השרב של חודש מאי לא הרתיע אותנו. ביום רביעי (10/5/20217) בשעת בוקר מוקדמת רז גורן, שמחה רום ואני יצאנו לטיול נוסף בשרון.

 

את המסלול תכנן רז על פי התוואי שהצעתי לו בדגש על מעבר במספר מקומות שטרם הגעתי אליהם בכלל וברכיבה בפרט.

 

היה זה המשך בחבל ארץ זה שבו ובסמוך לה כבר טיילתי פעמים רבות בשנתיים האחרונות. את הטיולים תיעדתי והם אלה הבאים:
* מהעוגן לחוף הים וחזרה דרך נחל אלכסנדר בסתו תשע"ה (אוקטובר 2014):
*  אגן נחל אלכסנדר במזרח עמק חפר בתחילת חורף תשע"ה (דצמבר 2014)
* סובב העוגן בעמק חפר בסוף חורף תשע"ה (אפריל 2015)
* מהעוגן במערב עמק חפר עד חוף הים בתחילת אביב תשע"ה (אפריל 2015):
* בין מערב נחל אלכסנדר ומערב נחל חדרה בתחילת קיץ תשע"ה (מאי 2015
* מכפר יונה לעמק חפר בקיץ תשע"ה (יולי 2016)
* בשולי מרזבת השרון ובמורדות השומרון הנושקות לה, בין ניצני עוז ובין מגל בקיץ תשע"ו (יולי 2016)
* מערב מישור חפר עד חוף הים ושפך נחל אלכסנדר בקיץ תשע"ו (אוגוסט 2016)
* משני צדדי עמק חפר ונחל אלכסנדר, בין העוגן ובין אליכין בקיץ תשע"ו (אוגוסט 2016)
* בין יובלי נחל חדרה בנחלת מנשה עד שהיורה הפתיע, הקדים וקטע סתו תשע"ז (נובמבר 2016)
* בין מעברות לגבעת אולגה דרך נחל אלכסנדר, מצוק החוף ופארק השרון חורף תשע"ז (ינואר 2017)

 

*******

המסלול, מעגלי עם כיוון השעון

******

האזור הגאוגרפי,
השרון, האזור המשתרע בין שני צירי רוחב
מדרום, כביש נתניה – טול כרם (כביש 57)
מצפון, כביש חדרה – נחל עירון (כביש 57) 

צפון מרכז השרון

יחידות הנוף בהן עבר המסלול,
לאורך רכס הכורכר המזרחי,
הקצה הצפוני של גבעות החול האדום,
השוליים המערביים של המרזבה

 

******

דמות היישובית של האזור,
היום אזור מיושב בצפיפות, מרביתו יישובים חקלאיים

בעבר, אזור מיושב בדלילות לאורך שנות ההיסטוריה
בגלל הביצות לאורך הנחלים אלכסנדר מדרום וחדרה מצפון

תמונת מצב בשלהי המאה ה-19, ערב ההתיישבות הציונית

עשור ראשון בתקופת המנדט אזור ביצות לא מיושב

בתקופת המנדט

ראשית ההתיישבות הציונית בעמק חפר (ואדי חוורית וואדי קובני)
בראשית שנות ה-30' של המאה -20'

אזור בתפר בין קצה מחוז מחיפה למחוז טול כרם

ההתיישבות היהודית בשנות ה-40,
עם הקמת יישובי עמק חפר

תמונת מצב ערב מלחמת העצמאות

תמונת מצב בשנה הראשונה להקמת המדינה

שני עשורים ראשונים אזור הסמוך לספר,  
אזור במותניים הצרות בצפון השרון
במרחק קצר מהקו הירוק

****

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

קטע ראשון,

מנחל אלכסנדר עד כביש 9
לאורך רכס הכורכר המזרחי
מעבר דרך ארבעה היישובים

 

אלישיב הוא מושב המשתייך לארגון יישובי התאחדות באיכרים. השם סמלי. המושב שהוקם ב-13 בנובמבר 1933 על ידי קבוצת עולים מתימן. זהו היישוב הראשון שעולי תימן הקימו בכוחות עצמם. כיום מתגוררים במושב כ-450 תושבים.
ההרגשה בקרב עולי תימן בשנים שקדמו להקמת אלישיב הייתה, שהם שכירים המנוצלים בידי אחרים. תחושה זו הניעה את היהודים יוצאי תימן להילחם על זכותם להתיישבות חקלאית עצמאית. מאוכזבים ומתוסכלים מיחסה של ההסתדרות מן הסחבת האין סופית בטיפול בבקשתם להתיישב, הם הקימו מוסדות עצמאיים: "התאחדות התימנים בארץ ישראל" ב-1923 וארגון "שבזי" להתיישבות תימנית בארץ ישראל, שהוקם בפתח תקווה ב-1932.
ב-26 באוקטובר 1933 הודיעה המחלקה להתיישבות להנהלת הקק"ל שהגיעה להסכם עם התאחדות התימנים על מסירת 900 דונם על אדמת ואדי חוארית. כחמישים איש נרשמו. קבוצה של עשרים חברים עלתה לבסוף לקרקע, כאמור, ב-13 בנובמבר 1933. בלילה הראשון הם לנו תחת כיפת השמיים. למחרת הוקם על הגבעה צריף. עשרה חברים נבחרו להישאר במקום והועסקו על ידי הסוכנות על מנת להכשיר את הקרקע ולעבד חלק מהאדמות במשותף לפני הגעתן של המשפחות.

 

 

כפר הרא"ה – מושב עובדים שיתופי המשתייך לארגון יישובי הפועל המזרחי. ראשוני המתיישבים עלו על הקרקע  בראשית שנת תרצ”ד (1933). בתחילה, נקרא היישוב “ארגון אינטנסיבי ב‘ של הפועל המזרחי”.  בהמשך, כעבור שלוש שנים שונה שמו ונקרא כפר הרא”ה  ע”ש רבה הראשי הראשון של ארץ ישראל-הרב רבי אברהם יצחק הכהן קוק. מייסדי הכפר אכן, ראו ברב קוק דמות מופת, רב ומנהיג ציוני דתי, ולאורו  בנו את חייהם. הרעיון של מושב עובדים דתי היה משום חידוש, וצריך היה ליצור יש מאין. הרב שאול ישראלי, מתלמידיו של הרב קוק, שהתקבל כרב הישוב כבר בשנת 1937, תרם רבות לעיצוב דמותו של חקלאי דתי, המתמודד עם דרישות העבודה החקלאית מחד, ומקיים אורח חיים דתי מאידך. בשנים שלפני הקמת המדינה, ובמלחמת השחרור, השתתפו חברי הכפר בפעולות הגנה ובטחון, ואף התנדבו לסייע להתיישבות החדשה באזור.
בשנים הראשונות עבדו חברי הכפר בעיקר בחקלאות משפחתית “משק מעורב”, ובשנות ה- 70 עם השינויים שחלו במדינה, עברה החקלאות למערכת מתמחה. ומשקים התמחו בגידול פרחים הוקמו מספר רפתות גדולות, לולים גדולים,  ועוד. חברים רבים עברו לעסוק במקצועות חופשיים ועסקיים. גם הארגון השיתופי עבר תהליכי שינוי, ומערכת הערבות ההדדית – המשקית, הצטמצמה, והמפעלים השיתופיים כמו: ארווה, מוסך, צרכניה ועוד, נסגרו, ואת מקומם תפסה היוזמה הפרטית והעסקית.
במושב 66 יחידות חקלאיות אליהם הצטרפו כתושבים, בעלי מקצועות חופשיים ונותני שירותים, בנים שהקימו את ביתם במגרש ההורים, וכן 12 משפחות (שבטי ישראל) ניצולי שואה, שנקלטו בכפר לאחר הקמת המדינה.לאחרונה הצטרפו לישוב במסגרת ה”הרחבה”  50 משפחות צעירות, רובם בני המקום, והם משתלבים יפה, ומפיחים בכפר משב רוח צעיר ורענן.

 

נושא החינוך והחינוך הדתי בפרט, היו תמיד במוקד העשייה וההשקעה הציבורית בכפר. כבר בשנת 1940 הונחו היסודות לבית הכנסת ,שהיה אז “בצריף הראשונים”. בי”ס עממי החל לפעול בשנת 1936, ובשנת 1943 נבנו חדרי הכתות הראשונים. ביה”ס הפך בהדרגה לביה”ס יסודי אזורי לכל תושבי עמק חפר המעוניינים בחינוך דתי. הדאגה לפעילות הנוער, מעבר לחינוך הפורמאלי, הביאה להקמת סניף בני עקיבא בשנת 1943. בשנת 1951 הוקם לסניף מבנה קבע שמשרת את בני הכפר, ואף את ילדי הישובים השכנים, ובו פעילות ענפה.
בשנים האחרונות נבנה בי”ס חדש, הוקמו מספר גני ילדי, מעון ומגרשי משחקים. חוגים רבים ומגוונים מופעלים בישוב לילדים, וב”ה “בתינו הומים מתינוקות” ו”קול מצהלות ילדים ברחובותינו”. גם הצד הפיסי של הכפר שודרג. הושלמו הכבישים בכל הרחובות, ולצידם הותקנו מדרכות. לאחרונה נבנו כיכרות, ואף נתנו שמות לרחובות.
תחום התרבות וחיי החברה תופסים מקום חשוב בחיי הקהילה. כבר בשנים הראשונות נפתחה ספריה שפועלת עד היום, וכן מתקיימים חוגים ושעורים בתחומים מגוונים. דור המייסדים בנה מסורת של אירועים קהילתיים, שבמרכזם אירועי יום העצמאות הנחוג בצורה מרשימה וחווייתית. החג נפתח  בתפילה חגיגית בבית הכנסת, ובאמירת הלל בנוסח כפר הרא”ה. מסורת חגיגות יום העצמאות חקוקה בליבם של בני הכפר באשר הם, ורבים ממשיכים לבוא ולחגוג עמנו. החגים, המועדים והשמחות קיבלו דפוסים ייחודיים וחווייתים, והדור החדש (השלישי) ממשיך בהם.

 

בתוך תחומי כפר הראה שני מוסדות חינוך:

ישיבת בני עקיבא כפר הרא"ה – הוקמה בי' בחשוון ה'ת"ש, על ידי הרב משה צבי נריה אבי דור הכיפות הסרוגות”  ולימים כונתה אם ישיבות בני עקיבא". בישיבה זו שילבו לימוד תורה ועבודת אדמה, ומאוחר יותר הוסיפו גם לימודי חול. בעקבות סמינריון ההדרכה השני של תנועת הנוער בני עקיבא, שהתקיים בכפר הרא"ה, ובו נדון הצורך בהקמת מסגרות תורניות עבור הנוער הארץ ישראלי הדתי הוקמו "חוגים תורניים" בסניפי בני עקיבא בירושלים, חיפה ופתח תקוה. הלומדים שמרו על קשר בין החוגים בסניפים השונים ובמשך הזמן הגיעו להבנה שיש צורך בהקמת ישיבה ברוח בני עקיבא ואין להסתפק במסגרות הקיימות, ובהן גם ישיבת היישוב החדש בתל אביב. תלמידי החוגים התורניים פנו להנהלה הארצית של בני עקיבא, לרב משה צבי נריה ולבנימין שחור בדרישה להקים ישיבה שתהיה "חלוצית" ושילמדו בה בעברית, ישיבה ברוח תנועת בני עקיבא. בקיץ ה'תרצ"ט (1939) יצאו חברי החוגים התורניים ל"מחנה הכנה לישיבה" שהתקיים בכפר הרא"ה בו כיהן כרב הרב שאול ישראלי אליו היו קשורים חברי החוגים.  תפקידו של המחנה היה לגבש את הגרעין לישיבה ולבחון האם אמנם מוכנים החברים למהלך נועז זה של הקמת ישיבה ראשונה מסוגה. הרב נריה פנה למוסדות שונים בבקשת סיוע להקמת הישיבה אך פרוץ מלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 הציב קשיים רבים על גיוס הכספים. בתחילת שנת 'ת"ש (חורף שנת 1939) הגיעו 13 חברי "החוגים התורניים" למושב בכפר הרא"ה ובראשם הרב נריה והתמקמו בצריף בית הכנסת במושב והחלה בלימוד. בהמשך  באה קבוצה נוספת של חברים ובראשה הרב אברהם צוקרמן אשר שימש כר"מ. תוכנית הלימודים התנהלה באופן דומה בשנים הבאות עד שבשנת העשור לישיבה פעל הרב צוקרמן להכנסת לימודי חול לישיבה, חרף התנגדותו של הרב נריה לעניין. בסוף שנות ה-40, עקב דרישת ההורים, ובעקבות הקמת מדרשית נעם, הוכנסו לישיבה לימודי בית ספר תיכון (על חשבון עבודת הכפיים) בניהול ד"ר שמואל אויירבך. לאחר פטירת הרב נריה היה הרב אברהם צוקרמן לראש הישיבה היחיד. לאחר פרישתו לגמלאות הועברה הישיבה לניהול מרכז ישיבות בני עקיבא.  בשנת ה'תש"ע, לאחר שניהול הישיבה הועבר למרכז ישיבות בני עקיבא, ועם צמצום ניכר של מספר התלמידים, עברה לקמפוס בכפר הרא"ה ישיבה תיכונית תורנית בשם ישיבת בית אברהם (על-שם הרב אברהם שפירא). ישיבת בית אברהם הוקמה בשנת תשס"ח בניר גלים והיא מזוהה עם הציבור החרד"לי. ראש ישיבת בית אברהם הוא הרב אברהם יעקב שרייבר, שהיה רבו של כפר דרום. בשנת ה'תשע"ב סיים המחזור האחרון של הישיבה המקורית, מחזור ע"ב, את לימודיו בישיבה. באלול ה'תשע"ג פתחה הישיבה מחדש את שעריה עם שישים תלמידים בכיתה ט'. ראש הישיבה הוא הרב משה פליקס.

******

כפר הנוער יקיר  הוקם על ידי הרב שלמה צוקרמן,  בשיתוף עם הסוכנות היהודית,  שהפך עם השנים למוסד “בן יקיר”. מוסד זה קלט מאות ילדים שעלו לארץ ישראל מארבע קצוות תבל ללא הוריהם. ביניהם היו אודים מוצלים ממחנות ההשמדה

**********

בכפר הרוא"ה מתקיים עוד מוסד והוא מוסד שם עולם המלמד ומדריך ואף מכשיר מדריכי פולין ( בדומה ליד ושם ולוחמי הגטאות ) ההתנהלות בעניין עם הכוונה יותר למגורת ודת אולם לא רק … במקום ימי עיון ועוד ( אגב מאוד מעניינים )

בחלק הדרום מזרחי של כפר הראה נמצא היום שכונת חזון הראה שבמקורה הייתה הגרעין ליישוב בית חזון

 

בית חזון, שחלק מתושביה טוענים למעמד עצמאי כיישוב קהילתי היא שכונה קרויה על שמו של החזון איש, והיא הוקמה על ידי עולים מאנגליה, ארצות הברית ודרום אפריקה. השכונה היא חלק מכפר הרא"ה ובאותו זמן היא נוהלה על ידי ועד של השכונה, שהורכב מתושבי השכונה בלבד. אולם, משנת ה'תשס"ח טוענים חלק מתושביה למעמד עצמאי ונפרד מהמושב. תושבים מהמושב הסמוך, אלישיב, טוענים כי אדמות השכונה הן בבעלותם ואף יזמו דיון בוועדת הפנים והגנת הסביבה על כך. המועצה האזורית עמק חפר כופרת בטענותיהם. משרד הפנים דחה את הבקשה בתחילת שנת ה'תשע"ב (2012) והותיר את השכונה כחלק מכפר הרא"ה. השכונה מונה מונה כ-45 משפחות, רובן משפחות של עולים מארה"ב, דרום אפריקה, אנגליה ויוצאי הקיבוצים לביא ועין הנציב.  עיסוק תושביהם מקצועות חופשיים וחינוך. המקום מנוהל על ידי ועד מקומי.

 

 

חיבת-ציון מושב המשתייך לארגון יישובי התאחדות האיכרים. המושב נוסד בחורף של שנת 1933 על ידי ארגון "אחוזת חקלאים של מרכז ציוני רוסיה". תחילת ההתיישבות עוד ברוסיה, בתום מלחמת העולם הראשונה והמהפכה הקומוניסטית. כמיהת היהודים לעלות ולהתיישב בארץ ישראל, הביאה יהודים להתארגן לאחר הקמת המוסדות הלאומיים בארץ ישראל ב"אחוזות" ולאסוף כספים שנשלחו לרכישת נחלות בארץ הקודש. הכספים הועברו לבנק קולוניאל בלונדון, עמו עבדה ההסתדרות הציונית. המוסדות קיבלו כספים אלו ורשמו אותם כתרומות לקרן קיימת לישראל, שאז רק נוסדה. אותם יהודים תמימים האמינו שבבואם ארצה יקבלו את נחלותיהם. ברוסיה פרצה מהפכה ושערי העלייה נסגרו אך טיפין טיפין, בכל זאת הגיעו לארץ יהודים שפנו למוסדות כשמסמכים בידיהם. הסירוב היה מוחלט. נאמר להם כי התרומה לא היתה תשלום עבור קרקעות.  בין השנים 1921-1925 התארגנו אנשים אלו באגודה ונפתח בתל-אביב משרד של מרכז ציוני רוסיה, משרד שמטרתו היתה יצירת קשר עם המוסדות לקבלת קרקע. בראש האגודה עמד מר אריה הלוי הורוביץ. הוגשה תביעה לבית דין הקונגרס. הדיונים נמשכו שנים ובסופם פסק בית הדין כי יש להחזיר את הכספים ומיד, אך המוסדות ערערו על החלטה זו. ארצה הגיעה ועדה בריטית (אחת מיני רבות) על מנת לבדוק מדוע מנשלת קרן קיימת לישראל את הפלחים המסכנים מאדמותיהם ומשאירה אדמות בור ושממה.  לאחר שנים של משפטים, דיונים והסכמים הגיעה גאולת עמק חפר. עם רכישת הקרקע של עמק-חפר והחתמת האנשים על ויתור לקרן קימת לישראל על חובותיה להם, כל ישובי הארץ, מושבים וקיבוצים, כולל ישובי עמק חפר, קיבלו אדמותיהם חינם אין כסף ורק אנשי ציוני רוסיה שלמו בכסף מלא, כולל דמי חכירה שקק"ל לא היתה מוכנה לוותר להם עליהם.  רוב אנשי מרכז ציוני רוסיה היו מבוגרים ומסודרים מזה שנים בערים ובמושבות ולכן מסרו את זכותם לאדמות לילדיהם, לקרובים ולידידים. הגיעו מספר חיילים משוחררים, מספר עולים חדשים וכן משפחות שהגיעו מהעיר אל הכפר. לחיבת-ציון הוקצו 1850 דונם, 80 יחידות ו-15 משקי עזר. בראש וראשונה נטעו פרדסים, בהם ראו האנשים את עתידם הגדול. בשנים 1935-1940 עלו לקרקע כ-15 משפחות. בשנת 1939 החלו בבניית ששת הבתים הראשונים, בתי סוכנות. הבנייה הסתיימה בשנת 1940. את השם לכפר הציע אוסישקין, שהיה יושב ראש קרן הקיימת לישראל וידיד גדול של אנשי מרכז ציוני רוסיה עוד ברוסיה. השם הוא על שם תנועת חובבי ציון שפעלה ברוסיה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בנוסף לפרדסים, הקימו לולים ורפתות. אגודה יצרנית בשם "אגרא" נוסדה. ניבנו מחסן אספקה, צרכנייה, סילו, גן ילדים, בית כנסת ולאחר שנים ניבנה בית-עם וסביבו גן. היום מונה הכפר כ-4,500 דונם ובו מתגוררים כ-450 איש, חלקם חברי אגודה ואחרים – תושבים. ענפי החקלאות כיום: מטעים, גידולי פרחים וכמה לולים. כמו ברבים מהישובים הכפריים, היום, מרבית התושבים אינם מתפרנסים מחקלאות. פרויקט ההרחבה נמצא בתהליכי בניה מתקדמים עם הצטרפות המשפחות החדשות, שרובן ככולן תהיינה של בני הכפר, יצטרפו אלינו עוד כ- 70 משפחות.

 

חרב לאת 

חרב לאת – מושב המשתייך לתנועת "האיחוד החקלאי"- תנועה מיישבת המאגדת יישובים חקלאיים, ללא כל שיוך פוליטי/מפלגתי. מושב חרב לאת נוסד על ידי ארגון 'חרב לאת' שחבריו היו חיילים משוחררים שלחמו בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, חלקם ביחידה הצ'כית. החברים התארגנו במסגרת הארגון "חרב לאת" אשר שם לו למטרה הקמת יישובים בארץ ישראל. מקור השם חרב-לאת נלקח מספר ישעיהו ב', ד: "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים, וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת–לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה" והוא הוצע על ידי זאב וילנאי עקב העובדה שהמתיישבים הראשונים היו חיילים משוחררים שהחליטו להיות חקלאים והמירו את נשקם בעבודה חקלאית. בסיוע של "האיחוד החקלאי"  עלו ב-3 ביולי 1947 עשרים המתיישבים הראשונים על הקרקע. חלקם היו רווקים וחלקם בעלי משפחות. רובם היו דתיים, יוצאי הונגריה, רומניה וצ'כיה.

בתחילה התנהל חרב לאת כמושב שיתופי. המתיישבים הנשואים גרו בצריפים ואילו הרווקים גרו באוהלים, היה להם חדר אוכל משותף, מקלחת משותפת, שירותים משותפים ותורנויות שמירה וחדר אוכל. החברים עבדו בפרדס המשותף והחלו לגדל ירקות בהדרכת מדריך מהסוכנות. להשלמת הכנסתם עבדו בפרדסי האזור. ההכנסות מהעבודה הופקדו בקופה המשותפת. החיים במקום היו קשים והייתה תחלופה גדולה של מתיישבים. בשנת 1948 הצטרפה למושב קבוצה של ניצולי שואה מפולין ומרומניה. בהדרגה התפתחו במושב ענפי משק נוספים: לולים, אווזים, ברווזים, עיזים ובקר. בדצמבר 1950 החלה הקמת בתי הקבע הראשונים והמתיישבים עברו בהדרגה לגור בהם.  בשלב זה הוחלט לפרק את המסגרות המשותפות. האדמות והרכוש חולקו בין החברים וכל משפחה החלה לפתח משק משלה.  בשל הקושי להתפרנס מחקלאות השלימו רבים את הכנסתם בעבודות חוץ. באמצע שנות ה-50 נקלטה בחרב לאת קבוצה של עולים מצפון אפריקה (רובם לא הסתגלו לעבודה החקלאית ועזבו את המושב במהלך השנים) ושל ילידי הארץ.
בחרב לאת כ- 60 משקים חקלאים ("נחלות").  כל משק מורכב משטח אדמה עליו בנויים הבית ויתר המתקנים החקלאים (כגון לול, רפת וכדומה) הנקרא חלקה א' (או "החלקה הצהובה") ובצמידות אליו מצוי שטח לעיבוד חקלאי הנקרא חלקה ב'. בנוסף לכל משק יש שני שטחי אדמה (אדמת שלחין ואדמת פלחה) המעובדים במשותף על ידי ה"אגודה החקלאית חרב לאת".  עם השנים הצטמצמה באורח ניכר הפעילות החקלאית של תושבי המקום. נכון להיום יש מספר מועט ביותר של תושבים מתפרנסים מחקלאות בחרב לאת, בעיקר צמחים ופרחי נוי ליצוא.  שטחי המושב המעובדים נטועים בעיקר במטעי זיתים, עיבוד שלחין ובעל. רוב תושבי היישוב עובדים במושב או מחוצה לו במקצועות שונים ומגוונים, הן כעצמאיים והן כשכירים.  המושב עבר שני שלבי הרחבה החל משנות ה-90 וכיום מתגוררות בו כ-200 משפחות, כ-800 תושבים. בימים אלה נמצאת בשלבי הסיום שלה הרחבה נוספת העתידה לקלוט במושב 9 משפחות נוספות

 

כביש 9

כביש 9 הוא כביש רוחב מהיר בצפון השרון. מהירות הנסיעה המותרת בכביש היא 110 קמ"ש. הכביש שהקמתו החלה בשנת 2010, נפתח ברובו לתנועה ב-23 ביולי 2014, והוא משמש ככביש רוחב ארצי דו-מסלולי בן ארבעה נתיבים, שניים לכל כיוון. הכביש נסלל מדרום לחדרה והוא מחבר בין צומת יער חדרה עם כביש 44 לצומת חביבה עם כביש 581. הכביש ממשיך עד מחלף באקה-ג'ת עם כביש 6 אך בקטע זה אין בו הפרדת בין מסלולית, והוא אמור להיות משודרג עד לחודש יוני 2015. בסך הכל נמתח הכביש לאורך 10.2 קילומטרים. מזרחה ממחלף באקה-ג'ת ממשיך הכביש כדרך מקומית באורך של כ-800 מטר עד לרחוב ביר-באקה בבאקה-ג'ת המחבר את העיר לכביש 6. קיימת אופציה להמשכו של הכביש מערבה מצומת יער חדרה עד כביש 2, ואורכו של קטע זה הוא כ-2 ק"מ.  ביצוע הקטע המרכזי בין כביש 6 לבין כביש 4 אושר ב-24 באוקטובר 2010 בהחלטת בג"ץ בעתירה שהגישו הירוקים, אשר הקפיאה את התוכנית להמשך סלילת הכביש שבין כביש 2 לכביש 4, עד לאחר שייבחנו חלופות לסלילת הקטע. חלק קטן מתוואי כביש 9 כבר היה קיים באותה עת בדמות קטע באורך של שני קילומטר שסומן במספר 61, בקצה המזרחי של תוואי הכביש, סמוך למחלף באקה-ג'ת שעל כביש 6. בעבר התייחס השם "כביש 61" לציר עירוני בעיר חדרה, אשר הוביל ממחלף אולגה בכביש 2 לצומת חדרה מזרח, שם נפגש עם כביש 65. ב-2 במאי 2011 פרסמה החברה הלאומית לדרכים את המכרז לסלילת כביש 9 ככביש דו-מסלולי מכביש 4 לכביש 6. עלות הסלילה הוערכה בכ-700 מיליון ש"ח, ושדרוגו של הקטע עד מחלף חביבה לתנועה הייתה מתוכננת למרץ 2014, אולם התעכבה עד ליולי 2014. הכביש נבנה תחילה עם שני מסלולים לכל כיוון, אך כולל הכנה לנתיב שלישי עתידי במרכזו, כדי למנוע פגיעה בשולי הכביש בעת הבניה. העבודות כללו את הקמת מחלף חדרה דרום, מסוג מחלף יהלום שמקשר את העיר חדרה למערך הדרכים הארצי. בנוסף, הוקמו חמישה גשרים חדשים, שני מעברים חקלאיים עיליים ושלושה מעברים חקלאיים תת-קרקעיים.

 

 

******

קטע שני, אל חדרה העיר ואגן נחל חדרה

 

כפר ברנדייס כיום נקרא שכונת ברנדייס בעיר חדרה והוקם בשנת 1927 וצורפה לעיר לאחר קום המדינה.
השטחים מדרום למושבה חדרה נקראו "ח'ור אל וסעא" (בעברית "נקיק רחב"), והיו בבעלותם של תושבי כפר זיתא. בשנות ה-20 נרכשו הקרקעות מערביי הכפר על ידי ניסן רוטמן ובמימונה של הנדבנית היהודיה מרי פלז (Fels), בעסקה מפוקפקת שהסתיימה בהסכם פשרה, אך הובילה להדחתו של השופט המנדטורי היהודי יוסף סטרומזה. חלק מהקרקעות שנרכשו הוקצו לטובת "החברה הכלכלית לארץ ישראל" לטובת ייסוד יישוב עברי. על אדמות אלה הוקם הכפר בשנת תרפ"ז (1927). הכפר כונה על ידי הערבים "ארבעים בית", על שם ארבעים בתיו הראשונים, ומתיישביו כונו "מוליסטים", על שמו של מול, נציג החברה המיישבת. מספר שנים לאחר מכן נבחר לו שם רשמי – "כפר ברנדייס", על שם השופט היהודי הראשון בבית המשפט העליון של ארצות הברית, לואי דמביץ ברנדייס, מקים "החברה הכלכלית לארץ ישראל".
אדמות הכפר חולקו ל-40 חלקות בנות 2.5 דונם, ועליהן נבנה בית קטן הכולל חדר של 14 מ"ר, מטבחון ומרפסת קטנה, כאשר השירותים והמקלחת נמצאו במבנה נפרד. לצד הבית עמד משק עזר, הכולל פרה ערבית ולול של 20 עופות. לקראת סוף שנת 1928 עמדו 40 הבתים מוכנים לקלוט את המתיישבים, ונציגי החברה הכלכלית לארץ ישראל, ובראשם צבי בוטקובסקי, שיווקו אותם למתיישבים מקבוצות שונות ביישוב באמצעות תנאי רכישה נוחים.
קשיי הקיום של המתיישבים היו ניכרים. אף שהחלו משקי העזר להתפתח, לא נמצאה עבודה לצורך הקיום היומיומי, ותושבי הכפר נאלצו לעבוד רק ימים ספורים בשבוע בחדרה הסמוכה. ניסיון ליצור משק עצמאי על ידי גידול יסמין כחומר גלם לבית החרושת לבושם בבעלות הברון רוטשילד בבנימינה לא צלח, בין היתר לאור הריחוק מהמפעל והקושי בהובלת התוצרת. בנוסף, סבלו המתיישבים ממחסור במים ומקשיים שהערימה עליהם  חדרה, עד לחפירתה של באר הכפר שהפכה אותם לעצמאיים בענייני מים (כיום בקצהו המזרחי של רחוב ברנדייס).
במהלך מאורעות תרפ"ט נקראו המתיישבים להתפנות למרכז המושבה חדרה, אבל הגברים חזרו לשמור על המשקים כשלרשותם רובה ציד אחד בלבד ומספר כידונים. לאחר המאורעות עזבו תושבים רבים את בתיהם בשל הקושי הביטחוני והכלכלי מהם סבלו. עם הקצאתן למתיישבי הכפר של קרקעות הקק"ל באזור וואדי חווארית' (כיום עמק חפר), אשר נרכשו קודם לכן על ידי יהושע חנקין, השתפר מצבם הכלכלי של המתיישבים, אשר השתמשו בקרקעות להרחבת הפעילות החקלאית, והכפר שב והתמלא. לימים נמכרו קרקעות אלה לטובת הקמת היישוב חרב לאת במהלך מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936 – 1939) סבלו המתיישבים מתקיפות  הערבים, שגדעו חלק מהפרדסים ורצחו מספר מתושבי הכפר.
ב-1945 הוערך מספר תושבי הכפר בכ-150 תושבים.
במהלך תקופת המנדט הבריטי היווה כפר ברנדייס חלק ממחוז טול כרם. ב-1948, עם הקמת המדינה, נקראו נציגים מכפר ברנדייס ובעלי קרקעות נוספים באזור חדרה (ובכללם ניסן רוטמן) לצד נציגי המושבה חדרה להעלות את טענותיהם בעניין סיפוח הכפר למושבה. על אף התנגדויותיהם של נציגי הכפר, והתעניינותו של נציג משרד הפנים ברעיון להקים רשות נפרדת מחדרה על כל שטחי ח'ור אל וסעא ובכללם כפר ברנדייס, הוחלט לספח את שטחי הכפר לחדרה, והוא סופח באופן רשמי ב-1951. עם זאת, בענייני מים המשיך הכפר לשמור על עצמאות לאורך שנים רבות לאחר מכן באמצעות "אגודת המים כפר ברנדיס". למרות עצמאותו, בתחומים רבים היה הכפר חלק אינטגרלי מחדרה מאז היווסדו, ויש שראו בו חלק מהמושבה עוד בטרם סופח אליה.^[5] גבולות היישוב המקורי הם הרחובות ער-אציל בצפון, האלון במערב וברנדייס בדרום.
עם העלייה ההמונית של שנות ה-50 הוסבו מבני המחנה הבריטי הסמוך לשכונה ל"מעברת ברנדייס", אשר לבסוף פורקה בראשית שנות ה-60 וחלק מתושביה הפכו לתושבי השכונה. בין השנים 1949 – 1950 בנתה חברת "נוה עובד" "שכונת פועלים חקלאית" בצמוד לכפר המקורי, שצורפה לשכונה.
עם השנים התפתחה השכונה, אך שמרה על אופייה הכפרי ועל בנייה צמודת-קרקע. ב-1987 הוקם בשכונה בית הספר הדמוקרטי הראשון בישראל, בו לומדים תלמידים מכל האזור. החווה החקלאית הלימודית מדרום לשכונה נקראת "ערוגות פלז", על שם מרי פלז.

חדרה

חֲדֵרָה היא עיר במחוז חיפה שהוקמה כמושבה על ידי אנשי העלייה הראשונה ב-1891, והוכרזה כעיר בשנת 1952. מקור השם חדרה בערבית, الخضيرة (תעתיק מדויק: אל-חְ'דֵירַה, "הירקרקה"), על שם הירוקת שבביצות. העיר חברה בארגון פורום ה-15. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (הלמ"ס) נכון לדצמבר 2015, התגוררו בחדרה 88,783 תושבים.
חדרה שוכנת לחוף הים התיכון. הרצועה הראשונה שבין חוף הים לכביש החוף נקראת שכונת גבעת אולגה. בחלק הצפוני של העיר נמצא אזור התעשייה של חדרה. במערב העיר חדרה נמצאת תחנת הרכבת חדרה מערב אשר שוכנת בקרבת יער חדרה. בסמוך לכביש 2, בצידו המערבי, נמצא פארק נחל חדרה ותחנת הכוח אורות רבין. בצדו המזרחי של הכביש נמצאת שכונת חפציבה ולידה פארק ושמורת חפציבה. ממזרח לכביש 2 נמצא פארק השרון, פארק טבעי המחובר ליער חדרה והכניסה אליו היא דרך תחנת הרכבת חדרה מערב. מרכז חדרה נמצא באזור רחובות הנשיא, הרברט סמואל, רוטשילד והגיבורים. ברחוב רוטשילד נמצא גן יד לבנים, אותו עיצ בדני קרוון ולידו הספרייה העירונית חדרה. מול הגן נמצא קניון. ברחוב הרברט סמואל ממוקם השוק העירוני והפיאצה של חדרה, כיכר עירונית גדולה, שבעבר הייתה חסומה כליל לתנועת מכוניות ומשנת 2007 נפתחה בה דרך לכלי רכב. הכיכר היא המרכזית בעיר ובה נערכו בעבר אירועים ציבוריים. כיכר מרכזית נוספת בעיר היא כיכר המשטרה, שנמצאת על כביש 4, ובה מזללות, מסעדות, בתי קפה וקניון קטן.

 

בניין בית הכנסת הגדול של העיר שוכן במקום ממנה צמחה העיר חדרה. במקום ניצב מבנה החאן, מבנה חקלאי ערבי ישן, שנירכש על ידי יהושע חנקין בשנת 1890. בשנת 1891 כבר עלו ראשוני מתיישבי חדרה למקום, ובשל כך שלא התקבל אישור להקמת מבני קבע, נאלצו להתגורר במבנה החאן.
עם השנים נשכח המבנה, אך העובדה כי הקרקע עליה נבנה מוקמה באחת מהנקודות הגבוהות בעיר, הובילה לבחירת השטח כמקום להקמתו של בית הכנסת הגדול של העיר בשנת 1933. לאחר שהוכרזה תחרות אדריכלית למבנה, תחרות בה זכתה האדריכלית יהודית שטולצר-סגל, נאספו התרומות הנדרשות להקמת הבניין וכן הוטל מס מיוחד על תושבי חדרה לשם הקמת הבניין. בניין בית הכנסת נבנה בין השנים 1936–1940. האדריכלית יהודית שטולצר-סגל (1990-1904) הייתה נשואה לאדריכל איגון שטוצלר ושניהם עבדו במשרדו של האדריכל אוסקר קאופמן. תוכניתה של שטולצר-סגל, מאופיינת בסגנון הבינלאומי שהיה מקובל מאוד אז בארץ, אך ישנן בה נגיעות המקדימות את זמנן, עובדה המשביחה את ערכו הארכיטקטוני של הבניין.
בניין בית הכנסת נבנה בטון כולו, וכבר בתחילת הקמתו הוחל בהריסת מבנה החאן הישן לצורך הקמת הבניין החדש. לאחר מאבק של תושבים אשר קראו לשמר את הבניין ההיסטורי, נפסקו עבודות ההרס, ובניין החאן שולב בחצר הבניין הקיים. לימים נפתח בו המוזיאון לתולדות העיר חדרה. ראשיתו של אוסף המוזיאון הייתה בשנות ה-60 של המאה ה-20. מתוך תחושת אחריות כלפי עדויות העבר, אספו מתנדבים, תושבי חדרה, כלים חקלאיים גדולי ממדים מראשית המאה ה-20, והעבירו אותם למתחם החאן ולחצרות פרטיות. בהדרגה, הלך האיסוף והתמקד גם באובייקטים קטנים, ונעשה רב-תחומי באופיו. לאחר ארבעה עשורים נוספים של פעילות איסוף, מייצג האוסף כיום את התמורות הכלכליות, התעסוקתיות והדמוגרפיות, שהתחוללו בחדרה מאז ייסודה. במוזיאון סיורים ממודרכים וסרטים בעוסקים בתולדות העיר.

 

 

תחנת רכבת חדרה מזרח

התחנה הוקמה על ידי הרכבת המנדטורית  של ממשלת ארצישראל בשנת 1920 כחלק ממיזם הארכת שלוחת רכבת האלונים העות'מאנית עד לתחנת הרכבת חיפה מזרח, על מנת ליצור קישור מסילתי נוח בין חיפה ללוד וממנה לתל אביב, לירושלים ודרומה למצרים (עד אז הקישור מחיפה דרומה נעשה דרך מסילת השומרון שיצאה מעפולה דרומה לכוון ג'נין, ומשם דרך הרי השומרון ותחנת הרכבת מסעודיה לטול כרם). התחנה שירתה את רכבות הנוסעים בקו חיפה -קנטרה שהופעל על ידי הרכבת המנדטורית עד להקמת המדינה.
בשנות ה-50 נסללה מסילת החוף מצומת רמז שמצפון לתחנה אל תל אביב ועם פתיחתה בשנת 1953 הצטמצם מאוד שירות רכבות הנוסעים בתחנה. במקומה נפתחה תחנת הרכבת חדרה מערב במערב העיר, ותחנת חדרה מזרח המשיכה לשרת רכבות ספורות בקו חיפה – ירושלים שנסעו על המסילה המזרחית עד שנת 1968, אז הופסק לחלוטין שירות הנוסעים בקו והתחנה נסגרה. המסילה המזרחית מדרום לתחנת חדרה מזרח ועד לכפר סבא פורקה. התחנה המשיכה לשמש כתחנת משאות וכתחנה תפעולית, וכיום היא משמשת רק רכבות משא בודדות המובילות תבואה למפעלי "גרנות" הסמוכים אליה. במקום יש מספר מסילות ומבנים מתפוררים מתקופת המנדט.

 

 

אתר התחנה ההיסטורית מכיל 18 מבנים הממוקמים לאורך מסילת הרכבת ושני גשרים החוצים את שני יובליו של נחל חדרה. המבנים ההיסטוריים במתחם נבנו בין שנות ה-20 לשנות ה-40 של המאה הקודמת.  בין 18 המבנים נמצא מבנה תחנת הרכבת משנת 1944, מגדל המים, מגורי הקוון משנת 1930 שנבנו על פי דגם שנבנה באותה תקופה גם בתחנת זכרון יעקב, סככת ההדרים משנת 1935, גשר שנבנה מעל נחל חדרה על ידי הצבא הבריטי עם פתיחת הקו המזרחי, מגורי מנהל התחנה משנת 1935, מגדל שמירה ומבנים נוספים.
בין המבנים ההיסטוריים במתחם בולטים שרידים של מגורי המסילאים ומגורי ראש חוליית המסילאים שנבנו בשנת 1927 כמבני הקבע הראשונים בתחנת חדרה. מדובר בצוותים קבועים של מסילאים שהחזיקה הנהלת רכבת המנדט, ועל כן הקפידה על איכות המגורים הנבנים עבורם.  המסילאים היו הפועלים הממונים על תחזוקת התשתית הקבועה של התחנה. חוליה זו היוותה את גרעין צוות התפעול של התחנה, ועל פי רוב מנתה 7-10 מסילאים. במתחם הרכבת ישנם שני מבנים, האחד נבנה עבור המסילאים והשני נבנה עבור ראש חוליית המסילאים ובני משפחתו.  בניית מבני המגורים למסילאים ולראש החוליה שלהם החלה בשנת 1926. עד אז התגוררו המסילאים בתחנת חדרה בבקתות עץ. תנאי מגוריהם לא היו ראויים ולכן הוחל בבניית מגורי האבן. בניית מגורי המסילאים הושלמה ב-1926 ומגורי ראש החוליה הושלמו בתחילת 1927.

תקופת המנדט: התחנה והמסילה המזרחית

אתנחתא מוזיקלית

בזמן הסיבוב במתחם התחנה זמזמנו את מילות השיר

ציף ציף מעל הרציף

מילים: ירון לונדון
לחן: דני ליטני

בלב הפרדסים תחנה ניצבת
ועל ידה פסים – פסי רכבת
ועומד רציף ישן
אשר שנים רבות
הוא לא ידע עשן –
קטרים ורכבות

רק ציפור לבנה מעל הרציף
ציף ציף מעל הרציף
ציף ציף מעל הרציף.

באמצע השרון ספסלים לשבת
ושלד של קרון אך לא רכבת
ובחור אחד ישן ובשנתו חולם
אודות קטר עשן
שברציף בולם.

רק ציפור לבנה…

תחמיץ את המסע אם תשכב סרוח
קוראת היא וקולה נישא ברוח
כי לכל אדם קטר
הבא מבלי לצפור
ומי שלא עולה
נותר עם הציפור.

רק ציפור לבנה.

ביצוע שלושרים
ביצוע דני ליטני

 

קו המסילה המזרחית שני עשורים ראשונים:

תכנית לחידוש המסילה המזרחית 

בסוף מאי 2011 אושרה להפקדה תוכנית אותה הגישה רכבת ישראל לחידוש מסילת רכבת מזרח, הכוללת חידוש התחנה הישנה ושימור כל המבנים והעצים ההיסטוריים בתחומה. במסגרת התוכנית, תיסלל מסילת ברזל כפולה בקטע הדרך שמחדרה עד תחנת רכבת ראש העין צפון, ותתווסף מסילה שנייה לאורך התוואי הקיים של מסילת הברזל, בקטע מתחנת ראש העין צפון ועד תחנת רכבת לוד. אורך התוואי המתוכנן יהיה כ-70 ק"מ, ולאורכו מתוכננת הקמתן של שבע תחנות רכבת נוספות. עוד כוללת התכנית גם 30 הפרדות מפלסיות, עשרה מבני דרך נוספים וחיבורים באמצעות מסילות לרשת המסילות הארצית.  האומדן לעלות הפרויקט: כ-2 מיליארד שקלים. מטרת התוכנית היא קביעת מסגרת תכנונית להקמת מסילת ברזל כפולה לאורך השדרה המזרחית של המדינה.  ברכבת ישראל הדגישו כי המסילה המזרחית תהווה את עמוד השדרה במרכז הארץ. מסילה זו תשלים את יצירת מערך מסילתי, המחבר בין צפון הארץ ודרומה תוך עקיפת גוש דן.  על פי התחזית של רכבת ישראל, מספר התושבים ביישובים הסובבים את חדרה מצדיק את תפעול תחנת חדרה מזרח. התכנית לוקחת בחשבון גם הרחבת אזורי התעשייה, זאת מאחר שהמסילה תאפשר שינוע מטענים וסחורות לאזורי התעסוקה הקיימים לאורכה, כולל חדרה. בנוסף צפוי מעבר אוכלוסין לסביבת התחנה לאחר פתיחתה, שפירושו גידול מספר התושבים בחדרה ויישובי האזור.

 

מקור על שיקום המסילה המזרחית עוד מקור 

 

 

 

נחל חדרה ידוע בעבר בשם  נהר אל מפג'ר הוא נחל אכזב ברובו. תחילתו של נחל חדרה במזרח בעמק דותן והוא זורם מערבה בפיתולים רבים מצפון למבוא דותן, בין חרמש בצפון ונזלה אל-שרקייה בדרום, מדרום לבאקה א-שרקייה ובאקה אל-גרבייה ובין מאור ושדה יצחק אל נקודת החיבור בין נחל יצחק ונחל עירון מדרום לתלמי אליעזר. הנחל זורם משם מערבה מצפון לחדרה ונשפך לים התיכון בתחומי פארק נחל חדרה, כמה עשרות מטרים דרומית לתחנת הכח אורות רבין שבצפון חדרה.

 

 

 

 

תל זְרוֹר (ידוע גם בשם ח'רבת א-תל דֻ'רֻר) הוא תל ארכאולוגי עתיק השוכן על הגדה הדרומית של נחל חדרה, כ-2.5 ק"מ מזרחית לשכונת בית אליעזר בעיר חדרה, בסמוך לשפך של נחל יצחק לנחל חדרה. על התל נמצאו ממצאים מתקופת הברונזה התיכונה, תקופת הברונזה המאוחרת, תקופת הברזל, התקופה הפרסית, התקופה ההלניסטית והתקופה הרומית.
התל הוא בעל שתי פסגות, המופרדות ביניהן על ידי אוכף. התל הוא הגדול בתלים השוכנים בשוליים המערביים של השרון. חשיבות התל נבעה ממיקומו בסעיף המערבי של דרך הים. בשנת 2002 הוצע התל כשמורת טבע, אולם הצעה זאת לא התממשה. על התל נמצאת אוכלוסייה גדולה של הצמחגעדה קיפחת, שהוא מין אנדמי לקרקעות החמרה במישור החוף הנתון בסכנת הכחדה.
בנימין מזר ונדב נאמן זיהו את התל עם העיר "צ'רר", המופיעה במקום 115ברשימת המלך המצרי תחותמס השלישי. זיהוי אחר של יוחנן אהרוני הוא בשם העיר "מגדל", המופיעה גם היא ברשימות של תחותמס השלישי במס' 71. עיר זאת מופיעה גם באנלים של בנו אמנחותפ השני בשם מגדל-ין(ת).
בשנת 1928 נערכה באתר חפירת בדיקה קצרה על ידי הארכאולוג האנגלי ג'ון גרסטנג. חפירה ארכאולוגית ממושכת התקיימה בין השנים 1966-1964 במשלחת יפנית של "החברה היפנית לחקר המזרח הקדום" בראשותם של ק' אוהטה ומשה כוכבי, שניהל את חפירת השדה. בשנת 1974 התנהלה בתל עונת חפירה נוספת בראשותו של ק' גוטו. חפירה נוספת נערכה בשנת 1991 בראשותו של ר' בדחי. זה היה התל הראשון שנחפר באזור השרון.
הממצאים הראשונים בתל הם מתקופת הברונזה התיכונה, המאות ה-19 וה-20 לפנה"ס. באותה עת התקיימה בתל עיר מוקפת חומה, שהוגנה על ידי סוללה. החומה הייתה חומת לבנים בעובי של 4 מטר. נמצאו 2 מערכות של חומות שנבנו אחת על גבי הריסות השנייה. הסוללה הקיפה שטח של 50-40 דונם. בבסיס הסוללה נמצא חפיר ברוחב 10 מטר ועומק לא ידוע. בעומק 4.5 מטר הגיעו החופרים למי תהום, ומכאן ההנחה היא שבעת העתיקה היו מים בתחתית החפיר. מתקופה זאת נמצאו 4 שכבות של יישוב. בצד המערבי של התל התגלה מגדל בעל שני תאים, שהיה שייך לחומה הקדומה מבין שתי החומות שנמצאו. לא נמצאו סימני הרס באתר בסוף תקופה זאת. יש פער יישובי בין שנת 1800 להתיישבות הבאה במאה ה-155 לפנה"ס.
בתקופת הברונזה המאוחרת התקיימה בתל עיר פרזות, עיר ללא חומה. מתקופה זאת נחשף מבנה ציבורי עם עובי קירות של 1 מטר, אולי מבנה בית המושל. המבנה ננטש בסוף המאה ה-13 לפנה"ס. במורדות הדרומיים של התל התקיים רובע של חרשי נחושת. הממצאים באתר כללו תנורי התכה, פיות חרס למפוחים ושברי נחושת רבים. בנוסף נמצאה קרמיקה קיפרית רבה שמקורה בקפריסין המעידה על קשרים בינלאומיים ואולי התיישבות קיפרית. מתקופה זאת נמצא גם בית קברות שכלל קברי יחיד עם מנחות קבורה. בית קברות זה דומה לבית הקברות שנמצא בתל אבו הואם. בסוף התקופה היישוב נעזב.
ראשית ההתיישבות בתקופת הברזל נעשתה בראש התל. זאת הייתה התיישבות ישראלית שהגיעה לשרון התיכון, כבר בראשית ההתיישבות. בסקרים שנערכו באזור, נמצאו אתרים ישראלים נוספים מתחילת תקופת ההתיישבות. בחפירות נמצאו בורות שנחפרו לתוך המבנה הציבורי מתקופת הברונזה המאוחרת. בבורות נמצאו עצמות עזים וכבשים, שברי סירי בישול, פיטסים וקערות מהסוג שנמצאו באתרי ההתיישבות הישראלית במאות ה-13 וה-12 לפנה"ס. נמצאו מתקופה זאת כ-10 קברים בתוך קנקני שפת צווארון.
במאה ה-11 לפנה"ס נבנתה מצודה בראש הפסגה הצפונית. החומה נבנתה מלבנים גדולות עם חומת סוגרים. נמצאו גם קברי משפחה עם מנחות שכללו כלי חרס במסורת הקרמיקה הפלשתית וכן כלי נשק הדומים לאלה שנמצאו באזורי ההתיישבות הפלשתית. השערת החוקרים היא שאולי זאת הייתה מצודת גבול של הת'כר, אחד משבטי גויי הים, שבירתם הייתה בדור 20 ק"מ צפונה. בחפירות נחפרו גם מחסנים עם כלי אגירה רבים שתוארכו לסוף המאה ה-10. בתקופה זאת התפשט היישוב גם לפסגה הדרומית. בפסגה הצפונית נחפרו מספר בתי ארבעת המרחבים שהיו מוקפים בגדר בעובי 11 מטר.
בשכבות מהמאות ה-8-9 לפנה"ס שב היישוב להיות התיישבות ישראלית. בתקופה זאת נמצאו שלבי יישוב שהסתיימו בסימני חורבן ושריפה רבים. להשערת החופרים ההרס הוא כתוצאה ממסעותיהם של מלכי אשור שעברו בדרך הים והחריבו את היישוב אולי בשנת 732 לפנה"ס על ידי תגלת-פלאסר השלישי או שנת 722 לפנה"ס בידי סרגון השני. מתקופה זאת נמצאה גם באר מים שדפנותיה מאבן. בתוך הבאר נמצאו כלי חרס עד סוף תקופת הברזל. אחד הממצאים החשובים מתקופה זאת הייתה קערה ממורקת שעל בסיסה היה כתוב בכתב הדומה לארמית …בע. לאלסמך.
בתקופה הפרסית המאה ה-5 לפנה"ס, נכרו בורות גדולים לתוך המבנים של תקופת הברזל. במאות ה-2-3 לפנה"ס, הוקם על הפסגה הצפונית בית חווה הלניסטי שכלל מתקנים חקלאיים רבים. בתקופה הרומית נבנה מגדל על הפסגה הצפונית. להשערת החוקרים, במטרה להשגיח על הדרך לקיסריה.
בתקופה הביזנטית, התקיימה התיישבות 2 ק"מ מדרום לתל ולא עליו.
בתקופה הממלוכית הוקם על ראש הפסגה הדרומית הכפר א-תל דֻ'רֻר, שהמשיך להתקיים עד מלחמת העצמאות
המקור

 

 

 

אחיטוב

אֲחִיטוּב הוא מושב בתחום מועצה אזורית עמק חפר. שטח המושב נע בין 2900-3100 דונם. המושב הוקם בשנת 1951, על ידי עולים מאיראן ועיראק, בעיקר מאזור כורדיסטן. הוא נקרא על שמו של אחיטוב, נכדו של עלי הכהן, הנזכר בתנ"ך (ספר שמואל א', פרק י"ד, פסוק ג'). המושב מונה כ-100 משפחות של חברי מושב, ועוד 80 משפחות אשר הצטרפו לאחר הרחבתו אשר החלה בשנת 1985. התושבים הראשונים החלו את דרכם בעיקר כעובדי קיבוצים ויישובי הסביבה ולאחר מכן החלו עבודה עצמאית באמצעות זריעת תפוחי אדמה, גידול של 50 מטילות ו-2 כבשים מסוג מרינו. כיום, המושב מתבסס על חקלאות, בעיקר גידול מלפפונים וירקות נוספים בחממות.
בשנת 1965, החלו חברי המושב לעסוק בעיקר בענף החקלאות. תחילה, גידלו מלפפונים ועגבניות בניילונים, ו-5 שנים לאחר מכן, ב-1970, החלו לפתח את הענף ולגדל את הירקות בחממות. 70% מחברי המושב עוסקים בענף החקלאות. באחיטוב גדלים כ-75% ממלפפוני המאכל בישראל. עד סוף שנות ה-60, הייתה במושב תחנת רכבת שבתקופת המנדט נקראה תחנת קקון.

 

 

בניגוד ליישובים השכנים, באחיטוב אין תנופת בנייה. מרבית 250 הבתים במושב ישנים, למעט חלק מההרחבה שנמצא בלב המושב ומאכלס בעיקר בנים ובנות ממשיכים. לאין  בו שטחים מסחריים, לא מסעדות טובלות בירק ולא ספא מפנק או צימרים מושקעים. בעצם, מרבית התושבים מתמחים בדבר אחד: גידול מלפפונים. כך, אותו כתם לבן שנשקף מהאוויר הוא 3,000 דונם של חממות — שבתוכן מגדלים חקלאי המושב את הירק הירוק.
100 משפחות ביישוב, כמעט מחצית התושבים, מתפרנסות מגידול מלפפונים, מייצרות מדי שנה 60 אלף טון ירק, ומספקות 60% מסך תצרוכת המלפפונים בישראל. היתר מגיעים מהיישובים החקלאים מסביב, ומעט מחברון ומיישובים ערביים כמו ג'ת. כל התוצרת משווקת בשוק המקומי — כי למלפפונים חיי מדף קצרים ויצואם אינו משתלם.
באחיטוב גאים במלפפונים שלהם, שהעניקו להם לאורך השנים חיים נוחים ואיפשרו למושב להתפתח ולשגשג. חלק גדול מהתושבים הם דור שני ושלישי שהלכו בעקבות הוריהם, דור המייסדים, ונהפכו גם הם למגדלים. המושב אמנם אינו שיתופי וכל חקלאי מייצר מלפפונים למחייתו ועבור בני משפחתו, אבל החקלאים מאוחדים מאחורי מזכירות היישוב שמסייעת בבניית תשתיות, בחלוקת מים חשמל ובעצם בכל מה שצריך. כיום מקווים חקלאי אחיטוב להשתמש בכוחם כגוף מאוחד במאבק שאליו יצאו — על תנאי השיווק של תוצרתם — שלטענתם הוא מאבק על עתידם הכלכלי, ובו הם מאיימים להשבית בשבוע הבא, ללא התרעה מוקדמת, את אספקת המלפפונים לשוק."

 

 

ממעוף הציפור, למושב אחיטוב שבעמק חפר מראה של עין מוארכת. בתפקיד האישון הכהה בתי המגורים ומסביב לו, לובן החממות. עיר גדולה ושלמה שתוחמת את המושב מכל עבר. בסיבוב על הקרקע מגלים מהר מאוד כי ברובן המכריע גידול אחד מרכזי. בשנת 2015 המושב אחראי על יותר מ-70 אחוזים מאספקת המלפפונים בארץ ונחשב לשחקן המשמעותי ביותר בתחום. אבל לא הכל ירוק כאן, או לפחות לא היה כך תמיד.
על מנת להבין איך הפך אחיטוב לספק המלפפונים הראשי של המדינה יש לחזור כמה שנים אחורה. כאמור, המושב נוסד בשנת 1951 כמעברה של עולים מעיראק, כורדיסטן ופרס, שנקראו לאזור על מנת לעבוד את הפרדסים של כפר ויתקין ותיק יישובי העמק ובחדרה. בחודשי החורף עבדו התושבים בפרדסים ובחודשי הקיץ הצמיחו גידולי בשטחים הפתוחים במושב. בעולם של לפני החממות והצנרת, היית חייב להקשיב לעונות השנה וכמו שאומרים אנשי המושב – "לעשות חקלאות פשוטה ופרימיטיבית". הזינוק הגיע כשנכנסו החממות והטפטפות בסוף שנות ה-60 ועמם מעבר אל החקלאות הרב שנתית ומגידול סלק סוכר וכרוב, עברו לגדל חצילים, עגבניות פלפלים ומלפפונים. כמו הרבה מושבים באזור שמיהרו לאמץ את גידולי הפרחים ונפלו במשבר הגדול של שנות ה-80, גם אחיטוב חווה האטה, שלא לומר נפילה גדולה. כעת נדרש המושב, כמו שאר המושבים שנקלעו למשבר, להמציא את עצמו מחדש. מושבים רבים העדיפו להמיר חממות בבתי קפה ומכוני ספא, ושימושים רבים ומכניסים שהם הכל – רק לא חקלאות. חשבו צעירי המושב – לאן הולכים מכאן. ההבנה חלחלה אט אט – חקלאים נשארים חקלאים, אבל במקום להתפזר על גידולים שונים, רצוי להתמקד באחד. ובמקרה הנוכחי – המלפפון.
מקור והרחבה למענה למה דווקא מלפפון?

 

******

קטע שלישי,
לרוחב עמק חפר מהמעפיל להעוגן

הַמַּעְפִּיל הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי-השומר הצעיר. שנת ייסוד: 1938, שנת עלייה לקרקע: 1945. היישוב הוא חלק מהמועצה האזורית עמק חפר.
קבוצת "המעפיל" נוסדה בשנת 1938 בחדרה. גרעין מייסדיו היו יוצאי השומר הצעיר בגליציה, פולין, גרמניה ואוסטריה, שקיבלו את הכשרתם במרחביה, בבית זרע ובמעברות. רוב חברי הקבוצה היו מעפילים ומכאן בחרו את שם הקבוצה. בחדרה עסקה הקבוצה בעבודות מזדמנות בפרדס ובבנייה, אך עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצטמצם ייצוא פרי ההדר, וכך איבדו את עבודתם. חברי הקבוצה החליטו לנדוד בקבוצות כדי למצוא פרנסה, אך ב-1941 פקדה אותם מגפת טיפוס וקדחת. המגפה הביאה את הקבוצה לנטוש את חדרה, ולעבור למפרץ חיפה, שם התפרנסו מעבודות סבלות בנמל חיפה. לאחר המעבר, התאחדה הקבוצה יחד עם קבוצת "נחשונים" שישבה בקריית חיים, תחת השם "המעפיל".
האדמות אשר עליהן הוקם הקיבוץ נרכשו בשנת 1932 על ידי יהושע חנקין מידי הכפר הערבי קאקון, שהיה מגדולי היישובים הערביים בשרון בזמנו. האדמות נמכרו כחלקות בודדות לבעלי מלאכה, לסוחרים ולאנשים שונים שרצו להשקיע את כספם בפרדסים. קוני האדמות התאגדו לשם הקמת משק הדרים מרוכז במקום, ובמסגרת ההכנות חפרו באר והקימו את שכונת "מרץ ב'" שהתעתדה ליישוב עם תחילת תנובתם של מטעי ההדרים שבמקום. אולם פרוץ מאורעות תרצ"ו הפך את התוכניות, מעט התושבים שהיו בשכונה נטשוה ופורעים מהכפר הסמוך קאקון השמידו את הצריפים המעטים והבאר שבמקום. בשנת 1942 רכשה הקק"ל את האדמות מידי  הבעלים שלא חפצו בהן עוד, והוחלט למסור אותן לקבוצת "המעפיל".
ב-2 בנובמבר 1945, יום השנה להצהרת בלפור, עלתה הפלוגה הראשונה לאדמות אלו במסגרת מבצע העלייה של שתים עשרה נקודות ההתיישבות. עם היתד הראשונה הצטרפה קבוצת גרעין מאנגליה וקבוצות השלמה מחברות נוער שהתחנכו במקום. בשנים הראשונות להקמתו המשק סבל קשות משכונותו לכפר הערבי קאקון, וספג יריות, צליפות והטרדות בלתי פוסקות. במלחמת העצמאות החמיר המצב והקיבוץ סבל ללא הרף מהתנכלויות, יריות וצליפות שמנעו מהחקלאים לקצור את אדמתם עד כדי כך שנצרכו לקצור לאור הירח. מתוקף היותו היישוב המזרחי ביותר בעמק חפר, הקיבוץ שימש כבסיס לכוחות צה"ל בתקיפתם את הכפרים הערביים שנותרו בשרון. חומרת האירועים הביאה לפינוי ילדי הקיבוץ לחדרה עד שוך הקרבות, ומרבית העיסוק היה סביב הלחימה. חברי המעפיל שעבדו בשדות שימשו כסיירים לחטיבת אלכסנדרוני שהובאה כתגבורת על מנת להסיג את הכוחות הערביים שישבו על גדרות היישוב. גם לאחר כיבוש קאקון, המשיך הקיבוץ לסבול מהתקפות הנגד שביצעו העיראקיים. רק עם סיום המלחמה התפנה הקיבוץ לבניין המשק החקלאי בו.
כיום, ענפי הכלכלה העיקריים בקיבוץ הם ענפי החקלאות השונים – רפת, פרדס, אבוקדו, גידולי שדה, מדגה. ומפעלי תעשייה: מפעל "תגה" – שותפות מוגבלת בבעלות הקיבוץ, העוסקת בייצור ובשיווק גרביים והלבשה תחתונה בישראל תחת המותג "תגה", וכן עבור חברות ומותגים אחרים. בשנת 2001 במסגרת מיזוג עם חברת דלתא, נמכרה פעילות ייצור ושיווק הגרביים; מפעל MCP – מפעל לפיתוח מוצרי פלסטיק מתקדמים, בשותפות עם קיבוץ גזית. בתחום הספורט מחזיק הקיבוץ קבוצת כדורעף – הפועל המעפיל, שזכתה באליפות ישראל 14 פעמים, ובגביע המדינה 12 פעמים.

 

 

 

 

 

 

 

אגמון חפר הוא פארק הציפורים בעיינות חוגלה, או בשמו הרשמי "אגמון עמק חפר", נפתח באפריל 2017. הפארק בן 300 הדונמים ממוקם בשטח ששימש את בריכות הדגים של קיבוץ עין החורש, סמוך לנחל אלכסנדר, והוקם ביוזמת רשות ניקוז ונחלים שרון ובתכנון אדריכל הנוף ליאור לווינגר ("סטודיו אורבנוף"). מטרת הקמתו ליצור פארק מים טבעי שיחזיר את מגוון עופות המים וחיות הבר שחיו  במקום בשנים עברו.
לפרויקט זה חברו ביחד מספר גורמים: המועצה האזורית עמק-חפר, שגייסה חלק מהכסף מתורמים יהודים מקנדה, רשות ניקוז ונחלים שרון שדאגה לתכנון הפרויקט, ביצעה אותו ותהיה אחראית על תחזוקתו, קיבוץ עין-החורש שהקצה את השטח, אגודת אפיקי עמק-חפר שדואגים להעברת המים לאתר, רשות מקרקעי ישראל שמסייעת אף היא לפרויקט והעבירה לרשות הניקוז מיליוני ₪ מהקרן לשטחים פתוחים.
הכוונה הייתה להקים בעמק חפר אגמון החולה בזעיר אנפין, ובכך ליצור פנינת טבע ייחודית נוספת לאורך נחל אלכסנדר, שתהווה ריאה ירוקה ואטרקציה לחובבי הטבע בלב מדינת ישראל. במסגרת הפרויקט חוברו בריכות הדגים ויוצר  גוף מים בעל פני שטח של כ –200 דונם. בתוך גוף המים הכנו שבילי הליכה ודקים, עליהם יוכלו ללכת המבקרים שינועו בין עצים וצמחיה ויוכלו לראות במים מבחר דגים המטפלים באיכות המים ובניקיונם. בנוסף נבנה דק תצפית מחופה כמסתור מפני השמש על גבעה שיוצרה במקום.
במעמד חנוכת האגמון  צוינה חנוכתו של שביל השרון שהוא פרי יוזמה של תושב כפר סבא, יעקב שרייבמן ואחרים, שבצוותא עם קבוצת שביל ישראל ממעברות, סימנו שביל הליכה מזרחי לשביל ישראל הקלאסי, המחבר את יישובי השרון מגשר מכמורת בכביש 2, לאורך נחל אלכסנדר כשהוא נושק לאגמון חפר, המשמש נקודת חניה והתבוננות לצועדים, והלאה אל לב השרון, קדימה צורן, כפר סבא ודרום השרון.
ראו לאגמון החולה נולד אח קטן במרכז הארץ: אגמון הציפורים עמק חפר

 

 

 

העוגן הוא קיבוץ מזרם הקיבוץ הארצי שהוקם בשנת 1947 על ידי הגרעין שנוסד בשנת 1939. מייסדי קיבוץ העוגן הם יוצאי תנועת הנוער של השומר הצעיר מצ'כוסלובקיה. הראשונים הגיעו ארצה בשנת 1939 ושהו כ-8 שנים במחנה ליד כפר סבא. חברי הקיבוץ עלו הקרקע בשנת 1947 בוואדי קובני בעמק חפר, במקום שנמצא עד היום. מקור השם סמלי, "הטלנו עוגן במולדת". במשך השנים הצטרפו חברים רבים מארצות שונות כולל הונגריה, אוסטריה, איטליה, ילידי הארץ ועוד. לקיבוץ הייתה חשיבות בתקופת מלחמת העצמאות שפרצה כמה חדשים לאחר מכן, בהיותו נקודת משמר על כביש השרון, שהיה אחד מעורקי החיים החשובים של היישוב היהודי דאז.

 

 

 

מפי דן גזית חבר גבולות למדתי עוד על קיבוץ העוגן. לקראת אמצע שנות ה-60 חל משבר חריף בקיבוץ גבולות בנגב המערבי , בעיקר על רקע חינוך הילדים (לא היו בקרבת מקום מוסדות-חינוך מתאימים) ועל רקע עזיבה גדולה של חברי הגרעין המערב-אירופי (שוויץ-בלגיה-צרפת). אז, רוב קבוצת הוותיקים (תורכיה-רומניה) מגבולות עברה להעוגן וכך נותר קיבוץ גבולות עם פחות מ-40 חברים ולקח לו שנים ארוכות להתאושש מהמשבר.
כיום אוכלוסיית קיבוץ העוגן כוללת כ- 550 אנשים מתוכם למעלה מ-300 חברים וכ-100 ילדים היתר הם חיילים וצעירים בחופשה ובני זוג של חברי קיבוץ. כיום הקיבוץ בהפרטה כמעט מלאה. יחד עם זאת ישנה רשת ביטחון עבור הזקוקים לכך. יש עזרה הדדית, יש תמיכה בחולים. קיים ועד מנהל ומנהלת קהילה אשר מטפלים בנושאי משק וחברה. החינוך מופרט ובתי הילדים עד גיל בית ספר פתוחים עבור ילדי הסביבה. ילדי הקיבוץ לומדים ב"יובלים" ובתיכון ב"רמות – חפר".
כלכלת הקיבוץ: מפעל העוגן פלסט שנוסד ב- 1941 כבית מלאכה לוולקניזציה עוד בכפר סבא והפך משך הזמן לבית חרושת לפלסטיק. כיום המפעל מייצר יריעות פלסטיק, ריצוף, חומרים לאיטום גגות ובריכת שחיה, מפות, שולחן ועוד. החקלאות: רפת חפר- רפת חלב משוכללת בבעלות קיבוץ העוגן וקיבוץ מעברות. גד"ש חפר – גידולי שדה שונים: כותנה, תירס, חיטה ועוד. גידולי השדה הם שיתוף פעולה בין שלושה קיבוצים: העוגן, משמר השרון ומעברות. יש מטעים לגידול אבוקדו. קיימות יזמויות פרטיות כעסקים זעירים. חלק של הכנסות הקיבוץ הן מהשכרת דירות ומבני הציבור. יש טיפול בנוי ובאחזקת דירות, בית מלאכה לחברים מבוגרים או מוגבלים, כמו כן בית סיעודי לטיפול באוכלוסיה הזקוקה לכך.

******

סוף דבר

הטיול נמשך פחות מארבע וחצי שעות, מתוכן שלוש רבעי שעה לעצירות.
התחלנו קצת לפני השעה שש וסיימנו קצת אחרי השעה עשר, לפני החום הגדול. 

**********

רכבנו בשטחים הפתוחים החקלאיים, בשדות, בפרדסים, בין ברכות הדגים והחממות לגידול מלפפונים.
עברנו ביישובים הכפריים אלישיב, כפר הרא"ה, חיבת ציון, חרב לאת ואחיטוב וגם בקיבוצים המעפיל והעוגן.
עברנו גם בחלקים בחדרה: בדרומה, חלפנו במרכז לעבר מזרחה .

***********

מבין האטרקציות המעניינות שהיו לנו במסלול, שתיים היו מיוחדות.
האחת, שרידי תחנת רכבת חדרה מזרח שהייתה מרכיב במסילת הברזל שבנו הבריטים בשנות העשרים בארץ ישראל.
השניה, אגמון חפר שהוכשר בשנים האחרונות ונחנך לפני חודשיים.

******

היה לנו "טיול קייץ משובח ומענג".

******

תודה

לרז, על התכנון, ההובלה
ועל הצילום וזה אלבומו
ועל הכנת ההדמייה
לשמחה, על חברות

******