עניינו של תיעוד זה הוא שני המתחמים הארמנים ביפו: מנזר הארמני ניקולאס הקדוש (שנקרא גם "חצר הארמנים") ובית העלמין של העדה.

 

המנזר נמצא בתחומי העיר העתיקה של יפו ובית העלמין בקצה הדרומי של יפו הנוכחית..

 

 

אל מתחמי הכנסייה הארמנית הגעתי ביום ראשון 14 ביוני 2020.

 

הביקור בהם היה במסגרת מיזם  "נוצרים ביפו" שמטרתו ללמוד אודות הנוכחות של הקהילות הנוצריות ביפו בהווה וגם בעבר לבקר במתחמיהם (מנזרים, כנסיות, בתי ספר, בתי עלמין ועוד).

 

כזכור ראשיתו היה הסיור המקדים בין חלק מהאתרים "נוצרים ביפו – מראות ראשונים של המיזם".

 

הביקור במנזר שלרוב אינו פתוח לציבור, התאפשר בתיאום מוקדם של שמעון גת עם מיגו שמש המנזר המתגורר במקום שחיכה לנו ואירח אותנו.  

 

לביקור הצטרפו גם חברי מוטי ארמלין ומורי הדרך עופרה שמע ואיציק ליטני.

 

מספר חודשים לאחר פרסום התיעוד על הביקור, פנה אליי עקיבא סגל (מורה דרך המתגורר ביפו, חוקר אותה ומדריך בה) והוסיף לי מידע על המתחם ועל חידושים ארכיאולוגיים שלא ידעתי אליהם.

 

בשיחה עם עקיבא הצעתי לו שאשלב בתיעוד זה את המידע שהעביר לי.  לצורך כך ביקשתי שישלח לי את המקור לדבריו.

 

עקיבא פנה אל אלכסנדר גליק (ארכיאולוג נפת עמק חפר והשרון במרחב מרכז של רשות העתיקות) והוא העביר לו את האסמכתאות המבוקשות. בעקבות קבלתן שוחחתי גם אני עם אלכסנדר גליק והוא הוסיף לי עוד מידע.

 

******

 

לאחר הביקור במנזר, מוטי ואני נסענו לדרום יפו, לאזור הגובל עם צפון בת ים לראות את בית העלמין.

 

******

התיעוד להלן כולל  סקירות קצרה על הכנסייה הארמנית, על העם הארמני, על הקהילה הארמנית בישראל ובירושלים, על הטבח הארמני וכמובן תיעוד הביקור במנזר ניקולא הקדוש ובית העלמין וכן את התוספות  עקיבא סגל ואלכסנדר גליק של

 

הכנסייה הארמנית

הכנסייה האפוסטולית הארמנית היא הכנסייה הלאומית העתיקה בעולם ואחת מן הקהילות הנוצריות הקדומות ביותר. שמה הרשמי הוא "הכנסייה האפוסטולית והאורתודוקסית הארמנית". לעיתים היא נקראת "הכנסייה האורתודוקסית הארמנית"
להרחבה אודות ראשיתה, עיקרי אמונתה ועוד  וגם באתר ארמניה (בעברית)

העם הארמני

ארמנים הם אומה וקבוצה אתנית עתיקה ממוצא הודו-אירופי, שמקורה בשטח שמדרום לים השחור (הקווקז והרמה הארמנית). העם הארמני היה הראשון שהתנצר כאומה בשנת 301 לספירה. חדירת הנצרות בקרב הארמנים הייתה מהירה יחסית, ולכן כבר בשלהי המאה ה-4 הייתה קהילה ארמנית בירושלים, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר. מספרם בעולם נאמד ב-8 מיליון, כאשר פרט לארמניה חיים ריכוזים גדולים ברוסיה, ארצות הברית, צרפת, גאורגיה, ובערים שונות במזרח התיכון. רוב חברי קהילות הארמנים ברחבי העולם הם צאצאיהם של ניצולי רצח העם הארמני.

 

 

הקהילה בירושלים ובישראל

קהילה ארמנית בירושלים, נמצאת בעיר כבר בשלהי המאה ה-4, ומאז ישנה רציפות של יישוב ארמני בעיר. הפטריארכיה הארמנית בירושלים נמצאת בה ברצף משנת 1311. מרכז הכנסייה הגריגוריאנית נמצא ברובע הארמני בעיר העתיקה.

 

עד המאה ה-20 הורכבה הקהילה הארמנית בירושלים בעיקר מנזירים וממספר קטן של משפחות חילוניות שסיפקו שירותים שונים לנזירים. אולם בעקבות רצח וטבח הארמנים במלחמת העולם הראשונה הגיע לעיר גל פליטים ארמנים (כ-20,000 נפש) שרבים מהם נשארו בירושלים כאוכלוסייה קבועה ושינו את הרכב האוכלוסייה ברובע. בעקבות כך חדרו אף אלמנטים חילוניים לקהילה, אך הרובע המשיך לתפקד כמרכז דתי. האוכלוסייה הארמנית בארץ ישראל בשיאה מנתה בשנת 1948 יותר מ–25,000 תושבים. אוכלוסייה זו הורכבה מניצולי רצח העם ומצאצאי האוכלוסייה הוותיקה בירושלים, חיפה, יפו ובית לחם.

 

לאחר מלחמת העצמאות נמלטו לרובע רוב הארמנים שחיו בכפרים ובערים שנכבשו על ידי מדינת ישראל. בתקופת השלטון הירדני, בשנים 1948 – 1967 נחסמה הגישה להר ציון בו שוכן בית הקברות הארמני והקהילה נאלצה לקבור את מתיה בשטח הרובע.

 

ניצולי רצח העם הארמני שהגיעו לארץ הקימו את היישוב שייח' בראק על רכס הכורכר במישור חוף הכרמל, שננטש לאחר מכן בשנת 1981 ועליו ניתן לקרוא בהרחבה. בשנת 1949, קיבלה הקהילה הארמנית מבנה במושבה הגרמנית בירושלים, ששימש בעבר כבית-עם של קהילת הטמפלרים, והפכה אותו לכנסייה.

 

החל משנות התשעים, לאחר פירוק ברית המועצות, הגיעו לישראל עוד אלפי ארמנים וארמנים-למחצה יחד עם גל העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90, וכיום חיים בישראל ובשטחי הרשות הפלסטינית כ-7,000 ארמנים (כולל ארמנים שהגיעו בגלי העלייה), כ-2,500 מתוכם משתייכים לאוכלוסייה הארמנית הוותיקה כיום כ-1,500 ארמנים חיים ברובע הארמני בירושלים ועוד כ-1,000 חיים בחיפה (ראו תיעוד חיפה, הכנסייה הארמנית), נצרת, עכו, יפו, בית לחם ובודדים גם בפתח תקווה.

 

טבח בעם הארמני

 

רצח העם הארמנימכונה גם שואת הארמנים ובמסורת הארמנית "הפשע הגדול" היה רצח עםמכוון ושיטתי שביצעה האימפריה העות'מאניתבמהלך מלחמת העולם הראשונהבאוכלוסייההארמניתשבשטחה. רצח העם הארמני התאפיין במעשי טבחהמוניים, גירוש המוני וצעדות מוות, בתנאים שתוכננו להביא למותםשל המגורשים. לאחר סופה של מלחמת העולם הראשונה המשיכו טורקים , כורדיםואזרים לטבוח בארמנים עד שנת 1923. ההערכה הרווחת היא כי בין מיליון למיליון וחצי ארמנים נספו.

 

המקור Armenian Genocide

קבוצות אתניות נוצריות אחרות, כמו האשורים והיוונים, נטבחו אף הן באותה תקופה בשטחי האימפריה העות'מאנית, ויש הרואים בכך חלק ממדיניות ואידאולוגיה מכוונת ומתוכננת של העות'מאניים לטהר את אסיה הקטנה מנוצרים
להרחבה ראו Armenian Genocide.

 

*****

לאחר מלחמת העולם הראשונה הייתה טורקיה רחוקה מהעולם המערבי, וכך גם העם הארמני העני שמדינתו הייתה לאחת מהרפובליקות של ברית המועצות. בעטיים של האירועים הגלובליים בעשור שלאחר מלחמת העולם הראשונה (השפל המדיני, השפל הכלכלי בשנת 1929), ולאחר מכן עליית הנאציזם ומלחמת העולם השנייה, הטבח לא עניין רבים. השלטון החדש בטורקיה עבר תהליך מודרניזציה והיה בעל ברית של המערב בתקופה זו. לאחר מלחמת העולם השנייה שימשה טורקיה מעוז קדמי לברית נאט"ו מול ברית המועצות, ומדינות המערב לא ששו להזכיר נקודה כואבת זו.

הרפובליקה הטורקית, יורשת האימפריה העות'מאנית, מתנגדת לשימוש במונח "רצח עם" לתיאור האירועים באותה תקופה, ואינה מכירה באחריות כלשהי של העם הטורקי או של הממשלהטורקי או העות'מאני לאירועים אלה. הנרטיב התורכי של ההכחשה נתלה בטיעון שאי אפשר למצוא את המסמכים המקוריים של בתי הדין הצבאיים, שהתקיימו לאחר המלחמה ושהרשיעו את מתכנני רצח העם.

בשנת 1965, במלוא 50 שנה לרצח העם, החלו הארמנים לאחר הפגנות ירוואן לנסות להזכיר לעולם את מאורעות הטבח. בעקבות ההפגנות הוחלט להקים אנדרטת הנצחה וזיכרון בירוואןשהייתה אז תחת השלטון הסובייטי. בניית האנדרטה הסתיימה בשנת 1967. בשנות ה-90 של המאה ה-20לאחר שארמניה ניתקה עצמה מהשלטון הסובייטי הוקם בירוואן המוזיאון לזכר הנרצחים. המוזיאון הוקם ליד האנדרטה ומתעד את הרצח של העם הארמני. גם ברובע הארמני בירושלים מציג המוזיאון הארמניתערוכה בנושא רצח העם.

כאמור, מדי 24 באפריל, היום בשנת 1915 בו נעצרו ונרצחו כ-250 אינטלקטואלים ומנהיגים ארמנים בבירה איסטנבול בידי ממשלת הטורקים הצעירים, מציינים הארמנים את יום השנה לרצח העם.
בשנים האחרונות גוברות הקריאות בעולם להכרה בינלאומית ברצח העם הארמני ולהכרה של ממשלת טורקיה בהתרחשותו.

עד שנת 2016 הכריזו 30מדינות באופן רשמי על הכרתן באירועי תקופה זו כרצח עם, וכמותן מאמצים דעה זו רוב החוקרים וההיסטוריונים. בנוסף ל-30 המדינות שהכירו ברצח העם הארמני בבית נבחריהן, גםהאיחוד האירופיוהאפיפיורהכריזו על הכרתם ברצח העם הארמני בשנת 2015.

 

ב-22 באפריל פורסם בעיתון ניו -יורק טיימס המאמר "‘Sherlock Holmes of Armenian Genocide’ Uncovers Lost Evidence" למחרת הוא הוא פורסם בעיתון הארץ "ה"אקדח המעשן" של השואה הארמנית אותר בארכיון בירושלים". לדברי היסטוריון טורקי, מברק עותמאני מוצפן מ–1915 שגילה בפטריארכיה הארמנית בירושלים סודק את חומת ההכחשה של טורקיה, ומוכיח כי השלטונות השתתפו ברצח המאורגן. הוא אומר שגילה בפטריארכיה הארמנית בירושלים את המברק המקורי העוסק במשפטים.

 

******

מיקום המנזר

רציף העלייה השנייה, הטיילת המובילה אל נמל יפו,
מדרום מערב לג'מע אל בח'ר,
החלק הצפון מערבי של העיר העתיקה של יפו
מעט מתחת לכנסיית פטרוס הקדוש.
כאן על פי המסורת הארמנית
היה ביתו של שמעון הבורסקאי.

המנזר על שם ניקולאס הקדוש

 

ניקולאוס הקדוש  הוא קדוש נוצרי חשוב שנולד בשנת 270 ומת בשנת 345 שכיהן כבישוף בעיר מירה (בחבל ליקיה, היום חלק מטורקיה). לעיתים מכונה "ניקולאוס ממירה". בשל הניסים הרבים המיוחסים לו, הוא ידוע גם כ"ניקולאוס עושה הנפלאות". הוא ידוע גם כנותן מתנות בסתר, למשל הטמנת מטבעות בנעליים, והוא המקור לדמות הפולקלורית "סנטה קלאוס". לקראת סוף המאה ה-11 הועברו שרידיו לבארי בדרום באיטליה לאחר שנחטפו מקברו המקורי במירה, והוא ידוע לפיכך גם כ"ניקולאוס מבארי".

 

ניקולאוס נחשב פטרון של יורדי הים. מירה העיר בה חי הייתה עיר נמל חשובה. האגדה מספרת על בעל ספינה מאשקלון שהגיע למירה לצורך מסחר וביקש שבישוף העיר, ניקולאוס (ככל הנראה ניקולאוס אחר) יתלווה אליו ויתפלל כדי שמסעו בים יצליח. ניקולאוס נעתר והמסע עבר בהצלחה. בדרכו חזרה, סירב בעל הספינה לעגון במירה, כיוון שנהנה מרוח גבית טובה שיכלה לקחתו עד לרודוס. ניקולאוס התפלל ובים התחוללה סערה. בעל הספינה הסכים להוריד את ניקולאוס במירה וזה העניק לו ים שקט ורוח טובה להמשך מסעו. כך הפך ניקולאוס לפטרון יורדי הים. דמותו השתלבה עם דמות הקדוש הקדום יותר לדמות אחת.

 

מירה הייתה לנמל חשוב עבור עולה רגל לירושלים והצליינים, שביקשו להינות מחסותו של הפטרון, לקחו עמם בספינותיהם איקונין בדמותו שתגן עליהם במהלך המסע.

 

יורדי הים העבירו את מסורת ניקולאוס הרחק מעבר לאגן הים התיכון.

מקור

******

המנזר הוקם במאה ה-17, בשמת 1663  על ידי הפטריארך הארמני מירושלים, כדי שישמש מלון דרכים לעולי הרגל הארמנים המגיעים לארץ ישראל בדרכם לירושלים. המנזר נבנה על שרידים קדומים מהתקופה הביזנטית.

 

******

 

במנזר התגוררו בעבר משפחות ארמניות. בקומה השנייה אפשר לראות עדיין את המקום שבו הותקנו מחיצות זמניות, כדי לחלק את החללים לשניים ולאפשר לכמה שיותר אנשים למצוא שם מקום לינה. בתחילת שנות ה-90' הוצאו כל התושבים מהמקום. הפטריארך הנוכחי, תורקום מנוג'יאן, החליט לשנות את המצב ויזם בשנת 2015 את השיפוץ והחייאת המקום. כמרים נוספים מטעם הפטריארכיה מגיעים למקום כדי לתחזק אותו ולפתוח אותו לבני הקהילה, ואחת לשבועיים מתנהלת בכנסייה שבמנזר תפילה בשבת.

.

 

 

אומרים שבכנסייה יש מזבח (אותו לא ראינו) מצופה בקרמיקה כחולה, מעשה ידי האומן הארמני דוד אוהנסיאן בשנת 1937

 

עקיבא סגל עדכן  כי בקומה למטה, מתחת למתחם סנט ניקולאס נמצא מועדון שמשמש את הקהילה הארמנית הקטנה ביפו. לדבריו, אם באים בשעות הנכונות אפשר להיכנס ולפטפט איתם. בתוך המועדון יש כמובן פינת הנצחה לנרצחי טבח העם הארמני, אבל גם – וזה מעניין – שלט הוקרה מיד ושם עם רשימת חסידי אומות העולם הארמניים שהוכרו על-ידי יד ושם! זה בחור מהקהילה שפעיל בתחום, כנראה חושב שזה יביא להכרה ישראלית בטבח העם שלהם (אשרי המאמין). הוא טוען שיש באמתחתו עוד 100 שמות של ארמנים שהצילו יהודים בשואה, שמחכים לאישור סופי מיד ושם (כרגע יש על השלט משהו כמו 30 שמות).

 

 

הר האררט, בגובה 5165 מטרים מעל גובה פני הים ממוקם גיאוגרפית בטורקיה והוא סמל לאומי של ארמניה שניתן לראות אותו מרוב האזור הדרום מערבי. הפסגות המלכותיות של הר אררט מספקות רקע מדהים לירוואן. המנזר של חור-ויראב וההריסות העתיקות של העיר דבין (שראשיתה במאה השנייה לפני הספירה) נמצא באמצע המרחק האווירי בנוף של ירוואן, בירת ארמניה.

 

חלקו המזרחי של המתחם הוחכר למשקיעים פרטיים שבנו במקום דירות פרטיות וערכו שיפוץ נרחב בכנסיית המנזר שבקצה המזרחי של חצר פתוחה בקומה הראשונה, וכן באולמות מרכזיים וחדרים נוספים של המנזר המשופץ ממערב לחצר. קודם לבנייה נערכו במקום חפירות הצלה. החפירות הראשונות באתר התנהלו בשנים 2002–2004 ונחשפו בהם קטעים מביצור המתוארך לתקופה האסלאמית הקדומה וכן שרידים וממצאים מתקופות הברונזה המאוחרת והברזל. העבודה חודשה בשנת 2005 והתמקדה בעיקר מתחת לרצפת הכנסייה. בראשית 2006 התנהלה חפירה מצומצמת מתחת לחדר קטן הבנוי כנגד מצוק סלע טבעי בקצה הדרומי של הקומה השנייה. החפירות מתחת לכנסייה של המנזר הארמני הצביעו על שינויים חשובים שהתרחשו בגבול הצפוני של יפו בתקופה האסלאמית הקדומה. קירות תמך מסיביים תמכו במצוק הטבעי הכמעט אנכי כנראה לאחר שינויי התאמה והחלל בין המצוק וקו החוף נכלל עם הקיר החדש בתוך הסביבה העירונית המבוצרת. השטח הקרוב לקיר נבנה בדלילות ואפשר מרחב לעבודה, לאחסון ולפעילות צבאית ללא הפרעה. בשלב מסוים מולא כל השטח בכמויות גדולות של עפר. קירות התמך והמגן שימשו מסגרות תאים להכלת המילוי. הסיבות שהביאו לשינויים הללו נותרו עלומות, וכן תאריך ביצועם. עם זאת, השליטה המסיבית של שברי כלי חרס מהתקופה האסלאמית הקדומה מעידה שהשינויים התרחשו בין המאה ה-9 למאה ה-11 לסה"נ. היעדר ממצא מאוחר שולל את האפשרות שהמילוי הובא לאתר בזמן הקמת המנזר במאה ה-17 לסה"נ.
מקור והרחבה יואב ארבל, יפו, המנזר הארמני, חדשות ארכיאולוגיות , גיליון 122, שנת 2010.

 

*******

לאחר שנפוליאון כבש את יפו ב-1799 פרצה בעיר מגפת דבר, והחולים מקרב חיילי הצבא הצרפתי רוכזו בבניין המנזר. השמועות על פרוץ המגפה התפשטו עד מהרה בקרב החיילים, וכדי לשמור על המשמעת בקרב גייסותיו ביקר נפוליאון במנזר. הוא ביקש להוכיח כי המצב נמצא תחת שליטה וכי אל לחיילים לחשוש מהדבר. נפוליאון נגע בחולים ולפי אחת הגרסאות אף סייע בפינוי גופתו של אחד מקורבנות המגפה, מעשים שבאותה עת היו כרוכים בסכנת מוות. ביקורו של נפוליאון במנזר הכה גלים לא רק בקרב החיילים אלא גם ברחבי אירופה.

 

מספר שבועות לאחר מכן, כששב נפוליאון ליפו לאחר שהובס בעכו, הורה לרופאו להוציא להורג את החיילים החולים במנזר. הרופא סירב והשיבו "תפקידי לרפא, לא להמית", ולבסוף הוצאו החולים להורג בידי רוקח הצבא ורופא עות`מאני שבוי. אמינותו של האירוע נתונה במחלוקת, והוא הופץ בידי האנגלים.

 

לבקשת נפוליאון הונצח הביקור במנזר בציור משנת 1804 של הצייר ג`אן אנטואן גרו, ששמו Bonaparte visitant les pestiférés de Jaffa – "בונפרטה מבקר את חולי הדבר ביפו". בציור (השמור כיום במוזאון הלובר בפריז.) נראה נפוליאון כשהוא ניצב גאה בין חייליו ונוגע בידו השמאלית בחזהו של אחד החולים. הצייר לא ביקר מעולם מיפו ולכן צייר אותה ואת המנזר כפי שתיאר אותם בדמיונו. ברקע הרחוק מתוארת יפו כעיר מזרחית שבתיה מטפסים במעלה המדרון  וברקע הקרוב נראות קשתות החצר הפנימית של המנזר.

 

*****

 

חצ'קר הוא צלב אבן (חצ' – צלב, קר – אבן). החצ'קר הוא לרוב ברוחב של מטר ובגובה של 2.5 מטרים. החצ'קר ייחודי לאומה הארמנית ובשום מקום אחר בעולם לא הגיעו לאמנות הזאת ולא עסקו בה.  אמנם יש הרואים דמיון מסויים בין החצ'קר לבין הצלבים הקלטיים שאפשר לראותם בעיקר באירלנד, אבל עדיין יש גם הבדל רב ביניהם. ראשיתו של החצ'קר עם ההמרה של האומה הארמנית לנצרות בשנת 301 לספירה.

היום חצ'קרים משמשים בעיקר בתור מצבות למתים, אבל גם כדי לציין ניצחונות צבאיים או אירועים היסטוריים וחושפים אותם בדרך כלל במהלך הקדשת כנסייה או כל מבנה אחר. כלומר, היום החצ'קר לא מקושר באופן ישיר לדת, אלא הוא יותר בבחינת מייצג לאומי ארמני.

כל החצ'קרים בארמניה (ויש אלפי אלפים מהם) מוגנים על ידי חוק ממשלתי הרואה בהם מורשת היסטורית ארמנית. אבל במקומות אחרים, מקומות עוינים, נעשים בהם מעשי הרס והשמדה.

 

אתר החצ'קרים הגדול ביותר בעולם היה במקום הנקרא ג'ורא (Jugha), הנמצא היום בתחומה של מדינה מוסלמית שכנה לארמניה, אזרבייג'אן. כשהיו שתי המדינות תחת שלטון ברית המועצות, לא העזו האזרים לגעת במקום. מאז יצאה אזרבייג'אן לעצמאות נותרו מתוך עשרים אלף חצ'קרים רק כמה אלפים. האזרים נתצו את המצבות והשמידו אותם, בראותם בהם סמל נוצרי-לאומי ארמני. לאחר מחאה עולמית נפסקו מעשי ההוונדליזם לזמן מה, עד שבשנת 2005 עלו בולדוזרים על האתר וחיסלו אותו כליל מתוך רצון להשמיד כל זכר לתרבות הנוצרית.

מקור והרחבה אלינוער ברקת ארמניה שלב – פרק ג'

******

האם מתחם מנזר ניקולא הקדוש
הוא המבנה הארמני הראשון ביפו?
כנראה שלא!

בחודשים אפריל–יוני 2010 נערכו חפירות הצלה במתחם בית הסטודיות ברחוב נתיב המזלות 18 שחזיתו פונה ונמצאת מעל דרום רציף העלייה השנייה של נמל יפו . חפירות הצלה אלה במבנה ישן זה נעשו לקראת שימורו והסבתו למגורים.
אז נחפרו 13 ריבועים שמיקומם, גודלם ועומקם נקבעו לפי צורכי הפרויקט והושפעו ממגבלות הבטיחות בחפירת מבנה לא יציב.
באחת משכבות החפירה, על אחד מקירות המבנה נתגלתה כתובת חקוקה על לוח אבן בשפה הארמנית המתארכת את הקמת המבנה לשנת 1651.

מקור התמונה

על הכתובת, תרגומה ומספר הערות היסטוריות בעקבות גילוייה ראו במאמר המפורט:
Alexander Glick, Michael E. Stone and Abraham Terrian (2014) An Armenian Inscription from Jaffa, Israel Exploration Journal (ISE) Vol 64 • Nu 1 (pp: 103 -118

 

זיהוי שנת 1651 בכתובת הארמנית בעצם הופכת את מבנה בית הסטודיות למבנה מתחם ההארחה הארמני המקורי של יפו מהמאה ה-17. עד לחפירה זו נהוג היה לראות בהקמת מבנה הקאזה נובה הלטיני בשנת 1654 לסה"נ, את ראשית ההתיישבות המחודשת בעיר.  הכתובת המתארכת את הקמת המבנה לשנת 1651 מעידה כי הקאזה נובה שהוקם בשנת 1656 לא היה המבנה הראשון שהוקם עם חידוש ההתיישבות ביפו. ולמעשה למבנה הקדום ביותר ביפו שעומד על תילו!
מקור והרחבה על החפירות ראו אלכסנדר גליק, יפו, נמל יפו, חדשות ארכיאולוגיות גיליון 125 לשנת 2013

 

******

בית העלמין
מיקומו בקצה הדרומי
של רחוב יפת בגבול בת ים
סגור ולא ניתן להיכנס אלא בתיאום

 

בית העלמין זה הוא "חדש", בית העלמין "הישן" היה באזור בתי העלמין של יפו מדרום לחומת העיר העתיקה בשטח שמדרום לרחוב פסטר (רחוב אל חאדר אז). היחידי מבתי העולמים שעדיין קיים הוא בית העלמין היהודי.

 

בסמוך לו, במשולש התחום בין רחובות יהודה מרגוזה (אל חורייש), יפת (אל הילווא) ויהודה הימית (קינג פייסל) היו בית קברות ארמני, ומערבית לו, בית קברות מרוני (בשטחו בנוי כיום בית טלאל). בשנת 1917 הרסו הטורקים את בית הקברות הארמני, בטרם נסוגו מהעיר.  לימים פונו כל בתי הקברות הנוצרים מחלק זה של יפו (חוץ מבית הקברות האנגליקני). בתי הקברות שהחליפו אותם רוכזו בדרום העיר.

 

 

המקור דני רכט בית הקברות המרוני הישן / בית טלאל תל אביב 100, אנציקלופדיה עירונית

צילומים: George Westmoreland, מתוך אוסף המוזיאון המלכותי הבריטי. שנמסרו על ידי שמוליק תגר לדני רכט ומופיעות בכתבתו באתר תל אביב 100 – אנציקלופדיה עירונית

 

*****
סוף דבר,
גם המנזר הארמני הוא
עדות לנוכחות בעבר של
הקהילה הארמנית בעיר יפו
שמספר אנשיה כיום קטן ביותר

****

תודה לשמעון על התיאום
של פתיחת המנזר
והסברים בביקור בו!
תודה לעקיבא סגל ולאלכסנדר גליק
על תוספת המידע