קיבוץ יגור הוא אחד מהאושיות המרכזיות של התיישבות החקלאית בכלל והתיישבות הקיבוצית בפרט.

 

קיבוץ יגור נמצא בדרום מזרח מישור מפרץ חיפה, אזור שנקרא עמק זבולון ונכלל בתחום המועצה אזורית זבולון 

 

מקום הקיבוץ כ-9 ק”מ מדרום-מזרח לחיפה, למרגלות רכס הכרמל,  "ההר הירוק תמיד" כמו שכתב עליו המשורר והפזמונאי בן הקיבוץ יורם טהר לב שהלך לעולמו לפני מספר חודשים.

 

מייסודו קיבוץ יגור השתייך לתנועת הקיבוץ המאוחד ובהמשך לתנועה הקיבוצית המאוחדת (תק"ם) והיום הוא חלק מהתנועה הקיבוצית.

 

יגור הוא קיבוץ גדול ומבוסס שאוכלוסייתו  כוללת כ-850 חברים ו-350 ילדים, ועוד כ-150 תושבים זמניים ביניהם סטודנטים, תלמידי האולפן ללימוד עברית, וכן פרויקט “בית ראשון במולדת”

 

יגור הוקם בראשית העלייה השלישית (1922) על ידי קבוצת חלוצים שהתארגנה בשלהי העלייה השנייה (1913).

 

מאז הקמתו, ביגור נרשמו דפי ההיסטוריה של היישוב העברי בתקופת היישוב טרם הקמת המדינה:

* מסילת הרכבת התורכית חיפה – דמשק,
* כביש חיפה – נצרת הישן,
* מקום סליק המרכזי של “ההגנה”
* ייבוש ביצות העמק,
* רצח שלושת חברי יגור בפאתי הקיבוץ בשנת 1931 על ידי כנופיית עיז-אדין אל-קאסם,
* מבצע שחרור מעפילי עתלית והבאתם ליגור (אוקטובר 1945)
* מבצע אגאתה" ("השבת השחורה") של הבריטים נגד היישוב המאורגן וה'הגנה' ומצור הצבאי על יגור וחיפושי נשק (יוני 1946)
* שהיית פלוגות הפלמ”ח ביגור
*מבצע פיצוץ הראדאר הבריטי בכרמל

 

ביגור שוקמו ושולטו אתרים מראשית ימי הקיבוץ והמדינה. “הסליק הגדול” של ההגנה שוקם ונפתח לקהל הרחב והוקם מרכז המבקרים –”יגור זה סיפור” במבנה האבן של רכבת העמק.

 

לקיבוץ יגור הגעתי בטיול אופניים  מאפק ליגור, הלאה דרך גדות הקישון לכפר חסידים וחזרה דרך גוש זבולון וקריית אתא (יולי 2017), במהלכו הגענו למבנה רכבת העמק ולחזית סליק הגדול.

 

אז כבר ידעתי שכדאי להקדיש זמן רב יותר כדי לבקר במקום, להכיר את תולדותיו, לשוטט בו ולצלם בו.

 

טיול אופניים נוסף, סביב שולי גבעות אלונים, בנחל ציפורי ולאורך הקישון (אוקטובר 2019) יצא לדרך מקיבוץ יגור ובסיומו עברנו בשדותיו.

 

המתנתי בסבלנות והזדמנות זו הגיעה.

 

במסגרת מיזם סדרת ביקור/שיטוט/צילום ביישובים הכפריים שנעשו עד כה וייעשו בעתיד, חברי מוטי ארמלין הציע שנבקר גם בקיבוץ יגור.

 

מוטי חיבר אותי לחברו לקורס מורה דרך שחר יפתח. 

יפתח שחר (1957), דור שלישי בקיבוץ נשוי למדין, אב ל-3 ילדים וסב ל-3 נכדים. יפתח עוסק בהדרכת טיולים שנים רבות ומאז ראשית 2022 הוא מורה דרך מוסמך. ארבעה עשרה שנים קודם לכן עסק בניהול לקוחות חו"ל במפעל טובופלאסט.

 

בשיחה מקדימה עם יפתח הוא הסכים לארח אותנו ביגור במתכונת דומה לסיורים קודמים שעשינו.

 

כבר בשלב התכנון היה ברור לנו שלא נוכל לראות את כל מה שמעניין ביגור ולא נוכל לשמוע בפירוט את קורות הקבוץ ואת והמאורעות החשובים בתולדותיו.

 

קיבוץ יגור מציע לקהל הרחב מספר מסלולי טיול:

* ביקור בסליק הגדול,
* ביקור במרכז המבקרים “יגור זה סיפור” ובמבנה “המשטרה הבריטית”,
* תצפית פתח “נחל יגור”,
* שוטטות בחצר הקיבוץ ובין היתר הגעה למגדל המים
* ביקור בבית הקברות הישן מתקופת העלייה השלישית וראשית הקיבוץ
* סיור מזמר בנופי יורם טהרלב
* סיור אדריכלות נוף וחקלאות מודרנית.

 

יפתח ואני סיכמנו שלא ניתן יהיה בביקור אחד לראות ולדבר על הכל כפי שמוצע לעיל.

 

קבענו כותרת הביקור/ סיור / צילום תהייה קיבוץ יגור – אנשים ומקום

 

ביום שני 2 במאי 2022 בשעת בוקר הגענו לקבוץ יגור. הסתובבנו בו כל היום עד שעת לפנות ערב.

 

היינו קבוצה ואלה אנשיה: ניר עמית (שער העמקים), ענת ואמיר יגאל (מעלה גמלא), אביבה גלברט (חיפה), ליאת יחיאל ויואב בר (כפר חסידים), מוטי ארמלין (גילון), עמוס שדות ואני (מבשרת ציון).

 

השעתיים הראשונות הוקדשו להיכרות עם שנותיה הראשונות של יגור ובעשרות השנים שלאחר מכן ולביקור בסדנה ובסליק הגדול.

 

התכנסנו ליד מבנה “רכבת העמק” הישן במרכז הקיבוץ.

המבנה נמצא למול מבנה תחנת המשטרה הבריטית.

שם שמענו סקירה קצרה על האזור הגיאוגרפי בו נמצא הקיבוץ, על תחומו עם הקמתו סמוך וצמוד לכביש חיפה – נצרת הישן (כביש 7223) ולתוואי מסילת רכבת העמק, שניהם נכללים בתחום חצר הקיבוץ, על כביש חיפה – נצרת הנוכחי (כביש 75) ועל ערוץ נחל הקישון הזורם מצפון.

 

מבנה “רכבת העמק” שופץ והיום הוא משמש מרכז המבקרים.

 

מרכז המבקרים הנקרא “יגור זה סיפור” ושם שמענו מפי שחר על תולדות הקיבוץ

ראינו צילומים וחזינו בסרטון על תולדות יגור מהימים הראשונים ועד ימינו.

אבני דרך בהקמת הקיבוץ והתפתחותו

מקור הסקירה אתר קיבוץ יגור 

שנים ראשונות

בראשית שנות העשרים קנה יהושע חנקין 468 דונם מאדמות הכפר מסוחרי הקרקעות סורסוק וסלים ח'ורי עליהן הוקם קיבוץ יגור. בטרם נוסד הקיבוץ חנו ועבדו בקרקעותיו למשך כשנה (1920–1921) אנשי "השומר הצעיר" חברי גדוד שומריה.

 

רופא, שנשלח באוגוסט 1921 לבדוק את השטח של יגור לפני ההתיישבות עליו, מספר :"יש ביגור שתי ביצות בלבד, שאפשר לייבשן בקלות. אך יש להביא בחשבון את השפעת נחל קישון. אפשר לחפור תעלה אל הקישון ולבנות רשת של תעלות שתייבשנה את הביצות. הקישון אינו מזיק בסביבה זו"

 

קבוצת אחווה נוסדה בשנת 1913 בפתח-תקווה על ידי בני העלייה השנייה. הייתה זו עת של ימים קשים לחלוצים בארץ. מחסור בעבודה, קשיי הסתגלות למציאות החדשה בא”י, בדידות ללא אח ודואג. עקרונות הקבוצה היו כיבוש העבודה הקבלנית ע”י פועלים עבריים וחיים על יסוד השיתוף במשכורת. חברי הקבוצה חיו בקומונה. הם ראו עצמם כארגון ארצי עם שלוחות במקווה-ישראל, נס-ציונה, ירושלים, חיפה, על הכרמל ועוד.

 

בזמן מלה”ע ה-I התגייסו רובם ככולם לגדוד העברי, ועם השחרור, חברי הקבוצה התארגנו, במרץ 1922, להתיישבות באזור תל-ערד. הניסיון שנכשל. בשלהי שנת 1922 י’ בטבת התרפ”ג עלו ביום גשם סוחף, קבוצה של שמונה חברים וחברה אחת מ”אחווה”, על אדמות שומרייה (ע”ש ואדי שומריה – ואדי יגור). המשק תוכנן בתחילה ל-25 משפחות בלבד. זאת הייתה תחילת ההתנחלות בעמק זבולון.

 

השם שנבחר למשק היה יגור על-שם הכפר הערבי השכן יג’ור.

בהתלה המצב היה קשה מאוד הקרקע לא התאימה לחקלאות והמים לא היו ראויים. חברים חלו בקדחת ומחוסר תנאי אשפוז חלקם נפטרו. המשק היה במצב נואש והיה צורך להצטרף לגוף גדול יותר. הוויכוח היה בין הצטרפות ל”גדוד העבודה” או ל”קיבוץ עין חרוד” (שיותר מאוחר נקרא הקיבוץ המאוחד). יואל ברגמן שהיה מראשי המשק נפגש עם יצחק טבנקין, מראשי עין-חרוד, והוחלט להצטרף לתנועתו של טבנקין.

 

החלטה נוספת שקבעה את עתידו של המשק הייתה שהמשק יהיה מבוסס על עבודה חקלאית ועבודה בשכר בסביבה. בתחילה עסקו בייבוש הביצות והסדרת ערוץ נחל הקישון וכן בעבודת חוץ בחיפה – בנמל ובמחצבות. החלוצים נתקלו בתחרות קשה עם הפועלים הערבים שהסתפקו במשכורת דלה ועדיין מטרתם הייתה “כיבוש העבודה”. נמל חיפה ומחצבות נשר היו בין הפרויקטים שבהם השתלבו החלוצים.

 

היחסים עם השכנים הערבים לא היו שקטים. באפריל 1931 בשעות הערב המאוחרות, חזרה קבוצת חברים מביקור ביישוב נשר הסמוך. הם הותקפו מן המארב ע”י חוליית מרצחים בראשות עז-א-דין אל קאסם, ושלושה חברים נהרגו. מכוניות שעברו בבלד א-שיח’ (תל-חנן) הותקפו.

 

בשנת 1933 פרץ המשק את מחסום 25 המשפחות שגזרו עליו מוסדות ההנהלה הציונית, וזאת לאחר שתאחדו עם פלוגת “קלוסובה” (פלוגת חיפה) שהביאה עוד 40 חברים למשק. באותה שנה נחפרה הבאר הראשונה ונתגלו מים רבים שפרצו את הדרך להתפתחות חקלאית. בהמשך שנות השלושים גדל מאוד המשק ומנה כבר כמה מאות חברים.

 

בשנת 1937 הוקם, במסגרת עליית הנוער בסמוך לקיבוץ, בית הספר למקצועות המלאכה ע"ש לודוויג טיץ הראשון לנוער עולה מגרמניה על שם לודוויג טיץ, אחד ממנהיגי הנוער היהודי בגרמניה. מבנה בית הספר תוכנן על ידי האדריכל אריך מנדלסון.

******

לאחר קום המדינה המשיך הקיבוץ לגדול ולהתפתח ובשנת  1950 נחנך “לגין” – בית החרושת לקופסאות פח. הקיבוץ הצטרף למועצה האזורית זבולון. נחנך מכון החליבה, בריכת השחייה וכן אולם ההצגות “יד-למגינים” (אולם הנצחה).

 

קיבוץ יגור היה לשם דבר בחג ומועד בזכות פועלו של יהודה שרת (שרתוק), שהקדיש את כל מרצו, לאחר יום העבודה, ליצירת דפוסי חג אשר ישלבו בתוכם עבר והווה ויתנו ביטוי לאדם העברי העובד את אדמתו. כך יצר את ט”ו בשבט וביכורים והבאת העומר, חיבר את מסכת י”א באדר ותשעה באב, והידוע ביותר – סדר פסח נוסח יגור. יגור היווה שנים רבות מוקד לפעילות ציבורית. עוד בשנת 1946 אורגנה ועידת הקיבוץ המאוחד, ובראשית שנות ה-50 היה הקיבוץ משענתם של הימאים בשביתתם הגדולה.

 

בין מעצבי דמותו של הקיבוץ היה גם ישראל אידלסון (בר-יהודה) חבר כנסת וכן בממשלה, אך לא זנח את הקשר עם העבודה והבית.

 

בשנת 1962 עלתה קבוצת הכדורסל של הפועל יגור לליגה הלאומית, שמאוחר יותר התאחדה ונקראה “גבת-יגור” ואף זכתה בגביע המדינה . קבוצת הנשים בכדורסל אף זוכה באליפות המדינה בשנת 1963.

 

הקיבוץ שהפך גדול יציב ומבוסס תמך ואף החליט לאמץ קיבוצים נוספים ביניהם יד-חנה, מלכיה, בית-אורן ומעלה-צביה.

 

השינויים שעברו ועוברים על החברה הישראלית והחברה הקיבוצית בפרט – לא פסחו גם על יגור. אך כקיבוץ מבוסס, אשר לו היסטוריה של התפתחות ושינוי תוך בחינה מדוקדקת ובצעדים מדודים, גם הפעם התהליך הוא מבוקר תוך שיתוף מירבי של כלל החברים. עברנו בהצלחה תהליך של הפרטת ענף המזון ואנו נמצאים בעיצומו של דיון על אורחות עבודה ופרנסה תוך בחינת גישות חדשות לאחריות החבר וארגון הקהילה.

 

יגור היום הוא קיבוץ גדול ופורח בפתח נחל יגור, על דרך המלך מחיפה לנצרת, בחיק הכרמל וצוקיו עליו כתב, כאמור, הפזמונאי יורם טהר-לב, בן יגור, את שירו “ההר הירוק תמיד”

******

המשכנו למתחם ה”סליק המרכזי” של ההגנה בצפון.

 

טרם הירידה אליו ישבנו בצריף הפח מעל הסליק הגדול

 

שם שמענו סקירה על יגור וההגנה והמאורעות בשנות ה-40' במיוחד על שחרור המעפילים ממחנה המעצר בעתלית ועל “השבת השחורה ביגור”

 

יגור וההגנה

זיקתם של המייסדים לבעיות הביטחון של א”י, קירבת היישוב לחיפה וגודלו היחסי עשו את יגור מוקד לפעילות “ההגנה”. הפעילות היתה מצד אחד גלויה ובשיתוף פעולה עם השלטון המנדטורי, וגם פעולה מחתרתית נסתרת מתחת אפם של הבריטים.

 

המשטרה המנדטורית ישבה אז בג’למי (בית המעצר קישון היום) ובחנה כל הזמן את הנעשה בישובים. ביגור הוקמה גם יחידת הנוטרים שפעלה בשיתוף עם השלטון הבריטי.

 

הכשרות הפלמ”ח עברו את אימוניהם ביגור במסווה של קבוצות נוער העוסקות בעבודה חקלאית.

 

יגור היווה מוקד לפעילות הארצית של ה"הגנה" והפלמ"ח. בבסיס ההדרכה בקיבוץ נערכו קורסי חבלה, קורסי מדריכים וקורס במכונאות ימית – מקצוע חיוני באוניות המעפילים. פלוגות של הפלמ"ח ישבו במקום דרך קבע.

 

החל מאמצע שנות ה-30 הוקמו ביגור סליקים תת-קרקעיים, ששימשו לאיחסון נשק ותחמושת. הוקם שם מחסן נשק תת-קרקעי גדול ועוד כ-30 סליקים קטנים יותר – לרוב חבית או צינור בקוטר גדול, שהוטמנו בקרקע, ובתוכם הנשק. הסליקים היו נוחים לגישה, כדי שניתן יהיה לקבל את הנשק, לטפל בו ולארגנו למשלוח במהירות רבה. בסליקים הגדולים נבנו מתקני איוורור, כדי לאפשר עבודה בתוכם.

 

בין צנחני ארץ-ישראל שצנחו באירופה הכבושה במלחמת העולם השנייה, היה חבר הקיבוץ – לובה גוקובסקי, שצנח ברומניה באוקטובר 1943. הוא נתפס, ומאוחר יותר שוחרר ושב ארצה.

 

מיגור יצאו הכוחות שהשתתפו בפעולות נגד הבריטים והערבים – כמו הפריצה למחנה המעצר בעתלית וליל הגשרים.

 

בלילה שבין ה-9 ל-10 באוקטובר 1945 פרץ למחנה עתלית כוח מהגדוד הראשון של הפלמ"ח, ושחרר את כל 208 המעפילים שהיו עצורים בו באותה העת. על תכנון הפעולה הופקד נחום שריג, והוא גם פיקד עליה בפועל, כשסגנו היה יצחק רבין.

 

אז הובאו ליגור 208 מעפילים, שהוצאו מכלא עתלית. תחילה הם הוברחו המעפילים לקיבוץ בית-אורן, שם הועלו על משאיות כדי לפזרם ביישובי הסביבה. הבריטים פתחו במרדף אחר המשאיות, ואז ננקטה פעולת הטעיה מחוכמת: המעפילים הורדו מהמשאיות בחסות החשכה, אולם אלו המשיכו לנסוע – והבריטים המשיכו לרדוף אחריהן, בחושבם כי המעפילים נמצאים עליהן. בבוקר הגיעו המעפילים ליגור, שם התברר להם כי חיילים בריטים מקיפים את הקיבוץ. מטה ה"הגנה" בחיפה הזעיק למקום אלפי אנשים, שיצרו חגורה סביב החיילים. הבריטים, שחששו משפיכות דמים, נסוגו מהמקום.

 

על המאורע כתב יורם טהרלב את השיר "צל ומי באר" שלימים הולחן על ידי לוי שער

 

במִדְרוֹן מֵעַל הַוָּאדִי
עֵץ הַשְּׁקֵדִיָּה פּוֹרֵחַ
בָּאֲוִיר נִיחוֹחַ הֲדַסִּים
זֶה הַזְּמַן לִפְנֵי הַקַּיִץ
שְׁעָרָיו הַלֵּב פּוֹתֵחַ
וְתָמִיד בְּרוּכִים הַנִּכְנָסִים.

 

בַּיָּמִים אֲשֶׁר כָּאֵלֶּה
מְחַכִּים עַד בּוֹא הַלַּיִל
מְחַכִּים לִצְעָדִים קְרֵבִים
לֹא סוֹגְרִים אֶת הַבָּרִיחַ
לֹא עוֹצְמִים אֶת הָעֵינַיִם
בְּיָמִים כָּאֵלֶּה מַקְשִׁיבִים.

 

מִי שֶׁרָעָב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שֶׁל לֶחֶם
מִי שֶׁעָיֵף יִמְצָא פֹּה צֵל וּמִי בְּאֵר
מִי שֶׁסֻּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶשׁ יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת
חֶרֶשׁ יִכָּנֵס וְעַד עוֹלָם יוּכַל לְהִשָּׁאֵר.

 

מִי שֶׁרָעָב יִמְצָא אֶצְלֵנוּ פַּת שֶׁל לֶחֶם
מִי שֶׁעָיֵף יִמְצָא פֹּה צֵל וּמִי בְּאֵר
מִי שֶׁסֻּכָּתוֹ נוֹפֶלֶת
חֶרֶשׁ יִכָּנֵס בַּדֶּלֶת
וְתָמִיד יוּכַל לְהִשָּׁאֵר.

 

זֶה הַבַּיִת שֶׁבָּנִינוּ
זֶה הָאֹרֶן שֶׁנִּטְעֲנוּ
זֶה הַשְּׁבִיל וְזוֹהִי הַבְּאֵר
מִי שֶׁבָּא לְפֹה אַחֵינוּ
מִי שֶׁבָּא יָסֵב אִתָּנוּ
וְהַשֵּׂעָר שׁוּב לֹא יִסָּגֵר.

*****

יגור היה אחד היישובים העיקריים, שנגדם כוון המבצע הבריטי ב"שבת השחורה" – 29 ביוני 1946. מטרת המבצע, שנערך במקביל ב-27 ישובים ברחבי הארץ, היתה החרמת נשק בלתי חוקי ומעצר מפקדים וחברים ב"הגנה" ובפלמ"ח, בניסיון למוטט את האירגון הצבאי של היישוב. הוא בא כגמול על "ליל הגשרים" (17-16 ביוני) שבו פוצץ הפלמ"ח גשרים בכל רחבי הארץ, וניתק את ארץ-ישראל משכנותיה.

 

יום לפני המבצע, ב-28 ביוני, הופיע ביגור קצין משטרה בריטי ושוחח עם מוכתר המשק, נח יגורי. לפני לכתו סיפר, כי ייתכן שייערך בקיבוץ חיפוש. יגורי מיהר להעביר את הידיעה למטה ה"הגנה", ובמקביל כונסה אסיפה כללית של החברים. לפנות בוקר נחסמו שערי הקיבוץ בכלי רכב ובמכונות חקלאיות.

 

בבוקר הקיפו את הקיבוץ מאות  חיילי הדיוויזיה המוטסת השישית – “הכלניות” מצוידים בטנקים ולהביורים. קצין בריטי מסר למזכיר ולמוכתר, כי הם מבקשים לערוך מסדר זיהוי בקרב הגברים, ואחריו יוסר המצור. הוא נענה בשלילה. החיילים החלו בפריצת שערי המשק באמצעות טנקים, וחברי הקיבוץ, שניסו לעמוד בדרכם, נהדפו אל חדר האוכל והתבצרו שם. המוכתר נעצר.

חדר האוכל כותר על-ידי חיילים, ופצצות גז מדמיע הושלכו לתוכו. כמה חברים וילדים התעלפו. החיילים פתחו את הדלת, והאנשים יצאו. הגברים הועלו למשאיות והועברו למכלאות שהוקמו בג'למי (כיום בית המעצר קישון) הנשים נכלאו במכלאה שהוקמה מחוץ למשק. רבים מהילדים, ניצולי שואה, החלו לבכות ולצרוח. בסך-הכל נעצרו 300 חברים, שהובאו בערב למחנה המעצר בעתלית.

 

במקביל לפשיטה על יגור, פשטו אלפי חיילים ושוטרים בריטים על 26 ישובים נוספים. כ-2,700 איש נעצרו ונלקחו למחנות מעצר. בשני קיבוצים – עין-חרוד ותל-יוסף – פתחו הבריטים באש, ושלושה אנשים נהרגו. גבולות הארץ נחסמו, אמצעי התקשורת נותקו ועל ירושלים ותל-אביב הוטל עוצר. בנייני הסוכנות היהודית בירושלים נתפסו, מספר מחברי ההנהלה – ביניהם משה שרת, יצחק גרינבוים, דב יוסף ודוד רמז, שהיו מזוהים עם הקו האקטיביסטי – נעצרו. חלק מהמבוקשים הצליחו להסתתר ולהשמיד מסמכים. מיפקדת ה"הגנה" החליטה כי ההתנגדות לבריטים תהיה סבילה בלבד, כדי לא לגרום לשפיכות דמים.

 

בעקבות השבת השחורה כמעט והתרוקן המשק ביגור מכוח העבודה הקבוע. התנועה הוגבלה גם ביום, והיה מחסור במים. 400 חברים מקיבוצים אחרים, פועלים ובני נוער מהערים הגיעו לסייע בקיום המשק.

 

החיפושים המדוקדקים שערכו הבריטים באדמת יגור, באמצעות מכונות כבדות וגלאי מתכות, ארכו שבוע וגרמו נזקים כבדים למבנים ולציוד. הסליקים נתגלו לאחר שהבריטים הבינו את שיטת פתחי האיוורור: הם חפרו בכל מקום שבו ביצבץ מן האדמה פתח של צינור. בסך הכל נחשפו 14 סליקים, בהם הסליק הגדול. הוחרמו 94 מרגמות, 325 רובים, כ-80 אקדחים, אלפי פצצות מרגמה ורימונים, 105 אלף כדורי רובה ועשרות תת-מקלעים ומקלעים. מזכיר הקיבוץ והמוכתר הושמו במעצר בכלא עכו. לאחר חודשיים שוחררו בערבות, והמשפט נגדם בוטל.

 

המעצרים הרבים ואובדן הנשק הרב בשבת השחורה הנחיתו מכה קשה על ה"הגנה", אולם לא שברו את כוחה. הבריטים הופתעו מאוד מהעוצמה שצבר היישוב היהודי ומהתחכום בהחבאת הנשק בסליקים התת-קרקעיים. רוב עצורי השבת השחורה שוחררו כעבור מספר שבועות.

 

ערב עזיבת הבריטים את הארץ רכשו אנשי ה"הגנה" מהשלטונות, תמורת סכום קטן, את רוב הנשק שהוחרם ביגור. הנשק שימש את ה"הגנה" בקרבות מלחמת העצמאות.

 

המקור: אתר ארגון ההגנה

 

אחר כך חבריי ירדו “לסליק הגדול” הנמצא מתחת לצריף.

הסליק המרכזי התת קרקעי נבנה ב-1937. בלילות נפרק הנשק במבנה שמעל הקרקע והורד דרך פתח סודי המצויד במנגנון פתיחה מתוחכם אל הסליק הגדול שמתחתיו.

 

בשבת השחורה ב 29 ביוני 1946 פרצו אלפי חיילים בריטיים ואנשי משטרה בריטיים ליגור בחיפושם אחרי נשק לא חוקי, אנשי פלמ”ח ועולים בלתי לגליים.

 

במשך שבוע הפכו הבריטים כל אבן ברחבי הקיבוץ הנצור. לאחר חפירה לעומק ופריצה דרך הקיר אל תוך “הסליק הגדול” גילו הבריטים את הנשק הרב שהוסתר בו. מאות כלי נשק, תחמושת, רימוני יד, מוקשים ופצצות.

 

בסליק ראו חבריי את התערוכה של עשרות כלי נשק מתקופת מלחמת העצמאות וצפו בסרטון “הסליק הגדול”.

*****

המשכנו, נסענו לחממת הסחלבים שם פגשנו את דר' אלכס לבנה ((ד"ר בפיזיולוגיה של הצמח) שכבר 20 שנים מאז יצא לגמלאות מגדל ומפתח זני סחלבים.

המשכנו לחממה סמוכה ושם פגשנו את האגרונום יצחק פורת שסיפר לנו על גידול החסה בשיטת הידרופוניקה.

שיטת ההידרופוניקה – גידול על מים מדושנים בלבד, ללא חומרי הדברה וללא תולעים שאינה מצריכה שימוש באדמה.

 

הזריעה, השתילה והקטיף במערכת נעשים באמצעות זרועות רובוטיות

 

 הגידול נשען  על הניסיון רב השנים של חברת האם  גרופוניקס בע"מ, שהקימה חממות הידרופוניות מתקדמות בארץ ובעולם.

 

החממות שמכנסות בתוכן אמבטיות, בהן גדלים שתילי חסה צעירים על גבי מים .

.חזרנו למרכז הקיבוץ וחנינו ליד מבנה מיני מרקט

הלכנו לעבר ביתם של שרל'ה ויהודה חי.

 

התכנסו במרפסת ביתם ושם בתחילה שרהל'ה סיפרה לנו מפעל תיעוד הדיגיטלי של הנצחת נופלים בני יגור שמעט ידוע עליהם והוא חלק מאתר הנצחה של הקיבוץ הנקרא פני יגור

 

"פני יגור" אתר לתפארתם של החברים שהלכו  והותירו אחריהם למזכרת, פיסות חיים בצורה של שיר, סיפור, תמונה ומנגינה.

 

הוא גם ביתם של כל אלו המבקשים לזכור את חבריהם, אשר בעשר אצבעותיהם, בעמלם, בעצבונם ובשמחתם נתנו ליגור את הלב.

 

לזכור ולא לשכוח את אלה אשר נתנו ליגור את פניה

 

שרהל'ה סיפרה לנו על אחיה הבוגר אסא יגורי שנפל ביום הראשון במלחמת ששת הימים, עת הוביל את פלוגתו מגדוד 106 מחטיבה 10 (חטיבת הראל), בקרב לכיבוש המוצב הירדני בשיח' עבד אל עזיז (היום נקרא הר אחירם בצפון מערב מבשרת ציון)

אסא יגורי. בן יצחק ורחל. נצר ממשפחת הבילויים. חונך במשפחה שאומנה על ברכי הציונות המגשימה ולערכים לאומיים. סיים את לימודיו התיכוניים בבית הספר ביגור. היה חבר הקיבוץ. אהב עבודה והיה מעורה כחקלאי בכל ענפי המשק ללא הבלטה עצמית, כי נחבא אל הכלים היה. עבד ברפת ובפלחה ובגידולי שלחין. השתייך לתנועת “הנוער העובד והלומד” וגויס כמרכז התנועה וגם שימש כגזבר בה אף כי רצונו היה עז לעבוד במשק ובשדה. עם התייצבותו לעבודה בקרב הנוער קנה את לב כולם. קשה היה לו להסתגל לכל מעשה לא ישר הקשור בענייני הכספים שלהם היה אחראי. נעים הליכות היה ותמיד היה עומד ושומע למצוקות כל אדם שהפכו עד מהרה למצוקותיו הוא. בהיותו מגויס בתפקיד מחוץ לבית היה נוהג לטעון: “אני מסתובב בעיר ושם הטרקטור עומד”, כי הוא נלקח מתוך העבודה כשהקרקע עוד לא פולחה והיה חוסר בידיים עובדות. היה חבר ב”הפועל”.

 

אסא גויס לצה”ל באוגוסט 1955 ושירת בנח”ל מוצנח וגם עבר קורסים שונים. השתתף בפעולות תגמול לפני מערכת סיני ובמערכה עצמה. ללא יומרות צעד בבטחה במערכות הצבא, הגיע לדרגת סרן ותמיד גילה תושייה ודבקות במשימה. בהתקרב ימי מלחמת ששת הימים והוא עדיין לא קיבל את צו הגיוס היה חסר מנוחה וכולו דרוך. בהיקראו לדגל שימש כמפקד פלוגה, נלחם ונפל בקרב בשיך עבדול-עזיז תוך לחימה פנים אל פנים עם האויב שהגיח מתוך התעלה. הוא הלך בראש פלוגתו בשדה מוקשים תחת הפגזה קשה ואש שטוחת מסלול – ובפריצה אל היעד היה הוא הראשון, בתוך היעד שמצא את מותו. זה היה ביום הראשון לקרבות, הוא כ”ו באייר תשכ”ז 5.6.1967.

 

אסא הובא לקבורה בבית הקברות הצבאי שעל הר הרצל בירושלים ולאחר זמן הועבר למנוחת עולמים בבית הקברות ביגור. על גילוי אומץ לב צוין לשבח על ידי אלוף פיקוד המרכז.

 

שני חיילים שלחמו לצדו והיו במחיצתו עד לרגעיו האחרונים קראו לבניהם שנולדו סמוך לאותו תאריך על שמו. כן קראו לבניהם עוד שניים שפעלו אתו בתנועות הנוער ומתוך היכרות אתו.

 

המועצה המקומית מבשרת ציון הסבה את השם הפסגה שנקרא שיך עבד אל-עזיז (שבין משחרריו היה אסא) לשם “יד אסא” ושם הוקם אתר הנצחה לקרב .

 

בחדר הזיכרון שבין יוזמי הקמתו היה אסא, נקבע לוח (ותמונתו עליו) המנציח את שמו. ביומן יגור, שהוצא ב”שלושים”, הועלה זכרו עם עוד כמה בנים שנהרגו במלחמה.

 

המקור פני יגור 

לפני סיום בקשנו להצטלם יחד עם שרהל'ה

שעת צהרים הגיעה.

 

היעד הבא היה חדר אוכל.

 

חבריי צעדו אליו עם שרה'לה, יהודה בעלה, הסיע אותי ב- ClubCar, כלי הרכב האולטימטיבי.

בחדר האוכל סעדנו את ארוחת הצהרים

*******

אחרי ארוחת הצהרים, הקבוצה הצטמצמה. לא נורא! אולי אפילו טוב שכך היה!

 

נסענו לעבר הגלריה של האומנית נעמי פארן.

בגלריה נעמי פארן סיפרה על עצמה, על דרכה בעולם האומנות ועל יצירתה פיסול, רישום, וצילום. 

נעמי פארן בת קבוצת דגניה ב' הגיעה ליגור בשנת 1969 היא פסלת, רשמת וצלמת.

 

בשלהי העשור הרביעי לחייה למדה רישום ופיסול במכון אבני בתל אביב והמשיכה לעבוד בשיש בפיאטרה סנטה, איטליה במשך חודשיים.

 

נעמי מפסלת בברונזה, שיש, אבן ישראלית ועץ.

 

בהסתכלות מלמעלה על פסליה של נעמי פארן, שני פסלי שפות מתפרשים ומשקפים שני כיוונים עיקריים ביצירתה: הכיוון הפיגורטיבי, הקלאסי, מצד אחד. מצד שני הכיוון החופשי, חופשי מכל סימנים מופשטים ומופשטים.

 

הדמות האנושית שהייתה נושא מרכזי באמנות מאז הימים הראשונים של האמנות עלי אדמות, היא גם במרכז היצירה של פארן.

 

עבודתו של פארן מקיפה מסכת פסלים עשירה ומסקרנת ומפתיעה ומפתיעה העשויה פיגורטיבית – גברים ונשים – כשהיא פוגשת את המתבונן עם רפרטואר מרתק של סיטואציות קיומיות, אנושיות, מורכבות, סותרות וסותרות, ותמיד ביצירות אחרות, בתוך במצבים שונים ובכל מיני דרכים – כולם ביחד ביטאו את הייחודי, האישי, האינטימי, בעולם הרב-גוני של האדם.

 

כיוון אחד בעבודתה של נעמי פארן הוא סביב מוטיב ההסתגרות, המרוחק, בדידותו של האדם, הבדידות שלא מותירה ניצוץ של פתיחה לאור – אותו האור שמגיע דרך מגע, חיבור, קרבה עם אחרים.

 

בין שני הכיוונים העיקריים הללו: געגוע לשיתוף ואהבה והסתגרות בלתי מתפשרת מכולם – סגר שלפעמים מתוך בחירה, לפעמים מתוך צורך – מתרחש ביצירתו של פארן.

 

רבים מהפסלים של נעמי פארן נכללים באוספים שהוצגו ברחבי אירופה, צפון אמריקה, אוסטרליה וישראל, כולל מוזיאון ניו אורלינס לאמנות.

 

תערוכות של עבודותיה התקיימו בניו יורק, לוס אנג'לס, שיקגו, אוטווה, ירושלים, תל אביב וחיפה.

 

המקור דברי אוצר התערוכה לרקוד עם החלום להרחבה על יצירותיה ראו באתר של נעמי פארן

 

לאחר הביקור בגלריה המשכנו לשוטט עם יפתח בחצר הקיבוץ להתרשם משפע הירק ואדריכלות הבניינים שנבנו בשנותיו הראשונות הקיבוץ.

יפתח סיפר לנו בהרחבה גם על סבו האגרונום ואדריכל שלמה אורן וינברג

 

שלמה אורן נולד בחודש מרץ 1889 ברומניה משם עבר עם הוריו לתורכיה והתחנך בליצאום צרפתי. בגיל 17 יצא ללמוד גננות בבית-הספר החקלאי היהודי בגרמניה – באהלם שליד הנובר. לאחר שנים אחדות של עבודה מעשית בענפים שונים של גננות במשקים, ביקר בבית-הספר הגבוה לגננות בדרזדן, שם קיבל סמיכות להיות אדריכל גנים.

 

שנים מספר לפני עלייתו ארצה עבד כמנהל משק, בו הדריך כמה מחזורים של חלוצים. אחרי סיור מקצועי בארצות שמסביב לים התיכון (אלג’יר, טוניס, צרפת הדרומית), עלה ארצה בחודש פברואר שנת 1925. חדשים מספר עבד במקוה ישראל, ומאוקטובר 1925 עד שנת 1932 היה מורה בבית-הספר החקלאי בנהלל ומדריך במשקי הפועלות של ויצ”ו. מאז שנת 1932 התמסר רק לאדריכלות גנים. בשנת 1936 זכה להגשים חלומו מכבר – לעבור לחיי קיבוץ. באותה שנה הגיע שלמה אורן עם משפחתו ליגור.

 

תקצר היריעה להעלות כל רשת גני הנוי אשר שלמה אורן פרש על פני הארץ המחדשת נעוריה במשך 30 שנות פעולתו וחייו בה: גני נוי במשקים קיבוציים רבים, סביב בתי הבראה (שבי ציון, גבעת ברנר, שפיים, חמי טבריה), ובתי חולים (אסותא, עפולה), ליד מוסדות (המדרשה החקלאית), ובתי חרושת, גנים פרטיים (ליד בית הנשיא הראשון – חיים וייצמן), והגנים הציבוריים הגדולים – גן המלך בנתניה, “המצודה” בצפת, הגן העירוני בחולון, ואחרון אחרון – “רמת הנדיב”.

 

במלוא יכולתו היוצרת, על אף מחלתו שקיננה בו, נלקח האיש. עוד היה בקו עלייה מתמיד של הצלחות ביצירות של גננות נוי רחבות מידות, עזות מעוף ורבות פאר.

 

מפעליו הגדולים הקנו לו ברחבי הארץ שם של אמן דגול ומקורי.

 

אחרון מפעליו והמהולל ביותר – “רמת הנדיב” בזכרון יעקב – עשוי היה לעורר התקוה שלקראת שיאים חדשים אומר האיש להעפיל.

 

טבעו הדינמי ורב-הפעלים לא הניח לו לפרוש מעבודתו ולנוח על זרי דפנה של ימים עברו. כל שאיפתו ורצונו, מאוויי נפשו ועצם חיותו היו עבודתו – אמנותו. וכך עבד עד יומו האחרון – – –

 

פניה של יגור – נופה המטופח בידי אדם – במידה רבה פרי יצירתו הן. מראות מרהיבים שבמשקנו ופינות חמד אין-ספור שבה, אלה המצבות החיות אשר ינציחו לעינינו את זכרו של רוחו היוצרת יום יום ולדורות,
כל עוד יתחדש הטבע בכברת ארץ זו בברית עם יד אדם נאמנה ולב פתוח ואוהב.

 

המקור: אתר פני יגור 

 

******

הביקור / סיור / צילום
ביגור נמשך שמונה שעות

*****

ביום זה נחשפנו
במעט למקום ולתולדותיו.
בסיומו נוכל לומר
שנפתח לנו צוהר
להציץ ולהכיר אותו.

*****

אין ספק, קיבוץ יגור
הוא אימפריה ומופת בכל מובן

******

בנוסף לשפע המידע והמראות,
ריגשו אותנו המפגשים עם האנשים

****

בסוף היום,
נשאר לנו טעם של עוד
ולכן נבקש לחזור
ולהגיע שוב לבקר במקום.

*****

גם חבריי ניהנו
ובסיום חלקם כתבו

.

הרבה תודה ליפתח לשרה'לה ולעמירם על יום מעניין ומהנה ביותר

 

תודה יפתח. היה יום מאלף, מעורר עניין, מתוכנן למופת, המפגש עם המומחים חברי הקיבוץ. שרהל'ה האחות שאיבדה את אחיה … אכן יגור זה סיפור וכתושבת חיפה השכנה…היה לי לכבוד לסייר בשבילי הקיבוץ. תודה.

 

יפתח , תודה רבה על הסיור המעניין , תודה שנתת לנו הזדמנות להכיר את האנשים הנפלאים בקיבוץ. למדנו על ההיסטוריה של הקיבוץ ואהבנו לשמוע את האנשים שבחרת עבורנו לפגוש…

 

יפתח היקר עמירם והחבורה תודה על שאפשרתם לנו להיות חלק מכם ולהנות מהדרכה מעולה ומענינת תודה לכולכם

 

לכל החבורה – היה נחמד ונעים להכירכם. ניפגש – כך אני מקווה גם בעתיד

 

******

תודות ליפתח שחר,
שתכנן את היום,
תיאם את המפגשים עם האנשים,
הסביר בחן והוביל אותנו בנועם
וגם תיאם את ארוחת הצהרים

****

תודה לאלכסנדר ליבנה
שאירח אותנו בחממת הסחלבים
וריתק אותנו בסיפור פעילותו

****

תודה לאגרונום יצחק פורת
שסיפר לנו בעניין רב
על גידול החסה בשיטת הידרופוניקה.

*****

תודה לשרה'לה חי
שיחד עם בעלה
אירחו אותנו במרפסת ביתם
וריגשה אותנו בסיפורה
על מפעל ההנצחה הדיגיטאלי
של בני יגור חללי המלחמות שמעט ידוע עליהם
וגם על ששיתפה אותנו
בקשריה המיוחדים עם אחיה הבוגר
אסא יגורי ועל נפילתו והנצחתו

***

תודה ליהודה חי
על הטרמפ לחדר אוכל
שחסך ממני את ההליכה. 

*****

תודה לנעמי פארן
שאירחה אותנו בלבביות בגלריה
וסיפרה לנו על דרכה באמנות ועל אופן יצירתה
****

תודה למוטי ארמלין,
שיצר את הקשר
עם יפתח שחר

*****

תודה לכל החברים
שהשתתפו בביקור ביום זה במלואו או בחלקו

****

תודה לחבריי ניר עמית ומוטי ארמלין
שגם הפעם צילמו

****

אחרונה חביבה אביבה גלברט.
תודה שהצטרפת אלינו,
הגברת את הכוח הנשי
ותרמת מצילומיך לתיעוד הביקור.
אולי תמשיכי להצטרף לחבורה המטיילת.