לטיול זה ביום רביעי (25/5/2017) יצאנו רז גורן ואני במסגרת "טיולי חקר" שמטרתם הלימוד וההכרה של אזור מסוים.

 

טיול זה היה באזור שטיילתי בו פעמים רבות בשנים האחרונות. אלה הטיולים שתועדו בין משמר איילון ובין נען (יוני 2016); בין רבדים ובין חולדה (אפריל 2016); בין חולדה למצליח וחזרה דרך עינות גיבתון (אוקטובר 2015); בין חולדה לבין גזר (ספטמבר 2015); יציאה מטל שחר לתפר בין השפלה הגבוהה ובין מישור החוף (יולי 2015); בשפלה הנמוכה, בין לטרון ונחשון לתל גזר (ינואר 2015).

 

הפעם המניע העיקרי לצאת אליו הוא הרצון להבין לעומק את המהות הגאוגרפית של האזור בו התרחשו במלחמת העולם הראשונה מהלכי קרב במשך שלושה ימים, בין 13 ל- 15 בנובמבר 1917. בנוסף בקשנו ללמוד על השינויים שחלו מאז באזור שהיה גם שדה מערכה חשוב בזמן מלחמת העצמאות.

 

האירועים בזמן מלחמת העולם הראשונה היו חלק מ"ממרדף פלשת"מדובר על קרבות שניהל "חיל המשלוח המצרי", (עוצבות הממלכה המאוחדות ומושבותיה), לאחר הבקעת קו באר שבע -עזה, נגד הכוחות העותמאניים שהסתייעו בפקוד גרמני ועוצבות מהקיסרות האוסטרו – הונגרית שנסוגו צפונה ומזרחה .

 

 

תכננתי מסלול שתוך כדי דיווש לאורכו, נוכל לחוש ולהבין את צירי ההתקדמות של חיל המשלוח המצרי להדיפת הכוח העותמאני בימיים אלה ולהכיר את אתרי ההיערכות לקראת המשך המרדף..

 

היעד האסטרטגי העיקרי באזור זה, לאחר כיבוש קטע מרכס הכורכר המזרחי במישור חוף יהודה הידוע בשם רכס מע'ר, היה "תחנת הצומת" בואדי צ'אר (נחל שורק) בה נפגשו מסילות הרכבת בציר יפו – ירושלים ובציר רמלה – באר שבע.

 

בטיול זה בקשנו לעבור בקו גבעות השפלה הנמוכה בהם התמקמו יחידות חיל המשלוח המצרי בטרם התקדמנו לכיבוש תל אבו שושה (תל גזר), יעד מרכזי בדרך מזרחה לעבר ירושלים ובדרך מערבה לעבר רמלה ויפו.

 

מאחר ואנחנו בימי הקיץ, החלטנו שנתחיל עם אור ראשון. נפגשנו בשעה 05:00 במתחם תחנת הדלק בטל שחר וכעבור מספר דקות יצאנו לדרך. הניווט וההובלה הייתה משותפת של רז ושלי.

 

******

המסלול, מעגלי עם כוון השעון

חלקים מהמסלול היו דומים או זהים למסלולי הטיולים הקודמים לעיל

*******

המיקום: מרכז הארץ,
בין ירושלים ובין רחובות ורמלה

האזור הגאוגרפיים:
גבעות הקרטון של
צפון מערב השפלה הנמוכה
וגבעות החול והאבוס
שבמזרח מישור חוף יהודה

קצה אגני הניקוז
של נחל שורק ונחל איילון

 האזור חקלאי
דרכו עוברות דרכי אורך ורוחב ארציות,
במזרחו חורש נטוע
נמצאים בו יישובים כפריים,
יישוב עירוני קטן
ויישוב קהילתי

מרבית אזור הטיול בתחום המועצה האזורית גזר

המועצה האזורית גזר נוסדה בשנת 1949 ובה מתגוררים כ – 25 אלף תושבים ב-25 יישובים, מהם 15 מושבים, 5 קיבוצים ו – 5 יישובים קהילתיים. שטחה של המועצה האזורית גזר הוא כמאה ושלושים אלף דונם והוא משתרע בתוך 'מרובע' התחום על ידי הכבישים הארציים הבאים: בדרום, כביש 3 בין צומת לטרון וצומת חולדה וכביש 411 בין צומת חולדה עד צומת ברנר; במזרח, כביש 1 ממחלף לטרון עד מחלף דניאל; בצפון, כביש 6 ממחלף דניאל עד מחלף נשרים וכביש 431 ממחלף נשרים עד מחלף רמלה דרום; ובמערב כביש 40 ממחלף רמלה דרום ועד מחלף ברנר. בתחום שטח המועצה, למעט כבישי הרוחב הארציים התוחמים אותו אין כבישי רוחב אזוריים. לעומת זאת חוצים אותו שלושה כבישים בכיוון דרום צפון והם כביש 6, כביש 44, וכביש 424.

*******

הדמות היישובית
בהווה ובעבר

*******

תמונת מצב של היישוב הערבי בשלהי המאה ה-19
שהתקיימה גם בזמן "מרדף פלשת"
במלחמת העולם הראשונה והתקיים עד מלחמת העצמאות

– אבו שושה שכן בשיפוליו הדרומיים של תל ג'זר.
– אל מנסורה באזור מישורי למרגלות תל מילוט ליד שמורת עיינות גבתון, מערב למסילת-הברזל שחיברה בין יפו לירושלים. 
– סיְידוּן נמצא בגדה המזרחית של נחל בקוע (בעבר נקרא ואדי סיידון) שהוא אחד מיובליו של נחל שחם המתנקז לנחל שורק.
– חֻ'לדה שכן על גבעה ממזרח למקום בו הוקמה חוות חולדה. 
– אל נעני – הכפר שכן בשטח מישורי בסמוך לתחנת רכבת בקו יפו-ירושלים. על אתר ארכיאולוגי

*********

מרדף פלשת – אחרי הבקעת קו החזית העות'מאני בדרום הארץ ב-31 באוקטובר 1917, (קרב באר-שבע, המהווה חלק ממה שמכונה קרב עזה השלישי), נתקל חיל המשלוח המצרי (שמו הרשמי של הצבא הרב-לאומי בפיקודו של הגנרל אלנבי) בקו-הגנה עות'מאני מצפון לבאר-שבע ו-"נתקע" מולו כשבוע.
לאחר הבקעת קו זה התקדמו כוחות אלנבי צפונה במספר צירים, תוך ניהול מספר קרבות עם הכוחות העותמאניים הנסוגים. שלב זה של הקרבות מכונה בכינוי הלא-רשמי מרדף פלשת. התורכים נסוגו שוב ויצרו קו הגנה מאולתר חדש לרוחב הארץ, במעין קשת רחבה שהקצה הצפון-מערבי שלה מוקם על גבעות קוביבה זרנוגה (מערב רחובות), ומשם דרך רכס מע'אר, קטרה, גדרה בואכה מסמייה וקסטינה ומשם מזרחה דרך נחל האלה לכיוון תל א-ספי והלאה לבית גוברין. ההיערכות בקו הגנה זה נועדה להגן על הנכס האסטרטגי התורכי במרכז הארץ והוא "תחנת צומת ואדי צראר" (נחל שורק) בו נמצא מפגש מסילות הברזל, האחת בקו מערב – מזרח: המסילה בין יפו וירושלים (שנבנתה בסוף ה-90 של המאה ה-19. הקטע בין יפו ללוד פורק בשלב זה) ובין המסילה הצבאית בקו צפון – דרום: מטול כרם לעבר באר שבע והלאה לקדמת סיני (שנבנתה בימי המלחמה בשנת 1915).

מרבית צבא אלנבי התקדם צפונה לכיוון מערב מישור החוף ונערך לקראת הקרבות להבקעת הקו התורכי על מנת להשתלט על תחנת הצומת ולהתקדם ולהגיע לכביש יפו – ירושלים.
ב-13 בנובמבר תקפו כוחותיו של אלנבי את הקו העות'מאני המאולתר, אירוע המכונה בהיסטוריה הצבאית הבריטית "המערכה על תחנת הצומת". בבוקר ה-14 בחודש תפסו הכוחות את תחנת הצומת עצמה, היא תחנת וואדי צראר (נחל שורק). במקביל ומשמאל, נעו כוחות דיביזיית היאומנרי הרכובה (פרשים בריטים)  אל עבר נענה (סמוך לקיבוץ נען) ומשמאלה נכנסו כוחות אוסטרלים מדיביזיית אנז"ק (פרשים אוסטרלים – ניו-זילנדים) אל רחובות. הכוח הניו-זילנדי של הדיביזיה נכנס לקרב עז ממערב לנס-ציונה (אזור בית-חנן, נטעים, ומרכז התעשייה שורק) המוכר כ-"קרב עיון קרא", המונצח באנדרטאות בנס-ציונה ובראשון-לציון (סמוך לאיקאה).
בבוקר ה-15 בנובמבר הסתערו פרשי דיביזיית היאומנרי על רכס אבו-שושה (תל גזר, כרמי-יוסף ויער המגנים) ומשמאלם נכנסו האוסטרלים לרמלה ולאחר מכן ללוד. שיירה עות'מאנית גדולה נצפתה נסוגה צפונה, אל עבר וילהלמה. כוח אוסטרלי קטן ונחוש דהר בעקבות השיירה ושבה אותה.

לאחר קרב רכס מע'ר התקדם חיל המצרי על לכבוש את תחנת הצומת ב-14/11/1917

 

קו היערכות לאחר קרב אבו שושה ב-16/11/1917

תמונת מצב בתקופת השלטון הבריטי,
אזור הטיול חלק ממחוז רמלה

תמונת מצב הפריסה היהודית בתקופת המנדט

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

אבו שושה שכן בשיפוליו הדרומיים של תל ג'זר.  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר אבו שושה, המוקף קווי צבר,  מאה משפחות בבתי אבן ובוץ. ערב מלחמת העצמאות התגוררו כ-900 תושבים כולם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו על 9,425 דונם, שמתוכם נרכשו 6,337 בידי יהודים. אנשי הכפר גידלו דגנים ומטעי פרי. בתחילת אפריל 1948 בוצעה בכפר פעולת נקם של אנשיח ההגנה לאחר ששומר בקיבוץ גזר הסמוך נהרג כאשר פלש עבר בשדות אבו שושה. הכפר נכבש במהלך מבצע ברק ב-14 במאי 1948 בידי חטיבת גבעתי. התושבים ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. ב-1948 הוקם יישוב בשם עמלים על אתר הכפר ההרוס אך הוא לא שרד. מושב פדיה הוקם ב-1951 על אדמות אבו שושה. קיבוץ גזר, שסמוך לאתר הכפר מצפונו, הוקם ב-1945 על אדמות שנרכשו מאל-קובאב.
אל מנסורה -הכפר הקטן הזה ניצב באזור מישורי למרגלות תל מילוט ליד שמורת עיינות גבתון, מערב למסילת-הברזל שחיברה בין יפו לירושלים. ערב מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כ-100 תושבים  כולם מוסלמים, והם חיו בבתים בנויים ממלט או מלבני טיט. הכפר השתרע באותה עת על 2,328 דונם. ילדי הכפר למדו ברמלה ובכפרים סמוכים. מקור הפרנסה העיקרי של התושבים היו גידולי בעל כגון דגנים, ירקות ופירות. מטעי הדרים וזית טופחו במזרח הכפר ובמערבו. הכפר נכבש במבצע נחשון ונהרס לאחר מכן.
אין ישובים ישראלים על אדמות הכפר כיום. באתר הכפר נטועים עצי שקמים וגדלים בו שיחי צבר. האדמה המקיפה אותו מעובדת בידי תושבי מזכרת בתיה.
סיְידוּן נמצא בגדה המזרחית של נחל בקוע (בעבר נקרא ואדי סיידון) שהוא אחד מיובליו של נחל שחם המתנקז לנחל שורק. לפי רובינסון, שעבר במקום ב-1838, היה זה כפר גדול, אך בסוף המאה ה-19 הוא תואר ככפר קטן שבתיו בנויים מלבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות חיו בו 210 תושבים, ברובם מוסלמים. אדמות הכפר השתרעו באותה עת על 7,487 דונם, מתוכם נמכרו 1,221 ליהודים. היו בכפר כמה חנויות קטנות ומקאם – אתר דת שהוקדש לאיש דת מקומי. באר בצד הצפוני של הכפר סיפקה מי שתייה. התושבים עבדו בעיקר בחקלאות בעל – בעיקר דגנים – ובגידול בעלי חיים. הכפר נכבש במהלך מבצע נחשון. הכפר נהרס זמן קצר אחרי כיבושו, כמו יתר הכפרים באזור. על אדמות הכפר לא הוקמו ישובים ישראליים. שיחי צבר וגפנים גדלים באתר הכפר שנמצא היום בתחום יער המגינים. רק בית אבן אחד שרד, עם גג שטוח ודלת מקושתת, והוא משמש לאחסון. האדמות מסביב משמשות לחקלאות. היישוב הקהילתי כרמי יוסף הוקם מזרחית לכפר בשנת 1984.
חֻ'לדה שכן על גבעה ממזרח למקום בו הוקמה חוות חולדה. אתר-הכפר זוהה עם ישוב שהצלבנים כינו הוּלְדְרה (Huldre). בשלהי המאה ה-19 תואר חֻ'לדה ככפר גדול שבתיו הבנויים מאבן ובוץ ניצבים על מורדות גבעה. ממערב לכפר היתה באר בנויה. ערב מלחמת העצמאות חיו בכפר 280 תושבים ואדמותיו השתרעו על 9,461 דונם. כל תושבי הכפר היו מוסלמים והיה מסגד בכפר. מים לצרכים ביתיים שאבו התושבים משתי בארות שהיו ממוקמות מצפון-מזרח לכפר. התושבים התפרנסו בעיקר מגידול בעלי חיים ומחקלאות בעל. הם גידלו בעיקר דגנים וכן מעט ירקות.הכפר נכבש . 6 באפריל 1948, בתחילת מבצע נחשון, ונהרס שבועיים אחרי כיבושו. קיבוץ משמר דוד נוסד בשנת 1948 כחצי ק"מ ממערב לאתר חֻ'לדה, על אדמות הכפר. כיום רק שניים מבתי הכפר נותרו עומדים וביניהם ניצבים קירות של שני בתים הרוסים. אתר הכפר מכוסה בצמחיית פרא ועצי אקליפטוס. עצי חרוב וברוש גדלים סביבו.
אל נעני – הכפר שכן בשטח מישורי בסמוך לתחנת רכבת בקו יפו-ירושלים. הכפר ניצב על אתר ארכיאולוגי שכונה אל-חִ'רבּה.  בשלהי המאה ה-19 היה אל-נעאני כפר קטן שבתיו בנויים בצמוד זה לזה מלבני בוץ וקש. ערב מלחמת העצמאות מספר התושבים בכפר הגיע ל-1,500 רובם מוסלמים. ,אדמות הכפר גבלו באדמות הכפרים עאקִר, אל-קֻבּיבּה וזַרְנוּקָה, והשתרעו באותה עת על 16,129 דונם, שמתוכם נרכשו כשליש בידי יהודים. היו בכפר שני מסגדים, באר עתיקה ברובע הדרום-מערבי של הכפר סיפקה מי-שתייה לתושבים, שהתפרנסו בעיקר מגידולים דגנים, אבטיחים והדרים. . הכפר נכבש ב-14 מאי 1948על ידי גדוד 52 מחטיבת גבעתי של ההגנה לכפר, במהלך השלב הראשון של מבצע ברק. קיבוץ נען הוקם ב-1930 בסמוך לכפר, וכיום ניצבים בתיו על אדמות הכפר. מושברמות מאיר נבנה ב-1949 על אדמות הכפר, ממערב לאתר הכפר. האתר מכוסה כיום בעצי אקליפטוס ובמגוון צמחי בר. תחנת הרכבת ניצבת נטושה בצד פסי הרכבת שמצויים בשימוש בקו לבאר שבע. שני בתים נטושים עומדים עדיין על תילם, לצד חלקי בתים המשמשים בעיקר כמחסנים לציוד חקלאי. האדמה שסביב אתר הכפר מעובדת.

מבצע נחשון
המערכה העיקרית במרחב הטיול במלחמת העצמאות

מבצע נחשון הוא אחד מהמבצעים שנערך במלחמת העצמאות בין ליל 5-6 באפריל ובין 15 באפריל 1948. מטרתו הייתה לפרוץ את המצור החלקי על ירושלים שהכנעתה עשויה הייתה להיות מכה אנושה ליישוב היהודי, ליצור ציר מאובטח, לארגן ולאבטח שיירות אספקה ותגבורת לירושלים. תכנון המבצע וביצועו החל אחרי 'שבוע השיירות' בסוף חודש מרס 1948, השבוע שבו נגרמו אבדות כבדות ונהרגו 84 לוחמים בשלוש שיירות: שיירת יחיעם – ליישובי הגליל הערבי, שיירת חולדה– לירושלים ושיירת נבי דניאל – לגוש עציון. שבוע זה הוכיח ששיטת השיירות נכשלה לחלוטין, ושיש להשתלט על הדרכים בהקדם האפשרי. בראש המבצע עמד מפקד חטיבת גבעתי, שמעון אבידן. המבצע נקרא על שם נחשון בן עמינדב, שלפי המדרש היה הראשון מבני ישראל שנכנס לים סוף ביציאת מצרים, והפך לסמל של ראשוניות וחלוציות. בנוסף, המבצע נקרא על שם נחום שושני, שכינויו בהגנה היה "נחשון", שנהרג באותה שנה. כוח המבצע כלל שלושה גדודים: גדוד בפיקודו של חיים לסקוב, שהוצב בגזרה המערבית (חולדה הערבית, דיר מוחיסין). גדוד בפיקודו של יוסף טבנקין, שהוצב בגזרה שבין שער הגיא לקריית ענבים. גדוד ששימש כעתודה ובראשו אלדד אוארבך-אבידר. הכוח יצא מחולדה, חסם את כבישי הגישה וחיבל בדרכים הצדדיות ובאותו זמן חלק מהכוח יצא לתקוף את חולדה הערבית ואת הכפר דיר מוחיסין. בחצות הלילה (5/6.4) נעה מחולדה שיירת נחשון הראשונה בת 62 כלי רכב וחולדה הערבית נכבשה ללא התנגדות. האזור המערבי היה שקט יחסית עד גמר מבצע נחשון לעומת האזור המזרחי (הקסטל), שלבסוף נפל לאחר שמונת ימי קרב הקסטל שפתח את הכביש לתנועה. על אף שעברו רק שלוש שיירות בשמונת ימי המבצע, מבצע זה הוגדר כהישג צבאי על שום עצם פריצת המצור על ירושלים והעברת היוזמה לידי כוחות המגן העבריים.

מיד לאחר פריצת הדרך, יצאה שיירה של 200 משאיות מחולדה לירושלים. בסיומו של המבצע ב־15 באפריל, דווח מעברן הבטוח של ארבע  שיירות לעיר הנצורה, אך מיד עם תומו הדרך לירושלים נחסמה שוב. על אף שהמצור הערבי על ירושלים נפרץ לפרק זמן קצר בלבד, הייתה למבצע חשיבות רבה: הועברו כמויות גדולות של מזון ואספקה לירושלים העברית, שאפשרו לה להחזיק מעמד במצור (שחודש לאחר תום המבצע) עד לפריצת דרך בורמה ביוני 1948.
במבצע זה, לראשונה במלחמת העצמאות, היה איגוד עוצבות. במהלכו השתלטו כוחות ההגנה והפלמ"ח על הכפרים הערביים בין חולדה במערב וקריית ענבים במזרח והרסו את בתיהם, סימן מפנה במדיניות ההגנה. עד אז, המדיניות הייתה להשאיר על תילם כפרים שלא גילו התנגדות. במבצע זה, בעקבות חזרת הכוחות הערביים לאל-קסטל, ננקטה מדיניות לפיה כפרים באזורים אסטרטגיים או לאורך כבישים חשובים ייהרסו גם אם נכבשו ללא קרב.

תמונת מצב ערב ההפוגה השנייה במלחמת העצמאות

תמונת מצב יישובית מיד לאחר הקמת המדינה

תמונת מצב יישובית בעשור הראשון,
אזור ספר במרחק קצר מהקו הירוק,
מסילת הברזל לבאר שבע קיימת

*******

קטעי המסלול,
המקומות, האתרים והמראות

המסלול חוצה
כבישים ארציים: כביש 3, כביש 6
כבישים אזוריים: כביש 411 וכביש 44
כבישים מקומיים ביישובים
ומסילות ברזל: קו רמלה – ירושלים וקו רמלה – באר שבע

********

קטע ראשון, מטל שחר לעבר כביש 6

– יציאה מתחנת הדלק ליד טל שחר.
– כניסה דרך השער לטל שחר וחציית המושב מצפון לדרום.
– יציאה מהמושב וגלישה לעמק בו נמצא ערוץ נחל שורק
– חצייה של נחל שורק על גשרון ומערבה בדרכי 4X4 מדרום לערוץ הנחל
– השתלבות בדרך המקבילה מצפון למסילת הברזל
– בצומת הדרכים עליה על הגשר מעל המסילה
– חצייתה הגשר דרומה
– הלאה במעלה הדרך לאנדרטה לזכר העובדים המצרים וחיילים הודים שנהרגו במקום במלה"ע הראשונה
– חזרה ועלייה לגשר וחצייתו שוב
– המשך בדרך מצפון למסילה עד מבנה תחנת הצומת
– הלאה צפונה בדרך המקבילה למסילה חצייתה מתחת לגשר ליד גדר המתקן הצבאי.
– מול שער הכניסה חציית של רחבת חנייה
– מערבה, לאורך דרך הצמודה מדרום לערוץ נחל שורק ומצפון לגדר המתקן הצבאי שתחילתה היא דרך סבך קנים.
– הגעה לגשר כביש 3 מעל נחל שורק והמשך בדרך מתחתיו עד חניון בדרך נחל שורק
– ברחבה הצמודה לבית העלמין של יסודות המשך צפונה בדרך הצמודה אליו
– חיבור לדרך מצפון ליסודות בדרכי השדות ממערב לנצר חזני

 

טל שחר, הוא מושב עובדים המשתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית מטה יהודה. ביישוב מתגוררים כ-330 בתי אב הכוללים כ-1100 נפשות. למסתובב ברחובות היישוב ומביט על הבתים הנאים נדמה כי זה יישוב פרוורי. זו לא טעות! היום רק משקים מעטים עוסקים בחקלאות.
טל שחר הוקם בימי ההפוגה השנייה של מלחמת העצמאות, ב-27 בספטמבר 1948. במועד הקמת היישוב רוב אדמותיו היו אלה של הכפר הערבי חרבת בית פַאר אשר ננטש, כמו הכפרים הערבים האחרים בסביבתו חולדה ודיר מוחסיין (היום בקוע), בראשית אפריל 1948 בזמן ההיערכות כוחות ההגנה לקראת מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים ובמהלך המבצע עצמו.
ההיגיון להקמת היישוב היה גיאו-פוליטי-אסטרטגי: יצירת רצף של נוכחות ישראלית במרחב בו עוברת הדרך ממרכז הארץ לירושלים. היישוב הוקם כחלק ממערך של יישובי-משלט וביניהם נכללו גם הקיבוצים הראל, צרעה ומשמר דוד. בתחילה הם אבטחו את דרך בורמה ובהמשך את דרך הגבורה מרמלה לצומת אשתאול.
בהקמת טל שחר נטלו חלק שני גרעיני הכשרה: גרעין איתנים, שחבריו עלו מיוון ומתורכיה וגרעין אופק, שחבריו היו בעיקר יוצאי רומניה. חברי גרעין אופק לא הסתגלו למקום, וכעבור זמן קצר עזבו. בטל שחר נותרו אפוא רק אנשי גרעין איתנים.
שם הישוב היה בתחילה בית פאר, על שמו של הכפר הערבי הקודם ואחר כך שונה. השם טל שחר נבחר כאות הוקרה להנרי מורגנטאו הבן, מחשובי הפעילים הציונים בארה"ב ומי שהיה אחראי על המגבית היהודית למען ישראל במלחמת העצמאות שאף נכח בטכס הנחת אבן הפינה. הקשר עמו סייע רבות לפיתוח הישוב במשך השנים.
להרחבה על תולדות המקום

 

 

נחל שורק הוא הוא אחד הנחלים המרכזיים החוצה את הארץ לרוחבה מהר ועד הים ואורכו כ-70 ק"מ.  שם הנחל נזכר לראשונה בספר שופטים ט"ז, בסיפורי שמשון הגיבור – "וַיְהִי, אַחֲרֵי-כֵן, וַיֶּאֱהַב אִשָּׁה, בְּנַחַל שֹׂרֵק ;שְׁמָהּ, דְּלִילָה." משמעות המילה "שורק" היא אחד מזני הגפנים, כפי שמוזכר בברכת יעקב אבינו לבנו יהודה – "אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירֹה, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" המעידה על שפע הגפנים בנחלת יהודה וחוזקן המאפשר לקשור אליהן חמורים.
אגן ההיקוות של נחל שורק משתרע במורדות ההר, בגבעות השפלה ובמישור החוף. התוואי ההררי של הנחל מפותל עד סמוך לבית שמש והוא צירוף של שלושה יובלים מרכזיים: נחל שורק, נחל רפאים ונחל כסלון. החלק המישורי של תוואי הנחל נמצא בין גבעות השפלה ובמישור החוף.
המים הזורמים בנחל הם מי נגר עילי מהרי ירושלים ומגבעות השפלה, מי תהום המתנקזים לאפיק, מי קולחין  (שפכים מטוהרים) שלא נוצלו להשקיה חקלאית, ובחורף מי שיטפונות.  סמוך לשפך אל הים, מים מלוחים נובעים אל הנחל. בעקבות הזרמת מי ביוב ושפכים מהערים הסמוכות לנחל, הוא הפך למקור לכלוך וריחות רעים. בשנים האחרונות, בעקבות לחץ ציבורי, נעשו בנחל שורק עבודות ניקוי וטיהור. ובמעלה הנחל הוקמו מתקני טיהור שפכים.

 

זוהי מצבה שהקימו הבריטים לחיילים הודים ופועלים מצרים שנפלו במקום זה במלחמת העולם הראשונה. חיילים אלה נכללו ביחידות של עובדים מצרים שגויסו על ידי הבריטים בכפייה ונועדו לבצע עבודות שיקום של מסילות הרכבת. הבריטים כינו יחידות אלה בשם ג'יפוס. תנאי העבודה הקשים ומחלות, גרמו לתמותה גדולה בקרב העובדים המצרים (במיוחד בקטע הביצתי בין ואדי צראר להרטוב. המצבה שהוקמה על ידי הבריטים בתחנת שורק דומה בצורה ובניסוח הכתובת עליה למצבה בתחנת הרכבת דיר סניד ובמקומות נוספים בארץ ישראל. היא בנויה מלבנים בצורת אובליסק קטן ועליו טבלת שיש ובה כתובת מטושטשת בערבית ואנגלית. בערבית כתוב: "אין אל מלבד אללה ומוחמד הוא שליחו של אללה". באנגלית היה כתוב:
"Seven soldiers of the indian army are buried here. One hundred and twelve men of the egyptian labour corps are buried near this spot." – "שבעה חיילים של הצבא ההודי קבורים כאן. מאה ושנים עשר אנשים מגדודי העבודה המצרים קבורים ליד נקודה זו." הכתובת הושחתה על ידי אלמונים באזמל, ואינה קריאה עוד.

 

 

מבנה תחנת הרכבת הוקם בשנת 1915 על ידי העות'מנים. התחנה נבנתה על מנת להיות כצומת מרכזית בלב קו הרכבת – יפו / ירושלים אשר תפרוס שלוחות מסילה נוספות דרומה לעבר באר שבע ואף סואץ. עצם פריסת המסילה דרומה, תוכננה לשם חיזוק החזית אשר לחמה בבריטים במהלך תקופת מלחמת העולם הראשונה. קו הרכבת היה מתוכנן לשם העברת סחורות, אספקת נשק ותחמושת, מזון ואף כלי לחימה אל הדרום שהיה מנותק ממרכז הארץ. מבנה תחנת הרכבת נחנך לאחר כשנה וחצי של בניה בשנת 1917 והחל את פעילותו. שם התחנה נקבע אז כתחנת צ'רר, על שם הואדי הנמצא בסמוך "ואדי צ'רר" (wady es surar). במהלך הלחימה הועברו כדרך התחנה כמויות אדירות של נשק ותחמושת, התחנה הפכה להיות פעילה מעל הנורמה המקובלת לתקופה, זאת משום שילובה בקו הרכבת בין יפו לירושלים – קו רכבת שהיה פעיל בפני עצמו. במחצית נובמבר 1917 בעת מרדף פלשת התחנה נכבשה על ידי חיל המשלוח המצרי. הכוחות שהגיעו לתחנת הרכבת , הצליחו להניס את יושביה לאחר קרב קשה ולהשתלט על מבניה והציוד הקיים בסביבתה. בין השלל שנתפס – כארבעים קרונות רכבת שחנו על מסילות הרכבת של התחנה, שני קטרי קיטור שלמים ואף שתי קרונות משא שטוחים אשר עליהם היו מונחים אחר כבוד זוג תותחים פעילים. לאחר שהשתלטו בצורה מלאה על התחנה, החלו בשיפוצה של התחנה. את שיפוצה ביצעו עובדי כפייה מצריים שהובאו בידי החיילים הבריטים לכיבוש התחנה. במהלך השיפוץ, בנו מחדש את גג הקומה השניה שקרס במהלך קרב הכיבוש מימי העות'מנים על ידי הבריטים. הגג נבנה בצורה שטוחה לעומת התצורה השונה שהיה בנוי במקור – גג רעפים.
לאחר קום המדינה התמעט השימוש בתחנה ואף נפרס בסמוך למבנה התחנה בסיס צה"ל (בסיס לוגיסטיקה – מ.ק 297) אשר פעיל עד היום.  משום הקרבה, חלק נכבד ממבני התחנה ובניהם גם המבנה הראשי – נכלל בשטח הבסיס והגישה אליהם היתה בלתי אפשרית. בתחילת שנות ה-2000 , צומצם שטח הבסיס ומבנה התחנה הוצא אל מעבר לגדר הבסיס. בסמוך למבנה המשיכה לאורך השנים לפעול מסילת הרכבת המובילה לבית שמש וכיום חולפת במקום רכבת כמדי שעה לכל כיוון. 
התחנה פעלה עד 1998 אז נסגרה כשהקו הישן לירושלים נסגר. במקום הקו הישן נפתח קו חדש, כפול, במרחק של כ-10 מטר מהקו הישן ובקרבת התחנה הישנה הוקמה תחנת רכבת תפעולית. המקום משתמש למפגש רכבות בקו תל אביב – ירושלים. בניין התחנה הישן עמד עזוב ונטוש מאז סגירתו. בשנת 2010 זכתה רשות הניקוז "שורק-לכיש" במכרז לשיקום התחנה והפיכתה לאתר תיירות אולם מעבר להקפת המבנה בגדר לא נעשה דבר והוא ממשיך בהתפוררותו. בקרבת התחנה נמצא קרון עץ (כנראה מתקופת המנדט) וכן קטר ומספר קרונות (מתקופות מאוחרות יותר) שהונחו על גבי פסים חדשים.

 

 

מחנה נחל שורק, מחנה עתיר שטח, המשמש את צה"ל הוא אחד מהמחנות הגדולים שהותיר הצבא בריטי בארץ ישראל ונקרא מחנה ואדי צ'ארר לאחר שעזב אותה בשנת 19488. המחנה נבנה במסגרת היערכות עוצבות צבא הוד מלכותו במזרח התיכון לקראת מערכה אפשרית עם צבאות גרמניה נאצית ובנות בריתה. המחנה נבנה בסמוך לצומת מסילת הברזל. עם עזיבת הבריטים את הארץ המחנה נמסר לכוחות הערבים ונכבש על ידי כוחות ההגנה במסגרת מבצע נחשון.

 

 

יְסוֹדוֹת הוא מושב שיתופי חרדי השייך למועצה אזורית נחל שורק וגרות בו מעל 100 משפחות. המשבצת החקלאית כוללת כ- 5000 דונם מתוכם 4000 דונם של גידולי שדה ומטעים, 350 דונם פרדס והשאר כרם יין שייחודו ברמה הגבוהה מאוד וביבולים הגדולים יחסית לשטח. בנוסף לחקלאות פועלים במשק רפת חלב המייצרת מעל 3 מיליון ליטר בשנה, לולים, מצבעה תעשייתית בתחום המתכת ומפעל לאביזרי מיזוג אוויר.
היישוב הוקם בשנת 1946 על ידי ניצולי שואה מגרמניה, הונגריה וטרנסילבניה, חברי תנועת פועלי אגודת ישראל. גרעין המקימים שכן תחילה במגדיאל שבשרון. במהלך מלחמת העצמאות, בשנת 1948, קיבלו אנשי הגרעין את הקרקע, כדי להוות נקודת שליטה על דרך בורמה. בהתחלה נקרא היישוב "נתיבה". בהמשך עברו מעט מזרחה ושמו של היישוב החדש נקרא על ידי מייסדיו "קיבוץ יסודות שעל ידי קבוצת נתיבה".
בשנים הראשונות להיווסדו תיפקד היישוב כקיבוץ. בתקופה זו התרחשה בו השריפה של חדר האוכל, שבה נספו אשה ושתי בנות. בהמשך הפך המקום למשק שיתופי. במקום נקלטו פליטים דתיים וחרדים מעליית הנוער שהשתלבו בעבודות החקלאיות: פאלחה, ירקות ורפת. היה ענף לולים מפותח מאד, פרות לחליבה, דיר כבשים, כרמי ענבים מכל הזנים שסיפקו לכרמל מזרחי את התוצרת המשובחת שלהם. היו חיי חברה ותרבות שכללו הצגות של החברים והחברות במועדון, הקרנות של מרכז ההסברה, טיולים מאורגנים ונסיעות לים. החינוך היה ממלכתי דתי, מעורב, בגלל מחסור בתלמידים. היום החינוך הוא בחסות החינוך העצמאי. בשנים האחרונות עובר המושב תהליך הפרטה ממושב שיתופי למושב פרטי. עובדה זו הביאה להתרחבות ולהצטרפות משפחות.
במקום תלמוד תורה ובית ספר ממלכתי דתי לבנים שאילו מגיעים מכל האזור ובית ספר יסודי בית יעקב שאליו מגיעות תלמידות גם מיישובי הסביבה. במקום גם ישיבה קטנה לצעירים בראשות הרב יהודה כהן שקימת כבר כמעט 30 שנה . בשנת ה'תשס"ח נפתחה במושב ישיבה גדולה, ספרדית, בשם "משכן ידידיה" (או "ישיבת יסודות") וסגנון הלימוד בה הוא ליטאי.

נֵצֶר חַזָּנִי הוא יישוב שנוסד בשנת 2010 לחלק ממפוני יישוב בשם זה שפונה בשנת 2005 במסגרת תוכנית ההתנתקות. היישוב הוקם בשטח המועצה האזורית נחל שורק על יד המושב יסודות.

 

 

*******

קטע שני, חציית כביש 6 לעבר

מזרח מישור יהודה

– עליה על גשר חקלאי מעל כביש 6
– מערבה לעבר מסילת הברזל לבאר שבע וחציית בתוך מעביר מים.
– צפונה בדרך מקבילה למסילה ממערב
– חציית גשר כביש 411 מעל המסילה
– המשך צפונה בדרך המקבילה למסילת הברזל
– לאחר חציית ערוץ נחל השלושה פניה מערבה לכיוון מזרח מזכרת בתיה.
– מעבר לאורך רחוב רפאל סוויסה
– צפונה בשדרות מוטה גור דרך כיכר המשוריין
– הלאה לרחוב רוטשילד הרחוב הראשי של המושבה בראשיתה
– הלאה לעבר בית הכנסת הגדול
– המשך לגני יוחנן וחציית המושב מדרום לצפון
– המשך צפונה דרך גבעות החול ממזרח למחנה בילו (נקרא מחנה ליפקין)
– מערבה למושב רמות מאיר וחצייתו
– קטע קצר צפונה על כביש 4233 למושבה גני הדר
– כניסה דרך פשפש גדר לקיבוץ נען
– מזרחה לאורך הדרך ההיקפית הדרומית עד שער הקיבוץ
– כניסה לסיבוב בבית עלמין של קיבוץ נען.
– מזרחה על הכביש ודרך הפרדס לעבר גשר מסילת הברזל
– חציית הגשר ממערב למזרח ודרומה לעבר בין הפרדסים לכיוון תל נענה
– עקיפת התל מצד צפון ומערב
– הלאה למול מבנה תחנת הרכבת של נען  הנמצא ממערב למסילה לצד מעבר מתחת למסילה בו לא עברנו הפעם.
– מזרחה וחציית גשר חקלאי מעל כביש 6
– הלאה לתוך מושב פתחיה

 

 

 

 

 

יובלי נחל שורק

 

נחל השלושה שהוא אחד מיובלים של אגן הניקוז של נחל שורק בשפלה הנמוכה מנציח בשמו את שלושת חברי חולדה אברהם קוצר, יהודה קליינר ונחמן בלוישטין, שנהרגו בהתקפה על רכבם בשובם מהעבודה לקיבוץ בשנת 1938.

 

 

מזכרת בתיה

מַזְכֶּרֶת בַּתְיָה היא מועצה מקומית במחוז המרכז שהוקמה כמושבה בשנת 1883, ביוזמתו של הרב שמואל מוהליבר. המושבה הראשונה בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד. שמה המקורי היה עקרון ולבקשת הברון, במהלך ביקורו במקום באפריל 1887, תושביה החליפו את שמה למזכרת בתיה על שם אם הברון, בטי. מזכרת בתיה הוכרזה כמועצה מקומית בשנת 1952. שטח השיפוט שלה הוא כ-7,0000 דונם.

ראשיתה של המושבה מזכרת בתיה ב"שיגעון לדבר" של איש אחד, הרב שמואל מוהליבר. הפרעות ברוסיה בשנים 1882 – 1881, הביאו להקמת אגודת "חובבי ציון", שהרב מוהליבר היה בין מייסדיה. אנשי האגודה תלו תקוות בהתיישבות בארץ ישראל והאמינו שאם יבואו אליה יהודים, אשר יעבדו את האדמה, הם יוכיחו לעולם שהארץ מתאימה לחקלאות והיהודים מתאימים להיות חקלאים. בהתאם לתפיסה זו, יצא הרב מוהליבר לפריס, כדי לנסות לשכנע את הנהגת "כל ישראל חברים" לתמוך ברעיונו. הוא נכשל במשימה זו אך הצליח להתקבל אצל הברון רוטשילד. הפגישה ביניהם התקיימה ב- א' סוכות תרמ"ג (1882) ואפשר לכנותה היסטורית, מכיוון שהיא הביאה את הברון לרעיון התמיכה בהתיישבות בא"י. באותה פגישה התייחס הברון בספקנות לנושא ההתיישבות, אך הסכים לתמוך בקבוצת יהודים, אם תמצא אחת כזו, אשר הם עובדי אדמה מנעוריהם ויהיו מוכנים לעלות לא"י מרצונם ועל חשבונם. בהתאם לסיכום זה, יצא הרב מוהליבר לחפש קבוצת יהודים מתאימה. החיפושים הוטלו על יחיאל בריל, עורך עתון "הלבנון" במיינץ, גרמניה והוא הגיע אל כפר איכרים יהודים בשם פבלובקה, ליד העיר רוז'ינוי בפלך גרונדה, פולין (היום – רוסיה הלבנה). במקום נערכה אספה כללית ובה נבחרו 10 משפחות, שחתמו על הסכם הקובע: תחילה יעלו הגברים על חשבונם, יעברו הכשרה במקוה ישראל, בית הספר החקלאי הראשון, ואם יוכיחו את עצמם כחקלאים, יקים למענם הברון מושבה. אז יוכלו להעלות גם את משפחותיהם. זמן קצר לאחר מכן, יצאו 11 הגברים (נוסף אחד על העשרה המקוריים) בדרכם לא"י. לאחר תלאות רבות בדרך ובחופי הארץ, ירדו בחוף יפו ב – 14 בדצמבר 1882 והגיעו אל מקווה ישראל, בה שהו כ – 10 חודשים. באותו זמן החלו לחפש אדמה מתאימה להקמת מושבה. החיפושים נמשכו כשנה ובאוקטובר 1883 נרכשו 2,660 דונם מהכפר הערבי עקיר. היו אלו אדמות מישור כבדות, מתאימות למזרע, כפי שהיו רגילים בארץ מוצאם. מיד עם רכישת האדמות, ב-7 בנובמבר 1883, ז' חשון תרמ"ד (נחשב כיום הקמת המושבה), עזבו הגברים את מקווה ישראל, שכרו בתים בכפר הערבי, החלו לעבד את אדמותיהם ולבנות את בתיהם. אז הביאו את משפחותיהם, אליהן הצטרפו 7 משפחות נוספות והחלו לחיות במושבה.

 

המתיישבים הראשונים קראו למושבה בשם עקרון, כיון שחשבו שהיה זה מקומה של העיר המקראית עקרון. לאחר מספר שנים, שונה שמה של המושבה ל – מזכרת בתיה, על שם אמו של הברון.

המושבה נוהלה על ידי פקידי הברון ועובדה זו הביאה לחיכוכים רבים בינם ובין איכרי המושבה, בנושאים כגון: סוג הגידולים החקלאיים, שיטות העבודה ואופי החיים במושבה. לשיא הגיע הסכסוך בשנת תרמ"ט (1889), היא שנת השמיטה, כאשר הפקידים הורו לעבד את האדמות, למרות התנגדות האיכרים, בהיותם אדוקים בדתם. התושבים עמדו כנגד פקיידי הברון ולא נכנעו עד סוף שנת השמיטה. והיחסים העכורים נמשכו גם לאחר מכן. אנשי מזכרת בתיה חיו חיי עובדי אדמה פשוטים וחרוצים. עיתוני התקופה מתארים: "בכלל יעשה המושב הזה רושם טוב מאוד על כל רואיו, כי הוא המושב האחד בארץ הקדושה, אשר יושביו המה איכרים פשוטים ותמימים ועובדים את אדמתם בחפץ לב וברצינות, ונהנים מיגיע כפם, ויראו לכל באי עולם כי מוכשרים הם אחינו לכל עבודה קשה בשדה, ומוכשרת היא ארצנו העתיקה להשביע לחם את עובדיה, העודרים וחורשים וזורעים אדמתה בלא לב ולב ובלא חשבונות רבים"(האסיף 6, תרנ"ד 1894). הם העתיקו למושבה את כל מוסדות הקהילה, שהיו קיימים בגולה : גמילות חסדים, חברת קדישא, הכנסת כלה, בקור חולים, הכנסת אורחים, חברת לינה וניהלו חיי חברה ערים. שנים רבות נאבקו אנשי מזכרת בתיה בקשיים, בפגעי הטבע, אשר השמידו יבולים ובגזרות השלטון הזר. רק בשנות ה- 30 הגיעה המושבה לביסוס כלכלי, המאפשר קיום מחקלאות.

 

 

במלחמת העצמאות מילאה מזכרת בתיה תפקיד חשוב, כבסיס להתארגנות השיירות בדרכן לירושלים הנצורה. אנשי המושבה דאגו לחיילים ולנהגי השיירות, ארחו אותם בבתיהם והשתדלו להקל עליהם ככל יכולתם. אנשי משטרת הישובים היהודיים, שתחנתם הייתה במזכרת בתיה, אבטחו את הדרכים בסביבה ובמיוחד את הכביש, בו עברו השיירות בדרכן לבירה. כמו כן, שימש הישוב כבית חולים שדה לנפגעי הקרבות באזור, במיוחד קרבות לטרון. עם זאת, נשארה מזכרת בתיה ישוב קטן, שמספר תושביו לא השתנה במשך עשרות שנים.

 

 

שימור האתרים ההיסטוריים של מזכרת בתיה – התרחבות הישוב החלה עם גלי העלייה, בשנות ה- 50 וה – 60 ותנופת הפיתוח נכרת במושבה בשנים האחרונות, בקליטת תושבים חדשים ובהתרחבות השירותים הקהילתיים, כל זאת תוך הקפדה על שמירת הצביון הכפרי הייחודי של המושבה. ביזמת הרשות המקומית, הוקם בישוב מוזיאון שמטרתו לשמר ולתעד את ההיסטוריה של המושבה, לשחזר ולטפל באתרים הקיימים בה ולהמחיש לדור הצעיר ולמבקרים את הווי החיים של מושבה חלוצים בארץ ישראל. זכתה מזכרת בתיה, שרוב מבניה ההיסטוריים נותרו בה עד היום ושמרו על צביונם המקורי. זו אחת המושבות הבודדות בארץ, שנותר בה מתחם שלם של ישוב בן העלייה הראשונה. שיתוף פעולה בין הרשות המקומית ובין המועצה לשימור מבנים ואתרי התיישבות, הניבה פעילות שימור מקיפה במושבה. הוכנה תכנית בנין עיר, הכוללת תקנון מפורט לשימור. חלק גדול מהאתרים ההיסטוריים עבר שחזור ושימור והאחרים – בשלבים שונים של התהליך. הרחוב הראשי קיבל טיפול מיוחד: שוחזרו גדרות העץ, ריהוט הרחוב ופנסי תאורה שהחזירו לו את צביונו מאז. ביקור במושבה, כיום מאפשר לחוות ביקור במושבה חלוצית ארץ – ישראלית, ייחודית ומרתקת.

 

 

המקור אודות מזכרת בתיה ותולדותיה אתר המועצה המקומית 

******

מושב גני יוחנן נמצא תחת שיפוטה של המועצה האזורית גזר. היישוב נקרא על שם יוחנן קרמיניצקי מייסד הקרן הקיימת לישראל. בשנים האחרונות נחשב המושב לפנינה נדלנית  מבוקשת מאד, ויש מעט מאד היצע והרבה ביקוש, היות ולמושב יש מיקום אסטרטגי וחיי קהילה עשירים זוגות צעירים רבים מנסים לבסס את ביתם בגני יוחנן.
המושב הוקם ב-1950 על ידי עולים מרומניה כשבשלב מאוחר יותר הצטרפו אליו עולים נוספים מלוב. כיום מונה המושב כ-800 תושבים והקהילה בו נחשבת לאיכותית וצעירה. קרבתו של המושב למרכז הארץ ולירושלים מהווה יתרון משמעותי לתושביו הנהנים מחיי כפר שקטים יחד עם קרבה למוקדים עירוניים.
ההתיישבות הראשונה במקום הייתה ב-1950 (ט"ו בטבת תש"ו) כשגרעין של עולים מרומניה ומפולין עלה על הקרקע במטרה להרחיב את עקרון (מזכרת בתיה). 10 גברים השתכנו במבנה שהוקם על ידי הסוכנות היהודית והקימו כ-50 אוהלים (במקום בו נמצא היום מגרש הכדורסל). המים ליישוב החדש סופקו בעזרת צינור שיצא מחצרו של אפרים שקולניק במזכרת בתיה. בהמשך נותקה אספקת המים למחנה האוהלים על ידי תושבי עקרון שהתנגדו להרחבה החדשה ולכן המתיישבים נאלצו להביא מים בדליים מחצר משפחת ארקין שבמזכרת בתיה. לאחר כמה ימים עבר היישוב לחסות תנועת המושבים וקיבל את התואר "מושב". בתחילה נקרא היישוב "גני יונה" אך בהמשך שונה שמו לגני יוחנן לזכרו של הנשיא הראשון של הקרן הקיימת לישראל, יוחנן קרמיניצקי. במקום מוקמים רפתות, לולים, חממות פרחים ופרדסים.
תחילת הדרך לא הקלה על החקלאים במקום שסבלו מחדירות רבות של מסתננים, גניבות והצפות בחורף. כשליש מהמשקים במושב נעזבים (בדרך כלל באישון לילה מאחר ולתושבים היוצאים לא היה את הכסף הדרוש כדי להחזיר את חובם לסוכנות) ואליהם הגיעו בשלב מאוחר יותר עולים חדשים מטריפולי וכמה משפחות מיוצאי תימן.
במהלך שנות ה-70 עזבו את המושב משפחות נוספות כשאת המשקים הריקים מאכלסים חלק מבניו תוך קליטה של אוכלוסייה חדשה. המשברים בחקלאות לאורך השנים גרמו לרבים מתושבי המושב לחפש אחר פרנסה שאינה קשורה לחקלאות ועד סוף שנות ה-80 רוב הרפתות בו נסגרו. למרות זאת, אותם מעטים שהמשיכו לעסוק בחקלאות הצליחו לצמוח ולגדול והופכים למובילים בתחומם בארץ כשהם מנהלים את משקיהם בשיטות מתקדמות.
עם השנים קלט המושב תושבים חדשים וחזותו הולכת ומתפתחת כשביישוב נבנים בתים נאים והתושבים טפחו את החצרות. במהלך שנות ה-90 הוקמה מת שכונת ההרחבה בה הושם דגש על תכנון, בנייה וגינון ציבורי. כיום האוכלוסייה במושב מהווה שילוב בין חקלאים, בעלי משקים תושבי הרחבה ובנים ממשיכים.
בשנים האחרונות המושב ממשיך ומתחדש כשהוא קולט משפחות צעירות ובנים חוזרים. האוכלוסייה ביישוב ממשיכה לגדול ובמקום נבנה שיכון בנים חדש ונוספים בו גני שעשועים ומבנים מוניציפאליים לרווחת התושבים (מזכירות, גן ילדים, מגרש ספורט ומועדון נוער).
המקור אתר המושב

 

 

 

 

 

רמות מאיר הנו מושב עובדים משתייך לתנועת המושבים ונמצא בתחום המועצה האזורית גזר. המושב קרוי על שמו של דר' מאיר רוזוב עסקן יהודי ציוני מארה"ב אשר תרם את הכסף לרכישת האדמות עליהן הוקם המושב. רמות מאיר הוקם בשנת 1949 על ידי קבוצת חיילים משוחררים. לאחר 15 שנה התפרק המושב וננטש כמעט לגמרי , פרט למספר מצומצם של משפחות (כ- 3 עד 4 משפחות) שנותר במקום. בשנת 1968 הוקם בפריס גרעין עליה השייך לתנועה ציונה. גרעין זה עלה בשנת 1969 ארצה ויישב מחדש את המקום. בתחילת דרכו, התקיים רמות מאיר מענפי חקלאות. עד סוף שנות ה-90 ענפי החקלאות העיקריים היו לולים וחממות ורדים.  ברמות מאיר יש עדיין מספר תושבים העוסקים בחקלאות פעילה של חממות, מטעים ופטריות.  מקור אודות היישוב

 

גני הדר, הוא היישוב הראשון בתחום המועצה האזורית גזר המוגדר כישוב כפרי-קהילתי ואדמותיו פרטיות. הקרקעות עליהם הוקם היישוב נרכשו מערביי נענע בשנת 1927 ע"י קבוצת יהודים מניו-יורק ופילדלפיה אשר התאגדו בראשותו של ד"ר מאיר רוזוב (מנתח פה ולסת נודע שגם לימד באוניברסיטת ניו-יורק והיה פעיל במוסדות הקהילה היהודית בעיר ובתקופת מלחמת העולם הראשונה היה ממקימי חברת "אחוזת ציון"). קבוצה זו קבעה מטרה לגאול קרקעות בארץ ישראל לטעת פרדסים ולגור במקום. עם רכישת האדמות ע״י קבוצת גן הדר החלו בנטיעות וחפירת בארות מים. חברי האגודות "גן הדר א' ", "גן הדר ב' " "פרי הדר" ו"תל הדר" החליטו לקרוא את נקודת הישוב השכן רמות מאיר על שם נשיאם לאות ההכרה על פעולתן הנאמנה להתיישבות יהודים באדמות הארץ. תושבי גני הדר מקצתם צאצאי המייסדים ומתיישבים חדשים מחויבים לשמור על צביוני הכפרי של הישוב חלק קטן מהישוב מתפרנס מחקלאות ורובו ממקצועות חופשיים.למקור והרחבה אודות היישוב.

 

נען הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ המאוחד (כיום "התנועה הקיבוצית") הנמצא בתחום המועצה אזורית גזר הוקם בשנת 1930 על ידי חניכי הנוער העובד מקבוצת "הבציר" ברחובות. לאחר תום תקופת הבציר החליטה הקבוצה על ייעוד התיישבותי, וניסתה להקים התיישבות על אדמות שהיו שייכות לאיש רחובות משה סמלנסקי.  בין חברי הקבוצה לבין סמילנסקי התגלע סכסוך, ולבסוף התחברה הקבוצה למנחם מנדל רוזנבוים שהיה חבר בעמותת מהפכנים שגלו מרוסיה לארה"ב. בסיוע כספי עמותה זו נקנו אדמות ליד הכפר הערבי "נענה" וחברי הקבוצה עלו על הקרקע יחד עם רוזנבוים וייסדו את הקיבוץ.
נען הוא הקיבוץ הראשון שנוסד על ידי חניכי תנועת "הנוער העובד" וכן גם הקיבוץ הראשון שהוקם על ידי נערים שנולדו בארץ ישראל. שמו ניתן לו בשל קרבתו לכפר הערבי "נענה", למרות שהיו כאלה שרצו לקרוא לקיבוץ בשם "נעמה" בשל קרבתו לחורבות העיר הקדומה "נעמה" (יהושע ט"ו 41).
בשנת 1937 הוקם בקיבוץ מפעל לתבניות מתכת וייצור עגלות וכעבור שנה שינה המפעל את ייעודו למפעל לייצור ממטרות ובהמשך קיבל את השם: "נען מוצרי השקיה". המפעל המשיך והתפתח ברבות השנים וקיים עד ימינו.
לנען יש חשיבות גם בתולדות הפלמ"ח. בשנת 1942 לאחר שהבריטים הסירו את תמיכתם בפלמ"ח שנה לאחר הקמתו, התקיימה בו המועצה שהחליטה שהארגון יעסוק בעבודה ובאימונים כבסיס לקיומו.
לקיבוץ רפת משותפת עם קיבוץ שובל המספקת חלב ל"טרה", ענף גידולי שדה הנפרש על פני כ-8000 דונמים (גידולים עיקריים: כותנה, תירס, אבטיח) וכמו כן בעלות על שטחי מטעים, פרדסים וחצילים ומספר ענפים נוספים הפועלים בתוך הקיבוץ.
מקור וקישורים נוספים אודות קיבוץ נען

 

 

ח'ירבה אל-נעאנה הוא אתר גדול המורכב מתל, הנמצא בשולי גבעות החמרה שבצפון השפלה, על גבעה נמוכה בלב השטחים החקלאיים של המושבים יציץ ופדיה וקיבוץ נען. בחפירות רחבות היקף שנערכו ממערב, ממזרח ומדרום מזרח לתל נחשפו שרידי יישוב שהתקיים מן התקופה הרומית ועד לתקופה האסלאמית הקדומה. באתר נחשפו מבני ציבור (בית כנסת וכנסיה), קברים ומתקני תעשייה וממצאים רבים. החלק המזרחי של ח'רבת נענה, בו נמצאו קברים בנויים עם קמרון ופסולת חרסים, מהתקופות הרומית, הביזנטית והאסלאמית הקדומה.
ב 1892 , בזמן הנחת מסילת הברזל בסמוך לתל, נמצאו במקום ממצאים מהמאה ה-6 לספירה, המעידים שעמד באתר בית כנסת. בשנת  1952חשפו שמריה גוטמן ויוחנן פרידברג ממערב למסילת הברזל שרידים מהתקופה הרומית המעידים על מערכת בניינים מפוארים שהייתה במקום. בשנת  1991 נחשפו בור מים ביזנטי, רצפת פסיפס ומבנה תעשייתי שמשולבות בו בריכות בנויות ותעלות מטויחות )לפי סברה אחת, הבריכות שימשו לתעשייה בורסקאית או לאשפרה. בשנת 1997 נחשפו קברים בנויים מהמאות 4-3 לספירה וכן שרידי יישוב מהמאות 15-12 לספירה.
הכפר נענה נמצא על התל ושוליו והתקיים במקום עד פרוץ מלחמת העצמאות. תושבי הכפר הראשונים היו ככל הנראה פלאחים מצריים שהגיעו לארץ בשנת 1832 כחלק ממהלך יישוב איכרים מצריים בארץ ישראל, שיזם המושל דאז אבראהים באשא, בנו של שליט מצרים, מוחמד עלי. אליהם הצטרפו מאוחר יותר פועלים מצריים שהביאו הבריטים כדי לבנות את מסילת הרכבת מתעלת סואץ לכיוון עזה ולוד ב 1917. בתחילת מלחמת העצמאות היחסים בין תושבי קיבוץ נען עם ערביי נענה היו תקינים בדרך כלל אך החמרת המצב הביטחוני לא אפשרה זאת. המתיחות גברה עם פרוץ המלחמה, אך לא הביאה לעימות. במהלך חודש מאי 1948 נכנעו ערביי נענה לכוחות חטיבת גבעתי, והתושבים נשארו בכפר והמשיכו לעבד את אדמותיהם. ב 10- ביוני, ערב כניסתה לתוקף של ההפוגה הראשונה, הותקפה קבוצת הדסה-גזר (קיבוץ גזר) בידי הלגיון הערבי ולוחמים בלתי סדירים, כולם תחת פיקוד בריטי, ועוד 200 ערבים מרמלה. למרות בקשת התגבורת, לא נשלחו כוחות סיוע לגזר, וכעבור ארבע שעות נכבשה הנקודה. בקרב נהרגו 28 איש, 19 חברים מהקבוצה ו 9- לוחמי פלמ"ח. בערב נכבשה הנקודה מחדש על ידי יחידת פלמ"ח מחטיבת יפתח. ההפוגה נכנסה לתוקף ב 11- ביוני. ערביי נענה חששו מתגובת היהודים, מכיוון שאחדים מהם היו שותפים למעשה ההרס ולפגיעה בפצועים בגזר. למחרת החלו ערביי נענה לעזוב את הכפר לעבר רמלה, מתוך תקווה שיוכלו לשוב לבתיהם. הדבר לא ניתן להם, והכפר נותר נטוש, ולאחר מכן נהרס. . מקור: ספר "עוטף נען" מופיע במפת עמוד ענן. וגם אתרים  מס' 40 ו-41 , מפה רחובות, 76, סקר ארכיאולוגי ישראל

 

 

 

תחנת הרכבת בנען נבנתה בשנות ה-20 של המאה ה-20. בהתחלה היא שימשה להובלת תוצרת חקלאית של פרי הדר ולאחר מכן שימשה גם כתחנת נוסעים לתושבי האזור. בשנות ה-40 עצרו בתחנה שלוש רכבות כל יום ולאחר קום המדינה שירתה התחנה את הרכבות בקו לירושלים. בשנות ה-50 שימשה התחנה גם את את קו המסילה לבאר שבע בהיותה תחנת ביניים בקו זה. בשיאה, בשנות ה-60 עצרו בתחנה כ-20 רכבות ביום, מחציתן בקו לבאר שבע ומחציתן בקו לירושלים. בשנת 1992 הופסקה עצירת הרכבות בתחנה וכיום היא משמשת תחנת רכבת תפעולית בלבד ולצידה שלוש מסילות המשמשות למפגש המסילות בקווים תל אביב – באר-שבע ותל אביב – ירושלים. רכבת ישראל ביצעה במבנה ההיסטורי עבודות שחזור. מקור והפניות נוספות

******

קטע שלישי,
ממושב פתחיה לתל גזר והלאה ליער נחשון 

– חציית מושב פתחיה. בגן מרכזו הפסקה
– הלאה מזרחה בדרך ששימשה בעבר ככביש גישה למושב מכיוון כביש 44
– חציית הכביש ודרומה בקצר קצר בשוליו.
– מזרחה לעבר תל גזר בדרך עפר שכנראה הייתה דרך סולינג בריטית
– הלאה למרגלות הפינה הדרום מערבית של תל גזר
– טיפוס הדרגתי בין כרמי הזיתים על התל בדרך דרומה עד עיי הכפר אבו שושה
– עליה לתצפית בקצה המערבי שראש התל
– מזרחה לאורך התל עד תצפית בפינה הצפון מזרחית של התל
– גלישה במורד התל לעין ירדה
– המשך דרומה לעבר חורש נחשון (יער המגינים)
– עלייה מכיוון בית העלמין של כרמי יוסף
– לאורך דרכי החורש מערבה עד לכניסה אליו מכיוון כביש 44
– קטע קצר דרומה בשולי הכביש ומעבר מעל גדר הבטיחות
– המשך מערבה ודרום מערב בדרכים מצפון למשמר דוד
– הלאה לדרך ממזרח לערוץ נחל שחם
– בנקודה בה הדרך נפגשת עם כביש 411 טיפוס לאתר אנדרטת חיל ההנדסה
– ירידה חזרה לכביש 411 ודרומה על דרך השדות המקבילה לכביש עד צומת חולדה
– חזרה לכניסה לטל שחר.

פתחיה, מושב שהוקם בשנת 1951 על אדמותיו של היישוב הערבי אל-נענה, שתושביו ברחו לאזור רמאללה, ירושלים וירדן במהלך מלחמת העצמאות. ליישוב הגיעו עולים מתוניסיה ובשלב מאוחר יותר הצטרפו לישוב עולים מאלג'יריה ומהודו.  תחילה, נקרא היישוב "גזר 10". כיום, תושבי המושב עוסקים בעיקר בגידול ענבים ובעבודות חוץ.

 

 

כביש 44, כביש הגבורה

כביש 44 – הוא כביש אורך, המחבר בין צומת שמשון הסמוך לאשתאול ובין מחלף חולון בצפונה של חולון. אורכו הכולל של הכביש 39 קילומטרים. הכביש חוצה את העיר רמלה וחולף בסמוך לבאר יעקב, ראשון לציון, כפר חב"ד ובית דגן ובגבול בין אזור לחולון. מרמלה עד מחלף חולון יש קטעים רבים העוברים בשטח בנוי. המשך הדרך ממחלף חולון מערבה נקרא דרך בן צבי המסתיימת ביפו. בהמשך התוואי מתפצל: הראשון מוביל ליפו העתיקה דרך רחוב עולי ציון, והשני דרך רחוב יהודה הימית מתחת לגשר ישירות לנמל יפו. קטע הכביש לנמל דרך יהודה הימית היה עד לסגירת הנמל בשנת 1965 הכביש הראשי שהוביל לנמל יפו. הקטע הצפון מערבי של הכביש, ממחלף חולון עד מחלף השבעה, היה חלק מהדרך הראשית מיפו לירושלים עוד בימי המנדט הבריטי, ונקרא אז, וגם בראשית ימי מדינת ישראל, "כביש ירושלים". בשנת 1961 הוסב שם הקטע ל"דרך השבעה" על שם שבעת הנוטרים שנפלו בסמוך לעיירה הערבית יאזור שהכביש עבר דרכה. עם פרוץ מלחמת העצמאות רבו ההתקפות על כלי רכבי יהודיים בכביש. שלטונות המנדט הבטיחו לאבטח את הכביש וראשי היישוב דרשו ממנה לעמוד בהתחייבות או לאפשר להגנה לאבטח את הכביש בעצמה. בראשית ימי מדינת ישראל הכביש עבר דרך העיירה אזור. בתחילת 1963 הוחל בהרחבת הכביש לשני נתיבים בכל כיוון, וסלילת כביש עוקף לאזור, מדרום. הכביש העוקף הושלם לקראת סוף 1964. חלקו המזרחי של הכביש, מצומת שמשון לצומת נחשון נסלל כחלק מכביש הגבורה בספטמבר-אוקטובר 1948 לשמש כדרך הראשית לירושלים במקום כביש בתוואי ההיסטורי (כביש  424 שנחסם על ידי הלגיון הערבי בלטרון. החלק המרכזי מצומת נחשון לרמלה, אותו חצינו בטיול זה, נסלל מאוקטובר 1949^] ונפתח לתנועה בספטמבר 1950. אורך הקטע היה 12.5 קילומטר ורוחבו 6.5 מטר, מתוכם 5 קילומטר מכוסים באספלט. עד מלחמת ששת הימים התנועה לירושלים עברה על כביש 44 ולאחריה חודשה התנועה בכביש 424 ועיקר התנועה לירושלים עברה בכביש זה, עד פתיחת כביש 1 בשנת 1978.

 

 

 

 

אבו שושה –  בתחילת המאה ה-19 חיו בכפר כמאה משפחות בבתי אבן ובוץ. מספר שנים לפני מלחמת העצמאות התגוררו בכפר כנראה 870  תושבים ולהם כשלושת אלפים דונם. בליל 30-31.3.48 במסגרת פעולות מקדימות של מבצע נחשון לשחרור הדרך לירושלים נערכה בכפר אבו שושה בצעו חיילי פלוגה ב' של גדוד 52 מחטיבת גבעתי פעולת תגמול על רצח השומר בשדות גזר עשרה ימים קודם לכן. בפעולה זו פוצצו בית המוכתר והבאר, והוצב מארב לתגבורות ערביות. במבצע ברק ב-14 במאי 1948 נכבש הכפר על ידי חטיבת גבעתי, תושביו ברחו, וחלק מבתי הכפר פוצצו. הרס הכפר תואם עם מתקפה שנעה מזרחה במטרה לכבוש את לטרון. ב-1948 הוקםעל אתר הכפר ההרוס יישוב בשם עמלים שלא החזיק מעמד.

 

 

 

תל גזר משתרע על פני 130 דונם, ובו נמצאו 26 שכבות יישוב, החל מהתקופה הכלקוליתית (3500 לפני הספירה הנוצרית) ועד לתקופה הרומית (100 לספירת הנוצרים), וכן בדורות האחרונים. גובה התל כ- 230 מ', והוא מתנשא עד לרום 90 מ' מעל לסביבתו. רוב השרידים הם מהתקופה הכנענית התיכונה והמאוחרת, ומהתקופה הישראלית. בתקופות אלו היתה גזר עיר מרכזית וחשובה, ששלטה על צומת דרכים אזורית.
העיר מוזכרת במקורות היסטוריים רבים, ביניהם מכתבי תל אל-עמארנה במצרים (סביבות שנת 1360 לפני הספירה), המקרא, תבליט אשורי המתאר את מסעות תגלת פלאסר, וספר המקבים. במקרא מוזכרת גזר הן בימי יהושע (מלך גזר מוזכר בין המלכים שהיכה יהושע – יהושע י"ב), והן בימי שלמה המלך, אז מוזכרת גזר כעיר כנענית שנכבשה בידי פרעה מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה – "פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עָלָה, וַיִּלְכֹּד אֶת-גֶּזֶר וַיִּשְׂרְפָהּ בָּאֵשׁ, וְאֶת-הַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּעִיר, הָרָג; וַיִּתְּנָהּ, שִׁלֻּחִים, לְבִתּוֹ, אֵשֶׁת שְׁלֹמֹה. וַיִּבֶן שְׁלֹמֹה אֶת-גָּזֶר" (מלכים א' ט', ט"ז-י"ז). גזר נכבשה בידי שמעון החשמונאי בשנת 142 לפני הספירה, ובמרחב הסמוך התגלה ממצא ייחודי – תריסר כתובות חקוקות באבן, בעברית וביוונית, המציינות את "תחום גזר". כיום ניתן לראות בשטח ארבע כתובות (מחוץ לגן הלאומי), שלוש מהן בתחום יער המגינים והרביעית ביישוב כרמי יוסף. ממצא מעניין נוסף התגלה בחפירות בעיר עצמה, והוא כתובת יוונית בה כתוב "פמפרס (אומר) : מי יתן ותרד אש השמים על בית שמעון". ייתכן שממצא זה מצביע על שבויים יווניים שהוחזקו בעיר לאחר כיבושה בידי החשמונאים. גזר ירדה מגדולתה בתקופה הרומית, עם עלייתה של עיר סמוכה אמאוס באזור מחלף לטרון.

 

 

זיהוייה המחודש של העיר היה לראשונה בידי החוקר קלרמון-גנו, בשנת 1871. בשנים 1902-1909 נחפר התל לראשונה בידי החוקר הבריטי מקאליסטר, שמצא באתר, בין היתר, את "לוח גזר" – התעודה העברית הקדומה ביותר שנמצאה עד היום, ומציינת את העבודות החקלאיות שנעשו לאורך השנה. הלוח המקורי נמצא כיום במוזיאון באיסנטבול, והעתק מוגדל שלו הוצב בכניסה למסלול ההליכה בתל. חפירות נוספות בתל גזר בוצעו בשנים 1964-1973. בתחום התל נמצאים כמה אתרים בולטים: מפעל המים הכנעני, השער הכנעני, שער שלמה והמצבות הכנעניות. מפעל המים נחצב בתקופה הכנענית התיכונה, וכולל פיר ובקרקעיתו מנהרה משופעת היורדת לעומק 40 מ' מתחת לפני השטח – אל מפלס מי התהום. המפעל איפשר לעיר נגישות למקור מים גם בעת מצור. בקרבת מפעל המים נמצא השער הכנעני – שער העיר הכנענית, המחובר בחומה למגדל שמירה גדול. השער והמגדל השתלבו בחומת העיר. השער בנוי לבני בוץ על יסודות אבן, והשתמר לגובה 7 מ'. שמאלה לשער נמצאים שרידי מגדל שמירה ענק, שרוחבו 16 מ' ואורכו 20 מ' – מבנה הביצורים הגדול מסוגו בארץ. ממזרח לשער הכנעני, נמצא "שער שלמה" – השער הדרומי של גזר הישראלית. התנ"ך מספר כי גזר נכבשה בידי מלך מצרים כנדוניה לביתו שהתחתנה עם שלמה (מלכים א' ט'), ולאחר מכן בנה שלמה את גזר. השער דומה לשערים שנחשפו בחפירות חצור ומגידו, ונמצאו עליו עדויות לשריפה עזה – ייתכן שיש לייחס אותה לכיבוש של שישק מלך מצרים, בשנת 925 לפני הספירה הנוצרית.
הסמל המרכזי של גזר עבור המטיילים, הוא "מקדש המצבות" – מתחם פולחני הכולל אגן אבן אחד ועשר מצבות אבן, בגדלים וצורות שונות. ייתכן שהמקדש שימש לכריתת בריתות בין שבטים או בין ערי מדינה, וכן לחידוש בריתות כאלה. במערב התל נמצאים שרידי קבר שייח', המיוחס לשייח' מוחמד אל-ג'זארלי, ונבנה ככל הנראה לפני שנת 1600, ואילו במזרח התל נמצא מצפור ובו פעמוני רוח.

 

 

בתל גזר רז הודיע שהוא "חייב" להגיע לעין ירדה הנמצא ממזרח לתל והוא היווה את הבסיס לעיר הקדומה. הוא אמר לי שבטיול קיץ צריכה להיות טבילת התרעננות. טוב,  הסכמתי.  שינינו את המסלול המתוכנן. רכבנו לרוחב תל גזר ממערב למזרח וגלשנו לעין ירדה. אני רכבתי לאט. שהגעתי למקום רז היה בעיצומה  של הטבילה. בבריכת המעיין המים היו צוננים אך סביבם רחפו עשרות צרעות. הוא נהינה מהטבילה ואני מהצילום.

 

עין ירדה הוא המעיין האחרון הנובע באזור תל גזר (מעיינות נוספים חרבו) בראש נחל גזר, אחד מיובליו של נחל איילון. סביבו יש אחו לח בו גדלים תלתן הביצות, אשבל הביצה, גומא ארוך, טיון דביק ועבקנה שכיח. לצד המעיין, הנובע בבאר בעומק כמטר וחצי, צומחת תאנה וכן נשתלו עצי בוסתן והוצבה פינת זיכרון לחייל איתי שטיינברגר, תושב כרמי יוסף, שנפל במלחמת לבנון השנייה. ליד המעיין הצמח כף-הצפרדע הדגנית – אחד הצמחים הנדירים ביותר בישראל. מין זה לא אותר שוב במקום בשנים האחרונות.

 

 

חורש נחשון (יער המגינים)

כרמי יוסף, מושבה שנבנתה במחצית הראשונה של שנות ה-80' על ידי התאחדות האיכרים ונקראת על שם יוסף ספיר ז"ל שהיה אחד מנשיאה. הרעיון להקמתה עלה עשור קודם לכן  על ידי "אגודת מים לכורמי סיידון גזר". בספטמבר 1977 אישרת וועדת שרים להתיישבות את הקמתה, בסוף יולי 1980 הונחה אבן הפינה ליישוב ובמרץ, 1983 החלה בניית בתים הראשונים, בספטמבר 1984 נכנסו לגור בביתם בכרמי-יוסף ראשוני המתיישבים. ביישוב מתגוררים כשלושת אלפים נפש.

 

 

 

נחל שחם אחד מיובליו של נחל שורק וראשיתו בגבעות נחשון

 

שיירת חולדה הייתה שיירה אספקה שיצאה ב-31 במרץ 1948 מחולדה לכיוון ירושלים הנצורה חלקית והייתה הראשונה שכשלה מלהגיע לירושלים אף שלא נתקלה במארב יזום . בעקבות דיווח מפקדת הפלמ"ח שהדרך לירושלים חסומה הורה בן-גוריון להוציא לפועל את מבצע נחשון לפריצת הדרך.
בשיירה היו 26 משאיות, 4 אוטובוסים ו־7 משוריינים. על השיירה הגנו חיילים מהגדוד הרביעי ומהגדוד החמישי של הפלמ"ח. עמוס חורב היה מפקד השיירה ואל משוריין הפיקוד שלו הצטרפו גם מפקד הגדוד הרביעי ומפקדו החדש של הגדוד החמישי, שאול יפה. הבוקר היה גשום והדרך הייתה בוצית. השיירה נתקעה בערוץ נחל שחם בסמוך לכפר הערבי ח'ולדה והתגלתה לערביי הסביבה. השיירה הותקפה על ידי מאות ערבים מצבא ההצלה הערבי ועל ידי חיילי הלגיון הערבי שבאו מרמלה במשוריינים. בין התוקפים היו גם אנשי חסן סלאמה מח'ולדה הערבית ומתנדבים עיראקים ממחנה ואדי צראר (בסמוך לתחנת הרכבת נחל שורק). לאחר שש שעות של לחימה וניסיון לחלץ את המכוניות שנתקעו בבוץ ניתנה הוראה לסגת חזרה לחולדה.
שניים מהמשוריינים שהגנו על המכוניות ועסקו בחילוץ נפגעו ושקעו בבוץ בלי שיכלו לפרוץ את הכח הערבי התוקף שהקיף אותם. מפקד אחד המשוריינים החליט לפוצץ את המשוריין על יושביו כדי לא ליפול בשבי. על פי אתר מידע פלמ"ח, גורמי הכישלון היו הנסיעה בשעות היום, שיירה גדולה ובה רכב כבד פגיע וקשה לתמרון, הכנות לקויות, פיקוד לא אחיד וכנראה לא מנוסה בהגנה על שיירות, בוץ כבד בדרך העפר ומאמץ לא לוותר על המכונית שנתקעו.  22  מאנשי השיירה נהרגו והרוג נוסף היה בכוח החילוץ.
הפגיעה בשיירה זו, יחד עם הפגיעה בשיירת יחיעם ובשיירת נבי דניאל, כולן בחודש מרץ 1948, פגעה ברוח היישוב היהודי. כתוצאה, החליט פיקוד "ההגנה" ששיטת ליווי השיירות מיצתה את עצמה. במקום זאת הוחלט להשתלט על משלטים ויישובים ערביים, דרכם ולצידם עוברות הדרכים, ולהחזיקם באורח קבע. החלטה זו נסתייעה, וביצועה התאפשר, עקב התדלדלות הכוח הבריטי, שבאותו מועד התפנותו מהארץ הייתה בשלב מתקדם, מצד אחד, ועקב גידול כוחה של "ההגנה", מצד שני.
שבוע בלבד אחרי 'שבוע השיירות' העקוב מדם, יצא לפועל המבצע היזום הראשון של היישוב העברי ומטרתו המוצהרת הייתה להשתלט על הדרך (במקרה שלו – הדרך לירושלים): מבצע נחשון.

 

 

 

 

 

מִשְׁמַר דָּוִד הוא יישוב קהילתי באזור השפלה ליד המועצה המקומית מזכרת בתיה השייך למועצה אזורית גזר. היישוב הוקם כקיבוץ בשנת 1949 על ידי עולים מרומניה, בסמוך לאדמות הכפר הערבי ח'ולדה.  היישוב נקרא על שמו של האלוף דוד מרכוס, שהיה מתנדב יהודי מארצות הברית אשר נלחם ואשר נהרג בשוגג במלחמת העצמאות. בשנת 2003 התפרק הקיבוץ והפך ליישוב קהילתי. חדר האוכל ששימש כמרכז הקיבוץ, הושכר והפך למאפייה ולאחר מכן ננטש.

 

אתר ההנצחה לחללי חיל ההנדסה הוכרז כאתר הנצחה לנופלים אשר פרצו את הדרך לירושלים בדצמבר 1948. מאוחר יותר, האתר הוכרז כאתר רשמי לחללי חיל ההנדסה שנפלו במערכות ישראל. מיקום האתר צמוד לכניסה לקיבוץ משמר דוד. כיום שלושה גורמים – עמותת חיל הנדסה, מועצה אזורית גזר והקרן הקיימת לישראל אחראים על פיתוחו. האתר כולל: אנדרטת הגבורה לפורצי הדרך לירושלים, קיר שמות הכולל למעלה מ-620 לוחמים של חיל ההנדסה בנפלו במערכות ישראל וכן אמפיתיאטרון לכ-2,500 איש, מגרש מסדרים גדול בו נערכים אירועים ממלכתיים וצבאיים ומרכז הנצחה.

 

 

*****

סוף דבר

קצת אחרי השעה ,11:00 אחרי שש שעות הסתיים "טיול חקר" זה.
הרכיבה נמשכה ארבע שעות ושלוש רבעי ועצירות נמשכו במשך שעה ורבע.
בסיום הטיול ניתן לומר שהמטרה שהצבנו לעצמנו הושגה 
למדנו להכיר את משבצת הארץ המשתרעת בשני אזורים גאוגרפים:
מערב שפלה הנמוכה ומזרח מישור חוף יהודה.
במסע זה תוך כדי הדיווש בצענו באזורים אלה שני חתכים:
חתך אורך מכיוון דרום לצפון וההיפך וחתך רוחב מכיוון מערב למזרח. וההיפך
במהלך המסע קיימנו דיאלוג על מהות השטח
ניתחנו את המסלול מנקודת מבט גאוגרפית וטופוגרפית,
הצגנו את יחידות הנוף לאורכו,
התעכב לצילום המראות
שפכנו מידע בנושאים שונים על האזור, על המקומות ועל האתרים.
היה זה טיול מעניין ומרתק ובצידו גם פעילות ספורט

תודה לרז

על החברותא
על הסיוע בניווט
על הצילום וזה אלבומו
על הכנת תיאור המסלול ומפות
על הכנת הדמיית המסלול