יפעת, שבע טעימות מביקור בקבוץ15 בפברואר 2023
הדפסה
קיבוץ יפעת הוא אחד מבין חמשת קיבוצי המועצה אזורית עמק יזרעאל הנמצאים מדרום ובסמוך למגדל העמק.
קיבוץ יפעת הוא הצעיר מבין החמישה, הוא הוקם בשנת 1952.
ארבעה הקיבוצים האחרים הם ותיקים והוקמו מספר עשורים לפניו והם גניגר (1922), שריד (1926), גבת (1926) ורמת דוד (1931), והשניים האחרונים כרוכים בהקמתו.
במסגרת מיזם ביקורי מפגש/ שיטוט/צילום ביישובים הכפריים, ביום שני 13 בפברואר 2023 ביקרנו בקיבוץ.
ביקור זה שהיה קצר ונמשך ארבע שעות שונה מהאחרים וכלל שבע טעימות
ידידי המדריך ומורה הדרך אברהם מעוז (שכולם מכירים אותו בשם אבס) הוא האחראי לתכנון, ארגון ותיאום ביקור זה.
לבקשתי "אבס תפתיע אותי פעם", הוא רקם את תוכנית הביקור יחד עם חברת הקיבוץ שרה אליהו יוזמת סיורי חוויה פסיפס יזרעאלי ושביל היוצרות ביפעת.
בביקור זה היינו קבוצה, גדולה יחסית, שכללה 13 אנשים והם מיכל ואבס מעוז (גניגר), עדה ויונה בקלצ'וק (גני תקווה), יצחק פיפ רותם (סאסא), מיכאל סופר (תל אביב), רות לורנס (אוסטרליה), ענת ואמיר יגאל (מעלה גמלא), עידית חגי ומאיר רזניק (עין השופט), יואל שדה (מצפה אבי"ב) ואני (מבשרת ציון).
את הסיור התחלנו בתצפית לעבר עמק יזרעאל לזכרו של אגם לוריא בן הקבוץ שנספה בסופת שלגים שהתחוללה ברכס האנפורנה שבנפאל ב-14 באוקטובר, 2014.
המשכנו בשיטוט קצר בחורש הנמצא בשולי הקיבוץ.
עיקר הביקור היה שלושה מפגשים עם שלוש נשים: נעמי לוי, מרים אהרוני וחינה שאותם ליוותה שרה אליהו.
להלן יוצגו שבע הטעימות מהביקור: גיאוגרפיה, טבע, ארכאולוגיה, היסטוריה, הנצחה, זיכרון ואומנות
הצגת טעימות אלה כוללת מידע על קצה המזלג אותנו שמענו מהמארחות, כמה מפות וצילומים.
המדריך אבס בתצפית לזכרו של אגם לוריא
דברים שכתבה ורד לוריא אמו של אגם
"בלב החורשה, מול נוף השדות של העמק, הוקמה פינת זכרון מיוחדת לאגם.
אגם לוריא נולד, גדל ונקבר באדמת העמק. בן 23 היה במותו.
הוא נספה בסופת שלגים שהתחוללה ברכס האנפורנה שבנפאל ב-14 באוקטובר, 2014.
משפחתו וחבריו הקימו לזכרו פינת זיכרון הצופה אל העמק שכל כך אהב.
זהו מקום קסום ויפה שמאפשר התבודדות וגם ישיבה בצוותא, הדלקת מדורה במתחם המיועד לכך, לגימת כוס קפה או בישול תפוחי אדמה.
המקום מתאים לביקור בכל שעות היממה, והוא מואר בשעות החשיכה.
הפינה משנה פניה לאורך ימות השנה: ירוקה וצבעונית בחורף ובאביב צהובה בימי הקיץ הארוכים.
כולם מוזמנים להנות ממנה ולזכור שהסתובב בינינו מלאך במשקפיים."
*
קיבלתי אישור להוסיף מעט על הגיאוגרפיה של האזור, צילום יונה בקלצ'וק
גיאוגרפיה
מיקום יפעת
אזור הגיאוגרפי,
הקצה הדרום מערבי והנמוך
של רכס הרי נצרת
למול עמק יזרעאל
*
*
איתור יפעת
ממערב ובסמוך למגדל העמק
מצפון לכביש 73
ובסמוך לשכניו הקיבוצים:
רמת דוד, גבת ושריד
*
מבט על
*
*
טבע
שיטוט בחורש
הרווי פריחה ובעיקר רקפות
*
*
*
*
*
*
*
ארכיאולוגיה
ליד אחד משפע הגיתות
*
בשטח המדרון עליו בנוי קיבוץ של יפעת ובסמוך לו נמצאו גיתות בצפיפות חריגה.
משה ברק, חבר גבת הראשון ששם לב לכך בראשית שנות ה-50, אף תיעד בעבודת נמלים של איש אחד הוא תיעד בצורה מפורטת כ-70 גיתות.
לדידו, בהנחה שלא מצא את כולן, בעיקר לא את אלו המצויות בתחתית המדרונות וכוסו אולי בסחף, הוא אמד את מספרן הכולל של הגיתות בכ-100 – וזאת על פני שטח של 200-300 דונם בסך הכול.
למיטב ידיעתו, אין עוד מקום בארץ שבו נמצאות גיתות יין בצפיפות כזאת.
צילום יואל שדה.
הגיתות עשויות כמעט כולן על פי אותה תבנית: משטח דריכה ויקב (בור היקוות) חצובים בסלע.
משטח הדריכה רדוד ומשופע, חצוב כטרפז, שבסיסו הארוך בחלקה העליון של הגת ובסיסו הקצר בתחתיתה – צמוד ליקב.
היקב – בור איגום מלבני צר ועמוק יחסית – הופרד ממשטח הדריכה באמצעות מחיצת אבן נמוכה שבה חורים עגולים מפולשים – שניים בדרך כלל.
במשטח דרכו את הענבים והתירוש זרם בשיפוע אל הבור דרך הפתחים – שבהם, יש להניח, היתה מסננת כלשהי (בד, או מקלעת, או אפילו סבך סירה קוצנית) שעצרה זגים וגרעינים.
מסביב לכל גת נמצאו כמה גומות לא עמוקות, שמספרן לא קבוע. בשקעים אלה הוצבו אולי כדי מים לשתייה ולרחיצת הרגליים. יש הסבורים שהם שימשו לעיגון כלונסאות שהוצבו לפריסת צל או עיגון למוטות אחיזה לדורכים בגת.
מאחר שהגיתות הותאמו לתנאי השטח ולטופוגרפיה, יש לכל אחת מהן ייחוד אינדיווידואלי מסוים.
מקור ולהרחבה ראו מרים אהרוני גיתות ביפעת
*****
המשך השיטוט
הפריוולג מוסע בקלנועית על ידי שרה, צילום יונה בקלצ'וק
*****
ההיסטוריה
*
כאן שמענו
ממרים אהרוני
פרק מרתק
איך הקמת יפעת
כרוכה בדברי ימיהם של
שני הקיבוצים השכנים:
גבת ורמת דוד
*
מקשיב וגם כותב צילום יונה בקלצ'וק
ימים ראשונים,
עם הקמתו הקיבוץ נקרא
איחוד השרון – גבת
קיבוץ יפעת הוקם כתוצאה מאיחודה של קבוצת השרון עם חלק מחברי גבת (נאמני מפא"י) שעזבו בשנת 1951 את הקיבוץ המאוחד בעקבות הפילוג בתנועה הקבוצית ושהצטרפו לאיחוד הקבוצות והקיבוצים.
בתחילה נקרא הקיבוץ איחוד -השרון – גבת ואליו הצטרפו גם אנשי מפא"י שעזבו את קיבוץ שדה נחום ואנשי מפא"י מקיבוץ מחניים שהתפרק באותה עת.
בין שתי הקבוצות שהתאחדו היה שוני רב, הן במוצא התנועתי והן בניסיון החיים, באידיאולוגיה המפלגתית ועוד.
ותיקי קבוצת השרון התחנכו על תורת הפועל הצעיר ואחרי זה תנועת גורדוניה, תנועת הנוער של חבר הקבוצות
ותיקי גבת חונכו ברובם על הדרך של הקיבוץ המאוחד.
אנשי גבת דגלו במשק הגדול ואילו אנשי קבוצת השרון החזיקו באידיאה של הקבוצה הקטנה וכד'.
במרוצת השנים שעברו עד האיחוד התקהו מאוד ההבדלים הרעיוניים בין הקבוצות והדבר סייע להתגבר על קשיי המיזוג החברתי.
מקור והרחבה חיים גבתי כך נולדה יפעת
לאחר מספר שנים
שינה הקיבוץ
את שמו ליפעת
*
שאלת השם ליישוב החדש עלתה כבר בתחילת ינואר 1952, עם קבלת ההחלטות הראשונות על איחוד בין קבוצת השרון לפלג "האיחוד" בגבת והקמת קיבוץ חדש.
נושא לא עמד אומנם בראש סדר הקדימויות, אבל היתה הסכמה שהוא מהותי וחשוב: ש ם הוא עניין גורלי, חקוק לדורות
תמונת מצב בראשית שנות ה-40 כרקע להבנת הקמת יפעת
בשלהי שנת 1926 התיישבו שלוש קבוצות בעין ֶבּדה שליד נהלל (היום: עין סייפן). שתיים מהן עלו להתיישבות של קבע בקרבת המקום שתי קבוצות מתנועת גורדוניה שהייתה תנועת הנוער של חבר הקבוצות.
אחת קבוצת השרון, השנייה קבוצת שרונה שהסבה את שמה לקבוצת עיינות כדי להגדיר עצמה מחדש במקום הקבע והשלישית קבוצת הצפון – ישבה בעיןֶ בּדה באופן זמני ובהמשך עלתה להתיישבות בגוש זבולון והקימה את קיבוץ רמת יוחנן.
בעקבות מאורעות תרפ"ט (1929) הוחלט, מסיבות ביטחוניות, להעביר את קבוצת עיינות וקבוצת השרון לגבעה הסמוכה, שבה יהיו פחות חשופות להתנכלויות מצד השכנים הערבים.
בשנת 1931 עברו שתי הקבוצות יחד למקומן החדש על הגבעה. היישוב, על שתי קבוצותיו, קיבל את השם רמת דוד, לכבודו של דוד- לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה, אוֵהד הרעיון הציוני (בתקופת כהונתו ניתנה הצהרת בלפור).
כ- 20 שנים חיו קבוצת השרון ועיינות זו בצד זו בשכנותּ קרובה ביותר – למעשה, בלי הפרדה של ממש. בשתי הקבוצות היתה מוּדעוּ ת לעובדה כי השטח הכללי של הרמה יכול להכיל בעצם רק נקודת יישוב אחת ולא שתיים, אבל הן דחו את ההתייחסות לשאלה זו, בחינת "ַדָּיּה לצרה בשעתה".
שעת חשבון הנפש וההתייחסות הרצינית לעניין הגיעה מבחינת קבוצת השרון בשלהי שנות ה- 40 .
לקבוצה לא נותר שטח מתאים להקמת מבני מגורים, שנדרשו בדחיפות לאוכלוסיה שגדלה. מצוקת הדיור הגיעה אצל כמה משפחות לכדי הרהורי עזיבה, ואולי אף לעזיבה ממש.
בתחילת שנת 1950 עמדה על הפרק תוספת בנייה דחופה ביותר עבור ילדים, וכן כמה בתים למגורי חברים.
בקבוצה עלו שלוש הצעות לפתרון בעיית הֵאין- שטח – לבנייה: אחת, קבוצת השרון תעבור ממקומה לשטח מהלול וקבוצת עיינות תקבל לידיה את המבנים והשטח של השרון ברמת דוד. שנייה, שטחי רמת דוד יעברו תכנון מחודש, כך שקבוצת השרון תוכל להמשיך לבנות. והשלישית שתי הקבוצות, השרון ועיינות, יתאחדו לקבוצה אחת.
כל ההצעות לא מומשו.
להרחבה ראו מרים אהרוני האיחוד שלא היה
טקס הנחת אבן הפינה לאיחוד השרון-גבת, יום שישי, ל' בניסן תשי"ב, 25 באפריל 1952
הנצחה
אולם הנצחת בני יפעת
חללי מערכות ישראל
*
תולדות הקיבוץ על רקע מפת מידבא מהמאה ה-6
*
*
זיכרון
תערוכה לציון תולדות יפעת
צילום יואל שדה
*
*
*
*
צילום יואל שדה
אומנות,
טעימה משביל היוצרות ביפעת
שביל היוצרות ביפעת הוא לא עוד סיור על אומנות.
שביל היוצרות הוא סיור בתוך סיפורן האישי והמרתק של נשים אמיצות שהאומנות שינתה את חייהן.
שרה אליהו היא הרוח החיה מאחורי "שביל היוצרות", ומרכזת אותו.
שרה בעלת דירת האירוח "אצל שרה בקיבוץ יפעת" אירוח ביתי עם טעם של פעם ונוחות של היום היא שיזמה את הקמת שביל היוצרות.
על הקמתו סיפרה וכתבה "לפני מספר שנים הפכנו את דירת הורי לדירת אירוח – אירבנב ו…התחילו לבוא תיירים. ראיתי את העניין שגילו התיירים בצורת החיים המיוחדת שלנו – הקיבוץ. והזמנתי אותם לסיור ובו סיפרתי על החיים בקיבוץ. וכדי להעשיר את החוויה לקחתי אותם לביקור בבתי האומניות. ו…. ההתלהבות מהמפגש עם האומניות הייתה עצומה. …… אז אחרי ההתנסות שלי באירוח וגילוי הפוטנציאל התיירותי במקום בו אני חיה, עם יצאתי לגמלאות, ההחלטתי לגייס את הסובבים אותי להקמת מיזם תיירותי ביפעת. אספתי בעלי עסקים קטנים והצעתי להם להצטרף אלי למסע…. אחרי מספר ניסיונות נואשים להגיע למדריכי טיולים, הבנתי שנכנסתי לעולם שאני לא מכירה ואני צריכה יעוץ מקצועי…. יצרתי קשר עם מעוף לעסקים קטנים- ומכאן נפתחה הדרך. וקיבלנו ליווי מקצועי מתאים לצרכים שלנו…..עכשיו , שביל היוצרות הוא מיזם חי ובועט, ורק כשמסתכלים אחורה מבינים את הדרך שעברנו. זה לא פשוט לקחת קבוצת קיבוצניקיות "וותיקות" שאת מרבית שנותיהן חיו בשיתוף, בהבנה שלדבר על כסף זה לא "יפה" ולהפוך אותן לנשות עסקים".
להרחבה אודות היוזמה והקמת שביל היוצרות ראו בעלון יפעת
מפגש
אצל נעמי לוי המפסלת ברשת וביטון
פיסול ברשת – לקחת רשת שטוחה ולהפיח בה חיים זוהי אומנות.
נעמי מפסלת ברשת: דמויות נשים, ציפורים ופרחים. ויוצרת כלים ופסלים מבטון.
נעמי היא אשתו של צביקה לוי – האבא של החיילים הבודדים, חתן פרס ישראל,
במפגש נעמי סיפרה נעמי על השילוב בין האומנות לבין סיפור חייו המרתק של צביקה ששזורים אחד בשני.
צילום יונה בקלצ'וק
*
*
צביקה לוי נולד ב-13 בינואר 1948 בקיבוץ גבת ומשפחתו הייתה בין מקימי קיבוץ יפעת שם הוא גר עד למותו.
עם גיוסו לצה"ל התנדב לוי לחטיבת הצנחנים ושובץ בגדוד 202. בצנחנים עבר מסלול הכשרה כלוחם, קורס מ"כים חי"ר ולחם במלחמת ההתשה.
בקיבוץ יפעת הכיר לוי את נעמי, ילדת חוץ מקריית טבעון, שסייעה לו בפעילותו ההתנדבותית. הם התחתנו בשנת 1974, ונולדו להם חמישה ילדים. ב-1981 נפטרה בתם עפרי בת השמונה החודשים ממוות בעריסה.
בשירות המילואים שירת לוי כלוחם וכרב-סמל פלוגתי בגדוד 697 שבעוצבת חצי האש. במהלך מלחמת לבנון הראשונה הוענקה לו דרגת קצונה מבלי שעבר קורס קצינים על אומץ הלב שגילה תחת אש.
בשנת 1983, קיבל על עצמו בהתנדבות, בעצת הרמטכ"ל רפאל איתן, לאסוף בחורים מעיירות פיתוח שקיבלו פטור מהצבא, ולעזור להם להתגייס.
התנדבות זו נעשתה במקביל לעבודתו של לוי בגידולי שדה בקיבוץ.
בדצמבר 1994 נתמנה על ידי ראש אכ"א יורם יאיר (יה־יה), לנהל את פרויקט חיילים בודדים בצבא.
לוי כונה "האבא של החיילים הבודדים" בזכות עשייתו רבת השנים למען אלפי חיילים מחוסרי אמצעים וטיפול במשפחות השכולות מטעם התנועה הקיבוצית.
הוא היה ממונה על התיאום והקישור בין התנועה הקיבוצית לבין צה"ל בכל נושא ההלנה והטיפול בחיילים הבודדים, הפנייתם למשפחות מאמצות בקיבוצים, מעקב אחר היקלטותם ומתן מענה לכל בקשה ומצוקה שלהם
בשל תפקידו כאחראי על החיילים הבודדים בתנועה הקיבוצית, הועלה בדרגה לסגן-אלוף.
בשנת 2016 חלה לוי בניוון שרירים (ALS). גם לאחר שחלה, המשיך לבקר בהתנדבות משפחות וחיילים בודדים. באותה שנה קיבל דרגת ייצוג אלוף-משנה.
ב-29 בדצמבר 2018 נפטר כתוצאה מהמחלה ונקבר בקיבוץ יפעת
צילום יואל שדה
צילום יואל שדה
*
*
*
*
*
*
*
ביקור אצל חינה גולדהור
הצילום באדיבות שרה בן אליהו
ביתה ומבצרה של חינה הוא כמו מוזיאון לפסיפס מלבב.
מציאות שמישהו אחר כבר לא צריך הופכות תחת ידיה ליצירות מדהימות.
היא מצפה כמעט כל דבר באבנים הקטנות והצבעוניות וקרמיקה – ממראות נגד עטלפים שמפחדים מההשתקפות שלהם, דרך בקבוקי חלב שאיתם ביצעו בדיקות חלב לפרות והפכו עתה לקיפודים חמודים, שולחנות וספסלים מצופים אבנים יפות ומה לא.
חינה הכניסה אותנו לעולמה וסיפרה כיצד הגיעה לעולם היצירה והאומנות
חינה היא אם לארבעה ילדים, אלמנה, בעלה רס"ן יאיר גולדהור ז"ל נפל ברמת הגולן בקרבות מלחמת יום הכיפורים.
*
*
*
*
*
*
*
*