ופרחים.
חלק מהתקופה נעזרו במתנדב מחו"ל. הוא חשב שבימים שישי ושבת יצליח לעבוד במשק.
בפועל הסתבר שגם בימי שישי, בפרט בשנה הראשונה, היו לימודים ונשאר לו רק יום עבודה (קדוש) לעבודת האדמה. יתר על כן, הלימודים היו קשים ופעמים רבות נאלץ ללמוד גם בבית.
מי שהציל את המצב היו ילדיו תמר וכפיר שמיד עם חזרתם מביה"ס אכלו משהו וירדו לשדה לעזרה בקטיפים. תמר שהייתה תלמידה טובה הכינה את שיעורי הבית בערב בקלות. כפיר לעומתה, לא היו לו מחברות ולא הכין שיעורי בית והוא אהב את עבודת השדה.
אמנון, "זקן" הסטודנטים בפקולטה לחקלאות ברחובות סיים לימודיו בשנת 1984 והוסמך כאגרונום.
הוא חזר לעבוד במשק שהתפתח וגדל ל-50 דונם.
*
בשנים 1999 – 2007, במקביל לעבודה במשק המשפחתי, עבד במשרד החקלאות כמדריך לגידול פרחים ופעל בעיקר במושבי הערבה.
עם עזיבתו את עבודתו בהדרכה המשיכו אמנון ואורה לגדל במשקם בעיקר פלפל ומלונים.
בתם נעמה, לאחר סיום לימודיה לתואר שני בפקולטה לחקלאות, החליטה שהיא רוצה לחזור הביתה יחד עם בן זוגה, יהל, שהחליט לעזוב את קיבוץ בארי בו נולד וגדל, לטובת חיים בעין יהב.
אמנון ואורה שמחו מאוד ובנו להם בחצר ביתם בית זמני עד שיבנו את ביתם הקבוע.
לדבריו, כמו שקורה בדרך כלל בחיים אין דבר יותר קבוע מדבר זמני. בימים אלה, עבר עשור וחצי מאז ורק בימים אלה מתכננים את ביתם.
לאחר תקופת התנסות והסתגלות בעין יהב הצטרפו נעמה ויהל כשותפים למשק בעין יהב. מספר שנים הם ביחד ואז הייתה חלוקת משקים חדשים לבני/ות עין יהב ונעמה ויהל החליטו להקים משק משלהם.
משמעות החלטתם להשתקע בעין יהב הייתה שאמנון נאלץ להמשיך לעבוד ולנהל את המשק לבד, כלומר להעמיס על עצמו יותר ממה שהיה קודם.
ואז, בשנת 2014, בגיל 73, היה עליו להחליט מה לעשות. בצער רב עזב את עבודת האדמה שכה אהב למרות שהיה עדיין במלוא מרצו.
עם הפסקת עבודה בחקלאות עבר הסבה והפך להיות אמן.
*
*
על דרכו באמנות התוודה: "אני אגרן כפייתי. איני זורק דבר מבלי ששאלתי את עצמי עשר פעמים באם לא ניתן לעשות ממנו משהו. יתר על כן, כשנסעתי למזבלה לזרוק אשפה כלשהי עם חצי עגלה, חזר עם עגלה מלאה ועליה מה שאחרים זרקו."
לדבריו, מכיוון שיש להם בחצר סככה גדולה שהייתה פעם לול הודים וגם בית אריזה לירקות ופרחים שפעל במשך שנים רבות, הצטברה בה ערמת ברזלים שאסף משך השנים בידיעה שאולי יוכל לעשות מזה משהו.
לדבריו, "ביום ש"תליתי את המבצרות" מצאתי את עצמי בפינת העבודה שבחצר מרכיב ומרתך פסלי מתכת מתוך הגרוטאות שנאספו במשך השנים."
*
*
*
והנה התחילו להצטבר אצלו יצירות ממתכת כיד הדמיון שלא ידע שיש לו.
בעלי חיים, דינוזאורים וחיות דמיוניות, דמויות מתוך ספרי ילדים, מהטלוויזיה ועוד כיד הדמיון, וכל זאת מחלקי רכב, מכונות חקלאיות, אופניים ועוד שכולם נזרקו כאבן שאין לה הופכין וקיבלו חיים חדשים לאחר ש"טיפל" בהם.
עם הצטברות כמות של יצירות "נאלץ" לעשות סדר בחצר ולפנות מקום בכדי להציב אותן לראווה.
חצר ביתם הגדולה התמלאה בפסלים והוא ממשיך כל הזמן "לדחוס" עוד ועוד.
*
*
*
*
*
אורה שגם היא הפסיקה את עבודתה בשדה החלה ללכת לחוג פסיפס.
תחביב זה תפס אותה והיא החלה ליצור ללא לאות יצירות פסיפס שונות המעטרות כל קיר פנוי.
לוח הפסיפס שהכינה אורה ויונח על קברו של חגי אבני ז"ל שנרצח בשבת 7 באוקטובר 2023. הוא היה חבר בכיתת הכוננות ואחראי על הנוי בקיבוץ.
מבלי שהתכוונו לכך מראש, אורה ואמנון נכנסנו לתחום היצירה והאמנות וזה מה שמעסיק אותם בחלק גדול מזמם במקביל לטיפוח הגינה.
מבקרים רבים מגיעים לבקר בגן שלהם שנקרא "גן הגרוטאן" נהנים ממראה עיניהם ובמיוחד הילדים שהדמיון שלהם מפותח והם מזהים בקלות דמויות כשהוריהם מתקשים, אולי זה מעיד שהדמיון שלו עדיין דמיון של ילד.
*
*
*
*
*
*
*
מתנדב בעבודה במיון
ואריזת פלפל
אצל חבריו שכניו
שבע ומייקל כהן
*
*
*
אפילוג
על מהות חייו בעין יהב אמנון כתב את השיר הבא:
אִם יִשְאַלֵנִי נֶכְדִי אֱיָיל*
הֵהָיִיתָ בַּנַחַ"ל אוֹ הָיִיתָ חַיָיל?
אַשִיב לוֹ וּלְלֹא כֹּל רָהַב:
שוּתָף היִיתִי בַּהֲקָמַת עֵין יַהַב.
וְאִם יוֹסִיף וְיִשאָל זֶה הַנֶּכֶד אֱיָיל:
הַאִם הִשְתָּתַפְתָּ בַּמִלְחָמָה?
אֶעֱנֶה לוֹ מִיָד וְכוּלִי גַּאֲווָה
כִּי נִצָחְנו בַּקְּרָב עַל כִּיבּוּש הַשְמָמָה.
סַבָּא, יַקְשֶה זֶה הַנֶּכֶד הַקָּט,
אָז מַדּוּעַ כָּאן וְלֹא בְּאֵילַת?
וַאנִי לוֹ אומָרָה
שֶזְּכוּת רִאשוֹנִים-מאלוֹהַ מַתָּת.
* אייל הוא הנכד הראשון מביתו ענת והנכד הראשון שנולד בעין יהב.
*
סוף