ביום שישי (28/10/2016) יצאנו לטיול נוסף שמטרתו להרחיב את הלימוד על מישור חוף הגליל המערבי שבין הערים עכו ונהריה אזור שיש לו עבר מרשים ומרתק והווה מעניין . את המסלול תכננו משה כץ ואני. משה הכין ורכב בחלק מהמסלול קודם לטיול והוא שהוביל אותנו.

 

הקבוצה כללה רוכבת אחת ועוד תשעה רוכבים, כולם עמיתים לטיולים ומרביתם מתגוררים בצפון הארץ. אלה האנשים: אביטל לירן וניסן יערי (גבעת אלה), יעקב פרומן נתי זיו (מושב מולדת), יונה בקלצ'וק (גני תקווה) רובי שבת (קריית אונו), מיכאל אייזנמן (נהריה), צביקה אסף ומשה כץ (קיבוץ אפק) ואני (מבשרת ציון). את כולם אני מכיר, מי יותר ומי פחות. איתם כבר טיילתי.  כבר עוד לפני היציאה לדרך שמחתי שאלה חבריי לטיול.

 

******

המסלול, מעגלי נגד כיוון השעון

שדרות מנוף עכו – בתוך שמרת – פאתי לוחמי הגיטאות –
נס עמים – בית העמק – חציית כביש 70 –
פאתי אשרת – בתוך עמקה –
קטע על כביש 8721 לעבר צומת כליל –
שיח דנון – חזרה לכביש 70 וחצייתו –
נתיב השיירה – חאן עבדאללה – פאתי עברון –
בית הקולונל – מזרעה – פאתי רגבה –
חציית כביש 4 – שבי ציון – לאורך החוף –
אתר חצרות יסף – בוסתן הגליל –
לאורך כביש 8510 – חזרה לשדרות מנוף.

 

המסלול הוא משיק לטיול קודם באזור: לאורך שלוחת אחיהוד וסביב הר גמל, הלאה לג'וליס, לכפר יאסיף ולכפר מכר

 

המסלול הוא המשך של סדרת הטיולים בה החלנו באביב תשע"ו (2016) ומטרתה ללמוד על אזורי המשנה במישור החוף הדרומי והם:

בתוך וסביב קריות המפרץ ובשפך הקישון

מגוש זבולון, דרך פיתול נחל ציפורי אל הרדוף וחזרה דרך גבעות חורש קריית אתא

במישור מפרץ עכו ובמורדות הגליל התחתון המערבי, מאפק לטמרה וכבול והלאה ליסעור, עין המפרץ וכפר מסריק

עליה מקיבוץ אפק לאעבלין ולשפרעם, הלאה לגוש זבולון וחזרה דרך קרית אתא

סובב קיבוץ אפק ולאורך נחל הנעמן במרחב הפתוח שבמישור חוף מפרץ חיפה

 

******

מעט גאוגרפיה 

אזור הטיול ,
רובו מישור חוף הגליל העליון המערבי
ומיעוטו על קצוות שלוחות ההרים

 

המבנה הגאולוגי והמורפולוגי של האזור

בחלק המערבי של הגליל העליון נמצאות מספר שלוחות רחבות ושטוחות יחסית, שכיוונן מזרח – מערב העולות באטיות ממישור החוף הגלילי מגובה 120 מ' עד למדרגה ברורה  בגובה 420 מ' שבה עולה השטח עד להרי הגליל העליון המרכזי.  הנחלים, היוצאים מן ההר המרכזי מערבה מבותרים בין השלוחות בעומק ניכר מתחתן.

תחום אגני הניקוז של הנחלים יסף, בית העמק וגעתון 

נחל יסף: הדרומי מבין נחלי הגליל המערבי העליון. זהו נחל אכזב הזורם בעונת הגשמים בלבד. אורכו כ- 20 ק"מ, ושטח אגן הניקוז שלו כ- 66 קמ"ר. מנקז את ערוצי הנחלים: נחל זך מצפון ונחל יצהר מדרום. הנחל מתחיל בסמוך למצפה כישור שבחבל תפן, ונשפך לים בתחומי שמורת חוף וים "בוסתן הגליל", בין מושב בוסתן הגליל לאתר הקרוואנים הנטוש חצרות יסף. אין לאורך הנחל ויובליו מקורות מים טבעיים, וזורמים בהם רק מי שיטפונות בחורף. יובליו משמשים לחקלאות מדרגות, לגידולים עונתיים ולמטעי זיתים. בעבר הוזרמו לנחל שפכים מהישובים הסמוכים לו ומהבסיס הצבאי "שרגא", אולם כיום לא מוזרמים לנחל שפכים באופן יזום, אם כי עקב תקלות במערכות הביוב מוזרמים מדי פעם שפכים ברמות טיהור שונות אל הנחל.

נחל בית העמק הוא נחל אכזב ונקרא על שם היישוב בית העמק בו הוא עובר. אורכו של הנחל הוא כ-26 ק"מ ואגן ההיקוות שלו משתרע על 72 קמ"ר. ריבוי אתרי העתיקות המוכרזים, הפזורים לאורך נחל בית העמק מעידים על פעילויות אנושיות במשך ההיסטוריה. בערבית נקרא הנחל ואדי מג'נונה על שם המעיין שבערוצו. תחילתו של הנחל בין היישובים הר חלוץ וכיסרא-סומיע, חוצה את הכפר מזרעה ונשפך לים תיכון בין היישוב שבי ציון לעיר נהריה. יובליו העיקריים הם נחל חשק, נחל כישור, נחל גיתה, נחל ינוח, נחל זיתון ונחל יחיעם. תוואי הנחל הוא מפותל והוא עובר דרך חורשים ים תיכוניים רבים. בין היתר עובר הנחל במצוקי גיתה. מעל הנחל ליד קיבוץ כישור מתנשאת מצודת תפן שהייתה חלק ממערך הביצורים שהגן העיר ההלניסטית פטולמאיס (עכו).

נַחַל גַּעְתּוֹן, או ואדי אלעיון (נחל המעיינות) הוא הצפוני מבין השלושה בתחום אזור הטיול. ראשיתו של נחל הגעתון באזור מעלות-תרשיחא, ומשם הוא זורם מערבה עד היציאה בים התיכון בעיר נהריה, ומכאן שם העיר. לנחל תוואי של 19 ק"מ אגן הגעתון ואגן הניקוז שלו קטן יחסית (רק 49 קמ"ר). יובליו העיקריים של נחל הגעתון הם: נחל מרווה, נחל מירב, נחל אשרת ונחל גילה. מהלך הנחל הוא בשלושה אזורים טופוגרפיים: מתלול הגעתון, גבעות הגעתון ומישור חוף הגליל. במקטע האחרון של נחל הגעתון, לפני מוצאו לים, הוא זורם ברובו בתחום המוניציפלי של העיר נהריה. הנחל חוצה את העיר נהריה לאורך רחובה הראשי בתעלה בנויה שחלקה תת-קרקעי אך רובה פתוחה (במרכזו של שדרות געתון) ונשפך אל הים התיכון בחוף נהריה שהוא חוף רחצה מוסדר. הנוף המישורי והקרקע העמוקה ביחידה זו אפשרו פיתוח חקלאות מודרנית, ואכן כל שטח המישור חקלאי אינטנסיבי: מטעי בננות ושדות שונים של היישובים החקלאיים-יהודיים הממוקמים בו. בין האתרים המיוחדים ביחידה זו, ניתן לציין את מכלול תל כברי ומעיינותיה.
נחל הגעתון היה הרביעי בספיקתו בנחלי ישראל הנשפכים לים התיכון, עם ספיקה ממוצעת (בשפך הים התיכון) של 24 מ"ק לדקה ונפח מים שנתי של למעלה מ-10 מיליון מטרים מעוקבים. לאחר קום המדינה, תועלו מי המעיינות של כברי והגעתון אל מפעלי ההשקיה הנרחבים במישור החוף הגלילי, דבר שהביא לייבוש, כמעט מוחלט, של נחל הגעתון. כיום מי כל המעיינות שבאגן הגעתון תפוסים (כשלושה מיליון מ"ק בשנה נשאבים ממעיינות אשחר וכחמישה מיליון מ"ק נשאבים ממעיינות כברי). כתוצאה מכך אפיק הנחל כמעט ויבש לגמרי והוא מכיל זרימה משמעותית רק בחודשי החורף. יבוש הנחל גרם לפגיעה אקולוגית משמעותית בבתי הגידול הלחים שהיו תלויים בו וכפועל יוצא פגיעה בכמות המינים החיים באגן ובעושרם. למעלה מ-50% משטחי הקרקעות של אגן הגעתון תפוסים או משמשים בצורה זו או אחרת את האדם. במרום האגן שוכנות הערים מעלות תרשיחא ומעונה ובתחתית האגן, העיר נהריה. ממזרח לעיר נהריה, ובצמוד לה, מתקיימת פעילות חקלאית אינטנסיבית הכוללת שדות, מטעים ופרדסים, מאגרי מים ומשקי חי. כיום רוב המים נתפסים על ידי משאבות, והם מנוצלים לטובת יישובי האזור. לאורך הנחל פזורות עדויות לפעילות אנושית לאורך ההיסטוריה, ובכלל זה עדויות רבות במיוחד לחקלאות שעשתה שימוש במי הנחל לצורך השקיה והפקת אנרגיה לטחנות קמח.

******

המפה היישובית והתפתחותה

היום המרחב הכפרי החקלאי בין עכו ונהריה
ובעצם חלק של מטרופולין חיפה

מרבית האזור בתחום המועצה האזורית מטה אשר

 

 

מועצה אזורית מטה אשר היא מועצה אזורית בגליל המערבי, קרויה על שם שבט אשר שישב באזור בימי קדם. גבולותיה הגאוגרפיים של המועצה האזורית אשר הם: בצפון – הגבול בין ישראל ללבנון, שלומי; בדרום – קריות, מועצה אזורית זבולון; במערב – ים התיכון, הערים נהריה עכו והקריות ובמזרח ובדרום מזרח – מועצה אזורית משגב, מועצה אזורית מעלה יוסף וכפר יאסיף. המועצה הוקמה בשנת 1982 על ידי איחוד של שלוש מועצות אזוריות – מועצה אזורית געתון, מועצה אזורית נעמן ומועצה אזורית סולם צור. המועצה משתרעת על שטח של כ-220,000 דונם ובה כ 28 אלף תושבים והיא כוללת 32 יישובים בהם קיבוצים, מושבים, כפרים ערביים ויישוב קהילתי אחד. תושבי הקיבוצים מהווים כ 54% מכלל המועצה ויש בה שני כפרי מיעוטים, (ערב אל עראמשה ושייח דנון).

 

אזור הטיול
בשלהי המאה ה-19 בזמן השלטון העות'מאני
(ערב התיישבות הציונית)
בתחום  קצ'א (נפה) עכו בתוך סנג'ק (מחוז) עכו

אזור הטיול בתת נפה סהיל (עמק) עכו

בתקופת המנדט חלק ממחוז עכו

 

תמונת מצב יישובית ערב מלחמת העצמאות

התרחבות טריטוריאלית הישראלית
במערב הגליל העליון במלחמת העצמאות

מהלך ראשון "מבצע בן עמי" כחלק מתכנית ד' במאי 1948, טרם הפלישה

מבצע בן עמי  נערך ב-14 במאי 1948 ובו נכבש הגליל המערבי ונפרצה הדרך לנהריה, אילון, מצובה ולחניתה. הצלחת המבצע אפשרה את כיבוש עכו ואת הסרת המצור מעל קיבוץ יחיעם. לפי החלטת החלוקה מ-29 בנובמבר 1947 נועד הגליל המערבי להיות בתחום המדינה הערבית בארץ ישראל. ב-9 במאי 1948 הגיעה ידיעה מודיעינית למטה הכללי ובה נאמר כי הצבא הלבנוני יפלוש מכוון ראש הנקרה ויתקיף את חניתה בד בבד עם פלישת הצבא הסורי. שני הצבאות תוכננו להפגש ליד הקריות ולהמשיך משם דרומה לכיוון חיפה. כן נמסר כי הצבא הלבנוני תפס עמדות על החוף ולרשותו תותחים ושריוניות. כדי למנוע סכנה זו ולהיערך לפלישה, הוחלט כי יש להתחיל מיד במבצע לפריצת הדרך לגליל המערבי, שתאפשר העברת מזון ואספקה ליישובים אילון, חניתה ומצובה, לפנות את הילדים ממשקים אלה, לטהר את השטח מכוחות ערביים ולהסיר את המצור מעל נהריה. ההכנות למבצע נוהלו בסודיות כי הבריטים שלטו באזור. המבצע כונה בהתחלה "מבצע אהוד" ורק בסיומו, ביום הכרזת המדינה, שונה שמו ל"מבצע בן עמי" על שם בן עמי פכטר, מפקד גדוד 21 של חטיבת כרמלי שנפל בשיירת יחיעם. תוכנית המבצע הייתה לפרוץ בשיירה נושאת אספקה ותחמושת מקיבוץ עין המפרץ צפונה, לעקוף את תל עכו ממזרח לאחר שייכבש, להמשיך צפונה וביחד עם כוח שיונחת מהים, לכבוש את הכפר הערבי א-סמריה ולהיכנס לנהריה. משם להמשיך צפונה, לכבוש את הכפר א-זיבואת משטרת אילון וכן את הכפר אל-באסה. הכוחות שרוכזו למבצע היו שיירה של 25 מכוניות אספקה, שישה אוטובוסים משוריינים ועשרה משוריינים. כוח אחד עלה על ספינה בחיפה במטרה לנחות בחוף שבי ציון. מטה הפעולה הגיע דרך הים לנהריה בפיקודו של מפקד חטיבת כרמלי משה כרמל. כדי לשבש את מהלכי הצבא הלבנוני, בוצעה בלילה שבין ה-13 במאי ל-14 במאי פעולה ימית שבמהלכה תוכנן פיצוצו של גשר על כביש החוף הלבנוני, כחמישה ק"מ מצפון לראש הנקרה. הכוח אומנם הגיע בסירות אל החוף, אך הלבנונים גילו אותו ופתחו לעברו באש כבדה. החלה נסיגה מהירה של כוח הנחיתה במהלכה טבע אחד הלוחמים.

השיירה יצאה לכיוון עין המפרץ אך נתקלה במחסום בריטי ליד מחנה כורדני. מפקד השיירה הראה לחייל במחסום מכתב מזויף שנחזה להיות מכתבו של המפקד הבריטי באזור והמאפשר לשיירה לעבור ליעדה. הזקיף במחסום לא התרשם מהמכתב וביקש להתייעץ. מפקד השיירה הסיר את המחסום בעצמו וקרא לבריטים כי השיירה חייבת לעבור, וכי אם ברצונם לפתוח באש הם יכולים לעשות כן. השיירה עברה במהירות ללא תקלה והגיעה לעין המפרץ. המבצע החל בליל ה-14 במאי 1948 עם כיבוש תל עכו. הכיבוש עבר ללא תקלות ובשעה 03:30 נכבש התל. כיבוש זה אפשר את מעבר השיירה שיצאה מעין המפרץ צפונה. הכוח הימי נחת בשעה 02:30 בחוף שבי ציון והחל לתקוף את הכפר א-סמריה מצפון. באותו זמן הגיעה השיירה מדרום והשלימה את כיבוש הכפר. בשעות הבוקר הגיעה השיירה לנהריה. מנהריה המשיכה השיירה לכפר א-זיב שנכבש לאחר קרב ממושך והלאה לכפר באסה. משטרת אילון נכבשה על ידי כוח מקיבוץ אילון. השיירה הגיעה לאילון חניתה ולמצובה, הביאה אספקה לכשלושה חדשים ופינתה את הילדים. בכביש נהריה-ראש הנקרה נחפרו תעלות עמוקות והונחו מוקשים. הלוחמים חששו שעם שחר, ה-15 במאי 1948 יפלוש צבא לבנון לגליל המערבי, אך הדבר לא קרה. לפחות 40 ערבים נהרגו במבצע. לחטיבת כרמלי היו שלושה הרוגים וחמישה פצועים.
עם סיום המבצע הייתה עכו עיר נצורה, והוחלט לנצל את המצב ולכובשה. ההתקפה על העיר החלה בלילה שבין ה-16 ל-17 במאי והיא נכבשה בשעות אחר הצהריים. עם תום המבצע שוחררו כל היישובים בגליל המערבי פרט לקיבוץ יחיעם שהכפרים הערביים כאברי, אום אל פרג' וא-נהר הפרידו בינו לבין נהריה. הפעולה הוטלה על גדוד 21 ששכל רבים מחייליו בשיירת יחיעם. לכוח הצטרפו מתנדבים שהיו קשורים לחללי השיירה וביקשו בדרך זו לקחת חלק בשחרור יחיעם מהמצור. עם שחר ה-21 במאי 1948 הותקף הכפר הגדול כאברי שנכבש לאחר קרב קצר. שתי טונות חומר נפץ הוקדשו לפיצוץ בתי הכפר. יחיעם שוחררה ממצור ממושך.

מהלך שני "מבצע דקל" בקרבות עשרת הימים, יולי 1948

מבצע דקל. שנערך בחודש יולי 1948 במסגרת קרבות עשרת הימים לאחר סיום ההפוגה הראשונה. מטרת המבצע הייתה בתחילה לכבוש את מוצבי קאוקג'י ברכסי הגליל המערבי כדי ליצור עומק ברצועת החוף בשליטת צה"ל. למפקד המבצע מטעם המטכ"ל מונה חיים לסקוב ותחת פיקודו היו חטיבה 7 המשוריינת שמפקדה היה בן דונקלמן, גדוד 21 של חטיבת כרמלי וגדוד 13 של חטיבת גולני. הכוחות הערבים של צבא ההצלה בראשותו של קאוקג'י היו מרוכזים באזור סג'רה וניהלו קרב עיקש לכיבוש הכפר. השלב הראשון של מבצע  היה להרחבת רצועת החוף והחל בליל ה-8 – 9 ביולי 1948 עם כיבוש הכפר המוסלמי כויכאת (היום קיבוץ בית העמק) ותל כיסון ממזרח לעכו. בליל ה-9 – 10 ביולי 1948 נכבש את הכפר המוסלמי אל עמקא (היום מושב עמקה). ביום למחרת נכנעו ללא קרב הכפרים הדרוזים כפר יסיף, אבו סנאן וירכא.
השלב הבא היה כיבוש שפרעם. לפני ההתקפה נפגשו בלילה מפקדי צה"ל ונציגי הדרוזים והוסכם שהדרוזים לא יגלו התנגדות לכיבוש. ההתקפה החלה בליל ה-13 – 14 ביולי 1948 בהפגזה ואחריה פרצו הכוחות לתוך שפרעם. אז נמלטו מהעיר רוב תושביה המוסלמים ונשארו בה כ-3,000 תושבים, מרביתם היו נוצרים ומיעוטם דרוזים. כוח מחטיבה שבע יצאה משפרעם לאעבלין וכבשה את הכפר ללא קרב. בהמשך נכבשו בכפרים טמרה, כבול, דמון רוויאס במישור והכפרים שעב מיעאר וכוכב על רכס ההרים. לאחר הצלחת המבצע הוחלט להמשיך ולהתקדם לעבר נצרת ולהביס את קאוקג'י ששם הייתה מפקדתו ובאותו זמן להקל על הלחץ בחזית סג'רה ששם תקפו כוחותיו ללא הפסקה.

 

השטח בגליל שנכבש בתום קרבות עשרת הימים

תמונת מצב מיד לאחר תום מלחמת העצמאות,
כביש 70 לרגלי מורדות ההר טרם נסלל
וטרם הוקמו היישובים החדשים

******

קטעי המסלול, המקומות והמראות

******

קטע ראשון, מצפון עכו לשמרת

נקודת הכינוס  במגרש חניה לצד גדר כפר הנוער מנוף בשדרות מנוף בעכו במתחם בו נמצא בעבר מוסד "יד נתן" ותחנת הניסיונות של משרד החקלאות.

יד נתן תחנת ניסיונות חקלאית , בית ספר חקלאי ולשכת הדרכה חקלאית בצפון עכו , ממזרח לכביש עכו – נהריה נקראים על שם נתן פיאט (15 בספטמבר 1894 פרוז'אנה, רוסיה (כיום בלארוס) – 1 בינואר 1959,בית קשת) – מוסמך בחקלאות מאוניברסיטת קליפורניה בברקלי. עבד כמורה במקווה ישראל וכמנהל בית הספר החקלאי כדורי במשך שנים רבות. שאף לשלב לימודי חקלאות וביטחון תוך מתן אחריות אישית נרחבת לתלמידים והיה לגורם משפיע על עיצוב אישיותם של דורות רבים של בוגרי המוסד. בשנת 1955 יזם פיאט הקמת שלוחה של בית הספר החקלאי כדורי בעכו. הקמת השלוחה אושרה במשרד החקלאות ב-11 באוקטובר 1955 לצד תחנת ניסיונות חקלאית ולשכת הדרכה חקלאית שפעלה על בסיס התחנה שהקימה ממשלת ארץישראל המדטורית  בשנת 1921. בשנת 1956 נפתח בית הספר ופיאט ניהל אותו. ב-1960, לאחר מותו, שונה שם המתחם ל"יד נתן" על שמו של פיאט. בראשית שנות ה-70 הוקמה במקום מכללה אזורית. לאחר ששנת 1988  נסגרו תחנת הניסיונות ולשכת ההדרכה, חולק מתחם יד נתן בין המכללה, שהפכה מאז ל"מכללה האקדמית גליל מערבי", וכפר הנוער "מנוף", בו לומדים בני נוער שנשרו ממסגרות הלימודים הפורמליות.

 

יצאנו לדרך בשעה 07:00 וכבר  בתחילת הדרך פגשנו את שרידי אמת המים העתיקה לעכו ובהמשך המסלול  הגענו אליהם עוד מספר פעמים כפי שיתואר בהמשך.

 

אמת עכו היא אמת מים שהובילה מים מאזור כברי אל העיר עכו. אמה זו ששרידיה נראים עד היום בתחומי העיר עכו ומצפון לה, נבנתה על ידי סולימאן פאשה, והייתה האמה השלישית ששירתה את העיר. קדמו לה אמה הלניסטית ואמה שהוקמה על ידי אחמד אל-ג'זאר ונהרסה בידי נפוליאון בשנת 1799. כל שלוש האמות הובילו מים מאזור כברי שבו ארבעה מעיינות – עין השיירה (עין באשה), עין צוף (עין עסל), עין גיח (עין אלפוואר) ועין שפע (עין מפשוח). מעיינות אלה שוכנים במרחק אווירי של כ-13 ק"מ מעכו העתיקה, ובגובה של כ-70 מטר מעל פני הים. השיפוע שנוצר, כחצי אחוז, איפשר למים לזרום בכוח הכבידה בלבד.

האמה ההלניסטית היא האמה הראשונה ששירתה את העיר, והיא הוקמה לאחר שמוקד היישוב עבר מתל עכו לאזור בו שוכנת עכו העתיקה כיום, סמוך לחוף הים. האמה ההלניסטית היא אמה תת-קרקעית שהתגלתה וזוהתה לראשונה באקראי ליד נס עמים בשנת 1975. קטעים נוספים התגלו באזור לוחמי הגטאות בשנת 1972 וב-1977. הניקבה בקטע ליד נס עמים היא בגובה של 1.80 מטר וברוחב של 90 ס"מ. אף שרק קטעים קצרים מהאמה נחשפו, כיוון האמה וממדיה מעידים במידה רבה של סבירות, כי מדובר בחלק ממערכת מים נרחבת שהוליכה מים ממעינות כברי אל העיר עכו, שהייתה העיר הגדולה והחשובה באזור באותה עת.
אמת אחמד אל-ג'זאר נבנתה על ידי שליט עכו אחמד אל-ג'זאר והזרימה מים לעכו בתוואי כמעט ישר. מקור המים היה ככל הנראה במעין עין שיירה שמדרום לכביש 89. המים זרמו בצינורות חרס עד לחומות העיר, ונכנסו אליה בתעלה מוגבהת על קשתות וקיר. האמה נהרסה על ידי נפוליאון בעת המצור ששם על העיר בשנת 1799, וכמעט שלא נותרו ממנה שרידים. מסיבה זו עיקר המידע אודותיה מגיע ממפה ששרטט הקרטוגראף הצרפתי פייר ז'אקוטן.

אמת סולימאן פאשה נבנתה על ידי סולימאן פחה בשנת 1815 והייתה בשימוש עד שנות החמישים של המאה ה – 20. היא נבנתה לאחר שהאמה הקודמת, שהוקמה על ידי ג’זאר פחה בסוף המאה הי”ח נהרסה על ידי צבא נפוליאון בעת המצור על עכו בשנת 1799. תיאור מהלך הבנייה מופיע בביוגרפיה של סולימן פחה, שנכתבה על ידי אברהים אל-עורה שהיה פקיד גבוהה באותו הזמן, אך פורסמה רק בשנת  1936. מקור האמה בעין השיירה (עין אל בשא). מהלכה בכיוון דרום-מזרח עד לרכס הכורכר (מצפון לאל מזרעה) ומשם דרומה (לאורך הרכס) עד עכו. האמה פעלה לפי שתי שיטות. מהמקור עד מדרשת יד-נתן המים זרמו בתעלה ששיפועה מתון (חלקה נבנה על קיר וחלקה על קשתות). מיד נתן עד עכו המים זרמו בצינורות תחת לחץ. המים נכנסו לצינורות דרך מגלש ובמרחקים קצובים עלו במגדלים שנקראו בטורקית "סוטרזי" ובערבית "טאלע". תפקידם היה שחרור אוויר מהקו ויצירת אפשרות להוצאת מים בלא איבוד לחץ.
האמה עברה על קשתות גבוהות במקום המעבר על שלושת הנחלים: געתון, בית העמק ויסף. שהוא היחיד ששרד בשלמות, גובה האמה מגיע ל – 13 מ’, ולשם נוי שש האומנות הגבוהות נבנו מאבן כורכר ומאבן גיר לסירוגין. ניתן להבחין בהבדלי מידות בין קטעים שונים, שאולי מעידים על קבוצות עבודה שונות, אך גם בכל קטע וקטע ההבדלים היו גדולים והם מעידים על אי-דיוק בעבודה. בתוואי האמה נמצאו שרידים ורבים ופירוט עליהם ניתן למצוא באתר סקר הארכיאולוגי הישראלי, אתר 25 מפה 5. על קטעי האמה בתוך עכו ניתן לקרוא באתר התיירות של העיר.
אמת סולימאן פאשה סיפקה מים לעכו במשך 133 שנים, ועד שבמלחמת העצמאות פוצצו אותה לוחמי ההגנה ליד מזרעה, וניתקו את העיר מאספקת המים שלה. לאחר קום המדינה נעשו ניסיונות לחדש את פעולתה אך הם נזנחו בשל דליפת מים לאורכה. האמה מופיעה על בול משנת 1973 שניפק דואר ישראל בערך נקוב של 1.10 לירות.

 

טאלע (מגדל) אל בהג'ה, הגיעה האמה בתעלה שנישאה על קשתות ומכאן גלשו המים לתוך צינור תת קרקעי. המשך מהלכה של האמה מיד נתן ועד עכו הוא צינור בנוי מחוליות אבן שבכל אחת מהן בליטה בצד אחד ושקע בשני. החוליות שולבו אחת בשנייה ונאטמו בעזרת מלט סידי. בצינור נקבעו שלושה מגדלי בקרה שנועדו לשם שחרור גלי הלם, שחרור חסמי אוויר ולשם הוצאת מים מהצינור.

 

שיך אבו-עתבה – מסגד וקבר שיך על גבעה נמוכה ממזרח ליד נתן. זהו מבנה מרובע בעל כיפה ולו פתחי חלונות מעוצבים ותקרת טיח מעוצבת. במקום ישנן כתובות בערבית. על פי המסורת, המקום הוקדש (ווקף) בתקופת צלאח אל-דין. בכתובת מעל משקוף הכניסה מצוינת שנת 1140 להיג'רה (1727/28 לסה"נ), וכנראה שבמועד זה שוקם המקום. סמוך למבנה מצוי בית קברות מוסלמי ולפי המסורת נקבר בו דאהר אל-עומר. מפה 5 אתר 40, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

אל בהג'ה – ארמון שנבנה, כנראה, ב – 1821 על ידי עבדאללה פחה. בשנת 1878 נרכש המבנה על ידי מאמיני הדת הבהאית, ובשנת 1879 עבר להתגורר במקום הבהאא אוללה, מחולל האמונה הבהאית. בהאא אוללה חי כאן עד יום מותו ב – 1892 ונקבר במקום, שהיום מקודש לנאמני הדת הבהאית.

 

 

שָׁמרת הוא קיבוץ בעבר שהיה שיך לתנועת הקיבוץ הארצי והיום לתנועה הקיבוצית. הקיבוץ הוקם במאי 1948 על ידי חברי השומר הצעיר מרומניה, הונגריה וצ'כוסלובקיה, על חלק מאדמות הכפר הערבי אל-סומיריה, שתושביו עזבוהו במהלך מלחמת העצמאות (לאחר מבצע בן עמי), ולא הורשו לחזור לאחריה. היישוב קרוי כך משום שבאזור הייתה נחלתו של שמרת, בנו של אשר. בשנות ה-2000 עבר הקיבוץ הפרטה ואימוץ משכורות דיפרנציאליות לחברים. אנשי הקיבוץ מתפרנסים מחקלאות (כותנה, אבוקדו, רפת לחלב, לול, פטימים, צניחה חופשית), מתעשייה (מפעל הרהיטים שמרת הזורע ומפעל עיבוד שבבים), ומאירוח כפרי.

 

 

******

קטע שני משמרת לנס עמים

 

 

 

קיבוץ לוחמי הגטאות נוסד באפריל 1949 על גבעה הצופה לעמק עכו במבנים ישנים של הצבא הבריטי ועל  שרידי הכפר אלסמריה . המייסדים – כולם ניצולי שואה, ובהם שרידי המורדים בגטו וארשה, לוחמי היחידות הפרטיזניות ביערות, אסירי מחנות ריכוז, אלו שהסתתרו תחת זהות שאולה, ואלו שברחו למרחבי ברית המועצות – היו מאוחדים במטרה אחת – ארץ ישראל. עם עלייתם ייסדו קיבוץ לזכר לוחמי הגטאות ולזכר בני משפחותיהם שנספו. טקס הנחת אבן הפינה נקבע לאפריל 1949, יום השנה השישי למרד גטו וארשה. באותו יום הייתה גם ראשית הקמתו של מוזיאון לתיעוד שואת יהודי אירופה והתקיים טקס הזיכרון הראשון שעתיד להיעשות מאורע של קבע בלוח השנה הישראלי. כיום מונה הקיבוץ  כ- 250 חברים, רובם בני הדור השני והשלישי למייסדים ובני זוגם, חברי גרעינים מתנועות נוער ישראליות ומשפחות שהצטרפו מהעיר ומחו"ל. בקיבוץ כ- 200 ילדים, נוער ובוגרים לאחר צבא. לוחמי הגטאות הנו קיבוץ מבוסס מהבחינה הכלכלית. בשנותיו הראשונות. ביסס עצמו קיבוץ לוחמי הגטאות בעיקר על החקלאות. ענפי המשק כוללים היום רפת חלב גדולה, לול פיטום לעופות, מטע אבוקדו, ברכות דגים וגידולי שדה. במשך השנים התפתחה במקום תעשייה; המפעל הראשון  היה ק.מ.א. לייצור קבלים למנועי חשמל ותאורה. לאחר מכן הוקם מפעל תעשייתי חדשני בתחום תעשיית המזון הצמחי, שזכה להצלחה גדולה והוא כיום מקור פרנסתו העיקרי של הקיבוץ: טבעול. בשנים האחרונות נכנס הקיבוץ  לעסקי התיירות הכפרית וחדרי האירוח המקומיים "בית וקיט". חלק הולך  וגדל של חברי הקיבוץ מביא היום את פרנסתו מעבודה מחוץ לקיבוץ כאנשי מקצוע וכבעלי מקצועות חופשיים.

אלסֻמַיְרִיָּה- הכפר שכן על גבעה ליד החוף, שישה ק"מ מצפון לעכו. ממערב לו עברה אמת המים העתיקה שהובילה מים מכברי לעכו. הכפר נקרא סוֹמֶלֶריה בפי הצלבנים, ויתכן שכונה קטאסיר בתקופה הכנענית. מקור שמו הערבי הוא ככל הנראה בכת השומרונים, שצוו לצאת מאזור עכו במאה ה-18 ועברו לאזור שכם. בסוף המאה ה-19 מנה הכפר בין 200 ל-400 תושבים. ב-1931 חיו בו 392 תושבים מוסלמים ב-92 בתים, רובם בנויים מאבן חול. בכפר היה מסגד ובית-ספר שנוסד בשנת 1943, בו למדו כ-60 תלמידים. חלק מהתושבים עבדו במחצבת הכפר אך רובם התפרנסו מחקלאות, בעיקר מגידול הדרים, מלפפונים, מילונים, חיטה ושומשום. ב-1944-45 גרו בכפר 760 תושבים, ואדמותיו השתרעו על 8,542 דונם, שרובם הוקדשו לגידול דגנים. בכפר היו שני אתרים ארכיאולוגיים: תל אל-סֻמַיריה הכיל אבנים מגולפות, רצפת פסיפס, קברים ועמודים; באבו עטאבּה נמצאו אתר-דת מוסלמי וחרסים. הכפר נכבש ב-14 במאי 1948 במסגרת מבצע בן-עמי בידי חטיבת כרמלי שאיגפה אותו מצפון-מערב ומדרום. ביוני 1948 יזמה קק"ל את מחיקת אל-סֻמַיריה וב-27 בינואר 1949 הוקם קיבוץ לוחמי-הגטאות על חורבות הכפר.קיבוץ שמרת הוקם על אדמות הכפר ב-1948. כל שנותר מהכפר כיום מסתכם בחדר אחד של המסגד, חלקי בניינים, שרידי קירות וקשתות ומספר קברים. רוב שטח אתר הכפר מכוסה עצי אקליפטוס, שיחים ועשבים שוטים. בקצה הצפוני של הכפר מצויה רפת. האדמות שמסביב מעובדות על-ידי רגבה.

 

נס עמים  הוקם בשנת 1963 (באישור כנסת ישראל: החלטה משנת 1960) ע"י קבוצת נוצרים בראשותו של ד"ר יוהן פילון מהולנד. המייסדים חשו כי מחובתם של האירופאים הנוצרים שגרמו לאורך ההיסטוריה, כל כך הרבה סבל לעם היהודי, לנסות ולגמול לו במעשה חיובי, דהיינו לחדש ולהעניק את הקשר לעם היהודי. הרעיון היה בהקמת ישוב נוצרי לצד זה היהודי ובכך לטפח את הקשר בין שתי הדתות והתרבויות ובנוסף גם לתרום לכלכלת מדינת ישראל. צעירים מתנדבים מגיעים לכפר, אז והיום מהולנד, גרמניה ושוויץ .
השם נס עמים לקוח מספר ישעיהו, פרק יא' ומשמעותו: סימן ואות לעמים. על דגל (נס) הכפר מתנוסס סמל המשלב דג ושיבולת. הדג שימש כסמל לראשוני הנוצרים והשיבולת, המרמזת ללחם, שגם הוא מוטיב מוכר בנצרות וביהדות (סיפור ידוע מהברית החדשה, אודות נס הלחם והדגים). בכפר חיים, עובדים ולומדים אנשים מזרמים נוצריים שונים, באחווה וכבוד הדדי. אלה בעיקר צעירים מאירופה הבאים לתקופות זמן קצובות ומשמשים אחר"כ במשך כל חייהם, שגרירים של רצון טוב למדינת ישראל. המתנדבים נוטלים חלק בתכנית לימודים הכוללת: הרצאות, סמינרים, טיולים וקורסים ללימוד עברית. תכנית הלימודים כולל גם את נושאי יהדות, יחסי נוצרים יהודים, ציונות, שואה ומדינת ישראל, נושאים חברתיים ופוליטיים, איסלם נצרות מקומית, תרבויות ודתות שונות. הכפר מקיים סמינרים ואירועים אחרים, בהם מתקיימת ההזדמנות לאנשי כל הדתות להתחכך באנשים מדת אחרת, להכירם ולהוקירם.
בנס עמים גרות שלוש קבוצות אוכלוסיה: הקהילה הנוצרית של מתנדבי אירופה, שוכרים ישראלים ו3. ארגון גמילה "הדרך" בכפר נס עמים נמצא בית הארחה שהוא ענף המשק העיקרי ובעל אופי וצביון מיוחדים. המקום נמצא גם מוזיאון קטן המתעד את תולדות הכפר. חלק מהמוזיאון מוקם בתוך אוטובוס ישן שנתרם למתיישבים הראשונים, ובאוטובוס זה הם גרו.

 

במזרח נס עמים מצוי אתר ארכאולוגי שסקר ארכאולוגי של ישראל מזוהה במקום זה, או אולי בסביבתו הקרובה, את  Casale Album ("הכפר הלבן"), שמופיע בתעודות צלבניות, ואת מנסורה שמופיעה ברשימות המסים מהתקופה העות'מאנית הקדומה להרחבה אתר 174 מפה 5 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

******

קטע שלישי, מנס עמים לבית העמק

 

בית העמק בית העמק ממוקם בלב כרם זיתים עתיק שהיה בו עד מלחמת העצמאות  הכפר כויכת והוא מוקף שדות ותחום ממזרח בכביש מס 70. הקיבוץ נוסד ב- 1949 ע"י גרעין חלוצים מהונגריה שאליו הצטרפו במהלך השנים קבוצות צעירים מבריטניה, הולנד וישראל, זוגות ובודדים מארצות הברית, דרום אמריקה, דרום אפריקה ועוד. כיום מונה כ- 200 חברים האוכלוסייה במקום מונה 450 נפש כולל צעירים בהסדרים שונים, ומספר תושבים הגרים פה בשכירות. הקיבוץ מתבסס על כלכלה מעורבת של חקלאות (לולים, רפת מודרנית, אבוקדו ובננות), מפעל בעל מוניטין בין לאומי למוצרי מחקר בתחום הרפואה, מספר מפעלים קטנים ייחודיים כגון תעשיית מוצרים ממשי המשווקים בארצות הברית ובאירופה, ויזמות פרטית. חברי הקיבוץ עובדים ומתפרנסים בענפי הקיבוץ ומחוצה לו, בתחומים מגוונים. באפריל 2000 שינה הקיבוץ את אורחות החיים ומהגדרה של קיבוץ מסורתי עבר להגדרה של קיבוץ מתחדש – השינוי כלל הפרדה משפטית בין הקהילה לעסק, מעבר משיטת התקציב המסורתית לשכר דיפרנציאלי, ושיוך חלק מנכסי היצור לחברים. יחד עם זאת החליט היישוב להמשיך לשמור על צביון של ישוב כפרי ייחודי שהוא אגודה שיתופית חקלאית נפרדת המתקיימת מעזרה הדדית וערבות הדדית מוסכמת בין חבריה. ישוב משגשג ומתקדם המקיים שיתוף באמצעי ייצר ובקניין ציבורי ומאפשר לחבריו להחזיק ברכוש פרטי ולהיות בעלים של זכויות בנחלה הניתנת להורשה; יישוב רב-דורי, המעודד קליטה והתיישבות של בנים/ות ממשיכים ושל אחרים, בתחומו; ישוב בעל תרבות ציונית יהודית וחילונית המבוססת על יסודות הדמוקרטיה והחירות, הוגנות ואחריות משותפת בחינוך, בריאות, רווחה, איכות חיים ואיכות הסביבה. הקהילה מספקת שירותי בריאות, חינוך, תרבות וחגים, שירותים מוניציפליים ושירותי ניהול, ומקיימת אורח חיים שיתופי ודמוקרטי באמצעות גופים ציבוריים וועדות, העוסקים בסוגיות שעל סדר היום של הקיבוץ. כיום נמצא הקיבוץ בעיצומו של תהליך קליטה.

 

 

שיך מוחמד אל חורישי בכניסה לקיבוץ בית העמק, בסמוך לקצה הדרומי של כויכת. במבנה קבר אשנב למנחות. לפי המפה המנדטורית זהו קברו של השיך מוחמד אל קורישי. דרוזים משפרעם ייחסו אותו למוחמד חוואקני.

 

כויכת – כפר ערבי נטוש שנבנה על שרידים עתיקים בגב שלוחת קירטון, בשוליים המזרחיים של מישור החוף. הוצע לזהות במקום זה את Casale Blanc / Casale Album, "הכפר הלבן", שמופיע בתעודות צלבניות, כנראה בגלל מצוק קירטון לבן שנמצא במקום . אולם על פי הדמיון בשם אין כמעט ספק שיש לזהות את כויכת עם Cochetum או Coquetum הצלבנית מכיוון ששני המקומות האלה מופיעים ביחד באותה תעודה הם אינם יכולים להיות שמות שונים לאותו מקום. כויכת היה רכוש של מסדר ההוספיטלרים כבר בשנת 1129.
השם כויכת (Kuwaykat) מופיע ברשימות המסים של המאה הט"ז, אך לא ככפר. קיימת מסורת שהמקום נמנה על המקומות הראשונים שבהם התיישבו הדרוזים שרידי היישוב הקדום במקום דלים, אך שלוחה קירטונית זו מצטיינת בריבוי הקברים הקדומים שבה. במוזיאון רוקפלר מוצג נר שמן מהמקום בצורת אדם הקורא במגילה. ייתכן ששם המקום "כויכת" נגזר מ"כוכים" בגלל ריבוי זה של קברים. הרחבה על שרידים ארכיאולוגיים בכפר ובסביבתו כוללים מאגרי מים עתיקים, גתות וקברים חצובים בסלע ראו אתר 177, מפה 5 סקר ארכאולוגי של ישראל
בסוף המאה ה-19 חיו בכפר 300 מוסלמים שגרו בבתי-אבן והתפרנסו מגידול עצי-זית. לפי תיאור מאוחר יותר, נבנו בתי הכפר בצפיפות מלבני בוץ וקש וסמטאות צרות הפרידו ביניהן. היו בכפר בית-ספר יסודי שנבנה ב-1887, מסגד ואתר מקודש לזכר השיח' הדרוזי אבו-מחמד אל- קֻרַיְשִי. בגלל קרבתו היחסית של הכפר לעכו, נהנו תושביו משירותי החינוך, הבריאות והמסחר שסיפקה העיר. בשנת 1944-45מספר התושבים ל-1,050, ושטח אדמותיו עמד על 4,733 דונם. אדמות הכפר נחשבו לאדמות הפוריות ביותר בנפת עכו, והתושבים גידלו עליהן דגנים, זיתים ומלונים. בארות סיפקו להם מים לשימוש ביתי ולהשקייה. בנוסף, עסקו אנשי הכפר בגידול חיות-משק ובייצור מוצרי-חלב.
הכפר נכבש במבצע דקל תושבים רבים מהכפר ברחו לכפר יאסיף, אבו-סנאן וכפרים נוספים שברבות הזמן נכנעו. תושבי אל-כּויכּאת שנשארו בכפר, רובם זקנים, גורשו לאחר זמן קצר לכפר יאסיף. בימים הראשונים אחרי כיבוש הכפר, נהגו נשות הכפר להסתנן אליו לעתים קרובות על-מנת לקחת אוכל ובגדים. בינואר 1949 נוסד על אדמות-הכפר קיבוץ הבונים, שמאוחר יותר שינה את שמו לבית-העמק. כיום לא נותר כמעט זכר לכפר, מלבד עיי-חורבות של בתים ובית-קברות נטוש בו גדלים עשבים שוטים. חורשת אורנים ואקליפטוסים ניטעה באתר הכפר.

 

******

קטע רביעי, מבית העמק, לעמקה,
חציית נחל בית העמק ולאורך כביש 8721 עד צומת כליל

אשרת – כפר תעשייתי – תנועת המושבים נוסד בשנת 1983 והיום מוגדר יישוב קהילתי. רוב המתיישבים במקום מתפרנסים מעבודות חוץ. הישוב מונה 104 משפחות. באתר הקרוואנים עדיין נותרו 5 משפחות. אוכלוסיה: כ – 450 נפש. קיימת תכנית להרחבה של 80 יחידות דיור.

עמקה – הוא מושב שהוקם בשנת 1949 על ידי עולים מתימן. שמו של המושב ניתן לו על שם הכפר היהודי מימי המשנה והתלמוד שהתקיים במקום – כפר עמיקו, אשר שמו השתמר בשם הכפר הערבי ”עמקא” ששכן במקום וננטש במלחמת השחרור. כיום מונה המושב כ – 700 נפש. בישוב: בית ספר י.ה.ל של עמותת הוותיק. ענפי המשק העיקריים:  רפת, מטעי אבוקדו ובננות.

 

טעות קטנה

כבר במהלך הטיול וביתר שאת לאחריו תוך כדי הכנת המפות המפורטות לסיפור הטיול, התברר לי שהייתה למשה ולי טעות בתכנון המסלול באזור עמקה. לא עלינו למסגד בפאתי היישוב

 

עמקא – שרידי יישוב עתיק על גבעה, 200 מ' מדרום לנחל בית העמק. על השרידים נבנה כפר שחרב בשנת 1948, ולאחר מכן נוסד במקום מושב העובדים עמקה, שבנוי מסביב לגבעה. השרידים הקדומים ושרידי הכפר מצויים על הגבעה ובמורדותיה. רובינסון הצביע לראשונה על דמיון בין שם המקום לבין בית העמק המקראית (יהושוע י"ט:27) וגרן חזר על הצעה זו בשל העדר ממצא מהתקופות המתאימות, זיהה סריסלו את בית העמק בתל עמק ( והציע שהשם נדד משם לעמקה של היום. מנגד, בחפירה שנערכה במקום  נמצאו חרסים מתקופת הברזל ודבר זה מאפשר את זהויה של בית העמק המקראית בעמקה ולא בתל עמק. את האתר מזהים חוקרים רבים עם כפר עמיקו או עמאוקו שבספרות התלמודית. המקום נזכר, ללא ספק, בשני מקורות ואולי בשלושה נוספים עליהם ועל זיהוי בתקופה הצלבנית וברשימת המיסים מהמאה ה-16 ניתן לקרוא סקר ארכאולוגי של ישראל, אתר 160 מפה 5.
החל ממאי 1948 הגיעו תושבים מכפרים סמוכים לחפש מקלט בעמקא. ב-10-11 ביולי, במהלך השלב הראשון של מבצע דקל, בו נכבשה שרשרת כפרים בגליל המערבי, נכבש עמקא בידי יחידות מחטיבה שבע ומהגדוד הראשון של חטיבת כרמלי. המסגד של הכפר הערבי שהיה במקום נותר על תלו להלן. בחצרות המושב מצויים פריטים שמקורם, כנראה, באתר.
חפירת הצלה מצומצמת נערכה במערב הגבעה, סמוך לברכת מים מודרנית שניצבת במקום בחפירה נמצאו שרידים וחרסים מתקופות אלה: הברזל ב', הפרסית, ההלניסטית, הרומית, הביזנטית, הממלוכית והעות'מאנית היום נראים באתר מעט שרידים.

 

במפה להלן מסומן המסלול שרכבנו (קו אדום ועליו חץ שחור). יכולנו להגיע למסגד הנטוש. בקצה הדרך במושב לא היינו צריכים לפנות ימינה אלא להמשיך ישר מזרחה (חץ ירוק). אני מניח שכך עשו אביטל וינסן שנסעו אחרי הטיול ברכב למקום.  וזה מה שראו.

 

 

אם היינו רוכבים כך, אחר כך יכולנו להמשיך דרך המושב לעבר צומת כליל ולחצות את נחל בית העמק מערבה בדרך (חץ ירוק). כך גם יכולנו לחסוך את קטע הרכיבה הארוך על כביש. אני "כועס" קצת על עצמי על חוסר תשומת לב מוקפדת. יחד עם זאת ההנחה שאני נותן לעצמי היא שזו לא טעות נוראה למרות שהיא מרגיזה. אין מושלם. מי שלא עושה לא טועה. נתקן את הטעות בהזדמנות קרובה.

******

קטע חמישי,
שיח דנון, כביש 70, נתיב השיירה
והלאה לצד נחל געתון ויובלו לחאן עבדאללה

 

שיח דנון כפר ערבי בראש גבעה בשוליים המזרחיים של מישור החוף, השוכן על כביש אחיהוד שלומי, דרומית לצומת כברי. אוכלוסיתו מוסלמית. התושבים עובדים ברובם בבניה ושרותים במפעלים ובישובים בגליל המערבי. במקום מוסדות חינוך, טיפת חלב ומרפאה. אוכלוסיה: כ – 2412 נפש בישוב: בית ספר חטיבת ביניים צומחת דנון.
בזמן המצור על עכו צבא נפוליאון ביצר את המקום, ששמו נקרא אז Denou גרן תיאר כפר קטן והניח שהיה במקום כפר קדום על סמך בורות מים קדומים שזיהה בשטח גם בסקר הבריטי תואר המקום .בכפר קבר שיך במבנה בעל כיפה. לא נמצאו במקום שרידים כלשהם שיעידו על יישוב קדום לתקופה העות’מאנית. מקור אתר 111 מפה 5 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

שיח דאוד – קבר שיך בנוי על שרידי אתר קדום הנמצא על גבעה סמוכה לשיך דנון, מצפון. היום המקום הוא חלק מהכפר דנון, אך הבתים שמסביב לקבר נחשבו ככפר נפרד בסקרים של המאה הי”ט, וכך הוא מופיע עדיין במפה המנדטורית. קבר השיך נמצא בתוך מבנה בעל כיפה ובסביבתו נאספו חרסים. בסביבות גבעת קבר השיך ממצאים שונים להרחבה אתר 112 מפה 5 סקר ארכאולוגי של ישראל

 

 

נתיב השיירה הוא מושב בגליל המערבי ממזרח לנהריה בסמוך לקילומטר ה-66 בכביש 70. היישוב הוקם בשנת 1950 על ידי עולים מכורדיסטן, איראן ועיראק ונקרא בתחילה דוֹבֶא (פירושו: שפע). בשנת 1953 הצטרפו למושב לוחמי פלמ"ח שעזבו את משגב עם. המצטרפים היו יוצאי מדינות שונות, כך שהמושב נודע בבליל השפות שדיברו בו. בשנת 1958 הוחלף שם המושב לנתיב השיירה, לזכר שיירת יחיעם שהותקפה באזור המושב. שינוי השם אושר בהמשך על ידי ועדת השמות הממשלתית. אוכלוסיית המושב מונה כ – 400 נפש. ענפי המשק העיקריים: גידולי שדה, חממות, פרחים, מטעים, עבודות חוץ וחדרי אירוח כפרי.

 

חאן אל ווקף נקרא  חאן עבדאללה מבנה בודד ממזרח לאמת סולימאן פחה, מדרום למקום שבו היא חוצה את נחל געתון. בפי תושבים ערבים שמתגוררים במקום שמו חאן אל ווקף, אך במפת הסקר הבריטי הוא מסומן כדאר עבדאללה פחה. לכן נראה שנבנה ע”י עבדאללה שהיה מושל עכו אחרי סולימאן בשנים 1832-1819. המבנה פשוט וסביר להניח שהיה שייך לחווה שניצלה את המים של האמה. המבנה תוכנן היטב. מתארו ריבוע (כ – 15.5X15.5 מ’) וחדריו בנויים מסביב לחצר. הכניסה למבנה נמצאת במרכז הקיר המערבי הפונה אל האמה ומשני צדיה מדרגות העולות לגג. באגף הצפוני והדרומי יש חמישה חדרים בכל אחד, ובאגף המזרחי חדר אחד ארוך ושניים קצרים. לפני החדרים האחוריים הייתה בעבר מעין סככה פתוחה מול הכניסה. הכניסות לחדרים הצדדיים תמיד סמוכות לקיר הימני, כך שהכניסות מדרום ומצפון אינן זו מול זו. קטע האמה שליד המבנה נבנה על קשתות נמוכות ונשמר בשלמות. המעבר של האמה על נחל געתון נהרס, כנראה על ידי איתני הטבע. אתר 107,  מפה 5, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

******

קטע שישי, הלאה מנתיב השיירה לחאן עבדאללה,
בין עברון ובין אתר איסוף פסולת האזורי,  פאתי עברון, בית הקולונל,
מזרעה, פאתי רגבה לצומת רגבה

 

אתר סילוק פסולת עברון זה אתר הטמנה השייך ונמצא בשדות קיבוץ עברון. הוא  אתר הטמנת פסולת מורשה, לישובי הגליל המערבי וצפון הארץ. לאחרונה, בהתאם להנחיות המשרד לאיכות הסביבה, שודרג האתר והוא עומד בכל התקנים המחמירים הנדרשים למנוע זיהום של הסביבה ושל מי התהום. בנוסף, הוקם פרויקט לאיסוף גז. זהו פרויקט ראשוני מסוגו בארץ המנצל את הגז הנפלט מהפסולת, ליצור חשמל לצריכה עצמית ונקרא "אנרגיה ירוקה". אנרגיה זו מהווה ערך מוסף להקפדה על תקנים של המשרד לאיכות הסביבה

קיבוץ עברון בעבר השתייך לקיבוץ הארצי השומר הצעיר, הוקם בשנת 1937 על ידי קבוצת צעירים, יוצאי גרמניה. הם הקימו בנהריה מחנה אוהלים והחלו לעסוק בעבודות מזדמנות לפרנסתם. בתקופת המאורעות עברה הקבוצה לבית ליברמן לעזור באחזקה ובהגנה על חוות עין שרה. במקום הוקם מתחם חומה ומגדל ובתוכו אוהלים וצריפים. במהלך השנים נוספו לגרעין המייסד גרעינים נוספים יוצאי: פולין, טרנסילבניה, בולגריה וגרמניה ונולדו הילדים הראשונים. בשנת 1945, עלה קיבוץ עברון על הקרקע ובנה קיבוץ רב דורי, המקיים חיי חברה תוססים ובריאים ומתפרנס בכבוד מחקלאות, מתעשייה, מאתר ההטמנה ומקאנטרי. האוכלוסייה – בעברון חיים כ-700 איש: 354 חברים/ות, 153 מועמדים, צעירים וחיילים, 183 ילדים ובני נוער, 10 תושבים זמניים. ענפי המשק העיקריים: חברת "ברמד" – הנחשבת לאחת החברות המובילות בעולם בתחום ייצור מגופי וויסות ובקרה איכותיים, אתר הטמנה ומשק חקלאי כולל: מטע – אבוקדו, ליצ'י, פומלית, לימונים, זיתים ורימונים. לולים – לגידול עופות לבשר. שותפות רג"ב- שותפות איזורית בתחום החקלאות עם קיבוצים ומושבים באזור (עברון, רגבה, בית העמק, געתון). הגידולים כוללים: כותנה, חיטה, חמניות, חומוס תירס ועוד. כ- 6,000 דונם של עברון מעובדים ומרושתים. לעברון מאגר מים האוסף מימיו מעודפי נחל הגעתון. בבעלות המשק קאנטרי כולל בריכת שחיה מקורה מחוממת הפתוחה למינויים מבחוץ.

 

 

בית הקולונל נמצא צמוד לאמת המים העתיקה שהוליכה את מימי מעיינות כברי לעיר עכו ובשולי הכפר הערבי מזרעה. כך קראו כולם לאדון מקניל הבריטי שהיה בן כיתתו של סיר ווינסטון צ'רצ'יל. הבית שנבנה במחצית השניה של המאה ה-19 עבר כמה פרקים בחייו עד שהפך לחווילה יפת מראה עם תריסים כחולים וגינה לתפארת. בראשית ימיו היה בבעלותו של אפנדי מוסלמי מוחמד ספאד באשא .  בשנת 1877 השכיר  מוחמד ספאד באשא את הבית לבאהוללה שאך זה יצא מבית הסוהר בעכו ובין השנים 1877-1879 גר בו הקדוש הבאהי עד שעבר לבוסתן הגליל. בשנות השלושים של המאה שעברה הגיע קולונל מקניל, ראש הג'נדרמיה הבריטית ומתיישב בבית. מקניל היה איש ה-C.I.D , פרו ערבי שתיעב את הציונות, אך ייאמר לזכותו שניסה ואף הצליח לתווך וליצור מידה של הבנות בין אנשי הכפר מזרעה לאנשי ההגנה וכנראה אי גירוש אנשי מזרעה מכפרם נעשה בתיווכו. הוא הוסיף אגפים והידר את המבנה ואשתו ליליאן הפכה אותו מבית באוריינטציה מזרחית לבית אירופאי מודרני. על גברת מקניל שכנראה הייתה באהית, מספרים שאהבה עד למאד את גינת הבית והיתה חולפת לה בין ערוגות הפרחים נתמכת בשתי שפחותיה המקומיות שעקב נכותה העסיקה במשרה מלאה. תושבי מזרעה הזקנים מספרים את עלילות משפחת מקניל בערגה רבה והבית שהיום שייך לנכסי הבאהים הוא יצירת מופת אדריכלית של תחילת המאה העשרים. אדון מקניל ומשפחתו עוזבים את הארץ בסוף שנות הארבעים כשהוא מבין שכפות המאזנים נוטים אל הציונים. עם הקמת המדינה הפך לרכוש נפקדים ובשנות השבעים נקנה על ידי הבאהים והפכו אותו לאתר מרכזי לעליה לרגל.  מי בנה את הבית, איש אינו יודע בבהירות, אך עקב הקרבה לאמת המים יש המשערים ומצביעים על בנו החורג של אחמד ג'יזאר. הבית הוא שיקוף חיי הגבירים מסוף המאה ה-19 עד המאה העשרים. להרחבה וגם כאן.

 

 

 

המקום בשם "בית הקולונל", הוא כאמור כינוי המשמר את זכרם של בני הזוג מקניל שהיו בעלי האחוזה בעשורים האחרונים של תקופת המנדט הבריטי. "הקולונל" – אנגוס ג'ון מקניל (Angus John McNeill) נולד ביום31 במאי 1874. הוא התגייס לצבא הבריטי ולחם במערכות הגדולות שניהל הצבא בסוף המאה ה-19. בשנת 1896 השתתף במשלחתו של קיצ'נר אל הנילוס, בשנת 1898 לחם בקרב אומדורמן שבסודן, ובשנת 1900 השתתף במלחמת הבורים בדרום אפריקה. הוא התקדם בסולם הדרגות והגיע לדרגת בריגדיר גנרל. בשנת 1917, בזמן מלחמת העולם הראשונה, הגיע מקניל אל ארץ ישראל כחלק מכוחות הצבא הבריטי והשתתף בקרבות על עזה. בתום המלחמה השתחרר מן השירות הצבאי והחליט להישאר בארץ ישראל ולהצטרף לשירות הציבורי. "אשת הקולונל" – ליליאן ווהן ברון (Lilian Vaughan BARRON) נולדה בשנת 1878. אביה היה קולונל בצבא הבריטי, ובצעירותה סבבו חייה בחוגי החברה הצבאית. בשנת 1897, בהיותה בת 19, נישאה ליליאן בגיברלטר לקפטן צ'רלס פינדלי (Charles FINDLAY), קצין צבא יליד סקוטלנד בן 33. כשנה לאחר מכן נהרג קפטן פינדלי בקרב אטברה שבסודן.
ליליאן האלמנה חזרה ללונדון, שם נישאה בשנת 1901 לפרנסיס אדוארד שבלייר (Francis Edward de Cartaret CHEVALLIER), לוטננט קולונל בן 28. גם נישואיה אלו לא החזיקו מעמד, והשניים נפרדו כעבור שנים ספורות. ביום 8 ביולי 1907 נישאה ליליאן בשלישית, והפעם לאנגוס ג'ון מקניל. נישואין אלו החזיקו מעמד והשניים חיו יחד 42 שנים.
בתום מלחמת העולם הראשונה הצטרפה ליליאן לבעלה והשניים בנו את חייהם המשותפים בארץ ישראל.
בשנת 1922, כחלק ממיסוד מערכות השלטון הבריטי על ארץ ישראל, הוחלט על הקמתה של "הז'נדרמריה הבריטית". כוח זה הורכב מקצינים ושוטרים שרובם היו ממוצא אירי, והוא נועד לשמש ככוח משטרתי שיעסוק בנושאים ביטחוניים. הפיקוד על "הז'נדרמריה הבריטית" הוטל על אנגוס ג'ון מקניל. הוא התמיד בתפקידו זה עד שנת 1926, מועד בו הוחלט, כחלק מתהליך ארגון מחדש של המשטרה הבריטית בארץ ישראל, לפרק את "הז'נדרמריה הבריטית". רבים מאנשי המשטרה הבריטית הצטרפו לכוח הצבאי שהחל להתגבש בעבר הירדן, ושיקרא לימים בשם "הלגיון הערבי", אולם מקניל בן ה-52 החליט לבחור בקריירה אזרחית. בשנת 1927 קיבל אנגוס ג'ון מקניל תפקיד נוסף במנהל האזרחי הבריטי, ומונה למנהל החווה להשבחת העדר שהוקמה סמוך לעכו. בחווה זו הוחזקו חיות משק שטופחו במיוחד על מנת להשביח את איכות העדרים בארץ ישראל. המשקים החקלאיים שנוהלו ביישובים היהודיים וביישובי הגרמנים הטמפלרים ניהלו עוד קודם לכן את עדריהם באופן קפדני, ושלטונות המנדט ביקשו להרחיב את הפעילות הזו גם אל היישובים הערביים. בחווה שניהל מקניל הוחזקו שוורים, סוסים, חמורים, איילים, תיישים וחזירים מזנים משובחים, שהושאלו למשקים השונים ברחבי הארץ בעונת ההרבעה. כעבור ארבע שנים, בשנת 1931, החליט מקניל לסיים את תפקידו ולבלות את יתרת חייו כגמלאי.
בשנת 1932 רכשו בני הזוג מקניל את בית האחוזה ששכן בקצה הכפר הערבי מזרעה. ליליאן מקניל הייתה בהאית מאמינה, אולם לא ברור אם ידעה כי בביתה התגורר בעבר בהאא אוללה, נביא הדת הבהאית, ואם זו הייתה הסיבה שרכשה את המבנה. למרות היותה של ליליאן נכה שנזקקה לכיסא גלגלים, היא טיפחה את הבית ושינתה את אופיו המזרחי לבית אחוזה מודרני שכלל את כל הנוחיות של בית מערבי. כך לדוגמה הותקן בבית מכשיר טלפון שמספרו היה נהריה 4. מסופר כי בסיוע משרתותיה הערביות נהגה לעבוד בגנים שסביב הבית, ולטפח את ערוגות הפרחים ששתלה במו ידיה. בני הזוג מקניל חיו באחוזתם חיי נוחות של גמלאים בריטים. הם השתתפו באירועים חברתיים של אנשי הממשל הבריטי, אנגוס מקניל שימש משך תשע שנים כנשיא מועדון היכטות של חיפה, שם הייתה בבעלותו יכטה בשם "עזיזה". ליליאן אספה תרומות למטרות שונות, דוגמת בתי החולים הצבאיים בארץ ישראל. שני בני הזוג תרמו מכספם למגביות שונות שנערכו בזמן מלחמת העולם השנייה, דוגמת קרן מלטה והקרן למען החיילים בחזית. ביום 12 בנובמבר 1939 אירחו בני הזוג באחוזתם את הנציב העליון מקמייקל ורעייתו לשעת התה המסורתית. בריגדיר גנרל מקניל המשיך להיות פעיל גם מבחינה כלכלית, ובשנת 1940 מונה כחבר בדירקטוריון של חברת ספיניס, רשת בתי הכולבו של הממשל הבריטי.
אנגוס ג'ון מקניל קשר קשרים אמיצים עם הערבים תושבי הכפר מזרעה, וזכה בפיהם לתואר "הקולונל" (זאת למרות שדרגתו הצבאית – בריגדיר גנרל – הייתה גבוהה הרבה יותר). בתיווכו הורשו תושבי הכפר להישאר במקומם במהלך כיבוש הגליל המערבי על ידי כוחות ההגנה בזמן מלחמת העצמאות.
ליליאן מקניל נפטרה באחוזת מזרעה ביום 16 אוגוסט 1949, ונטמנה בבית הקברות הצבאי הבריטי בעיר חיפה. זמן קצר לאחר מכן, בחודש דצמבר 1949, עזב אנגוס ג'ון מקניל את ישראל ועבר לאי קפריסין, שם נפטר ביום 22 ביוני 1950 ונקבר בעיר ניקוסיה. מקור 

 

נכנסנו בצד הצפוני של הכפר מזרעה

מזרעה כפר ערבי שבנוי על יסודות עתיקים, על רכס כורכר שהוא מועצה מקומית במחוז הצפון שהוכרזה בשנת 1996 ומתגוררים בו כ-3,700 תושבים. הוצע על ידי (פראוור ובנבנישתי לזהות מקום זה הוא Le Mezera שמצוין בתעודות צלבניות, אך מניתוח חמש תעודות שבהן מוזכר המקום ברור שהוא מצוי בקרבת ערבה וסכנין. לעומת זאת, מיקום al Mazra'ah, כפי שמופיע בחוזה הצלבני-ממלוכי משנת 1283, מתאים לאל מזרעה. Mazra'ah מופיע ככפר ברשימת המסים העות’מאנית מהמאה הט”ז, שלפיה עשרים ושבע משפחות שילמו מסים. המייחד את המקום, לעומת שאר אתרי האזור, הוא תשלום מסים עבור ג’מוסים. גרן מתאר במקום: “בניין איתן של אבני גזית כנראה חלק של מצודה קטנה”, וכן “כמה עמודים המוטלים על הארץ”. קרוב למרכז הכפר ניתן להבחין ביסוד של מבנה שמהלכו מצפון לדרום. ניתן לעקוב אחריו לאורך כ – 50 מ’. הוא בנוי מכארבעה נדבכים של אבני גזית גדולות והעליון שבהם משופע בצדו החיצוני, כך שראשו צר מבסיסו. זהו כנראה המבנה אותו מזכיר גרן. בצפון הכפר טחנת קמח שהופעלה על ידי מים מהאמה הסמוכה שבמקום זה גבוהה במיוחד, משום שכאן היא עוברת מעל הערוץ של נחל בית העמק. חרסים נאספו בעיקר בשדה ממזרח לכפר. מקור אתר 17, מפה 5, סקר ארכאולוגי של ישראל.
לאחר שהשיג שליטה בעכו, דאהר אל-עומר השתלט על מזרעה יחד עם הכפרים האחרים על החוף מצפון לעכו, הכריז על אדמותיהן כאדמות של השלטון (ג'יפתליק) ופיתח את הכפרים^[1]. לאחר הקמת אמת עכו נספחה מזרעה לאמה. האמה העוברת בתחומי מזרעה נקראת "אמת סולימאן פאשה". את הכפר חוצה נחל בית העמק, הנקרא בערבית "ואדי מג'נונה". במזרעה שוכן הבית אשר שימש את הבהאא אוללה, מייסד הדת הבהאית כבית קיץ, עת התגורר בו בשכירות בין השנים 1877–1879, ולפני שעבר לאחוזתו באל-באהג'ה.
בימי המנדט הבריטי התגוררו בכפר כ-30 משפחות שהתפרנסו בדוחק מחקלאות ועבודה במחנות הצבא הבריטי. באוגוסט 1938 הוטל על הכפר, יחד עם הכפרים האחרים באזור, קנס קולקטיבי בעקבות התנקשות ביהודי באזור. לאחר מלחמת העצמאות הועברו למזרעה שנותר ברובו ריק, ערבים מכפרים אחרים במסגרת המדיניות לריכוז בני המיעוטים במספר כפרים. בין השאר הועברו אליו ערבים מבצה וערביי אום אל פרג' שהראשונים שבהם פונו למזרעה בפברואר 1949והשאר הוכרזו כנפקדים ופונו מבן עמי למזרעה ב-14 בספטמבר 1953. כן פונו למזרעה תושבים מאל עאבסיה בינואר 1950. התושבים התגוררו במקום בצריפונים ופחונים בציפייה לשוב לכפריהם המקוריים. בשנת 1959 עודדה המדינה את התושבים בעזרת הלוואות לבנות בתי אבן. הכפר מזרעה השתייך למועצה אזורית געתון ואחר כך למטה אשר כאמור עד 1996.

 

רגבה הוא מושב שיתופי של התנועה הקיבוצית המאוחדת המושב נוסד ב-1946 על ידי קבוצת עולים אשר שירתו יחד בבריגדה היהודית. גרעין ההתיישבות כלל מספר מצומצם של מתיישבים, ומשפחותיהם הצטרפו במהלך ההקמה. המייסדים היו בעיקר אומנים בענף העץ והריהוט. חזונם היה להנחיל את הידע והערכים המקצועיים בתחום העץ בארץ. האדמות שנבחרו להתיישבות היו ממוקמות בין שני כפרים ערבים, מצפון מזרעה ומדרום סמריה (אשר נכבש במבצע בן עמי), מה שהוביל לחיכוכים בין התושבים השכנים למתיישבים. תחילה הוקם המקום כקיבוץ, אך ב-1949 הוא הפך למושב שיתופי, משום שהעולים מגרמניה לא הסכימו לוותר על השגרה המשפחתית לטובת לינה משותפת של הילדים מחוץ לבית. ההפרטה במושב החלה בשנת 1997; בשנת 2002 הופרט המושב סופית. ענפי משק עיקריים במושב הם תעשייה ("מטבחי רגבה" – מפעל רהיטים, "רגבה קל" – מפעל לייצור תבניות ליציקת פלסטיק) וחקלאות (רפת לחלב וגידולי בקר לבשר, לול רבייה ופיטום, אבוקדו, פרדס וגידולי שדה). ליד הכניסה לרגבה, לצד הכביש לנס עמים, יש אתר הנצחה לשומר בנימין ברמן שנרצח במקום זה ב-2 בנובמבר 1938.

******

קטע שביעי, מצומת רגבה לשבי ציון ודרומה לאורך החוף

שבי ציון הוא ישוב כפרי פורח בחוף הגליל המערבי בין עכו לנהריה. נוסד ב-13.4.1938 כישוב חומה ומגדל, אחד מ-3 חלוצי הישובים בגליל המערבי. המייסדים, עולים מגרמניה רובם מהכפר רקסינגן בדרום גרמניה. הישוב הוקם כמושב חקלאי שיתופי, המתבסס על חקלאות גידול שדה ומשק בעלי חיים. בצד האגודה החקלאית השיתופית התפתחה בישוב שכונה עירונית גדולה של בעלי מקצועות חופשיים. הישוב מונה כ-900 נפש, גורמי היצור בישוב, השייכים לאגודה השיתופית, כוללים ענפי חקלאות, תעשיה, מלונאות וקייט. חוף הים בשבי ציון הינו חוף רחצה מוכרז, מטופח ומצוייד במתקני שעשועים, סככות צל והוא מוגן בחלקו ע"י שובר גלים. הישוב בתהליך הרחבה להכפלת מספר התושבים. הישוב נוקט מדיניות לשימור האופי המיוחד לישוב כישוב כפרי השוכן לשפת הים.

שבי ציון הוקמה על ידי חברת רסק"ו.

חברת רסקו נוסדה בשנת 1934 על ידי הסוכנות היהודית, במטרה להקים שכונות מגורים עירוניות ומשקים חקלאיים עבור עולים מן המעמד הבינוני, בעיקר מעולי גרמניה. הקרן הקיימת לישראל סיפקה קרקע למשקים אלו. כל יחידת משק כללה 12-15 דונם של אדמת שלחין. במשקים אלו, גידול העופות היה לענף ראשי, אך גם הרפת וגידול צמחי מספוא, ירקות ועצי פרי היו לענפים משמעותיים. עד לסוף שנת 1939 הקימה רסקו ארבעה יישובים חקלאיים: שדה ורבורג, כפר שמריהו, שבי ציון ובית יצחק. עוד שני יישובים, נירה ושדה חפר, הכלולים היום בבית יצחק-שער חפר נוסדו ב-1940. החברה הקימה גם שכונות של משקי עזר בקרבת הערים, בהם בתים על 1-2 דונם. אלו כללו עד 1943 שכונות בקריית ביאליק, בחיפה בהדר הכרמל, את כפר אונו, ואת קריית שטנד בקריית בנימין. לאחר מלחמת העולם השנייה המשיכה רסקו בהקמת שיכונים ויישובים. באמצע שנת 1946 הוקמה בצרה וב-1947 הוקם בני ציון. בשנים 1946-1947 הוקמו שיכונים והרחבות במקומות רבים ברחבי ארץ ישראל, בין השאר בתל אביב, חולון, נהריה, יקנעם, רמת השרון, חבצלת השרון וחיפה.לאחר הקמת המדינה המשיכה רסקו בבניית שכונות למעמד הבינוני בקרבת הערים, והקימה עשרות שכונות מגורים עירוניות עממיות בכל רחבי ישראל, כולל גם דירות להשכרה שנוהלו בידי חברת הבת "דירות עם". רסקו גם עסקה בבנייה ציבורית, ובנתה את אוניברסיטת בר-אילן, אכסניית נוער בירושלים ואת כפר סילבר. החברה לא זנחה את ההתיישבות החקלאית ובין השאר סייעה בהקמת אודים ומשגב דב.בשנות השבעים בנתה רסקו שכונות בדימונה, באר שבע וירוחם. במהלך שנות ה-50 וה-60, הקימה רסקו כמה מהבניינים החשובים בתולדות הארכיטקטורה הישראלית בכלל ובמפעל הבניה המקומי בכלל: החל ממגדל המגורים הראשון ברחוב בן יהודה 79 בתכנון נחום זולוטוב ומגדל שלוםבתל אביב ובהמשך שכונת רמת הדר בחיפה בתכנון מוניו גיתאי-ויינראוב ואל מנספלד.רסקו גם ניהלה רשת מלונות שכללה את המלון בשורש, את מלון אוויה, מלון יערות הכרמל, מלון אביב ואת מלון מגדל ירושלים. בסוף שנת 1970 הוחלט ברסקו למכור את המלונות ולהתרכז בייזום הקמת פרויקטים חדשים.כחברת בת של ישרס ממשיכה רסקו בבניית בתי מגורים למכירה בכל חלקי המדינה. בסוף שנות ה-90 היא הקימה שכונות מגורים בקריית מוצקין, נהריה, שכונת בית הכרם בירושלים, עכו, חיפה, אשדוד ומערב ראשון לציון. החברה גם הקימה פרויקטים מסחריים בבאר-שבע ובעומר.

הכפר השיתופי, צורת התיישבות חדשה שהקימו עולי גרמניה בכלל, והקמת חברת רסק"ו היה נושא עבודת המוסמך שלי לפני יותר משלושים שנה. אני מרשה לעצמי להביא את פתיח המאמר שנכתב  על הקמת חברת רסק"ו ופעילותה בשנים 1934 – 1940 ראו בהרחבה ושם בהרחבה על  הקמת שבי ציון.

 

 

 

כנסייה ביזנטית נחפרה במחצית שנות ה-60' על ידי משה פראוסניץ . בכנסייה הובחנו שני שלבים. מהשלב השני שרדה כתובת ביוונית עם התאריך 485/6 לסה"נ. נערכו גם חפירות ממזרח לכנסייה, באזור שבו נמצא היום "בית חווה". בסקר נאספו חרסים מהתקופה הביזנטית בלבד, אך פראוסניץ מעיד על ממצא מהתקופות ברזל ב’, פרסית ורומית. גם בחפירת טאצ'ר נמצאו מתחת לרצפת הכנסייה חרסים מהתקופה הפרסית. אתר 11,  מפה 5, סקר ארכאולוגי של ישראל

 

מצפון לכנסייה נמצא בית עלמין בו קבורים שבעה מתוך תשעה לוחמי אצ"ל ולח"י שנהרגו בפריצה לכלא עכו ב-4 מאי 1948.  שבי ציון שהיה הישוב היחיד שהסכים לקברם בבית הקברות המקומי. אין ספק שזה אחד מכתמים בימיה הראשונים של המדינה.

 

******

קטע שמיני,
מחצרות יסף, חציית נחל יסף לעבר צפון בוסתן הגליל,
חציית תת קרקעית של מסילת הברזל,
הלאה בתוך בוסתן הגליל
ולאורך כביש 8510 חזרה לשדרות מנוף בעכו 

 

חצרות יסף היה שמו של אתר הקראוונים שהוקם לקליטת גלי העלייה הגדולים מאתיופיה של מבצע שלמה והעלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 בשנת 1991. האתר הוקם בתחום המקרקעין של  מחנה שרגא, שהופשר במיוחד לצורך העניין, בתחום השיפוט של המועצה האזורית מטה אשר, מצפון לעכו, בין היישובים בוסתן הגליל ושבי ציון, על גדתו הצפונית של נחל יסף ומכאן שמו. האתר הוקם בשנת 1991 ופעל עד 2004.
אתרי הקרוונים הוקמו בהוראתו של שר הבינוי והשיכון דאז אריאל שרון בממשלת יצחק שמיר, כפתרון דיור זמני, לגלי העלייה ההמוניים בהיקפם, ותוכננו לשמש עד חמש שנים וכשלב מעבר לדיור קבע. חצרות יסף היה שני בגודלו מבין ארבעה אתרי קרוונים גדולים שהוקמו באותה תקופה והם: חצרות יסף, נחל בקע בבאר שבע, חצור ליד ש.ת. חצור ונווה כרמל. בנוסף, הוקמו מספר גדול של אתרים קטנים במקומות רבים בארץ.
המועצה האזורית מטה אשר, סירבה לטפל באתר, לכן, בעקבות המלצת ועדת דקל שהקים משרד הפנים לבדיקת נושא שיוך אתר הקרוואנים בחצרות יסף, החליט משרד הפנים על הקמת מועצה בחצרות יסף. בתאריך 30 במאי 1992 כוננה המועצה המקומית חצרות יסף.
מלכתחילה היה אתר הקרוונים חצרות יסף המושקע ביותר מבין כלל האתרים. נסללו בו כבישים ומדרכות משולבות, נפתחו גני ילדים ומועדוניות, בית ספר לכיתות א-ב, אולפן ונפתחו בו נציגויות קטנות של משרדים ממשלתיים כגון משרד השיכון, משרד הקליטה, משרד החינוך ועוד. החברה למתנ"סים הקימה במקום מתנ"ס  הוקמה ספריה. נפתחו שני סופרמרקטים, נקודת משטרה, ניטעו במקום גינות ציבוריות, הוקמה טיילת על חוף הים, מגרש ספורט מקצועי, מתקני שעשועים, סניף של ויצו ועוד. אתר הקרוונים חצרות יסף היה גולת הכותרת בין כלל אתרי הקרוונים, נעשו בו פעולות רבות לקידום העולים, ארגון הג'וינט תרם רבות לעשייה ולפעילות, במקום התנדבו חניכי תנועת הצופים, ובני נוער עשו בו את שנת השרות שלהם לפני גיוסם לצבא. בתום חמש שנים להקמת המועצה הקרואה היא פוזרה והאתר עבר לרשות מועצה אזורית מטה אשר, שבראשה עמד אז יהודה שביט שחלומו היה להקים במקום לאחר פינוי האתר כפר נופש בסדר גודל של כ-600 חדרים. באוקטובר 1996 מונתה לאתר חצרות יסף מנהלת שבראשה עמד עד פירוקה בשנת 2001 עם יציאת כמעט כל התושבים לישובי קבע. האחריות על האתר עברה לידי משרד הקליטה. תהליך פינוי האתר ארך עוד זמן רב ועד שפונו דייריו האחרונים, הפך לצל דמותו בימי הזוהר, העזובה שררה במקום, נגנזו התוכניות להקמת כפר הנופש. כמעט כל מה שניתן היה להעתיק למקום אחר הועבר מהאתר. חצרות יסף הוקם כאתר דיור זמני ל-5 שנים וסופו שדלתותיו נסגרו רק לאחר 13 שנים.

 

בּוּסְתַּן הַגָּלִיל הוא מושב שייך למועצה אזורית מטה אשר. מהבחינה הארגונית, המושב משתייך לתנועת האיחוד החקלאי. בשנת 1948, הקימה קבוצת ניצולי שואה מרומניה והונגריה גרעין בשם "פדויים" והתיישבה ב"בית ארמן", מבנה טמפלרי נטוש של "חוות שטול" על ראש גבעה (כיום בשטח קיבוץ שמרת). בשנת 1950 עבר גרעין ההתיישבות של קיבוץ שמרת מרמת יוחנן לשטח שהוקצה לו. עבור אנשי פדויים שהתבקשו לפנות את המבנה הטמפלרי וסביבתו נבנו בתים בשטח הבוסתן. היישוב שהתהווה קיבל את השם "בוסתן הגליל", על-שם הבוסתן בו נבנה. אחרי מלחמת העצמאות, הגיעו למקום שש משפחות ממושב בית יוסף שבעמק הירדן, אחרי שהמושב שלהם נעזב עקב הקרבות שהיו במקום. שש המשפחות התיישבו במבנים נטושים שהיו לצד כביש עכו-נהריה, באותה תקופה ומיד לאחריה הגיעו למקום משפחות נוספות, הן מישראל והן מהונגריה, והתיישבו בתוך שטח בוסתן קיים, בהן היו מספר משפחות יקים מנהריה שרצו לעסוק בחקלאות והיו מחוסרי קרקע. עם ההכרזה על הקמת היישוב צורפו כל המשפחות האלו למושב.

שדרת האקליפטוסים המרכזית של היישוב בוסתן הגליל הובילה בימי המנדט הבריטי למחנה בריטי שנקרא מחנה "סידני סמית" (Sidney Smith Barracks), על שמו של האדמירל ויליאם סידני סמית. המחנה שימש כמתחם מגורים של הקצונה הבכירה ומחנה מנהלתי בו עבדה הפקידות הבכירה (אזרחית וצבאית) של שלטונות המנדט בצפון הארץ. ב-14 ביולי 1941, בתום לחימה קשה במערכה בסוריה ובלבנון נחתם במחנה הסכם כניעת כוחות וישי הצרפתיים שישבו בסוריה ובלבנון לכוחות הבריטים ובעלות בריתה, הסכם הידוע בשם "הסכם שביתת הנשק של סאנט-ג'יין (עכו)" (Armistice of Saint Jean d`Acre). שדרת האקליפטוסים ביישוב כלולה ברשימת אתרי המורשת של המועצה לשימור אתרים. על שטח המחנה הצבאי הבריטי הוקם כאמור, היישוב בוסתן הגליל וכן מוסד חינוכי של עליית הנוער בשם "כפר הנוער פילדלפיה", אשר נקרא על שם נשות העיר פילדלפיה שבארצות הברית, אשר מימנו אותו. כפר הנוער פעל בצמוד לבוסתן הגליל וכיום פועל במקום "כפר הנוער נירים". המטווח של מחנה סידני סמית ("מטווח סנג'ין", שיבוש של St. Jean) שימש במשך שנים רבות הן את חיילי גולני והן את טירוני בית הספר הטכני של חיל האוויר בחיפה. בסמוך אליו, נבנה בשנות ה-80 אתר קראוונים שנקרא אתר חצרות יסף.

 

******

סוף דבר

כל  דבר טוב מגיע לסיום וכך גם טיול זה שהתקיים בנחת.

רכבנו לאט וטיפסנו מעט מאוד במשך שלוש וחצי שעות וגם עצרנו כמעט שעתיים.

כך חמש וחצי שעות עברו חלפו – נהנינו ולא הרגשנו שהזמן חלף עבר.

מזג האוויר היה נעים. בתחילה היה מעט מעונן ורכבנו מול הרוחות המזרחיות.
במשך הזמן התבהר והרוחות נעלמו. לקראת סוף הטיול הבנו שהקיץ עדין כאן אבל לא סבלנו מהחום.

תודה לכל אנשי החבורה שיחד יצרו אווירה נעימה ומפרגנת והייתה אחד ממרכיבי הצלחת הטיול.
תודה לניסן יערי,  צלם חובב מוכשר שהפליא לצלם ושיתף אותנו בצילומיו.
וזה אלבום המלא
תודה למשה כץ על הובלת הטיול.
תודה לאחרים שתרמו מידיעתם והכרתם את השטח.

 
טיול זה בו למדנו להכיר מעט לעומק את משבצת ארץ זו
גורם להמשיך לרצות לטייל עם אנשים אלה במתכונת דומה באזורים אחרים.

******