ביום שני (29/5/2017), יום לפני ערב חג שבועות, יצאנו רז גורן, חיים רובינצ'יק, עמית פינקלשטיין ואני לעוד "טיול חקר".

 

באזור זה טיילתי פעמים רבות בשנים האחרונות, הפעם בקשנו להעמיק ולהמשיך  ללמוד ולהכיר לעומק את משבצת הארץ הזו במישור חוף יהודה המשתרעת בין גדרה בדרום ובין רחובות ונען בצפון.

 

כמו בטיול בשבוע שעבר, מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה, המניע העיקרי לצאת לטיול זה היה הוא הרצון להבין את המהות הגאוגרפית והטופוגרפית של האזור בזמן מלחמת העולם הראשונה.

 

עניין אותנו במיוחד להכיר את שדה המערכה שהיה פרי הניתוח הגיאוגרפי והטופוגרפי של חבל ארץ זה שבצעו באופן מופלא מפקדי עוצבות הבריטיות (חיל המשלוח המצרי) ומפקדי העוצבות העות'מניות.

 

הפעם התמקדנו באזור בו בימים הראשונים של חודש נובמבר 1917, התרחשה המערכה העיקרית  "קרב רכס מע'ר" והרבות נוספים בנבי בשית, קטרה וזרנוקה. הם היו חלק ממכלול קרבות מרדף פלשת.

 

דמות האזור והתכסית הקיימת בו היום שונה מזו שהתקיימה בזמן קרבות מלחמת העולם הראשונה לפני מאה שנה. אז הארץ הייתה ריקה בכל מובן, למעט מספר כפרים ערביים שהיו פרוסים במרחב ובסמוך להם מספר מושבות שהוקמו בתקופה העלייה הראשונה. היום הארץ בנויה ומפותחת. יש בה יישובים רבים, נסללו כבישים ומסילות ברזל ומרבית השטחים הפתוחים מעובדים.

 

במסלול שתכננתי בקשנו להבין גם מה הייתה דמות האזור בזמן מלחמת העצמאות, לפני שבעים שנה. תוך כדי הניתוח של הדמות הפיזית והיישובית של האזור בימינו, יכולנו להבין מה היו השינויים שחלו באזור במהלך מאה השנים האחרונות.

 

גם היום החלטנו שנתחיל עם אור ראשון. נפגשנו בשעה 05:00 במתחם תחנת הדלק בדרום גדרה  וכעבור מספר דקות יצאנו לדרך. הובלה הייתה של חיים וסיוע מועט של רז ושלי.

 

********

המסלול

חלקים מהמסלול היו דומים או זהים לחלק ממספר טיולים קודמים שתועדו והם:
– מטל שחר למזכרת בתיה ולנען, הלאה לתל גזר וחזרה דרך חורש נחשון וחורש חולדה (מאי 2017)
– סביב ובתוך באר יעקב, נס ציונה ורחובות (מאי 2017)
– בשעת ערב מבאר טוביה דרך חצור לעשרת וסיום בגדרה (מאי 2017)
– לאורך ובסביבת הנחלים שורק וגמליאל, בין רבדים לבין פלמחים (יולי 2016)
– בין משמר איילון ובין נען (יוני 2016)
– בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון (אוקטובר 2015)
– בין גדרה ליבנה בין הנחלים שורק, גמליאל ועקרון (ספטמבר 2015)

צורת ותוואי המסלול נבעה
מהימצאות מתקני צבאיים עתירי גודל

מיקום:
מרכז הארץ,
בין ירושלים ובין אשדוד

*******

האזור הגאוגרפי,
לב מישור חוף יהודה

מישור חוף יהודה
חבל ארץ הכולל
מרחבים עירוניים,
מרחב כפרי
וגם
מתקנים ביטחוניים עתירי גודל רבים

אזור רכסי הכורכר הפנימיים,
האבוסים לצידם שהם מישורי הסחף
ואזור גבעות החול האדום

רכס הכורכר שכולל את
רכס גדרה,
רכס מרר וגבעת ברנר
ורכס רחובות

באזור הטיול נמצאים
ערוץ נחל שורק
ויובליו שמקורם בשפלה הנמוכה

******

דמות היישובית
מרחב עירוני, מרחב כפרי וביניהם מתקנים ביטחוניים

תוואי המסלול עבר
בתחום רשויות מוניצפאליות רבות
בעיר רחובות
במועצות המקומיות גדרה ומזכרת בתיה
וחמש מועצות אזוריות:
גדרות, חבל יבנה, ברנר,
גזר ונחל שורק

דמות האזור בעבר

פריסת היישובים בשלהי המאה ה-19
על רכס הכורכר

פריסה יישובית זו הייתה זהה
ברובה לזו שהתקיימה בעת הקרב על רכס מע'ר
שהיווה חלק מהמערכה הנקראת מירדף פלשת
בזמן מלחמת העולם הראשונה

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע. לאחר הבקעת קו זה התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת. חלקו הצפוני של אזור המרדף משתרע באזור הטיול  מבשית, דרך קטרה ומע'ר למרגלות רכס מע'ר, זרנוקה וקוביבה.
כוונתו של אלנבי הייתה, לאחר הבקעת הקו העות'מאני מצפון לבאר-שבע, כי יחידות הפרשים שלו יפרצו אל עבר החוף, ינתקו את נתיב הנסיגה של הכוח העות'מאני הגדול שהחל את נסיגתו מעזה צפונה ויביאו לכיתור כוח זה והוצאתו ממעגל הלחימה.

תקופת השלטון הבריטי,
חלק ממחוז רמלה

תחום היישוב העברי בתקופת השלטון הבריטי

על פי תכנית החלוקה
אזור התפר בין חלקי המדינה היהודית

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

בימי מלחמת העצמאות עורק התחבורה הראשי לנגב

השתלטות על המרחב ב"מבצע ברק" במלחמת העצמאות

מבצע ברק היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות במסגרת תוכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה היהודית בדרום הארץ, בין רחובות לבאר טוביה בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה קודם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב.
התקופה הראשונה שאחר אישור 'תוכנית החלוקה' התאפיינה בלחימה בלתי סדירה בין כוחות ערבים ויהודים בשלושה סוגי אזורים עיקריים: לחימה בערים המעורבות, לחימה על היישובים היהודיים המבודדים ולחימה על צירי התנועה. מבאר טוביה ודרומה עברה הדרך אל היישובים היהודים בצפון הנגב דרך יישובים ערביים גדולים ועוינים, בשני צירי תנועה: ציר ג'וליס-ברייר-ניר עם וציר מג'דל-עזה. הנסיעה דרך היישוב הערבי הצפוף חייב נסיעה בשיירות של כלי רכב מוגנים ובליווי צבאי. השיירות נתקלו ביריות של אנשי הכנופיות ובמוקשים שהונחו על הדרכים. ב-16 במרץ לאחר עזיבת הבריטים את האזור חסמו אנשי ברייר את הכביש בתעלות עמוקות שחפרו לרוחב הדרך. ב-26 במרץ פסקו גם השיירות והקשר היחיד עם ישובי צפון הנגב התנהל באמצעות שני מטוסים קלים ("פרימוסים") בלבד. במחצית השנייה של אפריל נפרצה דרך חדשה ממזרח לכפר ברייר שהתחברה לכביש פלוג'ה ובסמוך לה הוקם יישוב יהודי חדש בשם ברור חיל.
בתחילת מרץ 1948 גובשה במפקדת ההגנה תוכנית ד' שעיקרה היה מעבר מאסטרטגיה הגנתית לאסטרטגיה התקפית. במסגרת התוכנית פעלו חטיבות ההגנה ליצירת רצף טריטוריאלי יהודי בשטח שהוכר כמדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה ויצירת מצב שייקל על הכוחות לקדם את פלישת צבאות ערב. שתי חטיבות של 'ההגנה' פעלו באזור דרום הארץ:
חטיבה 12 ('הנגב') שהייתה אחראית על המרחב מדרום לציר מג'דל (כיום אשקלון) -פלוג'ה,
וחטיבה 5 ('גבעתי') שהייתה אחראית על השטח מצפון לציר זה.
בחזית הדרום כללה תוכנית ד' שתי מטרות אסטרטגיות: לייצר ולבצר את קו היישובים היהודיים, ובנוסף, להטריד את הכוחות המצריים הנעים צפונה ולבלום את התקדמותם. דרכי הפעולה היו טיהור המרחב מנוכחות ערבית, ביצור היישובים היהודיים הסמוכים לציר ההתקדמות הצפוי של הצבא המצרי וניהול פשיטות הטרדה על הציר המצרי.
בתחילת חודש מאי 1948 החלו שתי החטיבות לפעול ליישום חלקה הראשון של התוכנית, כל אחת בגזרתה. חטיבת 'גבעתי' פעלה במטרה להשתלט על "מושבות יהודה, דרום יהודה וצפון הנגב". במסגרת זו יצאה החטיבה יחד עם גדוד מחטיבת 'הנגב' למבצע 'ברק' שנועד לפעול לטיהור מהיר ('ברק') של המרחב שבאחריותה, במטרה ליצור מכשולים וקווי הגנה נגד הצבא המצרי, לחזק את האחיזה במרחב ובדרכי התחבורה, למנוע מהצבא המצרי בסיסים חשובים בהם יוכל להתבסס ולעורר בהלה ודה-מוראליזציה בשורותיו, ובכך לשבש ולמנוע את תוכניותיו. בשלב ראשון תקפה החטיבה כפרים באזור מג'דל-איסדוד-יבנא. בשלב השני נכבשו הכפריםבציר ברייר-כאוכבה.
עוד קודם לכן ב-4 במאי 1948, במסגרת מבצע כיתור הושלם כיבושם של שני כפרים שחלשו על צירי תנועה חיוניים: עקיר הסמוך למזכרת בתיה שחלשה על הדרך לירושלים וקטרה הסמוכה לגדרה שחלשה על הדרך לנגב.
השלב הראשון של מבצע ברק החל סמוך לפלישת צבאות ערב. ב-11 במאי כבשו כוחות של חטיבת גבעתי את הכפר בשית לאחר קרב קשה. ההתקפה הראשונה נהדפה, והכפר נכבש בהתקפה השנייה. באותו יום נכבש גם הכפר בית דראס, כ-4.55 קילומטרים מדרום-מערב לבאר טוביה ותושביו נמלטו לכיוון איסדוד. הכפר הסמוך סוואפיר א-שמליה נכבש ללא קרב. בעקבות כיבוש הכפר ברחו גם תושבי בטני שרקי (צפונית לבאר טוביה סמוך לבסיס חצור).
ב-12 במאי 1948 פוצץ גשר עד הלום שנמצא על ציר ההתקדמות מדרום לצפון. בנקודה זו נעצר הטור המצרי כשבועיים לאחר מכן. באותו לילה נכבש גם הכפר ברקה ששכן 3 ק"מ מזרחית לגשר. בשלב זה נקראה חטיבת 'גבעתי' לסייע לחטיבת הראל במבצע מכבי שנערך בחזית המרכז בדרך לירושלים, ורק גדוד אחד נשאר באזור הדרום.
במקביל לחטיבת גבעתי פעלו בגזרה גם כוחות מחטיבת הנגב. ב-12 וב-13 במאי נכבש הכפר ברייר מצפון מזרח לעזה, ותושביו נמלטו לכיוון עזה. בעקבות כיבוש ברייר נמלטו תושבי חוליקאת וכאוכבה לכיוון מערב. באותו יום גורשו גם תושביהם של סומסום ונג'ד הסמוכים.
ב-15 במאי כבש גדוד 3 של חטיבת גבעתי את הכפר מע'אר ששכן מעל צומת תל נוף ובתיו פוצצו. רובו של הכפר כבר היה נטוש באותו שלב.
בחציו השני של חודש מאי כבשו כוחות מחטיבת 'גבעתי' את הכפרים: סוואפיר אל שרקיה, בטני עראבי, קוביבה וזרנוגה שרוב תושביהם נמלטו עוד קודם לכן, והמעטים שנותרו גורשו ככל הנראה. ב-27 ו-28 במאי כבשה חטיבת הנגב את הכפרים אל מחרקה וכופחה.

תמונת מצב מיד לאחר הקמת המדינה

תמונת מצב יישובית בעשור הראשון,
מיקום האזור ביחס להקו הירוק,

תמונת מצב יישובית נוכחית

********

קטעי המסלול, המקומות והמראות

*******

קטע ראשון, מגדרה לרגלי רכס מע'ר

– יציאה ממתחם תחנת דלק בכניסה הדרומית לגדרה
– מערבה דרך השדות למישר והלאה לעשרת
– עלייה לרכס הכורכר בו נמצא מבנה קבר נבי בשית 
– המשך לכפר מרדכי ומעבר למושב בניה 
– חציית נחל שורק מדרום לצפון מול מושב בית גמליאל
– מזרחה לאורך הגדה הצפונית של נחל שורק 
– התקדמות דרך השדות והפרדסים לעבר רכס מע'ר

מֵישָׁר הוא מושב  השייך למועצה אזורית גדרות. את היישוב הקימו עולים מגרמניה ומפולין בשנת 1950  כיום רוב תושבי הכפר מוצאים פרנסתם מחוץ לכפר וחלק מועט עדיין עוסק בחקלאות הכוללת בעיקר מטעים ולולים. במישר פועל יקב מישר. במושב אחד מהלולים הגדולים בישראל בבעלותה של חברת "גליקסמן שיווק ביצים" בהם מוחזקות 260 אלף תרנגולות. בצמוד ללולים מכון אוטומטי למיון ביצים.

בשית או בשיט היה כפר ערבי במישור חוף יהודה בין גדרה לקיבוץ יבנה, בגובה 66 מטר מעל פני הים. הכפר היה שייך לנפת רמלה מחוז לוד (1945), על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שטחי קרקעותיו היו 18,553 דונם ובשנת 1945 מנה 1620 נפשות. במלחמת העצמאות במהלך מבצע ברק ב-11 במאי 1948 הכפר נכבש ותושביו ברחו או גורשו.
מקור השם הוא בקבר עתיק, אשר לפי המסורת הערבית, הוא קברו של נבי שית (שת, בנו של אדם הראשון). בדורות קודמים נקרא הכפר בית-שית ואחר כך אוחדו המילים ל-בשית. המקום מוזכר לראשונה בכתביו של הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי, שחי במאה ה-13.
ב-1938 במהלך המרד הערבי הגדול תקפו חלק מתושבי הכפר בסיוע תושבי כפרים נוספים בסביבה את עובדי חברת החשמל הארצישראלית ונוטרים יהודיים במה שנודע כקרב צומת מסמיה. בתחילת מלחמת העצמאות שהו בבשית לוחמים עיראקים שאימנו את צעירי הכפר וארגנו את השמירה בו. ערביי בשית תקפו את התחבורה היהודית באזור.
חטיבת גבעתי שפעלה באזור, תכננה מבצע צבאי שכונה מבצע השמד. מטרתו של מבצע זה הייתה לפגוע בתחבורה הערבית בכביש יבנה-איסדוד ולהשמיד את התגבורות הערביות שיבואו מכפרי הסביבה. חלק מהכוחות מוקמו על גבעות ממערב לבשית למנוע התערבות של תגבורות מכפר זה. הכוחות יצאו מקיבוץ יבנה בליל ה-30 במרץ 1948. המבצע לא עלה יפה. המארב נתגלה על ידי הערבים שהפסיקו מיד את התחבורה בכביש. לשמע היריות הוחשה תיגבורת של 150 לוחמים מבשית להתקיף את כוחות גבעתי. כוח אחד כמעט כותר אך הצליח לסגת לקיבוץ יבנה לאחר שנפלו שלושה לוחמים חברי קיבוץ גבעת ברנר. שני הרוגים נשארו בשטח והוחזרו למחרת על ידי המשטרה הבריטית. גופה אחת הייתה ערופת ראש וניכרו עליה סימני התעללות של ערביי בשית. במבצע נהרגו כ-30 ערבים מקומיים, אך לא מתנדבים מ"צבא ההצלה" אשר בהם התכוונה הפעולה לפגוע.
במסגרת מבצע ברק, שאחת ממטרותיו הייתה לגרום לגירוש תושבי הכפרים מהאזור, הותקפה בשית ב-11 במאי 1948 על ידי כוחות מגדוד 52 ו-54 של חטיבת גבעתי. לאחר קרב קשה הכפר נכבש ובתיו פוצצו.  בקרב נפלו ארבעה מלוחמי גבעתי.
על אדמות בשית הוקמו ישובי "מועצה אזורית גדרות": עשרת, כפר מרדכי, שדמה, משגב דב, כפר הנוער כנות, גן הדרום, כפר אביב, ומישר. 1200 דונם בקרבת גדרה חולקו על ידי הקרן הקיימת בין תושבי גדרה. במרכז המושב עשרת נותר מסגד הכפר ולידו שלטים המספרים על הקרב. בשולי גבעת המסגד נמצא "גן דוד", אתר הנצחה לנופלים במערכות ישראל מישובי גדרות. הגן על שם דוד מרכוס.

 

 

קבר שיח נביא שית – מקום המקודש לנביא שית. מבנה מקומר ומכוסה שלוש כיפות, המזרחית גדולה מן השתיים האחרות. הכיפות מטויחות מבחוץ בטיח לבן עבה. ניכרים במבנה לפחות שני שלבי בניה. למבנה שני חדרים גדולים רבועים בעלי קמרונות מצטלבים, לכל חדר פתח מקומר בצד דרום, שנסתם בשלב מאוחר יותר. בחדר המזרחי היה מחרב שאליו מובילות שלוש מדרגות. ממערב לחדרים אלה, חדר שלישי, קטן יותר ללא פתחים. בקיר הדרומי של חדר זה מצוי מחרב רדוד. לפי פטרסן יתכן שקבר הנביא היה כאן. מלבד החדר המערבי שבנוי מאבני גוויל, המבנה בנוי מאבנים מסותתות. חדר נוסף, שלא מכוסה כיפה, נבנה מצפון לחדר המזרחי. הקירות הפנימיים של המבנה היו מטויחים טיח לבן עבה. הכניסה היא דרך חצר שבמרכזה בור מים, במזרח המבנה. סביב המבנה, חפורים קברי יחיד רבים בתוך החמרה מן התקופה האסלאמית , הפתחים והדופן הפנימית של הקברים מדופנים באבנים קטנות. על פני הקרקע פזורים חרסים מעטים. האתר נחפר (צ' קניאס, 1999). י' עורי ביקר באתר בתאריך 26-7-1947, ודיווח על מציאת לוח שיש בתוך המבנה. במקום נמצאו חרסים מן התקופות הפרסית (חרס בודד), הביזנטית (בודדים),  האסלאמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית. המקור: אתר 31, מפת גדרה  מס' 85 , סקר ארכיאולוגי בישראל 

עֲשֶׂרֶת הוא יישוב קהילתי ליד המועצה המקומית גדרה, השייך למועצה אזורית גדרות. היישוב נקרא על שם עשרת חברי ביל"ו שהקימו את גדרה. היישוב הוקם ב–1954 כמרכז יישובי של המועצה האזורית גדרות, ומתפקד כך גם כיום. בתחילה נודע המקום גם בשם הכפר בשיט על חורבותיו הוקם.
עשרת הוא מרכז של שישה כפרים: מישר, משגב דב, כפר אביב, כפר מרדכי, שדמה וגן הדרום, המכונים "יישובי גדרות". בעשרת נמצאים המוסדות המוניציפליים הנותנים שירותים ליישובי המועצה האזורית "גדרות", כגון: בנין המועצה, בית הספר היסודי, גני הילדים, מעונות, המתנ"ס ובריכת השחייה, המרפאה, מועדון הוותיקים, הספרייה, בית הדואר, בית כנסת, שבט צופי "גדרות", מכון תערובת המשמש את לולי הסביבה, מרכז מסחרי, מפעל הנייר והדפוס "אניה" וגן דוד, שבו אנדרטה לזכר בני האזור שנפלו במלחמות ישראל ובעת מילוי תפקידם.

 

המועצה אזורית גדרות – הוקמה בשנת 1953 כמועצה אזורית של יישובי המעמד הבינוני השייכים לתנועת האיחוד החקלאי. בתחומי המועצה 7 יישובים מהם 6 מושבים חקלאיים: גן הדרום, כפר אביב, כפר מרדכי, מישר, משגב דב, שדמה ועשרת שהוא יישוב קהילתי, ממוצע המרחקים בין היישובים הוא 5.9 ק"מ.

כפר מרדכי מושב הנקרא על שם מרדכי עליאש, הציר הראשון של מדינת ישראל בבריטניה. את היישוב הקימו עולים מאנגליה, מסקוטלנד ומדרום אפריקה, בשנת 1950. כיום הכפר מונה כ-56 משקים חקלאיים ועוד כ-600 בתים פרטיים. חלק מועט מתושבי הכפר עדיין עוסק בחקלאות הכוללת בעיקר מטעים ולולים. רוב התושבים מוצאים פרנסתם מחוץ לכפר. המושב שייך לתנועת האיחוד החקלאי ונמצא בתחומי המועצה האזורית גדרות.

בניה, מושב עובדים. בתחילה נקרא המושב בשם "יבנה הדרומית", אך כדי לייחד אותו מיבנה הסמוכה לו הוחלט לשנות את שמו לבניה. המושב נוסד בשנת 1949 ע"י יוצאי מזרח אירופה; ניצולי שואה מרומניה, פולין וצ'כיה, אך כיום קיים במושב מיזוג גלויות ומתגוררים בו תושבים בני עדות רבות. מספר תושביו כ-750 נפשות. השטח המושב מתפרס על כ-2,600 דונם, שמתוכם 2,300 מעובדים. פרנסת תושבי המקום נחלקת בין חקלאות (מטעים, רפת, פרדס) ובין עבודות מחוץ למושב. מחצית מתושביו הם תושבי ההרחבה שהושלמה במחצית השנייה של שנות ה-90. המושב משתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית ברנר.

 

*****

קטע שני,
לאורך רכס מע'ר לעבר גבעת ברנר
והלאה לדרום רחובות

– חציית נחל גמליאל מדרום לצפון
– טיפוס אל הקצה הדרומי של רכס מע'ר
– תצפית 360⁰ בסמוך לברכות מקורות
– גלישה ממערבה מהרכס
– צפונה בדרך הצמודה לגדר המתקן הצבאי
– ביקור בבית העלמין של גבעת ברנר
– כניסה לתחום הקיבוץ
– עליה על מבנה בריכה שהוסב למצפור מתן ותצפית מערבה 
– יציאה צפונה מהקיבוץ דרך שכונת ההרחבה
– מערבה על שביל אופניים הצמודה מצפון לכביש 411
– מעבר מדרום לקבוצת שילר
– כניסה לשכונת קריית משה לעבר עיי הכפר זרנוקה ומבנה המסגד

 

נחל גמליאל  הוא אחד מיובליו של נחל שורק וראשיתו באזור גבעות השפלה הגבוהה ליד תל גזר וכרמי יוסף. הוא אוסף אליו את נחל עקרון, נחל השלושה, נחל חולדה וערוץ נוסף בלי שם מאזור נצר חזני  ליד יסודות.

 

 

רכס מ'ער

ח' מרר – גבעת כורכר שבולטת על פני הסביבה. כפר ערבי הרוס על שרידי אתר קדום. חציבות, מתקנים חצובים, מערות קבורה חצובות ומחצבות. במדרונות המזרחיים של הגבעה מצויות חציבות אנכיות, שעל אחת מהן נבנה קיר מאבני גוויל קטנות. בחלק הדרומי של הגבעה חצובים קברי פיר (?) עגולים וסגלגלים וסביבם חרסים מתקופת הברונזה הקדומה. במדרונות המזרחי והדרומי חצובים מערות קבורה וקברים מלבניים. מערות אחדות שימשו למגורים או לאכסון בזמננו. בראש הגבעה נתגלו שרידי מתקנים. בביקורים קודמים באתר, בשנות ה-40- 20 של המאה הכ', נמצאו במרגלות ההר, צפונית לכפר הערבי, קבר מן התקופה הרומית, ומערות קבורה עם כוכים ובתוכם גלוסקמאות אבן. חלקם נחפרו לפני שנהרסו בזמן כריית מחצבה במקום. כן נמצאה גת קטנה ועגולה בחלק הגבוה ביותר של הגבעה. נראה שהאתר שימש בית קברות ליישוב מתקופת הברונזה הקדומה, וליישוב מן התקופה הרומית. בעבר תועדו שתי כתובות יהודיות השייכות למצבת קברים מתקופת בית שני. באתר נמצאו חרסים מן התקופות הברונזה הקדומה א', הברונזה הקדומה, הברזל ב', ההלניסטית, הרומית הקדומה, הרומית המאוחרת, הביזנטית, האסלאמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית.
אתרים 19, 20 ו-21, גיליון גדרה, מס' 85 סקר ארכאולוגי של ישראל

החשיבות של רכס מע'ר

לרכס מעאר בגלל מבנהו, מיקומו והשליטה מעליו על המרחב בסביבתו הן לכיוון מערב והן לכיוון מזרח יש חשיבות רבה בתולדות הארץ במאה השנים האחרונות בכלל ובדברי ימי אזור מישור חוף יהודה בפרט. הרכס הייתה שליטה בתצפית ובאש למרחק גדול. חשיבותו האסטרטגית והטקטית של התל באה לידי ביטוי בשני אירועים מכוננים שעניינם מלחמה (איך אפשר שלא שמדובר על ארץ ישראל).
רכס מעאר נמצא צפונה מהכפר קטרה (צפון גדרה דהיום) וואדי קטרה (נחל גמליאל של ימינו). זהו רכס של גבעות כורכר שכיוונן הוא צפון-צפון-מערב. רכס זה מתחיל בדרום בגבעה שלרגליה ממוקמת כיום אנדרטת הצנחנים, עליה שכן הכפר מע'אר להלן, ממשיך צפונה דרך הגבעות עליהן נמצאת כיום גבעת ברנר ומסתיים בצפון בכפרים דאז זרנוקה וקוביבה (חלקה המערבי של רחובות דהיום). הגובה המרבי של הרכס הוא 94 מטר מעל פני הים והוא גבוה בכ-40 מטר מהמישורים שממערבו וממזרחו.

הקרב על רכס מע'ר, 13 בנובמבר 1917

הקרב על גבעות מֻע'אר נערך ב-13 בנובמבר 1917 כחלק ממרדף פלשת. הקרב התחולל באזור גבעות מע'אר, גבעות הכורכר עליהן שכן הכפר הערבי מע'אר בין גדרה ורחובות. הקרב התנהל בין כוחות חיל המשלוח המצרי של הצבא הבריטי ובין הצבא העות'מאני הנסוג צפונה. קרבות נסיגה והשהייה של הגייסות העות'מאניים ובעלי בריתם הגרמנים ונועדו לעכב את התקדמות חיל המשלוח הבריטי במטרה לחלץ כמה שיותר כוחות ולהסיג אותם לקו הגנה צפוני סביב ירושלים ובשטחים שמצפון לירקון. בסיומו של הקרב הגיעו הכוחות הבריטיים לואדי צראר והשתלטו על צומת הרכבות המרכזי לדרום ארץ ישראל ובכך לא רק שחרצו את גורל המערכה בדרום הארץ אלא ניתקו את הקשר המסילתי העות'מאני בין מישור החוף, השפלה וירושלים ‎ ובין שני הגייסות העות'מאניים הלוחמים בארץ ישראל ‎–‎ הארמיה ה-8 במישור החוף והשפלה והארמיה ה-7 בהרי ירושלים.
הרקע למערכה – אחר שב-31 באוקטובר 1917 נכבשה באר שבע על ידי חיל המשלוח הבריטי. נסוגו חלק מהיחידות הטורקיות לכיוון הדרך לחברון ולירושלים וחלק נסוג צפונה לאזור קו תילים שכיוונו דרום מזרח-צפון מערב, מתל חווליפה במזרח ועד תל הוריירה במערב. בניגוד למנהגו במערכה זו, לא עצר חיל המשלוח הבריטי להתארגנות, אלא המשיך בלחץ רצוף של התקפות מבאר שבע צפונה במטרה לקעקע את הקו הטורקי ולנצל את הצלחותיו. לאחר שבסדרת התקפות מתוכננות, בין 6 ל-8 בנובמבר, נכבש מערך התילים, ובמקביל לכך נכבשה עזה ‎–‎ נעו צפונה שני כוחות של חיל המשלוח הבריטי. כוח אחד נע במזרח לכיוון יבנה והכוח השני נע במערב, בצמוד לאזור החוף לכיוון איסדוד. היחידות הטורקיות התמקמו על רכס מעאר והתחפרו בו. מאחר שהיה להם מחסור בחוטי תיל, לא נמתחו גדרות תיל לאורך כל החפירות כמכשול מעכב, דבר אשר היה לו השפעה על התפתחות הקרב.

 

הקרב – מתקפה על רכס מע'אר–קטרה (גדרה) של יחידות דיוויזיית הרגלים ה-52 ‏בפיקודו של מייג'ור גנרל ג'ון היל (אנ') לא השיגה את התוצאות המקוות, ולקרב הוכנסו שלושת גדודי ‏הפרשים מהבריגדה הרכובה-6 של דיביזיית היומנרי ‏‏(‏Yeomanry‏) בפיקודו של ‏בריגדיר צ'רלס גוֹדווין (אנ'), שזכה באות השירות ‏המצוין על הנהגתו ועל גבורתו בשדה הקרב הזה. על המתקפה ניצח ‏מפקד הדיוויזיה, מייג'ור-גנרל ג'ורג' בארו. ‏ההסתערות הרכובה על גבעות מע'אר נערכה על ידי שני הרגימנטים ‏‏"באקס" – ‏Bucks‏ (אנ') ‏ו"דורסט" (אנ'), בעוד רגימנט היומנרי השלישי של הבריגדה ה-6, "בֶּרקס" – ‏Berks‏ (אנ'), הוצב בעתודה בעורפם. החיפוי ‏הארטילרי ניתן על ידי סוללת "בֶּרקשֵייר" של הארטילריה הרכובה המלכותית ‏‏(‏‎(RHA‎‏, על ידי בריגדת תותחי השדה של דיוויזיה 52 ועל ידי פלוגת מכונות הירייה של הבריגדה ה-6.‏ מצפון לאלה, כשפניהן למאחזים הטורקיים בזרנוקה ובאל-קוביבה, נערכו יחידות הבריגדה הרכובה ה-8 של דיווייזית היומנרי הרכובה.‏ ההסתערות על העמדות הטורקיות ברכס מע'אר החלה ב-13 בנובמבר ‏‏1917 בשעה 15:00, מרחק של כ-3 ק"מ מן היעד, והתנהלה ברובה בשטח ‏פתוח גלוי לעין ולאש האויב, שמצבו הטקטי היה עדיף. את הקילומטר האחרון ‏במעלה התלול של הגבעה עברו הפרשים בדהרה, פרט ליחידה מקרב גדוד ‏‏"דורסט" שאנשיה ירדו מסוסיהם למרגלות הרכס והבקיעו דרכם אל הפסגה ‏ברגל. המתקפה נחלה הצלחה והטורקים נסוגו מעמדותיהם.‏ הכפר אל-מע'אר שבדרום הרכס נותר בידי האויב. שם תקפו שני בטליונים ‏מבריגדה 155 של הדיוויזיה ה-52 בצד יחידות של רגימנט העתודה "בֶּרקס" ‏של בריגדת היומנרי ה-6, שלחמו רגלית. הלחימה נמשכה עד השעה 17:00 ‏שאז נפל הכפר בידי הבריטים. בהמשך כבשו כוחות הדיוויזיה ה-52 את קטרה ‏שמדרום לאל-מע'אר, ובכך הושלמה שבירת הקו הטורקי בגבעות מע'אר-‏קטרה.‏

תוצאות הדהרה הסוערת הביאה לכיבוש היעד. אבדות הבריטים היו 16 הרוגים ו-114 ‏פצועים. ההצלחה עלתה במחיר כבד של אבידות בסוסים, 265 במספר, ‏כשליש מכלל הסוסים שהוטלו למערכה. את האבדות הכבדות ביותר בסוסים ‏ספג רגימנט "דורסט", שכן אחרי שלוחמיו ירדו מאוכפיהם ללחימה כרגלים ‏אבד להם יתרון המהירות.‏ ‏ סך אבדות הטורקים בהרוגים ובפצועים הגיע למאות רבות. 18 קצינים ו-‏‏1,378 חיילים נפלו בשבי. כמו כן אבדו להם שני תותחי שדה ו-14 מכונות ‏ירייה, שבהם נעשה שימוש מיָדי בידי הבריטים. ‏
הניצחון באל-מע'אר ובקטרה גרם  לנסיגה של הטורקים ופתח את הדרך, כבר ‏למחרת היום, לתפיסת תחנת הצומת (תחנת נחל ‏שורק), ובכך לניתוק קווי התחבורה בין הארמיות השביעית והשמינית ‏הטורקיות. וכן לכיבוש עאקיר, לוד, רמלה ויפו, להתייצבות על גדות הירקון ולהבקעה להרי ‏יהודה בהמשך המערכה.‏
‏בין הנופלים בהסתערות על רכס מע'אר היה מייג'ור אוולין דה ‏רוטשילד, ‏סגן ‏‏מפקד רגימנט הפרשים "בַּאקס". ‏הוא מת מפצעיו ‏בקהיר, ואחרי שנתיים ‏‏הובאו עצמותיו לקבורה במרומי בית ‏העלמין בראשון ‏לציון. על מצבתו ‏החדשה נחרט בעברית:‏‏ "הצבי ישראל על ‏במותיך חלל, איך נפל ‏‏גיבור. הגביר ר' אפרים בן ‏הגביר ר' שלמה דה רותשילד… חרף נפשו למות ‏על ‏מרומי שדה בארץ ישראל ‏ונפל שדוד ביום קרב ‏סביבות אל-‏מוער…‏"

כיבוש הכפר מע'ר במלחמת העצמאות

מעאר – הכפר ישב על שלוש גבעות רכס הכורכר וגבל בדרומו בערוץ נחל עקרון שנקרא עד 1948 ואדי אל-מע'אר. ברכס הכורכר מערות רבות ומכאן קיבל הכפר את שמו (מֻעָ'אר היא מערה בערבית. על פסגת הגבעה נמצא קבר קדוש לתושבים בשם אבו תקה (אבי האשנב).
יש חוקרים המזהים ברכס את "הר הבעלה" הנזכר בתיאור גבול שבט יהודה ושבט דן המוזכר בספר יהושע (ט"ו, י"א): "ויצא הגבול אל כתף עקרון צפונה…ועבר הר הבעלה…" ועליו שכנה בעלת – עיר בנחלת שבט דן (יהושע, י"ט, מ"ג). בשטח יש מערות קבורה מתקופת הברונזה התיכונה והרומית-ביזנטית. כן נמצאו במקום חרסים רבים מהתקופה הכלכוליתית עד לתקופה הערבית. יש עדויות להתיישבות ערבים במקום כבר בתקופה המוסלמית המוקדמת.

כפי שפורט לעיל, במלחמת העולם הראשונה התחולל בגבעות מע'אר קרב עקוב מדם בין יחידות הצבא הבריטי והצבא התורכי שנהנה נהנו מיתרון לנוכח העובדה שיחידותיו נפרסו על הגבעות אך כעבור קרב קשה נאלצו לסגת צפונה.
בתקופת השלטון הבריטי התפתח הכפר והייתה לו חשיבות אסטרטגית כשנבנה שדה תעופה עקיר לימים שדה תל נוף. הכפר חלש על צומת הכניסה לשדה התעופה. על פי  סקר הכפרים המנדטורי מ-1945 השתרעו קרקעות הכפר על פני 15,390 דונמים, מתוכם היו 2,659 דונמים בבעלות יהודית ו-1,479 דונמים שימשו כשטחים ציבוריים.
בתחילת מלחמת העצמאות כנראה התגוררו בכפר התגוררו כ-2,020 תושבים והם נמנעו לתקוף את התחבורה היהודית שעברה בדרך לרגלי הכפר, היום כביש 40. בפברואר 1948 הותקפו שיירות בכביש והערכת היישוב העברי הייתה שהתוקפים יצאו מכפר זה ומהכפר עקיר הסמוך. בסוף חודש מרץ 1948 תושבי הכפר המשיכו והתעמתו עם תושבי קיבוץ גבעת ברנר ופגעו גם בשיירה של שני משוריינים ושעברה בצומת הכניסה לשדה עקיר. שמונה לוחמי גבעתי נהרגו. באותו לילה בוצעה פעולת גמול נגד הכפר ופוצץ בנין בית הספר בצומת ממנו הופעל המוקש הקטלני. גופות הנספים חולצו והועברו לקבורה. כפר זה נכבש על ידי לוחמי גבעתי בליל 15 במאי במסגרת 'מבצע ברק'. הוא היה חלק מהיערכות לקראת הפלישה של צבאות ערב וחלק מתכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה בשטח שיועד לפי הצעת החלוקה, נובמבר 1947 למדינה היהודית . לאחר התקפה קצרה נכבש הכפר. התברר כי הוא פונה מתושביו עוד בתחילת מאי ומאז הוחזק בידי יחידה קטנה של מתנדבים סורים ומקומיים. בתי האבן והבארות פוצצו ובתי החימר והגרנות הועלו באש זמן קצר לאחר כיבוש הכפר.

 

 

גִּבְעַת בְּרֶנֶר הוא מן הקיבוצים הגדולים בישראל, שייך למועצה האזורית  הקיבוץ נקרא על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר.. גרעין הקבוצה התגבש בשנת 1926 ברחובות והיה מורכב מחלוצים יוצאי ליטא ומחלוצים מווהלין. נרכש שטח של 200 דונם. ב–4 במרץ 1928 עלתה למקום הקבוצה הראשונה למרות התנגדות המוסדות המיישבים ובראשםאברהם הרצפלד. ב–29 ביוני אותה שנה עלו כל חברי הקיבוץ לשטח. בגלל השטח המצומצם התפרנסו החברים מעבודה שכירה בפרדסי הסביבה והחלו עזיבות בגלל הקשיים. בשנת 1929 הצטרפה לקיבוץ קבוצת "חרות" מגרמניה. באותה שנה הצליח חבר הקיבוץ אנצו סרני לאסוף באיטליה סכום כסף הדרוש לרכישת 1,0000 דונמים נוספים בסביבה. במאורעות תרפ"ט פונה הקיבוץ למספר ימים.
בגלל מיעוט הקרקע היה הקיבוץ מהראשונים שפיתח תעשייה. נוסדו בית החרושת "רימון" למיצים וריבות שהיה ספק ראשי לצבא הבריטי, ובית החרושת "מטר" למוצרי השקיה. גבעת ברנר היה הקיבוץ הראשון שפתח בית הבראה בתחומו. בית ההבראה נקרא "בית ישע" על שם ישע סמפטר, משוררת יהודייה מארצות הברית שבחרה לגור בקיבוץ והשקיעה את כספה בבנית בית ההבראה. פרשה זו מתוארת בספרו של משה שמיר – "יונה מחצר זרה".  מצבו הכלכלי של הקיבוץ השתפר והוא המשיך לקלוט חברים עד שהיה בשעתו גדול הקיבוצים במדינת ישראל. הקיבוץ השתייך לקיבוץ המאוחד ובשנת 1952 בעת הפילוג, פרשה ממנו קבוצה גדולה של חברים שהצטרפו לקיבוץ נצר סרני. עם משבר הקיבוצים נקלע הקיבוץ למשבר כלכלי קשה ובתי החרושת ובית ההבראה נסגרו. כיום הקיבוץ מופרט.

יצחק שדה (לנדוברג) (10 באוגוסט 1890 – 20 באוגוסט 1952) היה אלוף בצה"ל, מפקד, אסטרטג, מנהיג, מחנך וסופר יהודי שכונה "הזקן". שדה היה ממנהיגי גדוד העבודה וחבר מחתרת הקיבוץ, ממפקדי ארגון "ההגנה", ממייסדי הפלמ"ח ומפקדו הראשון, היה ממניחי היסוד לצה"ל ולעצמאות ישראל.
הרחבה

 

מועצה אזורית ברנר נקראת על שם היישוב שבו היא ממוקמת, קיבוץ גבעת ברנר, הקרוי על שמו של הסופר יוסף חיים ברנר. המועצה קיבלה מעמד מוניציפלי בשנת 1950 והייתה לה זיקה לתנועות ההתיישבות של מפא"י. תחום שיפוטה של המועצה כולל 7 יישובים וממוצע המרחקים ביניהם הוא 8 ק"מ: קיבוץ גבעת ברנר, קבוצת שילר (גן שלמה), מושב קדרון, מושב בית אלעזרי,  מושב בניה, כפר גיבתון ושיכון המשפחות בבסיס תל נוף. 

*****

קטע שלישי, דרום רחובות

– כניסה לשכונת קריית משה
– עיי הכפר זרנוקה ומבנה המסגד
– למול הכניסה למושב גבתון
– מעבר בשכונת מרמורק
– רכיבה מנהלתית בין השכונות שבדרום רחובות
– חציית רחוב הרצל 
– כניסה לכפר ביל"ו

 

 

קְבוּצַת שִׁילֶּר, השם הרשמי: גַּן שְׁלֹמֹה, הוא קיבוץ הנמצא בין רחובות וגבעת ברנר, השייך למועצה אזורית ברנר. קרוי על שם שלמה שילר שהיה מחנכם של מקימי הקיבוץ כאשר גרו בפולין ולימים מנהלה של הגימנסיה העברית בירושלים. על פי ועדת השמות הממשלתית, המתנגדת לשמות לועזיים, נקרא המקום בשלטים ובמפות בשם גן שלמה, אולם שם זה לא נתקבל והמקום נקרא על ידי חבריו והציבור כולו בשם "קבוצת שילר", או בקיצור "שילר".
הקיבוץ הוקם כקבוצה בשנת 1927 על ידי עולים אקדמאים מלבוב ומגליציה, חברי תנועת גורדוניה. חברי הקבוצה עברו הכשרה חקלאית בת שנתיים בקריית ענבים, טרם עלייתם לקרקע. במשך השנים, בפרט בשנים שלאחר השואה, הצטרפו לקבוצה עולים מארצות רבות, ופותחו בה ענפי חקלאות רבים, בהם: גידול דגן, פרי הדר, אבוקדו ובננות, וענף גידול הבקר והעופות. הקבוצה שומרת על כללי השוויון והשותפות שהנחו את מייסדיה.

זרנוגה היה יישוב יהודי מתקופת המשנה והתלמוד בשם זרנוקה. בתקופת המנדט שכן במקום כפר ערבי בנפת רמלה, בשם זרנוגה, -10 קילומטרים דרומית-מערבית לרמלה(כיום בתחום שכונת קריית משה, הנמצאת במערב רחובות). הכפר נכבש במהלך מלחמת העצמאות, במאי 1948, פונה וננטש.
ייתכן שהיישוב נקרא על שם ערוץ הנחל העובר במקום ונשפך אל ואדי דוראן סמוך לכפר אל קוביבה (כיום כפר גבירול). הממצאים הארכאולוגיים הקדומים ביותר נמצאו בסמוך למסגד הכפר ומדרום מערב אליו ומעידים על קיומו של יישוב יהודי מן התקופה הפרסית (המאות 6–4 לפנה"ס). כמו כן, התגלו במקום שרידי יישוב מהתקופה הביזנטית (המאות 4–7). ייתכן כי זהו מקום מוצאו של התנא רבי חייא בר זרנוקי.
הכפר הערבי הופיע ללא שם במפה שהכין הצרפתי פייר ז'אקוטן ב-1799. חלק מתושבי הכפר היו מצרים שהגיעו לארץ ישראל עם צבאו של איברהים פאשה ב-1831. לפי דו"ח הקרן לחקר ארץ ישראל מ-1882היה זרנוגה כפר גדול מוקף שוחות צבר, רוב בתיו היו עשויים לבני טיט ובגנים היו בארות מים. מסגד הכפר, בעל כיפה ונטול מינרט, הוקם ב-1890.
ב-20 באפריל 1891 התעוררה מחלוקת בין כפריים לתושבי המושבה הסמוכה רחובות על זכויות מרעה. המחלוקת, המכונה "תקרית זרגונה הראשונה", התבררה לבסוף בבית המשפט. ב-23 ביולי 1913 התחוללה "תקרית זרנוקא" (או תקרית זרנוגה השנייה) שבה תפסו אנשי "השומר" שני כפריים מזרנוגה בעודם גונבים ענבים מכרם בראשון לציון. התפתחה קטטה המונית שבמהלכה נהרגו שני יהודים וערבי ואחרים נפצעו. התקרית נחשבה לנקודת מפנה בתולדות יחסי היהודים והערבים בארץ ישראל. בעקבות האירוע הגישו עשרות מוח'תארים בסוף יולי 1913 עצומה משותפת לסולטאן מהמט החמישי. ככל הנראה הייתה העצומה ביוזמתו של פעיל פוליטי מיפו בשם סולימאן אל-תאג'י. משה סמילנסקי הואשם, יחד עם אחדים מבני רחובות, בהרג הערבי; לאחר משפט ממושך, זוכו כל הנאשמים.
רבים מתושבי הכפר עבדו במושבה הסמוכה רחובות. בשנת 1924 הוקם בכפר בית ספר יסודי לבנים וב-1943 גם לבנות. בשנת 1945 למדו בהם 252 תלמידים ו-52 תלמידות. לפי סקר הכפרים בארץ ישראל שנערך ב-1945, הוערך מספר תושבי הכפר בכ-2,380 איש והוא השתרע על שטח של 5,977 דונמים, מתוכם 327 דונמים של שטחים ציבוריים.
באפריל 1948 נכנסו לכפר לוחמים בלתי-סדירים. חמולת דאר שורבג'י רצתה למסור את הנשק לכוחות "ההגנה" ולבקש ממנה את הגנת הכפר, אולם אחרים התנגדו. באותו החודש הוחלט בכפר לפנות את כל התושבים הבלתי-לוחמים לעיירה הסמוכה יבנא. הכפר נכבש במבצע ברק, במהלך מלחמת העצמאות, על ידי גדוד 55 של חטיבת גבעתי. מספר ערבים נהרגו וכ-20 נפלו בשבי. ההיסטוריון מרדכי בר-און, שהשתתף כמפקד מחלקה בכיבוש הכפר זרנוגה, העיד: "לא היה שם כל גירוש והכפר היה ריק לחלוטין כאשר הגענו אליו".
כמה מאות דונמים מן השטחים החקלאיים של זרנוגה נמסרו לקבוצת שילר. בבתים הנטושים וסביבם הוקמו מעברות זרנוגה א' וב', שאליהן הגיעו בשנות ה-50 עולים מצפון אפריקה. המעברות צורפו לרחובות בשנת 1957. בשנות השישים חוסלו המעברות ובמקומן הוקמה שכונת קריית משה.
מסגד הכפר ובית עלמין (שאיננו תחום ואיננו מסומן) מדרום למסגד הם השרידים היחידים שנותרו מן הכפר.
השטח הפתוח בין קריית משה לשכונת וייסגל (שכונת רחובות הצעירה) קיבל אישורי בנייה בשנת 1991, אולם תכנון מפורט לבניית שכונה החל רק בשנת 2003. אז החליטה העירייה להקים פארק ציבורי בשטח בית הקברות והמסגד ולהסיט מעט את בתי השכונה. בשנת 2009הוגשה עתירה לבג"ץ נגד עיריית רחובות, במטרה למנוע בנייה על שרידי בית העלמין. בסוף 2012 נדחתה העתירה, כיוון שלטענת בג"ץ העותרים לא הצליחו להוכיח שבשטח הספיציפי עליו הוגשה העתירה אכן התקיים בית קברות. במקביל, התחייבה העירייה לשמר את מבנה המסגד ולהעתיק ממקומם קברים, אם יימצאו כאלה בשטח הפארק, בהתאם לחוקי רשות העתיקות ובתיאום עם גורמי הדת המוסלמים.
מקור

 

גִּבְּתוֹן הוא מושב עובדים ליד רחובות ושייך למועצה אזורית ברנר. המושב הוקם בשנת 1933, כחלק מתוכנית התיישבות האלף, במסגרתה הוקמו מושבים חקלאיים קטנים מסביב ליישובים הגדולים והמבוססים, יישוב כזה נקרא יישוב ספר, במטרה לסייע בהגנתם מפני פורעים ערביים – במקרה זה, מפני תושבי זרנוגה השכנה (כיום קריית משה). במקור אמורים היו להתיישב על-פי התוכנית כאלף משפחות פועלים, תוך השתתפות חלקית של המשפחות במימון. אך בפועל, בשל קשיים כלכליים יושבו כחמש  מאות משפחות בלבד.
המושב נקרא על שם העיר המקראית גבתון, הנזכרת כעיר לויים בנחלת שבט דן (ספר יהושע, פרק כ"א, פסוק כ"ג), ולאחר מכן כעיר פלשתית (ספר מלכים א', פרק ט"ו, פסוק ט"ז). בגבתון הקדומה נעשו הפיכות בממלכת ישראל, כגון הפיכתו של בעשא בן אחיה וכן הפיכתו של עמרי על זמרי.
בגבתון מתגוררים כיום כ-300 תושבים. לאחרונה, אושרה תוכנית פיתוח שתאפשר את הגדלת האוכלוסייה עד ל-900 תושבים. תושבי המושב בעבר עסקו בחקלאות כאשר לכל משק היו פרה, לול תרנגולים וגידולים שונים כגון פרדסים ושאר מטעים ופירות מאכל, לרוב הפרדסים תפסו חלק ניכר בענף החקלאות במושב. כיום לכל משק יש לול ישן, רובם אינם בשימוש, אך הפרדסים עוד משמשים לחלק מתושבי המושב פרנסה. כל משפחה קיבלה חלקה בת 4.5 דונם.
באמצע שנות ה-90 של המאה ה-20, ביקשה עיריית רחובות לספח את המושב לשטח השיפוט העירוני שלה בטענה שבהיותו מוקף בשטחים רחובותיים מצפון, ממזרח וממערב, אין לו זכות קיום עצמאית. התנגדותם של אנשי המושב ושל הארגונים הירוקים בלמה תוכניות אלה. בגבתון פועלת תנועת הנוער בני המושבים.

 

*****

קטע רביעי

– חציית מושב כפר ביל"ו
– אתר הבאר הראשונה
– מעבר מתחת כביש 40 
– מזרחה על הדרך בין כפר בילו ומחנה בילו
– צפון מזרחה דרך הפרדסים והשדות לעבר נען
– כניסה לנען מכיוון מערב
– סיבוב בתוך חצר המשק
– הפסקה במצפור בצפון מזרח המשק
– יציאה מנען דרך השער הראשי
– דרומה ומזרחה לעבר תחנת נען
– דרומה על הדרך המקבילה למסילת הברזל למול מושב יציץ
– הפסקה למילוי מים בכניסה לבית העלמין של מושב יציץ
– חציית מסילת הברזל מזרחה במעבר תחתי
– דרומה וטיפוס על תל מלוט ותצפית על שמורת גבתון
– המשך דרומה בדרך הצמודה ממזרח למסילת הברזל
– מעבר לצד המערבי של המסילה דרך מעביר מים
– דרומה לעבר כביש 411 תוך חציית נחל השלושה

כְּפַר בִּיל"וּ הוא מושב  השייך למועצה אזורית גזר. שטח המושב נחצה על ידי כביש 40 לשניים – החלק הצפוני גובל בעיר רחובות (ביל"ו א'), והחלק הדרומי גובל במועצה המקומית קריית עקרון. המושב הוקם בסוכות תרצ"ג (אוקטובר 1932) במסגרת התיישבות האלף, על ידי קבוצת פועלים בשם "חבורת הדרום" שהתארגנה החל מ-1926 ברחובות. על הקבוצה נמנו 30 משפחות, ביניהן רבקה גובר ומשפחתה ואליעזר מילרוד, ששימש כמנהל הקבוצה. הבאר הראשונה נחפרה כבר בשנת 1930. שם היישוב ניתן לכבוד 50 שנה לעליית הביל"ויים. שנת היסוד הרשמית של הכפר היא 1933 אך הפרדסים הראשונים נטעו בשנת 1932. ביולי 1933 היו במושב 39 משקים, אשר בכל אחד מהם היה בית, רפת וכ-12.5 דונם שברובם שימשו לפרדסים. בנוסף היו במושב 11 בתים ללא משק. בשנת 1950 הורחב הכפר על ידי תוספת של  50  משפחות עולים שקבלו מאדמות הכפר עאקיר. כיום אופי היישוב הוא קהילתי-חקלאי, ענפים חקלאיים בולטים בכפר ביל"ו הם פרדסים, כוורנות, פרחים, פיטאיה ופסיפלורה. בשנת 1995 הוסב בית אריזה בכניסה לכפר למתחם מסחרי אשר השימוש בו למסחר הוסדר במסגרת היתר לשימוש חורג. ניסיון להביא להיתר קבוע לשימוש בשטח למסחר נדחה על ידי המועצה הארצית לתכנון ובנייה מתוך רצון לשמר את האופי הכפרי של כפר ביל"ו. צומת דרכים חשוב סמוך ליישוב נקרא על שמו, צומת ביל"ו, על כביש 412 בין רחובות וקרית-עקרון.

מחנה בילו – הבסיס הוקם על ידי הצבא הבריטי ונכבש על ידי גדוד 52 של חטיבת גבעתי ב-2 באפריל 1948. במלחמת העצמאות שימש המחנה כבסיס ליציאת השיירות לירושלים דרך כביש חולדה ודרך בורמה והוקם בו בית חולים צבאי מספר 8, שקלט את פצועי קרבות הנגב במלחמת העצמאות.  במאי 2013 נקרא המחנה על שם רב אלוף ליפקין – שחק. בשנת 2016 הוחל בשיפוץ המחנה במאות מיליוני שקלים בהערכות לקליטת יחידות שפונו ממחנה סירקין.

*******

נען הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ המאוחד (כיום "התנועה הקיבוצית") הנמצא בתחום המועצה אזורית גזר הוקם בשנת 1930 על ידי חניכי הנוער העובד מקבוצת "הבציר" ברחובות. לאחר תום תקופת הבציר החליטה הקבוצה על ייעוד התיישבותי, וניסתה להקים התיישבות על אדמות שהיו שייכות לאיש רחובות משה סמלנסקי.  בין חברי הקבוצה לבין סמילנסקי התגלע סכסוך, ולבסוף התחברה הקבוצה למנחם מנדל רוזנבוים שהיה חבר בעמותת מהפכנים שגלו מרוסיה לארה"ב. בסיוע כספי עמותה זו נקנו אדמות ליד הכפר הערבי "נענה" וחברי הקבוצה עלו על הקרקע יחד עם רוזנבוים וייסדו את הקיבוץ.
נען הוא הקיבוץ הראשון שנוסד על ידי חניכי תנועת "הנוער העובד" וכן גם הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי נערים שנולדו בארץ ישראל. שמו ניתן לו בשל קרבתו לכפר הערבי "נענה", למרות שהיו כאלה שרצו לקרוא לקיבוץ בשם "נעמה" בשל קרבתו לחורבות העיר הקדומה "נעמה" (יהושע ט"ו 41).
בשנת 1937 הוקם בקיבוץ מפעל לתבניות מתכת וייצור עגלות וכעבור שנה שינה המפעל את ייעודו למפעל לייצור ממטרות ובהמשך קיבל את השם: "נען מוצרי השקיה". המפעל המשיך והתפתח ברבות השנים וקיים עד ימינו.
לנען יש חשיבות גם בתולדות הפלמ"ח. בשנת 1942 לאחר שהבריטים הסירו את תמיכתם בפלמ"ח שנה לאחר הקמתו, התקיימה בו המועצה שהחליטה שהארגון יעסוק בעבודה ובאימונים כבסיס לקיומו.
לקיבוץ רפת משותפת עם קיבוץ שובל המספקת חלב ל"טרה", ענף גידולי שדה הנפרש על פני כ-8000 דונמים (גידולים עיקריים: כותנה, תירס, אבטיח) וכמו כן בעלות על שטחי מטעים, פרדסים וחצילים ומספר ענפים נוספים הפועלים בתוך הקיבוץ.
מקור וקישורים נוספים אודות קיבוץ נען

 

תחנת הרכבת בנען נבנתה בשנות ה-20 של המאה ה-20. בהתחלה היא שימשה להובלת תוצרת חקלאית של פרי הדר ולאחר מכן שימשה גם כתחנת נוסעים לתושבי האזור. בשנות ה-40 עצרו בתחנה שלוש רכבות כל יום ולאחר קום המדינה שירתה התחנה את הרכבות בקו לירושלים. בשנות ה-50 שימשה התחנה גם את את קו המסילה לבאר שבע בהיותה תחנת ביניים בקו זה. בשיאה, בשנות ה-60 עצרו בתחנה כ-20 רכבות ביום, מחציתן בקו לבאר שבע ומחציתן בקו לירושלים. בשנת 1992 הופסקה עצירת הרכבות בתחנה וכיום היא משמשת תחנת רכבת תפעולית בלבד ולצידה שלוש מסילות המשמשות למפגש המסילות בקווים תל אביב – באר-שבע ותל אביב – ירושלים. רכבת ישראל ביצעה במבנה ההיסטורי עבודות שחזור. מקור והפניות נוספות

 

תל מלוט הוא אתר קטן הסמוך לאפיק נחל גבתון. האתר כולל תל חרוטי וגבוה בעל שטח קטן ומדרגה נמוכה הסובבת אותו. בחפירות הצלה שונות שנערכו החל בשנות החמישים של המאה ה-20 ועד ימינו במדרגה ממערב, ממזרח ומדרום-מזרח לתל, נתגלו שרידי יישוב מן התקופה הניאוליתית הקרמית, הכלקוליתית, הברונזה הקדומה, הברונזה המאוחרת, תקופת הברזל, התקופה הפרסית והתקופה הביזנטית וכן שרידי קבורה מתקופות הברונזה הביניימית והברונזה התיכונה. בחפירת ההצלה בניהולו של נ' ללקין מאוניברסיטת תל אביב נתגלו שרידי יישוב כלקוליתי גדול ויישוב ביזנטי ובו מבנים, שבאחד מהם נתגלה קנקן ובו 26000 מטבעות מתקופות שונות, החל מן התקופה הפרסית, דרך מטבעות מימי המרד הגדול ברומאים וכלה בתקופה הביזנטית. בין הממצאים שנחשפו בתל ישנם שרידי בנייה מתקופת הברזל ומהתקופה הביזנטית וכן חרסים המתוארכים לתקופות שבין הברונזה הקדומה לתקופה האסלאמית הקדומה. כ-100 מטר מדרום-מזרח לתל, נחשפו מצבורי קרמיקה מתקופות הכלקולית והברונזה התיכונה 2 א', ללא ארכיטקטורה
אתר 48, גיליון רחובות מס' 76, סקר ארכאולוגי של ישראל
זיהוי תל מלוט מזוהה עם העיר המקראית גיבתון עיר פלשתית בגבול נחלת שבט דן. פעמיים, ללא הצלחה, ניסו בני ישראל לכבוש את העיר. במהלך המצור הראשון נרצח כאן מלך ישראל, נדב בן ירבעם, ע"י בעשא בן-אחיה שמלך תחתיו: "וְנָדָב בֶּן-יָרָבְעָם, מָלַךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה; וַיִּמְלֹךְ עַל-יִשְׂרָאֵל, שְׁנָתָיִם. וַיַּעַשׂ הָרַע, בְּעֵינֵי יְהוָה; וַיֵּלֶךְ, בְּדֶרֶךְ אָבִיו, וּבְחַטָּאתוֹ, אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן-אֲחִיָּה, לְבֵית יִשָּׂשכָר, וַיַּכֵּהוּ בַעְשָׁא, בְּגִבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים; וְנָדָב, וְכָל-יִשְׂרָאֵל, צָרִים, עַל-גִּבְּתוֹן." (מלכים א' ט"ו פסוקים 28-25). מצור שני התרחש לאחר 25 שנה: "בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וָשֶׁבַע שָׁנָה, לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ זִמְרִי שִׁבְעַת יָמִים, בְּתִרְצָה; וְהָעָם חֹנִים, עַל-גִּבְּתוֹן אֲשֶׁר לַפְּלִשְׁתִּים. וַיִּשְׁמַע הָעָם, הַחֹנִים לֵאמֹר, קָשַׁר זִמְרִי, וְגַם הִכָּה אֶת-הַמֶּלֶךְ; וַיַּמְלִכוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-עָמְרִי שַׂר-צָבָא עַל-יִשְׂרָאֵל, בַּיּוֹם הַהוּא–בַּמַּחֲנֶה." (מלכים א' ט"ז פסוקים 16-15) העיר עצמה לא נכבשה בידי בני ישראל.  בעבודות תשתית באזור בשנת 1998, התגלה כאן מטמון המטבעות הגדול ביותר בישראל ובו כ- 26 אלף מטבעות, מהמאות הרביעית-חמישית לספירה (למעלה מאלף שנים לאחר אירועי הקרבות על גיבתון). נוסף למטמון המטבעות, התגלו בחפירה כלים עתיקים רבים.  מקור והרחבה אודות המקום

 

שטחה של שמורת עינות גבתון 80 דונם ובה שתי קבוצות של נביעות אשר סביבן צומח מים וביצה. הסיבה להמצאות המעיינות והביצה באזור זה נובעת ממספר גורמים: הקרקע כוללת שכבות קרטון חרסית וחוואר שבבואן במגע עם מים הופכות אטומות ונושאות את המים.  מעיינות אלה נמצאים בשקע טופוגרפי רדוד אשר בחורף מתנקזים אליו מי הנגר העילי. בקיץ 2013 רשות הטבע והגנים סגרה את השמורה על מנת לאושש אותה ובעיקר על מנת להסיר בגיזום ובשריפה את עצי השיטה המכחילה שהיא מין פולש בארץ בכלל ובשמורה בפרט. בנוסף נכרתו האקליפטוסים שמעל פסי הרכבת מחשש להתמוטטותם בחורף. להרחבה באתר שמורת הטבע והגנים

 

 

קטע חמישי

– חצייה מתחת כביש 411
– המשך דרומה בדרך הצמודה ממערב למסילת הברזל
– המשך הצמודה מדרום לשדה תל נוף 
– המשך על כביש עד מול הקצה הדרומי של בית אלעזרי
– דרומה דרך שדות ופרדסי מושב קדרון
– חציית מושב קדרון
– עליה לתל קטרה לתצפית
– ירידה לכביש 40
– דרומה על המדרכה עד הכניסה הדרומית של גדרה

 

בסיס חיל־האוויר תֵּל נוֹף (בשמו הרשמי: בח"א 8) הוא בסיס טיסה של חיל האוויר . במהלך שנות ה-30, מרבית האדמות שעליהן הוקם הבסיס היו בבעלות ראובן שיינצויט (Schenzvit), סוחר קרקעות, איש עסקים וקבלן בניין. שיינצויט שיווק את הקרקעות באזור כאדמות עיר האמורה להיבנות במקום. לפרויקט קרא "תל נוף", על מנת שיזכיר את שמה של העיר תל אביב, שהחלה לשגשג באותה תקופה. שיינצויט, שהסתבך בפרשת רצח שהסעירה את היישוב באותם ימים, כלל לא תכנן  להקים עיר על אדמות אלו אלא רק להרוויח ההון ממכירתן.
בשנת 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה, הוקם שדה התעופה בעבור חיל האוויר הבריטי ונקרא באנגלית בשם "R.A.F Aqir", כשם הכפר הערבי עאקיר ששכן בסמוך לשדה עד למלחמת העצמאות. שדה עקיר הפך לבסיס התעופה הראשי של חיל האוויר המלכותי בארץ במלחמת העולם השנייה וגם לאחריה. בשדה הייתה גם יחידה של דאוני תובלה מסוג הורסה (Airspeed Horsa). טייסת מס'  621 עסקה גם בפטרולים אוויריים במשימות חיפוש אחר ספינות מעפילים (anti-immigrant patrols); שם הקוד לפטרולים אלו היה "Sunburn", וכל טיסת פטרול נמשכה יותר ל-122 שעות. טיסות הפטרול כיסו את שטחי מזרח הים התיכון, בין ארץ ישראל לבין מצרים וקפריסין. בזמן מלחמת העולם השנייה שימש שדה התעופה עקיר לנחיתתם של כוחות של צבא ארצות הברית.
ב-28 בינואר 1946 ניסה ארגון האצ"ל לבצע פעולת תפיסה של נשק במחנה תל נוף. הלוחמים הגיעו למקום במשאית ובג'יפ המעוטרים בצבע ובסמלים של יחידת חימוש המחזיקה במחסן במחנה. הם לבשו מדי צבא בריטי  ונכנסו למחנה בעזרת תעודות מזויפות. הם נגשו מיד למחסן ובאיומי אקדחים כפתו את הבריטים שהיו בו. מיד החלו להעמיס מאות כלי נשק על המשאית. זמן קצר לאחר הנסיגה, שקעה המשאית בבוץ ולא הייתה אפשרות לחלצה. כדי להימלט במהירות מהבריטים, נדחסו 17 הלוחמים לתוך הג'יפ ונמלטו בשלום.
במרץ 1948 הוציאו, טרם יציאתם את הארץ,  הבריטים את הבסיס למכירה במכרז, והוא נרכש על ידי הקרן הקיימת. באמצע מרץ 1948 פונה הבסיס, והתנהל קרב בין כוחות יהודיים לכוחות ערביים על השליטה בו והבסיס עבר לשליטת חטיבת גבעתי.
במלחמת העצמאות במבצע בלק החל מיום 12 במאי 1948 ("בלק 2") נחתו במקום מטוסי תובלה עם משלוחי נשק שהגיעו מצ'כוסלובקיה, ואשר בעזרתו נלחם צה"ל במלחמת העצמאות. בימי הרכבת האווירית הזו מצ'כוסלובקיה כונה שדה התעופה בשם "שדה עקרון".. ב-20 במאי 1948 נחת במקום מטוס תובלה מסוג "סקיימסטר" (Douglas C-54 Skymaster), "בלק-5" שבבטנו מטוס הקרב הראשון, אוויה S-199 מפורק, פצצות, כדורי תותח, חלקי חילוף וחמישה טייסי קרב שסיימו את הכשרתם בצ'כוסלובקיה בהם עזר ויצמן ומודי אלון. מטוסי קרב נוספים הגיעו כשהם מפורקים, ואז החלה בבסיס מלאכת ההרכבה של ארבעת מטוסי הקרב הראשונים של חיל האוויר. ב-29 במאי 1948 יצאה מתל נוף הטיסה המבצעית הראשונה של טייסת 101, טייסת מטוסי הקרב הראשונה של חיל האוויר הישראלי, כאשר ארבעה מטוסי אוויה S-199 תקפו את הטור המצרי באזור ג'סר איסדוד (גשר אשדוד), הגשר ששמו כיום הוא גשר עד הלום.
ב-17 באוגוסט 1948 נפתח תל נוף כבסיס חיל האוויר הישראלי בטקס חגיגי במעמד ראשי המדינה, הצבא וחיל האוויר. היה זה טקס חנוכה ראשון מסוגו של בסיס מבצעי בחיל האוויר. במסגרת ההכנות לטקס, עיצב מפקד הבסיס אלכס זילוני סמלים ודרגות לבסיס ולמשרתים בו. ברם, הסמלים והדרגות לא אומצו בסופו של דבר בחיל. יוצא דופן הוא הדגל שעוצב על ידי אדריכל הבסיס, שמואל רוזוב, ונרקם על ידי אשתו רבקה, אשר התנוסס בטקס ואומץ כדגלו הרשמי של חיל האוויר.
מקור

******

קדרון  מושב עובדים שנמצא בתחום המועצה אזורית ברנר. המושב הוקם בשנת 1949 ע"י עולים מיוגוסלביה ומרומניה. מקור שמו הוא בתנ"ך – ע"ש נחל קדרון היוצא מירושלים; שֵׁם שנזכר גם בספר חשמונאים – כשם עיר שהייתה במקום; השם נשתמר בשם הכפר הערבי הנטוש קַטְרָה, שבתחומו הוקם המושב ועליו יורחב בהמשך. מספר התושבים: 1,200 נפשות. שטח המושב מתפרס על כ-4,000 דונם, שמתוכם כ-3,500 דונם מעובדים. כלכלת היישוב מתבססת על חקלאות (גידולי שדה, מטעים, רפת ,לול), משתלות ומעט עסקים קטנים. חברים רבים עובדים מחוץ למושב. תנופת בניה בהרחבות הגדילה משמעותית את מספר הנפשות ביישוב וכיום מתגוררות בו כ-400 משפחות. המושב משמש כמרכז חינוכי למועצה ובו נמצאים גני-ילדים ובית הספר היסודי האזורי 'בית-אור'; ילדי המושב פעילים בתנועת הנוער "בני המושבים.

 

תל קטרה נמצא על גבעת כורכר בולטת, כ- 50 מ' מעל פני הים בקצה הצפוני של העיר גדרה. תל הכולל שכבות יישוב למן תקופת הברונזה התיכונה ועד לתקופה העות'מאנית. השרידים הקדומים הרוסים וברובם מכוסים על ידי הכפר הערבי שהיה במקום עד קום המדינה. בחתכים שבצידי התל ניתן להבחין בשכבות היישוב ובמצבורי החרסים. בחלק המזרחי-דרומי של האתר שוכן בית קברות מוסלמי הכולל קברים חפורים ובנויים: פיר מעוגל (כ- 0.30 מ' קוטר) או רבוע חפור בקרקע המוביל לחלל לא רגולרי (כ- 2×1-1.5 מ') ובתוכו עצמות ושברי כלי חרס. בדפנות של מספר קברים ניתן לראות לוחות אבן ופתח הקברים סתום באבן גולל קטנה מעוגלת מעט (0.30×0.30 מ' בממוצע). בראש הגבעה, נמצא קמרון תת קרקעי (מאגר מים?) או מרתף לאחסון בנוי באבנים קטנות. כן הובחנו בתל ראשי קירות בנוים מאבנים ושרידי מבנה, ומחצבה, נ.צ. באתר נערכו חפירות בשנות ה-50' וה-70' במאה הקודמת וסקרים של  גרין, קונדר וקיטצ'נר בשנות ה-70' של המאה ה-19. באתר נמצאו חרסים מן התקופות הברונזה התיכונה ב', הברונזה המאוחרת ב', הברזל א', הברזל ב', הפרסית, הרומית, הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית.
אתר 38, גיליון גדרה, מס' 85 סקר ארכאולוגי של ישראל

קטרה – הכפר שכן על גבעת כורכר כקילומטר מדרום לנחל שורק. המקום זוהה עם העיירה ההלניסטית קדרון, שנקראה גם סֶדרוֹן או גֶדרוּס,  והיתה עיירה גדולה בתקופה הרומית והביזנטית. קטרה המודרנית נבנתה על האתר הרומי והביזנטי, אשר הותיר רצפות פסיפס, יסודות בניינים ושברי חרס. ב-1596 נמנו בקטרה 336 תושבים. בתקופת המנדט נקרא הכפר גם קטרת אסלאם, להבדילו ממה שכונה קטרת יהוד הלוא היא המושבה גדרה. ב-1931 נמנו בכפר 882 תושבים שהתגוררו ב-175 בתים שנבנו מבוץ וקש או מבטון. ב-1944-45 חיו בו 1,210 תושבים, רובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,853 דונם, מתוכם נמכרו 2,509 ליהודים. כלכלת הכפר התבססה בעיקר על חקלאות, בשל מי התהום הרבים והאדמה העשירה. התושבים גידלו מגוון יבולים, כולל דגנים, פירות וירקות, שהושקו במי גשמים ובארות.

 

בצמוד לקטרה  הקימה ממשלת  ארץ ישראל  בראשית שנות ה-40 של המאה הקודמת את מבנה המשטרה מדגם מצודת טיגרט. מצודת טיגרט זו הייתה אחת מ-65 המצודות שנבנו ברחבי הארץ בצמתים ומקומות אסטרטגים וטקטיים על כבישי האורך והרוחב של הארץ בעקבות הלקחים שהופקו לאחר סיום המרד הערבי הגדול. להרחבה מאמר מצודות טיגרט –  שלטון וביטחון בכפיפה אחת ומאמר נוסף תכנון מבצרי המשטרה ( טגרטים) בארץ ישראל. באפריל 1948 יחידה מחטיבת גבעתי נכנסו למצודת המשטרה של קטרה אחרי שזו פונתה בידי הבריטים. מספר ימים לאחר מכן יחידות של חטיבת גבעתי כתרו את הכפר ודרשו מהתושבים למסור את נשקם. לאחר מכן, עשרות חמושים ניסו לצאת מהכפר, אך נהדפו בידי לוחמי גבעתי. זמן קצר מאוחר יותר הכפר נכבש. לאחר כיבוש הכפר מבנה המשטרה שמש את מטה חטיבת שלחמה בחזית מול  המצרים ומקיץ שמש את מטה חזית הדרום  בפקודו של יגאל אלון שניהלה את  קרבות ההכרעה בסתו תש'ט. לאחר המלחמה במשך שנה אולי יותר במקום שכנה מפקדת פקוד הדרום עד שעברה מאוחר יותר למחנה קסטינה. המושבה גדרה נוסדה ב-1884 מדרום וצמוד לקטרה וכיום רבים מבתיה שוכנים על אדמות הכפר. מושב קדרון הוקם על אדמות הכפר בשנת 1949. רק בית הספר ומספר בתים נטושים נותרו מהכפר. מספר עצי דקל ושיחי צבר גדלים באתר הכפר, והאדמות מסביב מעובדות בידי ישראלים.

 

****

סוף דבר

היה זה טיול ארוך במרחק ובזמן.
הוא נמשך שבע שעות מתוכן כמעט שעתיים וחצי לעצירות
הפעם נדרשנו להתעכב גם לצורכי טיפול באופניים ותיקון שני תקרים.

******

היה מעניין לדווש במשבצת הארץ המשתרעת בלב מישור יהודה.
נזכיר לסיכום את האתרים העיקריים בהם בקרנו ועצרנו והרחבנו דיבור:
– מבנה קבר נבי בשית בתחום עשרת,
– הקצה הדרומי של רכס מע'ר,
– בית העלמין של קיבוץ גבעת ברנר ותצפית מתן לכיוון מערב
– שרידי מסגד הכפר זרנוקה בתחום שכונת קריית משה ברחובות,
– הכניסה למושב גיבתון,
– שכונת מרמורק ברחובות,
– כפר בילו,
– קיבוץ נען,
– תחנת הרכבת של נען,
– תל מילוט למול שמורת עיינות גבתון
– תל קטרה בצפון גדרה.

*****

בטיול זה, מעבר להכרת השטח יכולנו להבין את מהות החשיבות האסטרטגית
של האזור בו נערך אחד מקרבות החשובים במרדף פלשת במלחמת העולם הראשונה,
אזור שכיבושו מרביתו במלחמת העצמאות הייתה קריטית
ביצירת הרצף הטריטוריאלי בין המרכז לדרום ולהיערכות לבלימת פלישת צבא מצרים.
זה אזור שהיום יש בו שילוב מעניין של מרחב עירוני, מרחב כפרי ומרחב ביטחוני
כך זה במדינת ישראל למדנו לחיות עם שילוב משולש זה.

*******

אין ספק למדנו הרבה!
המשכנו להעמיק ולהכיר לעומק את האזור,
נהינו לדווש ולטייל ביחד!   

******

תודה

לכולם על החברותא, הסיוע הדדי והפרגון
לחיים על הובלה והסבר
לרז שסייע במעט בהובלה,
על תיאור מפורט של המסלול
על הכנת הדמיית המסלול
על הצילום. תמונותיו מוסיפים ומעטרים את סיפור מסע
זה אלבומו המלא.