טיול זה אליו יצאנו ביום שבת (21/1/2017) הוא תשיעי במיזם של משה כץ ושלי שהתחלנו בו באפריל 2016. מטרתו להעמיק את הכרה והלימוד של מישור החוף הצפוני ומורדות גבעות שפרעם אלונים ושלוחות הרי הגליל העליון המערבי.

 

היינו קבוצה קטנה שכללה חמישה: ארבעה חבריי לטיולים "מהפלג הצפוני": משה כ"ץ וצביקה אסף (קיבוץ אפק), יובל יסעור (יקנעם), יואל שדה (מצפה אביב) ואני (מבשרת ציון).

 

את מסלול הטיול תכנן משה כץ בתיאום איתי. הוא רכב בו לפני מספר שבועות עם מיכאל איזנשטיין שנבצר ממנו להגיע היום. הוא גם הוביל אותנו

 

טיול זה מצטרף לטיולים הבאים שבוצעו עד כה הם:
1. סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה
2. עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא
3. במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק
4. מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא
5. בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון
6. לאורך שלוחת אחיהוד וסביב הר גמל, הלאה לג'וליס, לכפר יאסיף ולכפר מכר
7. מרכז נחלת אשר במישור חוף הגליל המערבי
8. מאפק אל עכו וסביבתה הקרובה

 

התכנסנו בנהריה בחוף הים ליד שפך געתון. הגשם המקומי הקצר שירד בבוקר, לא הרתיע אותנו. יצאנו שמחים ועליזים לדרך.

 

*********

מסלול הטיול
מנהריה צפונה לאורך החוף
עד מרגלות ראש הנקרה,
מזרחה לעבר שלומי,
משם לעבר עמק קורן ודרכו לגשר הזיו
וחזרה לצפון נהריה

 

*********

האזור הגאוגרפי, מישור חוף הגליל

מישור חוף הגלילי המערבי
בעמקי הנחלים המתפתלים בין שלוחות הרי הגליל

מרחב הטיול באזור בו
נמצאים שפכי הנחלים במוצאם אל הים

 

הגליל נחשב כחבל הארץ הגשום ביותר שבתחומי ארץ ישראל. כמויות הגשם השנתיות נעות בין 500-600 מ"מ בגליל התחתון, עולות ל 600-700- מ"מ בגבעות הגליל המערבי, ומגיעות לשיא של כ 1,000- מ"מ ברכס הר מירון. הגליל העליון המערבי, מערבה מקו פרשת המים הארצית, מנוקז על-ידי שישה נחלים עיקריים הנשפכים לים התיכון: בצת, כזיב, שעל, געתון, בית- העמק ויסף. הגליל התחתון המערבי מתנקז לאגן נחל הנעמן- חלזון. מרבית הנחלים הללו היו בעבר נחלי איתן בהם זרמו כמויות מים גדולות, ומי המעיינות הצלולים שנבעו בערוציהם זרמו  דרכם עד לשפכיהם אל הים. מעידים על כך מפעלי המים הקדומים לאורך אפיקי הבצת, הכזיב, הגעתון והנעמן, ששרידיהם עומדים באפיקי הנחלים ובגדותיהם. מימי המעיינות שימשו לאורך כל ההיסטוריה כמקור מי- השתייה לאוכלוסיות שהתיישבו בסמוך למקורות המים ובערים שהתפתחו בסביבתם, ותרבות חקלאית ענפה התפתחה באפיקי הנחלים כבר במאות הראשונות לספירה. בנחלים אלו גם התפתחה מערכת אקולוגית עשירה במיני חי וצומח הקשורים למים: צמחיית גדות מגוונת, עצי דולב מזרחי וערבה מחודדת וצמחיית מים טבולה עשירה ומגוונת.

 

 

מאז תחילת ההתיישבות החדשה לפני כמאה שנים – חל פיתוח מואץ של מערכות אספקת מים בגליל המערבי מהמקורות הטבעיים, וכמות המים שנותרה לזרימה חופשית בנחלים – הלכה ופחתה עם השנים. בתקופת המנדט הבריטי הוקמו מפעלי המים הממוכנים הראשונים במעיינות כברי ובעיינות אפק. לאחר קום המדינה הקימה חברת מקורות את מפעלי אספקת המים הגדולים של הגליל המערבי: מפעל עין-זיו – הנשען על מעיינות נחל כזיב; ומפעל כברי- געתון – המנצל את מעיינות כברי וגעתון. בממוצע שנתי מנוצלים בגליל המערבי כ 17- מיליון מ"ק מי
מעיינות וכ 50- מיליון מ"ק מי קידוחים. תפיסת כל המעיינות הגדולים שבנחלי הגליל הביאה לכך שבתוך שנים ספורות, קטעי נחל איתן – יבשו והפכו לנחלי אכזב. כך, התייבשו קטעי נחלים רבים ובהם עצי דולב וסבך צמחיית גדות, ונופי החי והצומח של המערכת הנחלית הצטמצמו מאוד ובמרבית המקומות אף נעלמו לחלוטין. נוסף לכך, קידוחים שנעשו ב 40- השנים האחרונות לתוך האקוויפרים של הרי הגליל ושאיבת מי- התהום מהם, גורמים לירידת המפלס של מי- התהום, ובהמשך – לדלדול נוסף עד לכדי ייבוש מוחלט של מקורות המים הטבעיים מהמעיינות
ולייבוש קטעי האיתן שהיו בעבר בנחלים. במצב חמור זה פנתה רשות שמורות הטבע בסוף שנות ה 70- לנציבות המים בדרישה לעגן כמויות מים לשמירת טבע בנחלים בדרך של הקצאות מים כחוק. במהלך השנים שחלפו מאז, הושגו הקצאות מים לרוב הנחלים. בעזרת הקצאות אלו מתקיים רצף זרימת מים שפירים בקטעי נחלים מסוימים, כשמקור המים הוא מי-תהום שאובים המוזרמים לנחלים על ידי חברת "מקורות". אמנם הנחלים לא חזרו להיות אותם נחלי איתן כפי שהיו בעבר, אך הישג הקצאות המים הביא לשיפור-מה של המצב הקודם, ולמניעת התייבשות מוחלטת של הנחלים. הקצאות אלו גם מבטיחות כי הזרימות השיטפוניות יימשכו בנחלים למלוא אורכם, ובכך מובטחת, ולו באופן חלקי – הפעילות הגיאומורפולוגית שלהם.

 

 

בראשית ימיה של המדינה, כמו בימינו
האזור הטיול נחשב הקצה הצפון מערבי של המדינה

בהיבט היישובי,
האזור נחשב הקצה הצפוני של
הטבעת החיצונית של מטרופולין חיפה 

*********

מעט היסטוריה,
מפת יישובי הקבע בצפון הארץ בשלהי המאה ה-19 

תמונת מצב יישובית בתקופת השלטון הבריטי
בשנות ה-30' של המאה העשרים 

עוד לפני הקמת חניתה ואיילון בימי חומה ומגדל בסוף שנות ה-30',
המושבה נהריה הייתה היישוב היחיד באזור

 

על פי הצעת החלוקה של האו"ם מכ"ט נובמבר 1947
הגליל המערבי
לא נכלל בתחום שטח המדינה היהודית

"מבצע בן עמי" – כיבוש מישור חוף הגליל והעיר עכו במלחמת העצמאות

לפי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נועד הגליל המערבי להיות בתחום המדינה הערבית בארץ ישראל. ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה. ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שנה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מג"ד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם.
תכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיב ואת מבנה משטרת באסה (היום נקראת משטרת יערה) וכן את הכפר אל-באסה. הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל.
כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים
השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ.
המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:30 נכבש התל. כיבוש זה אפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת באסה  נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.
עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים.

 

 

עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כברי, אום אל פרג' וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כברי שנכבש לאחר קרב קצר. שני טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.
המקור אתר גדוד 22 חטיבת כרמלי

תמונת מצב בתחילת הפוגה השנייה
עם תום קרבות עשרת הימים
והרחבת תחום השליטה הישראלית בגליל העליון המערבי

 

השתנות המפה היישובית
בחוף הגליל המערבי לאחר מלחמת העצמאות 

*****

קטעי המסלול, המראות והמקומות

*********

קטע ראשון: נהריה,
יציאה מחוף הים ליד שפך הגעתון,
מזרחה לאורך שדרות הגעתון,
צפונה לעבר שכונת רסק"ו החלק הכפרי של נהריה
בשולי אזור התעשייה הצפוני
לעבר כביש 4

 

העיר נהריה נמצאת כ – 30  ק"מ מצפון ​לחיפה וכ – 7 ק"מ דרומית למעבר ראש הנקרה והגבול עם לבנון. נהריה נחשבת לבירת הגליל המערבי ומספקת שירותים שונים לאוכלוסייה כפולה מזו המתגוררת בה. שטח השיפוט של העיר משתרע על 10,500 דונם.  מספר  התושבים בנהריה הוא 60 אלף ומספר בתי האב כ – 19 אלף.

 

 

נַחַל גַּעְתּוֹן, או ואדי אלעיון (נחל המעיינות) הוא הדרומי מבין הארבעה בתחום אזור הטיול. ראשיתו של נחל הגעתון באזור מעלות-תרשיחא, ומשם הוא זורם מערבה עד היציאה בים התיכון בעיר נהריה, ומכאן שם העיר. לנחל תוואי של 19 ק"מ אגן הגעתון ואגן הניקוז שלו קטן יחסית (רק 499 קמ"ר). יובליו העיקריים של נחל הגעתון הם: נחל מרווה, נחל מירב, נחל אשרת ונחל גילה. מהלך הנחל הוא בשלושה אזורים טופוגרפיים: מתלול הגעתון, גבעות הגעתון ומישור חוף הגליל.
במקטע האחרון של נחל הגעתון, לפני מוצאו לים, הוא זורם ברובו בתחום המוניציפלי של העיר נהריה. הנחל חוצה את העיר נהריה לאורך רחובה הראשי בתעלה בנויה שחלקה תת-קרקעי אך רובה פתוחה (במרכזו של שדרות געתון) ונשפך אל הים התיכון בחוף נהריה שהוא חוף רחצה מוסדר.
הנוף המישורי והקרקע העמוקה ביחידה זו אפשרו פיתוח חקלאות מודרנית, ואכן כל שטח המישור חקלאי אינטנסיבי: מטעי בננות ושדות שונים של היישובים החקלאיים-יהודיים הממוקמים בו. בין האתרים המיוחדים ביחידה זו, ניתן לציין את מכלול תל כברי ומעיינותיה.
נחל הגעתון היה הרביעי בספיקתו בנחלי ישראל הנשפכים לים התיכון, עם ספיקה ממוצעת (בשפך הים התיכון) של 24 מ"ק לדקה ונפח מים שנתי של למעלה מ-10 מיליון מטרים מעוקבים. לאחר קום המדינה, תועלו מי המעיינות של כברי והגעתון אל מפעלי ההשקיה הנרחבים במישור החוף הגלילי, דבר שהביא לייבוש, כמעט מוחלט, של נחל הגעתון. כיום מי כל המעיינות שבאגן הגעתון תפוסים (כשלושה מיליון מ"ק בשנה נשאבים ממעיינות אשחר וכחמישה מיליון מ"ק נשאבים ממעיינות כברי). כתוצאה מכך אפיק הנחל כמעט ויבש לגמרי והוא מכיל זרימה משמעותית רק בחודשי החורף. יבוש הנחל גרם לפגיעה אקולוגית משמעותית בבתי הגידול הלחים שהיו תלויים בו וכפועל יוצא פגיעה בכמות המינים החיים באגן ובעושרם. למעלה מ-50% משטחי הקרקעות של אגן הגעתון תפוסים או משמשים בצורה זו או אחרת את האדם. במרום האגן שוכנות הערים מעלות תרשיחא ומעונה ובתחתית האגן, העיר נהריה. ממזרח לעיר נהריה, ובצמוד לה, מתקיימת פעילות חקלאית אינטנסיבית הכוללת שדות, מטעים ופרדסים, מאגרי מים ומשקי חי. כיום רוב המים נתפסים על ידי משאבות, והם מנוצלים לטובת יישובי האזור. לאורך הנחל פזורות עדויות לפעילות אנושית לאורך ההיסטוריה, ובכלל זה עדויות רבות במיוחד לחקלאות שעשתה שימוש במי הנחל לצורך השקיה והפקת אנרגיה לטחנות קמח

********

ראשיתה של נהריה – בתחילת שנת 1934, קנה המהנדס יוסף לוי חלקה בת 2,400 דונם ממשפחת טואני מביירות. החלקה, צפונית לעכו, יועדה לבניית יישוב עברי על טוהרת היוזמה הפרטית. האגרונום ד"ר זליג סוסקין והמהנדס שמעון רייך, חברו ליוסף לוי ביוזמתו להקמת הישוב. ד"ר שיפרין, מהנדס עיריית חיפה, הציע לקרוא לישוב החדש בשם נהריה, על שם נהר הגעתון החוצה אותה. בשנת 1935 הוגשה בקשה לממשל המנדטורי לאשר רשמית את הקמת הישוב ולהכיר בשמו. משנענתה הבקשה, הוקמה החברה "נהריה – משקים זעירים בע"מ", אשר שמה לה למטרה לגייס כספים לרכישת קרקעות נוספות. החברה התחייבה למכור שטחים שרכשה למתיישבים החדשים ולדאוג לאספקת מים. ב- 10.2.1935, נוסדה נהריה והחלה ההתיישבות היהודית במקום. הגרעין הראשון שנענה לקריאה לבניית הישוב החדש, בא מקרב יוצאי גרמניה שהגיעו ארצה בגל העלייה החמישית.  הם עסקו בחקלאות, אף שלרובם לא היה מושג כלשהו בעבודות האדמה, אולם ההתמדה והרצון העז להצליח הביאו לכך שהתוצרת החקלאית של נהריה זכתה במוניטין רב. על שטח של 450 דונם בדרום הישוב, הוקמה חווה חקלאית, אשר במסגרתה הוכשרו המשפחות הראשונות שבאו לעבוד בישוב ובה למדו מיומנויות בתחום החקלאות. מאוחר יותר, נמכר השטח לפיליפ ליברמן, תעשיין מפולין, שם הוא הקים את משק "עין שרה", אשר נקרא על שם אשתו. באר מים שנחפרה במרכז הישוב, ספקה מים למשקים ונבנה מגדל המים שהפך לסמל הישוב. לאורך נהר הגעתון נטעו עצי אקליפטוס בניסיון למנוע הצפות בחורף. באפריל 1936, עם פרוץ מאורעות הדמים בארץ, נאלצו המתיישבים להגן על עצמם מפני צלפים מהכפרים הסמוכים יחד עם זאת, נמשכו עבודות החקלאות כדי לספק תוצרת לישוב ולאזור. דרכים סביב נהריה הפכו למסוכנות ואספקת התוצרת המקומית היתה למשימה שהצריכה את גיוסם של מרבית הגברים בישוב.
להרחבה לאתר של תולדות נהריה

 

 

במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה נהריה למקום בילוי חביב על אנשי הצבא הבריטי. הנימוס הייקי, קבלת האורחים החמה והשם הטוב שהיה למעדני נהריה, הפכו את הישוב הצעיר למוקד נופש מועדף בארץ ישראל המנדטורית. היתה זו תקופה בה הגביל השלטון המנדטורי רכישת קרקעות ואסר על אוניות עולים להגיע ארצה. אוניות רבות מלאות פליטים שברחו מאימת הנאצים ניסו לעגון בחופי הארץ ונתקלו לא פעם במשמר החופים הבריטי שמנע מהם לעשות כן.
אל חופי נהריה הגיעו שבע אוניות מעפילים. כ- 2000 עולים חדשים הצליחו לרדת מהאוניות לחוף. תושבי נהריה חרפו נפשם בקליטת המעפילים מול הסכנה שארבה להם מצד המשטר המנדטורי. הם משו את המעפילים מהים, ספקו להם בגדים, מזון וקורת גג. חלק מהמעפילים נשאר בנהריה וחלק פנה לישובים אחרים בניסיון לאתר קרובי משפחה.
על פי החלטת האו"מ מתאריך 29.11.47, חולקה ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית. בהתאם למפת החלוקה, נהריה נשארה מחוץ לגבולות המדינה היהודית. עם החלטת החלוקה החלו מאורעות הדמים. כל הישוב העברי מנהריה צפונה היה במצור, קווי התקשורת והאספקה היבשתית נותקו והדרך היחידה שנותרה פתוחה ובטוחה יחסית, היתה דרך הים. נהריה הפכה לבסיס האספקה המרכזי של הגליל המערבי. ממנה יצאו שיירות שחלקן הצליחו לעבור ללא פגע וחלקן שילמו מחיר כבד, דוגמת שיירת יחיעם – בה נפלו 46 מאנשי השיירה.

 

 

במבצע בן עמי שוחרר הגליל המערבי כולו ותושבי נהריה חגגו יחד עם יתר ישובי האזור את הרחבת גבולות מדינת ישראל. בשנות ה- 50, קלטה נהריה עולים מרומניה, פולין, פרס, תימן ועירק. מאוחר יותר בשנות ה- 60, נקלטו בעיר עולים רבים ממרוקו. המושבה הקטנה גדלה, הצריפים והפחונים הוחלפו במבני קבע. ב- 1 באפריל 1961, הוכרזה נהריה כעיר על פי פקודת העיריות 1934, ע"י חיים משה שפירא, שר הפנים. עם השנים התפתחה העיר והפכה לבירתה של הגליל המערבי.

כיום מספקת נהריה שירותים שונים בתחומי המסחר, התיירות והעסקים לאוכלוסיה כפולה מזו המתגוררת בה. בעשור שחתם את המאה העשרים, הכפילה העיר את מספר תושביה ועתה שוקדים פרנסיה על הרחבת גבולותיה המוניציפאליים. מספר רב של עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, אשר עלו בשנות ה- 90, נקלטו בעיר בהצלחה ובנו בה את ביתם ועתידם והחל משנת 2002 עלו כ- 300 משפחות מאמריקה הלטינית. כיום מונה נהריה מעל 60,000 תושבים והתחזית לעשרים השנים הבאות הינה לעיר בת 90,000 תושבים

 

שכונת רסק"ו הוקמה בשנת 1949 היא לשכונה חקלאית ששוכנת מזרחית לשיכון "עמידר" , מזרחה למסילת הברזל  ועד הכביש העולה מעכו צפונה לראש הנקרה . שטח זה בן כ- 2400 דונם נועד לאכלס בשלב זה 50 משפחות שתתפרנסנה מחקלאות בנוסף למשפחות שתרכושנה משקי עזר. את השכונה בנתה חברת  "רסקו". השכונה אוכלסה בשנת 1952.

*********

חברת רסקו נוסדה בשנת 1934 על ידי הסוכנות היהודית, במטרה להקים שכונות מגורים עירוניות ומשקים חקלאיים עבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מעולי גרמניה. הקרן הקיימת לישראל סיפקה קרקע למשקים אלו. כל יחידת משק כללה 12-155 דונם של אדמת שלחין. במשקים אלו, גידול העופות היה לענף ראשי, אך גם הרפת וגידול צמחי מספוא, ירקות ועצי פרי היו לענפים משמעותיים. עד לסוף שנת 1939 הקימה רסקו ארבעה יישובים חקלאיים: שדה ורבורג, כפר שמריהו, שבי ציון ובית יצחק. עוד שני יישובים, נירה ושדה חפר, הכלולים היום בבית יצחק-שער חפר נוסדו ב-1940. החברה הקימה גם שכונות של משקי עזר בקרבת הערים, בהם בתים על 1-2 דונם. אלו כללו עד 1943 שכונות בקריית ביאליק, בחיפה בהדר הכרמל, את כפר אונו, ואת קריית שטנד בקריית בנימין. לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה רסקו בהקמת שיכונים ויישובים. באמצע שנת 1946 הוקמה בצרה וב-1947 הוקם בני ציון. בשנים 1946-1947 הוקמו שיכונים והרחבות במקומות רבים ברחבי ארץ ישראל, בין השאר בתל אביב, חולון, נהריה, יקנעם, רמת השרון, חבצלת השרון וחיפה.לאחר הקמת המדינה המשיכה רסקו בבניית שכונות למעמד הבינוני בקרבת הערים, והקימה עשרות שכונות מגורים עירוניות עממיות בכל רחבי ישראל, כולל גם דירות להשכרה שנוהלו בידי חברת הבת "דירות עם". רסקו גם עסקה בבנייה ציבורית, ובנתה את אוניברסיטת בר-אילן, אכסניית נוער בירושלים ואת כפר סילבר. החברה לא זנחה את ההתיישבות החקלאית ובין השאר סייעה בהקמת אודים ומשגב דב.בשנות השבעים בנתה רסקו שכונות בדימונה, באר שבע וירוחם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הקימה רסקו כמה מהבניינים החשובים בתולדות הארכיטקטורה הישראלית בכלל ובמפעל הבניה המקומי בכלל: החל ממגדל המגורים הראשון ברחוב בן יהודה 79 בתכנון נחום זולוטוב ומגדל שלוםבתל אביב ובהמשך שכונת רמת הדר בחיפה בתכנון מוניו גיתאי-ויינראוב ואל מנספלד.רסקו גם ניהלה רשת מלונות שכללה את המלון בשורש, את מלון אוויה, מלון יערות הכרמל, מלון אביב ואת מלון מגדל ירושלים. בסוף שנת 1970 הוחלט ברסקו למכור את המלונות ולהתרכז בייזום הקמת פרויקטים חדשים.כחברת בת של ישרס ממשיכה רסקו בבניית בתי מגורים למכירה בכל חלקי המדינה. בסוף שנות ה-90 היא הקימה שכונות מגורים בקריית מוצקין, נהריה, שכונת בית הכרם בירושלים, עכו, חיפה, אשדוד ומערב ראשון לציון. החברה גם הקימה פרויקטים מסחריים בבאר-שבע ובעומר.

*********

בשכונת רסקו בנהריה הוקמו כ- 45 משקים חקלאיים לאורך צידו המערבי של רחוב יצחק שדה ולאורך צידו המזרחי של רחוב קק"ל המקביל לו. לכל משק היתה חלקת אדמה עבור הבית, וחברת רסקו בנתה עבור המתיישבים בית מגורים סטנדרטי שווה לכולם. היה בו מטבח, שני חדרי שינה, הול כניסה, שירותים ומרפסת בחזית הבית וכן מבנה ראשוני לרפת ומבנה ללול. מאחורי חלקת המגורים היתה חלקה חקלאית א' בת 10 דונם. חלקה זו הצמודה לבית המגורים שימשה בעיקר למשק החי. בנוסף היו עוד חלקות מרוחקות מן הבית, בעיקר לגידולי שדה. משקים חקלאיים שבעליהם התכוונו להתמסר לחקלאות בלבד ולשווק את תוצרתם. עבורם הוקמה האגודה החקלאית, בכדי להקל על מערך השיווק, וגם על קניית התערובת במרוכז. לשם כך הוכן מבנה של סילו עבור התערובת, ומבנה לאיסוף התוצרת מכל המשקים. הסילו הוקם המחצית השניה של שנות ה- 50' הסילו, משרדי האגודה ומחסן הביצים  ממוקמים בהתפצלות הדרומית של רחוב קק"ל מרחוב יצחק שדה.
ההכנות הראשונות להקמת השכונה החלו בסתו 1949 עת נתקבצו המתיישבים הראשונים שגרו עדיין במקומות שונים בנהריה, ובעיקר בעין שרה. חלקם הגדול עולים חדשים שהגיעו מארצות כמו צ'כיה, סלובקיה, יוגוסלביה ,ומיעוטם מתיישבים יוצאי גרמניה וחלקם עולים ותיקים יותר שצברו ניסיון בעבודה חקלאית, ביניהם 5 משפחות שעזבו את בית יוסף ועברו להתיישבות החקלאית בנהריה.  יחד עלו לחרוש את האדמה, ולזרוע דגן וקטניות. בערבים התאספו למפגשי היכרות. עוד בטרם הגיע החורף של 49' נערכה אסיפה חגיגית  של הנהלת "האגודה החקלאית נהריה" ועובדי האדמה קיבלו סקירה  נרחבת על כל הבעיות המקומיות והקשיים הזמניים במקום. עד חורף 1950 הגיעו כבר כל המתיישבים שהתכוונו להקים משקים והתגוררו באופן זמני בצריפים ישנים בעין שרה, או במבנים נטושים באזור. בעת שהסוכנות היהודית החלה כבר להכין את השטח להקמת השכונה, יצאו המתיישבים הצעירים עם טרקטורים גדולים ועם ציוד לעקור את העצים , שרידים לסתימות , סיקלו את האדמה והכינוה לחריש. בעבודת ידיים חפרו תעלות ליד הבתים כדי להכין את רשת המים. באותה עת עבדו גם בשדות שבעין שרה  ובחלקות בלתי מעובדות שבנהריה , בעיקר לגידול ירקות. בשנת 1950 התחילו כבר לבנות את הבתים, הרפתות, המתבנים, בתי האימון, הלולים, הכשרת הקרקע, כבישי גישה,רשת מים. בסוף שנת 19500 עלו על הקרקע בצפון נהריה ונכנסו לבתים לפי הגרלה. הבתים עוד לא היו גמורים, ללא מדרגות, בלי תריסים ובלי חשמל. אז נתקבלו המתיישבים בתור חברים רשמיים לאגודה החקלאית "נהריה" והתחילו לפתח ענפי משק בחצר, רפת, לול ולעבד את כל שטחי אדמה אשר היו לרשות המשק. בשנת 1960 עברו המשרדים, מכון התערובת, מחסני האספקה, וחדרי המיון של הביצים לתוך מרכז השכונה החקלאית, לשם זה בנו מבנים ובניינים המתאימים לשירותים לחברי האגודה החקלאית. החקלאות בצפון נהריה אחד מהסקטורים הכלכליים בנהריה אשר נושא את עצמו ומוציא לחם מאדמה בכבוד, בעמל רב.

 

********

 

אזבסט הוא שם לקבוצה של חומרים סיביים שמקורם בסלעים הבנויים ממינרלים סיליקטיים של מגנזיום ו/או ברזל הידרידי. עמידותו של האזבסט לאש, חום ומים נוצלה עוד משחר האנושות למספר נרחב של מטרות. סיבי האזבסט שימשו כאריג לבגדי קבורה בתקופת מצרים העתיקה וגם למפת השולחן של קרל הגדול כאשר, לפי האגדה, קרל זרק את מפתו לתוך האש כדי לנקותה. האזבסט נוצר בטבע בצורות רבות (ראו למטה); האזבסט מנוצל על ידי כרייתו ממכרות של סלעי אזבסט.
כאשר האזבסט משמש להגנה כנגד אש וחום, סיבי האזבסט לרוב מעורבבים עם בטון או משולבים בסיבי בד. האזבסט משמש לרוב במנגנוני בלמים וגם בסוגי אטמים בגלל עמידותו לחום. מסיבי האסבסט מייצרים גם בידוד לחוטי חשמל. אזבסט משמש בין השאר לייצור בגדים חסיני-אש ומוצרי בניה שונים, משום שהוא אינו חדיר למים, אינו מוליך חשמל ומבודד חום היטב. בשנות החמישים, עם העלייה הגדולה לישראל, נעשה שימוש רב באזבסט מעורב בבטון לבניין בשל חוזקו, תכונותיו ומחירו הזול. שיכונים אלו זכו לכינוי "אזבסטונים" בפי העם.
למרות תכונותיו המועילות הרבות, סוגים רבים של סיבי אזבסט אשר נשברו לפיסות קטנות, פולטים "אבק אזבסט". לאבק האזבסט מיוחסת רשימה ארוכה של מחלות ריאה הכוללות את מחלת האזבסטוזיס וסרטן הריאה וזאת, בגלל שאיפה של חלקיקי האבק הקטנים אל תוך הריאות. שימושיו הרבים של האזבסט בתעשייה ובבנייה נאסרו בגלל סכנות אלו במדינות רבות הכוללות את ישראל. בשנים האחרונות מסולקים לוחות האזבסט מבתי ספר, ממחנות צבא ומקומות נוספים בהם נעשה בו שימוש רב בעבר. פיסות שלמות של אזבסט אינן מהוות סכנה אלא רק שבירה של לוחות הגורמת להיווצרות אבק.
בקרקעות הגליל המערבי פזורה פסולת אסבסט תעשייתית, שמקורה במפעל "איתנית" שעסק בייצור מוצרי אסבסט-צמנט בצפון נהריה. הפסולת שימשה כמצע לדרכים ולשבילים, חלקה במצב מתפורר, בחלק מהאתרים האסבסט גלוי על פני השטח. בכל חפירה בקרקע, או נסיעה על שבילי האסבסט עלולים להשתחרר סיבי אסבסט לסביבה. היקף פסולת האסבסט הפזורה ברחבי הגליל המערבי הוא כ-150,000 קוב (על בסיס סקרים שהזמין המשרד בשנת 2001 ו- 2007), ועלות הסרת מפגעי האסבסט נאמדת בכ-300 מליון ש"ח, על פני כחמש שנים. את הפרויקט מממנת המדינה לצד רשויות מקומיות וחברת "איתנית", אשר בהתאם לחוק למניעת מפגעי אסבסט שאישרה הכנסת באפריל 2011 (סעיף 74) מחוייבת לשאת במחצית מעלויות הפרויקט, ועד לסכום של 150 מיליון ש"ח.
מקור: הרחבה 

*********

קטע שני, לאורך חוף הים
תחילה על תוואי מסילת הברזל הבריטית,
חציית נחל שעל ונחל כזיב
בשולי תל אכזיב
חציית שפך נחל בצת
לרגלי הנקרות

 

כביש חיפה – עכו – ראש הנקרה, היה חלק מכביש חיפה-ביירות ונסלל בראשית שנות ה-30 של המאה ה-20. היום הוא מהווה חלק מכביש 4 הוא אחד הכבישים הארוכים ביותר בישראל, אורכו 201  קילומטר והוא אחד העמוסים שבכבישי הארץ. הכביש נמשך ממחסום ארז בגבול רצועת עזה בדרום, עד למעבר ראש הנקרה בגבול הלבנוני בצפון. הכביש עובר לכל אורך מישור החוף, ויש לו המשך מעבר לגבול לבנון בצפון, וברצועת עזה ובמצרים בדרום. קטעי הכביש הנוספים הם: כביש יפו – חיפה, דרך פתח תקווה בקטע שבין רעננה לחיפה, שנסלל במהלך שנות ה-30 בעיקר לאחר פרוץ המרד הערבי הגדול כדי לחבר את תל אביב וחיפה שלא דרך טול כרם, שכם וג'נין ונקרא היום כביש תל אביב – חיפה הישן; כביש גהה, שהתפתח בשנות ה-50 וה-60 וחובר לכביש יפו-חיפה ליד רעננה ב-1968; הכביש המהיר לאשדוד, מראשון לציון לאשדוד, שנסלל בשנות ה-70 של המאה ה-20 וכביש אשדוד – אשקלון – ארז – עזה.

 

 

 

בתקופת המנדט הבריטי פעלה חברת הרכבת המנדטורית לפיתוח רשת הרכבות בפלשתינה-א"י – המסילות הצרות שודרגו מרוחב צר של 105 ס"מ לרוחב התקני של 143.5 ס"מ (מלוד לירושלים, ליפו ולטול כרם) או נסגרו (המסילות לבאר שבע ומטול כרם לשכם ולעפולה) ונשארה רק מסילת העמק הצרה. כמו כן נוספו מסילת לוד – אשקלון, מסילת החוף בין חדרה לחיפה וכן מספר שלוחות קצרות, בהן שלוחת רכבת מתחנת הרכבת ראש העין דרום לפתח תקווה שנבנתה בשנת 1921 על ידי המשרד לעבודות ציבוריות לשם הובלת פרי הדר מפרדסי האזור לנמלי יפו (דרך לוד) וחיפה (דרך חדרה). הרכבת המנדטורית הגיעה לשיא התפתחותה בסוף שנות ה-20, עת יצאו רכבות מתחנת הרכבת חיפה מזרח לשלוש יבשות – למצרים שבאפריקה, לסוריה שבאסיה ולאיסטנבול שבאירופה. לאחר המשבר הכלכלי של 1929 והשפל הגדול שבא לאחריו, התקשתה הרכבת לחזור לימי הזוהר (בייחוד על רקע שיפור הכבישים והשתכללות המכוניות והאוטובוסים). המרד הערבי הגדול בשנות ה-30 כלל פגיעות חוזרות ונשנות ברכבות ובמסילות והביא לירידה נוספת במספר הנוסעים ולצמצום השירות. בשנת 1930נחנכה תחנת הרכבת עכו, ובשנת 1937 נחנכה תחנת הרכבת חיפה מרכז ובשנת 1942 השלטונות הבריטים חונכים את כל מסילת הרכבת חיפה – בירות – טריפולי. ביולי 1945 נחנכה תחנת הרכבת נהריה ובשנת 1946נותקה רשת המסילות של פלשתינה-א"י מהמדינות השכנות – מצרים ולבנון הלאימו את המסילות שהיו בשטחן וגשר אל חמה שחיבר את רכבת העמק לסוריה וירדן פוצץ על ידי הפלמ"ח בליל הגשרים. במאי 1948 הוקמה חברת רכבת ישראל על מנת לרשת מהרכבת המנדטורית את האחריות על התחבורה המסילתית בארץ.

 

 

 

נחל שעל – הקצר מבין נחלי הגליל המערבי. אורכו כ- 16 ק"מ ושטח אגן הניקוז שלו כ 20- קמ"ר. שני יובליו: נחל נחת מצפון ונחל אשחר מדרום. בנחל וביובליו אין מקורות מים ממעיינות המקיימים רצף זרימה בנחל, וזורמים בהם רק מי שיטפונות מועטים בחורף. בעין שעל, הנמצא בתחום שמורת נחל שעל, שפיעת מים דלה המשמשת להגמאת עדרים בלבד. הנחל נשפך לים למרגלות תל אכזיב מדרום.

נחל כזיב – הנחל הארוך ביותר ובעל אגן הניקוז הגדול ביותר בגליל המערבי העליון. שטח אגן הניקוז כ- 130 קמ"ר. ערוץ נחל כזיב מתחיל בהר מירון במספר יובלים המנקזים את אזור פסגת הר מירון והכפר בית ג'אן, ומסתיים בים התיכון מצפון לתל אכזיב. יובליו העיקריים – מצפון: נחל פאר, נחל מורן ונחל עפאים; ומדרום נחל פקיעין. חלקים ניכרים מאפיק הנחל מוכרזים כשמורות טבע. בעבר זרם הנחל כל השנה ממעיין עין זיו ומערבה, אך בעקבות השאיבה מעין זיו ומעין חרדלית, צומצמה הזרימה באופן ניכר. ישנה זרימה קבועה בנחל רק לאורך קטע של כ 2- ק"מ, ממעיינות שאינם תפוסים: עין טמיר, עין מצוד ועין ברתות- בוסתן, וממים המשוחררים לנחל עפ"י הקצאות רשות המים, דרך צינור חב' "מקורות" המחבר בין עין זיו ועין חרדלית. בעבר הייתה ספיקת כל המעיינות יחד מגיעה לכ 9.3- מלמ"ק מים בשנה, אולם זרימת המים בכזיב כיום עומדת על כ 6.4%- מזו שהייתה בעבר. ספיקת עין זיו מגיעה ל- 600 מק"ש בשיא תפוקתו, ויורדת עד 70 מק"ש בשפל. ספיקת עין חרדלית משתנה בין כ 550- מק"ש באביב, ויורדת בסוף הקיץ לכ- 70 מק"ש (פרלמוטר, 2008 ). ההקצאה השנתית הנדרשת על מנת לקיים את המארג האקולוגי בנחל עפ"י הערכות רט"ג היא של 5.25 מלמ"ק מים שפירים ברוטו בשנה (שחם וחובריו, 2003 ), ועפ"י רשות המים – כ- 0.4 מלמ"ק/שנה (דרייזין, 2002 ). בפועל, מאושרת כיום הקצאה רשמית של 1.2 מלמ"ק לשנה, בכפוף ליכולת האספקה של חברת "מקורות" . כל ביוב הכפרים בית ג'אן וחורפיש מוזרם לנחל כזיב העליון מזה כ 20- שנה, וגורם לזיהום חמור של מי התהום ולפגיעה קשה ביותר בחי ובצומח שבנחל. בעקבות חלחול הביוב למי התהום אירעה התפרצות מסיבית של ביוב גולמי במי עין זיו בסוף שנת 2006 , ושוב בסוף שנת 2008. בזיהום נמדדו ריכוזים גבוהים של מתכות (בעיקר מנגן, ברזל, ניקל וקובלט), חומרים אורגניים וחיידקים. כתוצאה מכך הפכו מי המעיין לבלתי ראויים לשאיבה כמים שפירים. המעיין אינו מזוהם כיום, אך מחשש להופעה חוזרת של הזיהום, מוזרמת כיום שפיעת המעיין כולה אל הנחל.
המקור: סקר החברה להגנת הטבע משנת 2009 רגישות סביבתית לפעולות תחזוקה של הערוצים ברשות ניקוז ונחלים גליל מערבי.

 

 

תל אכזיב נקרא גם א-זיב; זיב – תל ובו שרידי ערים קדומות וכן חורבות הכפר הערבי הנטוש א־זיב על גבעת כורכר בשפת הים, בין שפכי נחלים לים (נחל כזיב מצפון, נחל שעל מדרום); שטח האתר כשבעים דונם. הישוב הקדום זוהה עם העיר אכזיב, הנזכרת במקרא, במקורות מן התקופות הקלאסיות ובספרות התלמודית. בתקופה הצלבנית היה במקום מרכז של סניוריה. בחפירות בשנות ה-60' נחשפו בתל שרידי עיר בצורה מתקופת הברונזה התיכונה, ועליהם שרידי התיישבות מתקופת הברונזה המאוחרת, מתקופת הברזל (למן המאה הי״א לפני סה״נ) ומן התקופות הפרסית, הרומית, הביזנטית, הצלבנית והעות׳מאנית. ממזרח לתל נחשפה גת גדולה. בסביבת התל מצפון, ממזרח ומדרום אותרו חמישה בתי קברות נרחבים  ששימשו את העיר בתל אכזיב למן תקופת הברונזה המאוחרת עד סוף התקופה הרומית. בעבר נמצאו באתר שברים של לוח לציון גבול, עשוי אבן גיר (כיום במוזיאון רוקפלר). על הלוח נחרתה כתובת יוונית, המוקדשת לגלריוס מקסימיאנוס, קונסטנטינוס וליקיניוס האב, ועל־פיה הוא תוארך לשנים 311-307 לסה״נ.
ביסודות של מבני הכפר הערבי הובחנו אבני גזית גדולות, שבהן סותתו מגרעות דמויות טרפז לשם חיבורן זו לזו; אבנים כדוגמתן נמצאו בסרפנד (צרפת, צרפתה) שבחוף הלבנון. באתר נמצאה משקולת בורג מטיפוס שומרון. בבסיס התל הובחן חתך בסלע הכורכר, שיצרו גלי הים, ובו ניכרות שכבות מן התקופה הכלקוליתית הקדומה. ממערב לתל — לגונה קטנה, שנוצרה בעקבות חציבת כורכר והותרת דופן למגן בפני גלי הים ממערב; נראה שהלגונה שימשה כנמלה הקדום של אכזיב. בקצה הצפוני של הלגונה נחצבה בריכה מורכבת, שאליה מגיעה תעלה להזרמה של מי הים, אשר נחצבה בנקבה בקיר המגן; נראה שהבריכה שימשה לגידול דגים, אולי בתקופה הרומית (מערכות דומות לזו נמצאו באתרים רבים באגן הים התיכון; בקצה המערבי של קיר המגן נמצא לוח משחק ובו שתי שורות של גומות, שבע גומות בכל שורה. בסקר הבריטי(SWP) נזכר באתר זה מעיין שופע, בנוי כבאר; במפת הטיוטה צוין מקומו בפאת התל, מצפון־מזרח לכפר הערבי.
מפה 1 אתר 6, סקר ארכאולוגי של ישראל

בכפר א- זיב בסוף המאה ה-19 גרו בו כ-400 תושבים מוסלמים. ב-1931 חיו באל-זיבּ ובישוב אל-מַנְוָאת הסמוך 1,059 תושבים ב-251 בתי אבן ובטון שנבנו בסמוך זה לזה. הם התפרנסו מחקלאות, בעיקר גידול פירות, ועסקו גם בדייג. היו בכפר מסגד קטן, מרפאה ובית-ספר יסודי שהוקם ב-1882. ב-1944-45 חיו בשני הישובים 1,910 תושבים, ואדמותיהם השתרעו על 12,607 דונם. בכפר היו שני בתי-בד שהופעלו באמצעות בעלי-חיים, ושני בתי-בד ממוכנים. ב-13-14 במאי 1948 חטיבת כרמלי במסגרת מבצע בן-עמי כבשה את הכפר אל-זיבּ. תושבי הכפר נמלטו ואלה שלא הצליחו להימלט הועברו מאוחר יותר לכפר אל-מזרעה, שבו קובצו פליטים מכפרי הגליל המערבי. קיבוץ גשר הזיו, הוקם על חורבות הכפר בינואר 1949 וכיום שוכן הקיבוץ כקילומטר מדרום-מזרח לאתר הכפר. כל מה שנותר היום מהכפר המקורי הוא המסגד, ששופץ למטרות תיירות, ובית המֻח'תאר, שהפך למוזיאון. מספר מצבות מוצגות במוזיאון ועל חלקן כיתוב בערבית. אתר הכפר והשטח שסביבו משמשים כאתר נופש ואטרקציה תיירותית.

נחל בצת: הצפוני מבין נחלי הגליל המערבי הישראלי. שטח אגן הניקוז שלו כ 123- קמ"ר. הנחל נכנס לשטח מדינת ישראל מלבנון בין היישובים שתולה לזרעית, ונשפך לים כ 300- מ' מדרום למאגר ראש הנקרה יובליו העיקריים – מצפון: נחל נמר ונחל חניתה; ומדרום: נחל שרך, נחל גליל ונחל מצובה. כיום הבצת ויובליו הינם נחלי אכזב, למעט קטע באורך של כ 1- ק"מ מצפון לקיבוץ אילון, שבו מזרימה רשות הטבע והגנים מים לנחל באופן מלאכותי לצורך שמירת הטבע בנחל. הזרמה זו החלה לאחר שהמעיינות יבשו בשנת 2000 בשל שאיבת-יתר בקידוחי חברת "מקורות", שהורידו את גובה מי התהום אל מתחת לגובה הנביעה. קטע הנחל הזורם נקי מזיהום, אולם ביובלי הנחל העליונים: נחל בירנית, נחל שרך ונחל גליל, עדיין זורם מדי
פעם ביוב גולמי או מטוהר ברמות משתנות – עקב תקלות במערכות הביוב האזוריות, ומזהם את מי התהום. לגבי חלק גדול מהישובים במעלה אגן הניקוז: פסוטה, אבירים, נטועה, מתת, בסיס בירנית, ערב אל ערמשה ואדמית – טרם יושמו פתרונות קצה לאיסוף מי הביוב או מי הקולחין, והמים מוזרמים לערוצי הנחלים. בצידי אפיק נחל בצת מצויים שרידים רבים של טחנות קמח ומתקנים חקלאיים שונים המעידים על עברו של הנחל כנחל איתן. הנחל זורם על בסיס אחד מקווי השבר הגדולים של הגליל ולכן מהלכו ישר יחסית ואינו מאופיין בפיתולים רבים. בגלל אופיו הקארסטי והשבור של המסלע, הנגר העילי מועט יחסית והפעילות הגיאומורפולוגית איטית לעומת נחלים באזורי הארץ האחרים. בנחל מספר מעיינות שכבה (עיינות כרכרה), שבעבר הייתה שפיעתם בספיקה של כ 1.1- מלמ"ק מים בשנה. אולם בגלל שאיבה מוגברת ממי- התהום ממזרח וממערב למעיינות, יורד בקיץ מפלס מי-התהום המזין אותם אל מתחת למפלס
הנביעה שלהם, והם מתנהגים כמעיינות אכזב טיפוסיים. בשל כך מתייבש כיום נחל בצת בסוף האביב, החל ממאי ועד לגשמי נובמבר-דצמבר, ובמשך מעל לחצי שנה אין נביעה ממעיינותיו. בשנים השחונות האחרונות נותרו המעיינות יבשים גם בעונת החורף. במאי 2002 הניחה רשות הטבע והגנים צינור חירום מבריכת אדמית, המזרים מים בכמות של כ 10- מ"ק לשעה, ומאפשר הרטבה של חלק מהאפיק במהלך הקיץ. גם הזרמה מעטה זו לא הייתה קבועה, ובהפסקות שלה התייבש הנחל לחלוטין. באוקטובר 2006 הניחה רשות הטבע והגנים צינור נוסף, שיחד עם הצינור הקודם מספקים בקיץ מים לנחל בספיקה של כ 25- מ"ק לשעה ( 0.14 מלמ"ק מים בשנה). גם ספיקה זו אינה מקיימת זרימה רצופה לכל אורך הנחל כפי שהמעיינות קיימו בעבר, והפגיעה בחי ובצומח נמשכת. ההקצאה השנתית הנדרשת על מנת לקיים את המארג האקולוגי בנחל עפ"י רשות המים, היא של כ- 0.25 מלמ"ק מים שפירים נטו בשנה. עמדת
רט"ג היא כי יש להשיב במלואה את זרימת המים המקורית מעיינות כרכרה ע"י הפסקת השאיבה מהקידוחים ואישוש מפלס מי התהום
המקור סקר החברה להגנת הטבע משנת 2009 רגישות סביבתית לפעולות תחזוקה של הערוצים ברשות ניקוז ונחלים גליל מערבי.

 

הים הוא גם מרחב שמתקיימת בו פעילות ביטחונית. הגבול המערבי של מדינת ישראל הוא קצה תחום המים הטריטוריאלי (20 מייל ימי), וכבר מראשית ימיה של ישראל נדרש חיל הים להגן על חופיה. איום הייחוס אליו נערך חיל הים בשנים הראשונות התבסס על ניסיון מלחמת העצמאות. החשש היה מפני תקיפות ציי האויב את יישובי מישור החוף ובעיקר את ריכוזי האוכלוסייה הגדולים בגוש דן ובחיפה. בשנות השבעים התחלף האיום. הים נעשה עוד זירה דרכה ניסו, ולעתים גם הצליחו,מקרים הבולטים והעיקריים הם פריצת חוליית מחבלים בֿ5 במרס 1974 מחוף הטיילת בתל אביב למלון סבוי בתל אביב; נחיתת מחבלים בֿ11 במרס 1978 בחוף מעגן מיכאל, והשתלטות על מונית ואוטובוס מטיילים בדרך לתל אביב; הפיגוע בנהריה בֿ22 באפריל 1979 שבו נהרגו אֵם ושתי בנותיה וחיסול חוליית מחבלים שנחתה בחוף ניצנים בֿ30 במאי 1990 חוליות מחבלים לחדור לישראל ולבצע פיגועים.
כבר בראשית שנות החמישים נסגרו לצורך הגנה על חוף הים חלקים גדולים ממנו על פי תקנות ההגנה (שעת חירום) 1945. על צו סגירת שטחים בים (צו 100) חתום מפקד חיל הים שהוא המפקד הצבאי של הנמלים ושל חופי המדינה. סגירת השטחים כוללת ארבעה סוגים: שטחים הסגורים בקביעות לצורכי פעילות ביטחון שוטף, וכאלה הסגורים רק בלילה – מאור אחרון ועד אור ראשון, בצפון בחוף הגובל עם גבול הלבנון, ובדרום בחוף הגובל עם רצועת עזה; שטחים סגורים בקביעות ומשמשים לאימונים או מהווים תחום בטיחות עקב ירי מכיוון החוף לים; שטחים סגורים שנועדים להוות מעטפת ביטחונית למתקנים הממוקמים על קו החוף ובעיקר שלושת הנמלים: חיפה, אשדוד ואילת והמעגן של חברת חשמל בחדרה, מתקני חיל הים (נמלי החיל ואחרים), מתקני גורמים אחרים במערכת הביטחון ומתקני תשתיות לאומיות; שטחים סגורים זמנית לצורכי אימונים בהתראה של שבעה ימים לפני הביצוע.

השטחים הסגורים בים, וכן רצועה שממוקמים בה מתקני תשתיות לאומיות, יוצרים מצב שכרבע מרצועת החוף סגורה לפעילות אזרחית. למציאות זו השלכות על יכולות השימוש האזרחי בים: תנועה בים בין הנמלים ולמרינות, דיג, ספורט ימי ובדיקות סיסמיות וקידוחים למציאת נפט וגז טבעי, הגבלות להנחת תשתיות להולכת גז טבעי או ניצול קו החוף לפיתוח תשתיות בתחום התיירות.
בנוסף על השטחים הסגורים מתנהלת פעילות ביטחון שוטף בים. בנסיבות שבהן מתקיימת תנועה ימית ענפה באגן המזרחי של הים התיכון ממצרים לכיוון סוריה ולבנון ולהפך, נדרשת דריכות באבטחת נתיבי הכניסה הימית לישראל. לכן מפקח חיל הים על תנועה זו הן באמצעי גילוי המוצבים במתקנים בחוף והן בכלי השיט עצמם.
המקור: עמירם אורן ורפי רגב (2008) ארץ בחאקי – קרקע וביטחון בישראל

*********

קטע שלישי, שלומי – עמק קורן,
ירידה בכביש 4 עד צומת בצת
מזרחה ב"כביש הצפון" (כביש 89),
מתחם שדה התעופה הבריטי בצת
מושב בצת,
קטע קצר בכביש הצפון
אזור התעשייה שלומי (שרידי הכפר באסה)
צומת חניתה,
דרומה על כביש 70,
אנדרטת "פיגוע מצובה"
לאורך עמק קורן בגדה הדרומית של נחל כזיב 

 

 

 

 

נחיתת שני מטוסי מיג-17 סורים בבצת – 12 באוגוסט 1968, יום קיץ שגרתי בגזרת הצפון. לפתע שני מטוסי מיג-17 מחיל-האוויר הסורי נכנסים לתוך שטח מדינת ישראל, אך במקום להיכנס למצב קרב כצפוי, נוחתים שני המטוסים בזה אחר זה במנחת בצת הנטוש, סמוך לחופי נהריה. לא עובר זמן רב עד שאזרחים רבים מתקבצים סביבם, הרי נחיתת מטוסי אויב במנחת הנטוש אינו מחזה שגרתי, ואילו הטייסים מופתעים למראה ההמון. לאחר בירור התגלה כי הטייסים ביצעו טיסת ניווט בשמי סוריה במהלכה נעזרו במפות משנת 1945, שאינן מעודכנות. הם נכנסו לתוך לבנון ובמקום לפנות צפונה ולנחות בשדה ליד טריפולי, פנו השניים דרומה ונחתו בבצת – קילומטרים אחדים בתוך ישראל. עד לאחר הנחיתה היו הטייסים משוכנעים כי נחתו במנחת לבנוני. שני הטייסים, סגן ואליד אדהם וסג"ם רדפן ריפעי, נלקחו בשבי ושוחררו כשנתיים מאוחר יותר במסגרת עסקת שבויים, ואילו המטוסים הופקדו בידיו של חיל-האוויר. זוהי הפעם הראשונה שמדינות המערב שמו ידן על מטוס מסוג זה, שהיה מטוס הקרב העיקרי במדינות ערב, לפחות מבחינה מספרית. באותם הזמנים הופעל המיג-17 על-ידי חילות-האוויר של סוריה, מצרים ועיראק, ומדינות אחרות בעולם.  המטוסים הובלו לבסיס רמת-דוד ועברו סדרת בדיקות: צוות קרקע מיוחד בדק את ההיבטים הטכניים שלהם, ונבחנו יכולות המטוס באוויר על-מנת ללמוד את סודותיו. על הבדיקה האווירית הופקד אל"ם (מיל') דני שפירא, שהיה אז טייס הניסוי הראשי של חיל-האוויר, ולאחר מספר טיסות הצטרף אליו גם סא"ל אהוד חנקין ז"ל, שהיה אז טייס צעיר.  בסוף שנות השישים הועברו שני המיגים הסוריים לארצות-הברית, כאשר אחד מהם הוחזר ארצה ונמצא כיום במוזיאון חיל-האוויר.
מקור והרחבה באדיבות זוהר ויסברג

 

 

 

 

בצת הוא מושב בצפון ישראל, באזור הגליל המערבי, סמוך לשלומי ולנהריה. הוא מהווה חלק ממועצה אזורית מטה אשר ומשתייך לתנועת המושבים. שטח המושב, כ-2200 דונם. המושב הוקם בשנת 1949, על ידי הסוכנות היהודית וקרן היסוד ותושביו הראשונים היו עולים שהגיעו בגלי העלייה של שנות ה-50 ממדינות הבלקן, בייחוד מיוגוסלביה ורומניה. המקום שנבחר למגורים היה אדמות הכפר הערבי "אל-באסה", שנכבש במלחמת העצמאות  ותושביו גורשו ועזבו אותו. רוב בתי הכפר  נהרסו עם הכיבוש. בשנת 1951 בחרו המייסדים לעבור לאתר קבע הסמוך לנקודת היישוב המקורי.

 

 

אל-באסה היה כפר ערבי גדול שבתקופת המנדט הבריטי היה שייך לנפת עכו במחוז הגליל ונכבש במלחמת העצמאות במסגרת מבצע בן עמי ב-14 במאי 1948 ואז תושביו ברחו וגורשו אל מעבר לגבול הלבנון. כיום נמצאים שרידיו בשטח המוניציפלי של המועצה המקומית שלומי.
המקום בו היה מצוי הכפר היה מיושב עוד מימי הבית השני. בתלמוד מוזכר הכפר "בצת" שתושביו היהודיים היו חייבים במעשרות, על-אף שהיו בתחום צור. גם בספר "מלחמות היהודים" של יוסף בן מתתיהו מוזכר יישוב בשם "בקה" שעל גבול הגליל וארץ צור. היישוב הוכר אף כ"לבסה" בתקופת מסעות הצלב. במאה ה-16 מוזכר היישוב ברשומות כבעל אוכלוסייה של 5500 נפשות. בשנת 1863 ביקר בכפר הנרי בייקר טריסטראם, כומר וחוקר מקרא בריטי, כחלק ממסע מחקר בארץ ישראל. לפיו תושבי כפר היו נוצרים ברובם וייצרו בעיקר עורות עזים, שמן זית, טבק ודבש. בשנת 1882 הקים השלטון העות'מאני בית ספר יסודי לבנים בכפר, כמו כן היו בו בית ספר יסודי לבנות ובית ספר תיכון פרטי. בסוף המאה ה-19 התגוררו בכפר 1,050 תושבים. בשנת 1922 הפך הכפר למועצה מקומית וב-1925 צורף לשטח המנדט הבריטי בעקבות קביעת הגבול בין הבריטים לצרפתים (הכפר נחשב קודם לכן לחלק מלבנון). בשנת 1927 כלל היישוב אוכלוסייה מעורבת של נוצרים מעדות שונות, פרוטסטנטים, קתולים, יוונים אורתודוקסים, מוסלמים ומתואלים – מוסלמים שיעים. רוב אוכלוסיית היישוב הייתה נוצרית. היישוב התפרנס בעיקר מגידול זיתים והוקמה בו מכללה, ששימשה את תושבי הצפון.
בשנת 1938 שכן בסמוך לבאסה מחנה מקימי גדר הצפון, פועלים ונוטרים יהודים. בסמוך לבאסה הוקמה בתקופה זו מצודת טגארט, מדגם מצדית, המצויה כיום בכניסה למושב יערה, וזאת כחלק מהתפיסה הביטחונית שליוותה את הקמת הגדר, חלוקת השטח לתאים הנשלטים על ידי מצודות ופילבוקסים. על פי סקר הכפרים 1945 היו שטחי אדמותיו 25,357 דונם והתגוררו בו 2,950 נפשות. לפי תוכנית החלוקה, יועדו שטחי הכפר להיכלל בשטח המדינה הערבית. במלחמת העצמאות ב"מבצע בן עמי" ביום 14 במאי 1948 נשלחה יחידה אחת לכבוש את הכפר הסמוך א-זיב ויחידה שנייה נשלחה לעבר אל-באסה. א-זיב נכבשה לאחר קרב עקשני ותושביו החלו לצאת ממנו צפונה לעבר גבול הלבנון. במקביל הקרב באל-באסה (הסמוך יותר לגבול הלבנון) נמשך עד שהתנגדותם של התושבים נשברה משהגיעו אליהם הפליטים הראשונים מהכפר א-זיב ורובם נמלטו צפונה מעבר לגבול הלבנון. כ-5 אחוזים מתושבי הכפר נותרו בישראל אולם נאלצו לעבור ליישובים אחרים. רוב בתי הכפר נהרסו לאחר כיבושו. לאחר הרס הכפר התגוררו בשטחו מייסדי המושב בצת, ובשנת 1951 עברו המייסדים לאתר הקבע בסמוך. בשנת 1950 החלה הקמתה של עיירת הפיתוח שלומי דרומית לכפר, על שטחיו החקלאיים. כיום הכפר חרב, פרט לשלוש הכנסיות (הפרוטסטנטית, הקתולית, והיוונית אורתודוקסית) ומסגד^[7], המצויים מזרחית לאזור התעשייה של שלומי. מעטים מתושבי היישוב בעבר שומרים על החורבות, ועוסקים בשיפוצים.
המקור עוד פרסום "זוכרות".

 

 

 

********

 

פיגוע מצובה –  ב-12 במרץ 2002 חדרו שני מחבלים מלבנון לשטח ישראל. באמצעות מתקן מתוחכם דמוי סולם הם הצליחו לעבור מעל גדר המערכת ולחדור לשטח מדינת ישראל מבלי שהתגלו. הם התמקמו על הר הצופה על כביששלומי-מצובה (כביש 70), והחלו בירי נשק קל והטלת רימוני יד לעבר כלי רכב שנסעו על הכביש ובהם אוטובוס. בפיגוע זה נהרגו חמישה אזרחים וקצין צה"ל, ונפצע חבר קיבוץ מצובה. שני המחבלים חוסלו. בפיגוע נפצע קשה השוטר ינון כהן אשר חסם את הכביש ומנע הגעת רכבים למקום. כמו כן הסתער על המחבלים ונפצע קשה בחילופי האש. ינון קיבל את עיטור המופת על הקרבתו והצלת מאות תלמידים שהיו אמורים להגיע למקום בהסעות מבית ספר כברי, אחריו הגיע קצין צה״ל מיכאל צ׳רטוק והסתער על המחבלים, תוך שהוא פוגע באחד מהם ונפצע בעצמו. מיכאל קיבל צל״ש מפקד האוגדה על חתירה למגע, אומץ לב, דבקות במשימה.
גורמי מודיעין ישראלים הכריזו כי מדובר בפיגוע של חזבאללה, אף שארגון החזבאללה לא אישר שהפיגוע נעשה מטעמו ושהפעולה עמדה בניגוד למדיניות הרשמית של הארגון. בעקבות חתימת הסכם הסחר בין לבנון לאיחוד האירופי בשנת 2002, קיבל על עצמו ארגון חזבאללה שלא לבצע כל מתקפה מעבר לקו הכחול – הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון. בשנת 2004 נטל ארגון הג'יהאד האסלאמי הפלסטיני אחריות על הפיגוע, במאי 2006 התפוצצה בצידון מכוניתו של מחמוד אל-מג'דוב (אבו חמזה) מזכיר הג'יהאד האיסלמי בלבנון, כנראה כתגובה על הפיגוע. ישראל לא לקחה אחריות על הפיצוץ.

אבוקדו ובננות בגליל המערבי
גידולי האבוקדו והבננות בגליל המערבי תופסים קרוב ל 30,000 דונם משטחי החקלאות המקומיים, 22,200 דונם אבוקדו (30% מההיקף הארצי)  ו 6,300 דונם בננות (26% מההיקף הארצי).  גידולים אלה מהווים מרכיב חשוב בכלכלת האזור/
ענף גידול האבוקדו – האבוקדו הוא עץ סובטרופי ירוק עד שמקורו באזורים הגבוהים של מרכז אמריקה. צמח האבוקדו הוא חד-ביתי. הפרחים קטנים ודו-מיניים. לאבוקדו אין יכולת האבקה עצמית, שכן החלק הנקבי והחלק הזכרי באותו פרח אינם מבשילים באותו זמן. לפיכך משלבים זני אבוקדו שונים באותה חלקה, אטינגר הוא הזן המפרה העיקרי. כמו כן משתמשים בדבורים להגברת את סיכויי ההפריה ע"י הצבת כוורות במטעים. האבוקדו רגיש לקרה בחורף, ולחמסינים בחודשים אפריל ומאי.
בישראל מגודל האבוקדו החל משנות ה-40. עצי האבוקדו הראשונים הובאו לארץ ישראל על ידי נזירים ממנזר השתקנים בלטרון. יש אומרים, שבחצר המנזר נמצאים עצי האבוקדו הוותיקים ביותר בישראל. העצים המורכבים הראשונים הובאו בתחילת שנות ה-20 של המאה ה-20 וניטעו באדמות בית הספר החקלאי "מקוה ישראל". כאשר שטח האבוקדו בישראל היה בשיא גודלו בשנות ה-80 היו נטועים כ-120 אלף דונם, אך עקירות מסיביות בשנות  ה-90 עקב מחסור במים, שיקולי נדל"ן, וכנות לא מתאימות לאיכות המים הביאו לירידה של יותר מ- 50% בשטח הנטוע לכ-45 אלף דונם בתחילת שנות האלפיים.
בשנת 2015 היו בישראל שטחי אבוקדו בהיקף של כ 64,000 דונם המניבים כ 100,000 טון בשנה, כ 1.6 טון לדונם בממוצע. בכללי היבול נמוך ונערכים כל הזמן מחקרים במגמה להגדיל ואף להכפיל את היבול הממוצע. בנוסף נטועים עוד כ 10,000 דונם צעירים לפני הנבה, בשנים האחרונות נוטעים שטחי אבוקדו חדשים בקצב גבוה של בין 3,000 ל- 4,000 דונם לשנה. שלוש הסיבות עיקריות לקצב הנטיעה הגבוה הן עליה גדולה ועקבית בכמות הפרי שנצרך בשוק המקומי; שינויים אגרוטכניים שהגדילו משמעותית את כמויות היבול; והאבוקדו הוא אחד מצרכני המים הגדולים ביותר בחקלאות הישראלית. 800-1400 קוב/לדונם לשנה, תלוי באזור. כמו כן האבוקדו רגיש במיוחד לרמת המליחות של המים, לכן עשרות אלפי דונמים נעקרו וניטעו מחדש על כנות המסוגלות לגדול טוב יותר ברמת מליחות מים גבוהה יחסית, זאת בגלל המעבר לשימוש במים מושבים ברמת מליחות גבוהה יחסית המופקים בכמות גדלה והולכת בשנים האחרונות ברוב חלקי הארץ .
בשנת 2015: התפלגות שטחי האבוקדו כולל שטחים צעירים לפני הנבה: מרכז הארץ – 32% (כ- 24,700 דונם), גליל מערבי – 30% (כ- 22,200 דונם), גליל עליון – 14% (כ- 10,400 דונם), דרום הארץ – 12% (כ- 8,900 דונם), עמק הירדן – 7% (כ- 5,200 דונם) ועמק יזרעאל – 5% (כ- 3,700 דונם). במטעי ישראל, שלא כבמדינות אחרות, מגדלים מספר זנים של אבוקדו. ברוב המדינות המגדלות, זן האס תופס כ-85% מהשטח, כאשר הזנים האחרים מהווים זנים מפרים או גידולי נישה. המסחר באירופה דורש כמעט אך ורק האס. דבר שגורם בעיה לייצוא האבוקדו מישראל, מפני שיש בעיה קשה של פרי קטן מידי בזן זה. המגזר הערבי (כולל הרשות הפלסטינית) צורך כמעט רק את האס.
פירוט הזנים ושיווקם בעונה הרשמית מאוקטובר עד מאי: אס הזן החשוב והמבוקש ביותר, היבול יחסית נמוך לשאר הזנים  אבל מחירו ליצוא גבוה יותר. מבשיל באמצע העונה. נטוע על כ 40% מהשטח. בנטיעות החדשות הוגדל שטחו לכ-70%. גליל זן חדש יחסית, מבשיל ומשווק ראשון עוד לפני תחילת העונה בסוף אוגוסט תחילת ספטמבר. אטינגר זן מפרה, משווק בתחילת העונה מייד אחרי הגליל. פוארטה זן אמצע העונה. פינקרטון זן אמצע העונה נפוץ במטעי עמק הירדן. ריד ונאבל זני סוף העונה בעלי פרי גדול עגול וכדורי. מניבים ומשווקים גם לאחר סיום העונה בחודשי הקיץ ,פרי אחרון משווק בספטמבר. יצוא כ-50,000 טון פרי, שהם כ 50% מהיצור הארצי, מיוצאים בעיקר למערב אירופה וקצת לרוסיה. צרפת היא הלקוח הגדול ביותר כ-35% מהיצוא.
מקורות: סקירת שוק האבוקדו של חברת צנובר עבור משרד החקלאות; דו"ח ארגון מגדלי פירות; מאמר על מטע האבוקדו של קיבוץ נירים; עוד .

 

 

ענף גידול הבננות – מוצא הבננה ביערות של דרום מזרח אסיה. משם הופצה לאזורים הטרופיים והסובטרופיים ברחבי העולם ע"י סוחרים ערביים למזרח התיכון והכובשים הספרדים לאמריקה. שני מיני בננת הבר הגדלים ביערות דרום מזרח אסיה אינם אכילים. מהם טופחה הבננה התרבותית שאנחנו אוכלים. היא משתייכת לקבוצת זנים בשם קבנדיש.
מבחינה בוטנית הבננה היא עשב ולא עץ. הגבעול המרכזי של הצמח נקרא גזעול כלומר גבעול דמוי גזע עץ. מבחינה גנטית הבננה היא טריפלואידית בעלת שלושה עותקים לכל כרומוזום, לכן לא מייצרת זרעים לריבוי מיני. הריבוי שלה מתבצע רק באופן וגטטיבי מנצרים המתפתחים מבסיס הצמח. עובדה זו הופכת את הבננה לפגיעה במיוחד, משום שבניגוד לריבוי מיני, שבו יש מגוון גנטי ושינויים בכל דור של צמחים, בריבוי וגטטיבי אין לצמחים אפשרות לפתח עמידות בפני מחלות חדשות. כדי להימנע ממחלות משתמשים בטכניקה של תרביות רקמה לגידול שתילי הבננות. מפעלי תרבית רקמה בראש הנקרה ובית העמק מייצרים את השתילים לישראל וגם מייצאים. בארץ יש לחדש את חלקות הבננות כל 5 עד 7 שנים. שווק הבננות לשוק נמשך כל השנה, שיאו בחודשי החורף והאביב בסוף הקיץ קצב השיווק יורד לכדי מחסור בשוק. היבול הממוצע הוא כ 6 טון\דונם.
מאחר והבננה רגישה מאוד לנזקי קרה, בישראל מגדלים את הבננות באזורים שפגיעת הקרה נדירה בהם. לפי אומדן באמצעות תצולמי אוויר בשנת 2013 התפלגו שטחי הבננות לאזורים הבאים: עמק הירדן   כ 8,200   דונם (34% מהשטח הארצי מהם 25% מושקים במים מושבים), חוף הכרמל  כ 9,200   דונם (38% מהשטח הארצי מהם 75% מושקים במים מושבים) גליל מערבי  כ 6,300   דונם (26% מהשטח הארצי מהם 90% מושקים במים מושבים), בקעת הירדן כ 300 דונם (1%    מהשטח) ס"ה כ 24,000 דונם.
בשנים האחרונות עברו כשלושה רבעים משטחי הבננות בארץ מגידול בשטחים פתוחים לגידול בבתי רשת. ב 2013 היה שיעור בתי הרשת בעמק הירדן ובבקעה 65% מהגידול, בחוף הכרמל 70% ובגליל המערבי 95%. בתי הרשת מספקים הגנה סביבתית טובה, ומכאן מושגים היתרונות הבאים: חיסכון ניכר בצריכת המים ע"י צמצום האידוי מהקרקע ומהצמח; בעמק הירדן חיסכון של כ 40%, בגליל המערבי כ 15%; שיפור משמעותי של משקל האשכול והיבול לדונם; איכות הפרי והמטע משתפרים ונוף הצמח והעלים נשארים מוגנים ושלמים עד סוף תקופת החורף. כך נמנעים נזקי טבע רבים בעיקר נזקי קרה והפרי נשמר בשלמותו עד לקטיף; בעזרת נטיעה בבתי רשת ניתן לנצל קרקעות שהיו עד עתה לא ניתן היה לשתול עליהן בננות.
מקור; מצגת על גידול בננות בבתי רשת סקירת ענף הבננות בישראל לסיכום 2013.

*********

קטע רביעי, מגשר הזיו לנהריה
סדנת האומנים בקיבוץ גשר הזיו,
חזרה ודרומה לכביש 4

 

גשר הזיו הוא יישוב קהילתי, קיבוץ מתחדש, בגליל המערבי, צפונית לעיר נהריה והוא היישוב היהודי הגדול ביותר במועצה אזורית מטה אשר. היישוב מוגדר כ"אגודה שיתופית להתיישבות כפרית" ומנוהל על ידי אגודה מוניציפלית.
קיבוץ גשר הזיו הוקם בתאריך 27 בינואר 1949 על ידי שתי קבוצות חלוצים: האחת הייתה חלק ממפוני קיבוץ בית הערבה מצפון לים המלח. חברים אלו אולצו לפנות את הפנינה שיצרו ליד ים המלח בעקבות מלחמת העצמאות והפלישה של הלגיון הירדני. לצורך הקמת קיבוץ חדש, חברו לחברי גרעין א' , בוגרי תנועת הבונים, תנועת נוער חלוצית מצפון אמריקה. הגרעין הצטרף לחברי בית הערבה לאחר ששהה את שנת 1948 בקיבוץ רמת יוחנן להכשרה ואימונים. שתי קבוצות אלו היוו העוגן המוביל של היישוב לשנים רבות.
הקיבוץ הוקם על שטח בסיס נטוש של הצבא הבריטי, אשר שימש כוחות של הבריגדה הניו־זילנדית במלחמת העולם השנייה. שמו של היישוב ניתן לו לזכרם של ארבעה־עשר לוחמי הפלמ"ח שנפלו בפעולת פיצוץ גשר א-זיב בליל הגשרים בשנת 1946‏.
עד לסוף שנות ה-90, היישוב תיפקד בצורה המסורתית של קיבוץ שיתופי. פעלו בו ענפי משק, חדר־אוכל, בתי ילדים וכו'. בשנת 1998 התבצעה ביישוב הפרטה. מאז ההפרטה פועל הקיבוץ על פי מודל כלכלי/חברתי של "רשת ביטחון" אשר הפריט את ההשתכרות של חברי הקיבוץ וגם שִיֵיך לכל משפחה את אחוזת ביתה. יחד עם זאת, הקיבוץ שמר ואירגן מסגרות וכללים של שיתוף, ערבות הדדית, ועזרה בין חבריו. כללים אלו שומרים עד היום על הלכידות החברתית של חברי הקיבוץ.
בשנת 2004 הוחל איכלוס של 200 בתים חדשים שנוספו ליישוב כשכונה חדשה. כמו כן, עוד כ־40 משפחות של "בנים חוזרים" רכשו בתים קיימים או בנו בתים חדשים ונקלטו כחברים מלאים של ה"קיבוץ הישן". זרימת דם חדש ורענן של מאות תושבים, אשר כלל ברובו משפחות צעירות עם ילדים,   הכפיל הן את השטח והן את האוכלוסייה של גשר הזיו.
היישוב כולו, ה"קיבוץ הישן" ותושבי ההרחבה החדשים התארגנו מחדש למסגרת של אגודה מוניציפלית וועד מקומי. ה"קיבוץ הישן" נותר כהתאגדות קבוצתית של חלק מאוכלוסיית היישוב בתוך היישוב המורחב עם המשך שמירה קבוצתית על מסגרות וכללים של שיתוף, ערבות הדדית, ועזרה בין חבריו. יחד עם זאת, הנהלת האגודה המוניציפלית של כלל היישוב מנהלת את כל ההיבטים של חיי היום יום בקהילה ומהווה גם הוועד המקומי של היישוב.
ביישוב ישנם בתי-תינוקות, גני ילדים, בית ספר יסודי ("חופי הגליל"), ובית ספר על-יסודי ("סולם-צור"), בו לומדים תלמידים מקיבוצים ומהיישובים בסביבה. המקום מהווה מרכז תרבותי אזורי: יש בו מתנ"ס אזורי של המועצה, מתנהלות במקום תחרות טניס שנתית לתושבי היישוב, משחה "אכזיב" השנתי, הופעות מוזיקה מגוונות בסגנונות שונים, ובשנת 2010 הוחל במסורת של "פסטיבל הגדר" בו מציגים אומנים מהאזור.

קיבוץ סער נוסד על ידי חניכי תנועת השומר הצעיר בארץ, יחד עם חניכי חברת הנוער הארץ ישראלית הראשונה, שהתחנכה בקיבוץ תל עמל (לימים קיבוץ ניר דוד), וחניכי חברת הנוער, פליטי השואה מקיבוץ כפר מנחם . גרעינו של הקיבוץ קיבל את הכשרתו בשנים 1946-1947 בקיבוצים רוחמה ועין המפרץ, כאשר עיניו נשואות להגשמת רעיון חדש: הקמת קיבוץ דייגים לחוף הים, המשלב עבודת דייג ימי עם חקלאות מודרנית . בסערת מלחמת השחרור, בעוד חבריו פזורים ברובם ביחידות הפלמ"ח, הפל"ים ולימים – חיל הים, וכתגבורת למגיני קיבוץ יחיעם הנצור, התקבלה פניה של מוסדות התנועה לתפוס זמנית גבעה השולטת על הכביש צפונית מנהריה שזה עתה נפרץ. ב – 6 באוגוסט 1948 עלה הגרעין לגבעה זו, ומשתכן במבנים נטושים של מחנה בריטי לשעבר (לימים גבעת טרומפלדור). עם שחרור הגליל כולו, הוחלט להשאיר את הקיבוץ בגליל המערבי . לאחר דיונים רבים בין מצדדי ההתיישבות על החוף (מפרץ אכזיב היום), לבין מצדדי ההתיישבות בצמוד לאדמות, אך קרוב ככל האפשר לים – גברו האחרונים . מיד עם הגעת החברים לגליל המערבי, הוקמה קבוצת דייג חופי שפעלה בסירות וסירות מנוע ממפרצי אכזיב. קבוצת חברים שניה קיבלה הכשרה בדייג מכמורת על ספינות זרות . בשנת 1949 הגיעה ארצה הספינה הראשונה "שומריה" המתאימה לדייג במים עמוקים, ואשר שטח עבודתה השתרע מחופי סיני עד חופי תורכיה ובסיסה היה בנמל חיפה . בשנת 1955 הגיעה  ספינת מכמורת שניה לקיבוץ, "סער" שמה, והיא היתה משוכללת בהרבה מאחותה "שומריה". ענף הדייג, תפס עתה מקום מרכזי במערך המשקי והחברתי של הקיבוץ. במקביל הוקם הבסיס למשק חקלאי מגוון: גידולי שדה, פרדסים, מטעי בננות ומשק בעלי חיים" לול ורפת . בגלל רווחיות נמוכה ביותר בענף הדייג, ומפני שהוצאת מיטב האנשים בקיבוץ לעבודה בדייג פגעה קשה במרקם המשקי והחברתי, הוחלט בתום 10 שנים של מאמצים אישיים וקיבוציים ממושכים, לחדול מהעיסוק בדייג ולהתרכז בבניית תשתית חברתית בריאה לקיבוץ, ומשק חקלאי שיבטיח את עתידו הכלכלי

*********

קטע חמישי, צפון נהריה ולאורך הטיילת חזרה לנקודת התחלה

*********

סוף דבר

היה זה טיול מעניין ונפלא במזג אוויר נהדר, בהיר וחמים שנמשך כארבע ורבע שעות (כולל עצירות).

ושוב זה מסלולו.

התחלה בחוף נהריה, עברנו דרך שדרת געתון ומשם לשטח הכפר השיתופי נהריה 
עקפנו את אזור התעשייה הצפוני של העיר.
עלינו על הדרך המקבילה למסילת הברזל הבריטית
חצינו את שפך נחל כזיב לים. עברנו ליד תל אכזיב.
המשכנו בדרך הצמודה לחוף, חצינו גם את שפך נחל בצת לים.
הגענו למרגלות רכס סולם צור למול הנקרות. 
המשכנו למתחם בו נמצא שדה התעופה הבריטי בצת. 
דרך המושב בצת הגענו לאזור התעשייה של שלומי בו נמצאים עדין מבנים של העיירה הערבית נוצרית באסה 
התכנית המקורית הייתה לטפס לחניתה אך בגלל תקלה בריאותית נאלצנו לוותר על הרעיון.
משלומי דרומה קטע על כביש 70
בדרך החקלאית הסלולה בעמק קורן, לצד גדת נחל כזיב, בין מטעי הבננות והאבוקדו.
במתחם קיבוץ גשר הזיו אל סדנת האומנים.
שוב קטע קצר לאורך כביש 4.
כניסה לחלקה הצפוני של נהריה.
סיימנו ברכיבה נעימה לאורך טיילת החוף

טיול רווי מראות ותוכן

*********

תודה 

למשה כץ על היוזמה,
על תכנון המסלול, טיול מקדים וההובלה,
על כתיבת הסקירות על אבוקדו ובננות בגליל המערבי
למיכאל אזינשטיין השתתפות בתכנון המסלול והטיול המקדים
לכל החברים שהיוו חבורה מלוכדת וסולידרית
ליואל שדה שהוביל אותנו לסדנת האומנים בגשר הזיו והפגיש אותנו עם חברו שם