ביום ראשון (9/10/2016) לפנות ערב, טרם חשכה, יצאתי עם ניצן פרידמן ועם יהודיתה ויצחק כנען מקבוץ געש לטיול בכפר סבא במטרה להכיר אותה.

 

ניצן שתכנן והוביל את המסלול הוא דור רביעי בעיר. יצחק שיינפיין, הוא סבא רבה שלו, מצד אמו והיה בין שניים עשר המתיישבים הראשונים של כפר סבא.

 

 

 

 

את ניצן הכרתי תוך כדי התכתבות ושיחות על מסלולי טיולים לקבוצת רוכבי טנדם כן ולא השרון שהיא קבוצת אחות של כן ולא  – קבוצת ספורט של אנשים רואים ואנשים עם עיוורון או לקות ראייה.

 

כאמור, ניצן תכנן את המסלול. בתחילה, על מנת להכיר את כפר סבא, הוא הציע מספר נקודות למסלול. למדתי מעט על העיר ותולדותיה וחזרתי אליו עם רשימה מפורטת יותר. ביקשתי שבמסלול ישולב מעבר ברחובות הראשיים, שיטוט בשכונות (במזרחה, בדרומה, במרכזה ובמערבה) ובאתרים מרכזיים של בעיר. ניצן נענה לבקשתי ותכנן מסלול לאורכה ולרוחבה של העיר, במרכזה ובשוליה.

המסלול

 

המסלול בצפון מזרח העיר זהה בחלקו או משיק למסלול טיול קודם באזור: גבעות מזרח אגן נחל פולג ושולי המרזבה

 

 

העיר כפר סבא

כְּפַר סָבָא היא עיר במחוז המרכז בישראל. היא הוקמה בשנת 1903 כמושבה חקלאית, שכמו האחרות כמוה, גדלה והתפתחה ועברה תהליכי עיור. הוכרזה כעיר בשנת 1962. שטחה כ-14 קמ"ר. על פי נתוני עיריית כפר סבא, במרץ  2016 אוכלוסייתה מנתה כ-106,000 נפש. כפר סבא היא מרכז מנהל, מסחר, חינוך ושירותי רפואה של אזור דרום השרון, ויש בה מרכז תעשייה גדול. העיר חברה בארגון פורום ה-15.

 

 

מיקום העיר,
הקצה הדרום מזרחי של גבעות החול האדום של השרון

 

גבעות החול האדום – היא רצועה אורך בשרון של חולות פליסטוקנים שהתפתחו לקרקע חולית אדומה אך המבנה הטופוגרפי עדין מזכיר גבעות חול. רצועה זו רצופה במחצית הדרומית של השרון, בין נחל הירקון בדרום ובין נחל אלכסנדר בצפון. רוחבה של רצועה זו הוא 5 ק"מ ואורכה 25 ק"מ וגבעותיה מגיעות לגובה של 50 – 90 מ'. המבנה הגבנוני של רצועה זו ויער אלוני התבור שהיה בה מנעו בעבר את השימוש בה לדרכים. גם כיום אין רשת הדרכים מפותחת בחלק זה של השרון.

 

אבני דרך בהתפתחות העיר

כפר סבא נוסדה כ"מושבת בת" של המושבה פתח תקווה. כ-7,000 דונם מאדמותיה נרכשו בשנת 1892 על ידי קבוצת יזמים יהודים מפתח תקווה שמטרתם הייתה להציע את האדמות למכירה ליהודים עשירים מהגולה. הרעיון היה לטעת מטעי שקדים בחלקות וכשהעצים יתנו פרי יעלו בעלי החלקות לארץ. במשך הזמן התברר שהקנייה לא הייתה מוצלחת, שכן האדמות נמצאו במקום שומם, מוזנח ורחוק מכל יישוב יהודי. לאחר הכישלון רכש הברון רוטשילד את האדמות בשנת 1896, ובתחילת המאה ה-20 הן עברו לידי חברת יק"א שקיבלה מהברון את הטיפול במושבותיו. חברת יק"א ניסתה ללא הצלחה לגדל במקום יסמין לתעשיית הבשמים. בשנת תרס"ג (1903) מכרה החברה את מקצת האדמות לאנשי ירושלים ואת רובן לאיכרי פתח תקווה כדי ליישב בהן את בניהם. חלק מאדמות אלו נמכר לאחרים, בעיקר לעולים חדשים. בשנה זו הוקמה המושבה. המתיישבים הראשונים היו בני פתח־תקווה וחלוצי העלייה השנייה שעבדו במקום ששה ימים בשבוע ונהגו לחזור לפתח־תקווה לקראת השבת. הם התפרנסו מכרמי שקדים, גפנים וזיתים.

 

 

בזמן מלחמת העולם הראשונה הטורקים החרימו בהמות-עבודה ויבולים, מעט מהתושבים גויסו לגדודי העבודה הטורקיים, חורשות האקליפטוסים נגדעו כדי לשמש חומר הסקה לקטרים ועל אלה נוספה מכת ארבה ב-1915 אשר פגעה קשה בצמחייה. באביב 1917 גרשו הטורקים אלפי יהודים מתל אביב ומיפו והם מצאו להם מקלט זמני בסוכות שבנו בשולי המושבה. חוסר התנאים הסניטריים גרם למגיפות ורבים מהמגורשים מתו, חלקם כאלמונים. בראשית 1918, לאחר קרב יפו והתייצבות קו העוג'ות ובמשך כתשעה חודשים, נמצאה כפר־סבא על קו החזית בין הצבא הבריטי לצבא הטורקי, והיא נחרבה בהפגזות של שני הצדדים. בספטמבר 1918 כשכבשו האנגלים את כפר־סבא, היא הייתה הרוסה לחלוטין, בפעם השנייה תוך שמונה שנים. חלק מהנפגעים היהודים היו פליטים מתל אביב ומפתח תקוה אשר צעדו לקראת הצבא הבריטי שהתקדם ממעברות הירקון לכיוון טירה, בה שכנה מפקדת הצבא העות'מאני באזור. הפליטים היהודים הרעבים באו לבקש מזון מהחיילים הבריטיים. הבריטים חשבו אותם לחיילים טורקים שלבשו בגדים אזרחיים וירו בהם.

הניסיון לשקם את היישוב לאחר המלחמה לא עלה יפה. במאי 1921 פרצו ברחבי הארץ פרעות תרפ"א. ועד ההגנה בפתח־תקווה שחשש ליישובים הקטנים כפר־סבא ועין־חי (כיום כפר מל"ל), הסמוכים למתפרעים בקלקיליה, הורה על פינויים. כשחזרו התושבים לכפר־סבא כעבור כמה שבועות מצאו כי כל הבתים נבזזו והועלו באש. בקיץ 1921 החלו לבנות את כפר־סבא בפעם השלישית והפעם לתמיד.

כפר-סבא התפתחה באיטיות בתחילת שנות ה-20. משהתברר כי אדמותיה מתאימות לגידול פרי הדר הפך ענף ההדרים לענף הראשי שהחליף את השקדים, והחלה תנופת פיתוח. בסוף שנות ה-20 היו במושבה 2,000 דונם של פרדסים. ב־1930 היו בכפר־סבא 1,405 נפש שהתגוררו ב-207 בתים פרטיים. בשנות ה-30 חלה התקדמות גדולה בעיר כשענף ההדרים היה הענף הכלכלי והמעסיק הראשי. עד אמצע שנות ה-30 היו הפועלים שהועסקו בקטיף יהודים בלבד, אך בחורף 1934 נאלצו הפרדסנים להעסיק ערבים בשל מחסור בידיים עובדות. ההסתדרות תבעה שעבודות הקטיף והאריזה יהיו בידי יהודים בלבד והעמידה משמרות מחאה בכניסה לפרדס.

בתקופת המרד הערבי הגדול בשנים 1936–1939 סבלו תושבי כפר־סבא מהתנכלויות ערביי כפר סאבא הערבית והכפרים שמסביבה, במיוחד לעובדים בשדות ובפרדסים. הערבים עקרו עצים ושרפו יבולים.

בשנת 1937 ממשלת ארץישראלת המנדטורית כוננה בכפר סבא מועצה מקומית בתחום מחוז טול כרם. במועצה המקומית ההמונה היה ייצוג שווה לכל שלוש קבוצות התושבים בה: "האיכרים", "בעלי הבתים" ו"הפועלים". מאז החלה תקופה ארוכה של שלטון תנועת העבודה במושבה. היו בה שכונות מיוחדות למגורי פועלים, והתרכזו בה גרעינים של קיבוצי הכשרה שהכינו עצמם לעלייה על הקרקע. ביניהם מקימי רמת הכובש, חפציבה, כפר ויתקין, אושה, דן, דפנה, רגבים, גברעם וחפץ חיים.

 

 

ב־1939 חיו בכפר־סבא 3,000 איש, נסלל בה הכביש הפנימי הראשון (רחוב השרון, לימים רחוב ויצמן), ונערכו בחירות ראשונות למועצה שבהן זכתה הסתדרות העובדים לרוב מוחלט.

בשנות ה-40 היו תקופת התפתחות והתרחבות בכפר־סבא. ב־1943 היו בה 3,630 תושבים ומשנה זו ואילך החלה כפר־סבא לקלוט עולים מתימן, מלוב ומטורקיה וכן פליטים מן השואה. את העולים קיבלה על עצמה לשכן חברת "חצרות הדר", חברה שהקימה המועצה המקומית. החברה בנתה יחידות דיור ושיכונים חדשים לעולים ולבני כפר־סבא שהשתחררו משרותם בצבא הבריטי בתקופת מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו גם הוקם המוסד החינוכי "אונים" (1945).

בתקופת מלחמת העצמאות שכנה כפר־סבא בקו החזית, ותושביה סבלו מהתקפות ערביי כפר סאבא הערבית, ביאר עדס ("באר העדשים", כיום בתחומי הוד השרון) וקלקיליה. פועלים הותקפו בדרכם לעבודה בשדות והיו ניסיונות לנתק את התחבורה לרמת הכובש ולבית המדרש על שם ברל כצנלסון (כיום בית ברל). מעט לפני הכרזת העצמאות, כפי שיפורט בהמשך,  נכבשו כפרים אלה על ידי חטיבת אלכסנדרוני במבצע מדינה, וביום קום המדינה, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948), היה כל השטח שממערב לקלקיליה בידי "ההגנה". בהמשך המלחמה היו שמועות שלא התממשו על הכנות לתקיפת כפר־סבא בידי כוחות סדירים עיראקיים וירדנים, ובלילה אחד אף היה חשש שצריך יהיה לפנות את המושבה.

 

 

עם הקמת המדינה ולאחר חתימת הסכמי שביתת נשק עם ירדן כפר סבא הייתה ליישוב ספר . בעיר התגוררו כ־5,500 תושבים. העיר קלטה עולים במהירות והוקמו השיכונים קפלן ויוספטל על מנת לקלוט את גלי העלייה מארצות ערב. בשנת 1950 הקים חיל הנח"ל את קיבוץ ניר אליהו צפונית מזרחית לשכונות אלה על מנת לייצר רצף התיישבות יהודי ולמנוע המשך ההסתננויות. בשנת היובל להקמתה (תשי"ג – 1953) כבר מנתה כ־15,000 תושבים. שוב לא ניתן היה להסתפק בחקלאות בלבד כמקור תעסוקה יחיד בכפר־סבא והוקם אזור תעשייה.

 

 

השנים שלפני מלחמת סיני היו סוערות מבחינה ביטחונית וצה"ל הגיב בכמה פעולות תגמול. הגדולה שבהן נערכה כנגד משטרת קלקיליה בליל ה-10 באוקטובר 1956 ועל כך יפורט בהמשך.

ב-1956 נחנך בעיר מרכז רפואי מאיר שהחל את דרכו כבית־חולים לחולי ריאה. עם סוף שנות ה-50 מעמדה של כפר־סבא כמושבה לא הלם את המציאות – הגידול הנמשך באוכלוסייתה הפך אותה למעשה לעיר, ולכן פנתה המועצה המקומית למשרד הפנים בבקשה לאשר לכפר־סבא מעמד של עיר. הבקשה אושרה, וכפר־סבא הייתה רשמית לעיר ב־1 באפריל 1962.

שני תהליכים איפיינו את צמיחתה של כפר־סבא בשנות ה-60: הראשון, הפיכתה לעיר מרכזית בשרון. הוקמו בה הסניפים האזוריים של מוסדות כגון בית המשפט, המשטרה וסניפי רשות המסים בישראל והמוסד לביטוח לאומי. והשני, צמצום החקלאות בעיר והקמת מפעלי תעשייה כמקור תעסוקה עיקרי, כדוגמת "אלבר" לערגול מתכות ו"פקר פלדה". עם־זאת, עדיין היו בסוף שנות השישים בעיר אלפי דונמים של פרדסים (כולל במרכז העיר) ושטחים לגידול ירקות.

 

 

במהלך מלחמת ששת הימים הייתה כפר סבא בקו החזית. תותחים ירדניים הפגיזו את השכונות קפלן ויוספטל, מטוסים ירדנים תקפו את מפעל "אלבר" ובהפצצה נהרגו ארבעה מעובדיו. בקלקיליה הסמוכה הוצבו תותחים ארוכי טווח והם הפגיזו את תל אביב. צה"ל כיתר את העיר הערבית והאש הירדנית השתתקה ב-6 ביוני. ב-7 ביוני 1967 השתלט צה"ל על קלקיליה ורבים מתושבי כפר-סבא, שהוסר מהם איום העיר השכנה, נהרו לראותה.

תהליך העיור של כפר-סבא הואץ החל מסוף שנות ה-60, הבנייה הפכה צפופה ורבים מיוצאי גוש-דן עברו להתגורר בעיר. בין השאר היו גם כמה קבוצות מאורגנות גדולות שעברו להתיישב בכפר־סבא, בהן קבוצה של קצינים מחיל הים שהקימו את שכונת חיל הים. כפר-סבא השתתפה בקליטת העלייה מברית המועצות של תחילת שנות השבעים ואף הוקם בה מרכז קליטה. בשנת 1977 התגוררו בעיר 35,000 תושבים – כמעט כפול מ־19,000 התושבים שהתגוררו בה בעת שהוכרזה לעיר 15 שנה לפני־כן.

בראשית שנות ה70' היה ברור שגידול בלתי מבוקר יגרום לצפיפות בלתי רצויה ואיבוד הצביון כעיר קטנה טובלת בירק. במטרה למנוע זאת, הוכנה בשנת 1976 תוכנית מתאר מקומית שהטביעה את חותמה ועצבה את דמותה של העיר עד ימינו. בתכנית נעשה מאמץ להפריד בין הולכי הרגל לכלי הרכב באמצעות רשת של גנים; חלוקת העיר לרבעים; הטלת הגבלה על מספר הדירות לדונם; מעבר לבנייה מדורגת, בעלת גגות רעפים; כל זאת במטרה מוצהרת שבשנת 2000 לא יעלה מספר תושביה של העיר על 85,000. במסגרת התכנית נבנה מרכז עירוני חדש בין הרחובות ארבל וכצנלסון שכלל את היכל התרבות ומרכז עסקים וביניהם חיברה ככר העיר. מרכז שני המיועד לחינוך וספורט הוקם לאורך רחוב בן יהודה וכלל את קריית החינוך, אולמות ספורט, מגרשי אתלטיקה ואת האצטדיון העירוני. בתכנית נקבע שבמרפסות הפתוחות של דירות המגורים ("מרפסות שמש") יהיו אדניות בנויות לפרחים ובבניינים המשלבים מגורים ומסחר חויבו הקבלנים לבנות אכסדרה עם קשתות לפני החנויות להגנה מפני גשם ושמש. דגש מיוחד הושם על הגנים הציבוריים. במסגרת התוכנית הופקעו שטחים והוקמה רשת נרחבת של גנים שנועדו להפריד בין הולכי הרגל לתחבורה. ניתן כיום לחצות את כפר־סבא בהליכה מצפון לדרום וממזרח למערב בכמה מסלולים בהם עוברים בגנים, פינות חמד ומגרשי שעשועים, כשמדי פעם יש לחצות רחובות לרוחבם בלבד.

מאז תחילת המאה ה-21 מצויה כפר-סבא בבעיה של שטחים לבנייה. כל עתודות הקרקע הגדולות נוצלו ועיריית כפר־סבא מבקשת לצרף לתחומי העיר שטחים חקלאיים בצפון ובצפון-מזרח העיר. בין היתר נעשה ניסיון לכלול בתחום כפר-סבא את מכללת "בית ברל" ולהפוך בכך לעיר אוניברסיטאית. במקביל, מגובשת בימים אלו "תוכנית אב אסטרטגית" לתכנון עירוני בכל תחומי החיים בעיר עד לשנת 2030. סוף העשור הראשון של המאה ה-21 החלה בניית 'השכונה הירוקה', שכונה שנבנתה בבנייה ירוקה במערב העיר, בסמוך לסביוני הכפר, שכונת עלייה ושיכון ותיקים. סיום בניית ואיכלוס הבנייה תסתיים באמצע העשור השני של המאה ה-21. בשכונה נבנו, נבנים וייבנו כ-200 בניינים ויאוכלסו שם כ-20 אלף איש (הנחה).

 

 

מוזיאון כפר סבא מספר את סיפורה של כפר סבא מאז היווסדה ככפר חקלאי בתקופה הרומית, דרך הקמתה מחדש כמושבה לפני כמאה שנה ועד ימינו. המוזיאון פרוס על פני מספר אתרים ארכיאולוגיים והיסטוריים ברחבי העיר ומציע מגוון רחב של פעילויות למבוגרים, משפחות וילדים. המוזיאון עוסק במספר תחומי עניין ודעת: שימור הנכסים הארכיאולוגיים והמבנים ההיסטוריים של המושבה, תיעוד ההיסטוריה הכתובה, חפירות ארכיאולוגיות בכפר סבא העתיקה וכל זה דרך פעילות חינוכית וקהילתית.

*****

קטעי ומראות המסלול

*****

קטע ראשון,
לב העיר

* יציאה מרחוב אברהם קרן
* גן העיר (קניון ערים)
* בית פנחס ספיר
* גן גיבורי ישראל
* שוק כפר סבא
* רחוב הרצל – הרחוב הראשון
* החאן (בתוך גן יצחק שיינפיין)
* גן הזיכרון
* בית הקברות נורדאו (הראשי)
* האנדרטה לנופלי קלקיליה
* פארק כפר סבא

 

 

קריית ספיר – במבנה שתוכנן על ידי האדריכל מרדכי בן חורין שוכנים: מוזיאון ארכאולוגי פעיל – ממצאים ארכאולוגיים וקטעים מרצפות פסיפס שנמצאו בחפירות באזור כפר־סבא. המוזיאון מפעיל גם את הגן הארכאולוגי בתל כפר-סבא העתיקה (שכונת הדרים בכ"ס), שם נערכת פעילות ייצור שמן והפקת יין במתקנים משוחזרים. אולם הראשונים – חדר תצוגה שבו ניתן לראות תעודות וקטעי עיתונות, המציגים יחדיו את סיפורה של המושבה כפר-סבא. צילומים מוגדלים של ראשוני כפר-סבא מרוכזים באמצע החלל.

 

 

 

הח'אן – מבנה שהוקם בשנת 1906 ונהרס שלוש פעמים. כיום שוכנים בו משרדים של עיריית כפר-סבא. בסמוך לו שני עצי אקליפטוס שניטעו לפני כ-100 שנה והבאר הראשונה של כפר-סבא.

 

 

 

 

 

 

גן הזיכרון – במתחם נמצאים גם בית הקברות הצבאי וחלקת קבורה לחללי הגירוש הטורקי – פליטי תל אביב, שרובם נקברו אלמונים.

 

 

 

 

האנדרטה לזכר שמונה עשרה נופלי הפשיטה על מבנה משטרת קלקיליה באוקטובר 1956 

 

 

במבנה משטרת קלקיליה בוצעה פעולת התגמול האחרונה בשנות החמישים זמן קצר לפני מבצע סיני שנקראה "מבצע שומרון". ב-4 באוקטובר 1956 חדרה לישראל חוליה, ורצחה לאור היום חמישה מעובדי סולל בונה בכביש באר שבע-סדום. חברי החוליה נעצרו בשובם לירדן על ידי משטרת ירדן, אך המלך חוסיין הורה לשחררם. ב-9 באוקטובר רצחו מסתננים מירדן שני פועלים בפרדס ליד אבן יהודה, וכרתו את אוזניהם. הרמטכ"ל משה דיין הורה להגיב בחומרה על אירועים אלה. עוד באותו יום החליטה ממשלת ישראל על ביצוע פעולת תגמול גדולה בהיקפה במטרה לכבוש את מצודת משטרת קלקיליה, חיסול חיילי הלגיון הירדני ופיצוץ בניין המשטרה. המשימה הוטלה על חטיבת הצנחנים 202 בפיקודו של אריק שרון. הייתה זאת פעולה חטיבתית שנייה של הצנחנים. בפעולה השתתפו הכוחות הבאים: כוח א'. גדוד נח"ל מוצנח 88 בפיקודו של מוטה גור אשר כבש טיהר ופיצץ את בניין משטרת קלקיליה והמצדית הצפונית. כוח ב'. גדוד 890 בפיקודו של רפול איתן, שימש כעתודה מצפון מזרח לבנין המשטרה. כוח ג' סיירת חטיבת הצנחנים בפיקודו של יהודה רשף (רייף) שביצעה את חסימת הדרך בין הכפר עזון לקלקיליה כדי למנוע תגבורת ירדנית. כוח ד'. כוח עתודה מגדוד 79 (שריון), בפיקודו של הסמח"ט יצחק (חקה) חופי עסק בחילוץ הסיירת. כוח ה'. כוח חת"ם אשר כלל סוללת תותחים 155 מ"מ מגדוד 403 וסוללה מגדוד 402, מרגמות כבדות 120 מ"מ מגדוד 332 בפיקודו של אלכס פרג. כוח ו'. כוח עתודה מחטיבת גבעתי. וכן השתתפו מחלקת טנקים מגדוד 9 של חטיבה 7 בפיקודו של צבי דהב וכן יחידת זרקורים ממונעת של חיל התותחנים.
המבצע החל בסביבות השעה 10 בערב בהפגזה של צה"ל על מוצבי צבא ירדן שבאזור. כעבור כשעה וחצי, לאחר קרב עז, פוצץ בניין המשטרה והוחרב. כוח החסימה שנותר מאחור כותר ונקלע למצב קשה. כוחות עתודה יצאו לחלצו, ובדרך חזרה נקלעו הכוחות לקרב קשה ורב נפגעים ליד הכפר חירבת צופין. בתגובה להפגזות צה"ל הפגיזו הירדנים את היישובים ניר אליהו, נווה ימין ואייל, הסמוכים לקלקיליה. שמונה עשר לוחמי צה"ל נפלו במבצע ושישים ושמונה נפצעו. לירדנים היו כשמונים ושמונה הרוגים וחמישה עשר פצועים.
הפעולה הייתה האחרונה בשורה של פעולות גמול שבוצעו כנגד מטרות צבאיות ואזרחיות בגבול הירדני. לממלכת ירדן היה אז הסכם הגנה עם בריטניה (שנחתם במרץ 1946), ולכן במערכת השיקולים באשר ליציאה לפעולה נכלל גם השיקול להשתדל ולהימנע מדירדור של המצב הביטחוני בגזרה הזאת, כדי לא להזיק להסכם המתרקם בין ישראל לבין בריטניה וצרפת, לקראת מלחמת סיני. על רקע זה, הפעולה בקלקיליה בוצעה כתגובה של חוסר ברירה לרצח הפועלים באבן יהודה, לאחר שראש הממשלה דוד בן-גוריון בחר להבליג על הרצח הקודם של עובדי הכביש בנגב. מן הצד השני, היה למבצע אפקט של הסחה, בכך שמיקד את תשומת הלב בגבול ירדן, דבר שעזר ליצור את הרושם, בעת גיוס המילואים הנרחב לקראת מלחמת סיני, שפניה של ישראל אל החזית הירדנית.

 

 

 

האנדרטה נמצאת בכניסה לאזור התעשייה, ברחוב ויצמן, בצד הכביש המוביל לקלקיליה. האנדרטה עשויה מסלע עליו חקוקות המילים מספר תהלים קכז :כחצים ביד גבור כן בני הנעורים ושמות הנופלים בפעולה.

 

 

 

פארק כפר סבא – פארק גדול במזרח כפר סבא המשתרע על פני שטח של 250 דונמים וגובל עם אצטדיון לויטה. בפארק משטחי דשא נרחבים, בריכה אקולוגית, מצפור, מגרש משחקים לילדים ופטנק, מגרש החלקה לגלגיליות, בית קפה, מבוך עצים ועוד. בפארק מפוזרים פסלי ברזל של האמן ניצן יואל אבידור.

 

 

 

*****

קטע שני, מזרח וצפון מזרח העיר

* שכונת הדרים
* תל כפר סבא (הגן הארכיאולוגי)
* אנדרטה לחטיבת אלכסנדרוני,
* מרכז גלר, קולנוע חן
* שכונת יוספטל
* המקום בו נמצאה כפר סבא הערבית
* בית קברות פרדס חיים ומנוחה נכונה
* פרדס אוצר
* שכונת קפלן
* יער קפלן
* דרך המוביל

 

 

 

כפר סבא הערבית שכנה כשני קילומטרים מצפון מזרח למושבה כפר סבא העברית. החל מכט' בנובמבר 1948השתבשו החיים באזור והתקפות של הערבים, על התחבורה והעובדים בשדות ובפרדסים, הפכו לעניין שבשגרה. עם התקרב מועד יציאתם של הבריטים מהארץ נוצר הכרח להשתלט על האזור שסביב לכפר-סבא ולמנוע את ההתקפות על המושבה. בעורפה של כפר-סבא הערבית שכנה העיירה קלקיליה, וחיילי צבא ההצלה של קאוקג'י מצוידים במשוריינים יצאו ממנה כדי לפגוע ולשבש את החיים בצד היהודי. מטרת המבצע, שכונה מבצע "מדינה", הייתה לכבוש את כפר-סבא הערבית ולייצב קו הגנה בין כפר סבא העברית לרמת הכובש. המבצע נקבע ליום ד' אייר, יום לפני ההכרזה על הקמת המדינה, והוטל על גדוד 33 של חטיבת חיל השדה אלכסנדרוני. הכפר הוחזק על ידי כשמונים חמושים מצוידים ברובים, ושני מקלעים. הכפר היה מוקף עמדות חפורות מוגנות בשקי חול, וכל קטע הוחזק על ידי בני משפחה ממשפחות הכפר. ב-13 במאי 1948 יצא כוח משולב של ארבע פלוגות, פלוגה א' וב' מגדוד 33 ושתי פלוגות מגדוד 32, של חטיבת "אלכסנדרוני", להתקפה על כפר סבא הערבית במטרה לכבוש את הכפר, לאפשר שקט לכפר סבא וסביבתה ולייצב את קו הגבול מול קלקיליה, לפני הפלישה הצפויה של מדינות ערב. הכוח התוקף היה מגדוד 33. פלוגה א' נועדה לכיבוש הכפר, פלוגה ב' להציב את החסימות והפלוגה המסייעת הציבה סיוע של מקלעים ומרגמות ברגבים. הכוח מגדוד 32 היה בעתודה ונכנס לקרב בשלב מאוחר יותר. הכפר וסביבתו נכבשו בשעות הצהריים של ה-13 במאי 1948, לאחר עיכוב בהתקפה שנבע מקשיי תחבורה של הפלוגות התוקפות. עם השמע הדי הקרב החלו כוחות סדירים מקלקיליה,  בשילוב עם משוריינים נושאי תותח, לנוע לכיוון כפר סבא הערבית, הכבושה, כשהם מנהלים קרב קשה מול שתי חסימות שהציבו כוחותינו, האחת על הכביש באזור נבי ימין (נווה ימין של היום) והשניה על גבעה בודדת בשטח, ששלטה על הציר בין כפר סבא הערבית לקלקיליה. הכוח הערבי היה עדיף על כוחות "אלכסנדרוני" בטיב הנשק ובכמות הלוחמים. החסימות של כוחותינו נלכדו בתווך, בין הכוחות הערבים, הנסוגים מכפר סבא הערבית. לבין הכוח המסייע מקלקיליה. בלחץ הערבים נסוגו כוחותינו משתי העמדות. לוחמים פצועים ו/או הרוגים הושארו, בחלקם, בשטח מחוסר יכולת לפנותם. מקרב זה נעדרים שבעה מלוחמינו- דב ברודר, דב גולומב, צבי-הרמן שטרן, ישראל פרנק, אברהם פרסלר, הילל ריינר ודן שטרן זכרם לברכה. המקור: ענף איתור נעדרים, באגף כוח אדם במטכ"ל

ביום שישי 14.5, יום הכרזת המדינה, עזבו פלוגות אלכסנדרוני את כפר-סבא הערבית ואת מקומם תפסו יחידות חי"מ מכפר-סבא וישובים נוספים בשרון. אלה קיבלו על עצמם את האחריות לביצור ושמירה על קו ההגנה החדש, כפי שעשו עד אז בכפר-סבא. ואמנם, כעבור שלושה ימים, 18.5, ניסו יחידות ערביות, שנעזרו במשוריינים, הפעם של הלגיון הערבי, לכבוש את כפר-סבא הערבית. לפי הבולטין של חטיבת אלכסנדרוני מאותו יום השתתפו בהתקפה בין 200 ל – 300 לוחמים ערביים. בשלב מסוים התקרבו המשורינים קרוב מאוד לקו המוחזק בידי אנשי החי"מ, אך משום מה לא ניסו לפרוץ אותו וחזרו לאחור. נסיגה זו הצילה את  המגינים שלא היו מצויידים בנשק מתאים. לתוקפים נגרמו אבידות, ונראה משורין שלהם האוסף פצועים בשטח.
בחודשים הבאים חזרו הניסיונות לתקוף את כפר-סבא הערבית, לפעמים ע"י פגזי תותחים או מרגמות כבדות, אך לרוב ע"י צלפים ויריות מרחוק. גם אחרי כיבוש הכפרים קולה וראש העין, נשארו בידי הלגיון הירדני הכפרים ג'לג'וליה וכפר קאסם, כך שהכביש משם לקלקיליה נותר בידי הערבים והם המשיכו לפטרל לאורכו. מכאן שקו החזית נשאר קרוב מאוד לכפר-סבא, ועם זאת האחיזה בכפר-סבא הערבית הייתה מגן ממשי למושבה, ולא היו יותר הטרדות בצורת יריות מעבר לגבול. העובדה כי שריונים של הלגיון נעו ק"מ ספורים מהמושבה ותותחים מוקמו מעל קלקיליה הסמוכה-לא הפריעה לשיגרת החיים. בסופו של דבר, מי שחש במעמסה בפועל היו אנשי החי"מ שנותרו בעמדות השמירה, איש בתורו, ושהיו צפויים מעת לעת  להפגזות.
המקור: שמריהו בן פזי, וחיתתו אתיהם לחרבות (עבודת דוקטור 2008)

 

 

 

 

 

משק האוצר הייתה חווה בין כפר סבא הערבית וקלקיליה שנוהלה בשנים 1931–1942 על ידי חברת האוצר. אדמות המקום, בשטח של כ-116-130 דונם, נרשמו במרשם המקרקעין של טול כרם ב-10 בנובמבר 1926, על שמם של חוסיין וקמיל שאנטי, בניו של ראשיד א-שאנטי, שנפטר בפברואר 1925. חוסיין וקמיל לקחו מספר הלוואות וכנגדם משכנו את השטח, שכלל אז פרדס ומספר מבנים. משההלוואות לא הוחזרו, הועמד השטח למכירה. באוגוסט 1930 רכש יהושע חנקין את מחצית השטח, ובמאי 1931 את המחצית השנייה. בשנת 1931 הוקם על האדמות משק חקלאי שנוהל בידי חברת "האוצר הארץ-ישראלי-עברי לחקלאות בע"מ", ונקרא "משק האוצר". במשק הוקם מבנה אחד למגורי הפועלים ומבנה שני למגורי מנהל המשק. במקום נחפרו שתי בארות, ניטע פרדס, הוקם בית אריזה, גודלו ירקות ונוהל לול. בתחילת המרד הערבי הגדול, בשנת 1936, עבדו במקום כ-20 פועלים ושהו בו שלושה גפירים ושני שוטרים. המשק, שניצב בודד בין יישובים ערביים, הותקף מספר פעמים ביריות וקשר הטלפון עם כפר סבא חובל. ב-21 באוגוסט 1936 הותקף אוטובוס של פועלי המשק בשעה שהוביל פועלים מהמשק לכפר סבא. מנהל החווה, מאיר בלקינד, נהרג במקום וארבעה פועלים נוספים נפצעו. משמר גפירים שהגיע מהמשק לסייע למותקפים הותקף, והגפיר ברוך גורביץ נהרג. בהמשך מתו שניים מהפצועים. במרץ 1937 נורה ונפצע קשה שוטר בשכר ששמר במשק. בשנת 1938 הותקף המשק, נעשה ניסיון לפוצץ את בית האריזה, אולם התוקפים הונסו ביריות על ידי מגיני המשק.
המשק התקיים בצל טענות של ערבים מקלקיליה שהרכישה לא הייתה חוקית, מכיוון שהמכירה נעשתה בלא ידיעתם של שאר שמונת יורשיו של ראשיד א-שאנטי. חנקין טען שהרישום בטאבו נובע מהסדר בין חוסיין וקמיל לשאר היורשים. פקיד הרישום קיבל את עמדתו של חנקין ב-30 באפריל 1938 ודחה את הערעור של אנשי קלקיליה. בית המשפט לקרקעות הפך את ההחלטה וקיבל את הערעור של אנשי קלקיליה. בפסק הדין נקבע שעוד טרם השלמת הרכישה, היה חנקין מודע לטענות של שאר היורשים ועל כן עליו מוטלת האחריות להוכיח שחוסיין וקמיל הם הבעלים החוקיים. בית המשפט לערעורים של המנדט הבריטי, בהרכב של הארי הרברט טראסטד, רנדולף קופלנד ופרנסיס כיאט, אשרר את ההחלטה של בית המשפט לקרקעות בנובמבר 1938 והחזיר את הדיון לפקיד הקרקעות להכריע האם חנקין יכול להוכיח שהרישום בטאבו היה תקין. לאחר שהוכחה כזאת לא נמצאה, פסק בית המשפט לערעורים ביולי 1943 שהמכירה בטלה. המשק נסגר והועבר לאחריותו של עבדול רחמן סבא, ראש עיריית קלקיליה. ערעור של חנקין על ביטול העסקה שהוגש למועצה המלכותית התקבל ביולי 1947, אולם המשק לא יושב מחדש. בתחילת מאי 1948, פוצצו ערבים מבנים במשק. מספר ימים לאחר מכן, בעת כיבוש כפר סבא הערבית, נעשה ניסיון לכבוש את משק האוצר, אולם ללא הצלחה. המשק הועבר לידי ישראל במאי 1949 במסגרת הסכם הפרדת הכוחות עם ממלכת ירדן. עלו דרישות להקים במקום יישוב, אך אלו לא התממשו. בשנת 1950 סופח שטח המשק לתחום השיפוט של מועצת כפר סבא. בשנת 1954 עמדו שרידי המקום במקום שוממים ובמצב זה הם עומדים עד היום. מקור

 

 

שכונות מזרח כפר סבא הוקמו בסמוך ועל חלק מהשטח בו נמצא כפר סבא הערבית, שנודעה גם כ"נבי ימין". כבר שנת 1949 התיישבו בבתים שנותרו מכפר סבא הערבית כ-100 משפחות מיוון, טורקיה, עיראק, איראן וצפון אפריקה, שהיוו את הבסיס להקמת מושב נווה ימין. באמצע שנת 1950 עברו רוב התושבים לבתים שהוקמו במושב נווה ימין, אך בכפר סבא הערבית נותרו 19 משפחות שנדחו מהצטרפות למושב בטענה של אי התאמה חברתית. בשנת 1952 הוקם שיכון קפלן למפוני מעברת כפר סבא, ובשנת 1962 הוקם שיכון יוספטל. בשנת 1965 נסלל כביש חיבור ישיר בין שכונות מזרח העיר ורחובות הגליל ובן יהודה במרכז כפר סבא. מני אז הוקמו שכונות נוספות שנועדו לחבר את שכונות מזרח העיר אל מרכז כפר סבא. את הרעיון להקים את שכונת קפלן העלה פנחס ספיר באמצע 1950. לצורך כך הוא ביקש מהממשלה להעביר לידי כפר סבא את האדמות הנטושות ולהלוות לה את הכספים הדרושים. אבן פינה לשכונה הונח על ידי דוד בן-גוריון ביולי 1951 השכונה הוקמה ב-1952 כשכונת בתים פרטיים של 28 מ"ר מצפון לכפר סבא הערבית, לצורך שיכון אנשי מעברת כפר סבא. הבתים כללו חדר וחצי ומטבחון. שירותי שדה ומקלחת היו מחוץ לבתים. בתחילה לא רצו אנשי המעברות לעבור לשכונה בגלל הדרישה שירכשו את הבתים במחיר שנראה להם יקר יחסית לאיכות הבתים, אך בתחילת נובמבר 1952 החלו הראשונים לעבור לשכונה. לאחר פינוי מעברת כפר סבא בראשית 1953 ופיזור תושביו ברחבי ישראל, פנו רבים מתושבי המעברה בבקשה להיכנס לשכונה. באוגוסט 1953 היו בשכונה בין 350 ל-500 יחידות דיור. בשנת 1954–1955 התלוננו התושבים על מחיר הקנייה והשכירות הגבוה לטעמם עבור הבתים, תוך ציון שאין בבתים ביוב וחשמל. בשנת 1955 התריע משרד הבריאות על המצב התברותי הירוד בשכונה. בשנת 1959 הושג פשרה בין חברת חצרות הדר שהקימה את הבתים והמתיישבים על ערך הבתים והשכונה הועברה, בספטמבר 1960, לאחריות עמידר, שהתחייבה להוסיף חדר לבעלי משפחות גדולות והתקין מערכת ביוב בבתים. עם השנים הרחיבו התושבים את בתיהם.

 

 

 

 

 

 

*****

קטע שלישי, צפון מערב ומערב העיר

* תשלו"ז ושכונת האוניברסיטה
* רחוב אזר (התיכונים) ואונים
* שיכון עלייה
* מסלול ריצה ותחנות השכונה הירוקה
* גן הברון מנשה
* רחוב שיינפיין
* שבילי אופניים בשכונה הירוקה (80 ואז 60)
* בית חולים מאיר
* שכונת ותיקים
* רחוב גלר – החטיבות, הגריאטריה (בית חולים יולדות הישן), פנימיית שטינברג
* גן גלר

 

שיכון עלייה – הוקם בראשית שנות ה-50 על ידי משרד העבודה. בינואר 1950 דובר על הקמת 500 יחידות דיור לעולים חדשים ניצולי השואה. רחובותיה נקראו על-שם סופרים, אנשי רוח ומנהיגים יהודיים שפעלו באירופה. עם השנים – השתנתה האוכלוסייה בשכונה ורובה מאוכלס היום על-ידי יוצאי תימן. בשנת 1963 נקבע שהשכונה תקרא על שמו של הנשיא יצחק בן צבי.

גן הברון דה מנשה – הגן היה בבעלותו של ברון, איש אלכסנדריה, הברון פליקס דה מנשה; ברון שמעולם לא התגורר בארץ ישראל אך רכש בה קרקעות, השקיע בבנק וקשר קשרים עם הנשיא הראשון ד"ר ויצמן. מוצאו של הברון דה מנשה (1865- 1943) מאלכסנדריה שבמצרים אליה הגיעו אבותיו. שיתוף פעולה עם המשטר האוסטרי גרמני בתקופה שקדמה למלחמת העולם הראשונה זיכה את המשפחה בנתינות אוסטרית גרמנית ובתואר ברון (1873). בראשית המאה העשרים הפכה המשפחה לאחת המשפחות העשירות באלכסנדריה, מן הבולטות בקהילה היהודית, בנתה עבורה מבני ציבור- בתי ספר ובתי חולים והשקיעה בתשתיות ובנדל"ן (משפחת דה מנשה תכננה להקים שכונה מודרנית בפאתי אלכסנדריה ששמות שדרותיה המרכזיים ישאו את שם המשפחה).
בתקופת מלחמת העולם הראשונה קשר הברון פליקס דה מנשה קשרים עם ד"ר חיים ויצמן שהזמינו להשקיע בארץ ישראל וגם ניצל את קשריו העסקיים של הברון עם המנהיגות הערבית במצרים וירדן לקדם אינטרסים מדיניים בארץ ישראל. קשריו של הברון עם המנהיגות היהודית בארץ ישראל התחזקו בתקופת מלחמת העולם הראשונה, עת מונה לנשיא הקהילה היהודית באלכסנדריה. באמצעות ממונו ומעמדו תמך בגולים יהודים שהגיעו מארץ ישראל למצרים וגם קשר קשרים עם אנשי ניל"י ומשפחת אהרונסון. לימים התפתחו קשרים אלה וקדמו את פעילותו של דה מנשה במסגרת הסתדרות בני בינימין. בסיום המלחמה, חיזק וייצמן את קשריו עם הברון ועד פטירתו בשנת 1943 נהג לבקרו באלכסנדריה. וייצמן האמין ביכולתי של הברון לקדם את כלכלתה של ארץ ישראל ולחזק את מעמדה המדיני. ואכן במרץ 1921 צירפו וייצמן ל"ועידת קהיר" בה נדונה שאלת ארץ ישראל ועבר הירדן. השתתפו בה שר המושבות וינסטון צירצ'יל וראשי הממשל הבריטי בארצות הים התיכון. לאחר שעלה היטלר לשלטון התחזקה פעילותו של הברון בארץ ישראל; פעילות שהתבטאה ברכישת קרקעות, בתכנית להקמת יישובים, בבניית שיכונים למהגרים לארץ ישראל. שמו נקשר בניסיונות לרכוש את הכותל המערבי והקרקעות הסמוכות.
הסיוע לפליטים בתקופת מלחמת העולם הראשונה והקשרים עם משפחת אהרונסון קשרו את הברון להסתדרות בני בנימין, ארגון שקם בראשית שנות העשרים לחיזוק בני המושבות במתכונת של הסתדרות העובדים. ראשי הארגון היו עובד בן עמי, איתמר בן אב"י, אלכסנדר אהרונסון, גד מכנס, ברוך בן עזר. הברון דה מנשה השקיע בהסתדרות זו, הוא היה מבעלי המניות העיקריים בבנק שייסדו, בנק בני בינימין, השקיע בחברת הנוטע שנוסדה על ידי האירגון לרכישת קרקעות ונטיעת מטעי הדרים והשתתף ברכישת קרקעות בנתניה, אבן יהודה, כפר אהרון, שכונת מטלון (בסמוך לפתח תקוה) ועוד. קשריו של הברון ושל בנו ג'ורג' שהצטרף אליו כוונו לתמיכה בפעילות פרטית ולא לתמיכה במוסדות הון לאומי. העדפה זו היתה חלק מתפיסתו הכלכלית, שההשקעה בארץ ישראל צריכה להיות משולבת בין הון פרטי לציבורי, מכיוון שההון נמצא בידי פרטיים, הם אלה שיקדמו מפעלים כלכליים, יממנו ויתמכו בהקמת מסגרות תומכות עבור חסרי ההון (בנק למתן אשראי, קרקעות שימסרו בחכירה, חברת מניות לנטיעת מטעי הדרים שיועבדו על ידי איכרים חברי הסתדרות בני בינימין). במסגרת זו יוכשרו, יחסכו ולימים- יוכלו לרכוש מטע ולהתישב. קרקעות שרכש הברון נמכרו למושבה נתניה בשנת 1934, מושבה שתמך בהקמתה במסגרת הפעילות שלו בבני בינימין, כמושבה עבור בני המושבות הותיקות חסרי האדמה. בתקופה זו (1934) גם רכש 200 דונם מצפון לכפר סבא עליו נטע פרדס ושם החל בהקמת גנו ותכנן לבנות בו בית, בו יוכלו להתארח בביקוריהם הקצרים בארץ ישראל. באותה שנה נסה וייצמן לשכנע את הברון ובנו להשקיע בהקמת מכון מדעי בראשו יעמוד וייצמן, אלא שאז נפתח השלב השני ביחסי משפחת דה מנשה וארץ ישראל.
מאורעות 1936, תקופת המרד הערבי שנמשכה עד 1939, פרוץ מלחמת העולם הראשונה, פשיטת הרגל של בנק בני בינימין (1940 ), התפרקות חברת הנוטע- כל אלה הרחיקו את משפחת דה מנשה מהשקעות חדשות בארץ ישראל וגם הרחיקו את המשפחה מהגן  ומחלום לבנות בית בשטחו. משנת 1939, גם אם הגן נותר בבעלות משפחת דה מנשה, הרי מעתה הוא נקשר במשפחת יפה, בחיים ומרים שהוזמנו על ידי הברון להתגורר בגן ולטפחו. על מלאכת תכנון הגן ניצח אדריכל הנוף יצחק קוטנר, אשר זה עתה עלה ארצה משוויץ ולעוזרו נתמנה ליפא יהלום, שזה עתה החל דרכו כמתכנן גנים. הברון ביקש לעצב לו גן שיזכיר לו את גנו באלכסנדריה. הגן התנהל כמשק אוטרקי וכלל לול, עיזים, ייצור גבינות…פעם בשבוע נסע חיים לכפר סבא לקנות מצרכי יסוד, כמו קמח ושמן. הוא הסתובב ברחבי העולם והביא שתילים וזרעים. הוא ערך, למשל, ניסיונות לגדל אבוקדו ומנגו. בנטיעות עזרו לו חברי גרעין ההכשרה של קיבוץ העוגן שישבו בכפר סבא. מרים היתה הגננית העיקרית. במרפסת ליד עצי האורן הקימה את החממה שלה והיו לה גן ירק וגינת ורדים. ליפא יהלום היה ידיד קרוב של מרים. הוא ושתלנים וגננים אחרים מכל הארץ הביאו לה צמחים. למרים היה קשר גם עם נח נפתולסקי בזמן שהיתה לו משתלה בשכונת בורוכוב בגבעתים. נפתולסקי הוא שהביא לגן פרחי ציפור גן עדן. במקום ניטעה צמחיה ייחודית ומגוונת, לרבות עצים שיובאו במיוחד מחוץ לארץ וצמחים שהגיעו ממשתלות ומחוות איקלום כמו זו שהיתה במקווה ישראל. בין השאר יובאו ארז הלבנון, עצי פיטולקה שכונו בפי המשפחה "עץ הברוגז" שכן בצלם ישבו ילדים כעוסים ואורנים שהגיעו מאיטליה. ליד המפל היא "המערה" ניטעו דקל מיצרי, עץ מגנוליה, כליל החורש ובת עופרית.
גן מנשה היה למקום מפגש של חברי ה"שומר", הפלמ"ח וההגנה. בגג הבית היה סליק ועל הגג- תחנת קשר שהוסוותה בשובך יונים. אלחוטאית של הפלמ"ח (אלישבע) גרה בבית דרך קבע, שהתה בעמדה בלילה וישנה ביום. היא הוצגה בפני כולם "כמנקה ועוזרת" ולכן התפלאו האורחים על כך שמרים היתה זו שמגישה לה את התה והארוחות…
לגן המופלא הגיעו רבים ממנהיגי היישוב, כגון בן גוריון וארתור רופין, אנשי תרבות כמסקין ורובינא ואף אורחים מחו"ל כמו השחקנים האיטלקיה סופיה לורן. מחזהו של ניסים אלוני משנת 1966 "הכלה וצייד הפרפרים", עובד לסרט טלוויזיה בבימוי של רם לוי ובהשתתפות גילה אלמגור, יוסי בנאי ויוסי פולק. הוא הוסרט בגן מנשה והוקרן בטלוויזיה הישראלית בשנת 1974.
במשך השנים היה גן מנשה מקום מפגש קבוע של שבט יפה: מרים ניהלה את משק הבית וטיפחה את גן הנוי סביב לבית וחיים ניהל את הפרדסים. בשנת 1966 נפטר חיים יפה. בשנת 1968 עזבה אלמנתו, מרים, את גן מנשה ועברה להתגורר עם בנה בקיבוץ יקום, עד שנפטרה בשנת 1974. צמחים רבים מתו בגן לאחר שעזבה את המקום. באותה שנה קיים אברהם יפה מגעים עם ג'ורג' דה מנשה, בנו של הברון, בנסיון לרכוש את הגן. ג'ורג' רצה תמורתו 800.000 דולר. משפחת יפה ניסתה לגייס את הסכום בסיוע עיריית כפר סבא אך נדחתה. בסופו של דבר נמכר הגן למשפחת אייזנברג.
מקור 

 

לקראת סיום וכבר בחושך עברנו ברחוב גלר ליד אגף שיקומי גריאטרי העירוני.

עד שנת 1985 שימש המקום כבית יולדות אזורי של בי"ח מאיר. הדסה שיינפיין, מותיקי העיר כפר סבא, הרגישה במחסור בגוף שיקומי שיסייע לקשישים ולמשפחתם בהתמודדות עם הזיקנה ובעקבות כך הוקמה העמותה למען הגריאטריה. החל מ 1985 הוסב המקום לאגף שיקומי גריאטרי בניהולו של פרופ' אברהם ירצקי ובהובלת העמותה למען הגריאטריה

*****

סוף דבר,

טיול נהדר ברחבי העיר הירוקה והמטופחת
במסלול שתכנן והוביל אותנו בכישרון רב ניצן פרידמן,

הרכיבה נמשכה כשלוש שעות, יותר ממחיצתן באור והשאר בחושך
העצירות הקצרות היו במשך שלוש רבעי שעה

 

 

הפעם מן הראוי לסיים שכתבה אילנה בכר לכבוד העיר בערב יום העצמאות תשנ"ג

לכפר סבא,

באמצע השרון, בין חול לפרדסים,
שוכנת לה כפר-סבא, עירי, על נוף מקסים.
על עתיקות עומדת היא, חורבות של עיר קדומה
אשר בתוך אלפי שנים – היתה מדבר-שממה.
לפני תשעים שנה הגיעו חלוצים,
את בתיהם הקימו, נטעו בה גם עצים.
סבלו מחוסר מים – חפרו הם בארות,
ניצחו את הקדחת ויתר מארות.
רבות עברה כפר-סבא במשך השנים:
עיר גבול, יריות ומחבלים ומאורעות שונים…
ועת הוקמה המדינה – קלטה היא בנקל
אלפי עולים שבאו מכל קצוות תבל.
היום – תשעים מלאו לה, לעיר האהובה.
זקנה – אך ללא צל-קמט ובלי שער-שיבה.
ראו פה את הנוער, הטף, התינוקות
הן צעירה עודנה ! רוחה צלולה מאד !
עיר ירוקה הנה, שזורה כתמי זהב,
ריחה נישא ברוח בינות אביב לסתו.
באודם רעפיה ולאורך הקשתות-
נאה מאד כפר-סבא. עירי יפה מאד !
וביום הולדתה – מה לה נאחל? –
שתהיינה כמותה רבות בישראל
ושתמשיך להיות היא לנו בית חם
עדי-עד ולנצח ! כפר-סבא – עד עולם !!!

טיול זה היה מעניין
נפתח לנו צוהר קטן על העיר
יש מה לראות בה !
ויש הרבה מה ללמוד עליה! 

הייתה זו חוויה שכולה תענוג צרוף

****

"עולם קטן"
שורשים נוספים 

 אחרי פרסום סיפור הטיול כתב לי, יואב לביא, עמית מקהילת רוכבי האופניים, ששם שם נעוריו יואב חיימוביץ
וגם הוא בן העיר וסבא וסבתא רבא שלו נמנו על מייסדיה ורחוב בעיר נקרא על שמם.