הדפסה

בסיבוב במרכז רמות מנשה עם מאיר רזניק (עין השופט) ביום ראשון 29 בינואר 2023 וראו נוף מרכז רמות מנשה (חורף תשפ"ג), הגענו לשלוש נקודות זיכרון.

תיעוד זה מתמקד בשלוש נקודות אלה שלא הכרתי טרם הגעתי אליהן והן

1. פינת זיכרון לרוני שי מקיבוץ דליה שנהרגה בתאונת דרכים (1998) שהקים בעלה רובי שי

2. גבעת "אבן יצחק", המקום בו עלו המייסדים של קיבוץ גלעד (1945).

3. גבעת אלי ובו שלט לציון נפילתו של סגן אלכסנדר דודאי (1948) בן קבוצת גניגר בזמן "ההפוגה השנייה" של מלחמת העצמאות.

פינת זיכרון לרוני שי שהקים בעלה רובי שי

*

 

רוני שי חברת קיבוץ דליה נהרגה בתאונת דרכים בצומת שפייה בכביש וואדי מילח בזמן אשמורת תיכונה ב-18 באוגוסט 1998 בנסיעתה חזרה לביתה מתל אביב.

 

את פינת הזיכרון הקים בעלה רובי שי זמן קצר לאחר מותה בתאונה.

 

פינת הזיכרון כוננה על השלוחה מצפון לקיבוץ דליה באתר שהיה מחציבה קדומה וממנה נשקף נוף לכל הכוונים.

 

על הסלעים הוצבו לוחות שיש ובהם מכתבי פרידה וגעגוע

מי הייתה רוני שי 

רוני שי (18/08/1998 – 06/01/1949) נולדה ברחובות לבני ושרה בר משה כשהיו בהכשרה לפני העלייה על הקרקע בקיבוץ עין דור שבגליל התחתון.

 

את ילדותה והתבגרותה עשתה במסגרת "החינוך המשותף" שבקיבוץ, מבית התינוקות דרך הגן וכיתות היסוד, סימה את ביה"ס התיכון (מוסד…) "תבור" שבעין דור.

 

עם תום הלימודים יצאה לשנת הדרכה בשמו"צ (תנועת "השומר הצעיר") והייתה מדריכה בקן קריית חיים. התגייסה לצבא ועברה טירונות רגילה בבה"ד 12, נשארה כמ"כ בבסיס והמשיכה לקורס קצינות. שירתה כקצינה ומדריכה בבה"ד 12.

 

לאחר השירות הצבאי, חזרה לקיבוצה עין דור ותוך זמן קצר יצאה ללימודי הוראה ב"אורנים" . עבדה כמורה ומחנכת בביה"ס היסודי בעין דור.

 

ב-1971 נישאה לבן זוגה רובי ועברה איתו לקיבוץ דליה. בדליה עבדה כמורה ומחנכת בביה"ס היסודי. לאחר מספר שנות עבודה יצאה פעם נוספת ללימודים (היסטוריה, מזרח תיכון ופילוסופיה) באוניברסיטת חיפה . לאחר סיום הלימודים, החלה לעבוד כמורה (ערבית והיסטוריה כללית) וכמחנכת בכיתות הבוגרות בביה"ס התיכון האזורי-"מוסד הרי אפרים"(תיכון ופנימייה של בני קיבוצי האזור).

 

בתחילת דרכה בקיבוץ דליה, במקביל לעבודתה הממוסדת, יזמה והייתה שותפה לצוות הוידיאו הקיבוצי, במהלך השנים, בחרה בנושא התקשורת כמרכז לעיסוקיה, הורידה מהיקף משרתה כמורה, למדה שנה תקשורת במכללת יזרעאל והחלה להגיש את "ערוץ לקיבוץ" שקם בגבעת חביבה.

 

מתוך רצון "לגדול " ולהתפתח בתחום, הגישה מהדורות חדשות ואף הייתה לה פינה קבועה ב"גוונים" הטלוויזיה בכבלים בצפון, במקביל עבדה קצת ב"רדיו חיפה" "הגל הבטוח" וב"קול רגע" עם הקמתו. במקביל הקפידה לפעול בתוך הקיבוץ בתחומים הקרובים לליבה.

 

יזמתה ורצונותיה, הביאו אותה להיכנס לתחום התקשורת כעצמאית, בתחילה כשותפה בחברה להפקות סרטים לטלוויזיה הישראלית, בהמשך בהקמת עסק עצמאי להפקת סרטי "תיעוד ותדמית" כפי שקראה לו. ממשרדה בדליה החלה ליצור קשרים ובהמשך אף סרטים באורך מלא עבור הקיבוץ, הטלוויזיה ולקוחות פרטיים.

 

חלק מעבודתה היה עריכת העיתון של המועצה האזורית "מגידו". לרוני היה כישרון כתיבה וחריזה ודבריה הכתובים שזורים בכל מהלכי חייה. במהלך השנים נולדו ארבעת ילדיה שהיו מרכז עולמה וחייה וחייבו אותה למצוא את שביל הזהב, בין חיי משפחה וגידול ילדים, לבין קריירה אישית תובענית.

 

רוני התאפיינה ברגישות רבה כלפי כל הסובב אותה, יוזמה יוצאת דופן ברמה האישית, החברתית – ציבורית, כושר ביצוע רב, סבלנות והקשבה לזולת. ובזכות כך אף יצאה למספר שליחויות ופעילויות מחוץ לקיבוץ (מורה ומחנכת בבי"ס תיכון בירוחם, מעבר ל"מסך הברזל" ועוד..)
חלומותיה ותוכניותיה היו רבים ומגוונים, לא את כולם זכתה להגשים, בחייה הקצרים הספיקה לפעול וליצור עד שנקטעו בתאונת דרכים קטלנית .

 

המקור אתר קיבוץ דליה

הנוף הנשקף מפינת הזכרון

עוד מבט

גבעת "אבן יצחק"

*

אֶבֶן יִצְחָק הוא שמו הקודם של קיבוץ גַּלְעֵד המשתייך לתנועה הקיבוצית ונמצא בתחום השיפוט של המועצה האזורית מגידו והוא הדרומי ביותר בתחום שיפוטה

 

הקיבוץ הוקם בשנת 1945 על ידי גרעין של חברי תנועת הבונים ותנועת החלוץ מגרמניה שנתארגן בשנת 1938 בהנהגתו של גיורא יוספטל.

 

בדצמבר 1939 הקימה קבוצה של 40 חברים, שהיו בהכשרה בגבעת חיים, את קבוצת "הגרעין רעננה" במחנה זמני בין רעננה לגבעת ח"ן.

 

ב-11 מרץ 1945 עלתה הקבוצה להתיישבות, בסיוע תנועת הקיבוץ המאוחד, על גבעת טרשים כ-500 מטר מצפון מערב לכפר ח'ביזה.

 

השם שנתנו לו המוסדות המיישבים הוא "אבן יצחק" על שמו של יצחק אוכברג שהיה נדבן יהודי מדרום אפריקה שבתרומתו נקנו אדמות הקיבוצים גלעד ודליה בשטח של כ-6,500 דונם.

 

חברי הקיבוץ העדיפו את השם "גל עד" על שם חברי תנועת הבונים אשר נספו במלחמת העולם השנייה.

גבעת אלי
לציון מקום נפילתו
של סגן אלכסנדר (אלי) דודאי
בשלהי מלחמת העצמאות

השלט החדש שהוצב במקום ביוזמת ניר דודאי אחיינו של אלי ובסיוע אלמנתו ואחיותיו של אלי ונכדיו של יהודה אלכסנדר בתחילת שנת 2023 בתוך מתחם כרם הענבים של קיבוץ עין השופט, באישור ובעזרת הכורמים מקיבוץ עין השופט. כרם הענבים של היום יושב אל כרם הזיתים שהייה שם ביום הירצחו.

המיקום:
בשולי כרם הענבים הצעיר
של עין השופט
שנמצא מדרום לקיבוץ,
בין שתי הגבעות שעליהן
שכן הכפר הערבי כופרין, 

הגלעד הוקם במקום הנפילה מאבני המקום . את הגלעד הקים אביו של אלי, יהודה דודאי. יהודה היה רואה צאן ממקימי אגודת הנוקדים לימים היה יושב הראש של האגודה, יהודה הוא זה שטיפח ושמר על המצבה עד מותו בגיל 95. ניר דודאי נכדו של יהודה ואחיינו של אלי נהג לנסוע איתו לעין השופט בכל שנה לטפל בגלעד. חבריו של יהודה דודאי  מעין השופט, איסר לביא (מזכיר איגוד הנוקדים בשתי קדנציות) ואיסר לפשיץ, הצטרפו לעיתים, ביום השנה לנפילת אלי, למשפחה שבאה לטפל במצבה.

נסיבות נפילתו של אלכסנדר דודאי

אלכסנדר דודאי  כונה "אלי",

 

כאמור אלי נפל בשלהי קיץ 1948 ליד הכפר כופרין. אבל ידוע שהכפר נכבש וננטש כבר באפריל אותה שנה, במהלך הקרבות על משמר העמק, אז עולה השאלה איך נהרג כאן חייל צה"ל חודשים אחר כך?

עי הכפר הערבי כופרין

מעיין הכפר

אלי שירת במחלקת חי"מ ייתכן מגדוד "דרור" – גד' 14 בחטיבת גולני שהוקם בדצמבר 1947 על ידי גרעין חי"ש הוותיק ממשקי עמק יזרעאל ועמק בית שאן.

 

מחלקת חי"מ זו נפרסה במשלטים ברמות מנשה בזמן "ההפוגה השנייה" (קיץ 1948) בקו הגנה מול יחידות צבא עיראקי, שנמצאו בצפון מערב השומרון (אום אל פאחם), ואדי ערה והגבעות בדרום רמות מנשה עד גבעה 400.

 

יחידות אלה נמצאו באזור עד תום מלחמת העצמאות, והתפנו ממנו רק בעקבות הסכמי שביתת הנשק עם ירדן באביב 1949.

זירת המערכה

עדות אהרון דובדבני, חבר קיבוץ רמת השופט שהיה הנהג של המחלקה הבהיר את נסיבות נפילתו:

 

" "אלי היה בחור צעיר, סגן מפקד פלוגה, בחור חמד. ישבנו יחד באחד המשלטים באזור וקיבלנו פקודה ממפקד הבסיס בג'וערה לעשות ביקור ערנות במשלט שלנו, ליד כופרין. אלי, שהיה הרבה יותר צעיר ממני, ניסה להעיר אותי לפנות בוקר ולא הצליח, הוא חשב לעצמו – מה אני צריך את הזקן הזה. קם ונסע לבד בקומנדקר למשלט."

 

בשטח כופרין פעלו חוליות של הקומנדו העיראקי, שהמפקדה שלהם הייתה על הר ליד קיבוץ מגידו. אחת החוליות הטמינה מלכודת בדרך לכופרין – חמישה מוקשי אנטי-טנקים מסוג מארק 7. אלי נסע בדרך והצליח להגיע למשלט בלי לעלות על המוקשים וגם הצליח לחזור, אבל אז, החוליה העיראקית ירתה בו ושרפה את הקומנדקר.

 

קיבלתי פקודה לחפש את הבחור בשטח. יצאתי עם משוריין ועוד 12 חבר'ה כתגבורת. לקראת הכניסה למשלט הייתה תקלה במשוריין. נעצרנו ויצאנו החוצה לבדוק מה קרה. לפתע, הבחין אחד החבר'ה בפרפרים של המוקשים שבלטו מהאדמה. מיד הבנו שהדרך ממוקשת ורק בנס לא עלינו על המוקשים. הזמנו קצין חבלנים מנצרת, שפירק את המוקשים. את אלי מצאנו לבסוף, שחוט לגמרי."

 

המקור: דף וצילום מארכיון קיבוץ עין השופט, שהביאה עפרה בריל שפורסם לראשונה בעלון עין השופט בשנת 2012 ופורסם בשנת 2021 באתר הפסייבוק של קיבוץ גניגר וגם על בסיס שיחה טלפונית מיום 2/2/2023 עם ניר דודאי אחיינו של עלי

סיפור המקום שפורסם בעלון עין השופט בשנת 1999

******
תודה לאלה שסייעו
בהעברת המידע לתיעוד
רובי שי (קיבוץ דליה)
עידית חגי ומאיר רזניק (קיבוץ עין השופט)
אבס וניר דודאי (קבוצת גניגר)