אזור מסע זה ביום רביעי (5/7/2017) היה שונה מאלה שאנו נוהגים לרכב בהם. הפעם יצאנו מהשגרה, בקשנו להרחיק ולטייל באזור הרחוק ממרכז הארץ. ביום זה חשקה נפשנו להגיע לקצה אצבע הגליל.

 

בקשתי מרז גורן ש"ייקח אותנו" לצפון עמק החולה. הכוונה הייתה לדווש באזור אותו אני מכיר היטב אולם, כרוכב על האופניים הוא בבחינת Terra incognita.

 

בידיו של רז הופקד השרביט (מלא מלא). הוא תכנן את המסלול והוביל. הוא גם קיבל בלעדיות על הסבר בגזרת נוחילה – תל דן.

 

יצאנו לדרך בשעת בוקר מוקדמת מחניון הקייקים בכפר בלום ארבעה: רז גורן, יעקב פרומן, לוי אבנון ואני.

 

******

המסלול

******

האזור הגאוגרפי: צפון עמק החולה

עמק החולה

עמק החולה הוא עמק מישורי בצפון ארץ ישראל, התופס את מרבית שטחה של "אצבע הגליל". העמק הוא חלקו הצפוני של בקע הירדן, שהוא חלק מהבקע הסורי-אפריקני. מצפון לו עמק עיון ובקעת הלבנון, ומדרום לו בקעת כנרות.
העמק שופע מים ובעבר היה בדרומו אגם החולה ובמישור שמצפון לו ביצות. האגם והביצות יובשו במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20, ובשטח המיובש השתמשו לחקלאות. מאז שנות ה-90 הוחל בהצפה מחדש של חלק מהשטח המיובש, לאחר שהסתבר שהייבוש גרם לנזקים סביבתיים.
בעמק החולה עיר אחת – קריית שמונה, מושבה אחת – יסוד המעלה (שהיא מועצה מקומית), ועשרים קיבוצים ומושבים, המחולקים לשתי מועצות אזוריות על פי צורת ההתיישבות: הקיבוצים שייכים למועצה האזורית הגליל העליון, והמושבים למועצה האזורית מבואות החרמון.
עמק החולה תחום לאורכו במדרונות של שולי בקע הירדן – רמת הגולן ממזרח והרי נפתלי ממערב. גבולו הצפוני במדרגות המתרוממות לגובה כ-200 מטר מעל פני הים בין כפר יובל ומעיין ברוך לבין מורדות החרמון. גבולו הדרומי ברמת כורזים הנתחם על ידי נחל מחניים, המתרוממת בקו מחניים – משמר הירדן. בתחום זה, אורכו של העמק כ-25 ק"מ ורוחבו כ-6 עד 8 ק"מ.

מקור להבנת ולהכרת עמק החולה:
מחקר גאוגרפי – רגיונלי שנעשה בראשית שנות ה-50'
מומלץ: כמו יין ישן שלא נס ליחו

ניתן לחלק את עמק החולה לארבע יחידות משנה: המדרגות, המישור הצפוני, המישור הדרומי (בו היו בעבר האגם והביצות) ואזור מניפות הסחף בדרום מערב העמק.
המדרגות בצפון העמק שיורדות מהאזור ההררי המפריד בינו לבין בקעת עיון, הן מדרגות בזלת ואדמת סחף, שפניהן בשיפוע מתון, והן מופרדות ביניהן במדרונות תלולים יותר. הנחלים העוברים בהן זורמים בערוצים העמוקים עד 30 מטר מסביבתם, דוגמת ערוץ נחל שנירממזרח למעיין ברוך, או נחל עיון החוצה את כביש 99 בין בית הלל לקריית שמונה. בחלק המערבי טושטשו המדרגות בשל שפך לבה שיצר רכס בזלתי הנמשך מדרום למטולה ועד גבעת שחומית שבתחום קריית שמונה.
המדרגה התחתונה יורדת בתלילות מדרום לכביש קריית שמונה – דן, ומשם משתרע המישור הצפוני של העמק. מישור זה משתפל במתינות מגובה כ-100 מטר מעל פני הים, עד לגובה 70 מטר באזור מפגש הנחלים היוצרים את נהר הירדן.
במישור שמדרום למפגש הנחלים השיפוע מתון ביותר, פחות מאלפית (ירידה של כ-5 מטר לאורך יותר מ-5 ק"מ), ולכן הוא הוצף בקלות ונוצרה בו ביצה. בדרומו של המישור היה עד אמצע המאה העשרים אגם החולה, שריד לאגם שמילא בעבר את כל שטח המישור מהמדרגה התחתונה ועד גשר בנות יעקב.
האזור שמדרום-מערב למישור הדרומי מאופיין בהתרוממות מתונה של פני השטח, שנוצרה על ידי מניפות הסחף של נחל חצור ונחל דישון היורדים מהרי הגליל העליון

 

ראשית התהוותו של עמק החולה בסדרת הקמטים וההעתקים שיצרו את הבקע הסורי-אפריקני, החל מסוף תקופת המיוקן (לפני כ-5.5 מיליון שנים). עיקר השקיעה בחלק זה של הבקע חלה בסוף תקופת הפליוקן וראשית הפליסטוקן, לפני כמיליון שנים, והוא היה נמוך בכ-50 מטרים מגובהו כיום. בקרקעיתו נקוו מים ויצרו אגמים, אשר בתקופה שחונה ("האינטרפלוביאל הפליסטוקני הראשון", לפני כ-450,000 שנים) הצטמצמו והפכו לביצות, שמריקבון הצמחייה בהן נוצר כבול.
אולם נופו הייחודי של עמק החולה כפי שהוא מוכר לנו כיום עוצב במידה רבה על ידי התרוממות טקטונית של בלוק כורזים מחד, ושקיעתו של גראבן עמק החולה מאידך. התרוממותו של בלוק כורזים, שמדרום לעמק החולה המכוסה בחלקו העליון בבזלת, יצר מחסום בינו לבין הכנרת, ששיאו בגובה כ-270 מטר מעל מפלס הכנרת. הבזלת על בלוק כורזים קדומה להתרוממותו ולחסימת העמק.

ארץ פלגי מים

בעמק החולה נמצא ראשו של נהר הירדן, הנוצר מהתמזגותם של שלושה נחלים עיקריים: נחל שניר (חצבאני), נחל חרמון (בניאס) ונחל דן. כמה נחלים נוספים זורמים בעמק ומתנקזים לירדן בהמשך נתיבו.
נחל שניר הוא הארוך מבין מקורות הירדן, ומנקז את החלק הגדול ביותר של אגן הניקוז של עמק החולה, שהוא גם בעל כמות הגשמים הגבוהה ביותר. למרות זאת, אין הוא בעל ספיקת המים הגבוהה ביותר, משום שחלק ניכר מהמשקעים היורדים באגן הניקוז שלו מחלחלים במהירות ובוקעים אל פני השטח במעיינות הדן ונחל חרמון. עם זאת, ערוצו המפותח והארוך מעיד על היותו הקדום במקורות הירדן, וכנראה הוא "הירדן המקורי". בכניסתו לעמק החולה, ליד היישוב הערבי ע'ג'ר, הוא פורץ את מדרון המדרגה העליונה בערוץ צר ועמוק, ועובר למישור הצפוני מדרום למעיין ברוך.
נחל חרמון נובע לרגלי החרמון בגובה כ-400 מ' מעל פני הים, ומתחתר בערוץ עמוק דרך רמת הבניאס, עד כניסתו לעמק בין שאר ישוב לגבעת עזז, משם הוא זורם בערוץ רחב ורדוד.
נחל דן נובע בעינות דן ולשם, בגובה כ-200 מ' מעל פני הים, וזורם כולו בתחום העמק, כמעט ללא אגן ניקוז. למרות זאת הוא השופע מבין מקורות הירדן, בשל היותו ניזון מהמים המחלחלים ברכס החרמון. במרחק כמה מאות מטרים ממקום הנביעה הוא מתפצל לכמה זרועות הזורמות במקביל ומתחברות שוב דרומה משם. ייתכן שחלק מהזרועות נוצרו מתעלות השקיה קדומות.
סמוך לקיבוץ שדה נחמיה מתחברים נחלי חרמון ודן, וכמה מאות מטרים מדרום לשם מתחבר אליהם נחל שניר ליצירת נהר הירדן. מכאן זורם הירדן לאורך קילומטרים בודדים, עד להתפצלותו לשתי זרועות – ירדן (המערבית) ותוּרעָה (המזרחית). ייתכן כי גם התפצלות זו מקורה בתעלה שנחפרה לצורכי השקיה. בזמן שהאגם והביצות היו קיימים, נוצרה באזור זה מעין דלתה בשל הסחף הרב שהצטבר בנקודת ההתפצלות.
בנוסף לשלושת מקורות הירדן, ראויים לציון שלושה נחלים.
נחל עיון הזורם מעמק עיון (בשטח לבנון מצפון למטולה), יורד בקניון עמוק ומפלים ("התנור" ועוד) ומשם בערוץ צר שפרץ בין שפכי הלבה במערב המדרגות, עד כניסתו לעמק ממערב לבית הלל.
נחל עזריאל מתחיל בתחום קריית שמונה, ממערב לגבעת שחומית, וזורם דרומה סמוך למדרון הרי נפתלי.
נחל קליל ראשיתו לרגלי שפכי הלבה המזרחיים ממערב לכפר סאלד, משם הוא זורם במזרח העמק ומנקז אליו את הנחלים היורדים מהגולן, בהם נחל ירדינון ונחל עורבים. שלושת הנחלים האלו התנקזו בעבר ישירות אל הביצה בנפרד מהירדן. כיום הם מהווים חלק ממערכת תעלות הניקוז של עמק החולה, ורק קטעים קצרים שלהם נותרו באפיקים המקוריים.

בשל ההעתקים המקיפים את עמק החולה, נובעים עשרות מעיינות בשוליו המזרחיים והמערביים ובתחתית המדרגות שבצפונו. ספיקת המעיינות משתנה בין חורף לקיץ, ותפוקתם הכוללת נאמדת בכ-100 מיליון מ"ק בשנה. הגדול בהם הוא מעיין עינן (עין מלאחה בערבית), הנובע לרגלי הרי נפתלי ואשר מזין במימיו את נחל עינן הזורם ממנו אל האגם. כיום נשאבים מרבית מימיו ומובלים ליישובי ההר, חלקם נאגרים במאגר סמוך ומשמשים להשקיה, ויתרתם זורמת לשמורת החולה.
מעיינות גדולים נוספים במערב העמק הם עין תאו (ג'חולה), היוצר בריכה נאה בצמוד לכביש 90, כקילומטר מצפון לצומת כ"ח; עין זהב, הנובע בתחום קריית שמונה ומספק את מימיה ואת המים המינרליים למפעל נביעות, עין אווזים ועוד. במורדות הגולן במזרח העמק נובעים מעיינות רבים, שהגדולים בהם הם עין גילבון (ג'לבינה), עינות דיבשה (דרבשייה) ועין נוטרה (עין א-תינה).

 

******

דמות המרחב,

אזור ששינה דמותו מאז שלהי המאה ה-19

 

תמונת מצב בתקופת השלטון הבריטי

ההתיישבות היהודית בתקופת היישוב (שלטון הבריטי)

היישוב באצבע הגליל על פי מפת החלוקה
והגבולות הבין לאומיים בין שטחי המנדט הבריטי והצרפתי

אצבע הגליל ערב מלחמת העצמאות

אצבע הגליל בראשית ימי המדינה

******

קטעי המסלול: המקומות והמראות

*****

קטע ראשון:
מכפר בלום לקריית שמונה וחצייתה מדרום לצפון

– כינוס ויציאה מחניון אתר הקיאקים של כפר בלום
– צפונה בדרך המקבילה לירדן עד כביש 9779
– צפון מערבה על שביל אופניים הצמוד לכביש עד קריית שמונה
– צפונה לאורך רחוב הירדן עד למגרש הכדורגל של העיר
– כניסה וצפונה בדרך הצמודה לערוץ נחל עין זהב
– הלאה צפונה לאורך רחוב הנשיא עד כביש 99.
– מערבה לעבר צומת גיבור

קריית שמונה שוכנת בקצהו הצפון- מערבי של עמק החולה. העיר נשענת על המורדות המזרחיים של הגליל, לרגלי הרי רמים, בגובה ממוצע של 100 מ' מעל פני הים. אל העיר מוביל מדרום כביש מס' 90, החוצה אותה במרכזה (שדרות תל-חי) וממנו מתפצלות הסתעפויות ראשיות: כביש מס' 9779 מזרחה, לכיוון שדה נחמיה-עמיר. בהמשך מתחבר כביש זה עם כביש מס' 959, העולה לרמת הגולן לצומת וואסט; כביש מס' 99 היוצא מזרחה מסעיף מצודות לכיוון חורשת תל-דן בניאס, כביש זה עולה לחרמון ולצפון הגולן; כביש מס' 9977 ממסעף מכללת תל-חי, העולה דרום – מערבה, לכיוון כפר- גלעדי, מרגליות וכביש הצפון; המשכו של כביש מס' 90 – צפונה ממסעף מצודות לתל-חי ולמטולה.
גבולות העיר: בצפון – גבעות קירטון נמוכות אשר בראשן שוכנות חצר תל-חי והמכללה האזורית, בדרום – גוש בריכות הדגים ואזור התעשייה; במזרח – תעלת המים המערבית בפרויקט ניקוז עמק החולה; במערב – מורדות הרי רמים (נפתלי) עד קו גובה ברום 240 מ' בערך.
רחוב ראשי אחד (רח' שד' תל-חי) חוצה את העיר מצפון לדרום, וממנו  יוצאים מערבה בשיפוע תלול כמה כבישים קצרים, המתחברים לשלושה כבישים אשר נמתחים במדרגות זה על גבי זה מצפון לדרום: רח' הרצל, רח' ששת הימים וכביש המערכת. מן הרחוב הראשי מזרחה מתמתן השיפוע מאוד. הגורם המגביל כאן את התנועה הוא קו גבעת שחומית – תל ברום ונחל "עין זהב" ממערב להם. האזור מחולק לשני גושים גדולים – צפוני ודרומי – וביניהם עובר רח' הירדן.  מזרחה מגבעת שחומית סלול כביש המערכת המקיף את העיר.
אורכה של העיר מצפון לדרום – 4.5 ק"מ. רוחבה ממזרח למערב – 1.5 ק"מ.

קריית שמונה הוקמה ב- 26 בדצמבר קריית שמונה כמעברה על אדמות הכפר הערבי "אל-ח'אלצה", שתושביו נמלטו במלחמת העצמאות. בתחילה נקראה העיר "קריית יוסף" על שמו של יוסף טרומפלדור. בהמשך הוסב שמה ל"קריית שמונה" על מנת להנציח גם את שאר חברי תל חי שנהרגו באותה תקופה, בהם חמישה נוספים שנהרגו בקרב על תל חי במאורעות תר"פ (בנימין מונטר, דבורה דרכלר, שרה צ'יזיק, יעקב טוקר וזאב וולף שרף) ושניים שנהרגו מספר שבועות לפני כן (שניאור שפושניק ואהרון שר).
השנים הראשונות לקיומה של העיר התאפיינו בגלי עלייה גדולים. יהודים הגיעו מכל קצות תבל, מעין קיבוץ גלויות נוצר בקריית שמונה: תימנים, כורדים, רומנים, עיראקים ומאוחר יותר אף עלייה גדולה במיוחד מצפון אפריקה. בשנת 1951 מנתה העיר 5,000 נפש. אנשיה עסקו בעבודות ייבוש ופיתוח החולה ובבניית שיכונים למגורים. בשנת 1963 כבר מנתה העיר 15,000 תושבים, הוקם בה אזור תעשייה קטן ובו מפעלי תעשייה ומלאכה. אולם, בתוך כל אלה היו מקרים לא מעטים של נטישה כמעט מיידית של המקום. התופעה של הגירה שלילית גברה על רקע של חוסר תעסוקה ומאוחר יותר בשל המצב הביטחוני (קטיושות). בשנת 1974 קיבלה קריית שמונה מעמד של עיר. במהלך שנים אלה הלכה העיר והתפתחה, הוקמו בה שכונות חדשות, מוסדות חינוך, מפעלים ועוד.

 

העיר קרית שמונה נבנתה ללא תכנית אב, אלא שכונה אחר שכונה בהתאם לגלי העלייה. כעיר הגדולה באצבע הגליל ומיקומה לצד כביש 90 משמשת קריית שמונה כיום כמרכז אזורי ליישובי הסביבה במספר תחומים: שירותי בריאות מתמחים, תעשייה, שירותים עסקיים ומסחר.
בשל מיקומה בקרבת הגבול בין ישראל ללבנון, סבלה העיר, מאז שנות השישים של המאה העשרים, מפיגועי חדירות מחבלים, שהגיעו מעבר לגבול וכן מירי טילי קטיושות. אחת התקריות החמורות הייתה ב-11 באפריל 1974. אז, חדרה חוליית מחבלים מלבנון לעיר ורצחה ששה-עשר מתושביה. לבד מאובדן חיי אדם במעשי החבלה, התושבים הורגלו לחיות בפחד, התקשו לשמור על שגרת עבודה והעיר ספגה ממעשי החבלה נזקים קשים לרכוש. בגלל סיבות אלו נערכה מלחמת לבנון הראשונה, וכן המבצעים "דין וחשבון" ו"ענבי זעם". בשנות ה-90 נקלטו בעיר כ-6,000 עולים מחבר המדינות. מאז יציאת צה"ל מלבנון בשנת 2000 שרר שקט יחסי בעיר, שהופר פעם נוספת במלחמת לבנון השנייה, אז ספגה קריית שמונה פגיעות ישירות רבות של טילי קטיושה.
היום מונה העיר 24,000 נפש והיא משמשת מרכז אזורי ליישובי הסביבה בתחומי הבריאות, החינוך, התעשייה, השירותים והמסחר.
להרחבה על התפתחות העיר באתר העירייה 

תל רועים קבוצה של כשמונה מערות חצובות בסלע, בשוליים המזרחיים של גבעה גירנית, הממוקמת בלב שדה, ממערב לכביש קריית שמונה – מטולה ולשביל תל חי. רוב הפתחים של המערות סתומים בעפר. בחלק מהן, ניתן להבחין בהתמוטטות של תקרת המערות. במערה אחת ניתן להבחין בשרידים של כוכים. נראה כי יש לתארך את זמן השימוש במערות, לתקופות הרומית והביזנטית. בהעדר ממצאים לא ניתן לקבוע תיארוך מדויק של האתר. בראשית המאה ה-20, שימשו המערות הללו, כמקום מגורים זמני, לאיכרי מטולה, לפני הקמת החצר בתל חי.
סמוך למערות, נמצאו חקוקות על מחשופי הסלע שתי שורות מקבילות של שש או שבע שקערוריות. נראה כי השקערוריות הללו שימשו למשחק. אתר 46, מפת מטולה 7, סקר ארכאולוגי לישראל

 

המכללה האקדמית תל-חי, המכללה הצפונית בארץ בה לומדים כ-5,000 סטודנטים. אחד המאפיינים אותה הוא היותה בחירה המועדפת על ידי רבים בגלל חיי החברה התוססים, כיתות הלימוד הקטנות, היחס האישי ומעל הכל – הרמה האקדמית הגבוהה שמהווה מקפצה מוכחת ללימודי המשך בכל התחומים, בארץ ובעולם. המכללה האקדמית תל חי מציעה 15 חוגים אקדמיים לתואר ראשון בשתי פקולטות:  הפקולטה למדעים (תואר B.Sc) כוללת: החוג לביוטכנולוגיה, החוג למדעי החי, החוג למדעי הסביבה,החוג למדעי התזונה, החוג למדעי המזון ,החוג למדעי המחשב והחוג לכימיה. הפקולטה למדעי החברה והרוח (תואר B.A) כוללת:החוג ללימודי מזרח אסיה, החוג לכלכלה וניהול, החוג לשירותי אנוש, החוג לפסיכולוגיה, החוג לעבודה סוציאלית, החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה, החוג לחינוך ואת החוג ללימודים רב תחומיים. בנוסף, מפעילה המכללה האקדמית שמונה תכניות לימוד לתואר שני: לימודי תזונה (מסלול מחקרי או מסלול נלמד) ביוטכנולוגיה (מסלול מחקרי או מסלול נלמד), מדעי המים, לימודי גליל, דרמה תרפיה, עבודה סוציאלית, פסיכולוגיה חינוכית וחינוך. תל-חי הינה המכללה היחידה בישראל המציעה שני מסלולים מחקריים בתכניות הלימוד לתואר שני.

 

האריה השואג הוא פסל בדמות אריה, מעשה ידי הפסל אברהם מלניקוב. הפסל הוצב בשנת 1934 בבית הקברות שבין תל חי לכפר גלעדי, כמצבת קבר ואנדרטה לזכר שמונת ההרוגים בקרב תל חי ב-1 במרץ  1920.
אתר קבורתם של לוחמי תל חי היה למקום עלייה לרגל מאז שלהי 1920, אך המקום היה עלוב ומוזנח, עובדה שטרדה את מנוחתם של המבקרים הרבים בו ובכללם ראשי היישוב. הרעיון להצבת הפסל היה של אברהם מלניקוב, שהעלה אותו עוד בשנת 1925, כחמש שנים לאחר נפילת לוחמי תל חי, עת ביקר במחצבת "גבעת החוצבים" בין כפר גלעדי למטולה. הביצוע נדחה מחוסר מימון, עד שהמימון הושג במאמץ משותף של ההסתדרות הכללית, הוועד הלאומי וסר אלפרד מונד (לורד מלצ'ט). מלצ'ט ביקש גם לבדוק הצעות של אמנים נוספים, שלאחר בחינתן השתכנע לקבל את הצעתו של מלניקוב ולהשלים את הנדרש למימונה.
העבודות החלו בשנת 1928. האנדרטה הועמדה בסוף שנת 1933, ונחנכה ב-22 בפברואר 1934.בפיסול המצבה סייעו יהודה קופילביץ ויצחק שדה, וסתתים בוגרי בית הספר לאמנות "בצלאל". המצבה המסיבית משמשת ככן הנושא את פסל האריה, היא עשויה מקונגלומרט כפר גלעדי (תלכיד מחלוקי אבן גיר קשים מתקופת האאוקן). בחזיתה לוח אבן שעליו חקוקה הסיסמה "טוב למות בעד ארצנו", ומתחתיה חקוקים שמותיהם של שמונת החברים שנהרגו, דבורה דרכלר, יעקב טוקר, יוסף טרומפלדור, בנימין מונטר, שרה צ'יזיק, שניאור שפושניק, אהרן שר ווולף שרף. האריה מפוסל בסגנון פיגורטיבי עתיק בהשראת תבליטים אשוריים. פניו של הפסל פונות למזרח וראשו מורם בשאגה. האופן בו שואג האריה, כשראשו כלפי מעלה, אינו מסמל כוח או ניצחון אלא מביע כאב (בדומה ליללתחתול בעת צרה). סגנונו של הפסל הפך אותו לאבן דרך של האמנות ה"כנענית", והוא היה מראשוני אנדרטאות ההנצחה בארץ ישראל. עם הקמתה נצפתה האנדרטה למרחקים בכל האזור, שרובו היה מאוכלס כפרים ערביים וביניהם שני יישובים יהודיים בלבד. היא הייתה מיד לסמל לאומי, נקודת ציון בנוף הגלילי, ואתר עלייה לרגל לאנשי היישוב ותנועות הנוער.
המקור

*******

קטע שני:
מצומת גיבור אל תל חי
והלאה לכיוון כפר יובל ומעיין ברוך

– צפונה במעלה שביל תל חי עד לשער הכניסה למתחם המערבי  של מכללת תל חי
– המשך טיפוס במעלה כביש 9977 לעבר כפר גלעדי
– ירידה מהכביש וטיפוס בסינגל תלול עד רחבת חניית בית הקברות של כפר גלעדי
– כניסה לרחבת אנדרטת האריה ובית העלמין של כפר גלעדי
  (חלקת קברי אנשי השומר, שער היציאה ואנדרטה לזכר 12 חללי גדוד 9255 מחטיבת הצנחנים מילואים שנהרגו במקום במלחמת לבנון השנייה)
– ירידה מזרחה לעבר כביש 90 וחצייתו
– קטע קצר צפונה בכביש 90 ופניה לכביש לכפר יובל
– דרומה מזרחה על הכביש מדרום לכפר יובל
– מזרחה לדרך מסומנת בסימון שביל ישראל העוברת ליד מטעי הפרי
– קטע דרך דרדרתי החוצה את ערוץ נחל בית אחו
– בדרך מזרחה הצמוד לגדר של מעיין ברוך עד שער הקבוץ ולכביש הגישה אליו.
– דרומה בדהרה במורד הכביש עד כביש 99.

אל-זוק אל-פוקאני – חורבה גדולה (כ-45 דונם), על גדתו המזרחית של נחל עיון, מדרום לכביש הגישה לכפר יובל. בחתך הכביש נחשף קיר בנוי מאבני גזית גדולות. במקום נחשף, בשנת 1954, סרקופג עשוי עופרת, שעוטר בתבליט אדם ובדגמים צמחיים. הסרקופג מצוי כיום, בבית אוסישקין. על-פני כל שטח החורבה, ישנו פיזור של אבני גוויל ואבני גזית ופריטים ארכיטקטוניים. כמו כן, ישנם בשטח שרידי קירות של מבנים. חלק מהמבנים הינם שרידי בתים, השייכים לתושבי הכפר הערבי אל-זוקאל-פוקאני, אשר ישב במקום עד שנת 1948. באזור המזרחי של הגבעה, מצויים שרידיו של בית-קברות מוסלמי.
בסקר, שערך א' אסף בחלקה הדרומי של החורבה, נאספו כלי צור, אשר תוארכו לתקופה הניאוליתית. בקצה הדרומי של האתר נתגלה חלק של משקולת אבן, של בית-בד, העשויה מאבן גיר. מדרום לחורבה,  נחפרה על-ידי מייק לבנה, בשנת 1964, מערת קבורה, חצובה בסלע טרוורטין. בתוך 11 הכוכים שנחפרו במערה, נתגלו למעלה ממאה נרות, עשרות כלי חרס וזכוכית, וכן תכשיטים רבים. השימוש במערה נעשה, ככל הנראה, בין המאות ב'-ד' לסה"נ.
ב-2003 נערכה באתר חפירת הצלה, בראשותם של מ'הרטל וא' ברון. השכבות שנתגלו במהלך החפירה, תוארכו למן סוף התקופה הממלוכית, דרך התקופה העות'מאנית ועד המאה הי"ז. במהלך החפירה, נתגלו מספר מבנים, ביניהם מבנה מקורה, שבו עמודי עץ שרופים. כמו כן נתגלו במהלך החפירה: חצרות; טבונים; מקטרות מהמאה ה-י"ז לסה"נ; ראשי חץ מברזל; מטבעות וארון קבורה עשוי עופרת, שעוטר בתבליט אדם ובדגמי צמחייה. כלי החרס, שנתגלו ביישוב, הם מטיפוס ראשיה אל-פוחאר.
אתר 20, מפת מטולה 7, סקר ארכיאולוגי לישראל

כפר יובל הוא המושב נקרא על שם יובלי הירדן הסמוכים, ובזיקה לשמה של העיר המקראית אבל בית מעכה, המזוהה בתל הסמוך ליישוב ממערב (תל אבל אל-קמח). המושב שייך למועצה האזורית מבואות החרמון. המושב נוסד בשנת 1952, חלקו על אדמות הכפר הערבי אבל אל-קמח, על ידי פליטי ירושלים העתיקה ממוצא כורדי. בתחילת שנות ה-60 נטשו רוב המייסדים את המושב, והמקום אוכלס על ידי עולים מקוצ'ין שבהודו. קרבתו של המושב לגבול עם לבנון הפכה אותו למטרה לפיגועים. ביוני 1975 התרחש הפיגוע בכפר יובל: חוליית מחבלים מחזית השחרור הערבית חדרה אל המושב והשתלטה על בית מגורים בכוונה לבצע פיגוע מיקוח. במהלך ההשתלטות נרצח אחד מבני המשפחה. כוחות צה"ל פרצו לבית, ובחילופי האש נהרג אחד מבני הערובה ואחד הלוחמים, שהיה אף הוא בן היישוב. הענפים העיקריים במושב הם לול ומטעי אבוקדו, תפוחים, אגסים, פרות הדר ושזיפים. בשנים האחרונות התבסס המושב בתיירות פנים והוא אחד מאתרי האירוח הכפרי המובילים בצפון הארץ.

מַעְיַן-בָּרוּךְ הוא קיבוץ השייך למועצה אזורית הגליל העליון. היישוב נוסד ב־11 במרץ 1947, כחצי שנה לפני מלחמת העצמאות, ונקרא על שם ברוך (ברנארד) גורדון, ציוני מדרום אפריקה שציווה את כל רכושו לקרן הקיימת. השתייך תחילה לקיבוץ המאוחד, אחר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים ("האיחוד"), עתה לתנועה הקיבוצית המאוחדת.
הקיבוץ הוקם סמוך למפגש הגבולות ישראל־סוריה־לבנון, על אדמת המושב חַמַרָה שנִנטש במאורעות תל־חי. המייסדים היו בני שלוש קבוצות שנפגשו בהכשרה בכפר גלעדי: הכשרת פלמ"ח יוצאי תנועת הנוער התנועה המאוחדת. הכשרת "הבונים" מארצות־הברית, מהם פעילים בהעפלה. גרעין "חיילים־חלוצים", שהתארגן בצבא הבריטי מחיילים יהודים מדרום אפריקה במלחמת העולם השנייה.  בהמשך נוספו השלמות מן "התנועה המאוחדת" ולימים מן "הנוער העובד והלומד", וכן משפחות ובודדים מהארץ ומחו"ל.
במשך כל תולדותיו, למרות ניסיונות לגדול, נותרה אוכלוסייתו בסביבות 150 חברים. היקף קטן זה של האוכלוסייה השפיע רבות על אופיו של היישוב – מצד אחד במגבלות שחלו על האפשרויות התרבותיות, ומצד שני בטיפוח אינטימיות ולכידוּת חברתית. גם מצוקה כספית מתמדת הטילה צל על תולדותיו של הקיבוץ והגבילה את רווחת חבריו. לעומת זאת טיפחו החברים גאווה מקומית, המתבססת על אהבת נופו של הגליל ועל חברה מאוזנת, המתמרנת בין קנאות קיבוצית לבין מתן חופש לפרט ועידוד יוזמתו. הערנות הפוליטית נמוכה והסובלנות רבה, אולי בעקבות הטראומה של הפילוג בקיבוץ המאוחד בראשית שנות ה־50. החברה בקיבוץ רבגונית במוצאה ובאופיה, גאה במיזוג הגלויות המוצלח (חברים נולדו ב־33 ארצות שונות, כמחציתם יוצאי ארצות אסיה ואפריקה), עם השפעות חזקות במיוחד לקווי־אופי ישראליים ואנגלו־סכסיים (ארצות הברית ודרום אפריקה). בשני העשורים האחרונים של המאה ה-20 עבר הקיבוץ מגמות הפרטה בכלכלה, בחברה ובתרבות, יציבות חברתית (מעט עזיבות), ויחד עם זה גם חוסר הצטרפות של צעירים והזדקנות האוכלוסייה. בשנת 2005 החלה תוכנית להרחבה קהילתית של היישוב, היינו הקמת שכונה של תושבים שאינם חברים בקיבוץ.
בשנים האחרונות הקיבוץ החל לשקם את עצמו תוך הגדלת מספר החברים ובניית מערכת חינוך מחודשת בתוך הקיבוץ. בני ובנות הקיבוץ החלו לחזור אליו ונוספו גם חברים חדשים. בקיבוץ היום פועלים להגברת שיתוף הפעולה בין ההרחבה לקיבוץ, כדי לייצר קהילה אחת חזקה ומלוכדת.
ענפי הפרנסה העיקריים: מפעל מתכת – גל־גליל (גלגלי־תעשייה וכבישה קרה של מתכת), עבודות־חוץ, מטעי אבוקדו, מטעי נשירים, גידולי־שדה מגוונים, רפת לחלב (אוחדה עם זו של לוחמי הגטאות וממוקמת שם), לול פטמים לבשר, השכרת דירות (בעיקר לסטודנטים במכללת תל-חי), מפעלי־תיירות, שותפות במפעלים אזוריים, ולאחרונה אף חברת תוכנה – קימאיה (שמספקת פתרונות תוכנה לטלפונים חכמים). ענפי־שרות – כגון מכבסה, מוסך, מסגריה, חשמליה ושרברבייה – פועלים כמֶרכזי־רווח, ועומדים גם לשרותם של אנשים מבחוץ. רוב השטחים של גידולי השדה מפוזרים ומרוחקים מהבית. בין הענפים שהיו ואינם עוד נמנים מדגה, מכוורת, מאפיה, פלחה בנגב, גן ירק, דיר צאן, ושותפויות מוגבלות עם מפעלי התעשייה ביישובים הסמוכים דפנה והגושרים.

******

קטע שלישי:
מגשר נחל שניר (חצבני)
דרך תצפית גשר ע'גר אל ח' נוחילה
הלאה לתל דן וקיבוץ דפנה 

– קטע קצר שביל הטיילת שלאורך כביש 99 וחוצה על גשר את החצבני
– כניסה לשביל עפר בכיוון צפון מזרח לאורך גדר ומחוץ לשמורת החצבני עד צומת הכניסה לשמורה ולדג על הדן
– צפונה בדרך הסלולה ובה סימון שביל ישראל עד צומת הדרכים
– מערבה בדרך לתצפית על גשר ע'גר על החצבני ועל גדר הגבול עם לבנון
– חזרה מזרחה לדרך והלאה צפון מזרחה וצפונה על דרך בזלת המסומנת כשביל ישראל עד יובל של נחל דן.
– בשביל מאולתר אל הדרך ומזרחה צמוד למטעי ושדות ע'ג'ר
– המשך בדרך קו צינור הנפט TAP Line
– מזרחה ומעבר בשער לא נעול לעבר החורשה בה נמצאים שרידי הכפר והמוצב הסורי נוחיילה
– חנייה בצל עצי האיקליפטוס ליד מי ערוץ נחל קטן ובו זרימת מים מנביעת עין אל בריד
– לאחר הפסקה, חציית הערוץ מכיוון צפון לדרום ומעט מזרחה בציר קו הנפט.
– דרומה דרך שער לא נעול למוצב נוחיילה הסורי
– סטייה מהדרך מערבה לשרידי טנק הפנצ'ר 4 הסורי שנפגע כאן בתקרית עם צה"ל ב-13 בנובמבר 1964.
– מזרחה חזרה לדרך הראשית ודרומה עד לדרך מצפון לתל דן
– המשך מערבה בדרך שהיוותה את דרך הפטרולים לאורך הגבול עד מלחמת ששת הימים.
– הכוונה לסטות לעבר הדרך הצמודה לגדר שמורת תל דן. אולם, התברר שתחום השמורה הורחבה והדרך נכללת בתחומה.
– המשך מערבה על דרך הפטרולים ודרומה אל קטע הדרך שמחוץ לתחום שמורת תל דן.
– מערבה ודרומה בין מטעי דן ודפנה עד סכר נחל דן ולצידו משאבה. 
– מעט מזרחה ודרומה וכניסה דרך שער האחורי (הצפוני) של קיבוץ דפנה
– מערבה בכביש לאורך גדר הקיבוץ לעבר גן דפנה ליד ערוץ נחל דן
– המשך בשבילי הקיבוץ עד שער הכניסה הראשי של הקיבוץ

עַ'גַ'ר הוא כפר השוכן על הגבול שבין לבנון לבין ישראל. החלק הישראלי של הכפר מוגדר כמועצה מקומית והוא היישוב היחיד בישראל שרוב תושביו הם עלווים. היישוב שוכן במחוז הצפון בין הגליל העליון לרמת הגולן והוכרז כמועצה מקומית בשנת 1982 לאחר שסופח בחלקו יחד עם רמת הגולן תחת חוק רמת הגולן ב-1981. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2015, מתגוררים בחלקו הישראלי של ע'ג'ר 2,484 תושבים.
ע'גר הוא אחד המוקדים ה"חמים" של דו קיום צבאי ואזרחי בגבול הלבנון בצפון לעמק החולה וממערב ולרגלי הר דב. חשיבותו האסטרטגית של היישוב  נובעת ממיקומו על קו הגבול ומאיתורו על ראש מצוק הבזלת של קניון החצבאני (נחל שניר, המערבי מבין מקורות הירדן). לרגלי הכפר, נובע המעיין העיקרי של הנחל, עין אל וזאני, המספק 3% מכלל המים שצורכת ישראל. מכאן ועד לחיבורו לנהר הירדן,  החצבאני הוא נחל איתן, הזורם כל השנה.
שנים רבות נמצא הכפר בסמוך ל"משולש" הגבולות ישראל-סוריה-לבנון. עד מחצית המאה ה-20' נכלל הכפר בשטחה של לבנון, אולם בעת מסוימת, בין שנות ה-50' ועד מחצית שנות ה-60' הוא הועבר לשליטת סוריה, כנראה מהטעמים הקשורים לביצוע תעלת ההטיה ע"י הסורים.

אחר מלחמת העולם הראשונה ובעקבות הסכם סייקס-פיקו, עבר האזור בו נמצא הכפר ע'גק להשפעה צרפתית. הן לבנון והן סוריה היו נתונות בחסות צרפתית, וקו הגבול ביניהן לא סומן בבירור. הכפר נמצא על הגבול ולפי חלק מהמפות היה בריבונות לבנון. תושבי הכפר הם ברובם עלווים, עדה מבוססת בסוריה, והיו להם קשרים עם כפרים עלוויים אחרים מדרום לו: זעורה ועין פית. במפקד אוכלוסין שנערך בסוריה ותוצאותיו פורסמו ב-1960 נכלל הכפר ע'ג'ר בין היישובים הסוריים, ואף משויכות אליו חלק מחוות שבעא. במפקד הזה נמנו בע'ג'ר 620 איש (לא כולל תושבי החוות). במהלך מלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1958 שמשה ע'ג'ר כאחת הנקודות בסוריה דרכה סיפקה סוריה נשק למורדים. על פי גרסה אחת, כשסוריה ולבנון זכו לעצמאות, קיבלה סוריה את השליטה בכפר בפועל, ואף העניקה אזרחות סורית לתושביו. גרסה אחרת מציינת שכבר בשנת 1932 ניתן לתושבי הכפר לבחור בין השתייכות לסוריה או לבנון והם בחרו להשתייך לסוריה. כיום מקובלת הגרסה על פיה הכפר ע'ג'ר היה כפר לבנוני. על כך ניתן ללמוד מרוב המפות שהכפר המקורי נמצא בתחומי לבנון. הוא הועבר לשליטה סורית בשנות השישים, במלחמה על המים טרם מלחמת ששת הימים, על מנת שסוריה תוכל להשתמש בו כעמדה קדמית לפגיעה בישראל והטית מקורות הירדן.

בשנת 1967, במהלך מלחמת ששת הימים, כבשה ישראל את רמת הגולן. רבים מתושביה הסורים של רמת הגולן ברחו ממנה. מי שלא ברח היו תושבי ארבעת הכפרים הדרוזים וכן תושביו העלאווים של הכפר רג'ר – כפר הנמצא אמנם בבקעת החצבאני אך היה שייך מדינית לרמת הגולן, כלומר לסוריה. שטח הכפר לא נכבש על-ידי צה"ל בשל הנחה מוטעית כי הוא עדיין חלק מלבנון.

מיד אחרי המלחמה נמלטו חלק מתושבי הכפר ללבנון. אולם, הם הוחזרו למקומם. תושבי הכפר שלא היו רצויים בלבנון ונותקו מסוריה בעקבות כיבוש רמת הגולן נקלעו למצב שלא היו שייכים לשום מדינה. הם פנו למפקדי האזור של צה"ל בבקשה להיכלל בשטח רמת הגולן, המפקדים הסכימו והכפר הפך רשמית לחלק מרמת הגולן ובכפר התקיים ממשל צבאי כמו בארבעת כפרי הדרוזים.

בשנת 1974, כחלק מהסכם "הפרדת כוחות" בין ישראל לסוריה נשלח כוח של האו"מ (אונדו"פ), שהוצב ברמת הגולן, לפקח עליו. למנדט של אונדו"פ צורפה מפה המגדירה את שטח רמת הגולן. על פי מפה זו, הכפר רג'ר נכלל בשטחה של רמת הגולן. בשנת 1978, אחרי מבצע ליטאני, אפשרה מדינת ישראל לתושבי הכפר להרחיב אותו צפונה ולבנות בתים בשטח לבנון. התרחבות הכפר צפונה יצרה מצב שבעוד חלקו הדרומי והמקורי של הכפר הוא ברמת הגולן, חלקו הצפוני, אשר הלך וגדל, הוא בשטח לבנון.
בשנת 1981 עם החלת החוק הישראלי על  הגולן,  קיבלו אנשיו  מעמד תושבות . המפה הישראלית שעודכנה לפי חוק רמת הגולן כוללת בתוכה גם את חלקו הצפוני ("הלבנוני") של הכפר. בשנת 1982 הוקמה בכפר מועצה מקומית. משנות ה-80', לאחר מבצע שלום הגליל ובתקופת קיומה של רצועת הביטחון, התפשט הכפר צפונה, אל תוך שטח לבנון.
בשנת 2000 יצאה ישראל באופן חד צדדי מלבנון. הוסכם עם האו"ם, כי קו הנסיגה מלבנון יתבסס על המפה משנת 1974, אשר צורפה למנדט של אונדו"פ. סוכם, כי התייצבות צה"ל על הקו המסומן במפה זו של רמת הגולן משמעותה כי צה"ל השלים את הנסיגה מלבנון. כך נוצר מצב שמרבית שטח היישוב מצוי בתחום ישראל ואילו חלקו הצפוני נמצא מעבר לגבול, בתחום לבנון. על פי הסיכום עם האו"ם ביחס לנסיגת ישראל לגבול הבין לאומי, החלטה 425, היה צורך לחצות את הכפר בקו גבול. לכן, בעצם המעבר בין שני צדי הכפר,  נדרשים תושבי הכפר לעבור את הגבול. מצב זה גורם אי נוחות מהותית לתושבים שמבחינות רבות נמצאים במצב של דואליות שלטונית, בין ישראל לחיזבאללה ששולט למעשה בחלק הלבנוני של היישוב. בשל מיקומו של הכפר וקלות המעבר בין חלקיו, הוא הפך למרכז פעילות להעברת סמים משטח לבנון לשטח ישראל וזאת עוד מימי שהיית צה"ל בלבנון. מסביב לכפר, מצידיו המזרחי והדרומי נבנתה גדר הגבול, ועל כביש הכניסה  אליו נקבע שער מאויש על ידי חיילים.  לעיתים בעת פעילות צבאית באזור נסגר הכפר ואין יוצא או בא ממנו.

בנובמבר 2005 תקפו לוחמי ארגון החיזבאללה את חיילי צה"ל המוצבים בכפר ע'ג'ר. במהלך האירוע הופגזו מוצבים השולטים על הכפר, ונכשל ניסיון חטיפה של חיילים. כתוצאה מניסיון זה ומניסיונות נוספים נסגר היישוב לכניסת אזרחים ישראלים שאינם תושבי הכפר או תושבי הכפרים הדרוזיים ברמת הגולן.
בשל בעיות הביטחוניות והפליליות הקשות הנובעות ממצבו הייחודי של הכפר ע'ג'ר, הועלו במערכת הביטחון מספר הצעות לטיפול בבעיה, כגון בניית גדר במרכז הכפר בין השטח הישראלי ללבנוני, העברת הכפר לשליטה לבנונית, או לחלופין העברת כל תושבי הצד הלבנוני לשטח ישראל. תושבי הכפר נאבקו ברעיונות אלו, והעדיפו לשמור על המצב הקיים. בתחילת ינואר 2006, בניגוד להמלצת מערכת הביטחון, החליט הקבינט הביטחוני לא לחצות את הכפר לשניים ולא להקים בתוכו חומה שתפריד בין חלקו הצפוני לדרומי. כדי למנוע מתקפות של החיזבאללה וניסיונות של גורמים עוינים לחדור לישראל דרך הכפר, הוחלט להגביר את אמצעי המיגון והאבטחה בכפר ובסביבתו. בנוסף, סוכם שתושבי הכפר יזכו לסיוע כספי שיקל עליהם בשגרת חיי היומיום.
בנובמבר 2010 הקבינט המדיני-ביטחוני אישר את התכנית לסגת מחלקו הצפוני של הכפר רג'ר, שעל גבול ישראל-לבנון. לא נמסר מועד מדויק לנסיגה מהכפר. ועדת השרים החליטה לקבל עקרונית את הצעת האו"ם ומפקד יוניפי"ל, שבמרכזה יציאת כוחות צה"ל מצפון הכפר והיערכות צבאית דרומית ל"קו הכחול". הקבינט הטיל על משרד החוץ להשלים בהקדם האפשרי את פרטי ההסדרה הזמנית מול האו"ם ומפקד יוניפי"ל בהקדם האפשרי, "תוך המשך שמירה על ביטחון אזרחי ישראל ומרקם חיי התושבים בכפר". בעקבות החלטת הקבינט, הבהירו תושבי רג'ר כי לא יאפשרו לכוחות האו"ם להכנס לחלקו הצפוני של הכפר דרישתם שהכפר יישאר שלם ושהדיון עליו יהיה במסגרת הסדר שלום כולל עם הסורים להחזרת רמת הגולן. לטעמתם עג'ר הוא חלק מסוריה ואין להם שום קשר ללבנון ודרשו להשאיר את המצב הקיים.

גזרת נוחילה – תל דן

חרבת נחילה; נקראת גם נח'ילה  – חורבה קטנה, כ-700 מ' מצפון לתל דן. האתר שוכן על מדרגת בזלת שטוחה, המשתפלת במתינות לכיוון תל דן. בשטח החורבה פזורים יסודות של מבני בטון והיקפו של האתר חפור בתעלות קשר ועמדות טנקים., המהווים שריד למוצב ולכפר סורי ששכן במקום עד 1967. האתר הקדום נמצא בשוליים הדרום-מזרחיים של הכפר נוח'ילה. בשטח החורבה הקדומה ניתן להבחין ביסודות מבנים עתיקים, הבנויים אבני בזלת ואבני טרוורטין מהוקצעות ומספר פריטים ארכיטקטוניים, וביניהם שבר כרכוב עשוי טרוורטין. השרידים שנמצאו במקום מהתקופה הלניסטית, הרומית הקדומה, הרומית המאוחרת, הצלבנית, הפאטימית, הממלוכית, העות'מאנית, אתר 37, מפת דן 8, סקר ארכאולוגי לישראל

"המלחמה על המים" (מכונה גם הקרב על המים) היא כינוי למאבקים בין ישראל לשכנותיה, בעיקר סוריה, סביב ניצול מקורות המים בצפון ישראל. על פי הגדרה רחבה, הקרב על המים התקיים בשנים 1951–1966. הגדרה צרה יותר מתייחסת לניסיונה של סוריה להטות את מקורות הירדן – נחל דן, בניאס וחצבאני, ולהעבירם בתעלה מזרחית לכנרת (על גבי השלוחות המערביות של הגולן) אל הירמוך והירדן, בשנים 1964–1966. תקריות האש היו גם סביב סכסוך על הגבול ובעיקר באזורים המפורזים. מי שחטף את האש סביב המערכה הזו היו דייגי הכנרת (משני הצדדים), רועי בקר וחקלאים. במקרים רבים החלו התקריות בגלל פרובוקציות ישראליות. היו שולחים טרקטור לעבד שטח באיזור מפורז, כדי לאותת לסורים למי שייכת הריבונות. זה כמובן לא עבר בשקט, והריטואל נמשך שנים.
ב-10 ביוני 1964 הושלם בישראל מפעל המוביל הארצי שהוביל מים מהכנרת למרכז ישראל ודרומה. בספטמבר 1964 קיבלה ועידת מדינות ערב בקהיר את ההחלטה להטות שניים ממקורות הירדן – החצבני והבניאס – ולגרום פגיעה קשה במשק המים הישראלי. על פי התוכנית, יוקם סכר על הירמוך התחתון (שבממלכת ירדן), שימנע מישראל את השימוש במי הירמוך; סוריהתחפור תעלה ובעזרתה תטה את הבניאס ותחברו לירמוך; ולבנון תטה את החצבני עד לבניאס. התוכנית נועדה לשלול מישראל כשליש מכמות המים שתוכננו לזרום במוביל הארצי, בנוסף, צמצום זרימת המים יגרום להמלחת אגם הכנרת בשל מניעת מים מתוקים משני הנהרות הללו.
הסורים היו הראשונים שהזדרזו להתחיל בעבודות ההטיה, והחלו להכשיר את תוואי התעלה מדרום לבניאס. עם תחילת העבודות, הזהירה ישראל את סוריה שהיא לא תשלים עם הטיית שניים ממקורות הירדן. כאשר נכנס ציוד מכני הנדסי לאזור החרמון, ישראל הזהירה את הסורים בירי מנשק קל. ההסלמה לא איחרה לבוא, הארטילריה הסורית פתחה באש על היישובים הישראלים בעמק החולה וצה"ל השיב באש ארטילריה וטנקים, במטרה להשמיד את הציוד המכני. הסורים העבירו את עבודות ההטיה לגזרה המרכזית, מול קיבוץ גדות. במאי 1965 טנקים ישראלים נכנסו לאזור המפורז המרכזי והשמידו את הציוד הסורי, התגובה הייתה הפגזה סורית. בסה"כ הסורים הכשירו תוואי לתעלה שאורכו 40 ק"מ, והכינו תעלה מדופנת שאורכה 1.5 ק"מ בדרום הגולן.
לעבודות הצטרפה גם לבנון, לאחר לחץ מצד מדינות ערב. בכינוס ממשלות ערב דרשה סוריה לרכז כוח אווירי ערבי שינטרל את העליונות האווירית הישראלית. מצרים דבקה בעמדתה, לפיה אינה מוכנה עדיין להסתכן בעימות עם ישראל. סוריה הבינה שהיא לבד במערכה נגד ישראל והחליטה לאמץ אסטרטגיה עקיפה – נוסף על פעילות הצבא הסורי (חדירות לשטח ישראל, ירי וכו'), תמיכה וטיפוח של חוליות פלסטיניות לביצוע פיגועים, במטרה לשבש את החיים בישראל ובעיקר לפגוע במתקני המים.  המתח באזור גבר והתדרדר במהירות. ב-14 ביולי 1966 תקף חיל האוויר הישראלי והשמיד את הציוד המכני שעבד במקום ואת התעלה שנחפרה. זה היה ניסיונם האחרון של הסורים להטות את מקורות הירדן.
בסוף יולי 1965, הלבנונים הבינו שהם לא יצליחו בהקמת מפעל ההטיה בזמן שישראל ממשיכה לתקוף את העבודות על המפעל, ולכן הם החליטו להפסיק את הבנייה. הסורים לעומתם המשיכו בעבודות בקטעים שונים, אך הן התנהלו באיטיות, ולאחר מכן גם הסורים הפסיקו את העבודות על מפעל ההטיה. גם שנים לאחר סיום מפעל ההטיה, אפשר לראות קטעים מניסיון זה ליד נחל סמך ובאזור דרום הכנרת. 'המלחמה על המים' למרגלות הגולן היוותה גורם מרכזי לפרוץ מלחמת ששת הימים, היא נפסקה רק כאשר צה"ל עלה לרמת הגולן ביוני 1967 ושם קץ לתוקפנות הסורית. לאחר מלחמת ששת הימים נמצאים מקורות הירדן בשליטה של מדינת ישראל.

נוחיילה היה מוצב סורי כ-700 מטר מהמוצב-משלט שבתל דן. יש כאן היסטוריה לא ארוכה מדי של תקריות אש. מה שנותר מהמבנים של המוצב, כולל כפר פלאחים קטן, הוא הריסות כבדות ומכוערות של חיל ההנדסה לאחר מלחמת ששת הימים, שהרס כאן עד היסוד.
טנק הפנצר הסורי, שמחליד בשיבה לא טובה, נפגע כנראה במהלך תקרית אש יוזמה בנובמבר 1964, במסגרת הקרב על המים. מדובר בשתי תקריות אש, שהראשונה היתה פיאסקו של השריון הישראלי שירה עשרות פגזים שלא פגעו בכלום. בעקבות הכישלון נערך חיל השריון מחדש ושינה את תורת התותחנות. כעבור מספר ימים, בתקרית נוחיילה השנייה, הושמדו שני הטנקים שעמדו בנוחיילה. חילופי אש בין דן לנוחיילה היו עניין שבשגרה בימי המלחמה על המים, 1964, בתקופה בה החלו הסורים בהטיית מקורות הירדן. תקריות אירעו באותה תקופה בעקבות חילוקי דעות איפה עובר הגבול ולאחר שצה"ל הרחיק את דרך הפטרולים שלו בכ-20 מטר לכיוון השטח הסורי.
נוחיילה ודן התעמתו שוב בתקיפה סורית נרחבת על הקיבוץ ביום השני למלחמת ששת הימים. זה קרה עם שחר ה-6 ביוני 1967: קודם הרעשה ארטילרית כבדה ואז מספר טנקים ופלוגת חי"ר שירדו מרמת הבניאס והתקרבו לגדרות הקיבוץ מצידו המזרחי. אנשי ההגנה המרחבית, שכללו את בני הקיבוץ, הצליחו להדוף את ההתקפה. במקביל נערכה התקפה גם על מוצב תל דן שאוייש על-ידי פלוגה מגדוד החי"ר 34 [ת"פ חטיבה 3] ועוד מחלקת טנקים מגדוד 377. גם כאן נבלמה ההתקפה הסורית, ובהמשך הגיעו מטוסי חיל האוויר כדי לשתק מקורות ירי. בדיעבד התברר שהיתה זו התקפת הסחה שנועדה להסתיר את המאמץ העיקרי הסורי לפרוץ בגשר בנות יעקב.

תל דן; נקרא גם תל אל-קאדי – תל דן, או בשמו הערבי תל אל-קאדי (תל השופט), שוכן ממזרח למעיינות הנהר דן. לתל צורת מלבן שפינותיו מעוגלות, גובהו 18 מ' מפני השטח ושטחו כמאתיים דונם. התל זוהה לראשונה על-ידי א' רובינסון עם העיר דן המקראית, זיהוי שהתקבל על-ידי מרבית החוקרים. השם דן נזכר לראשונה במקרא בבראשית יד,14:"וישמע אברם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו…וירדוף עד דן". השם דן בפסוק זה הוא אנכרוניסטי, היות שבתקופת אברהם שם העיר היה ליש. ביהושע יט, 14 העיר קרויה לשם.  השם ליש מופיע בכתבי המארות המצריים מן המאה השמונה-עשרה לפנה"ס, בתעודות מארי מאותה תקופה וברשימות תחותימס השלישי מהמאה החמש-עשרה לפנה"ס, אך המידע על העיר במקורות אלו מצומצם למדי.
שבט דן, שהתנחל במישור החוף, נאלץ לחפש נחלה חדשה בשל לחץ הפלשתים. מרגלים שנשלחו לחפש מקום מתאים באו "לישה וראו את העם אשר בקרבה יושבת לבטח כמשפט צידונים שקט ובטח… ורחוקים המה מצידונים, ודבר אין להם עם אדם… ויאמרו קומה ונעלה עליהם כי ראינו את הארץ והנה טובה מאד… כבואכם תבואו אל עם בטח והארץ רחבת ידים כי נתנה אלהים בידכם, מקום אשר אין שם מחסור, כל דבר אשר בארץ… ויבואו על ליש, על עם שקט ובטח, ויכו אותם לפי חרב ואת העיר שרפו באש. ואין מציל כי רחוקה היא מצידון ודבר אין להם עם אדם, והיא בעמק אשר לבית רחוב, ויבנו את העיר וישבו בה. ויקראו 'ם העיר דן, בשם דן אביהם אשר יולד לישראל, ואולם ליש שם העיר לראשונה. ויקימו להם בני דן את הפסל, ויהונתן בן גרשם בן מנשה, הוא ובניו, היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ…" (שופטים יח, 7–30).
העיר דן נזכרת במפקד האוכלוסין שערך המלך דוד (מלכים ב' כד, 6). לאחר מות שלמה הפך ירבעם בן נבט את דן למרכז פולחני והציב בו עגל זהב. דן הייתה העיר הצפונית ביותר של בני ישראל, ולכן שגור היה הביטוי "מדן ועד באר שבע, לתיאור תחומי אץ-ישראל.
ההתיישבות באתר החלה בתקופה הניאוליתית הקדם-קראמית והוא היה מיושב גם בתקופה הכלקוליתית. העיר הראשונה הוקמה בו בתקופת הברונזה הקדומה ב'. הייתה זו עיר גדולה ועשירה, שהתקיימה כמאתיים שנים. חומותיה לא נתגלו עד היום. מתקופת הברונזה הביניימית היה במקום יישוב דל, ממנו נמצאו רק כלי חרס.
בתקופת הברונזה התיכונה א' נבנתה העיר מחדש. העיר לא נבנתה על גבעה ולא הייתה לה הגנה טבעית. בכדי לבצרה היא הוקפה בסוללה גבוה שבמרכזה גרעין בנוי אבן, שעוביו 6.5 מ' וגובהו כ-10 מ' אל הגרעין נשפכו שכבות על אדמה וטרוורטין, שייצרו את הסוללה. סוללה זו היא שנתנה לתל את צורתו עד היום. בחפירת חתך במזרח הסוללה נחשף בית שער מתקופה זו, בנוי לבנים מיובשות בשמש. רוחב השער 5.5 מ' בקירוב ואורכו כ-15 מ'. המבנה שרד לגובה של כ-2.5 מ'. הוא כלל שלוש קשתות, מהקדומות ביותר שהתגלו עד כה, וארבעה חדרי משמר. מבנה השער השתמר כמעט בשלמותו, היות וזמן קצר לאחר בנייתו הוא כוסה בעפר, כחלק מהסוללה.
מתקופת הברונזה המאוחרת נחפרו קברים בלבד, אך הממצא בהם מעיד על עושרה של העיר. בולט בקברים "הקבר המיקני", ששימש לקבורה משפחתית במשך שני דורות, ונמצאו בו כלי יבוא ממיקני וכן כלי נחושת, זהב ובהט מהמאות הארבע-עשרה השלוש-עשרה לפנה"ס.
במאה י"ב נכבשה ליש על-ידי שבט דן. היישוב הראשון של המתנחלים היה דל למדי והוא מאופיין בבורות ממגורה רבים ובכלים האופייניים לתקופת ההתנחלות. לאחר מכן התרחב היישוב על כל התל. תושביו התפרנסו בין השאר מייצור כלי ברונזה, כפי שמעידים כורי היתוך ומפוחים שנמצאו בחפירות.
השינוי הגדול בעיר חל במאה העשירית, לאחר פילוג הממלכה. ירבעם בן נבט רצה לנתק את הקשר של אזרחיו עם המקדש בירושלים, ולכן הקים שתי במות, בקצות ממלכתו: בית אל בדרום ודן בצפון: "ויעש שני עגלי זהב ויאמר אלהם, רב לכם מעלות ירושלים, הנה אלהיך ישראל… וישם את האחד בבית אל ואת האחר נתן בדן… ויעש בית במות ויעש כהנים מקצות העם" (מלכים א' יב, 28‒31). המתחם הפולחני של ירבעם נחשף בחלק הצפוני של האתר. הוא כולל במה גדולה בנויה ומרוצפת באבני טרוורטין מסותתות ולצדה חדרי מחסן, מזבח ואגן מטויח.
ירבעם לא הסתפק בהקמת המתחם הפולחני. הוא הפך את דן למרכז מנהלי וחיזק את ביצוריה. בצד הדרומי של התל נחשפה החומה ובה נקבעה הכניסה הראשית לעיר. דרך רחבה ומרוצפת בחלוקי נחל הובילה ממורדות התל, לאורך החומות, עד השער שהיו בו ארבעה תאי משמר (לפני השער השתרעה רחבה גדולה, מרוצפת אף היא בחלוקים, ובשוליה ספסל אבן. מימין לשער ניצבה בימה מוגבהת ובפינותיה ארבעה בסיסי אבן עגולים ומעוטרים, ששימשו כבסיס למוטות שעליהם היה אפיריון. לא ברור אם הבמה שימשה מושב המלך בכניסה לעיר או מקום לפסל. הדרך המרוצפת המשיכה לעלות במדרון הסוללה עד לראשה ונכנסה לעיר. העיר של ירבעם נהרסה ב-885 לפנה"ס על-ידי בן הדד מלך ארם (מלכים א' טו, 20).
המתחם הפולחני בדן נבנה מחדש והורחב בימי אחאב (874‒852 לפנה"ס). הוא כלל במה גדולה, בגודל 18×15 מ', בנויה אבני גזית. לידה היו במות קטנות ומזבח אבן בעל קרניים. המתחם הפולחני הורחב גם בימי ירבעם השני (789‒748 לפנה"ס), שבנה במה גדולה שאליה הוביל גרם מדרגות. לפני הבמה הוקם מזבח גדול מוקף בקיר אבן. רחבעם בנה גם שער חדש בראש הסוללה. המגדל נבנה מאבנים גדולות והיו בו ארבעה תאי משמר בשולי הרחבה החיצונית, שלפני השער התחתון, הוצבו קבוצות של אבנים זקופות, שזוהו כמצבות.  בחלק הדרומי של הרחבה נמצא הסף של שער חיצוני ולידו כותרות פרוטו-אאוליות. ממזרחו נבנו מבנים שזוהו על-ידי החופרים כ"חוצות". שלושה שברים של כתובת ניצחון ארמית נמצאו בשימוש משני במבנה החוצות וברחבה החיצונית . בכתובת טוען המלך הארמי כי הרג את מלך ישראל ואת מלך בית דוד (כלומר, ממלכת יהודה). זה המקור החוץ-מקראי היחיד עד כה שבו נזכר בית דוד.
ביצורי העיר נהרסו על-ידי האשורים בשנת 732 לפנה"ס אך העיר המשיכה להתקיים עד לכיבושה על-ידי הבבלים בשנת 587 לפנה"ס. בית קברות מתקופה זו נחפר מצפון לעיר (ר' אתר 44).
מהתקופה הפרסית נמצאו בתל שרידים דלים, שמעידים כי המשיכה בו התיישבות כלשהי. בתקופות ההלניסטית והרומית הייתה עיקר הפעילות במתחם בפולחני. מהתקופה ההלניסטית נמצאו שני שלבי שימוש במתחם. הראשון במאות השלישית והשנייה לפנה"ס נבנה במערב המתחם מבנה בן שישה חדרים. כן נמצא מיכל אבן עגול, מטויח מבפנים ומבחוץ. לידו נמצאה כתובת דו-לשונית, ביוונית ובארמית "לאל אשר בדן (נדר) [ז]וילוס נדר; …[נ]דר זילס לא…". לכתובת זו חשיבות רבה, שכן היא מזכירה את שם המקום. שם האל לא מוזכר, נראה שבתקופת הכתובת היה ברור לכל מי הוא האל אשר בדן. בשלב ההלניסטי השני, במחצית השנייה של המאה השנייה, התרכזו פעולות הבנייה בצפון המתחם. בשלב זה נמצאו פיטסים גולניים שלמים, המיוחסים ליטורים. יתכן והמתחם שימש כמקום פולחן של היטורים, שהתנחלו בתקופה זו בצפון הגולן ובצפון עמק החולה. לתקופה זו ניתן אולי לתארך פסל של אפרודיטה, שנמצא בסביבות האתר.
המתחם הפולחני המשיך לתפקד גם בתקופות הרומית הקדומה והמאוחרת, עד שפסק השימוש בו במאה הרביעית לספירה. בתקופה הרומית נבנה, כארבעים מ' מצפון למעיין, בית מעיין, שכלל בריכה מטויחת, ירדו אליה בשש מדרגות.
בחפירות בשטח התל לא נמצאו שרידי ישוב מהתקופה הרומית. בסקר בדרום התל נמצאו שרידים מתקופה זו. אלה כנראה שרידי הכפר דן, שנזכר על-ידי אבסביוס (המאה הרביעית לספירה). היה זה כנראה יישוב חקלאי, כפי שמעידים מתקני המים והטרסות שנמצאו בסמוך לו. זמן קצר אחר כך נעזב התל מתושביו. אתר 46, מפת דן 8, סקר ארכאולוגי לישראל

דַּפְנָה הוא קיבוץ בתחום המועצה האזורית הגליל העליון. נחל דן זורם בתחומו, ולידו נמצא בית הספר האזורי "הר וגיא". בצידו המזרחי של הקיבוץ זורם נחל ליש. גם הוא מפלגי הדן.

מייסדי קיבוץ דפנה היו עולים מליטא, גרמניה ופולין שהתארגנו לקבוצה במסגרת הקיבוץ המאוחד וישבו החל משנת 1932 בגבעת מיכאל שליד נס ציונה. כעבור 7 שנים, כשהיא מונה כמעט 250 נפש, נערכה קבוצת ההתיישבות לעלייה לקרקע בצפון עמק החולה, וב-3 במאי 1939 הוקם הקיבוץ במקומו הנוכחי כחלק ממבצע חומה ומגדל וכראשון מבין מצודות אוסישקין. בתחילה נקרא שמו "מצודת אוסישקין א'" אך לאחר התנגדות התושבים שונה שמו ולבסוף נקרא כשם העיר הקדומה "דפנה" ששכנה באזור בתקופה ההלניסטית. יוספוס מתאר את האזור "והאגמים אשר לו (מצפון) משתרעים עד דפני. ושם ארץ מעיינות-מים אשר מהם יוצא הנהר המכונה 'הירדן הקטן', ומימיו נופלים אל הירדן הגדול" ומכאן נבחר שמה.
בשל מיקומו ליד הגבול, סבל היישוב מהתקפות רבות במשך שנות קיומה של מדינת ישראל. מספר פעמים (בין היתר במלחמת השחרור ומלחמת לבנון הראשונה) פונו הילדים מן הקיבוץ. פעמים רבות ירדה אוכלוסיית דפנה למקלטים עקב הפגזות או ירי קטיושות.
משנת 2000 עבר הקיבוץ שינוי ומתנהל בצורה המאפשרת לחבריו לקבל את רוב השכר אליהם תוך שמירה על רמת מעורבות הדדית התומכת בחלשים, צורת התנהלות הנקראת "קיבוץ מתחדש". אוכלוסיית הוותיקים, וביניהם מייסדי הקיבוץ, ממשיכה להתנהל בצורה הישנה בערבות של כלל החברים. בראשית המאה ה-21 החלה הקמת הרחבה קהילתית במקום, ובשנת 2006 הושלמו בתיה הראשונים והמשפחות הראשונות נכנסו אליהם. כלכלת קיבוץ דפנה נשענת על מספר ענפים: חקלאות: גידולי שלחין, אבוקדו, פרדס, מטע עצי־פרי נשירים ועוד, וכן בריכות דגים ורפת. תעשייה: ב-1964 נוסד בדפנה מפעל למוצרי הנעלה, "חרושת דפנה", שייצר מגפיים וסנדלים מפלסטיק. שנים רבות היה הענף הרווחי ביותר בקיבוץ והעסיק עשרות עובדים (פחות משליש מהם חברי הקיבוץ). משנות ה-70 של המאה ה-20 היו למפעל שני מפעלים שותפים – "נח" בקיבוץ חולתה ו"זיוונית" בקיבוץ עין זיוון. בשנות ה-90 הרחיבה החברה את פעילותה והחלה לייבא מותגי הנעלה רבים ולשווק אותם ברשת חנויות ברחבי הארץ. אולם כעבור שנים אחדות נקלעה הרשת לקשיים כלכליים ומונה לה כונס נכסים.^[2] בראשית המאה ה-21 נסגרו שני המפעלים השותפים ומכונות הייצור שלהם עברו ל"חרושת דפנה". בשנת 2009 עבר מפעל "חרושת דפנה" לשליטת "טבע נאות" מקיבוץ נאות מרדכי בעוד קיבוץ דפנה מחזיק במיעוט השליטה בו. המפעל ממשיך לפעול כבעבר ונקרא "נעלי דפנה", אולם מנוהל בפועל על ידי "טבע נאות". בנוסף יש בדפנה מפעל "ס.א.ר. דפנה" לסרטי אלכסון ובדים לא ארוגים (נוסד ב-1978). בשנים האחרונות עבר לייצר גם רדידים למדפסות תרמיות ועקב כך נרכש על ידי חברת "דיימקס". המפעל ממשיך לפעול בשטח הקיבוץ. תיירות: בדפנה פועלים צימרים תחת השם "גני דפנה". כיום ישנם כ-80 חדרי אירוח. ליד הקיבוץ פועלת גם מסעדת דגים ובשר ולידה דוכן לממכר דגים – בעיקר פורלים המגודלים בבריכות הדגים של הקיבוץ.

 

אתר ההנצחה לחללי אסון המסוקים הוא אנדרטה לזכר 73 הנופלים באסון המסוקים ב-4 בפברואר 1997 אשר נמצאת בקרבת המקום בו אירע האסון. אתר ההנצחה נמצא לצד בית העלמין של קיבוץ דפנה (דרומית לקיבוץ עצמו) וליד גבולו המערבי של שאר ישוב. כביש הגישה לאנדרטה מתחיל בצמוד לצומת חורשת טל ויוצא מספר מטרים דרומית לצומת על כביש 918, כביש זה ממשיך במקביל לכביש 99 ואחרי מספר דקות נסיעה פונה ימינה מלווה בשילוט לכיוון אתר ההנצחה.
האתר מורכב מאנדרטה שהוקמה לצד נחל הדן במקום הנפילה עם 73 אבנים אשר נתלו מענפי העצים לצד הנחל, כל אבן עם שם אחד הנופלים. לצד האנדרטה הראשונית נחנכה בשנת 2008 אנדרטה חדשה שעוצבה בצורת מסוק, במרכז האנדרטה ישנה בריכת מים עגולה שבתוכה שמות הנופלים ומיימיה נשפכים בדפנותיה. מבריכת המים יוצאים שבילים המובילים לשביל מעגלי חיצוני המקיף את הבריכה, בין השבילים מוצבים 73 אבני גיר בגובה אדם. שביל ראשי יוצא לכיוון דרום ובמרכזו תעלת מים היוצאת מהבריכה ומובילה לבור מים בכניסה לאתר. בקצה השביל מוצב סלע גיר בצורת זנב המסוק, מצידו האחד מצוינים שמות הנופלים על גבי לוח זכוכית, מצידו השני מתואר סיפור האסון. האתר עוצב בשיתוף האדריכלית שלומית שלמה, מעצבי הגינות חיים כהן וגלעד שרון והפסלים רמי פלדשטיין סידור כהן וגרשון היימן, בסיוע הפסל דני קרוון. מספר גופים סייעו להקמת האתר ביניהם משרד הביטחון, קק"לואיש העסקים ארקדי גאידמק, מלבד כל אלו האתר נשמר ומתוחזק על ידי "העמותה להנצחת חללי אסון המסוקים" בראשותה של רעיה אפנר.

*******

קטע רביעי:
מדפנה אל גדת נחל חרמון (בניאס)
והלאה לשדה נחמיה
ולאורך הירדן עד כפר בלום

– יציאה לכביש 99, פנייה מזרחה בקטע קצר מאוד
– ירידה אל דרך המקבילה מדרום לכביש ובה מערבה עד צומת הכניסה לבית העלמין של דפנה
– כניסה לאתר האנדרטה של אסון המסוקים.
– חזרה לעבר כביש 99
– מערבה על הכביש וחציית גשר מעל נחל דן
– פנייה דרומה לדרך שדות המקבילה לערוץ נחל דן ממערב עד כביש 918
– דרום מזרחה קטע קצר על הכביש וחציית גשר נוסף מעל נחל חרמון (בניאס).
– דרומה על דרך המקבילה ממזרח לנחל חרמון
– כניסה לסינגל ליד זולות ליד ערוץ הנחל ועצירה לטבילה במי הנחל הצוננים.
– לאחר הטבילה המשך בשביל האופניים המוצל לאורך ערוץ הנחל
– מעבר ליד בית הקברות של שדה נחמיה
– הלאה לאורך הירדן ממערב לשדה נחמיה עד ליד שער הכניסה לקיבוץ
– הלאה לאורך הטיילת לכביש 9779.
– חציית הכביש והמשך לאורך הטיילת ממערב לקיבוץ עמיר
– המשך דרומה בטיילת ועצירה לטבילה נוספת בירדן 
– אחרי הרחצה המשך עד גשר הולכי הרגל לכפר בלום וחזרה לחניון הקיאקים.

 

שְֵׂדה נְחֶמְיָה הוא קיבוץ המשתייך למועצה אזורית הגליל העליון. הקיבוץ הוקם בשנת 1940 על ידי עולים מאוסטריה,צ'כיה והולנד, על אדמות שנקנו מהכפר הערבי א-דווארה. הקיבוץ נקרא על שם נחמיה דה־לימה, ציוני הולנדי, שהיה יושב ראש ההסתדרות הציונית ההולנדית בשנים 1918-1912, ויו"ר קק"ל (קרן קיימת לישראל) בשנים 1922-1919. הקיבוץ הוקם תחת השם "כפר נחמיה" על ידי קבוצת "חוליות" של יוצאי הולנד שעברה הכשרה בזכרון יעקב ולאחר מכן באזור נטעים – נס ציונה. במהלך שנות ההכשרה הצטרפו אליהם עולים מצ'כיה וקבוצה של גורדוניה מווינה. כשבוע לפני חנוכה של שנת תש"א, סוף 1940, עלו על הקרקע, שנרכשה על ידי הקרן הקיימת, שבעה מחברי הקבוצה, ללא שהיה להם אישור של המוסדות המיישבים.  על הקרקע התחרו גם חברי ארגון "משק משותף" ולאחר שהללו התיישבו בבית הלל בינואר 1940, זכו חברי חוליות באדמות של שדה נחמיה. ביוני 1941 נתקבל אישור המוסדות המיישבים על היאחזות קבוצת חוליות במקום ואז שהו בו 30 איש. שאר חברי הקבוצה עדיין שהו בנטעים. בסביבת 1944 נקבע השם הרשמי של היישוב: "שדה נחמיה".  שלושת ענפי החקלאות העיקריים של הקיבוץ היו מטעי תפוחים, בריכות דגים ואספסת לקמחים. בשנת  1947 יסד הקיבוץ את מפעל הפלסטיק "חוליות – תעשיות פלסטיק" שהיה לענף מרכזי בקיבוץ. פרנסת הקיבוץ על חקלאות- לול, מטעים ושטחי שלחין- ועל מפעל חוליות המייצר אביזרי אחסון למשרד וצנרת מתקדמת. בשנת 2002 החל הקיבוץ בתהליך הפרטה. בשנת 2010 הוקמה בצמוד לקיבוץ שכונת הרחבה בת 150 בתים . נכון לשנת 2015 נמצאים ביישוב מעל 1,000 תושבים.

עָמִיר הוא קיבוץ השייך לתנועת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר שהיא כיום חלק מהתנועה הקיבוצית ונמצא בתחום השיפוט של מועצה אזורית הגליל העליון. היישוב הוקם ביום 29 באוקטובר 1939, האחרון במתכונת יישובי חומה ומגדל על ידי עולים מפולין וליטא, על אדמות שנקנו מהכפר הערבי ח'יאם אל-וליד (כיום קיבוץ להבות הבשן). למרות אזהרות של פרופ' ישראל יעקב קליגלר מפני המלריה בנקודת ההתיישבות, עלה היישוב על הקרקע שהיה על שפת ביצת החולה. כמעט כל חברי הקיבוץ חלו במלריה ובגלל מיקום טופוגרפי בעייתי סבל היישוב בכל חורף משטפונות כתוצאה מהגשמים ומזרימת הנחלים היורדים מן הגולן. לכן הועבר הקיבוץ בשנת 1942 למיקומו הנוכחי על אדמות שנקנו מהכפר הערבי א-דווארה, על גדת נהר הירדן. בקיבוץ הענפים הבאים: חקלאות: גידולי שדה, לול, מדגה, מטעי אבוקדו ואפרסמון. תעשייה: מפעל 'עמיר נייר' אשר מייצר חיתולים. המפעל נקלע לקשיים ונמכר לבעלות פרטית אך עדיין פועל בתחומי הקיבוץ. לקיבוץ מפעל בתחום הדפסות המשי אשר עדיין בבעלותו.

כְּפַר בְּלוּם הוא קיבוץ בתחום המועצה האזורית הגליל העליון. מייסדי הקיבוץ הם עולים בוגרי תנועת הבונים מאנגליה ותנועת נצ"ח מאסטוניה, ליטא ולטביה, ששהו בהכשרה באפיקים ובבנימינה, וכונו בשל מוצאם "הקיבוץ האנגלו-בלטי". בשנת 1941 התיישב גרעין הקיבוץ בתל נעמה ובשנת 1943 עלה הקיבוץ לקרקע בעמק החולה ונקרא על שם לאון בלום, שהיה ראש ממשלת צרפת בשנים 1936-1939. ברחבת הדשא במרכז הקיבוץ נמצאת אנדרטה לזכרו של לאון בלום ובה פסל של ראשו.
בכלכלת הקיבוץ המרכיבים הבאים: חקלאות: גידולי שדה, מטעים, רפת ולול. תעשייה: מפעל "גלקון" לייצור מערכות בקרה להשקיה ומפעל ”גלטק” ללוחות חשמל ובקרה. תיירות: בקיבוץ קיים מלון "פסטורל" (בעבר "בית הארחה כפר בלום") המשרת את הבאים לאטרקציות הגליל העליון כגון אגמון החולה ושמורת החולה. מדי שנה מארח הקיבוץ את פסטיבל "ימי המוסיקה בגליל העליון", בהפקה משותפת של המועצה האזורית עם קול המוסיקה במרכז קלור למוזיקה ולמחול. ישנה גם פעילות שיט בירדן על קייאקים וטיילת לאורך הגדה המזרחית של נהר הירדן המובילה עד לשדה נחמיה בשם "שביל עמי". בקיבוץ קיים גם בית טבע הכולל אוסף צמחים ובעלי חיים מעמק החולה. הקיבוץ מחזיק בבעלות של א.ב מתכננים, אחת מחברות התכנון הגדולות בישראל.
בכפר בלום נמצא בית הספר התיכון האזורי "עמק החולה" המשרת תלמידים מקיבוצי אצבע הגליל שהשתייכו בעבר לאיחוד הקבוצות והקיבוצים, ומיישובים נוספים באזור. בכפר בלום נמצא גם בית ספר יסודי אזורי, "הגומא". במקום נמצא גם אולם מופעים גדול הנקרא "בית העם". בקיבוץ קיים היכל ספורט המשמש אולם הבית של קבוצת הכדורסל הפועל גליל עליון. מלבדו יש במקום שני מגרשי כדורגל, המשמשים לאימוני קבוצות הנוער והנערים של עירוני קריית שמונה ולמשחקי קבוצות ילדים ונערים המתקיימים בשבתות.

******

סוף דבר

אחרי שש וחצי שעות הסתיים מסע מופלא זה.
מתוכן קצת פחות מארבע שעות רכיבה ולמעלה משעתיים וחצי עצירות.
נהנינו לדווש בחבל ארץ מעניין.
הכרנו מקומות מופלאים
למדנו פרק בתולדות גבולות ארץ ישראל
למדנו פרק בתולדות הסכסוך האין סופי בין מדינת ישראל וסוריה
על הדרך גם השקענו אנרגיה.
לא סבלנו למרות החום בחלקו השני של המסע 
הטבילות לקראת סוף המסלול בנחל החרמון (בניאס) ובירדן
רק שדרגו את המסע ובעיקר צננו את הגוף הלוהט.

********

מסע זה
הגביר את הרצון להעמיק את חקר האזור
דרך אוכף האופניים והדיווש
לכן, 
בחודשים הקרובים נצא
למיזם "דיווש באצבע" (הגליל)

 

*****

תודה

לרז גורן, על תכנון, על ההובלה, על ההסבר
ועל הצילום: אוסף אלבום שלו
ועל הכנת ההדמיה 
ללוי אבנון, על האירוח בלילה לפני ובצהרים אחרי
ליעקב פרומן, חבר נאמן שהנעים בסיפורים
לכל השלושה שהושיטו לי יד שנדרש במהלך המסע במעבר הכרחי ובקימה מהקרקע
לגיאוגרף פרופ' גדעון ביגר, עמית למקצוע שהעמיד לרשותי תיעוד על הכפר ע'גר
ל"חומוס אליהו" בראש פינה על האירוח לאחר המסע 

כמו תמיד, נהניתי
יש לנו ארץ יפה ומעניינית
******