טיול זה התקיים ביום רביעי (7/3/2018) במקום טיול אחר שבוטל ערב קודם, באופן מפתיע ובלתי צפוי.

 

לקראת הצהרים יצאתי לבד לסיבוב ארוך ומקיף ברמת גן.

 

עבורי היה זה מעיין טיול שורשים בעיר בה התגוררתי מאז הולדתי. בה גדלתי כילד וכנער עד אחרי סיום השירות הצבאי.

 

טיול זה המשך לטיול קצר עם חבריי מיכאל סופר, יונה בקלצ'וק ורובי שבת שנערך ב-12 בינואר 2018 ולא תועד. הוא גם המשך לטיול קודם שנערך בדצמבר 2015 מרכז רמת גן, בני ברק, הפארק הלאומי וגבעתיים

******

המסלול
תחילה וסיום
בשכונת הצנחנים
שליד כפר המכבייה
והכוון עם מהלך השעון
המסלול לא עבר
בחלק העיר ממזרח לכביש 4

 

****

העיר רמת גן

רָמַת גַּן רמת-גן היא אחת הערים הגדולות בישראל, המונה כ-162,000 אלף נפש. העיר שוכנת במרכזו של מישור החוף, ממוקמת במרכז גוש דן וגובלת בערים תל-אביב, גבעתיים, בני-ברק וקריית-אונו. רמת-גן, כשמה כן היא – עיר הגנים של ישראל, מונה 21 שכונות ושטח שיפוטה הינו כ-16,300 דונם.

העיר בנויה על ארבע גבעות כורכר שהן חלק מרכס הכורכר המזרחי שלאורך מישור החוף של ארץ ישראל וגובהן הממוצע כ-80 מטר מעל פני הים; ועל האזורים מישוריים של חולות בין גבעות אלה.

 

שטח שיפוט העיר כ-13,700 דונם. העיר היא חלק מהרצף העירוני הבנוי של גוש דן והיא גובלת במערבה עם גבעתיים ותל-אביב במזרחה עם בני ברק. מצפון גובלת העיר בנחל הירקון שעל גדותיו, הצפונית והדרומית פותחו שטחים ירוקים. בדרום שטח שיפוט העיר מצויים האזורים הפתוחים של הפארק הלאומי והספארי, ובדרום-מזרח נמצא האזור החקלאי של כפר אז"ר, והיישובים רמת אפעל וקרית-אונו.

 

רמת גן הוקמה בשנת 1921 כמושבה חקלאית וחמש שנים לאחר מכן, בשנת 1926 הוכרה כמועצה מקומית והוכרזה כעיר בשנת 1950. העיר חברה בארגון פורום ה-15, פורום חמש עשרה הערים הגדולות אשר אינן מקבלות מענקי פיתוח מהמדינה.
רמת גן, היום נחשבת (ובעבר יותר), העיר הירוקה ביותר בישראל. רבע משטחה הם שטחים ירוקים. העיר מכוסה שדרות, עצים הנטועים ברחובות וגנים, לרבות הפארק הלאומי ששטחו יותר מ-1,000 דונם. עיריית רמת גן משיכה לשמור בקפדנות על נתון זה ולמתג את העיר ככזו.

********

תולדות העיר – ראשיתה של רמת-גן בתחילת המאה ה-20. עשרות מתושבי תל-אביב הקטנה, ביניהם מורים בגימנסיה הרצליה, ביקשו איכות חיים וסביבה שהשכונה היפואית המתפתחת לא יכלה להציע. הם ביקשו להקים "עיר גנים" (Garden City) ושמו עינם של שטח בן כ-2,000 דונם בדרך לפתח-תקווה, ולאחר דחיות חוזרות ונישנות – בעיקר בגלל מלחמת-העולם הראשונה (1918-1914) ששיבשה את כל מהלכי החיים – נרכש השטח בתחילת שנת 1921.
תחילה זה היה מושב חקלאי. בנוסף לתל-אביבים שביקשו להתגורר "מחוץ לעיר" התיישבו ביישוב חדש שנקרא "עיר גנים", חקלאים שהקימו ענפים כגון: לולים, רפתות וגני-ירק. כן ניטעו ברמת-גן וסביבתה פרדסי-הדרים רבים. בפברואר 1923 הוסב שם המקום לרמת-גן. מצפון לה הוקם יישוב נוסף, קטן יותר, שנקרא נחלת-גנים.
במהלך כל שנות ה-20 ובתחילת שנות ה-30 הייתה רמת-גן יישוב קטן למדי, שמספר תושביו לא הגיע לאלף. ב-1926 העניקו לו הבריטים מעמד של מועצה מקומית, ורמת-גן הייתה היישוב היהודי החמישי שזכה למעמד כזה, לאחר תל-אביב (מועצה עירונית) ופתח תקווה, ראשון לציון ורחובות (מועצות מקומיות). נראה כי השלטון הבריטי העריך את הפוטנציאל הגלום ברמת-גן ולכן העניק לה עצמאות מוניציפאלית הרבה לפני מושבות יהודיות גדולות ממנה. במפקד האוכלוסין הרשמי שנערך בארץ-ישראל בשלהי 1931 התגוררו ברמת-גן 975 נפש ובנחלת גנים 81.
אחר שנים אחדות החל הזינוק הגדול הראשון של רמת-גן. בראשותו של ראש המועצה הנמרץ שלה, אברהם קריניצי, הפכה רמת-גן ליישוב ששילב איכות חיים יחד עם פיתוח ענפי כלכלה חדשים. את החקלאות החלה להחליף תעשייה, ורמת-גן הפכה תוך זמן לא רב למרכז תעשייתי חשוב. באותן שנים פרח ביישוב גם ענף הקיט – ונפתחו בו עשרות פנסיונים ובתי מלון, שכן אווירו נחשב לנקי יותר מאשר בערים הגדולות של הימים ההם. בסוף שנות ה-30 כבר ישבו ברמת-גן כ-5,000 נפש והיא הייתה אחת המושבות הגדולות של היישוב היהודי.
בשנות מלחמת-העולם השנייה (1945-1939) חלה בה התפתחות נוספת, בעיקר בשל הדרישה לתוצרת התעשייה המפותחת שלה שהייתה דרושה למאמץ המלחמתי הבריטי. ברמת-גן פעלו מפעלים שלוש משמרות ביממה וייצרו מוצרי מזון, מתכת, טקסטיל ועוד. באותן שנים אוחדו איתה שכונות שניבנו מחוץ לשטח המוניציפאלי שלה, כגון נחלת גנים, שכונת גפן, תל בנימין ורמת-יצחק ובשנת 1944 עלה מספר תושביה לראשונה על 10,000. הוא המשיך לגדול בשנים הבאות. בד-בבד התפתחה ברמת-גן מתחת לפני השטח פעילות ענפה של ארגוני המחתרת – ה"הגנה", אצ"ל ולח"י, שהתרחבה בשנות המאבק שלאחר המלחמה. לא פלא שהבריטים כינו את רמת-גן "האינקובטור [מדגרה] של הטרור". אברהם קריניצי, שהיה ממייסדי ה"הגנה" ומחבריה, סייע לכל המחתרות במקביל, ושילם על כך: בקיץ 1947 הוא נאסר על-ידי הבריטים והוחזק במחנה המעצר בלטרון.

במלחמת העצמאות שפרצה מיד אחרי החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947, מילאה רמת-גן תפקיד חשוב. היא הייתה אמנם בעורף, אך בשוליה הצפוניים והדרומיים נערכו קרבות, ורבים מבניה ומתושביה לחמו בכוחות הביטחון. מיד עם קום המדינה ביקש ראש הממשלה הראשון, דוד בן-גוריון, מאברהם קריניצי, למצוא עבורו מתחם בן עשרות מבנים שבהם יוכל להשתכן המטכ"ל, אשר הוחלט להוציאו מתל-אביב. ואכן, ב-18 במאי 1948 התמקם המטכ"ל על גבעת "החלמה", ליד גן אברהם של ימינו, ופעל במקום תקופה ארוכה. את פקודת ההקמה של צה"ל חיבר ופרסם בן-גוריון ברמת-גן ובה אף הושבעו בכירי המטכ"ל הראשון. הימצאות המטכ"ל ברמת-גן הביאה לשם מטוסים מצריים שהפציצו אותה כמה פעמים. בין המבנים שנפגעו – כמה ממתקני המטכ"ל וביתו של אברהם קריניצי.

אחרי מלחמת העצמאות נמשכה התפתחותה המהירה של רמת-גן. היא קלטה אלפי עולים, ושר הפנים העניק לה מעמד של עיר בשבט תש"י (פברואר 1950). בשנות החמישים הראשונות התרכז קריניצי בשלוש משימות: קליטת העולים, נטיעת הפארק הלאומי בדרום העיר והקמת איצטדיון לאומי בצפונה. מספר תושביה עלה משנה לשנה. במפקד הראשון שנערך במדינת ישראל בנובמבר 1948 נמנו בה כ-17 אלף נפש. לאחר עשור אחד עלה המספר ל-80 אלף. את קו 100 אלף התושבים חצתה רמת-גן בתחילת שנות השישים.
אברהם קריניצי עמד בראש רמת-גן 43 שנים, וניצח ב-12 מערכות בחירות. לאחר הבחירות של 1969, שבהן נבחר שוב, לא זכה לשבת על כיסא ראש העירייה, שכן הוא ניספה בתאונת דרכים יחד עם חתנו ונהגו. סגנו, ד"ר ישראל פלד, נבחר לתפקיד, והתמיד בו 14 שנה. פלד אף היה הראשון שנבחר לראשות העיר בבחירות אישיות (1978). פיתוחה של רמת-גן נמשך גם בימי ראשי העירייה הבאים והבולט בניהם צבי בר שכיהן משנת 1989 עד 2013.
רמת-גן ידעה ימים קשים בתחילת שנות ה-90 – בעת מלחמת המפרץ. רבים מטילי הסקאד ששיגרו העיראקים לעבר ישראל, פגעו ברמת-גן והסבו אבידות בנפש ונזקי רכוש קשים. אלפי דירות נהרסו או נפגעו, ושיקומן הצריך השקעות גדולות.
בשני העשורים האחרונים נמשכה הבנייה ציבורית שכללה אולמות תיאטרון, מתקני ספורט, ספריות, אשכול פיס למדעים ואמנויות, ומרכזים קהילתיים; המשך פיתוח "מתחם הבורסה" שבו ניבנו מגדלי משרדים ומגורים, שאחד מהם הוא מגדל שער העיר – הבניין הגבוה ביותר בישראל. מתחם הבורסה הפך בשנים האחרונות למרכז הכלכלי החשוב במדינה, שבו אלפי עסקים בתחומי המשק השונים, לרבות מפעלי היי-טק רבים.
המקור אתר עיריית רמת גן והרחבה על תולדות העיר ואבני דרך בהתפתחות העיר אתר בית קריניצי בית העיר רמת גן

*****

סמלה של רמת-גן מבטא את הסממנים האופיניים לעיר ואת זיקתה למורשת ישראל. על רקע מגן ירוק, כצבע גני העיר, מצוייר מגן-דוד – סמלו העתיק של עם ישראל. מסביב לו זוהרים שבעה כוכבים, שמבטאים את שבעת הכוכבים בדגל שהציע בנימין זאב הרצל למדינת היהודים, ומסמלים את יום העבודה בן שבע השעות.
המגן דוד מופז בקרני השמש הזורחת, סמל לאור ולחום שנתברכה בהם ארץ ישראל ורמז ליום החדש המפציע לעם ישראל במולדתו ההיסטורית. על רקע כדור החמה העולה מתנשא עץ תמר, משבעת המינים המאפיינים את יבולה של הארץ. יצולי מחרשה לרוחב הסמל הם מזכרת לעברה החקלאי של רמת-גן. נדבכי לבנים בצד התחתון הימני מסמלים את תנופת הבנייה בעיר. שני העצים העולים מבין לבני הבניין נועדו להזכיר כי זהו סמלה של עיר גנים.
הארובה המתנוססת משמאל מסמלת את מפעלי התעשייה שהוקמו בעיר. את תחתיתו של המגן-דוד מפאר טנא ובו אשכול ענבים ופירות הדר, מזכרת מימיה החקלאיים של רמת-גן. הנה כי כן – סמל העיר המקפל בתוכו עבר, הווה ועתיד בחיי רמת-גן, על בסיס חזונם הציוני-התיישבותי של מייסדי הישוב מראשיתו.

*****

המסלול:
חלקי העיר והשכונות,
המקומות, הגנים והאתרים

שיכון הצנחנים – השיכון שוכן דרומית לרחוב אלוף שדה וגובל בכביש גהה ובכפר המכביה. בשנת 1949 הוקם שיכון לאנשי צבא קבע. הבתים הם צמודי קרקע דו קומתיים.
בתחילת שנות ה- 60, בתקופה מאוחרת יותר נבנה שיכון הצנחנים שהיה מיועד לקצינים בשירות קבע של חטיבת הצנחנים.

*****

כפר המכביה הוא מלון, מרכז כנסים ומועדון ספורט הנמצא בדרום-מזרח רמת גן (בשכונת רמת חן) ושטחו הכולל כ-80 דונם. כפר המכביה הוקם בעקבות חזונו של אהרון נתנאל, יו"ר מכבי העולמית להקמת כפר אולימפי מרכזי לתנועה. עיריית רמת גן הקצתה מגרש למטרה זו, ובשנת 1957, לקראת המכביה החמישית, הוקם עליו המבנה הראשון. לקראת המכביה השישית נוספו שלושה בנייני מגורים, חדר אוכל ומרכז ספורט. מועדון הספורט כפר המכביה הוא מועדון ספורט למנויים, הגדול ביותר בארץ. המועדון משתרע על כ-50 דונם של מרחבים ירוקים ומתקני ספורט רבים ומגוונים.
כפר המכבייה הוא אחד ממרכזי הכנסים הבולטים בגוש דן. למארגני כנס הוא מציע מגוון רחב של אולמות בגדלים שונים, המאפשרים דיונים במליאה בהשתתפות מאות אנשים, יחד עם אפשרות להתפצל לקבוצות דיון באולמות קטנים יותר. המלון הצמוד למרכז מאפשר אירוח נוח של משתתפים מחו"ל. האולם הגדול של מרכז הכנסים משמש גם כאולם שמחות. בנוסף לכנסים משמש מרכז הכנסים אכסניה להשתלמויות מגוונות.

הפארק הלאומי ע"ש קריניצי – הפארק הוקם על אדמות הכפר הנטוש סלמה וניטע בט"ו בשבט בשנת תשי"א-1951 בנוכחות ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון, הרמטכ"ל יגאל ידין, ראש העירייה אברהם קריניצי ושורה של שגרירים וקונסולים זרים. חזון קריניצי היה : "הפארק יהיה נטוע כ-60 אלף עצים ושיחים… אגם מים שישתרע על שטח של עשרה דונמים מעוטר בצמחי מים ומצויד באפשרות שיוט לילדים ונוער. בגן תשוכן פינת חי… בה יותקן אקווריום גדול… אני רואה במה נרחבת שמעליה תנגן התזמורת העירונית לעתים מזומנות…הפארק מיועד לאזרח והאזרח יהיה בעליו … עקרון הפיקוח יהיה אחד תמיד: הכניסה אל הגן והגישה אל שימושיו חינם לכל".
חמשת אלפים תלמידים השתתפו בנטיעת הפארק. ראש הממשלה הרים על נס את פעולתה הברוכה של רמת-גן ושל ראש העירייה אברהם קריניצי. הוא אמר בנאומו: "לפני כמה חדשים הציעה ממשלת ישראל לנטוע שלושה פארקים: בצפון תל אביב, מזרחית ליפו וברמת-גן. זכות גדולה היא לרמת-גן שהיא הראשונה המתחילה במצווה ונוטעת את הפארק הראשון". בפארק ניטעו כ-3000 עצי חרוב, 250 עצי זית, 100 עצי תאנה, עצי פקאן, עצי אבוקדו ועוד. כמו כן נקדחה באר המספקת מים גם לדיירי השכונה הסמוכה.

בסוף שנת 1957 החלו עובדי הפארק לצקת יסודות למזח באגם. בט"ו בשבט תשי"ח הוזרמו המים הראשונים אל האגם כדי לבחון את יעילותו וכעבור שבוע, בשעה שירדו גשמים עזים, הוצף האגם במי גשמים מגדה אל גדה. בשנות ה-60 הושלמה בנייתו של האמפיתיאטרון בפארק ומאז נערכו בו ובפארק בכלל אירועים בקנה מידה ארצי ובינלאומי, כגון תערוכות פרחים, ימי הצנחן ועוד. הפארק המשיך להתפתח לאורך השנים ועיריית רמת-גן, המפעילה אותו, דבקה בערך של פתיחות לכל אדם המגיע אליו.

הפארק מהווה מוקד משיכה ובילוי למאות אלפי אזרחים מכל רחבי הארץ. הפארק כולל גם אגם וגן פרחים, הנפרש על שטח של 12 דונם ובו כ- 82,000 פרחים בשלל צבעים וסוגים. זאת בנוסף לעצים, שבילים, מדשאות רחבות בסגנון הגנים הקלאסיים של אירופה. בשנים האחרונות ודש הפארק ושופץ בהיקף נרחב  כולל מתחם כושר, מדשאות, גן ורדים, טיילת, חידוש האגם ומזרקות מיוחדות המוארות בלילה. הכניסה לפארק הלאומי היא ללא תשלום. הפארק פתוח כל שעות היום והלילה ובמקום מאות מקומות חניה. מתחם הפארק הלאומי כולו נגיש לנכים ולעגלות ילדים, במקום מספר תאי שירותים הנגישים לנכים, שני מזנונים, בית קפה.
המקור

רמת שקמה כוללת כיום את גבעת גאולה ואת שיכון ליפקאני. השכונה הוקמה בשנת 1954, ושוכנו בה תושבי המעברות חיריה, סאקיה וסַלָמֶה שפונו ממקומם דרומית לכביש מסובים. השכונה כונתה בעבר 'סַלָמֶה ג' כשם הפרויקט, אך שמה הרשמי ניתן לה על שם עץ השקמה העתיק שב"גן הבנים", הגן הציבורי המרכזי שבה. הכיכר הראשית בשכונה נקראת "כיכר הרב פרדס", על שמו של הרב אליהו פרדס, הרב הראשי לשעבר של ירושלים, שהיה גם רבה של רמת גן. בראשית דרכה אומצה השכונה על ידי יהודים נדבנים מפילדלפיה. מדדיה של השכונה לא היו מזהירים לאורך שנים על אף קרבתה לשכונה האמידה רמת חן, לכביש הטייסים ולפארק הלאומי. עם זאת, בזכות מפעל בית הספר היסודי "נטעים" ובזכות הקרבה לבית הספר התיכון "בליך", נודעה השכונה כמקום מטופח, ערכי וחינוכי.
בסוף שנות ה-70 זכתה השכונה להוביל את פרויקט שיקום השכונות שהשפיע, נוסף על שיפור המצב הפיזי, גם על שיפור המצב החברתי בשכונה. הפרויקט, בשונה מפעולות "שיקום שכונות" אחרות שנעשו ברחבי ישראל. על אף פעולת השיקום, הוזנח מעט מבצע הקמת המבנים החדשים כשנה אחרי השלמת הפרויקט. בתחילת שנות ה-80 הוקם בקצה השכונה, בתחילת רחוב שלם, בית הספר התיכון "אורט אבין". בעשורים האחרונים זכתה השכונה לתנופת שיקום ושיפור: בתים חדשים ומרווחים נבנו בסמיכות לפארק הלאומי והוקמו מרכזי חינוך וחברה, כמו מתנ"ס לנוער ולתלמיד המציע, בין היתר, לימודי נגינה, ספרייה עירונית פעילה, שבט צופים ומרכז לקהילה הבוגרת.

סלמה הייתה עיירה כפרית ערבית כ-5 קילומטרים מזרחית ליפו, מזרחית וסמוך לשכונת התקווה, שתושביה נמלטו במהלך מלחמת העצמאות. ב-1913 רכשה חברת חברה חדשה לקניית ומכירת קרקעות 2150 דונם מהשייח' של סלמה, סלים. 650 דונם נמכרו לאיכרי פתח תקווה והיתרה לחברת אחוזת קורסק שחזרה בה, מאוחר יותר, מן העסקה. השטח עליו שכנה העיירה מצוי היום בתחומן של שלוש ערים שונות – שכונת התקווה ושכונת כפר שלם בתל אביב-יפו, שכונת גבעת גאולה והפארק הלאומי ברמת-גן ודרום גבעתיים.

מרכז הכפר והגרעין ההיסטורי שלו שכן כ-500 מ' מצפון לכביש תל אביב–יהודיה, אך מתצלומי אויר עולה שהשטח הבנוי הרציף הגיע עד לכביש ואף חצה אותו. ממרכז הכפר יצאו שש דרכים עיקריות: מערבה, צפונה-מערבה, צפונה-מזרחה, מזרחה, דרומה, דרומה-מערבה. בתים נבנו לאורך הדרכים שיצאו מן הכפר, כך שהשטח הבנוי קיבל צורה של כוכב. מעבר לשטח הבנוי הרציף היו פזורים בתים בפרדסים ברדיוס נרחב. ריכוזי בתים היו קיימים בחלק המזרחי של הכפר (באזור דרך הטייסים של היום ואף מעבר לו).
מסוף 1947, לאחר החלטת החלוקה של האו"ם, השתתפו חלק מתושבי סלמה בפעילות נגד היישובים היהודיים הסמוכים, וכוחות צבא ההצלה בפיקודו של חסן סלאמה השתמשו בעיירה כבסיס לפעולותיהם כנגד תושבי תל אביב ורמת גן. לאור המצב הביטחוני הרעוע החלו תושבים מסלמה להימלט לכיוון הערים יפו, לוד ורמלה. בשכונות היהודיות הסמוכות הוצבו כוחות מחטיבת גבעתי של "ההגנה". ב-8 בדצמבר 1947תקפו לוחמיו של חסן סלאמה את שכונת התקווה. מתקפה זו הצליחה בשלב הראשון, אך לבסוף נהדפה. בתים רבים בשכונה הועלו באש, ובתים נוספים של תושבי השכונה שברחו, נבזזו. בסוף אותו החודש ביצעו כוחות שכללו יחידות של חטיבת גבעתי והפלמ"ח תקיפה כושלת שכונתה "מבצע יהושע", על חלקה הצפוני של העיירה. בחודשים שלאחר מכן בוצעו תקיפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, כמו למשלמבצע נזלת. במשך תקופה זו המשיכו ערביי סלמה לירות לעבר שכונות יהודיות. באפריל 1948 נערכו שתי התקפות נוספות של "ההגנה" על סלמה, שבעקבותיהן התגבר זרם התושבים הנמלטים מהעיירה. ב-28 באפריל 1948, במסגרת מבצע חמץ של "ההגנה" שמטרתו המקורית הייתה כיתור העיר יפו על ידי כיבוש הכפרים הערביים סביבה, טיהור השטח שסביב לה וקידום כניעתה, החלה חטיבת "קרייתי" של ההגנה להטריד את סלמה מכיוון מערב. בעקבות פעילות "ההגנה" נמלטו תושבי הכפר ומגיניו לעבר יפו. בליל ה-29 באפריל תקפו יחידות של חטיבת אלכסנדרוני את העיירה משני כיוונים שונים ומצאוה ריקה מבני אדם.
לאחר הכרזת העצמאות של מדינת ישראל יושבו מבני העיירה בפליטים יהודיים מהאזור, ובהמשך הוקמו גם צריפים ומבנים ארעיים לקליטת עולים נוספים. שטח הכפר חולק לשלושה אזורים – סלמה א', ב' וג'. בנובמבר 1948 סופחו רוב שטחי הכפר לתל אביב וכשליש מהם (סלמה ג') לרמת גן. כ-500 דונם הוחכרו לחברת "הזרע", שהקימה במקום חווה חקלאית (כיום "חוות שלם"). שטח הכפר כולו הועבר לבעלותהקרן הקיימת לישראל.
בבתים נטושים בפאתי הכפר בתחום רמת גן התיישבו עולים מתימן, בשטח שהפך מאוחר יותר ל"גבעת גאולה". על שטחים חקלאיים של סלמה הוקמו ברמת גן השכונות רמת השקמה, רמת חן והפארק הלאומי. בשנת 1974 הוקם על חלק משטח הפארק הלאומי הספארי.
בתל אביב הוקמו השכונות הבאות על שטחי סלמה: נווה אליעזר, ניר אביב, נווה חן, נווה בארבור, נווה צה"ל, נווה כפיר, לבנה וחלק מיד אליהו.
רחוב "דרך שׂלְמה", העובר בדרום תל אביב, חיבר בעבר את יפו וסלמה ומשמר את שמה של העיירה.
כיום נותרו כמה ממבני העיירה כבתים בשכונת "גבעת גאולה" ברמת גן ובכפר שלם בתל אביב. ברמת השקמה, בפינת דרך הטייסים והרב פרדס ניצב מתחם מגודר ובתוכו עץ שיזף עתיק. בסמוך לעץ עמד עד שנות ה-70 קבר ש'יח. הקבר עמד בפאתי בית קברות מוסלמי, שעליו נבנו חלק מדירות השכונה. רוב בתי סלמה נהרסו במסגרת מבצע "פינוי-בינוי" עם הריסת חלקים נרחבים מכפר שלם ושכונת הארגזים בתל אביב. בנוסף נותרו על תילם מבנה קבר השיח', בית קברות אחד ומסגד העיירה.
מקור, הרחבה והפניות

שכונת גבעת גאולה – שוכנת בין רמת חן, רמת השקמה ושיכון ליפקני, בדרומה של רמת גן. האוכלוסייה בשכונה מונה כיום כ-90 משפחות, שהן כ-500–600 נפשות.
עד ל-1948 הייתה הגבעה מעין פרבר מזרחי ושכונת-בת אמידה, של הכפר סלמה. בעקבות מלחמת העצמאות ובריחת תושבי סלמה, הגיעו עולים מתימן מהעיר רדאע (במחוז אל-ביידא) במבצע "על כנפי נשרים" ואכלסו את הבתים הנטושים במקום בראשית שנת 1949. בתי השכונה ומגרשיהן היו אז בחזקת האפוטרופוס לנכסי נפקדים והדיירים הראשונים, הוחתמו על חוזי חכירה מטעמו. לאחר מכן הועברו המבנים והקרקע לאחריות הקרן הקיימת לישראל, כאשר הדיירים חידשו את חוזי השכירות מול הקק"ל מדי שנה בשנה, כנגד תשלום שנתי. השכונה נקראה על שם מחנה מעבר לעולי תימן, "מחנה גאולה" ('חאשד'), ששכן תימן, סמוך לעיר עדן שבתימן. בתחילה נכללה השכונה בתחום עיריית תל אביב, ורק מאוחר יותר הועברה לתחומי העיר רמת גן.
בתחילה, למרות הימצאותן של מספר בארות ממוכנות שנותרו מן הכפר סלמה, לא היו מספיק מים לתושבים. על כן, הביאו לעיתים נשות המשתכנים את המים בפחים ודליים מכפר שלם. הסוכנות היהודית סייעה לתושבים באספקת ציוד בסיסי כגון שולחנות, כיסאות ומיטות-סוכנות. בהמשך, סייעה הסוכנות למשפחות בהקמת משקי עזר קטנים, שכללו לול ועופות, עזים וכבשים, לצורך אספקה עצמית של ביצים וחלב. לאחר זמן מה סייעו הרשויות בחפירת באר מים אחת במרכז השכונה ובהקמת בריכת מים סמוכה. מאוחר יותר, חוברו כל בתי השכונה בצנרת לבאר זו.
בעקבות הקמת רמת חן הסמוכה חוברה גבעת גאולה למערכת המים האזורית ולא היה עוד צורך בהספקת מים מהבאר המקומית. בתחילת שנות ה-50 הקימה העירייה על שטחים פנויים בכפר את "שיכון ליפקאני" (קטע רחוב בניהו הסמוך לבית הספר התיכון "אורט אבין") וב-1954 את שכונת רמת השקמה. מאוחר יותר הוקמו בית אבות ובאמצע שנות ה-70 בית ספר תיכון חרדי על-אזורי לבנות. במהלך שנות ה-50 חוברה השכונה לחשמל והוקם בית הכנסת "תפארת ישראל" בשכונה.
בראשית שנות ה-60, לאחר הקמת "מינהל מקרקעי ישראל" הועברו המבנים והקרקע לאחריות המנהל – שסירב לחדש את חוזי השכירות, ומאז מעמדם של התושבים לא ברור. עיריית רמת גן לא אישרה הרחבות, תוספות ושינויים, למבנים הקיימים, ואפילו שיפוצי מבנים נאסרו. רק בשנות ה-90, בתקופת כהונתו של ראש העיר צבי בר, דאגה העירייה לחיבור השכונה למערכת הביוב ולסלילת כביש אחד.
במהלך השנים נותר שטח השכונה כמובלעת חסרת תכנון, עתידה ומעמד תושביה לוט בערפל. ב-1996 אושרה תוכנית לפינוי ובינוי שעיקרה פינוי כל המבנים הקיימים, בניית מבנים רבי-קומות והשבחה ניכרת של הקרקע.
בשנת 2005 הקימו התושבים את עמותת "בקת", לצורך הסדרת המצב התכנוני והגדרת מעמד התושבים. העמותה מארגנת פעולות שונות בתחום התרבות, פיתוח סביבתי, תמיכה משפטית וייעוץ, סיוע לתושבים מבוגרים במצוקה. העמותה מייצגת את תושבי מול העירייה תוך שאיפה לשמור על צביונה הכפרי של השכונה.

שכונת רמת חן – השכונה נוסדה בשנת 1949 ונקראה תחילה בשם שיכון צבא קבע – סלמה ב'. הבנייה נעשתה על ידי חברת "רסקו" על קרקע שנרכשה ממינהל מקרקעי ישראל. בשלב מאוחר יותר נבנו בשכונה בתים פרטיים וכן בתים שנבנו עבור עולים חדשים של שנות ה-50. רמת חן בנויה בצורת מעגל גדול, אשר הרחוב המקיף אותה הוא רחוב אלוף דוד על שם דוד מרכוס, קצין יהודי-אמריקאי שהגיע ארצה במלחמת העצמאות כדי לסייע לצה"ל ונהרג בשוגג. רוב בתי השכונה הם בתים צמודי קרקע. בשכונה זו נמצאים תיכון בליך וכן בית הספר היסודי "רמת חן". לשכונה קראו בשם זה  – מכיוון שהצירוף ח"ן הוא ראשי תיבות של חילות ונביאים שכן רובם המכריע של הרחובות בשכונה קרויים על שמם של חילות ויחידות צה"ל ונביאי התנ"ך כגון – פלמ"ח, גולני, עודד, המאה ואחד, ישעיהו, ירמיהו, דניאל וכו'. השכונה סופחה לרמת-גן בראשית חודש ינואר 1953. מקור

בית הספר העירוני על שם בליך הוא בית ספר תיכון עירוני בעיר רמת-גן. בית הספר ממוקם בשכונת רמת-חן. התיכון קרוי על שמו של משה בליך שהיה ראש מחלקת החינוך ברמת גן, בתקופתו של ראש העיר אברהם קריניצי. בעבר נקרא "תיכון גזית". "בליך" מוכר בישראל בעיקר בזכות סימולציית הבחירות של התלמידים לפני הבחירות לממשלה ובזכות הצלחות נבחרות הכדורסל של הבנים והבנות בליגות העל של התיכונים.
בבית הספר לומדים כ-2,400 תלמידים, בכיתות ט'-י"ב, עם ממוצע של בין 15 ל-16 כיתות כאשר השכבות ט' וי"ב הן הגדולות ביותר ובהן 16 כיתות, בשכבת גיל אחת. צוות המורים מונה כ-200 חברי סגל. אל בית הספר מגיעים תלמידים בעיקר ממרכז ודרום העיר רמת גן לצד תלמידים מתל אביב, רמת אפעל, כפר אז"ר, גבעת שמואל, קריית אונו וגבעתיים.

שכונת רמת חן בה נמצא "בליך" הייתה החלק המזרחי של העיירה הערבית סלמה. "בליך" נמצא על גבעה שבזמנו הייתה חשופה והיו עליה חמישה בתים מתוכם ירו צלפים ערבים על רמת גן, גבעתיים,אפעל וכפר אז"ר ("גבעת חמשת הבתים"). הוחלט לפשוט על הגבעה ולפוצץ את הבתים. המבצע נקרא בשם הקוד: מבצע נזלת והיה אחד המבצעים הראשונים של חטיבת אלכסנדרוני. בליל ה-18 בינואר 1948 יצא כוח בגודל של מחלקה ועם שחר כבש את הגבעה ופוצץ את הבתים. בפעולה נפצע קשה מפקד הכוח אריאל אנקלביץ וכעבור שלושה ימים נפטר מפצעיו. הוא היה החלל הראשון של חטיבת אלכסנדרוני במלחמת העצמאות.

 

קריית בורוכוב הוקמה כשכונה נפרדת דרומית לרמת יצחק. בשל אפיונה הפוליטי הסוציאליסטי התנהל ויכוח נוקב אודות הצטרפותה לר"ג הבורגנית ורק ב-1945 סופחה לרמת-גן.

 

תל גנים שוכנת בחלקה הדרומי של רמת גן בגבולה של גבעתיים בסמוך ל"שטח 9" וקניון גבעתיים. באופייה הראשוני הייתה שכונת פועלים נפרדת מר"ג. בשנת 1945 סופחה לרמת-גן. רוב הבתים הם צמודי קרקע והאוכלוסייה היא במעמד סוציו-אקונומי בינוני-גבוה. זו אחת השכונות היקרות ברמת גן. במרכז השכונה נמצא "גן הלוחמים" על שם בני השכונה שנפלו במערכות ישראל.

ד"ר חורחה גרסיה גרנדוס (1900–1961) (Jorge Garcia Granados), דיפלומט מגואטמלה. היה שגריר ארצו באו"ם וחבר ועדת אונסקופ – המשלחת המיוחדת לארץ ישראל שהחליטה על תוכנית החלוקה. את חוויותיו מהביקור בארץ ישראל תיאר בספרו "כך נולדה מדינת ישראל". בדיוני הוועדה הביע גרנדוס את התפעלותו מהמפעל הציוני ומניסיונותיו החברתיים וההתיישבותיים. בזמן ההצבעה על התוכנית ב-כ"ט בנובמבר 1947 אירגן גרנדוס, לבקשתו של נציג המשלחת הציונית אבא אבן, בסיועו של שגריר אורוגוואי, אנריקה רודריגס פברגט, את שאר שגרירי אמריקה הלטינית לגוש משמעותי של קולות בעד התוכנית, שבלעדיו לא הייתה עוברת. לאחר הצהרת העצמאות של ישראל ב-1948 היה גרנדוס השגריר הראשון באו"ם שהודיע על הכרת מדינתו במדינת ישראל, ולאחר מכן ב-1956 מונה לשגרירה הראשון של גואטמלה בארץ. בזכות תמיכתו בהקמת מדינת ישראל וקשריו עימה, נקראו על שמו רחובות בירושלים וברמת גן. כהוקרה על תמיכתו, הוזמנו בני משפחתו בדצמבר 2007 לישיבה מיוחדת של הכנסת לציון 60 שנה להחלטת האו"ם על תוכנית החלוקה

*****

שכונת "תל יהודה" הוקמה בשנת 1932 על אדמתו של יהודה בית הלחמי ולפיכך נקראה על שמו 'תל יהודה'. הייתה זו אז שכונת ספר, בפאתי רמת יצחק, שגבלה באדמות כפר סלמה. במאורעות 1936 – 1939 פונו אליה תושבים מתל אביב – משכונת כרם התימנים הסמוכה ליפו. אדמתו של בית הלחמי חולקה למגרשים ונמכרה לתושבי השכונה. בכיוון דרום השתרע פרדס השייך לגרמני ובו מנזר גרמני שננטש ושימש מקום למשכן כנופיות ערביות שהיו מטרידות ויורות על הסביבה היהודית. כשגברסבלם של התושבים היהודים, מילכד איש ה"הגנה", אבא פוקס, את המנזר כדי להרתיע את הכנופיות הערביות ששהו במקום.
השכונה שגבלה ברמת יצחק סופחה לרמת-גן ב-1 במאי 1944 ונבלעה בין השכונות קריית בורוכוב ותל גנים.ברחוב נגבה פינת רחוב עוזיאל הייתה ערב מלחמת העצמאות עמדה של ה"הגנה". היא נקראה עמדת הטרנספורמטור – בגלל טרנספורמטור [שנאי] סמוך. במלחמת המפרץ פגע סקאד בבית ברחוב עוזיאל מספר 10 ורסיסיו גרמו נזקים רבים בכל הסביבה.

 

רמת יצחק – אחת השכונות הוותיקות והגדולות ברמת גן. נוסדה ב-1933 וקרויה על שמו של יצחק בורשטיין – מראשוני רמת גן ואביו של אברהם בורשטיין, אשר קנה חלק מהאדמות באזור מידי הכפר סלמה. השכונה סופחה לרמת גן בשנת 1943 לאחר שתושביה לא רצו להיות חלק משכונת בורוכוב הסוציאליסטית.
השכונה משתרעת בין דרך נגבה ורחוב המלך יוסף בדרום לרחוב חיבת ציון והעיר בני ברק בצפון, ומרחוב חזון איש במזרח לרחוב בן-גוריון במערב. את השכונה חוצה הרחוב המרכזי שדרות ירושלים. בשכונה בית כנסת גדול, שני בתי ספר יסודיים: "מורדי הגטאות" ו"עליות", שבט תנועת הנוער הצופים, שני מתנ"סים קטנים, בריכת שחייה ואולם ספורט גדול. כמו כן, נמצא בשכונה תיאטרון רמת גן, הספרייה העירונית המרכזית, בית הספר לאומנויות הבמה "בית צבי" ובית יד לבנים. ברחוב 'צל הגבעה' בשכונה נמצא "בית הספירלה" המיוחד של האדריכל צבי הקר.

שבט צופי רמת גן הוקם בשנת 1944 על ידי ותיקי העיר משה למלשטרייך ויוסף מרגולין. השבט ישב בעשרים וחמש השנים הראשונות לפעילותו בסמוך למיקום הנוכחי של בית צבי ועבר בשנת 1969 למשכן הקבע מצידו השני של הר הבנים ובו גם 'אוהל אהוד' אתר הנצחה לחללי השבט ע"ש אלחנני אהוד שנפל במלחמת יומה"כ. צופי העיר היו במשך עשורים חלק מהווי החיים בה ובשיאה מנתה תנועת הצופים בעיר מעל 5000 חניכים שחולקו בין שבטים שונים והיוותה הנהגה בפני עצמה בתנועת הצופים.
עם הירידה בכוחן של תנועות הנוער נסוגה גם תנועת הצופים ומונה פחות מ-4000 חניכים ברחבי העיר המחולקים ל-9 שבטים: שבט רמת גן, שבט הירקון, שבט רמת חן, שבט רעים בקרית קריניצי, שבט השיקמה, שבט עלית, שבט ירדן, שבט אילת ושבט אפעל.

 

הר הבנים הוא גבעת כורכר בגובה של כ-60 מטר, אחת הנקודות הגבוהות בעיר רמת גן. במורדו הצפוני של ההר נמצאת שמורת טבע עירונית המשמרת את צמחיית הכורכר. על ההר מתבצע כיום (2017) פרויקט לאגירת מים.
גן הבנים לא נכלל בתוכנית "עיר גנים" המקורית של ריכרד קאופמן (שכללה את גן שאול וגן אברהם). עם סיפוח שכונת רמת יצחק לרמת גן ב-1943 הוחלט על הקמת הגן על הגבעה (שכונתה אז הר הלוויתן), בהתאם לעקרונותיה. הגן היה אמור לכלול בריכת נוי גדולה שבמקומה נבנה בית יד לבנים. בהמשך נוספה רחבת שבטי ישראל, כיכר עגולה ובה 12 עצי דקל ו-12 פסיפסים של שבטי ישראל. הכיכר כללה בעבר בריכת נוי, אך זו הוחלפה ב-1988 באנדרטה לציון נספי השואה. מדרונו הצפוני של הגן נותר כמעט כולו שטח בר פתוח, כאשר מדרום וממזרח נבנו שבילים וטראסות, המחברים את הגן לרחובות סביבו.

בית יד לבנים רמת גן נחנך במקום ב-1971, ותוכנן על ידי האדריכל משה ספיר, כשלצדו נבנה מגדל תצפית. בית יד לבנים מכיל בתוכו את המשכן לאמנות יהודית המציג תערוכה קבועה של יצירות דוד לבקובסקי וכן תצוגות מתחלפות של אגודת הציירים והפסלים בגבעתיים-ר"ג. על הר הבנים נערכים טקסים ממלכתיים ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.

"כופר היישוב" היה מגבית לצורכי ביטחון היישוב שפעלה עד ימי קום המדינה. את רעיון המגבית יזם הוועד הלאומי ביום 24 ביולי 1938. המגבית הוקמה בשל הצורך במימון ההוצאות הכבדות שהיו להנהגת היישוב וארגון ההגנה בימי מאורעות תרצ"ו – תרצ"ט. הקרן פעלה על ידי הטלת מסים על היהודים ביישוב היהודי בארץ ישראל ואיסוף תרומות. הכספים שנאספו שימשו לצרכים ביטחוניים, כגון גיוס מתנדבים לשורות ההגנה, הכשרת לוחמים, הקמת גדרות וביצורים ליישובים, סלילת צירי ביטחון וכיוצא בזה. המס העקיף הוטל על נסיעות בתחבורה ציבורית, סיגריות, כניסה לבתי תענוגים וכדומה. דרך נוספת למימון הקרן הייתה הטבעת מטבע פח בערך של חצי מיל. המטבע שימש את היישוב כהילך חוקי על אף שלא היה כזה. בשנה 1940 הוטל "מס חירום", ובשנת 1942 הוטלה "מגבית ההתגייסות", שפעלו כמסים ישירים. בשאר השנים פעלה המגבית באמצעות הטלת המסים העקיפים. אישור לתשלום המס העקיף הגיע בדמות בולים. אנשי מחנות יריבים למחנה הנהגת היישוב נמנעו מתרומה לכופר היישוב או תרמו חלקית; דוגמת הרוויזיוניסטים שנהגו לתמוך בקרן תל חי, ואנשי העדה החרדית שהתנגדו למגבית. כופר היישוב בוטל עם הקמת המדינה. שמה של כיכר העצמאות ברמת גן היה בעבר 'כיכר כופר היישוב' ורבים מתושבי הסביבה משתמשים בו עד היום.

גן שאול, הידוע בכינוי העממי "גן הקופים", הוא גן ציבורי ברמת גן. הגן ממוקם בפסגתה של גבעת כורכר המתנשאת לגובה 60 מטרים מעל גובה פני הים, ולמרגלותיו נמתח רחוב ביאליק, מרחובותיה המרכזיים של העיר.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 נקראה הגבעה "ג'בל אל-חרמיה" (הר הגנבים) על שם השודדים הבדואים שהסתתרו במערותיה ופשטו על שיירות ועל עוברי אורח במקום. במלחמת העולם הראשונה, במהלך כיבוש ארץ ישראל מידי העות'מאנים, נאחזו הבריטים בפיקודו של גנרל אדוארד באלפין מגדוד הדיוויזיה ה-54 בגבעה, והציבו עליה את תותחיהם. משם ניהלו קרב עם חיילי הצבא העות'מאני שהתחפרו צפונית לנחל הירקון. הניסיונות לעבור לגדתו השנייה של הנחל עלו בתוהו, אבל בדצמבר 1917 הצליחו הבריטים לחצות את הירקון ולהדוף את העות'מאנים צפונה. זמן קצר לאחר מכן הושלם כיבוש הארץ כולה, והגבעה זכתה לכינוי "גבעת באלפין"(Bulfin Hill).
גן שאול היה הגן הציבורי השלישי שניטע ברמת גן, לאחר גן המלך דוד וגן אברהם. נטיעתו תאמה את חזונו של אברהם קריניצי, מייסד העיר, שביקש להקים עיר מרגוע, משופעת בגנים ובאוויר צח.
כבר מימיה הראשונים ניטעו ברמת גן אלפי עצים ושתילי נוי על הגבעות, ברחובות העיר, באיי התנועה ובחצרות הבתים, ואף נוסדה משתלה עירונית שסיפקה שתילים לגני העיר. "גני רמת גן", ציין קריניצי בגאווה ב-1939, "יצא להם מוניטין בכל הארץ, מצטיינים בנוי מיוחד, בצמחייה עשירה, בשדרות מוצלות, בפינות משחק ושעשועים, במזרקות מים, ומשמשים מקום מנוחה ומרגוע הן לאנשי המקום והן לאנשי הסביבה". עד כדי כך היו הגנים בבת עינו של אברהם קריניצי, שהעירייה אפשרה לתושבים שהתקשו לשלם את מיסיהם להמיר את חובם בעבודה בגני העיר.
בתכנון הגנים ברמת גן חבר לקריניצי הגנן משה כבשני, בוגר לימודי גננות במקווה ישראל, שטיפח את פינותיה הירוקות של העיר. כבשני, כפי שמעידים דוחות המועצה מסוף שנות ה-30, היה גנן בעל נשמה יתרה, והיה מודע היטב לחשיבות הקשר בין האדם לסביבתו. כל אימת שנחנך גן ציבורי חדש, נהג כבשני להזמין לטקס את תלמידי בתי הספר באזור, ובמהלכו "למסור" אותו לאימוץ על ידם. בדרך זו יצר זיקה חמה בין ילדי רמת גן לגני עירם.
במרץ 1937 החלה חברת "עיר גנים", שרכשה את הקרקע, בעבודות הכשרה של גן ציבורי חדש על גבעת הכורכר. בשנת 1938 נחנך הגן בטקס רשמי בנוכחות מושל המחוז הבריטי קרוסבי, ונקרא "גן הנשיאים", על שם נשיאי ההסתדרות הציונית. בשנת 1943, לאחר מותו של המשורר שאול טשרניחובסקי, הוסב שמו ל"גן שאול". בראשיתו השתרע הגן על פני שטח של 25 דונם, ומאוחר יותר צומצם שטחו ל-16 דונם. פסגת הגבעה כוסתה בצמחייה עשירה, פינות נוי, חלקות דשא וגדרות חיות של עצי פיקוס, ניטיצה ולוגוסטרם, והוקצו בה שטחים ייחודיים לגידול צמחים מסוגים שונים. במרכז הגן נבנה אגם מלאכותי ובו קני סוף ופרחי מים יפהפיים, והותקנה ברכה של דגי זהב ומסביב לה פרגולת עץ, העטורה שיחי יסמין ובוגנוויליה. בינות לעצי האקליפטוס, האורן והשקמה נקבעו 25 ספסלי ישיבה נוחים, והוקמו מתקני שעשועים לילדים.
גולת הכותרת של הגן הייתה פינת חי ובה כלובי קופים, תוכים, טווסים, צבים, ארנבות ומיני חיות אחרים, כמו גם שובך יונים גדול. פינת חי זו היא שהעניקה לגן את הכינוי "גן הקופים", ובזכותה הוא זכור לרבים מתושביה הוותיקים של רמת גן כגן עדן של ילדות. "גן זה אהוב על ילדי העיר לא בשל מדשאותיו ואילנותיו ואף לא בשל פינת המשחקים, אלא בעיקר בשל פינת החי שבו", נכתב בספרון "סיפורה של רמת גן", שהוציאה המחלקה לחינוך ונוער של עיריית רמת גן. "מה שונים ורבים בעלי החיים אשר בגן: ציפורים מגוונות הנוצה, טווסים גאים על מניפותיהם הצבעוניות, המנומרות, תוכים גדולים וקטנים וקופים. "העובר במשעולי הגן ישמע את ציוץ הציפורים העליז, את פטפוט התוכים, שאינם חדלים ללהוג, כמתגרים בעוברים ושבים, ואת צווחות הקופים האמיצים והנועזים, החשים עצמם כאדוני המקום. ואמנם, מכל בעלי החיים אהובים ביותר הקופים על הילדים, ומשום כך נקרא הגן בפיהם – 'גן הקופים'".
בתחילת שנות ה-70 של המאה ה-20 עבר גן שאול שינויים מפליגים. בשנת 1974 הועברו החיות לספארי שנפתח ברמת גן, ושטח הגן צומצם לכמחצית ממה שהיה בימי הזוהר שלו. שנה לאחר מכן נבנה בגן מגדל מים מבטון מזוין המתנשא לגובה 11 מטר. שבילי אבן ומעקות ברזל תפסו את מקומם של הסרפנטינות ופרגולות העץ. שתי פינות משחק קטנות החליפו את הפינות הישנות של הפעוטות והילדים. על חלק משטחו הדרומי של הגן, בשדרת האחות נחמה (על שם האחות נחמה צדק שנרצחה עם חברתה ביפו ב-1936 ושהוריה התגוררו במקום), הקימו יוצאי יהדות איטליה את בית הכנסת האיטלקי ע"ש רבי עובדיה מברטינורו. הרוח החיה מאחורי הקמתו של בית הכנסת הייתה נאמנה (ג'רמנה) סיניגליה. בית הכנסת נקרא על שם רבי עובדיה מברטנורה, יליד ליבורנו, וארון הקודש שהוצב בו הובא מהעיירה מונקאלוו (Moncalvo) שבחבל פיימונטה (Piemonte). התפילה בבית הכנסת היא כמנהג בני ליבורנו (בנוסח הספרדים).

 

תל בנימין קרויה ע"ש בנימין זאב גולדברג, בנו של בעל "פרדס גולדברג" יצחק לייב גולדברג שנפל כשוטר מיוחד בהגינו על בית החרושת לספירט במאורעות תרפ"ט. הוקמה על גבעת הכורכר שבמשולש הרחובות ביאליק, אבא-הלל, דרך ז'בוטינסקי. בה שכן בית ראש הממשלה השני משה שרת. סופחה לרמת-גן ב-30 בדצמבר 1943.

*****

מתחם הבורסה הוא מרכז עסקים בחלקה המערבי של רמת גן, על גבול תל אביב וגבעתיים. האזור מרכז מספר רב של מגדלי משרדים ובהם בורסת היהלומים הישראלית – אחת מהמובילות בעולם בתחומה, ואשר סביבה התפתח המתחם ועסקים נוספים בתחומי יהלומנות, היי טק, מערכות מידע, עריכת דין, הנהלת חשבונות ועסקי מזון. המתחם תחום על ידי רחוב אבא הלל סילבר ממזרח, רחוב ז'בוטינסקי מדרום, רחוב ביאליק מצפון, ומקושר לנתיבי איילון ממערב.
בתקופת קום המדינה שכנה בורסת היהלומים בשתי קומות ברחוב אחוזת בית בתל אביב. בתחילת שנות ה-60 החלו דיונים על הקמת בניין משרדים לבורסת היהלומים ולאחר הערמת קשיים בעניין מצד עיריית תל אביב, הציע ראש עיריית רמת גן דאז, אברהם קריניצי, כי הבניין יוקם ברמת-גן. ב-14 בנובמבר 1961 נחתם חוזה לרכישת מגרש בן 3.5 דונם למטרה זו באזור שנודע לימים כמתחם בורסת היהלומים. הקמתו של מגדל המשרדים הראשון במתחם, "מגדל שמשון", נמשכה בין הנחת אבן-הפינה בשנת 1964 לבין חנוכתו ב-24 באוקטובר 1968. בניין זה היווה סנונית ראשונה להתפתחותו של מתחם הבורסה, שעד להקמתו כלל רק בנייני תעשייה זעירה ומלאכה. בין שנות ה-70 ועד אמצע שנות ה-90' שכנה במתחם גם בריכת השחייה העירונית "גלי גיל". באתרה של בריכת שחייה זו ניצב היום המלון לאונרדו סיטי טאוור.

שכונת חרוזים נמצאת בין רחובות ביאליק, דרך אבא הלל, רוקח ופארק הירקון. הוקמה ב-15 בספטמבר 1949 על שטח בן 13 דונם בצמוד לתל בנימין על ידי הבעלים של מפעל עלית, אליהו פרומצ'נקו, לטובת עובדי המפעל. השכונה הוקמה על שטחו של פרדס גולדברג ששכן במקום בשנות ה-30 של המאה ה-20. השכונה מתאפיינת בשטחי ציבור וגינות רבות. בשכונה מכללת שנקר להנדסה ועיצוב. במחסן של פרדס גולדברג היה מחסן נשק ומקום אימונים למפקדי האצ"ל. לוחית זיכרון על כך נמצאת ברחוב אנה פרנק בשכונה.

שנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות (מקוצר לרוב ל"שנקר") הוא מכללה אקדמית, הממוקמת ברמת גן, ומיועדת להכשרת כוח אדם אקדמי ולמחקר בתחומי ההנדסה, העיצוב והאמנות. המוסד כולל פקולטה להנדסה, פקולטה לעיצוב וכן בית-ספר לאמנות רב-תחומית. המוסד חרת על דגלו את הרב-תחומיות, ובבסיסה שיתוף הפעולה בין שלוש הפקולטות. המוסד נקרא על שם אריה שנקר. בית הספר מפעיל עשרה מכוני ומרכזי מחקר, בתחומי הנדסת פלסטיקה, פרמצבטיקה, טקסטיל, תרבות ועיצוב, אופנה – ועוד. שנקר מפעיל מחלקה ללימודי חוץ. המחלקה מפעילה מגוון קורסים ומסלולי לימודי תעודה, רובם בנושאים הקשורים לעיצוב ולאופנה. בחסות בית הספר פועל בית הספר להנדסאים "שנקר הנדסאים". בית הספר ממוקם בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, מחוץ לקמפוס שנקר המרכזי, ברמת גן. בשנת 2017, נבחר בית הספר למקום ה-6 ברשימת "50 בתי הספר לאופנה הטובים בעולם" של המגזין הבינלאומי Business of Fashion

תל גריסה/ תל אל ג'רישה – בתל נמצאו שרידי יישוב מתקופת הברונזה הקדומה, הברונזה התיכונה, הברונזה המאוחרת, הברזל והאסלאמית הקדומה. תחילת היישוב בתל בתקופת הברונזה הקדומה ביישוב פרזות קטן. היישוב התרחב בתקופת הברונזה התיכונה ונוספו לו ביצורים. מתקופת הברונזה התיכונה ב' נמצא במקום מבנה גדול אשר זוהה כארמון. הממצא מתקופת הברונזה התיכונה והברונזה המאוחרת מעיד על תקופות שגשוג באתר. נמצאו חרפושיות המעידות על קשר עם התרבויות השכנות. בתקופת הברונזה המאוחרת הועבר ככל הנראה המרכז השלטוני של התל, וזוהה מבנה מונומנטלי נוסף כארמון של אותה תקופה. סמוך למבנה נחשף מפעל מים-פיר, שנחצב ככל הנראה בתקופת הברונזה המאוחרת ודופן באבנים בתחילת תקופת הברזל. במהלך תקופת הברזל במאה ה-10 לפנה"ס הצטמצם היישוב לשטח קטן. בשטח זה נמצאו שרידי חווה חקלאית. הרצף היישובי באתר נפסק בסוף תקופת הברזל א' ומתחדש רק זמן רב אחר כך בתקופה האסלאמית הקדומה, תקופת היישוב האחרונה בתל. המקור אתר 44, מפת פ"ת 77, סקר ארכאולוגי ישראל

שיכון ותיקים הוקם בשנת 1954 על גדות הירקון ויועד ברוח הימים ההם ל'ותיקי רמת-גן ולפקידיה'. אדמות השכונה נרכשו בטרם קום המדינה על ידי מועצת העיר רמת גן מהאפוטרופוסים הבריטים על אדמות הטמפלריםשגורשו משרונה. שכונה זו הוקמה לאחר תכנון קפדני ביחס לאותה תקופה, אך התכנון של הבתים עצמם היה לקוי מכיוון שלא נלקחה בחשבון איכות הקרקע עליה נבנה השיכון והסמיכות לנחל הירקון. כתוצאה מכך סבלו מרבית הבתים שנבנו בשכונה בשנות החמישים מסדקים רבים ומהצפות קשות בעת שמי הירקון עלו על גדותיהם במשך חורפים רבים. אברהם קריניצי ניסה למשוך אליה משוררים, סופרים, אנשי חינוך, עיתונאים, חברי כנסת ואומנים. בין תושבי השיכון המפורסמים היו אורי צבי גרינברג, אבא אחימאיר ואלימלך רימלט.
בשיכון ותיקים מצויים בית הצנחן, בריכת המרגנית, מועדון ספיב"ק ומרכז איל"ן, מרכז הטניס, בית הספר היסודי "ניצנים" ובית הספר התיכון 'אהל שם', שבט צופי "הירקון" המונה כ-500 חניכים מבתי הספר הסמוכים לשיכון, בית הצייר אהרון כהנא, בית הסופר אב"א אחימאיר "בית אבא", וסניף בני עקיבא. בסמוך ממוקמים: אתר שבע טחנות היושב על ציר נחל הירקון, יער ראש ציפור, תל נפוליאון והחווה החקלאית תלמי אביב; אשר מצויים כולם בשטח השיפוט של העיר תל אביב.

"אהל שם" (יד לישראל ארצי) הוא בית ספר תיכון עירוני עיוני ארבע-שנתי. בית הספר מונה כ-1,590 תלמידים, ב-48 כיתות בשכבות ט', י', י"א וי"ב, וכן כ-160 מורים וכ-30 עובדים. בית הספר נמצא בצדו הרמת-גני (הצד הדרומי) של נחל הירקון, ברחוב רוקח פינת סמדר.
בית הספר נוסד כמוסד פרטי בשנת 1934 בעיר רמת גן על ידי ד"ר אלכסנדר קולר, ששלוש שנים קודם לכן הקים בתל אביב את הגימנסיה הריאלית בלפור. בתחילה, הלימודים במוסד כללו גם את כיתות בית הספר היסודי. בשנת 1944 הועברו הכיתות א'-ח' לרשות המועצה המקומית.
בית הספר נדד בין מבנים שונים עד שעבר למבנהו הנוכחי בשנת 1963 בראשית ימיו נוהל בית הספר, משך ארבע שנים, על ידי אלימלך-שמעון רימלט. ישראל ארצי ניהל את בית הספר במשך שנים רבות, עד לפטירתו בשנת 1978.

על הקרבות על מעברות הירקון במלחמת העולם הראשונה ראו בהרחבה מסע אל העבר לאורך גדות הירקון

******

נחלת גנים – שוכנת בין רחוב המבדיל לרחוב בן-גוריון של היום, ובין רחוב אבא הלל לדרך ז'בוטינסקי.
השכונה החלה דרכה כישוב חקלאי נפרד מרמת גן שראשיתו הרשמית באספת בעלי מלאכה שכינס מנחם שינקין ב-1914 בה הוצע לקנות 280 דונם מ'חברה חדשה'. אדמות אלו נרכשו מן הטמפלרים הגרמנים אשר קנו אותם מערביי ג'ריסה. היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה סבל מגירוש התושבים בעלי האזרחות הזרה (שאינה עות'מאנית) על ידי האימפריה העות'מאנית ששלטה בארץ ישראל. מסיבה זו ירדה משפחת לוין שהחזיקה באזרחות רוסית לאלכסנדריה שבמצרים. רישום הקרקעות בטאבו סודר רק בשנת 1922, אז הוכרז על קיום הגרלה לחלוקת המגרשים בין החברים. העלייה לקרקע של שתי המשפחות הראשונות, משפחת לוין ומשפחת גרינר מנווה צדק הייתה ב-1923. בראש היישוב עמד מנחם יצחק (אלתר) לוין שנבחר לנאמן כלפי בנק אנגלו-פלשתינה וביצע את חלוקת המגרשים לקונים ורישומם בספרי האחוזה. בהמשך, הוא נבחר לראש הוועד המקומי של נחלת גנים ומונה על ידי מושל המחוז למוכתר. ביחד עם חברו מאיר גרינר והמתיישבים האחרים הם בנו את בית הכנסת הראשון של היישוב שנקרא על ידם "מקור חיים", על הגבעה שלימים הייתה שם גם ראשיתה של תחנת הרדיו גלי צה"ל במבנה בית הספר "המנחיל".
התפתחותו של היישוב הייתה איטית, ובשנת 1929 התגוררו במקום רק תשע משפחות שנטעו בו פרדסים. המקום נשא אופי דתי לאומי, אך הצעות להסתפח לבני ברק לא צלחו. פיתוחו הממשי החל בשנות ה-30 של המאה העשרים עם הקמת בתי החרושת קשת, תסס, ונועם-שוקולדה (שהפך למפעל צ.ד). בנחלת גנים הוקמה גם נגרייתו של אברהם קריניצי ראש מועצת ר"ג ולימים ראש העיר המוערך של רמת גן.
ב-1935 נסלל ביישוב הכביש הראשון ברחוב רש"י (מול משטרת ר"ג של היום). בשנת 1939 הוכתרו מאמציו של אברהם קריניצי לשכנע את תושבי השכונה להסתפח לרמת גן והשכונה הוכללה בשטח בנין ערים ר"ג וב-1943 סופחה לעיר באופן רשמי.
בני נחלת גנים היו מעורבים בפעילות המחתרות השונות ועסקו בהגנת היישוב היהודי, אחדים מהם שירתו במשטרת המנדט הבריטי כחפרפרות והיו שהתנדבו לבריגדה העברית (הבריגדה היהודית) של הצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה כדי להלחם בנאצים. הסליק המרכזי של ההגנה ברמת גן שכן במרתף בית החרושת לשוקולד צ.ד. שבנחלת גנים. בני השכונה השתתפו כמו גם בני יישובים אחרים בפעולות מחתרתיות במטרה לסיים את השלטון המנדט הבריטי בארץ ישראל ומקצתם נתפסו במהלך פעולותיהם ונשלחו למחנות הגליה באפריקה (לוחם האצ"ל חיים גרינר וחבריו מיישובים אחרים). קציני המודיעין הבריטים שהיו מבקרים בביתו של מוכתר השכונה מנחם יצחק (אלתר) לוין חשדו אך לא יכלו להוכיח שבית המוכתר משמש כבסיס של ההגנה ומתנהלת בו פעילות תיאום בין המחתרות השונות. השיא של פעולות המחתרת בשכונה היה ההתקפה על משטרת רמת גן שבוצעה על ידי האצ"ל ב־23 באפריל 1946 על משטרה הבריטית שבשכונה (שנבנתה בסגנון מצודות טגארט, היום משטרת ר"ג) שבה נתפס דב גרונר ואחר כך הוצא להורג על ידי הבריטים ב-16 באפריל1947. כיום מונצח זכרם של דב גרונר וחבריו הלוחמים במצבת גור האריות הנילחם באריה הגדול (המייצג את שלטון המנדט הבריטי) בכיכר דב גרונר שבצומת הרחובות רש"י וזבוטינסקי מול משטרת רמת גן.
לאחר קום המדינה לקחה נחלת גנים חלק חשוב בהתפתחות תעשיית היין בישראל. ליונלו שטוק, בעליה היהודי ציוני של חברת היין האיטלקית שטוק (שנודעה בזכות הברנדי שטוק 84') הקים יקב בשכונת נחלת גנים ברחוב מנחם יצחק (אלתר) לוין. ברנדי שטוק 84', וודקה קגלביץ ויין 'מונפורט' היו המותגים המובילים של "יקבי שטוק" שכללו בעיקר כהילים (ברנדי, וודקה, ליקרים, ורמוטים ועוד). לימים התפתח היקב ועבר לנתניה עם חלק מעובדיו המקוריים מנחלת גנים. בשנת 1990 נרכש היקב על ידי משפחת לרנר ומשפחת בוקסר, כורמים מוותיקי נס ציונה, ושמו שונה ליקבי ברקן.

בניין משטרת רמת-גן נבנה בתקופת המנדט הבריטי והיה אחד ממבני מתחנות המשטרה מדגם "מצודות טיגרט" שנבנו ברחבי ארץ ישראל בשנות מאורעות הדמים (1936 – 1939) ביוזמת צ'רלס טיגרט, מהנדס ומומחה לטרור, הגיע לארץ ישראל בשנת 1937 ומונה כמתאם בין רשויות החוק השונות. הוא יזם בניית עשרות תחנות משטרה – תחילה לאורך גבול הצפון ומאוחר יותר בנקודות מפתח לאורך הדרכים הראשיות בארץ ישראל ובנקודות שולטות. לתחנות המשטרה הבריטיות היה סגנון אדריכלי אחיד וכמה דגמים, ברמת-גן מצוי הדגם הבינוני. בשנת 1938 בניין משטרת רמת-גן היה בשטח שמחוץ ליישוב על הדרך הראשית תל-אביב – פתח תקוה. ב-23 באפריל 1946 תקפו את משטרת רמת-גן 40 לוחמים של האצ"ל כדי להחרים נשק ותחמושת שאוחסנו במבנה. הפעולה הצליחה אך שלושה לוחמים נהרגו (ישראל פיינרמן ויעקב זלוטניק בהתקפה ויצחק בילו בפעולת ההסחה) וחמישה נפצעו – ביניהם דב גרונר שהועלה לגרדום באפריל 1947 לאחר שנידון למוות בבית דין צבאי בריטי. לאחר סיום השלטון הבריטי והקמת מדינת ישראל עבר המבנה לשימוש משטרת ישראל. מול בניין המשטרה מוצבת אנדרטת הגבורה על שם דב גרונר. המקור

שכונת הגפן (בעבר כונתה: שכונת הוואדי) הוקמה על אדמת הפרדסים של שלושת האחים גפן: צבי, מרדכי ואליעזר. שוכנת במרובע הרחובות ז'בוטינסקי, ביאליק, אבא הלל והמבדיל. סופחה לרמת-גן ב-30 בדצמבר1943. ב-1945 עיריית רמת גן הקימה את "בית הגאולים" בשכונה שהיווה מעברת קליטה ל-19 ממשפחות פליטי המלחמה מאירופה. בשנות ה-80, שמה שונה לשכונת הגפן. בתי הספר גאולים והגבעה ששכנו בשכונה אוחדו בשנת 1990 לבית הספר "גבעולים". כיום עוד ניתן למצוא בשכונה עצי תפוזים מימי הפרדס ובארות שנחפרו כדי לספק מי השקיה.

מרכז רמת גן מורכב משתי גבעות הכורכר,  המזרחית היא זו בה נמצא גן אברהם ורחוב שרת (בעבר נקרא רחוב הקשת) והמערבית היא זו בה נמצא גן המעגל(הקרוי גם גן שאול ע"ש שאול טשרניחובסקי וגם בשם גן הקופים) והרחובות הסמוכים אליו. בין הגבעות נמצא העמק בו עוברים במקביל רחוב ביאליק ורחוב הרצל. רחוב ביאליק רחובה הראשון של העיר שבראשית הקמת העיר, נקרא הכביש הלבן נמתח בין שכונת תל בנימין לבין כיכר כופר היישוב. בין הרחובות הרצל וביאליק בחלקם הצפון מערבי עוברות שדרות הילד השלוות המקשרות בין רחוב ז'בוטניסקי שבעבר נחשב לחלק מהדרך בין יפו ובין פתח תקווה ונקרא הכביש השחור בגלל היותו סלול אספלט לבין כיכר רמב"ם המוכרת גם ככיכר 'אורדע' ופי אנשי רמת גן "העמק".

 

גן דוד המלך – נמצא באמצע שדרות הילד. בשנת 1928 הוחל בנטיעת גן זה שהיה הראשון ברמת-גן ולכן כונה "זקן הגנים". בתחילה קראו לגן בשם "גן המלך ג'ורג'" על שם מלך בריטניה (1910 – 1936). ב-3 ביוני 1935, חג חצי היובל להכתרת המלך ג'ורג' החמישי, נחנך הגן באופן רישמי במעמד בא כוח הממשלה הבריטית, אורחים מוזמנים וקהל רב. בשנת 1937 הגיע שטחו של הגן ל- 13.5 דונם, הותקנו בו מרבדי דשא על שטח של 2 דונם ונשתלו 12 ערוגות פרחים. כן נוספו ספסלי ישיבה מעץ ושיש וכן מזרקת מים. בשנת 1948 הוסב שם הגן ל"גן המלך דוד". לגן היו ארבע כניסות: האחת מהרחוב הראשי של רמת-גן – הוא רחוב ביאליק, השנייה מהכביש הראשי שפניו לתל אביב הוא דרך ז'בוטינסקי. הכניסה השלישית היא מככר רמב"ם (כיכר אורדע), בעבר היו בכניסה זו סוכות שעליהן טיפסה צמחייה. הכניסה הרביעית מרחוב למדן המוביל לרחוב הרצל שהותקנה כדי להשלים את הסימטריה של הגן. מאמצע שנות ה-70' הגן שינה את דמותו. שטחו הוקטן במעט לטובת בניית מספר בתי אבות. שטח הגן הינו 7 דונם. הגן מטופח גם כיום אך ברובו מעברים מרוצפים ובהם ספסלי ישיבה והמזרקה הקלאסית שהייתה עשויה אבן הוחלפה במזרקה מודרנית. המקור

*****

 

אנדרטה לבני רמת-גן שנפלו במלחמת העצמאות – שמותיהם של 111 לוחמים שנפלו במלחמת העצמאות חקוקים על מצבת אבן שהוקמה לזכרם בפסגת גן אברהם. הלוט מעל מצבה זו הוסר בערב יום העצמאות תשי"ד-1954 בנוכחות ראש העירייה דאז אברהם קריניצי, המשפחות השכולות, חברי כנסת ותלמידים. בזמן הסרת הלוט נסגרו כל בתי העסק בעיר. האנדרטה עוצבה ע"י האדריכל אשר חירם והפסל יעקב לוצ'נסקי. במרכז האנדרטה קיר אבן הבנוי בחצי גורן ובו כתוב: "לזכרם של בני רמת-גן אשר נפלו במלחמת השחרור תש"ח". בהמשך לכתובת מופיעים שמותיהם של בני רמת-גן שנפלו במלחמת העצמאות. חלק מן החללים היו בני 16. הרשימה כוללת גם שמות של בנות שהתנדבו לשירות במלחמה. אף שמו של יונה רסין, מבין השומרים הראשונים של רמת-גן, חקוק שם. הוא נפל בתחילת המלחמה בדרך לירושלים.. בצד המצבה ישנו תבליט של אריה פצוע. האריה בא לסמל את הגבורה והניצחון של ישראל, הפצע מסמל את המחיר הכבד ששולם בעבור ניצחון זה. מעל התבליט חקוק הפסוק: "כאריות עלו מגאון ישראל". בימי הזיכרון מונחים זרים בצד המצבה על ידי בתי ספר ומוסדות ברמת-גן. המקור

המשורר חיים נחמן ביאליק עבר להתגורר ברמת-גן בשנת 1933. הוא נהג לשוטט על גבעת גן אברהם (בטרם ניטע הגן) שעליה אמר: "כאן מצאתי את המנוחה שביקשתי". בשנת 1939, במלאת חמש שנים למותו, הקימה המועצה המקומית רמת-גן ספסל לזכרו שעליו כתוב: "ציון למשוררנו ח.נ.ביאליק. מקום אוה לטיוליו בימי שבתו ברמת-גן, התרצ"ט"

מחנה המטכ"ל ברמת-גן – בשנת 1934 נוסד בפסגת "גן אברהם" ברחוב הקשת (רחוב שרת כיום) בית הבראה שנקרא "החלמה". בית זה נוהל ע"י ד"ר דורה בלוך ואפשר במרוצת השנים טיפול רפואי, מנוחה ומרגוע למספר רב של חולים נזקקים ממקומות שונים בארץ. בשנת 1948, ימים ספורים לאחר קום המדינה, בעקבות פניית ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון אל ראש עיריית רמת גן אברהם קריניצי עבר המטכ"ל מהבית האדום בשפת ימה של תל-אביב לגבעת גן אברהם ברמת-גן. לצורך כך פונו שמונה בתים ברחוב הקשת וסביבותיו מדייריהם, ובית "החלמה" הפך למרכז המטה. בבית זה ובבתים סמוכים הוקם צה"ל ומשם נוהלה מלחמת העצמאות על ידי דוד בן גוריון.  במכתבו משנת 1954 כתב בן גוריון לזאב אלתגר, עורך ידיעות רמת-גן: "על גבעה ברמת-גן נתרכז בתקופה המכרעת המאמץ הצבאי, … כאילו ידע על כך, ריכז התקפותיו האוויריות במשך ימים רצופים על גבעה זו, וגם נפצעו לא מעטים מעובדי המטה ואחרים נפלו חלל, אולם העבודה בגבעה לא נפסקה אף לרגע לא ביום ולא בלילה ואין ספק שהסביבה היפה שטופת העצים העבותים ורבת החן הוסיפה מהשראתה המעודדת והמרעננת. לעולם אזכור חסד רמת-גן מהימים ההם וראש עירייתה הנאמן והבלתי נלאה." המקור
בשנת 1949 פונה הבניין והמטה כללי עבר למחנה חדש סמוך (לימים מחנה השלישות) ונמצא בו עד שנת 1953 עת הועבר לקריייה בתל אביב. לימים הפך בית "החלמה" לבית ספר יסודי "שילה" (ואני זוכר אותו כילד בראשית שנות ה-60'). בשנת 1983 שונה שמו לבית ספר "בן גוריון" ובו לומדים תלמידים מכיתות א'-ח'.

גן אברהם – גן זה שנקרא בעבר "גן הניצחון", נמצא על גבעה ברום 60 מטר  מעל פני הים, על גבעה שהיא כאמור, אחת מארבע הגבעות של רמת-גן ההיסטורית. בתחילה ניטעה חורשה על פסגת הגבעה שבשנת 1936 הפכה לגן  ציבורי אשר רחוב שרת (אז רחוב הקשת) חוצה אותו לרוחבו.
מנהרה נחצבה מתחת לרחוב והיא קישרה בין המדרון המזרחי  למדרון המערבי של הגן. בגן נקבעו מתקני שעשועים, מגרשי טניס ומתקני ספורט. במדרון המערבי, הצופה לכיוון תל אביב והים, נשתלו מדשאות מלבניות ונבנה מפל מים. בשנת 1946, ביום הולדתו ה-60 של אברהם קריניצי, הוסב שם הגן מגן הניצחון לגן אברהם. לאורך השנים שטח הגן הצטמצם. בשנים האחרונות החלה  עיריית רמת-גן להשקיע מאמצים רבים לשיקומו. המקור
ביקור בגן אברהם היה נוסטלגיה במטיבה. כילד הגעתי למקום עם הוריי או חברי לכיתה שיצאנו ל"טיולים" קצת יותר רחוקים מהבית. כנער צעיר ואוהד של קבוצת הכדור-יד מכבי רמת-גן הגעתי מעת לעת למגרש שנמצא בסמוך לגן לצפות באימוניה ולעודד אותה במשחקיה במיוחד בדרבי מול קבוצת הפועל רמת גן או מול קבוצת מכבי ארזים.
גן אברהם היה המקום אליו הגעתי כל שבת אחרי הצהרים כחניך כיתה ח' לפעילות של גדוד אלמגור בשבט צופי רמת גן. במשך שנתיים בזמן לימודי בכיתה ט' ובכיתה י' בגימנסיה דביר שנמצאת קרוב לגן, עברתי כל בוקר וכל צהרים דרכו מביתי לבניין התיכון וחזרה. הלכתי בגן ברגל ורכבתי בו על אופניים. אני מכיר כל שביל וכל ערוגה בגן זה. שום דבר לא השתנה.

 

דרך בן-גוריון (בעבר רחוב מודיעין) – עוברת לאורכה של רמת גן מצפון לדרום, מרחוב אבא הלל ועד דרך רבין (לשעבר דרך הגבורה), ומשמש כציר תנועה עיקרי. חלק מהצדה הצפון המזרחי של הדרך נמצא בתחום שיפוט עיריית בני ברק וחלקה מצדה הדרום מערבי נמצא בתחום השיפוט של העיר גבעתיים. דבר זה גרם למספר חיכוכים בין העיריות. במקורה הייתה זו 'דרך המואזין' המוליכה מכיוון הכפר סלאמה לירקון והלאה לדרך שכם. בקצהו הדרומי בתחום גבעתיים שכן בטרם קום המדינה מחנה בריטי גדול שהיה ידוע כ'שטח תשע הנטוש'. כמחצית הקילומטר דרומה לנחל הירקון נמצא מחנה השלישות. באמצע הדרך באזור המפגש שלה עם ראשית רחוב הרצל על שטח מעונות ויצו של היום שכן 'קיבוץ רמת גן' – מתחם מגורים בו שהו חלק מן ההכשרות הקיבוציות בטרם עלייתם לקרקע

*****

שכונת הלל  (סופחה לרמת-גן ב-30 בדצמבר 1943) קרויה על שם הלל לב, בנם של ליזה ואברהם לב שהיו מראשוני המתיישבים בשכונה, אשר נהרג בתאונת דרכים, ברכבו על אופניו. במרכזה "הר הארנבות". גבעת כורכר מוארכת אשר חורשת אורנים ניטעה על פסגתה. זכתה לכנויה על ידי ילדי ר"ג בשנות הארבעים והחמישים אשר נהגו לשחק בה. עם הקמת שבט צופי ר"ג בשנת 1944 שימשה לפעילות מחנאית. במרכז השכונה קריית חינוך ובה בתי הספר "הלל", "יבנה" ו"קרני הראם" ולידם בתי כנסת ומקווה. על הגבעה שקוצצה מכל צדדיה עד שכמעט ואינה ניכרת נבנה ב-1965 בית מגן דוד אדום של רמת גן. שכונה זו שימשה משכן לשגרירויות רבות בעשורים הראשונים למדינה.

שכונת מרום נוה – השכונה הוקמה בתחילת שנות ה-80 על שטחו של פרדס מרגושס, אחרון פרדסיה ההיסטוריים של רמת-גן. גבולות השכונה: צפון – רחוב הגאון אליהו. דרום – דרך נגבה. מערב – רחובות לנדאו ותרצה. מזרח – רחוב חזון איש והעיר בני-ברק. בשולי השכונה ניתן עדיין להבחין בשדרות הברושים אשר תחמו בעבר את הפרדס. במרכז השכונה פארק המשתרע על כ-40 דונם, ובמרכזו מזרקה ונחל מלאכותי. ממרומי הפארק תצפית יפה. הפארק, הקרוי על שם מ"מ ראש עיריית רמת-גן, דוד מלמדוביץ', מוביל אל כיכר מרכזית ואל מרכז מסחרי הכולל את קניון "מרום-סנטר". הפארק מוקף מכל עבריו בבניינים רבי קומות. במרכז הפארק הושארה חלקה של עצי תפוז לזכר פרדס מרגושס שסיפק עבודה לראשוני רמת-גן. השירותים לאזרח מקובצים במרכז המסחרי המקומי שקיימים בו גם המוסדות הבאים: בית כנסת, בריכת שחייה, מרכז פסג"ה – מרכזיה פדגוגית. בתי הספר המשרתים את תושבי שכונת מרום נוה ואת החלק הארי של שכונת רמת יצחק הם בתי הספר הממלכתיים "מורדי הגטאות" (לשעבר ביה"ס "פרדס") ו"שאול אביגור. מקור

 

שיכון המזרחי – השיכון שוכן בין הרחובות נגבה, הירדן, בן אליעזר ושכונת פרדס אברלה. הוא הוקם בשנת 1949 ע"י מפלגת המזרחי.מקור

 

רמת עמידר –  שכונה נמצאת בקצה הדרום מזרחי של העיר ומשתרעת על שטח של 300 דונם. היא הוקמה בשנת 1949, בעת קליטת גלי העלייה הגדולים, על ידי הסוכנות היהודית, כשהשטח לא היה שייך לשום רשות מוניציפאלית. היא נבנתה על ידי חברת עמידר כשכונת שיכון טיפוסית – מבני בטון בני שתי קומות. בשנת 1950 צורף השטח לרמת-גן. שכונה זו קלטה עולים מארצות המזרח, תימן ועירק , ובסוף שנות החמישים, הורחבה השכונה ונקלטו בה עולים נוספים, רובם מבולגריה. במשך שנים לא נחשבה לשכונה מובילה אך בשנים האחרונות עם הזדקנות האוכלוסייה הוותיקה, והרחבת היתרי הבנייה הגיעה לשכונה אוכלוסייה מבוססת יותר. השכונה גובלת עם שכונת מרום נווה היוקרתית שמשפרת את תדמיתה וגורמת לשידרוג רמת מחירי הדירות. בנוסף הוקמה בשכונה ישיבת ההסדר רמת-גן ובעקבותיה התיישבו בשכונה משפחות רבות מבוגרי הישיבה, ובכך נוסף לשכונה ציביון דתי. מקור

*****

מתחם גני ערמונים – בראשית שנות התשעים הוקם פרויקט מגדלי המגורים "גני ערמונים" בסמוך לכביש גהה, פרויקט זה גרר אחריו תנופת בנייה בחלקה הצפוני של השכונה. ברחוב הכבאים, הרחוב הראשי, נמצאים המרכז המסחרי של השכונה, בית הספר ערמונים, גנים וגינה ציבורית. מתחם גני ערמונים גובל בדרום בשכונת נוה יהושע, במזרח ברחוב בן אליעזר ובצפון בשכונת רמת עמידר ורחוב פנחס. מקור

*****

שכונת נווה יהושע – נמצאת בדרום מזרח העיר, בין פרדס אברל'ה דאז ורחוב אריה בן אליעזר של היום. האדמות שעליהן הוקמה שכונת נוה יהושע היו פרדס בבעלות ערבית השייך לכפר חירייה. באיזור זה התרכזו פורעים ערביים שירו על בתי רמת-גן. בשנת 1942 נרכשה האדמה על ידי חברת "המפדה האזרחי" שבבעלות "הציונים הכלליים" ולכן נקראה השכונה, תחילה, בשם "המפדה האזרחי", ולימים הפכה לנווה יהושע על שם הציוני יהושע סופרסקי מראשי הציונים הכלליים.  בשנת 1945 הוקמו 20 דירות ראשונות שיועדו למשוחררי הצבא הבריטי. בשנת 1947 הוקמו 20 דירות שהיו מיועדות לעסקני המפלגה ולעולים חדשים. לפני קום המדינה השכונה הייתה מבודדת מרמת-גן ובמלחמת העצמאות נסעו ילדיה בשיירה מאובטחת לבית הספר שהיה ברמת יצחק. השכונה סופחה לרמת-גן -28.3.1949. בשנות העלייה הגדולה נבנו ליד הבתים החד קומתיים הוותיקים, שיכוני עולים ויושבו בה יוצאי עיראק ולוב. כיום מתגוררים בשכונה כ-6,000 נפשות, והרחוב הראשי בה הוא רחוב נוה יהושע. בשנות התשעים החל תהליך של פינוי-בינוי בשכונה. בתהליך זה נהרסו בתים צמודי קרקע ישנים ובמקומם נבנו בתים רבי קומות חדשים ומטופחים. גינת "האם" היא הגינה הראשית בשכונה, אשר עברה שיפוץ מקיף בשנת 2004. במרכז הגן נמצא בית הכנסת הגדול של השכונה העומד על שטח של 2 דונם. בשכונה שני בתי הספר: "ארנון" – בית ספר ממלכתי, ו"מורשת משה" – בית ספר ממלכתי-דתי. מקור 

****

סוף דבר

טיול הסתיים לאחר חמש ורבע שעות מאז תחילתו.
התנהלתי בנחת.
עצרתי כשלוש רבעי שעה
לצילומים, להמתנה ברמזורים לחציית כבישים
ולשתי הפסקות קצרות

 

*********

 

עברתי לאורכה ורוחבה של העיר
מהקצה הדרומי עד הקצה הצפוני.
דיוושתי בין השכונות, המקומות, הגנים והאתרים,
מרביתם אני מכיר וחלקם לא.

 

*******

 

עבורי יליד רמת גן – העיר בה גדלתי כילד וכנער,
הרכיבה בה הייתה חזרה מענגת במנהרת הזמן.
הייתה זו הזדמנות נעימה לרענן את הזיכרון
על תולדות העיר והתפתחותה
ולחזור ולבקר בחלק מהמקומות
שהיו חלק בלתי נפרד מנוף ילדותי ונערותי.

 

******

 

אין ספק שרמת גן שראיתי היום
שונה מזו שהיכרתי בנערותי.
העיר צפופה יותר. 
ניכר שתנופת ההתחדשות העירונית
(תמ"א 38) היא בעיצומה.

 

******

 

אחת התובנות שעברו לי בראש
תוך כדי הטיול בעיר היא
שהשם "רמת גן" אינו מאפיין
את הטופוגרפיה (תבליט ותכסית) שלה. 
לאור העובדה שהעיר בנויה
על גבעות הכורכר והערוצים ביניהם,
נכון יותר היה לקרוא לה "גבעות גן".

 

******

 

היה מעניין ביותר לדווש בעיר
ולראות ובעיקר להבין את
התמורות שעברה
ובאות לידי ביטוי במראה הפיזי שלה.
רמת גן היא עדין עיר שיש בה
שפע של שדרות, גנים ופארקים.
הצבע הירוק שולט בה.

 

******

טיול זה היה תענוג גדול!
מעת לעת נעים להזכר
ולהתרפק על העבר,
במיוחד שהמציאות
בהווה היא אחרת  

.