שרידי אל באסה, הכפר שהיה בגליל העליון המערבי26 בפברואר 2021
הדפסה
עניינו של תיעוד זה הוא דוגמא של הימצאות שרידים של הנוף היישובי שהתקיים בישראל עד מלחמת העצמאות.
ביום רביעי, 24 בפברואר 2021, בתחילת הסיור גבול לבנון, לאורך הגזרה המרכזית, הגענו (שבעה חבריי ואני) אל אזור התעשייה של העיר שלומי, מקום בו השתרע השטח הבנוי של הכפר הערבי שהיה אל-בָּסָּה,
אל-בָּסָּה, היה עד מלחמת העצמאות כפר ערבי גדול בגליל העליון המערבי שנמצא על ציר הדרך הראשית (מערב – מזרח, לימים כביש הצפון) כק"מ וחצי מדרום לגבול עם לבנון
בביקור הסתובבנו בין מספר מבנים שהם שרידי הכפר שעל קיומם למדתי בינואר 2017 בטיול באופניים: מנהריה לראש הנקרה, הלאה לשלומי וחזרה דרך גשר הזיו
*****
******
התיעוד להלן כולל סדרת מפות של תמונת המצב ההיסטורית והעכשווית, סדרת צילומים שנעשו בעת השיטוט במקום.
המידע בתיעוד נשען בעיקר, אבל לא רק, על עבודה סמינריונית של ענת אן-אלי, שנושאה תמורות במישור החוף הצפוני בין השנים 1945 – 1955, הכפר אל-בסה כמקרה בוחן שנעשתה במסגרת ה החוג הרב תחומי – מקבץ לימודי ארץ ישראל במכללת תל חי שבוצעה בשנת 2019. תודתי נתונה לענת שהעמידה עותק מהעבודה והרשתה לצטט אותה!
********
מיקום
****
****
באל באסה, ששטחו היה כ-160 דונם נמצאו שרידים מהתקופות הביזנטית, הצלבנית, הממלוכית והעות'מאנית. במאה ה- 19 זה היה היישוב הגדול באזור, ובקרבתו מעיין נובע, שנזכר במקורות צלבניים בהקשר התקדמותם של ראשוני מסע הצלב השלישי דרומה לעבר עכו ביום 26 באוגוסט 1189.
מקור השם: בתקופת התלמוד נקרא בצת ובתקופה הצלבנית אל-בצה la Bace או Lebassa. מקור שמו של הכפר הוא כפי הנראה המילה הכנענית "ביסה" שמשמעותה ביצה. המקום נקרא כך עוד בתקופה הרומית, ומאוחר יותר מכנה אותו בכתביו
אימאד א-דין אל-איספאני, כנראה הסטוריון של סלאח א-דין, עין אל-בַּסֿה.
האזכור הראשון של הכפר אל-באסה נמצא בתלמוד ירושלמי "בין העיירות בצפון, אשר כל עוד לא נותנות מעשר הן אסורות משימוש ביבולן: אילו עיירות אסורות בתחום צור שצת ובצת ופי מצובה עלייתה וחנותה תחתייה ובית כריא וראש מנא ואמון ומזי. (תלמוד ירושלמי מסכת דמאי פרק ב הלכה א; תוספתא, שביעית ד', ט). בסקר שערך אבי-יונה לקראת שרטוט מפת ארץ ישראל של התקופה הרומאית לבקשת השלטון הבריטי הוא כתב "בשטח צור היו כמה כפרים עבריים כגון בצת (אל-בצה)
*****
סוף המאה ה-19
שלהי התקופה העות'מאנית
*****
מתקופת השלטון העותמאני הכפר מוזכר גם בספרות חוקרי ארץ ישראל מהמאה ה- 19 . בין השנים 1870- 1873 סייר בגליל ויקטור גרן, חוקר צרפתי של ארץ ישראל: "בכפר הגדול הזה יש לפחות אלף תושב ובהם חמש מאות חמישים יוונים אוניאטיים: האחרים הם יוונים אורתודוכסים ומוסלמים, וכעשרה פרוטסטאנטים. הכנסייה הקאתולית נבנתה מחדש לאחרונה. כמו רוב בתי הכפר, היא נבנתה מאבנים בתבנית משוכללת שמקורן בחורבות אל מעצוב. כיוצא בזה פזורים
בבתים פרטיים הרבה שברי עמודים ופסלים מאותו המקור". טריסטראם, כומר אנגלי, חוקר טבע ותנ"ך, שסייר בין השנים 1834-1836 מתאר בכתביו כפר נוצרי המונה כ- 1555 נפש "עיירה פרוזה, הנקייה והבנויה בסדר נאה למדי…. הכנסיה היוונית היא בניין גבוה מרובע שגגו שטוח, עם שני טורי קשתות המתמשכים ממערב למזרח ומלמעלה כיפה קטנה מאוד וצלב מלטה קטן". טריסטראם מסייר בחירבת מעצוב, ומציין ששרידיה שימשו כחומר בנייה עיקרי באלבצה. הוא מתרשם במיוחד ממראן של הנשים בכפר הנוצרי, בהופעתן ובהתנהגותן, ועומד על הפער בינן לבין הנשים של הערבים המתואלים בשאר כפרי הארץ.
*****
הכפר נכלל בסנג'ק (מחוז)עכו
המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' )עורכים( ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352
בקד'א (נפה) עכו
המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' )עורכים( ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352
*****
סהיל שהיא תת נפת עכו
המקור: בן-אריה, י ואורן, ע' (1985) ישובי הגליל המערבי ערב מפעל ההתיישבות הציוני. בתוך שמואלי, א', סופר, א', קליאוט, נ' )עורכים( ארצות הגליל, א', חיפה: אוניברסיטת חיפה, עמ' 310 – 352
*****
הכפר וסביבתו בשנות ה-40'
תקופות בשיא השגשוג של הכפר בזמן המנדט, שחיו לעיתים בכפר עד 4555 נפש, בשל מהגרי עבודה מלבנון, שעבדו בבסיסי הצבא הבריטי באזור. בכפר חיו זה לצד זה במספרים די דומים נוצרים פרוטסטנטים, קתולים ויוונים-אורתודוכסים, מוסלמים סונים ומוסלמים שיעים, הקרויים מתואלים . בכפר מילאו משפחות קתוליות ספורות תפקיד חברתי מוביל, כמו משפחת ח'ורי, צבאע' ואסעד, שראשיהן שימשו ראשי המועצה המקומית, והן היו משפחות אמידות. וכך גם מבני העדה המוסלמית. אף משפחה לא בלטה באופן שהכתיר אותה כמנהיגת האוכלוסייה הערבית באזור. לעיתים הייתה תחרות בין המשפחות ומינוי שני מוכתרים או שלושה, אשר לא תרמו לאיחוד השורות.
***
בתקופת המנדט הבריטי הכפר היה הישוב השני בגודלו במחוז מבחינת מספר התושבים. שטחו הכולל את אל-מעצוב הסמוכה עמד על כ-29,500 דונם. בתי הכפר עצמם היו בנויים אבן, מסודרים בצפיפות ומופרדים בסמטאות מרוצפות. לאחר מלחמת העולם הראשונה נבנו גם בתים ממלט בכפר, רחבים ומרוחקים יותר זה מזה, חצרות הבתים שימשו לגינה, לגידול ירקות ועצי פרי. הכפר התרחב באותן שנים לכיוון הגבעה הסמוכה אל-ג'ובייל, ומספר הבתים בו היה יותר מ- 755. דבר המעיד על עושר והתפתחות כלכלית של תושביו. רוב הבתים היו רחבים וכללו מס' חדרים בעלי תקרה גבוהה, חצר לכביסה, למחסן, למשק חי ולאגירת מי גשמים לצורכי הדיירים. המועצה המקומית של הכפר שהוקמה ב- 1922 היא זו שדאגה לסלילת דרכים בתוך הכפר, ובין השאר דאגה גם למשאבות המים, לתקינותן ולשמירה על השדות. לאחר שנים רבות של שימוש בבורות אגירה ב- 1946 הכפר חובר למערכת השקייה, חלק מהבתים והשטחים המעובדים סביב לכפר זכו לצנרת שהועברה אליהם באמצעות ברזים מרכזיים.
***
הכפר כולו היה מוקף במטעי רימונים, תאנים ותפוחים, מטעי בננות ופרי הדר, שאותם טיפחו התושבים, וכן גידלו בוטנים, תירס וחיטה. הם היו מושקים עד למרחק 5 קילומטר מערבה לכפר. בשנים במחצית שנות ה-40' היו 614 דונם שטח הכפר כולל מטעי בננות והדר, 15,646 דונם בהם גידלו דגנים ו 4,355 דונם של מטעים. חלק מן המשפחות גידלו בעלי חיים: בקר, עיזים וכבשים וגם חזירים, ענף שאפיין כפרים נוצריים. בכפר גם גדלו הטבק. אל בסה היה הכפר המוביל באזור החוף בגידול הטבק. טבק הועבר בדרכים יבשתיות ללבנון, שהיו זולות יותר מאשר בנקודות המכס הידועות. ענפי השירותים והמסחר היו גם מקור פרנסה שהלך והתרחב.
קמח ובתי בד.
******
מערכת החינוך בכפר הייתה מפותחת ומקור גאווה לתושביו. בתי ספר שימשו את ילדי הכפר וסביבתו: בית ספר יסודי פרטי לבנים, שנבנה עוד בתקופה העותמאנית בשנת 1885 , ובית ספר יסודי לבנות. בית ספר תיכון קתולי נוצרי , ששימש גם כפנימייה לתלמידי האזור, וקולג', ששימש סטודנטים מרחבי פלשתין ואף מלבנון. לימדו בו בין השאר דפוס ואת תורת הנאום בערבית ובאנגלית, אומנות ועוד. התושבים עצמם ייסדו גם שני מועדוני ספורט בכפר, בנוסף לכך, הבריטים תכננו להקים אוניברסיטה בכפר
******
שדה התעופה הבריטי
RAF El-Bassa
****
בזמן מלחמת העולם השנייה נבנה בסמוך לכפר אל בסה על ידי חיל האוויר המלכותי שדה תעופה שנקרא בשם: RAF El-Bassa. השדה נבנה על מנת שמטוסיו יסייעו בכיבוש לבנון, שהייתה נתונה אז תחת שלטונה של ממשלת וישי הצרפתית ששיתפה פעולה עם מדינות הציר. בין השאר נבנו במקום, בין השנים 1941 ל-1942, האנגרים למטוסים, עמדות ירי ובונקרים לתחמושת. שטח הבסיס הופקע מ"חוות כנען", חווה חקלאית שהייתה בבעלות כנען בישארה סעיד, ערבי נוצרי שהמשיך להחזיק בחלק מהשטח שסביב לבסיס. השדה היה בשימוש תקופה קצרה בעיקר לאימונים.
בעבודות ההקמה הועסקו פועלים ערבים מהסביבה ומלבנון וקבוצה קטנה של פועלים יהודים מנהריה, שעסקו בעיקר בפיקוח על עבודת הפועלים הערבים. חלק מקבוצה זו היה מגרעין קיבוץ "געתון" בנהריה שהקים אחר כך את קיבוץ נאות מרדכי. סלילת המסלולים נעשתה על ידי פיזור שכבת אבני שדה שהודקה במכבש ועליה פוזרו שכבות נוספות של חצץ בגדלים שונים, תוך כבישה חוזרת, ולבסוף שכבת אספלט מסיימת את העבודה.
בקיץ 1941, פעלה בבצת טייסת 450 של חיל האוויר המלכותי האוסטרלי בסתיו 1942 טייסת 451, ובחורף 1943 טייסת 208 של חיל האוויר המלכותי.
צילום ינואר 2017
צילום ינואר 2017
צילום ינואר 2017
צילום ינואר 2017
לאחר הקמת המדינה הוסב למנחת למטוסים קלים. חברת ארקיע החלה להפעיל בקיץ 1959 קו תעופה בין נמל התעופה דב הוז בתל אביב למנחת, ושוב בקיץ 1960. אך הטיסות הופסקו עקב חוסר כדאיות כלכלית.
******
נחיתת שני מטוסי מיג-17 סורים בבצת – 12 באוגוסט 1968, יום קיץ שגרתי בגזרת הצפון. לפתע שני מטוסי מיג-17 מחיל-האוויר הסורי נכנסים לתוך שטח מדינת ישראל, אך במקום להיכנס למצב קרב כצפוי, נוחתים שני המטוסים בזה אחר זה במנחת בצת הנטוש, סמוך לחופי נהריה. לא עובר זמן רב עד שאזרחים רבים מתקבצים סביבם, הרי נחיתת מטוסי אויב במנחת הנטוש אינו מחזה שגרתי, ואילו הטייסים מופתעים למראה ההמון. לאחר בירור התגלה כי הטייסים ביצעו טיסת ניווט בשמי סוריה במהלכה נעזרו במפות משנת 1945, שאינן מעודכנות. הם נכנסו לתוך לבנון ובמקום לפנות צפונה ולנחות בשדה ליד טריפולי, פנו השניים דרומה ונחתו בבצת – קילומטרים אחדים בתוך ישראל. עד לאחר הנחיתה היו הטייסים משוכנעים כי נחתו במנחת לבנוני. שני הטייסים, סגן ואליד אדהם וסג"ם רדפן ריפעי, נלקחו בשבי ושוחררו כשנתיים מאוחר יותר במסגרת עסקת שבויים, ואילו המטוסים הופקדו בידיו של חיל-האוויר. זוהי הפעם הראשונה שמדינות המערב שמו ידן על מטוס מסוג זה, שהיה מטוס הקרב העיקרי במדינות ערב, לפחות מבחינה מספרית. באותם הזמנים הופעל המיג-17 על-ידי חילות-האוויר של סוריה, מצרים ועיראק, ומדינות אחרות בעולם. המטוסים הובלו לבסיס רמת-דוד ועברו סדרת בדיקות: צוות קרקע מיוחד בדק את ההיבטים הטכניים שלהם, ונבחנו יכולות המטוס באוויר על-מנת ללמוד את סודותיו. על הבדיקה האווירית הופקד אל"ם (מיל') דני שפירא, שהיה אז טייס הניסוי הראשי של חיל-האוויר, ולאחר מספר טיסות הצטרף אליו גם סא"ל אהוד חנקין ז"ל, שהיה אז טייס צעיר. בסוף שנות השישים הועברו שני המיגים הסוריים לארצות-הברית, כאשר אחד מהם הוחזר ארצה ונמצא כיום במוזיאון חיל-האוויר.
מקור והרחבה באדיבות זוהר ויסברג
******
בשנת 1971 חברת תעופה "נתיב" החלה להפעיל שוב טיסות לנתב"ג ועטרות מהמנחת, במטוס בריטן נורמן איילנדר בו מקום ל-9 נוסעים.
בתקופת מלחמת לבנון הראשונה שימש המנחת להטסת ציוד ולוחמים לתוך שטח לבנון במסוקי תובלה
בשנת 1994 נחתו במנחת עשרות אווירוני זעירי משקל אז"ם במטס הזדהות למען רון ארד.
בתחילת שנות ה-2000 שימש המנחת לפעםילות רבה של טיסנאות, ומושב בצת יזם את הצבתם של שלטים המתעדים את ההיסטוריה של המנחת
בשנת 2012 אושרה תוכנית הרחבה למושב בצת על שטח המנחת. ההרחבה כוללת 55 נחלות נוספות על הקיימות והרחבת כמות יחידות הדיור ביישוב עד להיקף כולל של 348. על פי התוכנית, ישמשו מסלולי המראה כרחובות של השכונה החדשה והנחלות ייבנו בין המסלולים. בניית השכונה החדשה החלה בשנת 2018
מקור אודות השדה והפניות
צילום ינואר 2017
*****
הכפר וסביבתו ערב מלחמת העצמאות
***
בעשור האחרון של תקופת המנדט הייתה צמיחה כלכלית חסרת תקדים בארץ ישראל בכלל ובגליל בפרט, וזו השפיעה על הקשרים בין הכפרים הערביים ליישובים היהודיים באזור, בעיקר קשרי מסחר. הרכבת שיצאה מידי יום מחיפה לכיוון בירות ועברה בעכו, בנהריה ובאל-זיב העבירה נוסעים מלבד סחורות, ואלה השתמשו בשרותי הכפרים להצטיידות ולמנוחה. הקמת היישובים היהודיים, חניתה ומצובה, הגדילה את הביקוש לחומרי גלם לבנייה ויצרה מקומות עבודה לפועלים ערביים. למרות המתיחות שליוותה את הקמת יישובי חומה ומגדל היו יחסי עבודה תקינים ואף טובים בין הערבים בכפרים לשכניהם. בדוח שירות הידיעות משנת1945 מתוארים הקשרים: "צעיר נוצרי בשם חליק אטרש עושה כבשני סיד באדמות חניתה ומצובה ותמורת
זאת מספק לנקודות הנ"ל סיד בהנחה מוסכמת. גם הבנאים והחוצבים בבאסה עובדים לפעמים בישובים העבריים הסמוכים. יש גם קצת יחסי מסחר בין מצובה ובאסה. שני ערבים אחים ששמם מוסא וח'ליל אל סלים, מוכרים בהמות בשר ליונה קולצקי הקצב של נהרייה. מנס כהן מנהריה שותף בגידול חזירים עם כמה מערביי הכפר. כמו כן מבקרים תושבי באסה אצל רופאי נהריה ובבתי המרקחת, ד"ר נתן ויזל מנהריה נוסע במכוניתו לביקור חולים בבאסה". יהודים נהגו לבקר בכפר, דבר המעיד אף הוא על רמת הקשרים הטובים בין אנשי הכפר לבין הקיבוצים מצובה וחניתה השכנים, עניין עליו יסמכו התושבים בזמנים קשים. הודות לקשרים הטובים שטופחו עם הכפר, זכו חברי מצובה לשירות מודיעין מעולה מצד תושביה. שני הצדדים היו מאוד רגישים זה לזה.
*****
זמן מלחמת העצמאות
הקשרים עם הנוצרים בכפר היו טובים יותר מאשר עם המוסלמים, בזכות הקשרים הטובים שהיו לתושבי הגליל היהודיים עם השיח' עלי עזאם, המוכתר הנוצרי. בתחילת מאי 1948 הוזמנו נציגי הכפר לפגישה עם אריה בנאי מא"ז ממצובה, הוצע להם הסכם אי-התקפה. שני מוכתרים נוצרים מכובדים, זיקי שאמס ועדיה עזאם, אשר הגיעו לחצר מצובה, טענו שאינם יכולים לחתום על הסכם, מפחד המוסלמים באזור. היה ברור בפגישה שאם אל-בסה תתקוף, מצובה תאלץ להשיב , "הרי מלחמה כמו במלחמה". בזמן הצנחה של חבילות אספקה ממטוסי ההגנה למצובה, שהדרכים אליה היו נצורות, נפלו לעיתים החבילות סמוך לאל-בסה, ותושביה, שגם הם סבלו מרעב, רצו לזכות בהן. לעיתים הם ירו על האנשים האוספים את החבילות, וכתוצאה מכך נאלצו חברי מצובה לחפות על החברים שיצאו לאסוף את החבילות באמצעות מקלעים, ולהרתיע את תושבי הכפר מלהתקרב אליהן.
כיבוש הכפר במבצע בן עמי, מאי 1948
כיבוש הכפר מסופר במספר גרסאות התלויות בצד המספר. מן הצד הפלשתינאי כתב נאפז נאזל כי עוד ב- 11 למאי נודע שכוחות בטחון ימיים נחתו במישור החוף ותושבי הכפרים ברחו. מן הכפר אל-בסה פונו הנשים והילדים ללבנון. בכפר נותרו כ 45- גברים חמושים וכמה זקנים. ב 14- במאי עם שחר, החלה התקפה של כוחות ההגנה נגד הכפר, כחלק ממבצע "בן עמי". בראיונות שערך ההיסטוריון הפלשתיני מספרים תושבי הכפר כי בתחילה ניתן היה לעצור את ההתקפה, עד שצבא חמוש הופיע ממזרח. ההנחה הייתה שהכפרים הערביים בחוף עדיין בידיים ערביות, ולכן ההתקפה של כוחות בטחון יהודיים מצד זה באה במפתיע. הם חשבו שאלה כוחות ירדניים, ועד שהבינו שאין זה כך, החליטו לסגת לדרך היחידה הפתוחה, צפונה ללבנון. יומיים לאחר מכן חזר חוסיין אסאד קאליל (Hussain As'ad Khalil) , תושב הכפר, ומצא כפר ריק וגופות של תושבים ירויים. הדודים של חוסיין אסאד, שחיו לאחר מכן בכפר מזרעה, אשר שימש כפר מקלט לפליטי 1948 , מספרים שביום הכיבוש החיילים היהודיים ציוו על כל הנשארים להתאסף בכנסיה. הם לקחו מספר אנשים צעירים, ויחד איתם לפחות אישה אחת ( מחוץ לכנסיה וירו בהם למוות. "אח"כ הם ציוו עלינו לקבור אותם. יום למחרת הועברנו לכפר מזרעה. שם פגשנו מבוגרים נוספים מהגליל המערבי, שקובצו אליו". נזאל נפאז מוסיף שכדי להשלים את כיבוש הגליל המערבי נכבשו גם הכפרים במרחב. יש לציין כי בני מוריס בספרו כותב כי רוב תושבי הכפרים הערביים כבר פונו ערב הקרב, הורו או יעצו להם לעזוב צפונה ללבנון, וכ- 155 נותרים הועברו לכפר מזרעה. חלק מהתושבים נורו כשניסו לחזור לכפר. מן הצד השני של המתרס, משה כרמל שהיה מפקד חטיבת כרמלי כתב שנה לאחר המלחמה שההתקפה על הכפר הגדול בצה החלה עם דמדומי בוקר. ראשוני הפליטים מא-זיב ולוחמי האויב הנסוגים כבר הגיעו לשם, "כך שרוח התושבים לא עמד בקרב. יחידותינו התקדמו באיטיות ובזהירות כשהם כובשים בית בית" למחרת בצהריים מדווח משה כרמל במברק "….נכבשו על ידי כוחותינו תל-אלפיק, אל-סמיריה, אל-זיב ואל-בצה.
****
במבצע בן עמי כוח אחד יצא בפיקודו של אברהם פלד בלילה שבין 16 ל- 14 במאי לכיוון הכפר אל-בסה במטרה לכבוש אותו. הכוח התקרב לגבעה הדרומית של הכפר, כשאש נפתחה עליו מן הכפר. שדר בהול שיצא לחניתה בבקשת סיוע ובו הוראה להטריד את מרכז הכפר באש מרגמה. הכפר אל-בצה נכבש ומרבית תושביו נמלטו לעבר לבנון. מיעוט מתושבי אל-באסה הגיעו לכפר מזרעה, שם הם הצטרפו שלא מרצונם לכפר כאוכלוסייה חסרת אמצעים. מעת לעת נשלחו 15 פליטים מתושבי הכפר לבאסה לחפש רכוש, ובתחילת עונת הסתיו אף להביא את שמן הזיתים השמור בכפר.
*****
עיי הכפר בתום
העשור הראשון של מדינת ישראל
****
לאחר הרס הכפר התגוררו בשטחו מייסדי המושב בצת, ובשנת 1951 עברו המייסדים לאתר הקבע בסמוך. בשנת 1950 החלה הקמתה של עיירת הפיתוח שלומי דרומית לכפר, על שטחיו החקלאיים. חלק משטחי הכפר הוקצה גם לקיבוצים חניתה, מצובה וראש הנקרה וגם למושבים בצת ולימן.
שטחו של כפר אלבסה הופקע על ידי ממשלת ישראל תוך הסתמכות על חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים) תשי"ג – 1953. החוק הסמיך את הממשלה להפקיע קרקעות שלא היו בחזקת בעליהן עד לתאריך ו' בניסן תשי"ב, ששימשו לצרכי פיתוח, התיישבות או ביטחון, ואשר עודן דרושות לצרכים אלה. ניסוח זה כולל במשתמע גם הקמת יישוב יהודי ואזור תעשייה. בהודעה המפורטת על הפקעת אדמות כפר אלבסה צוינו במפורש מספר מבנים שהוחרגו ולא הופקעו. מדובר בחורבות של שתי כנסיות ומסגד שפעלו בכפר.
******
שרידי הכפר
בצד המזרחי של הכפר גרו הנוצרים ולהם שתי כנסיות, אחת קתולית ושניה יוונית-אורתודוכסית.בצד המערבי של הכפר התגוררו תושבים מוסלמים ולהם שני מסגדים ושני מוכתרים. בכפר היו גם מספר קברי קדושים ושני בתי קברות לשתי הדתות המוסלמית והנוצרית.
****
להרחבה אודות שרידי אל-באסה ראו גם רשימתו של מיכאל יעקובסון, בבלוג שלו "החלון האחורי, סיבוב בשרידי אל-באסה ובמערת קשת
****
מבנה הכנסייה היוונית – קתולית
****
הכנסיה, שנבנתה גזית. מתיאוריהם של טריסטרם וגרן נראה, שזמנה המאה הי׳׳ח או המאה הי׳׳ט, אך אפשר שהיא נבנתה על שרידיו של מבנה קדום.
****
***
***
במשך שנים רבות עמדו אותן כנסיות כחורבות שוממות. תושבים יהודים משלומי שעבדו בחקלאות אף השתמשו במבנים כדיר לצאן שגידלו. אך מתחת לפני השטח פעלו צאצאיהם של תושבי אלבסה להחזרת הכנסיות לפעולה.
הצעד הראשון בדרך להגשמת מטרתם היה להביא להכרה רשמית בבעלות הכנסיות על המבנים. משימה זו הושלמה כאשר ב-24 בדצמבר 2013 הודיע ראש מועצת שלומי, גבי נעמן, לחברי המועצה, כי הכנסייה היוונית-אורתודוקסית קיבלה אישור בטאבו לבעלותה על אחד המבנים. במקביל, נרשמה כנסייה שנייה על שם המוטרנות ההיוונית קתולית בחיפה. המסגד המקומי נותר כנכס נפקדים בבעלותו של מנהל מקרקעי ישראל.
במאי 2014 קיים שוטר נוצרי, תושב הכפר מעיליא, חתונה בכנסייה היוונית-אורתודוקסית בשלומי. עו"ד סלים וקים, הפועל לחידוש פעולת הכנסיות בשלומי, הסביר כי הכנסייה הקתולית סירבה לקיים את החתונה מכיוון שהכלה גרושה. "אמרו לו 'לך תתחתן בכנסייה האורתודוקסית כי אנחנו לא מכירים בנישואי גרושים', אז הוא החליט להתחתן בכנסייה האורתודוקסית בכפר אלבסה".
חבר מועצת שלומי, מנו שלי, סיפר כי כבר כשנודע לחברי המועצה על אישור הטאבו הוא חשד שבכוונת הנוצרים ממעיליא לחדש את פעילות הכנסייה. לדבריו, אם בקיום טקס החתונה עוד ניתן היה להבין שמדובר בבעיה טכנית של צורך במקום לקיום נישואי קתולי עם גרושה, הרי ששבוע אחר כך 'יצא המרצע מן השק', כלשונו.
בערב יום הזיכרון לשואה בשנת תשע"ד (2014) התקיים במקום טקס טבילה לזאיד איהאב ניקולא, בנו של ערבי נוצרי ממעיליא. לפני הטקס קיבל אביו של התינוק אישור לקיומו מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית. "אני, הח"מ, הארכימנדריט פילותיוס, הנציג הפטריארכי של הכנסייה האורתודוקסית בעכו והצפון, כאחראי על הכנסיות השייכות לפטריארכיה היוונית אורתודוקסית באזור עכו והצפון, נותן אישור בזאת למר איהאב זאיד ניקולא לערוך טקס טבילת בנו זאיד איהאב ניקולא ביום 27.4.2014 בכנסיית אלבסה (שלומי)", נאמר באישור. אישור מקביל וגורף אף יותר התקבל מהארכיבישוף היווני קתולי באזור הצפון, לשימוש במבנה שבבעלות הכנסייה הקתולית לקיום טקסים דתיים וחברתיים ולשיפוץ המבנה וסביבתו הנמצאים במצב תחזוקה ירוד ביותר.
טקס הטבילה לווה במהומה. תושבים יהודים משלומי התקבצו סמוך לכנסייה וצעקו קריאות גנאי לעבר הנוצרים, עד כדי תגרה. מנו שלי, שהיה ממנהיגי המחאה נגד חידוש פעולת הכנסייה, טוען כי מדובר בסכנה של ממש לשלומי.
"המטרה של האנשים שבאים לכאן היא לתקוע פה יתד. הם הצהירו שהם גרו כאן לפני שבעים שנה ושהם יגורו כאן גם בעתיד. מדובר בזכות השיבה נטו, הכנסייה היא רק תירוץ".
לדברי שלי, הנוצרים שמגיעים לקיים את הטקסים הדתיים שלהם בכנסייה בשלומי מוכרים כפעילים בעמותת עקורי אלבסה. בעת טקס הטבילה אבי התינוק שפך את מי הטבילה סמוך לעץ התאנה ליד הכנסייה. "זאת הייתה המטרה – לשפוך את המים באדמה שלהם, בשורשים שלהם".
המהומה שהתרחשה בעת טקס הטבילה הובילה לפעולה מצד המועצה המקומית בשלומי. מיד לאחר הטקס הרסה המועצה את מדרגות הברזל שנבנו בכניסה לכנסייה ונעלה את המבנה במנעולים מרותכים. מכיוון שאין עוררין בדבר הבעלות של הכנסייה על המקום, השלט מנמק את איסור הכניסה בכך שהמבנה נמצא במצב בטיחותי חמור. "כל הנכנס אל המבנה עובר על החוק, מסכן את חייו ויועמד לדין", לשון השלט החתום בידי המועצה המקומית שלומי.
למרות שהוא באופוזיציה המקומית, מנו שלי היה מוכן לשתף פעולה עם ראש המועצה בכל הנוגע לסיכול האפשרות של הפעלת הכנסייה. לדבריו, איטום המבנה עשוי להעיד על כך שראש המועצה, גבי נעמן, נוקט באכיפה רצינית.
כשעמדתי יחד עם שלי סמוך לכנסייה עצר לידינו רכבו של ראש המועצה. "הכול סגור, אף אחד לא יכול להיכנס לכנסייה יותר", הצהיר נעמן, והוסיף כי כל התעסקות נוספת בנושא עלולה לעורר מחדש מהומה. לדבריו, לעו"ד וקים ולעמותת עקורי אלבסה אין כל זכות להיכנס אל המבנים שבבעלות הכנסייה, למרות האישור שקיבלו מן הפטריארכיה.
נעמן נזף בשלי על כך שהוא מעורר את הנושא מחדש. "מה שאתה עושה, מנו, זה שאתה מעיר את המתים. אתה מעיר את כל העולם ואחותו. הדבר נמצא כעת ברגיעה ותפסיקו להתעסק עם הפוליטיקה המטופשת הזאת".
מקור איציק וולף "ערבים מבקשים לממש את זכות השיבה בשלומי"
****
המבנה ששימש מסגד, שופץ בשנת 2015, השימוש הנוכחי בו אינו ידוע
חזית המסגד
***
***
****
מבנה קבר שיח
צילום של חבר מינואר 2021