ביום שבת (8/9/2018)  הצטרפתי לטיול סוף שנה של קבוצת גלגליגיל.

 

היינו קבוצה שכללה שניים עשר חברים והם: צבי קנור (רמת השרון), עופר גלאור המוביל (נורדיה), גיא אושרוב (רמת גן), יוסי בלגזל (תל אביב), ירון מוצ'ניק (שוהם), שפי אבוהב (כפר סבא), יקי אלישע (כפר יונה), אהרון יצהרי (תנובות), קובי כאווז (כפר יונה), ארצי יעקב (כפר יונה),  גיל רוטהולץ (רמת השרון) ואני (מבשרת ציון).

 

ראוי לציין שזמן קצר לפני תחילת הטיול ירד באזור גשם שנתן אותותיו בדרכי העפר ובעיקר גרם לכך שמזג האוויר היה נוח מאוד.

 

המסלול, מעגלי
התחלה וסיום
חוף מכמורת

המסלול דומה בחלקו לקטעי שני טיולים קודמים שבוצעו ותועדו והם:
* בין מעברות לגבעת אולגה דרך נחל אלכסנדר, מצוק החוף ופארק השרון (ינואר 2017)
* בין מערב נחל אלכסנדר ומערב נחל חדרה (מאי 2015).
קטע המסלול לאורך הגדה הצפונית של נחל אלכסנדר זהה לכל הטיולים לאורך הנחל 

האזור, עמק חפר וחוף השרון

האזור, צפון מערב השרון

האזור ממכמורת מזרחה הוא יחידת נוף כוללת את החולות המיוצבים של החלק הדרומי של פארק השרון. זה שטח חדירת החולות משפך נחל אלכסנדר אל תוך מישור החוף – מחוף מכמורת, דרך רכס הכורכר השני שמכוסה שטחי חולות מיוצבים עם צומח טבעי וחורשות אקליפטוס נטועות, ועד לשטחים החוליים באבוס המזרחי בו עוברת מסילת הברזל שכוסו ברובם בעקבות פיתוח אזור התעשייה .

*****

 מכמורת יישוב שנוסד ב-1945 על ידי קבוצת חיילים משוחררי הצבא הבריטי כ"מושב  עובדים לדיג וחקלאות שיתופית בע"מ". בשל עיסוק המייסדים בדיג ניתן ליישוב השם "מכמורת", שמשמעותו רשת דיג. קבוצת המייסדים מנתה 38 משפחות וגרעין זה הוא שהקים את בית הספר "מבואות ים". בנוסף לתעסוקה בדיג עסקו המתיישבים גם בגידולי שדה ופרדסנות. לגרעין המתיישבים הראשונים ("מכמורת א'") נוספו חברים חדשים לאחר מספר שנים ("מכמורת ב'"), המרכיבים מאז 1985 את מכמורת של היום. במהלך השנים בוצעו הרחבות וכיום מתגוררות ביישוב כ-300 משפחות.  מרבית התושבים עובדים מחוץ למושב וחלקם בבית ספר מבואות ים הסמוך.
על רקע התמורות במגזר הכפרי, מתלבטים התושבים בנושא הרחבת המושב וניצול השטחים המשותפים. יוזמות תכנוניות רחבות היקף מוצעות מסביב ליישוב ועשויות להשפיע על החיים בו. לאור הפוטנציאל הגדול של היישוב ולאור הבעיות הקיימות החליט ועד היישוב על הזמנת תוכנית אב. הכנת התוכנית הסתיימה ותוכנית מתאר המבוססת על תוכנית האב הוגשה למוסדות התכנון, אך הוקפאה בשל חילוקי דעות בוועד היישוב בנושא היטלי השבחה.
במפרץ הקטן של מכמורת מצפון לשפך נחל אלכסנדר התקיים במאה ה-19 מסחר באבטיחים שגודלו בשרון, באזור הכפר קאקון. האבטיחים יוצאו מהנמל שנקרא"מינת אבו זבורה" (הנמל של משפחת זבורה) ללבנון ומצרים על ידי מפרשיות. לאחר מלחמת העולם הראשונה פסק המסחר. במקום שכן בעבר כפר ערבי בשם "אבו זבורה". תושבי הכפר ברחו ממנו במהלך מלחמת העצמאות 1948בתקופת המנדט שימש הנמל לקליטת אניות מעפילים, ובשנת 1948 עגנה בו האנייה אלטלנה שהובילה נשק בשביל האצ"ל אך נאלצה להמשיך לחופי תל אביב

נַחַל אַלֶכְּסָנְדֶר (בעבר נקרא  Nahr Iskanderuneh) הוא נחל הזורם מהרי השומרון ועד לים התיכון. ברובו הוא זורם בעמק חפר. שפך הנחל מצוי מצפון לנתניה בין המושבים מכמורת ובית ינאי. הנחל מנקז את אזור שכם ומרכז השומרון, וכן חלק ממרזבת השרון, גבעות החול האדום ואבוסי השרון. אורך הנחל כ-32 ק"מ חלקו התחתון של הנחל וסביבותיו הם גן לאומי מוכרז.
יובליו העיקריים של נחל אלכסנדר הם: נחל שכם, נחל תאנים, נחל אומץ, נחל בחן ונחל אביחיל. בחלקו העליון, ההררי, הנחל אכזב, מכיוון שהמבנה הסלעי גורם לחלחול רב. עד לפני כמה שנים היה הנחל מזוהם מאוד, אך לאחר שזכה לטיפול מקיף של ניקוי ושיקום, הוא היום פנינה של טבע, במימיו הנקיים חיים בעלי חיים רבים ובגדותיו צומחת צמחייה עשירה.
קיימות שתי גרסאות למקור שמו של נחל אלכסנדר: אחת היא על שמו של המלך אלכסנדר ינאי שהיה מלך מבית חשמונאי וכבש את האזור שבו זורם הנחל במאה ה-1 לפנה"ס. לפי ההסבר השני לשם, טרם קום מדינת ישראל, ערביי הארץ קראו לנחל "וואדי איסכנדיר" (או "נהר אסכנדורה"), על שם אסכנדר אבו זבורה, בעל קרקעות עשיר וסוחר אבטיחים מצליח שחי במאה ה-19 והיה מייצא אבטיחים מאזור שכם למצרים. הוא היה משיט את האבטיחים ברפסודות ששטו לאורך הנחל עד לים התיכון, שם סמוך למושב מכמורת של היום היה "מינת אבו זבורה" (נמל אבו זבורה) שבבעלותו, ומשם הוא היה שולח אותם באוניות למצרים.

 

מושב גאולי תימן הוקם בשנת 1948 על ידי מפוני מושב כפר יעבץ שבאזור השרון אשר פונו כתוצאה מהקרבות באזור היישוב. אל מפוני כפר יעבץ, יהודים יוצאי תימן בעצמם, הצטרפו להקמת גאולי תימן גם עולים נוספים מתימן. כמו כן מתגוררת במקום חמולת אבו עיסא הערבית, המקיימת יחסי שכנות טובה עם תושבי המושב היהודים. בשנת 1967 פוצל היישוב למושב ולשיכון, שניהם בשם גאולי תימן. בשנת 1992 הם אוחדו שוב.

יער חדרה וסביבתו – יער אקליפטוסים גדול, שנספחים אליו ממזרח שטחי חקלאות – פרדסים ושדות פתוחים. בתוך השדות בולטים מספר אלוני תבור גדולים. השטחים החקלאיים נמשכים ממזרח לאזור התעשייה עמק חפר עד לגבולות הישובים היושבים על רכס הכורכר המזרחי. בקצה הדרומי מזרחי של היער שוכנת בריכת יער – שלולית חורף מוקפת עצים

יער חדרה הוא יער בשטחה של העיר חדרה, הגובל במסילת החוף ממערב ומצפון, בפארק השרון מדרום, ובשטחים החקלאיים שלאורך כביש 4 ממזרח. אורכו מצפון-מזרח לדרום-מערב הוא 2.75 ק"מ, רוחבו המרבי הוא כ-900 מטרים ושטחו 1,500 דונם. יער חדרה הוא יער האקליפטוס הגדול בארץ. היער הוא שריד ליער עצי אלון התבור שכונה "יער השרון" ואשר השתרע מהירקון בדרום עד נחל תנינים בצפון. היער נכרת ברובו בתקופת מלחמת העולם הראשונה כאשר העות'מאנים נצלו את עציו להסקת מנועי קיטור של קטרים. כיום נותרו בשטח היער עצי אלון וחרוב טבעיים מעטים, ורובו עצי אקליפטוס שנטעו החל מ-1896 בניסיון לייבש את ביצת "טאס" ששכנה באתר. עבודות הניקוז ונטיעת העצים מומנו על ידי הברון רוטשילד אך הן לא השיגו את מטרתן, והביצה יובשה רק בשנות ה-30 של המאה ה-20 באמצעות חפירת תעלות ניקוז שפינו את המים אל נחל אלכסנדר. ביער כוורות דבורים בשל התאמת פריחת האקליפטוס לאיסוף צוף. בשטח הוכשרו פינות בילוי ונופש, ושביל ישראל חוצה את היער לאורכו מצפון לדרום. בצידו הצפוני של היער שוכנת תחנת הרכבת חדרה מערב, ולידה כלביית "חדרה אוהבת חיות" לכלבים נטושים.

האקליפטוס נקשר למיתוס ולאתוס הציוני: התיישבות, ייבוש הביצות והדברת הקדחת.
דוגמה לתמצית מיתוס זה לקוחה מהפואמה "ביער בחדרה" מאת דוד שמעוני:
"עם שחר, עם שחר הוא יקום
ונטע בביצה אילנות
להוריש ממנה המוות ולתיתה מורשה לחיים."
"עם מלאכי מוות נאבקתם, שריתם עמהם ותוכלו
ומקורות חייהם הובשתם."

*****

אקליפטוס המקור הוא עץ ירוק-עד שמוצאו מאוסטרליה, שם הוא יוצר נוף של יערותרחבי ידיים. הוא גדל במהירות ויכול להתנשא לגובה של 35 מ' ואף יותר. גזעו מתעבה עם השנים, ואם אינו נכרת, מגיע קוטרו לממדים מרשימים. צבע קליפת העץ חום בהיר. הקליפה מתקלפת בקטעים הניתקים מהגזע, מתעגלים ונושרים. מתחתיה נחשפת קליפה חלקה בהירה, שגם היא תתקלף בעתיד עם התעבות הגזע והענפים. העלים מוארכים ומסתיימים בחוד, גלדניים, מעט בלתי סימטריים. צבעם ירוק בהיר. כאשר ממוללים את העלים הם מדיפים ריח מיוחד, שמקורו בשמן האתרי שבהם. הענפים הצעירים והעלים משתלשלים כלפי מטה. העלים מפנים את צדם הצר לשמש, וכך מפחיתים את איבוד המים. גם גלדניותם של העלים אינה מתאימה לאידוי נמרץ של מים. מכאן שהאמונה כאילו מיטיב האקליפטוס לייבש ביצות – אין לה ביסוס עובדתי.
אקליפטוס המקור פורח כמעט כל השנה, לשמחת לבם של דבורים ומגדלי-דבורים. הפרחים דו מיניים, מסודרים בתפרחת דמויית סוכך פשוט הנישא על עוקץ. פקעי הפריחה מכוסים במצנפת ירוקה. במרכזה בליטה דמויית מקור, היא שנתנה למין את שמו. במוצאה הבליטה היא גלגול של עלי הכותרת. בעת הפריחה נושרת המצנפת ומתפשקים אבקנים רבים לבנים צהבהבים. הפרחים מדיפים ריח חזק המושך אליהם דבורים. השחלה תחתית והיא מעורה במצעית. הפרי הלקט הנפתח ב-4–5 מגורות, והוא מפזר זרעים רבים. יש שונות רבה במועדי הפריחה בין עצים שונים ממין זה, וכמעט בכל עת ניתן למצוא ביער פרטים פורחים.
אקליפטוס המקור הוא מין שמקורו באוסטרליה, והוא גֵּר בארץ. כצמח גר יש לו יתרונות חשובים, בין היתר קל להרבותו ולגדלו, ומצד שני אין הוא מתרבה מעצמו בארץ באורח בלתי מבוקר. הוא שני רק לאורן ירושלים בתחרות על התואר "העץ הנטוע השכיח ביותר בארץ".
העץ הובא לארץ בסוף המאה ה-19, ושימש במיוחד לנטיעה בשטחים מוצפים, בגלל שֵׁם של "מייבש הביצות" שיצא לו. ואכן הוא עמיד בתנאי הצפה ממושכת, ומצד שני, בבוא הקיץ ועם ירידת מפלס המים, מתאוששת מערכת השורשים במהירות, והעץקולט מים גם מעומק הקרקע. אולם הוא חסכוני במים, משמע שאינו יעיל ביותר כמייבש ביצות.
לאחר כריתה מתחדש העץ מהגדם, ודילול נכון של הענפים המתחדשים מביא למחזור גידול חדש של גזעים הראויים לכריתה ולשימוש. אולם השימוש בעצתו של האקליפטוס מוגבל מאוד, בעיקר למשוכות ולסמוכות. יכולתו לגדול היטב בתנאים קיצוניים, משטחים מוצפים במים ועד סְפַר-המדבר – איפשרו לטעת לצדי הדרכים בנגב חורשות צל קטנות של עצי אקליפטוס תחומות בלימָנים – סוללות עפר המנקזות מי נגר, ואלה מספקים לחורשה מים בכמות גדולה הרבה יותר מאשר מקבל השטח סביב.
בשל גידולו המהיר, השמן האתרי שבעליו והצוף שבפרחיו – הוא נחשב לצמח בעל ערך כלכלי כלשהו. את השמן האתרי מוסיפים לתכשירי קוסמטיקה, מיני מתיקה ותכשירים רפואיים. פרחי העץ מושכים דבורים, ו"דבש אקליפטוס" ידוע באיכותו, ועל כן מציבים הכוורנים (או כמקובל כיום: "דבוראים") כוורות סמוך לחורשות של עצי אקליפטוס. עצתו משמשת בעיקר לשימושים פשוטים כגון סמוכות וגדרות. טוענים שהוא משמש גם לתעשיית העץ והרהיטים, אך אין הוא נחשב לחומר-עץ משובח, ואינו מקובל ביותר. סך הכל תרומתו הכלכלית זעומה, בעיקר לצל ולנופש, וכן לדבש.
בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל הרבו לנטוע שדרות רצופות של עצי אקליפטוס לאורך הכבישים. אומרים כי הדבר נעשה בהוראתו האישית של ראש הממשלה ושר הבטחון דוד בן-גוריון, כדי להקשות על האויב לגלות תנועה בכבישים בתצפיות, והשדרות נקראו בהיתול "שדרות בן-גוריון". לימים התברר כי כל כביש עתיד להתרחב, והאקליפטוסים מקשים על ההרחבה. כן הם מפריעים לנוסעים בכביש ליהנות מן הנוף, והיו שהציעו לנטוע שדרות לאורך הכבישים באורח מקוטע, עם "חלונות-נוף" מדי פעם. כיום נטועים בארץ אקליפטוסים על פני שטח של 90,000 דונם, שני שלישים מהם בדרום הארץ.
הסוג אקליפטוס כולל 700 מיני עצים ושיחים, רובם באוסטרליה ובמלאיה, ביניהם פרטים של המין אקליפטוס שקדי, המתחרים על התואר "העץ הגבוה ביותר בעולם" (גובהם כ-100 מ'). בארץ מגדלים 60 מינים, רוב הפרטים הם מהמין אקליפטוס המקור.
המקור  ערגה אלוני אתר צמח השדה

חוות חפציבה הייתה חווה חקלאית שפעלה משנת 1906 ועד לפירוקה בשנת 1929 בסמוך לשכונת חפציבה שבחדרה, על הגדה הדרומית של נחל חדרה. ממערב לה עובר כביש 2 ומעברו שוכנים תחנת הכח אורות רבין ופארק נחל חדרה. כיום השטח הוא בבעלותה של חברת החשמל לישראל, ששחזרה את החווה. המקום מכיל את מרכז ההדרכה הארצי של החברה, על שם יורם אוברקוביץ, מוזיאון לתולדות שאיבת המים בארץ ישראל ופארק פת

****

שטח החווה, 500 דונם, נכלל בשטח שרכש יהושע חנקין בשנת 1891 שעליו הוקמה העיר חדרה. בשנת 1906 קנה אהרון אייזנברג (1863 – 1931), ממייסדי רחובות, את שטח החווה עבור "אגודת נטעים". האגודה שהייתה בבעלותו שמה לה למטרה להשקיע בהקמת יישובים חקלאיים בארץ ישראל מכספי הון פרטי. שמה של החווה, שנקראה בתחילה "אחוזת קיסריה שבחפציבה", הוענק לה על ידי אולגה חנקין על פי הפסוק: "לא יקרא לך עזובה ולארצך לא יאמר עוד שממה, כי לך יקרא חפצי בה… כי חפץ ה' בך"
בין השנים 1906 עד 1914 ניטעו בחווה פרדסים, מטעי שקדים, כרמי זיתים ואקליפטוסים. במקום הוקמה מערכת השקיה באמצעות אמת מים נמוכה ומערכת תעלות. מי נחל חדרה הועלו לבריכת אגירה באמצעות משאבה שהופעלה על ידי מנוע קיטור. מנוע הקיטור בן 105 כוחות סוס הובא ממפעל הזכוכית הכושל של מאיר דיזנגוף שפעל בטנטורה ונסגר כעשר שנים לפני כן. המנוע הוסק בעצים שהיו בשפע במקום. המנוע והמשאבה הותקנו בבית משאבות שהוקם לצורך כך על שפת הנחל. במשך הזמן נדרשה הגברת תפוקת השאיבה ובשנת 1910 הותקן מנוע דיזל ומשאבה נוספת. מאוחר יותר, כאשר מי הנחל ירדו וזוהמו בוצע קידוח והותקנה משאבה לשאיבת מי תהום שחוברה אף היא למנוע הדיזל. מערכת השאיבה פעלה גם לאחר סגירת החווה והמשאבה הופעלה באמצעות מנוע חשמלי.
בשנים 1908–1912 נבנו במקום על גבעה גבוהה שמונה בתים לקליטת משפחות. בשנה הראשונה נבנו בתי משק: מחסן, אורווה, דיר ורפת וכן בית פועלים בן ארבעה חדרים. מספר הפועלים הלך וגדל והגיע לשיא של 60 איש בשנת 1912. חלקם ערבים וחלקם יהודים עולי עליה שנייה.
בשנת 1913 הועלתה הצעה על ידי ישראל בלקינד, אחיה של אולגה חנקין, ליישב במקום את יתומי פרעות קישינייב, אך היא לא יצאה אל הפועל. בשנת 1914 התגוררו בבתים פועלים מחדרה

*****

דעיכתה של החווה שהביאה לפירוקה הסופי החלה עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. חברו לכך מספר גורמים: קשיים בשיווק התוצרת החקלאית עקב הקרבות וירידת ערך המטבע; גיוס הפועלים לצבא הטורקי, החרמת בעלי חיים וציוד על ידי הצבא והקמת מתחם צבאי בחלק מהחווה; וקשיים כספיים אליהם נקלעה "אגודת נטעים" עקב חוסר יכולתם של חברי האגודה להמשיך לממן את רכישת מניותיהם.
בשנת 1923, הועברו השטחים של אגודת נטעים, אלו ששכנו ליד בריכת יער ובחוות חפצי בה, לניהול בנק אפ"ק בתחילה העסיק הבנק פועלים ערבים ומשא ומתן עם פועלי חדרה על עבודה מאורגנת בחווה נמשכה שנים ללא תוצאות. בחווה היו חלק מהעובדים יהודים וחלקם ערבים. בתחילת שנות ה-30 העבודה בחווה הייתה לגמרי עבודה עברית.
ניסיונותיו של אייזנברג למכור חלקים לא מעובדים של החווה ליחידים ולחברות נחלו הצלחה מועטת בלבד. פעילות החווה לא הניבה רווחים, שאפשרו לה להחזיר חובותיה, ובשנת 1929 מכר הבנק את החווה וקרקעותיה למספר גופים לרבות לחברת הכשרת היישוב שבניהולו של חנקין. תביעה של ערבי שטען לבעלות על אדמות חפציבה נדחתה על ידי בית המשפט. בשנת 1932 נעשה ניסיון למכור את הפרדסים אך ללא הצלחה. בספטמבר – אוקטובר 1933 נמכר המשק לחברת הנוטע, שהחליפה את העובדים הוותיקים בעובדים חדשים, רובם ערבים.
החווה ננטשה לגמרי, מטעי הפרי המשיכו לפעול עד שנות השישים של המאה העשרים מושקים על ידי מערכת השאיבה המקורית. בשנים שלפני קום מדינת ישראל שימש המקום לאימוני ההגנה.
בשנת 1947 הוקמה בחווה מכוורת במסגרת חוות ניסיונות ממשלתית. בה למדו את מקצוע הדבוראות. הלימודים המעשיים נערכו בחפציבה ואילו הלימודים העיוניים נערכו במדרשת רופין. חוות הניסיונות לגידול דבורים פעלה, לפחות, עד שנת 1953.

*****

החווה עמדה בשיממונה עד שנרכשה על ידי חברת החשמל לישראל בשנת 1992. בשנת 1998 הוחל בשיקום הצלה של המבנים ובשנת 2004 הוחל בשיפוץ נרחב בעזרת פועלים יוצאי צד"ל. מבניה השונים שופצו וחלקם משמשים כבית ספר להוראת מקצועות החשמל של החברה. מבני המשק ובראשם תחנת השאיבה שוחזרו אף הם. מנועי הקיטור והדיזל שוחזרו על ידי עובדי סדנת עין שמר העוסקים בשיפוץ מיכון עתיק. דרך העשויה אבנים משתלבות נסללה לאורך הגדר המערבית. הנחל עצמו שוקם ומהווה אתר קינון חורפי ללהקות קורמורנים המגיעים מאוקראינה, המתמקמים גם בחווה. על גדת הנחל בצמוד לחווה נקבעה נקודת תצפית בקורמורנים. במקום נפתחו דרכי סיור, נוקו אמת המים והתעלות וניטעו עצי תפוז לזכר הפרדסים. החווה הוכרזה כאתר לשימור של המועצה לשימור אתרים. בבית החווה הוקם מרכז מבקרים ובו תמונות של החווה מעת הקמתה ומוקרן סרט על תולדות החווה. משאבות הקיטור והדיזל מופעלות להדגמה על ידי חשמל.
מקור והפניות

נחל חדרה ידוע בעבר בשם  נהר אל מפג'ר הוא נחל אכזב ברובו. תחילתו של נחל חדרה במזרח בעמק דותן והוא זורם מערבה בפיתולים רבים מצפון למבוא דותן, בין חרמש בצפון ונזלה אל-שרקייה בדרום, מדרום לבאקה א-שרקייה ובאקה אל-גרבייה ובין מאור ושדה יצחק אל נקודת החיבור בין נחל יצחק ונחל עירון מדרום לתלמי אליעזר. הנחל זורם משם מערבה מצפון לחדרה ונשפך לים התיכון בתחומי פארק נחל חדרה, כמה עשרות מטרים דרומית לתחנת הכח אורות רבין שבצפון חדרה.

כביש 2  ידוע גם בשם "כביש החוף" ולעתים בשם "כביש חיפה-תל אביב החדש". עד הקמת המדינה כביש תל אביב – חיפה עבר דרך רמת גן, בני ברק, פתח תקווה ולאורך השרון לאחר סלילת כביש החוף הוא נקרא כביש תל אביב – חיפה הישן (היום כביש 4). לאחר הקמת המדינה נסלל כביש 2 שהחליף את כביש 4 ככביש החוף הראשי בקטע שבין תל אביב לחיפה.
כביש 2 נסלל במספר שלבים מתל אביב צפונה. על סלילת הקטע מתל אביב עד נתניה הוכרז באוגוסט 1949 והעבודות החלו בנובמבר 1949 במקביל בנתניה ובתל אביב. עד מרץ 1950 נסללו יותר ממחצית הכביש וביולי 1950 הוא נפתח לתנועה. על סלילת הקטע ממחלף נתניה עד חדרה הוכרז בינואר 1950‏ ומכרז יצא במאי 1951. אולם העבודות על הכביש התעכבו זמן רב. בתחילה נסלל הכביש מנתניה עד כפר ויתקין ואף זופת קטע של שני קילומטר, אולם בשנת 1955 העבודות נפסקו למספר חודשים בגלל חוסר תקציב. עם חידוש העבודות התרכזה העבודה בבניית גשר גדול מעל נחל אלכסנדר. בשנת 1957 הושלמה הכנת תוואי הכביש לקראת זיפותו‏, אולם בהיעדר תקציב נדחה זיפות הכביש לשנת התקציב הבאה. בינתיים שימש הכביש לנסיעה בעת שכביש 4 המקביל הוצף. עבודות הזיפות החלו ביולי 1958 והוא נחנך בינואר 1959. במהלך שנת 1963 הורחב הכביש לדו-מסלולי בכל כיוון. הקטע עד נתניה נחנך באוקטובר 1964 ובאמצע שנת 1965 נפתח המסלול הנוסף עד גבעת אולגה, למעט מעל נחל אלכסנדר בגלל הצורך להרחיב את הגשר מעל הנחל. אולם מהר מאוד קצב התנועה גבר וגרם בשעות העומס לפקקים לאורך הקטע, בכניסה לכפר ויתקין, בכניסה לנתניה, בכפר שמריהו, בכניסה להרצליה ובצומת גלילות. הקטע מחדרה עד לחיפה נפתח לתנועה ב-1969. הקטע האחרון התבסס על מחלפים. במסגרת בניית קטע זה נבנה מחלף זכרון יעקב שהיה המחלף הראשון בישראל שנפתח לתנועה במפגש דרכים בין עירוניות. בשנות ה-80 וה-90 הוסבו גם שאר הצמתים בקטעים הוותיקים למחלפים, וקטע הכביש מתל אביב למחלף נתניה הורחב לשלושה נתיבים בכל כיוון, ונתיב רביעי לכל כיוון ממכון וינגייט עד מחלף פולג. בינואר 2013 הפך רשמית הקטע שבין מחלף קיסריה למחלף עתלית לדרך מהירה המסומנת בתמרור הרשמי המיועד לכך, ובכך המהירות המרבית המותרת בקטע זה עלתה ל-110 קמ"ש. בשאר קטעי הכביש המהירות המותרת היא בין 90 ל-100 קמ"ש. החל מיוני 2013 ביצעה חברת נתיבי ישראל הרחבה של הכביש בין מחלף נתניה למחלף חבצלת, באמצעות הוספת נתיב נסיעה שלישי, שנחנך במרץ 2015.‏ מקור

כאמור, נחל חדרה מתחיל את דרכו בגבעות הרי השומרון, זורם דרך מישור החוף, ונשפך לים מצפון לגבעת אולגה. הפיתוח המואץ בסביבת הנחל גרם לזיהומו ולהפיכת חלקו התחתון למפגע אקולוגי חמור. לאחר בניית תחנת כוח בסמוך לחוף הים מצפון לשפך נחל חדרה הוחלט לשקם את הקטע המערבי של הנחל המשתרע בין כביש החוף לבין שפך הנחל לים.  הנחל המזוהם הפך מקו דק ומתפתל של מים מזוהמים לנחל נקי וישר שרוחבו 40 מטרים. קק"ל הכשירה סביב קטע זה פארק מרהיב והיא מבצעת עבודות שיקום ופיתוח גם בחלקו העליון של הנחל.

****

בשנת 1982 נבנתה והחלה לפעול בסמוך לחוף הים מצפון לשפך נחל חדרה תחנת הכוח מאור דוד (בתחנת הכוח אורות רבין). במהלך יצור החשמל בתחנה מקררים את יחידות הייצור באמצעות מי-ים. תוך כדי כך סופגים מי הקירור חום רב והטמפרטורה שלהם עולה בכ- 10 מעלות לעומת טמפרטורת מי-הים. משסיימו את תפקידם, מוזרמים מי הקירור בחזרה אל הים. למרות שהטמפרטורת המים עולה, אין הדבר גורם לזיהום הנחל.
שיקום הנחל – לאחר בניית תחנת הכוח הוחלט לשקם את הקטע המערבי של נחל חדרה המשתרע בין כביש החוף לבין שפך הנחל לים. לצורך זה חברו יחדיו קרן קימת לישראל וחברת החשמל. הוקמה מנהלת פיתוח לפארק שבראשם עומדת קק"ל ובה שותפים גם חברת החשמל, עיריית חדרה, המשרד לאיכות הסביבה והרשות לשמירת הטבע והגנים הלאומיים.
בתהליך השיקום מנוצלים המים הנשאבים ממילא לצורכי קירור תחנת הכוח. כך נוצר קטע נחל שבו זורמים מים נקיים והמשמש כ"ריאה ירוקה" לתושבי מרכז הארץ ומוקד פעילויות קיט ונופש.  הנחל המזוהם הפך מקו דק ומתפתל של מים מזוהמים לנחל נקי וישר שרוחבו 40 מטרים. סביב קטע זה הכשירה קק"ל פארק המשתרע על פני 750 דונם, בתום תהליך הפיתוח.
עבודות שיקום הנחל היו מבצע הנדסי מרשים שכלל, בין השאר, הנחת צינור בקוטר 2 מטר המזרים את המים החמים מתחת לתחנת הכוח אל הנחל. מים אלה נשאבים מן הים ונפלטים אל הנחל בקצב של 160,000 מ"ק בשעה כשהם נקיים וחמימים בטמפרטורה של כ- 24 מעלות בחורף וכ- 37 מעלות בקיץ. לכן אפשר לבלות בפארק כל ימות השנה.  המים יורדים לאפיק הנחל ב – 4 מפלים בגובה של 2.5 מטר שלידם יש בריכות בעומק של 80 ס"מ ובהם מושבים מיוחדים.
על מנת לאפשר את עבודות הרחבת הערוץ וסילוק הסחף והחומרים המזהמים נבנה סכר ליד הגשר של כביש החוף, ומזרחה ממנו נבנתה תחנת שאיבה  המסלקת את המים המזוהמים, המגיעים ממעלה הנחל, אל מחוץ לפארק.
על הגדה הצפונית נוצרה סוללה בגובה של 17 מטרים מאפר פחם של תחנת הכוח. סוללה זו כוסתה בעפר, ויריעות קוקוס וניטעו בה עצים ושיחים, המייצבים את הסוללה, מונעים את סחיפתה ומהווים חלק מהפארק.
הגדה הדרומית של הנחל יוצבה באבנים ובבטון והפכה לטיילת. במרכזה נמצאת "כיכר המבוע" – מזרקה השופעת מי ים חמימים ולידה בריכה רדודה. מסביבה הותקנו מושבים מבטון לשימוש המטיילים המגיעים לאתר. לאורך הגדה אפשר לראות דייגים המטילים למי הנחל את חכותיהם ומעלים בהם דגי ים, בעיקר בורים.
מקור והרחבה

 

הקמת מחנה זה הייתה חלק ממערך התרעה והגנה שנועד לבלום נחיתה אפשרית של כוחות גרמנים ואיטלקים בחופי הארץ.

גבעת אולגה מהווה את את החלק המערבי של חדרה ומשתרעת עד חוף הים התיכון. השכונה הוקמה בשנת 1949 וקרויה על שם אולגה חנקין, אשת גואל אדמות חדרה יהושע חנקין ומנשות העלייה הראשונה. בשל המרד הערבי הגדול (1936-1939) בנה יהושע חנקין בית ביטחון בחופה של השכונה דהיום. בשנת 1949 הוקמה מסביבו שכונת גבעת אולגה. גבעת אולגה נבנתה במספר מהלכים: שכון עולי סין יוצאי אירופה שהגיעו ארצה דרך שאנגחאי. השכון נבנה על ידי המתיישבים עצמם, כדי להוזיל את הבניה נבנו 40 דירות כל מבנה היה בן 50 מ"ר וכלל שני חדרים, מטבח ושירותים. מועד ההקמה – 1949-50 לאחר מכן הוסיפה חברת "עמידר" בתים חד-קומתיים, כאשר ישנם ארבע דירות בכל מבנה. שטחה של כל דירה הגיע ל-25 מ"ר. עם הזמן הוסיפו קומה שנייה ואיחדו כל שתי דירות לשימושה של משפחה אחת. גבעת אולגה א` (כיום מערבית לתחנת הדלק) הדיירים – יוצאי אירופה וארצות הברית. המועד 1951-52. גבעת אולגה ב`: במערב השכונה. המועד 1952-53. המשתכנים היו ברובם יוצאי צפון אפריקה. גבעת אולגה ג`: בחלקה הצפוני של השכונה המשתכנים – יוצאי טריפולי, מרוקו ורומניה. גבעת אולגה ד`: המועד 1960-64. שכון זה נועד עבור שרידי המעברה האחרונים. אזור "אלי כהן" הוקם בשנים 1964-65 והועד למשפחות מרובות ילדים מבין תושבי השכונה. שיכון "אזורים" הוועד לזוגות צעירים, משנת 1971 ואילך. השיכון קלט גם עולים מהקווקז ואתיופיה. שמו הרשמי הוא שכונת בן-גוריון. במהלך שנות התשעים נבנו בצפון מערב השכונה דירות נופש, מתחם הנושא את השם "כפר הים". במתחם נבנה מלון שבנייתו לא הושלמה. משנת 2009 ועד ימים אלו נבנית שכונת "עין הים" דרומית לשכונת גבעת אולגה, בסיום הבנייה תכיל שכונת עין הים 1,500 יחידות דיור.

****

בגבעת-אולגה, היתה כאמור בתקופת המנדט שכונה קטנה של העיר, שבה פעלה מצודה של משטרת החופים הבריטית. תפקידה היה למנוע מאוניות מעפילים להגיע לחוף. ב-1945 ו-1946 פוצצה המצודה על-ידי יחידת תקיפה של ה"הגנה", פעמיים. כן פוצצה המצודה בסידנא-עלי.
תחנת משטרת החופים בגבעת-אולגה הוקמה במלחמת העולם השנייה, כחלק ממערך התרעה והגנה שנועד לבלום נחיתה אפשרית של כוחות גרמנים ואיטלקים בחופי הארץ. לקראת תום המלחמה הוצב במקום מכ"ם לגילוי ספינות מעפילים. תחנת מכ"ם נוספת פעלה בחוף סידנא-עלי, סמוך להרצליה.
ב-22 בנובמבר 1945 הגיעה לחופי שפיים הספינה "ברל כצנלסון", ועל סיפונה 211 מעפילים. 200 מתוכם הועלו לחוף בשלום על-ידי אנשי ה"הגנה", אולם 11 הנותרים ואנשי הצוות נתפסו בידי הבריטים. זו היתה ספינת המעפילים הראשונה שנתפסה אחרי המלחמה. שתיים מסירות הפלמ"ח שטיפלו בהורדת המעפילים נלכדו, ואנשיהן, שהציגו עצמם כדייגים, נכלאו, ללא משפט, במחנה המעצר בלטרון.
בעקבות תפיסת האונייה, וכחלק מהמאבק בבריטים, הוחלט במיפקדת "תנועת המרי העברי" לפוצץ את תחנותה מכ"ם בגבעת אולגה ובסידנא עלי. במחלקת התכנון של הפלמ"ח כבר היו תוכניות פעולה ערוכות לפרטיהן, וכל שנותר היה לבחור את הכוח המבצע ואת המועד.
לפעולה באולגה ובסידנא-עלי נבחר כוח מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שישב בקיבוץ גבעת-חיים. התאריך שנקבע: 25 בנובמבר 1945. בשני המקומות היה דפוס הפעולה דומה. הכוחות נצטוו שלא לפגוע באנשי המשטרה ואף לתת להם הזדמנות לנטוש את המבנים לפני פיצוצם.
הכוח שפעל באולגה התפצל לחוליות: חוליית חיפוי מכיוון צפון, חוליית חסימה על כביש הגישה ממזרח, וחוליית חבלנים, שהיתה אמורה לחדור מכיוון הים, לפרוץ את הגדר ולהניח את חומרי הנפץ ליד המצודה. חוליה רביעית היתה אמורה לנתק את קו הטלפון לפני שעת האפס ולהזהיר את אנשי המשטרה חמש דקות לפני הפיצוץ.
החוליה הפורצת הגיעה לגדר ופרצה פנימה. זקיף שעמד על גג הבניין גילה אותה ופתח באש, אך נפגע מירי כוח החיפוי. החבלנים הניחו את חומרי הנפץ וכיוונו את מנגנוני ההשהיה לרבע שעה. בינתיים התחבר מומחה טלפונים של ה"הגנה" אל כבל הטלפון של המשטרה וניתק את הקשר החוצה. אחר כך התקשר לשוטר התורן והודיע כי הבניין יפוצץ בתוך כמה דקות. יחידת החיפוי נשארה במקום להבטיח שאיש מהשוטרים לא יגש לפרק את מטעני החבלה. השוטרים הבריטיים עזבו את הבניין מבעוד מועד, ואז פוצצו המטענים. הבניין קרס ללא אבידות. כוח הפלמ"ח שב לגבעת-חיים.
בסידנא-עלי הבחינו השוטרים באנשי הפלמ"ח בעת שאלה הגיעו סמוך לגדר, ופתחו באש חזקה. בחסות ירי של יחידת החיפוי נפרצו הגדרות והושלכו רימונים אל עמדות השוטרים. חומר הנפץ הונח, ומנגנוני ההשהיה הופעלו. מפקד הפעולה הודיע לבריטים בטלפון כי הבניין יפוצץ בתוך דקות, ולמי שייצא לא יאונה כל רע. הבריטים סירבו לצאת והמשיכו בירי. בפיצוץ נפצעו שבעה מהם. אנשי הפלמ"ח הצליחו לסגת ללא אבידות.
הפעולות באולגה ובסידנא-עלי הנחיתו מכה מוראלית לפריטים, מכיוון שהוכיחו כי מולם ניצב כוח בעל יכולת מבצעית גבוהה וכושר תגובה מהיר. הבריטים הגיבו על ההתקפות בחריפות. למחרת הפעולה, ב-26 בנובמבר 1945, הוטל מצור על קיבוץ גבעת-חיים ומושב חוגלה (הסמוכים לגבעת-אולגה) ועל שפיים ורשפון (הסמוכים לסידנא עלי). הנחת הבריטים היתה כי משם יצאו המבצעים. בישובים נערכו חיפושים אלימים אחר נשק ולוחמים.
בשפיים וברשפון נתקלו הבריטים בהתנגדות פסיבית ופרצו פנימה, תוך הפעלת גז מדמיע. ה"הגנה" הזעיקה למקום אלפים מתושבי האיזור. אדם אחד נהרג מאש השוטרים. בחיפושים נמצאו ציוד צבאי מועט ומעט תחמושת.
גבעת חיים וחוגלה הוקפו בכוחות גדולים של צבא ומשטרה, מתוגברים ביחידות שריון. גם כאן הוזעקו אלפי תושבים, מחדרה ומעמק חפר. בגבעת חיים הצליחו רבים מהם לעקוף את המחסומים ולחדור לקיבוץ. הבריטים נאלצו לפרוץ פנימה בטנקים. אחד מחברי המשק נהרג, עשרות נפצעו. 130 איש נעצרו. מירי השוטרים על מאות האנשים שניסו לפרוץ לקיבוץ נהרגו מספר חברים ועשרות נפצעו.
בינתיים שבו הבריטים ושיקמו את בניין משטרת החופים באולגה. במיפקדת ה"הגנה" הוחלט לשוב ולפוצץ אותו, בתגובה על תפיסת אוניית המעפילים "אנצו סירני" ב-17 בינואר 1946. ב-20 בינואר הוחדרו לבניין שניים מחבלני הגדוד השני, מחופשים לצבא ולשרברב, באמצעות קבלני שיפוץ יהודים שעבדו במקום. כדי ליצור רושם שהם עובדים הרכיב ה"שרברב" ברז, ושב והרכיבו, וה"צבע" צבע את המקום שוב ושוב. בבניין היו עשרות שוטרים וחיילים.
בינתיים, הוכנסו למחנה חומרי הנפץ בטנדר של מע"צ, מוסתרים בפחי סיד וצבע. הפחים הוטמנו בחדר שמתחת לגרם המדרגות. ה"שרברב", שנשא עימו את מנגנוני ההשהיה, חיבר אותם, ואז סגר "הצבע" את הדלת במסמר, צבע אותה ותלה שלט "צבע טרי – לא לגעת". הם הפעילו את מנגנוני ההשהיה ויצאו מהמחנה בטנדר, לכיוון חדרה.
גם הפעם קיבלו הבריטים אזהרה טלפונית, אולם לא שעו לה. הפיצוץ הרס את כל האגף שבו היה מתקן הראדאר. שוטר בריטי נהרג ו-16 נפצעו.
המקור אתר ההגנה
באוקטובר 1946 פונו השוטרים הערבים מהתחנה, והיא אוישה בידי שוטרים יהודיים. ב-10 במאי 1948 הועבר המבנה לידי מועצת חדרה. בשנת 1968 נחנך במקום מתקן נופש לחיילי צה"ל.

משטרת גבעת אולגה – מבנה משטרת גבעת אולגה הוקם עבור משטרת החופים הבריטית להגנה מפני צבא גרמניה הנאצית. לקראת סוף מלחמת העולם השנייה שימש לחיפוש אחר ספינות מעפילים של ההעפלה. בנובמבר 1945 פוצצו לוחמי ההגנה מטען ליד המבנה וגרמו לו לנזק. כדי לתפוס את המתקיפים בצעו שלטונות המנדט הבריטי את המצור על גבעת חיים. ב-20 בינואר 1946 פוצצו כוחות ההגנה בשנית את מבנה המשטרה. באוקטובר 1946 פונו השוטרים הערבים מהתחנה, והיא אוישה בידי שוטרים יהודיים. ב-10 במאי 1948 הועבר המבנה לידי מועצת חדרה.  בשנת 1968 נחנך במקום מתקן נופש לחיילי צה"ל.

*****

מצוק גדור – רכס כורכר שחלקו המערבי מתנשא במצוק גבוה מעל הים וחלקו המזרחי משתפל במתינות לכיוון האבוס המערבי הצר בו עובר כביש החוף. בגב הרכס שטחי חולות מיוצבים למחצה ועליהם צומח אופייני: צמחים רב שנתיים בולטים: אלת המסטיק ומעט עצי חרוב מצוי, אטד החוף, לענה חד זרעית ומתנן שעיר.

שְׁמוּרַת תֵּל גְּדוֹר היא שמורת טבע השוכנת לאורך חוף הים התיכון, בין היישוב מכמורת, מדרום לשכונת גבעת אולגה שבחדרה מצפון. האתר כולל שמורה ימית מוכרזת בשטח של 844 דונם, ושמורה חופית בשטח כולל של 752 דונם, שמהם 105 דונמים כבר הוכרזו, והיתר נמצאים בהליכי אישור. השמורה החופית היא בחלקה חלק מפארק השרון, והיא מתמקדת במצוק הכורכר הנמשך לאורך קו החוף. המצוק מגיע לשיאו בתל גדור המתנשא לגובה של 33 מטרים, ועל פסגתו שרידי מבנה מרובע. המצוק עשוי משכבות של אדמת חמרה וכורכר, וגדלים עליו צמחי חבצלת החוף, חורשף וקריתמון ימי. בעורפו של המצוק גדלים סירה קוצנית, קורנית ואלת המסטיק. חוף השמורה סלעי, ועל טבלאות הסלע מתפתחת אוכלוסייה של חסרי חוליות ימיים. החוף החולי משמש צבי ים העולים אליו כדי לנטיל את ביצהם, ובמקום הוקם אתר מגודר אליו מעבירים פקחי רשות הטבע והגנים קנים של צבי ים כדי להבטיח את תהליך הדגירה. מצפון לתל גדור שוכן "המפרץ הסיני" – מפרצון שזכה לשמו על שם עולים שהגיעו מאירופה לארץ ישראל בסוף שנות ה-40 של המאה ה-20 אגב עצירה למשך שנתיים בשנחאי, ואשר נהגו לנפוש במקום. השמורה מוקפת במעקה בטיחות המונע מכלי רכב את הכניסה אליה, חל איסור על שהיית בני אדם בשטחה בשעות הלילה והדייג מוגבל למקומות שיועדו לכך בלבד.

 

חבצלת החוף מציגה פריחה מפוארת בסתיו. זהו צמח עם בצל רב-שנתי גדול בקרקע (גיאופיט). העלים סרגליים, בשרניים מעט, מסתלסלים, ערוכים כולם בבסיס הצמח בלבד. לעלים גוון מכחיל, בגלל ציפוי שעוותי, המגן עליהם בפני המלח הנישא אליהם כרסיסים ברוח הבאה מן הים. הגבעול מוצק, ירוק, חסר עלים לחלוטין, גובהו עד 60 ס"מ. השם חבצלת נגזר כנראה מלשון בצל, אולי יש בו גם רמז ל"לבן כחלב". הוא נזכר בשיר השירים ("אני חבצלת השרון, שושנת העמקים") ובישעיהו ("תגל ערבה ותפרח כחבצלת"), אך לא בטוח שהכוונה היא לסוג זה. משמעות השם המדעי היא "כל-יכול", בגלל אמונת הקדמונים בכוח המרפא שלה.
חבצלת החוף פורחת מסוף יולי עד אוקטובר (כמו החצב), בעונה שמעטים בה הפרחים האחרים. הפרח לבן צחור, גדול (אורכו עד 13 ס"מ) ובולט לעין, והוא גם שופע צוף ומדיף ריח נעים וחזק. יש לו כותרת משפכית בת 6 עלים, שהם מאוחים לצינור ארוך בחלקם התחתון, מפורדים לאונות צרות בחלקם העליון. במרכז צידם החיצוני יש רצועה ירוקה לאורך. מפנים לעלי העטיף עולים 6 אבקנים, וזיריהם מאוחים ומורחבים, ויוצרים תוספת פעמונית גדולה, לבנה גם היא, של כתר פנימי או עטרה, המוסיפה חן רב לפרח. עמוד-העלי ארוך ודק עם צלקת בת 3 אונות. השחלהנראית מבחוץ כמו תפיחה ירוקה בגבעול (עוקץ הפרח) מעט מתחת לבסיס הכותרת. משמעות הדבר היא שהשחלה תחתית, מה שקובע שהחבצלת תשוייך למשפחת הנרקיסיים, ולא למשפחת השושניים. ואכן גם עטרה היא תופעה נפוצה במשפחת הנרקיסיים, למשל בנרקיס. הפרח נפתח לעת ערב ונובל למחרת בשעות הבוקר המאוחרות. פרח לבן גדול הפתוח בעיקר בלילה –מתאים להאבקה על-ידי חרקי-לילה, ואכן הוא מואבק בעיקר על-ידי רפרפים, הפעילים בשעות-בין-הערביים. אולם אין מניעה גם להאבקה בידי חרקים אחרים, וגם ביום. בבית-גידולו, סמוך מאוד לים, נושבות רוחות עזות במשך היום, דבר שמקשה על חרקים להאביק את הפרח בשלוה. בלילה שוקטות הרוחות, והפרח זוכה להאבקה. האבקנים מבשילים כמה שעות לפני הצלקות. כל צמח מצמיח רק גבעול אחד, שאינו מסתעף. בראש הגבעול נישאת התפרחת, ובה עד תריסר פרחים הערוכים בסוכך. בטרם היפתחו עטוף הסוכך בשני עלים קרומיים. כל פרח נישא על עוקץ נפרד. הפרי ביצי עם 3 מקצועות, ובו כעשרים זרעים שחורים, כל זרע עטוף בקליפת שעם עבה, המסגלת אותו לצוף ולפוץ במי הים בלי להיפגע.
חבצלת החוף גדלה בבית-גידול אופייני: בחופי צפון הארץ, ברצועה הקרובה ביותר לים, לרוב לא יותר מ-100 מ' מהים. רצועה זו חשופה לרוחות הבאות מהים ומביאות בכנפיהן רסיסי מים מלוחים. רק מינים מעטים של צמחים מסוגלים לצמוח בתנאים אלה, וכל מין כזה פיתח הסתגלויות מיוחדות כדי לשרוד ברסס מי הים. רצועת הקרקע הסמוכה לים נקראת על כן בשם "חגורת הרסס". בחגורה זו הצמחים דלילים, וחבצלת החוף בולטת ביניהם למרחוק, במיוחד בזמן פריחתה. היא גדלה בעיקר בחול מיוצב, אך גם בכורכר ובאדמת חמרה.
לצמח נשקפה סכנת הכחדה, כי ממש "מתבקש" לעקור אותו ולהעבירו לגינה הפרטית. הכרזתה כצמח מוגן, ובעיקר החינוך לשמירה על צמחי הבר, הצילו את אוכלוסייתה בארץ.
תפוצתה העולמית משתרעת לאורך חופי הים התיכון לכל אורכו, מספרד עד ארץ-ישראל.
ברפואה העממית השתמשו בבצל של חבצלת נגד נזלת וכן להמרצת פעילות הלב.
בסוג 15 מינים, מהם צמחי-נוי מבוקשים. בארץ גדלים בר 3 מינים.
מקור  מייק לבנה אתר צמח השדה
יש המזהים את חבצלת החוף עם חבצלת השרון המקראית, הנזכרת בשיר השירים, (פרק ב' פסוק א')
"אני חבצלת השרון, שושנת העמקים." זיהוי זה אינו מקובל על כל החוקרים.
היוונים השתמשו בבצל הצמח להכנת תרופות להמרצת פעילות הלב ולהשפעה על דרכי הנשימה. לפני קום המדינה הפיקו הערבים מבצל של החבצלת תרופות נגד נזלת.
חבצלת השרון מככבת בסמל העיר נתניה.
מועד פריחתה בשלהי הקיץ , ריחה הנעים ויופיה הופכים אותה למיוחדת ולבולטת בנוף.

מתנן שעיר – שיח צנוע, ירוק-עד, גובהו 20–200 ס"מ. מעמיק שורש. נראה כאילו יש לו רק ענפים ירוקים, ללא עלים, כי עליו זעירים, קשקשיים, מהודקים לגבעול. הענפים הצעירים ושטח פני העלה העליונים – שעירים בצמר לבן. הענפים קשתיים.
פורח בעיקר במרס–יולי, אך פריחה כלשהי נוכל למצוא עליו כמעט בכל חודשי השנה. לפרח אין עלי כותרת, יש לו 4 עלי גביע צהובים חיוורים מבפנים, ירוקים מבחוץ. הפרחים הם זכריים או נקביים, לא דו-מיניים. פרחיו של צמח אחד כולם זכריים, עם 8 אבקנים. בפרט אחר כל הפרחים נקביים. מואבק-רוח.
עמיד ברעיה בזכות סיביו הקשים ובזכות חומרים רעילים, המשמשים גם ברפואה, ולכן משתלט בשטחים הסובלים מרעיית-יתר.
תפוצתו רב-אזורית, מגוונת: הנגב, החוף, והוא חודר מעט גם להרים ימתיכוניים (בכרמל). במדבר הוא גדל בערוצים ובסלעים; בבתות-סְפָר ובחוף – בקרקעות דלות.
קליפתו יפה לקליעת חבלים: היא מתקלפת בנקל, ועמידה מאוד בפני קריעה. יש מי שקורא לצמח בשם "יתרן", בהנחה כי מקליפתו הותקנו היתרים הלחים ששמשון נאסר בהם.
בסוג 25 מינים, בארץ עוד מין אחד – מתנן מצוי.
שימושו העיקרי של הצמח הוא לשזירת חבלים, אך בספרות הפולקלור נזכרים שימושים נוספים: ענף טבול במי סוכר כפתיון לזבובים; אבקה או משרה נגד תולעים במעיים, פגעי עור שונים ומחלות דרכי הנשימה.
המקור מייק לבנה אתר צמח השדה

סוף דבר

טיול זה נמשך מעט יותר משלוש שעות
מתוכן שעתיים ורבע רכיבה
ויתרת הזמן עצירות

****

 

*****

מזג האוויר היה נפלא,
קריר ונעים,
חריג לחום סוף ימי הקיץ 

*****
החבורה הייתה נהדרת.
מן הסתם אצטרף לעוד טיולים

*****

תודה לגיל רוטהולץ שהזמין
ובעיקר רכב איתי במאסף
ודאג שלא אאבד את הדרך.