למסע זה יצאנו ביום שישי (22/9/2017) ב' ראש שנה תשע"ח והוא היה הראשון בשנה זו. מאחר וימים אלה הם סוף הקיץ וראשית הסתיו, בחרנו לדווש במרחב החקלאי המחכה והמצפה לגשם והמשתרע בתפר בין עמק חרוד ובין שלוחות וגבעות הגליל התחתון המזרחי.

 

בשעת בוקר מוקדמת התאספנו עשרה אנשים במתחם תחנת הדלק של בית השיטה, התארגנו במהירות ויצאנו לדרך. הפעם את המסלול תכנן והוביל נתי זיו, איש מולדת שאזור המסע הוא סביבת ביתו והוא מכיר כל דרך וכל שביל בו.

 

בתחילת בקטע הראשון,  בעליה תוך כדי המעבר בתוך בית השיטה, אחד החברים הרגיש לא טוב ולא היה לו כוח להמשיך. בצער נפרדנו ממנו ושנים נוספים שהגיעו איתו.

 

נשארנו שבעה והם: נתי זיו (מולדת), צביקי לוריא (עין חרוד איחוד), משה כץ (אפק), עמית פינקלשטיין (באר יעקב), בועז בן חורין (הרצליה), אלי שחר (תל יצחק) ואני (מבשרת ציון).

 

******

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון,
בין בית השיטה במזרח
ובין עין יזרעאל במערב

 

******

האזור הגיאוגרפי
התפר בין עמק חרוד בדרום
ורמות הגליל התחתון המזרחי בצפון

 

 

*****

יחידות הנוף הגאוגרפיות
במרחב המסע:
שלוחת צבאים ורמת מולדת,
גבעת קומי  
שלוחת גבע – כפר יחזקאל
ועמק חרוד

****

עמק חרוד המשכו של עמק יזרעאל

עמק חרוד מהווה את חלקו המזרחי של העמק הגדול החוצה את שדרת ההר של ארץ ישראל ומפריד בין השומרון ובין הגליל והכולל גם את עמק יזרעאל. עמק חרוד הוא צר ורוחבו בין 1 ל-4 ק"מ, הוא מפריד בין הר הגלבוע בדרום לבין רמת יששכר וגבעת המורה בצפון ומשתרע מאזור עפולה במערב ועד בקעת בית שאן במזרח. בין עמק חרוד לבין עמק יזרעאל מפריד קו פרשת המים הארצי. את עמק יזרעאל מנקז נחל קישון לים התיכון ואילו את עמק חרוד מנקז נחל חרוד לעבר הירדן.

*******

עמק יזרעאל במובנו הרחב הוא עמק רחב וסגור החוצה את שדרת ההר המרכזית של ארץ ישראל בכיוון מערב – מזרח ומפריד מדרום בין השומרון ושלוחותיו בצפון מערב והן הר אמיר, רמות מנשה והכרמל ושלוחתו בצפון מזרח והיא הגלבוע ומצפון בין הגליל התחתון,  רמת צבאים שהיא חלק מרמותיו המזרחיות, הרי נצרת שהם חלק מרכסיו המרכזיים וגבעות אלונים – טבעון שהן חלק מרמותיו המערביים. עמק יזרעאל כולל ארבע יחידות משנה: במזרח, עמק חרוד, בדרום מזרח, עמק ג'נין הכולל את אזור תענך, בצפון מזרח, בקעת כסלות (בין הר התבור להרי נצרת) במרכז והמערב: עמק יזרעאל.

*****

נחל חרוד

נחל חרוד, מתחיל את דרכו מפסגות גבעת המורה וחוצה את עמק חרוד מזרחה, זורם לאורך 32 ק"מ עד שפכו לירדן.  הנחל, הזורם בינות בריכות דגים, מאגרי מים ושטחים חקלאיים, הוא עורק הניקוז העיקרי של עמק חרוד. אופי זרימתו משתנה מתחילת דרכו ועד התחברותו לנהר הירדן. בחלקו המערבי זרימתו מתונה והוא מתחפר בקרקע ואילו בחלקו המזרחי הוא גולש במפלים וזרימתו מהירה. טחנות הקמח שבקרבתו מעידות על ניצול המים בימי קדם.

נחל חרוד זורם בעמק צר וארוך שנוצר משבר גיאולוגי חריף למרגלות הגלבוע. רוחבו המרבי של העמק הוא 4 ק"מ. המים בעין חרוד ובשאר מעיינות עמק בית שאן פורצים מקצהו של מאגר תת-קרקעי מתחת להרי שומרון באזור ג'נין ושכם. המאגר קולט את מי הגשמים המחלחלים בסלע הגירי והסדוק הבונה את השומרון, ובגלל נטיית השכבות בהר המים זורמים לעמקי הצפון ופורצים שם.

בשנת 1992 הוקמה מנהלת נחל חרוד  אשר שותפים לה קרן קימת לישראל, רשות ניקוז הירדן הדרומי , המשרד לאיכות הסביבה, החברה הממשלתית לתיירות, רשות הטבע והגנים הלאומיים ורשויות מקומיות השוכנות באגן הנחל (מועצה אזורית גלבוע, מועצה אזורית עמק המעיינות ועיריית בית שאן). היעד העיקרי שהוצב  עם הקמת המנהלת היה שיקום הנחל כאפיק ניקוז מוסדר, כמוביל למים שפירים וכציר למוקדי חורשות ואתרי נופש. לאורך הנחל הוכשר שביל מטיילים להולכי רגל ולרוכבי אופניים, שמקשר בין פינות חמד ואתרי מים וטבע ומותאם גם לאוכלוסיית מוגבלי תנועה. על הנחל ואתריו קראו עוד

*****

המרחב המוניציפלי,
תחום המועצה אזורית גלבוע

מועצה אזורית גלבוע – מועצה אזורית הגלבוע השוכנת בחלקו המזרחי והדרומי של עמק יזרעאל, למרגלות הר הגלבוע. בשטח המועצה מתגוררים למעלה מ-28,000 תושבים ב- 33 יישובים מהם 14 מושבים, 8 קיבוצים, 5 יישובים ערבים ו־6 יישובים קהילתיים. שטחה משתרע על כ־250,000 דונם . גבולות שטח השיפוט של המועצה: בצפון: מועצה אזורית עמק יזרעאל; במערב: מועצה אזורית מגידו; בדרום: קו הירוק; במזרח: מועצה אזורית עמק המעיינות;

*****

המרחב בתקופת ההתנחלות:
קצה נחלות השבטים יששכר ומנשה

ברמת צבאים ועמק חרוד חי ופעל גדעון בן יואש, ממשפחת אביעזר,
בן שבט מנשה שחבט חיטים בגת בביתו שבעפרה והציל את בני ישראל מידי מדין ועמלק.

למהלכי גדעון בן יואש נגד מדיין
במרחב המסלול ומעבר לו
יוקדש מסע מיוחד
ושם יובא הפירוט.

*****
דמות המרחב בשלהי המאה ה-19
נחל חרוד בתוך העמק ולמרגלות הגלבוע
והיישובים בקרבתו

******

תקופת המנדט הבריטי = תקופת היישוב

*****
חלק מערש ההתיישבות הציונית
בא"י בכלל ובעמק בפרט
מראשית שנות ה-20'
וחלק מה-N ההתיישבותי
שהתקיים עד מלחמת העצמאות

מערכת יישובית יהודית וערבית משולבת
בתחום נפת בית שאן

*****

שטח המיועד למדינה היהודית
על פי
הצעת החלוקה של האו"ם, כ"ט בנובמבר 1947

****

תקופת מלחמת העצמאות,
מרחב המסע
חלק מתחום פעילות
ואחריות חטיבת גולני

*****

אזור ספר בשני עשורים ראשונים
בקרבת הקו הירוק בצפון השומרון

  ****

היום: המרחב הכפרי בין הערים עפולה ובית שאן

*****

סיפור הדרך

חלק ראשון, מבית השיטה לגבעת קומי:
יציאה ממתחם תחנת הדלק בכניסה לבית השיטה. מעבר בתוך מתחם הקיבוץ בדרך המרכזית ממזרח למתחם הקיבוץ וממערב למתחם ההרחבה; טיפוס למצפה יוס ודוד. עצירה לתצפית לכיוון צפון, מערב ודרום. המשך צפון מערבה על דרך נוף יששכר ומחבר על פני חורשת שלום וחורשת יואב; טיפוס לברכת תל יוסף ע"ש עובד דרור ושם עצירה קצה לתצפית לעבר גבעת המורה. גלישה במדרון בכיוון צפון מערב ממערב לפרדס תל יוסף. ירידה לעבר ערוץ נחל יוסף. טיפוס על גב השלוחה ממזרח לגבעת קומי. המשך הטיפוס על הגבעה ועצירה לתצפית.

 

חלק שני, מגבעת קומי לעין חרוד והלאה הדרך מצפון לגבע וכפר יחזקאל עד כביש 71:
גלישה מגבעת קומי לתוך עין חרוד איחוד ומעבר דרך הגלריה לאומנות עין חרוד. יציאה דרך מתחם עין חרוד מאוחד אל כביש 716. חציית כביש 716 והלאה צפונה מאות מטרים בדרך הצמודה ממערב. פנייה מערבה לעבר הקצה הצפוני של גבע. חציית נחל גבע ממזרח לכיוון מערב. הלאה מערבה מדרום לשלוחה עליה נמצאת ח' טבון. צפונה בין האיקליפטוסים במעלה הדרך ממערב לערוץ נחל שזיפים לרגלי השלוחה ממערב עליה נמצאת בית העלמין של כפר יחזקאל; טיפוס צפונה בדרך התלולה (15% שיפוע). המשך מערבה בדרך מצפון וממול לכפר יחזקאל. מעבר דרך מרכז מזון. גלישה במורד הכביש הפנימי אל כביש עמק חרוד (כביש 71) 

 

חלק שלישי, מעין יזרעאל לאורך נחל חרוד אל בית השיטה:
חציית כביש 71. חציית מסילת הברזל במערב תחתי. מעט מערבה  והלאה לכיוון עין יזרעאל. הפסקה קצרה בעין יזרעאל לטבילה. המשך מעט צפון מזרחה ומזרחה. מעבר מתחת לכביש 675 במקום בו נמצא צומת נבות. מזרחה לאורך דרך נוף נחל חרוד. עצירה מול מתחם תחנת רכבת העמק. דרומה לעבר מעיין חרוד. מזרחה לאורך הטיילת הקצרה למול אחד מיובלי הנחל. חזרה לדרך נוף נחל חרוד ומזרחה בין השדות ובריכות הדגים. מעבר בפאתי תל שלווים. חציית תוואי הכביש הישן מצומת שטה לבית אלפא. הלאה מזרחה בין הבריכות והאגם העונתי עד כביש 669. בשולי הכביש צפונה לעבר גשר מחלף בית השיטה. כניסה ומתחם תחנת הדלק וסיום.

 

*****

המקומות והמראות

*******

חלק ראשון,
מבית השיטה לשלוחת צבאים
והלאה לגבעת קומי

– יציאה ממתחם תחנת הדלק בכניסה לבית השיטה.
– מעבר בתוך מתחם הקיבוץ בדרך המרכזית ממזרח למתחם הקיבוץ וממערב למתחם ההרחבה;
– טיפוס למצפה יוס ודוד.
– עצירה לתצפית לכיוון צפון, מערב ודרום.
– המשך צפון מערבה על דרך נוף יששכר ומעבר על פני חורשת שלום וחורשת יואב;
– טיפוס לברכת תל יוסף ע"ש עובד דרור ושם עצירה קצה לתצפית לעבר גבעת המורה.
– גלישה במדרון בכיוון צפון מערב ממערב לפרדס תל יוסף.
– ירידה לעבר ערוץ נחל יוסף.
– טיפוס על גב השלוחה ממזרח לגבעת קומי.
– המשך הטיפוס במעלה הדרך על הגבעה ועצירה לתצפית.   

קיבוץ בית השיטה נוסד בשנת 1928 ועלה להתיישבות בעמק יזרעאל המזרחי בשנת 1935.  ראשיתו של הקיבוץ ב"תנועת החוגים" שנוסדה בתל-אביב בשנת 1926, הייתה זאת קבוצה של תלמידי "הגימנסיה הרצליה" וחבריהם מבתי-ספר אחרים, שמרדו באורח-חייהם הזעיר-בורגני של הוריהם, ופנו להגשמה אישית בעבודה וביישוב הארץ.  כעבור שנתיים הפכה קבוצה זו לתנועת "המחנות העולים" והקימה את ראשון קיבוציה את בית השיטה שהשתייך לתנועת "הקיבוץ המאוחד". ראשוני המגשימים יצאו ב-כ"ה תשרי תרפ"ט, אוקטובר 1928, לחדרה וחיו בה כפלוגת עבודה במשך שנתיים. משם עברו לעין-טבעון, ,היא כפר-יחזקאל של היום, ועבדו בה בבניין. אח"כ המשיכו למעיין חרוד כתחנה לפני ההתיישבות בבית-השיטה. הצטרפות עולים מגרמניה, הולנד, פולין, בגדד וסוריה, וחברים נוספים מתנועת "הצופים" ו"המחנות העולים" מחיפה ומירושלים הרחיבו וגיוונו את פני החברה ותרמו לחוסנה.
באביב תרצ"ה החלו בקידוח מים ראשון ליד חורבות הכפר הנטוש שטה, ובמקביל עסקו גם בעיבוד האדמות. בי"ד כסלו תרצ"ו, 13 שנה לאחר גל ההתישבות הראשון בעמק-חרוד, הונח היסוד להקמת הישוב החדש במקומו הנוכחי. השם "בית-השיטה" נבחר כי כאן, ככל הנראה, היה מקומה של "בית-השיטה" המקראית, הנזכרת בסיפור בריחתם של המדיינים מפני גדעון "… וינס המחנה עד בית-השטה צררתה…" (שופטים ז' 22).
אזור בית-השיטה הוא על גבול האקלים הערבתי, ורבות בו שנות הבצורת. מקורות הקיבוץ היו מצומצמים והמצוקה הייתה קשה. למרות זאת התגייס הקיבוץ למאבק להקמת המדינה. כאן היה בסיס לכוחות הפלמ"ח, ורבים מהחברים התגייסו ל"הגנה", לפלמ"ח ולצבא הבריטי. בעקבות מלחמת העולם השנייה הצטרפו לקיבוץ חברים שעברו את שואת יהודי אירופה, וקבוצות נוער שניצלו מהשואה עשו כאן את שנותיהם הראשונות, ויצאו מבית-השיטה להקמת ישובים חדשים. חברות נוער,פלוגות פלמח וגרעיני הכשרה שונים שירתו בבית השיטה וספגו את רוחה הערכית ,הגשימו,הקימו ותרמו לישובים רבים ביניהם אייל,רגבים,נתיב הל"ה,כיסופים,פלמח צובה וקדמה(שהתפרקה)ואחרים.
ב-1952 – 1951 בעת הפילוג בתנועה הקיבוצית  עבר הקיבוץ משבר. זו הייתה זאת תקופה קשה וכואבת בתולדות בית-השיטה. אז עזבו אותו למעלה ממאתים חברים וילדים (כמחצית מחבריו) שהיו תומכי מפא"י, ומרביתם עברו לאיילת השחר. במקומם קלט הקיבוץ קבוצת חברים תומכי מפ"ם שהתפלגו מתל יוסף.
במלחמת יום כיפור נפלו 11 מחברי הקיבוץ (מספר הנופלים הגדול ביותר בארץ ביחס לאוכלוסייה). בעקבות האבל הכבד ששרר בקיבוץ, חיברה חברת הקיבוץ דורית צמרת את השיר "החיטה צומחת שוב". ב-1990 חיבר יאיר רוזנבלום, שהתגורר אז בקיבוץ, לחן מודרני לפיוט ונתנה תוקף לזכר הנופלים.
בבית השיטה ייסד חבר הקיבוץ, אריה בן-גוריון, את ארכיון החגים הקיבוצי, בו אסף ותיעד מאז שנות ה-30 של המאה ה-20 מידע רב אודות הדרכים שבהן ציינו הקיבוצים את חגי ישראל. בשנות ה-90 הוסב הארכיון ל"מכון שיטים", העוסק בפעילויות חינוכיות שונות ב בתחומי התרבות היהודית והציונית, עם דגש על ערכי החלוציות וההתיישבות.

גבעת המורה היא בעצם הר הבולט בנוף של עמק יזרעאל, הנמצא מצפון מזרח לעפולה והמתנשא לגובה של כ-520 מ'. ניתן להתייחס אליו כאחד מהרי הגליל התחתון. אפשרות אחרת היא להתייחס לגבעת המורה כהר בפינה הדרום מערבית של הגליל התחתון המזרחי,  שמכונה גם בשם "ארץ נפתלי". אפשרות שלישית להתייחס אל גבעת המורה כאחת משלוש תת יחידות של רמת כוכב שהיא הרמה הדרומית של הגליל התחתון המזרחי. רמה זו בנוסף לגבעת המורה כוללת גם את שלוחת צבאים ורמת יששכר.

******

חלק שני,
מגבעת קומי לעין חרוד
והלאה הדרך מצפון לגבע וכפר יחזקאל עד כביש 71

– גלישה מגבעת קומי לתוך עין חרוד איחוד ומעבר דרך הגלריה לאומנות עין חרוד.
– יציאה דרך מתחם עין חרוד מאוחד אל כביש 716.
– חציית כביש 716 והלאה צפונה מאות מטרים בדרך הצמודה ממערב.
– פנייה מערבה לעבר הקצה הצפוני של גבע.
– חציית נחל גבע ממזרח לכיוון מערב.
– הלאה מערבה מדרום לשלוחה עליה נמצאת ח' טבון.
– צפונה בין האקליפטוסים במעלה הדרך ממערב לערוץ נחל שזיפים לרגלי השלוחה ממערב עליה נמצאת בית העלמין של כפר יחזקאל;
– טיפוס צפונה בדרך התלולה (15% שיפוע).
– המשך מערבה בדרך מצפון וממול לכפר יחזקאל.
– מעבר דרך מרכז מזון.
– גלישה במורד הכביש הפנימי אל כביש עמק חרוד (כביש 71) 

קומיה – הכפר ניצב בראש גבעה מעל עין חרוד ותל יוסף ונחשב לשער הגישה המערבי לעמק בית-שאן. הכפר מוזכר לראשונה בכתובים ברישומי המס העות'מניים מ-1596. באמצע תקופת המנדט בכפר התגוררו כ-400 תושבים שהתגוררו ב-90 בתים שנבנו מלבני בוץ וקש בצפיפות על ראש הגבעה, שגני ירק נטועים במדרונותיה. בנוסף, גידלו תושבי הכפר דגנים ומטעים. שטחי הישוב השתרעו על כ-4,900 דונם, מהם נרכשו בידי יהודים כ-90 דונם. קיימת עדות שאתר הכפר היה מיושב בתקופות קדומות: הכפר נודע  באתריו הארכיאולוגיים, כולל ח'רבת קומיה, שהכילה מערות, בורות מים ושרידי מבנים. בתחילת מלחמת העצמאות אנשי הכפר, כנראה לא מנעו חדירת כנופיות ערביות לישובים הישראלים. בהמשך הזמן עזבו רוב תושבי קומיה ביוזמתם את מקומם מפחד מתקפה יהודית או בשל לחצים כלכליים. כנראה, ששכניהם היהודים לא הורו להם לעזוב, אך יתכן שיעצו להם לעשות כן באופן "ידידותי". לאחר מלחמת העצמאות, ובזמן הפילוג בעין חרוד, עין חרוד איחוד נבנה על אדמות קומיה. עיי הכפר שנהרס בראשית שנות ה-50, מגודרים סביבם גדלים עצי שקד, תות ורימון ושיחי צבר.

עין חרוד הוא הקיבוץ הגדול הראשון. (דגניה שקדמה לו הייתה הקבוצה הראשונה שהייתה קטנה במספר חבריה מהקיבוץ). ראשית של עין חרוד היה בתקופת גלי העלייה השלישית, כאשר בי"ט באלול תרפ"א  (1921) עלו 74 חברי "גדוד העבודה ע"ש יוסף טרומפלדור" להתיישב במדרון הגלבוע, ליד מעיין חרוד, באדמות גוש נוריס. האדמות נרכשו על פי החלטת הקונגרס הציוני הי"ב בלחצם של מ' אוסישקין וא' רופין ובתיווכו של יהושע חנקין. כעבור מספר חודשים הצטרפו אליהם חברים מאנשי כינרת מהעלייה השנייה, עם ילדיהם. הייתה זו חבורה שדגלה ברעיון הקיבוץ הגדול בניגוד לקבוצה הקטנה, האינטימית, שדגלה במסגרת של 0-25 משפחות.
משק עין-חרוד דגל בקיבוץ בן 100 משפחות ויותר, פתוח וקולט לא על פי זיקה אישית אלא על פי זיקה רעיונית ונכונות לניידות והיענות לתביעות שונות של בניין הארץ, רעיון שהגו נחמן סירקין ויצחק טבנקין, קרא להגשמתו שלמה לבקוביץ-לביא (שניהם הגיעו לעין-חרוד עם קבוצת אנשי העלייה השנייה).
מימיו הראשונים נקלע משק עין-חרוד למאבק בחוסר האימון ובהגבלת התקציבים מצד המוסדות המיישבים, ואף-על-פי-כן, קיים את עקרונות הקיבוץ: סיפוק הצרכים בעבודה עצמית, פיתוח משק מעורב בנוי על חקלאות, תעשייה וייצור, עם חתירה למיכון חדשני, וליצירת תרבות חדשה. הוקם בה בית-חולים לאנשי גדוד העבודה, לימים בית-החולים "העמק" בעפולה, ויצא היומון "מחיינו" עלון ה"גדוד" שיצא בהקטוגרף.
ב1923 התפלג גדוד העבודה בגלל מחלוקות רעיוניות על השותפות הכלכלית "אוטונומיה משקית" מול קופה כללית". אנשיו שחיו עד אז במסגרת התיישבותית אחת "הקומונה ההתיישבותית האיזורית" שחברו בה שני המשקים – תל-יוסף ועין-חרוד, נחלקו בין שניהם. המיעוט שדגל ב"אוטונומיה משקית" התרכז בעין-חרוד. הצטרפותה של "חבורת העמק" (סוללי כבישים ועובדי עבודות ציבוריות) חיזקה את עין-חרוד, ובחמש שנים לקיומה הקימה וצברה נכסים כלכליים ורוחניים.
ב1924 התקיימה בעין-חרוד הוועידה הרביעית של מפלגת "אחדות העבודה" אשר הכשירה את דעת הקהל בארץ לקראת הופעתה של תנועה קיבוצית ארצית. הארגון המשותף של קיבוצי עין-חרוד שנקרא בראשיתו "קיבוץ עין-חרוד" היה בשנת 1927. לתנועת "הקיבוץ המאוחד" ולו כתב עת "מבפנים" שהתמיד להופיע 70 שנים. על רקע ההתנגדות לארגון הגג הארצי התגבשה בעין-חרוד אופוזיציה חברתית ובשנת 1929 עברו מקצת מחבריה, שדגלו במשק משפחתי למושב כפר-ויתקין.
מאורעות תרפ"ט ב – 1929 מחד, וגידולו של היישוב, מאידך, תבעו שטחי יישוב נרחבים ומתאימים יותר, והישוב החל להבנות על גבעת-קומי, מצפון לעמק. עד 1931 עבר המשק לגבעה, והישוב שפונה למרגלות הגלבוע היה לתחנה ראשונה בדרכם להתיישבות של קיבוצים חדשים – בית-השיטה, דברת ועוד. עם המעבר לגבעת קומי, גדלה האוכלוסייה והתרחבה, כשהיא קולטת וממזגת בתוכה יוצאי גלויות ותרבויות שונות.
לגבעה הביאו מסגרות תרבותיות וחברתיות מגובשות. משנת 1922 נחגג סדר קיבוצי צנוע, וב1926 הוקראה ההגדה הראשונה. המסגרת האיזורית נחגגו 1-ה במאי, וחג השבועות. ב1926 התקיים קונצרט של הכנר המפורסם – יאשה חפץ במחצבה, וב1930 התקיים התקיים קונצרט של הוברמן. בשל רגישותו הגדולה לרעש הורחקו מהישוב כל בעלי החיים, אפילו עצרו את השעון שעל הקיר. המשורר אברהם שלונסקי עשה צעדים ראשונים בארץ בעין-חרוד, והקים בה עם חברים קבוצה תוססת ועליזה שנקראה "חברה טראסק" שהיוותה לימים את לב הבוהמה התל-אביבית.
ב 1952- התרחש בעין-חרוד הפילוג השלישי בתולדותיו, על רקע משבר חברתי ומדיני בחיי מפלגות הפועלים בארץ. המשבר הביא לפילוג קשה ומכאיב שהושלם ברובו בשנת 1954 עם מעבר אנשי עין-חרוד איחוד, שהזדהותם המפלגתית הייתה עם מפא"י, לנקודה חדשה על גבעת קומי, מעל ליישוב הקבע בו נשאר קיבוץ עין-חרוד מאוחד, שהזדהותו הפוליטית הייתה עם "אחדות העבודה", ומאז נוספה לשם כל אחד מהקיבוצים הסיומת – איחוד ומאוחד וכל אחד מהם הפך לישוב עצמאי. בחזקה משותפת של שני הקיבוצים נשארו – המשכן לאומנות, בית-שטורמן, מרפאה משותפת אזורית שהתקיימה עוד מספר שנים ובית-עלמין שהיה משותף עד שנת 1970. שנים רבות מאז הפילוג, בין שני המשקים מתקיימים היום קשרים טובים ופתוחים, שכנות טובה, קשרי עזרה ונישואים.
מקור

כלכלת עין-חרוד מאוחד היום מורכבת ממשק חקלאי מפותח הכולל – רפת, לול ומכוורת. ענף גידולי שדה מצטיין ומעט מטעים. מפעלי תעשייה – "דיקם" – מפעל לייצור נייר למכשירי רישום רפואיים ואחרים. בית תוכנה קטן "הדסים". ענף התיירות במשק מתפתח וכולל מוזאון "המשכן לאומנות", בית-שטורמן, פארק ראשונים, פינת חי, "יד אחרת"-חנות לחפצים מיד שנייה. כל שלוחות התיירות ממוקמות לאורכו של כביש אחד בצדו המזרחי של הקיבוץ המאפשר נגישות נוחה ונעימה למבקרים.
כלכלת עין חרוד איחוד מתבססת בעיקר על חקלאות, תעשייה ותיירות ובנוסף ישמנ עובדי חוץ רבים שמתפרנסים מחוץ לקיבוץ בשוק החופשי. בחקלאות יש גידולי שדה, מטעים ופרדסים בנוסף לרפת מן הטובות בארץ ואחת הגדולות בה ודיר עם כבשים שמשווקות אף לירדן. יש מדגה מפואר. בכל ענפי החקלאות מתנדבים נערים ממערכת החינוך כחלק מפרויקט מחויבות אישית. בתעשייה יש מפעל מתכת בשם פלבם שמייצר מטבחים תעשייתיים מנירוסטה שיש ואגף שמייצר חלקים לחיל האוויר. המפעל השני אך הראשון בחשיבותו מבחינת ההכנסה הוא ריקור אשר מייצר מכשירי קירור למצלמות אינפרא אדומות הייטק קיבוצי! בתחום התיירות הקיבוץ מפעיל צימרים מבתי ובתי עץ עם גינון וחדר אוכל פרטי לאורחי המקום. קיבוץ יש אורווה לרכיבה על סוסים, בריכה לחברי ואורחי הקיבוץ, מסעדת קונדיטוריה ומאפיה. יש גם חנות לחפצי נוי בעבודת יד.

 

*******

 

המשכן לאמנות על שם חיים אתר עין חרוד הוא מוזיאון לאמנות מהגדולים והחשובים בישראל. המוזיאון הוא אחד משלושת המוזאונים הראשונים לאמנות שהוקמו בארץ ישראל וייחודו בהיקף האוסף, אופי התערוכות והמבנה האדריכלי המצטיין בתאורה טבעית. תוכנית הפעילות של המוזיאון כוללת תערוכות מתחלפות המלוות בהוצאה לאור של ספרים וקטלוגים. במסגרתן מתקיימים אירועים, סימפוזיונים וימי עיון בהשתתפות אנשי אמנות ואקדמיה.
ראשיתו של המשכן לאמנות בצריף עץ בקיבוץ (ינואר 1938) ביזמת האמן המקומי חיים אתר (1953-1902). בשנת 1948 נפתח חלקו הראשון של מבנה הקבע. האדריכל שמואל ביקלס (1975-1909) תכנן יצירה ארכיטקטונית מופלאה בפשטותה, שאיכותה ביחסי המידות של האולמות ובניצול מקורי וייחודי של האור הטבעי. הרוח החיה בהקמת המשכן היה חבר עין חרוד אהרון ציזלינג . 1964-1901) בבניין רחב הידיים נבנו בהדרגה 14 אולמות תצוגה, חצרות לפסלים, ספרייה וסדנאות. בעיצומו של תהליך הבנייה של המשכן התחולל הפילוג בקיבוץ במהלכו כאמור, התחלק עין חרוד לשני קיבוצים: עין חרוד איחוד ועין חרוד מאוחד. באופן חריג נשמר המוזיאון כמוסד משותף של שני הקיבוצים ומרחב המוזיאון היה למקום של מפגש וחווית יחד בין החברים. להרחבה אודות המוזיאון 

******

כביש 716 העובר בעמק יזרעאל ובדרום הגליל התחתון . הנסיעה מתחילה בצומת עם כביש 65  עוברת במורדות הצפוניים של גבעת המורה ליד הכפרים טמרה , נאעורה וממשיכה לאזור רמות יששכר ליד המושב רמת צבי ואז יורדים אל כביש 71 , אל צומת יששכר , דרך עין חרוד איחוד.

 

חורבת טבעון – גבעה בזלתית מצפון לכפר יחזקאל. האתר מצוין במפת ה-PEF. במקום מצויים שרידי מבנים, חוליות עמוד, וכלי טחינה מבזלת. במדרון הדרום-מזרחי של האתר נחשף קיר בנוי מאבני בזלת ושרידי רצפת פסיפס (10X8 מ'), בדגם תשליב בצבעים אדום, שחור וצהוב. ממצא החרסים: התקופה הרומית – שפיות זקופות של סירי בישול, שאינם קדומים מן המאה ה-3 לספירה; התקופה הביזנטית – שפיות של קנקנים צלעוניים; התקופה האסלאמית – סירי בישול, חרסים בזיגוג חום, כחול ועוד. ממצא המטבעות: מהתקופה הרומית – מטבעות ברונזה של מרקוס אורליוס, פרובוס ומטבע אימפריאלי של טיבריוס; מהתקופה הביזנטית – מטבעות של בית הקונסטנטינים ושל יוסטינינוס השני. כן נמצאו מטבעות מהתקופה האסלאמית. אתר 3 מפת עין חרוד, סקר ארכיאולוגי לישראל

 

כפר יחזקאל המושב נוסד בט"ו בכסלו ה'תרפ"ב, 16 בדצמבר 1921, על אדמות עמק חרוד שנרכשו על ידי יהושע חנקין ממשפחת סורסוק הלבנונית. המושב תוכנן ב-1922 בידי האדריכל ריכרד קאופמן. בראשיתו נקרא כשמו הערבי של השטח והמעיין שבו: "עין טבעון". אחר כך שונה השם, להבדיל מהאגדה האורבנית הכפר אינו קרוי כפר יחזקאל על שם שר האוצר הראשון של עיראק, היהודי ששון חזקאל, שתרם כסף לקרן הקיימת לישראל לקניית אדמות בארץ. למעשה, הכפר קרוי על שם נער מהמשפחה – יחזקאל ששון, שטבע בנהר הפרת באחד ממסעות הסחר של משפחת ששון. המשפחה העשירה אכן תרמה לקרן היסוד, וביקשה להנציח את שמו של הנער המנוח.
המתיישבים הראשונים של כפר יחזקאל היו אנשי אחדות העבודה מבין חלוצי העלייה השנייה, שהגיעו לכפר לאחר שעבדו במושבות ובחוות חקלאיות ורכשו ניסיון חקלאי. הכפר היה מושב העובדים השני בישראל, והוקם כשלושה חדשים לאחר הראשון – נהלל. המבנה הכלכלי של המושב היה דומה לקיבוץ, אך שימר את התא המשפחתי. חלק מהמתיישבים הראשונים היו לפני כן ממגיני תל חי ומקימי הכפר חמארה בגליל העליון שפונה בעקבות התקפות ערבים מכיוון לבנון, שהייתה אז בשלטון צרפתי.
כיום, תעסוקת התושבים מתבססת על חקלאות: רפת, לול, פרדסים.  רב התושבים שכירים ועובדים מחוץ לישוב קיימות יזמויות תיירותיות כגון פאב ומסעדה.

 

הקמתו של בית הכנסת בכפר יחזקאל, לוותה בפולמוס ומאבק ארוך. רוב ההורים של החלוצים היו שומרי מצוות והוקצה להם חדר בצריף שנבנה למען השוחט, בנימין זאב רוטברג. בשנת 1924 ביקשו ה"זקנים" ובראשם אברהם פלדשטיין, להקים בית כנסת בכפר. ההורים זכו לעידוד מהרב הראשי הראשון של ארץ ישראל, אברהם יצחק הכהן קוק, שביקר במושב ב-1924, וביקש מהמייסדים לבנות בית כנסת.
במאי 1927 ביקש הרב קוק, בשנית, שיוקם בית כנסת. באסיפת חברים כללית, נדחתה בקשתו ברוב זעום. אלי אשכנזי בהארץ מצטט את אחת החברות שאמרה, כי בית הכנסת "נוגד את כיוון עבודתנו בעתיד". אבל נראה, ש"הזקנים" החליטו שבית הכנסת יקום על אפם ועל חמתם של בניהם. רוטברג קבע בפנקס, "שלא ברצונם יהיו מוכרחים ליתן מגרש לבניין בית הכנסת, והאסיפה הזאת תהיה לבושה וכלימה בכל העולם". בשנת 1928, הונחה אבן פינה, כאות לבנייתו. לאחר שהגיע ליישוב הרב יוסף חן הוא הקים את בית הכנסת שנקרא "אשל אברהם". בחודש מאי 2010 הסתיים שיפוץ מקיף של בית הכנסת בעזרת תרומות נדיבות מהארץ ומחו"ל ונחתמה אמנה תפילה שנועדה לשמור על האופי הפלורליסטי של המקום תוך אפשרות שילוב תפילות ולימוד לכל סוגי הקהל.

*****

חלק שלישי,
מעין יזרעאל לאורך נחל חרוד
אל בית השיטה

 

– חציית כביש 71.
– חציית מסילת הברזל במערב תחתי.
– מעט מערבה  והלאה לכיוון עין יזרעאל.
– הפסקה קצרה בעין יזרעאל לטבילה.
– המשך מעט צפון מזרחה ומזרחה.
– מעבר מתחת לכביש 675 במקום בו נמצא צומת נבות.
– מזרחה לאורך דרך נוף נחל חרוד.
– עצירה מול מתחם תחנת רכבת העמק.
– צדרומה לעבר מעיין חרוד. מזרחה לאורך הטיילת הקצרה למול אחד מיובלי הנחל.
– חזרה לדרך נוף נחל חרוד ומזרחה בין השדות ובריכות הדגים.
– מעבר בפאתי תל שלווים.
– חציית תוואי הכביש הישן מצומת שטה לבית אלפא.
– הלאה מזרחה בין הבריכות והאגם העונתי עד כביש 669.
– בשולי הכביש צפונה לעבר גשר מחלף בית השיטה.
– כניסה ומתחם תחנת הדלק וסיום.

כביש 71 הוא כביש רוחב ארצי העובר בעמק יזרעאל ועמק בית שאן לאורך מורדותיו הצפוניים של הגלבוע. תוואי הכביש מקביל לתוואי של נחל חרוד בעמק חרוד ולזה של מסילת הברזל עליה נסעה בעבר רכבת העמק. אורכו של הכביש 32.5 קילומטר, והוא מוביל מעפולה במערב, דרך בית שאן, ומסתיים במעבר נהר הירדן. ממשלת המנדט אישרה את סלילת הכביש מעפולה לבית שאן בתחילת 1936. בשלב הראשון נסלל הכביש מעפולה לבית השיטה. הכביש נסלל על ידי סולל בונה. בסיסו הוכן בחודשים ספטמבר – נובמבר 1936 והמשך העבודות והסלילה נעשו לאחר הפסקה לתקופת הגשמים, בין מרץ ליולי 1937. רוחב הכביש היה 6 מטר. סלילת הקטע משיטה לבית שאן נמסרה לקבלן לביצוע באוגוסט 1939.
לפני מספר שנים, משרד התחבורה, באמצעות הזרוע המבצעת חברת נתיבי ישראל, החלו בפרויקט שני השלבים לשדרוג והרחבת כביש 71,ש נחשב לכביש מסוכן ביותר. במסגרת המאבק בתאונות הדרכים הוחלט על פרויקט ענק לשדרוגו במטרה למגר עד כמה שניתן את תאונות הדרכים ולשפר את בטיחות משתמשי הדרך בכביש זה, המשמש גם משאיות המעבירות סחורות מנמל חיפה לירדן.
שלב א' בפרויקט בוצע כחלק מהקמת מסילת רכבת העמק. בצומת נבות, בהצטלבות כביש 71 עם כביש 675, הוקמה הפרדה מפלסית ומערכת גשרים מעל מסילת הרכבת ומעל כביש 71, כך שהרמזור הזמני יבוטל בעתיד ועל ידי ההפרדה המפלסית ימנע חיכוך בין כלי הרכב בתוואי. בהצטלבות כביש 71 עם כביש הגישה לגדעונה הוקמה  מפרדה מפלסית נוספת שתאפשר נסיעה רציפה ללא רמזורים. קטע הכביש בין צומת נבות לצומת יישכר, הורחב לתוואי דו מסלולי, דו נתיבי והוסדרו גישות לישובים ולקיבוצים כפר יחזקאל, גבע וגדעונה. באזור בית השיטה, במפגש הכבישים 71 ו-669, יוצב רמזור זמני בחודש הקרוב במטרה לשפר את בטיחות הנסיעה בצומת זה, עם התקדמות העבודות בתוואי רכבת העמק שתעבור במקום, גם כאן תחליף את הרמזור הפרדה מפלסית שתמנע לחלוטין מפגש בין כלי הרכב וכוללת הקמת גשר באורך 55 מטרים ורוחב 15.7 מטרים, מעל תוואי רכבת העמק. כמו כן, נבנה גשר נוסף באורך 62 מטרים וברוחב 15 מטרים מעל כביש 71 וכן, תבוצע הסדרה בטיחותית בהתאם לתצורה החדשה, כולל הקמת מעגלי תנועה. בנוסף, על מנת למנוע חיכוך בין כלי הרכב לאורך כביש 71, בין שדה נחום לתל יוסף, תיבנה בחלק מהכביש הפרדה קשיחה בין שני נתיבי הכביש ויורחבו השוליים באורך 6.5 ק"מ ובחלקו תבוצע הפרדה רכה בין הנתיבים, בה ייעשה שימוש בטכנולוגיה של "פס הפרדה מרעיד" המתריע בפני נהגים הסוטים מנתיבם. השלמת העבודות צפויה בסוף שנת 2016. בשלב ב' של הפרויקט – מקדמת חברת נתיבי ישראל תכנון הפרדה נתיבית והרחבת הכביש באורך 22 ק"מ לארבעה מסלולים, דו נתיבי בו תותר מהירות נסיעה של 100 קמ"ש. מקור

 

 

עין יזרעאל הוא מעיין העתק תת-קרקעי הנובע לרגלי העיר המקראית יזרעאל, ליד הגלבוע. המעיין נקרא בערבית עין אלמיתה שפרושו המעיין המת. עין יזרעאל מוזכר בהקשר לקרב המכריע של שאול נגד הפלשתים, בספר שמואל א פרק כט: א וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת-כָּל-מַחֲנֵיהֶם, אֲפֵקָה; וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים, בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל. במקום התרחשה גם פרשת נבות היזרעאלי שאחאב מלך ישראל רצה לרשת את כרמו ואשתו של אחאב איזבל, אירגנה משפט לנבות שבסופו ניסקל למוות ואליהו הנביא ניבא את חורבן ממלכת אחאב.
עין יזרעאל הוא מעיין ניקבּה בו המים נובעים בחדר תת-קרקעי בעל שני פתחים עיליים, שדרך אחד מהם ניתן לרדת לניקבה אל המים ולעלות חזרה. המים מהמעיין יוצאים בתעלת אבן לבריכה קרובה ובה שרידי מבנה משאבהותעלות מים. המקום היה מוקף צמחייה עבותה. הקרן הקיימת לישראל הכשירה את המקום כאתר נופש וטיולים, ונסללה אליו דרך עפר. המים מהבריכה זורמים אל נחל נבות וממנו אל נחל חרוד. בשנים האחרונות יבש המעיין כמעט כליל, והחל משנת 2009 מוזרמים אליו מים מקידוח של חברת מקורות. הקידוח, שנמצא ליד צומת נבות, כבר אינו משמש למי שתייה מכיוון שמימיו מלוחים, ומשנת 2009 מוזרמים מימיו אל עין יזרעאל והבריכה חזרה להיות שוקקת פעילות ומים.

האתר הארכיאולוגי של עין יזרעאל – האתר מצוי דרומית לעין יזרעאל, על-גבי מדרגה בזלתית הצופה על-פני עמק יזרעאל כולו. השטח מתאים מאוד לעיבוד חקלאי. במקום נראים שרידי מבנים הרוסים ביותר. ובשטח פזורים כלי צור, חרסים וכלי מלאכה שונים, בהם אבני רחיים, מכתשים, משקולות נול ופלכים. במקום נמצאו כלי צור מהתקופות הפליאוליתית, מזוליתית, ניאוליתית וכלקוליתית, ממצא החרסים: תקופת הברונזה הקדומה א'-ב' – ידית מדף, שפת פערור; תקופת הברונזה הקדומה ג' – שבר ממורק אדום-שחור; תקופת הברונזה התיכונה ב' – ידית כפולה, דגמי סירוק; תקופת הברזל א' – שבר קערה כפולה; התקופה הפרסית – שבר מחופה שחור; התקופה ההלניסטית – שבר בקבוק "דמוי כישור". מתחת למדרגה מצויה בקעה רחבה, מעיין "מכתש", שבמרכזו נובע עין יזרעאל. בשטח זה נתגלו שברי חרס מהתקופה הכלקוליתית ותקופת הברונזה הקדומה א'-ג'. סביבת עין יזרעאל מאפשרת ריכוז של מאות אנשים במידה מסוימת של הסתר, במיוחד כנגד שונם שבצפון. לפיכך אפשר לשער, שעין יזרעאל הוא המקום בו ריכז שאול את צבאו כנגד הפלשתים שחנו בשונם. אתר 8 מפת עין חרוד, סקר ארכיאולוגי לישראל

 

רכבת העמק הייתה שלוחה של מסילת הרכבת החיג'אזית, אשר נבנתה בתחילת המאה ה-20. המסילה קישרה בין חיפה לסמח' (כיום "צמח") ומשם לדרעא שבירדן, על קו הרכבת החיג'אזית. בנייתה של המסילה, שהייתה מסילת הברזל השנייה בארץ ישראל, למן הגיית הרעיון הראשוני ועד לחנוכת הקו, נמשכה כארבעים שנה. הבנייה עצמה נמשכה מ-1902 עד 1905

מסילת הרכבת החיג'אזית, הוקמה ופעלה בתחילת המאה ה-20, בין העיר דמשק שבסוריה לבין העיר אל-מדינה שבחיג'אז, כיום חלק מערב הסעודית. הנחת המסילה החלה בשנת 1900 בהוראת סולטאן האימפריה העות'מאנית עבדול חמיד השני ובייעוץ של מומחים גרמנים. עלות הקמת המסילה הייתה כ-16 מיליון דולר שנתרמו על ידי הסולטאן הטורקי ושליטי מצרים ואיראן. המסילה נחנכה ב-1 בספטמבר 1908, יום ציון הכתרתו של הסולטאן. המסילה הוקמה כדי להסיע עולי רגל מוסלמים מדמשק למדינה ומכה, דרך חבל חג'אז שבחצי האי ערב. למרות הצהרת הכוונות הדתית מאחורי הקמתה, היו לטורקים גם שיקולים אסטרטגיים ומסחריים במסילה. הסולטאן, שהיה חובב רכבות מושבע, החליט על בנייתה של הרכבת מכמה סיבות, ביניהן הצגתו כאביהם הרוחני של המוסלמים העולים לרגל למכה ואל-מדינה, חיזוק מעמדו ומעמד האימפריה בראשה הוא עמד בעולם והחלת שלטונו גם על האזורים המרוחקים שבספר האימפריאלי. למעשה, היעד של הגעתה עד העיר מכה לא הושלם מעולם: היא הגיעה מדמשק עד מדינה, מרחק 1300 ק"מ, וחסרו לה עוד 400  ק"מ להגיע למכה.

בתוכניתו המקורית של הסולטאן עבד אל-חמיד לבניית הרכבת החיג'אזית לא נכללה הקמתה של "שלוחת חיפה". בנייתה בפועל של המסילה נבע משילוב של מספר גורמים, החשובים מביניהם היו הצורך במוצא בשליטה עות'מאנית מהחורן אל הים התיכון והתחרות עם המסילה הצרפתית שקישרה את החורן עם ביירות. הקמתה של רכבת העמק קשור קשר אמיץ להיסטוריה של המסילה החיג'אזית. עם תחילתה של הקמת המסילה החיג'אזית הגיע מייסנר למסקנה כי בניית המקטע הראשון של המסילה מדמשק ודרומה יהיה מיותר לאור קיומה של המסילה הצרפתית הסמוכה. מייסנר, ששאף לרכוש את המסילה הצרפתית ובכך לחסוך את בניית המקטע הראשון, החל מקים את המסילה החיג'אזית מהעיר מוזיריב שבחורן, בה הייתה תחנתה האחרונה של הרכבת הצרפתית. אולם, עם התארכותו של המשא ומתן מול הצרפתים בנוגע לרכישת המסילה, הלכה וחדרה להכרתו של מייסנר התודעה כי הצרפתים לעולם לא יסכימו למכור את הנכס החיוני שבידיהם.  כך, במקום לנסות לרכוש את המסילה, חתם מייסנר בשם העות'מאנים על הסכם, לפיו יספקו הצרפתים את שירותי ההובלה לחומרי הגלם הדרושים לבניית המסילה החיג'אזית מנמל ביירות, דרך דמשק ועד למוזיריב בהנחה של 45 אחוזים. עוד הוסכם כי הקו הצרפתי ישמש כמקטע הראשון במסילה החיג'אזית וכי המסילה העות'מאנית תתחבר אליה במוזיריב. זמן קצר לאחר החתימה על ההסכם החלו צצות הבעיות. הצרפתים, שהרוויחו הון עתק משינוע חומרי הגלם העות'מאנים למוזיריב, ביטלו את ההנחה המובטחת על הובלת הסחורות ועם בוא החורף התקשתה הרכבת הצרפתית לחצות את המעברים המושלגים שבהרי הלבנון, דבר שהביא לעיכובים רבים בבניית המסילה החיג'אזית. לאחר חודשים מספר של תסכול החליט מייסנר כי לא נותרה לו כל ברירה מלבד לבנות בעצמו קו המחבר את החורן לדמשק, מקביל לקו הצרפתי. ב־1 בספטמבר 1902 נחנך הקטע שבין דמשק לדרעא שאורכו 123 קילומטרים. חנוכת המקטע הראשון יצרה מצב אירוני לפיו הפך חבל החורן מאזור ספר נידח למקום אליו מגיעות שתי מסילות ברזל נפרדות. ברם, הקמת המקטע דמשק-דרעא לא פתרה את הבעיה שהביא להקמתו מלכתחילה. חומרי הגלם לבניית המסילה המשיכו להגיע בדרך הים, וללא חיבור נוח של אזור הסלילה אל אחד מנמלי החוף בעזרת מסילת ברזל כגון זו שהייתה בשליטת הצרפתים, היו עבודות הסלילה נמשכות לאורך עשורים רבים. לאור עובדה זו הגיע מייסנר בסוף שנת 1902 למסקנה כי אין מנוס מלהקים שלוחה של הרכבת החיג'אזית אשר תקשר את מפעל הסלילה עם נמל בשליטה עות'מאנית. שלוחה זו עתידה להיות רכבת העמק.
עם ההחלטה על הקמת השלוחה החדשה החלו המהנדסים העות'מאנים במדידת התוואי בו עתידה לעבור המסילה, וזאת בהתבסס על התוכניות הקדומות מהמחצית השנייה של המאה ה-19. במקור תוכנן התוואי להעפיל אל רמת הגולן דרך נחל סמך שממזרח לכנרת, אולם לאחר מדידות ושיקולים הוחלט לבסוף כי הטיפוס אל רמת עבר הירדן יעשה בתוואי הזרימה של נהר הירמוך. בשנת 1902 הפקיעו העות'מאנים את הזיכיון של חברת S.O.R האנגלית, פיצו את בעליה והחלו מצרים את תשעת הקילומטרים הבנויים של המסילה האנגלית לרוחב הלא סטנדרטי של המסילה החיג'אזית. בשנת 1903 החלה בניית המסילה בין חיפה לדרעא. האתגר הגדול ביותר שהוצב בפני הבונים היה קטע המסילה מצמח לדרעא לאורך נהר הירמוך. אורכו של קטע זה היה 73 קילומטרים והפרש הגבהים בין קצוותיו 529 מטרים. לאורך קטע זה נכרו 8 מנהרות באורך כולל של 1,100 מטרים ונבנו 329 גשרים ומעבירי מים. הקושי בהנחת המסילה בתוואי הירמוך האמיר את עלותה של השלוחה החדשה בעשרות אחוזים. לשם ההשוואה, עלותו של קילומטר מסילה בקו דמשק דרעא הייתה כ-2,070 לירות טורקיות. לעומת זאת קילומטר אחד בקו חיפה דרעא נשא את תו המחיר 3,480 לירות, 68 אחוזים יותר. עם השלמתו של הקו החדש היו לאורכו שמונה תחנות. הראשונה והמערבית ביותר, תחנת חיפה, נבנתה בסגנון אירופי מהודר וכך גם התחנה בבית שאן. בינואר 1904 נחנך הקטע הראשון של מסילת רכבת העמק בין חיפה לבית שאן, קטע שאורכו 59 קילומטרים. המסילה כולה נחנכה ב-15 באוקטובר 1905.
עם הקמתה שימשה מסילת הברזל החדשה שבעמק בעיקר להעברת הציוד הדרוש לבניית המסילה החיג'אזית. אולם זמן קצר ביותר לאחר הפעלת הקו נוכחו המפעילים כי גלום בחובו פוטנציאל עסקי מהמעלה הראשונה. הרכבת העות'מאנית, שהייתה פרויקט ממשלתי אידאולוגי-דתי שלא נוהל בידי חברה למטרות רווח, החלה מהווה איום עסקי על המסילה הצרפתית המסחרית. עד מהרה החלה תחרות בין שתי החברות על הובלת הסחורות מן החורן אל הים התיכון ועם התחרות החלה הוזלה משמעותית בתעריפי ההובלה והנסיעה. במאבק זה יצאו העות'מאנים כשידם על העליונה מאחר שיכלו להרשות לעצמם להוריד את התעריף קרוב ביותר למחיר התפעול, וזאת בניגוד לרכבת הצרפתית שנזקקה לרווחים גדולים על מנת לחלקם כדיבידנד למשקיעים וזאת כדי שתוכל להמשיך ולהתקיים.

עם חנוכת המסילה שבעמק ב-1905 היו לאורכה שמונה תחנות. זמן קצר לאחר תחילת הפעלתה של הרכבת עלתה דרישה מיישובי העמק הצעירים לבניית תחנות נוספות לאורך הנתיב ותוך מספר שנים נוספו בקטע שבין חיפה לחמת גדר 12 תחנות נוספות. כשבע שנים לאחר תחילת הפעלת הקו החל מייסנר בונה שלוחות מקומיות שייצאו משלוחת רכבת העמק אל כל עבר. הראשונה להבנות הייתה מסילת דרעא-בוסרה, שנבנתה ב-1912 והמשיכה את קו רכבת העמק למרחק של 33 קילומטרים ממזרח לדרעא. בשלהי 1912 נסללה שלוחה שחיברה את המסילה הראשית לעיר עכו. מסילה זו השתרעה לאורך של 17.8 קילומטרים וחיבורה למסילת העמק הוקם בתחנת בלד א-שייח' – (תל חנן). בראשית 1913 נפתח הקטע הראשון של מסילת השומרון שהייתה עתידה להבנות על ההר המרכזי ולחבר את מסילת רכבת העמק עם ירושלים. קטע זה חיבר בתחילה את עפולה וג'נין ואורכו היה 17 קילומטרים. תכנונו של מייסנר להמשיך את מסילה זו דרך השומרון עד לירושלים לא יצא לפועל מעולם וזאת עקב הלחץ הכבד שהפעילה ממשלת צרפת על הממשלה העות'מאנית כדי שהאחרונה תמשוך ידיה ממיזם הקמת הרכבת, אשר הייתה עתידה להתחרות בקו הצרפתי שחיבר את ירושלים ויפו. לחץ הממשל הצרפתי נשא פרי והמסילה המדוברת הגיעה אך למרחק של 40 קילומטרים מדרום לעפולה, בקרבת הכפר סילת א-ד'אהר. עם הצטרפותה של האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה השתמש מייסנר במסילה זו והמשיך לבנותה מסילת א-ד'אהר דרומה עד לחצי האי סיני.

 

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה היוותה הרכבת את אחד הנכסים האסטרטגיים שהיו בידי העות'מאנים. מסילות הברזל, שהיו אמצעי הניוד המודרני היחידים בארץ ישראל כולה, גויסו חיש מהר לטובת הצבא שהחל משתמש בהם כדי לשנע גייסות שלמים ואספקה רבה אל חזית הלחימה. באותה המידה, ומסיבה זו, הפכו המסילות מטרה מועדפת להתקפותיהם של הכוחות הבריטיים. כבר בתחילת המלחמה הוטל מצור ימי על חופי הארץ ורשת הרכבות החלה סובלת ממחסור חמור בחלקי חילוף וחומרי גלם בסיסיים לתפעולה השוטף. המחסור החמור ביותר הורגש עם אזילתו של מלאי פחם האבן ששימש להסקת תנורי הקטרים. הפחם, שהובא עד לאותה תקופה בדרך הים, שימש לתנועת הרכבות אל חזית הדרום ותוך זמן קצר אזל המלאי לחלוטין. קברניטי חברת הרכבת ניסו למצוא פתרונות שונים במטרה להתגבר על המחסור בדלק לקטרים. בין היתר נעשו ניסיונות לכריית פחם בלבנון, אולם היה זה פחם מאיכות ירודה שהסב נזק לקטרים. הפתרון היעיל ביותר אשר נמצא היה השימוש בפחם עץ ואף בהבערת עצים חיים בכבשני הקטרים. עם המעבר לשימוש בעצים החלו השלטונות העות'מאנים במפעל כריתת יערות רחב ממדים, אשר סיפק עץ להנעת הקטרים כמו גם לייצור אדני המסילות ההולכות ונבנות. על אף יעילותו הנמוכה של העץ כחומר בעירה (תפוקת הקטרים שפעלו על עץ ירדה בכ-30%), לא נותרו לקברניטי הרכבת ברירות רבות ומפעל כריתת העצים הלך והתרחב. במסגרת מפעל זה הוקמו שתי שלוחות נוספות של רכבת העמק. הראשונה – מסילה מטול-כרם אל אזור יער חדרה, והשנייה מסילה שהתפצלה מהמסילה המקורית והובילה אל יערות העצים שברמות מנשה. בתקופה זו נכרתו שטחים נרחבים של יער טבעי ארץ ישראלי. יער האלונים שבגבעות אלונים לדוגמה, הושמד כמעט לחלוטין במסגרת מפעל הכריתה. השלטונות חתמו חוזים לכריתת עצים גם במקומות שאינם סמוכים למסילה. עצים אלו שונעו בעגלות אל תחנות מילוי המים של הרכבת ומשם הועמסו על קרונות מיוחדים. כשראו ראשי הצבא כי מלאי העצים הטבעי של הארץ קרוב לכליה, הוציא המושל המקומי גזרה לפיה יכרת כל עץ פרי עשירי בכל פרדס ומטע לטובת המאמץ המלחמתי. המפנה בשימוש ברכבת במסגרת קרבות מלחמת העולם הראשונה הגיע כאשר באביב 1918 השתלטו כוחות בריטיים על מספר נקודות שולטות לאורך קטע המסילה שבערוץ הירמוך וניתקו את מערכת הרכבות שבארץ ישראל מזו של שאר האימפריה העות'מאנית. עם תבוסתם של העות'מאנים בחודש ספטמבר של אותה השנה מיהרו הכוחות הנסוגים להשמיד את ציוד מסילת הברזל כדי שזה לא ייפול בידי האויב הבריטי, ועם תום המלחמה עברה מסילת רכבת העמק לידי ממשלת המנדט הבריטי

בתקופת המנדט חלה עלייה נוספת בתדירות נסיעת הרכבות במסילת העמק. בין חיפה לסמח' נסעו שתי רכבות בכל יום, כאשר לפחות אחת מהן המשיכה עד לדמשק. בקו עכו-תל חנן הופעלו שלוש רכבות יומיות ובקו חיפה שכם הופעלה רכבת שבועית שעברה דרך עפולה. בתקופת המאורעות (1936-1939) נסעו בקו רכבת העמק חמש רכבות ביום כאשר רכבת הבוקר המוקדמת החלה את מסעה מקרית חרושת והביאה פועלים לחיפה ואילו רכבת הערב החזירה את הפועלים לקריית חרושת. בתקופת מלחמת העולם השנייה הגיעה תנועת הרכבות בקוי העמק לשיא: שש רכבות יומיות בין חיפה לצמח וחזרה. בעת המערכה בסוריה ובלבנון היא פלישת הצבא הבריטי מארץ ישראל לסוריה ולבנון, על מנת לשחררן משלטון וישי, שנמשכה מ-8 ביוני עד 14 ביולי 1941, שימשה רכבת העמק אמצעי להובלת גייסות וכלי נשק ולפינוי פצועים.

בחודשים הראשונים של מלחמת העצמאות, בליל ה־5 במרץ 1948 פשטו פלוגות ההגנה על כ-200 נקודות על פני רשת מסילות הברזל וחיבלו בהן קשות. מטרת הפשיטה הייתה ניטרול יכולת התפעול של המסילות וזאת כדי למנוע ולעכב את פלישת צבאות ערבהמתרגשת ובאה. הפגיעה האנושה ביותר ברכבת העמק נעשתה בגשר החניה של זרעין בקילומטר ה-44 של המסילה. פיצוץ הגשר והחרבתו הפסיקו את תנועת הרכבת ברחבי העמק, שהפכה בחודשים שקדמו לפיצוץ לדרך המרכזית בה נשלחו חילות תגבורת לעזרת הלוחמים הערבים בקרבות מלחמת העצמאות. חודשיים מאוחר יותר, ב־14 במאי של אותה השנה, פגעו הכוחות היהודים במסילה פעם נוספת. בליל ה־14 במאי, ערב הכרזת העצמאות הישראלית ופלישת צבאות ערב אל המדינה הצעירה, פוצץ גשר הרכבת שמעל הירדן, בסמוך לקיבוץ גשר ולתחנת ג'יסר אל מג'מעייה. תכליתה של הפעולה הייתה פגיעה בשני גשרים: גשר רומי עתיק וגשר עליו עבר כביש סלול. לאחר פיצוץ שני הגשרים הבחינו תצפיתני הפלמ"ח כי במקום קיים גשר שלישי, אשר שימש את מסילת רכבת העמק. הלוחמים, שחששו כי הגשר ישמש למעבר כלי רכב, פוצצוהו בטרם עלה השחר. פעולות החבלה במסילת רכבת העמק השיגו את מטרתן, ובמשך כל ימות הלחימה עמדה הרכבת דוממה ושוממת. עם שוך הקרבות עברה המסילה, יחד עם שאר מסילות הארץ, לידיה של רכבת ישראל. כבר יוני 1948 נערך ניסיון מוצלח לחידוש פעילות הרכבת לעפולה ועמק יזרעאל, לאחר תיקון הגשר שפוצץ בזרעין. שאר תיקוני החבלות מתקופת המלחמה באזור עמק הירדן לא בוצעו מעולם, וזאת משום שלאחר תום המלחמה נשארה נהריים בתחומי ממלכת ירדן, דבר שמנע את מעבר הרכבת הישראלית אל צמח והכנרת. חוסר היכולת להגיע ברכבת למקומות אלו מנע את תיקון המסילה בקטע זה. הפעלת הרכבת לעפולה פסקה עוד בשנת 1949.

מעיין חרוד נקרא בערבית: עין ג'אלות הוא מעין המים המתוקים היחיד באזור. המעיין נובע במקום שעמק חרוד נושק להר גלבוע.  המעין נובע מתוך מערה במורד הר הגלבוע, 37 מטר מתחת לפני הים. מהמערה הוא זורם לתוך ברכה, אשר בסיסה הוא עתיק יומין. מהגן הלאומי מי המעין עוברים לשימוש חקלאי העמק. המערה ממנה נובע המעין מכונה "מערת גדעון" על שם גדעון השופט. שני אירועים חשובים העלו את מעיין חרוד על במת ההיסטוריה. ספר שופטים מתאר את ה"גיבוש" הצבאי שערך השופט גדעון לפני הקרב עם המדיינים – שבטי מדבר נודדים שפלשו מעת לעת לשטחי ישראל. לקריאה להילחם בהם התגייסו 10,000 איש. גדעון העדיף להקים יחידת עילית קטנה וזריזה ולכן בחן את המתייצבים: הוא הוריד אותם אל המעיין וביקש שישתו מן המים. רק 300 שתו בלי להניח את כלי נשקם בצד, והם נבחרו למשימה. הקרב הסתיים בניצחון בני ישראל (שופטים ז).
האירוע ההיסטורי הבא התרחש ב-3 בספטמבר 1260. המונגולי הוּלָאגוּ, נכדו של ג'נגיס חאן, הגיע בכיבושיו עד שערי ארץ ישראל ודרש מקוּטוּז, הסולטן הממלוכי בקהיר, שייכנע. אומות רבות נכנעו למונגולים ללא תנאי, אך בַּיְבַּרְס, המצביא הממלוכי, שכנע את הסולטן שלו להשיב מלחמה שערה. בעוד הצבאות מתכוננים למלחמה נאלץ הולאגו לשוב לממלכתו עקב מותו של אחיו מוֹנְגְקֶה, שליט מונגוליה, והשאיר במקום כ-10,000 לוחמים בלבד, אולי בשל מודיעין לקוי על גודל הצבא שהממלוכים היו מסוגלים לגייס. הכוחות התעמתו בעין ג'לות, הוא מעיין חרוד. הממלוכים עלו על המונגולים במספר לוחמיהם וניצחו בקרב. הניצחון שינה את פני ההיסטוריה בארץ ישראל ובמזרח התיכון כולו, שכן עד אז נחשבו המונגולים המפחידים לבלתי מנוצחים. מאוחר יותר רצח ביברס את קוטוז, הפך לסולטן וכבש את ארץ ישראל מידי הצלבנים. הארץ עברה לשלטון הממלוכים עד לכיבושה בידי העות'מאנים ב-1516.
בראשית המאה ה-20 היה העמק ביצה גדולה ובה התיישבות ערבית דלילה. את העמק חצתה מסילת רכבת העמק, אך מלבדה היו בו מעט מאוד דרכים. בשנת 1909 רכש יהושע חנקין אדמות ליד הכפר אל-פולה (עפולה), ובשנת 1920 רכש את אדמות גוש נוריס – 51,000 דונם – ועליהן קמו היישובים עין חרוד, כפר יחזקאל, גבע, תל יוסף, בית אלפא, חפציבה ובית השיטה. בשנת 1921 התיישבו ליד המעיין ראשוני קיבוץ עין חרוד. לאחר כחמש שנים עברו לגבעת קומי, המקום שבו נמצאים כיום הקיבוצים עין חרוד איחוד ומאוחד

 

תל שלווים – האתר, המצוי כיום בלב שטח ברכות הדגים, צופה על כל מרחבי העמק. בשנת 1921, בשעת החפירה של ברכות הדגים, נחשפו שרידי מבנים ושברי כלי חרס, רובם מהתקופה הביזנטית והאסלאמית הקדומה. לרגלי התל נלקטו חרסים: מתקופת הברונזה תיכונה ב' – שפיות של סירי בישול עם רצועת חבל בהונה ועם נקב; מתקופת הברונזה המאוחרת – חרסים עם קישוט צבוע; מתקופת הברזל א'-ב' – שפיות של סירי בישול; מהתקופה הפרסית – בסיסי טבעת גבוהים של קערות גדולות. כן נתגלו באתר שבר של צלמית ושני מטבעות ברונזה – האחד של קונסטנטינוס השני (361-321 לספירה), והשני של יוסטינוס השני (המאה השישית). בחפירת בדיקה ב-1964 נתגלו שרידי מבנים, רצפת אבן, ממגורה מחופה חרסים וכלים שונים, שנמצאו בשטח מצומצם. ניתן היה להבחין בשתי שכבות ברורות – העליונה מהתקופה הביזנטית ומתחתיה שכבה מהתקופה אתר 25 מפת עין חרוד, סקר ארכיאולוגי לישראל

******

סוף דבר

לאחר שחלפו חמש שעות, מתוכן כמעט שעתיים עצירות, הסתיים המסע.

למרות שזמן המסע היה בימי הקיץ, מזג האוויר האיר לו פניו, כך שהחום לא העיק!

בחלקו הראשון של המסלול טיפסנו הרבה אבל היה כדאי, בקצה העליות היו לנו תצפיות מרהיבות לכל הכיוונים

שמחנו ונהינו לשמוע נתי וצביקי על האזור בו הם מתגוררים ובמיוחד על תולדות ההתיישבות בו. היה מעניין!

הקינוח של המסע היה טבילה בעין יזרעאל
בגלל החג המקום היה הומה ושוקק בגדר הסביר.
ההתרעננות הייתה רצויה ומועילה.

********

היה זה מסע מענג ומלמד,
כולם היו מרוצים ומבסוטים.
מה צריך יותר מזה?

*******

חקירת האזור במסע זה יצרה את הרצון להמשיך ולהסתובב בו. 
נמשיך ונדווש באזור זה,
נעמיק את הלימוד על הגיאוגרפיה,
על המקומות והיישובים
ועל האירועים שהתחוללו בו בעבר

*****

תודה

למשה כץ שיזם את המסע
ולנתי שנענה להצעה, תכנן את המסלול,
הוביל אותנו לאורכו
ובשיתוף עם צביקי הסביר לנו.  
החברים שהשתתפו, כולם  היוו חברותא שנחמד לטייל איתה

*****