נצרת, הקשר בין מתחם שנלר ובין סיירת אגוז (1963 – 1974)17 ביוני 2026
הדפסה
עיינינו של תיעוד כפי שמעידה כותרתו הקשר בין מתחם שנלר ובין סיירת אגוז (1963 – 1974)
תיעוד זה מציג צילומים ביקור בשרידי מחנה שנלר עם ותיקי סיירת אגוז ששירתו בו וכולל שלושה סיפורים מעניינים:
1. האחד סיפורו של מתחם שנלר לפני היותו מחנה צבאי.
2. סיפורה של סיירת אגוז שפעלה עשור (1963 – 1974).
3. סיפורו של מחנה שנלר כמחנה של סיירת אגוז.
לעיתים אני משתתף בטיול או ביקור שלא תוכנן מראש והתקיים לאחר החלטה של הרגע.
כזה היה הביקור ביום ראשון 14 ביוני 2026 בשרידי מחנה שנלר עם שלושה ותיקי סיירת אגוז ששירתו בו בשלהי שנות ה-60' של המאה הקודמת.
בבוקר יום זה חברי מיכאל סופר ואני נסענו לבקר את זכי שפר במעונו שבקיבוץ כפר החורש.
מיכאל סופר וזכי שפר הם חברים ותיקים ששירתו יחד בשלהי שנות ה-60' ותחילת שנות ה-70' ב"אגוז" שהייתה גדוד הסיירת של פקוד הצפון. את הסיפור על סיירת אגוז שמעתי מהשניים.
לאחר הפצה התיעוד תא"ל (לשעבר) דוד אגמון שהיה מ"פ וסמג"ד בסיירת אגוז 1969-1974 העיר לי על ההיסטוריה של אגוז בתחילת דרכה.
סיירת אגוז המקורית (הידועה גם כסיירת אגוז הראשונה או "סיירת הפיקוד" של פיקוד הצפון) היא אחת היחידות המיתולוגיות והפחות מוכרות בציבור הרחב בהיסטוריה של צה"ל.
למרות שהשם "אגוז" מוכר כיום בזכות חטיבת הקומנדו, היחידה המקורית הוקמה על רקע שונה לחלוטין ובמציאות ביטחונית אחרת לגמרי.
הסיירת הוקמה בסוף שנת 1956 (מיד לאחר מבצע קדש) בהנחיית אלוף פיקוד הצפון דאז, יצחק רבין, וביוזמתו של קצין המודיעין הפיקודי, אברהם ארנן (לימים מייסד סיירת מטכ"ל) באמצעות רס"ן ארי גרדי מעין חרוד. מטרתה הייתה הגנה על עבודות המוביל הארצי. היחידה הייתה יחידת מיעוטים שכללה דרוזים ובדווים.
אלוף פיקוד הצפון יצחק רבין הוא שנתן את השם אגוז ליחידה החדשה. "יש יחידה בשם שקד בפיקוד דרום, אז אנחנו נקרא ליחידה אגוז, שכולם יהיו פיסטוקים". לדברי דוד אגמון את הציטוט הזה שמע מארי גרדי, ואושר על ידי רבין. מה שהם לא ידעו אז שק"ד אלה ראשי תיבות "שירות קומנדו דרומי" הייתה ממשיכת דרכם של "שועלי שמשון" שפעלו במלחמת העצמאות במרחב הדרום, וכך גם היה תג השרוול שלהם עם שועל שהוא גם הסמל של פיקוד הדרום.
אגוז לא האריכה ימים. בשנת 1957, כפחות משנה לאחר הקמתה, הוחלט לפרק את הסיירת. היחידה פורקה משתי סיבות: האחת הקמת משמר הגבול בשנת 1953 שקיבל לידיו את אבטחת המוביל הארצי. השנייה הייתה תקלת אימונים שבה נהרג לוחם ונפצעו שניים בירי דו צדדי במסגרת אימוני היחידה.
השם "אגוז" היה חזק מכדי להיעלם, וצה"ל הקים את היחידה מחדש עוד פעמיים.
בשנת 1962 הוקמה היחידה והייתה "חוליה" שפעלה במסגרת מחלקת המודיעין של פיקוד צפון ופעלה בפעילות מודיעינית בגבול סוריה בעיקר.
בשנת 1963 הוחלט להגדיל את החולייה ולהפוך אותה לפלוגה מבצעית שפעלה ככוח לוחם, במארבים, סיורים, חדירות ופשיטות ובהמשך השנים נוספו לה עוד שתי פלוגות. אגוז זו לחמה בגבורה במלחמת ששת הימים (בכיבוש הרמה הסורית ובמיוחד כיבוש קוניטרה.
מפקדיה הראשונים של אגוז היו שייקה ארז (1963-1965), חיים סלע (1965-1967 כולל במלחמת ששת הימים) ואבי תלם (1967-1968).
לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט להפוך את היחידה לגדוד סיור פיקודי ממוכן שפעל על גבי זחל"מים. מפקדי הגדוד היו: אורי אלחנני (1968 – 1970), אורי שמחוני (1970 – 1972 ) ואבי תלם (1972 – 1974).
במלחמת ההתשה פעלה אגוז ב"פתחלנד" בדרום לבנון וגם בתחומי ירדן וסוריה, ובמלחמת יום הכיפורים לחמה בקרבות החרמון ומובלעת הסורית.
בשנת 1974, לאחר מלחמת יום כיפור היחידה פורקה כמו יתר הסיירות הפיקודיות "חרוב" ו"שקד" על מנת להפנות כח אדם מיחידות בט"ש ליחידות שריון שחסרו איכויות קצונה.
לאחר מלחמת יום כיפור הוקמה "אגודה עותומנית של המשפחות השכולות להנצחת חללי הסיירת הצפונית". לימים נודע שמה "עמותת אגוז – הסיירת הצפונית" והיא מורכבת מבוגרי היחידה והמשפחות השכולות. מטרות העמותה הן טיפוח היחידה, לוחמיה ובוגריה, והנצחת חללי היחידה. חברי העמותה פועלים בהתנדבות על פי כישוריהם ובזמנם הפרטי.
אגוז הוקמה בפעם השלישית מחדש בשנת 1994. תא"ל דוד אגמון מעיד שהיה היה לו חלק. כמפקד יחידת קישור לבנון (יק"ל) ברצועת הביטחון, בתקופה מאד סוערת, הוא ביקש להקים את אגוז כיחידה במפקדתו לפעילות מיוחדת במרחב לבנון. הרמטכלים דאז, משה לוי ודן שומרון סירבו. מי שתמך היה ראש אמ"ן דאז, אמנון ליפקין שחק. בהיותי קצין צנחנים וחי"ר ביקש שוב את להקים את היחידה, הרמטכ"ל אהוד ברק התנגד אך סגנו, אמנון ליפקין שחק תמך ואכן עם כניסתו לתפקיד הרמטכ"ל הוקמה היחידה מחדש כגדוד רביעי בגולני, אך הוגדרה מבצעית כיחידה מטכלית במטרה להוביל את הלחימה מול חזבאללה ברצועת הביטחון בלבנון, תוך שימוש בטקטיקות של גרילה ולוחמה זעירה.
יחידת אגוז המוכרת כיום (יחידה 621) כיום היא חלק מחטיבת הקומנדו.
מיכאל סופר וזכי שפר היו קצינים בסיירת, מיכאל היה קצין מבצעים ואחר כך מפקד פלוגה וזכי היה מפקד מחלקה.
את זכי שפר הכיר לי חברי ניר עמית בהפגנה נגד ההפיכה המשטרית בצומת נהלל, שבוע לפני טבח ה-7 באוקטובר 2023.
בהמשך הביקור בכפר החורש מיכאל הציע שניסע לראות את מתחם שנלר בו נמצאו בזמן שירותם בסיירת.
את הרעיון לבקר במתחם שנלר הציע לי מיכאל לפני מספר שנים בזמן שהגעתי לנצרת במסגרת המסע להכרת הערבים הנוצרים במדינת ישראל.
מתחם שנלר נמצא בקצה המערבי של נצרת, לא רחוק מהכביש העולה מיפיע לעבר כפר החורש.
*
*
מחנה שנלר שיוצג להלן היה מחנה הבית של אגוז בגלגולה השני ושפעלה בשנים שפעלה (1964 – 1974).
כשהגענו למקום פגשנו במקרה את סאלח פאלח שהוא בדואי המתגורר במקום ויש לו שם מסעדה וחצר אירוח. סאלח היה גשש בסיירת.
סאלח במרכז, זכי מימין (עם השפם) מיכאל משמאל
דקות רבות הסתובבנו במתחם שנלר הנטוש ועזוב.
שלושת הלוחמים, שהיום הם גמלאים במחצית שנות השבעים של חייהם, סיפרו על חוויותיהם במקום בזמן שירותם.
אני הוספתי להם מידע על מקורו של מתחם שנלר לפני היותו מחנה צבאי.
מיותר לציין שבמהלך הסיבוב במקום צילמתי את שרידי המתחם.
מתחם שנלר
מחנה צבאי
מתחם שנלר שימש כמחנה של צה"ל, ליתר דיוק את מפקדת פקוד הצפון משנת 1962 עד ראשית שנות ה-90' של המאה העשרים.
כאמור, בשנים 1963 – 1974 הוא היה מחנה של סיירת אגוז.
מאז מחצית שנות ה-70 שלאחר מלחמת יום כיפור המחנה שימש את מפקדת הגיס הצפוני.
בראשית שנות ה-90' לאחר שמפקדת פיקוד הצפון עברה ממשכנה בבניין משטרת טיגרט בנצרת למחנה הר כנען המחנה ננטש ונעזב כשמפקדת הגייס עזבה אותו.
מתחם שנלר
שלוחה גלילית
של
"בית היתומים הסורי"
שבירושלים,
לפני היותו
מחנה צבאי
מתחם שנלר היה השלוחה הצפונית של בֵּית הַיְּתוֹמִים – שְׁנֶלֶר (Syrisches Waisenhaus) שהוקם בירושלים במחצית השנייה השל המאה התשע עשרה שמן הראוי להרחיב מעט אודותיו ושלוחותיו.
בֵּית הַיְּתוֹמִים – שְׁנֶלֶר (Syrisches Waisenhaus) הוקם בשנת 1861 על ידי המיסיונר הלותרני השוואבי (גרמני) יוהאן לודוויג שנֶלֶּר (Schneller), שהתגורר בירושלים. החלטתו להקים את בית היתומים הייתה בעקבות המרד בלבנון בשנת 1860, אז נטבחו נוצרים רבים על ידי המוסלמים והדרוזים במדינה, וכתוצאה מכך נותרו יתומים נוצרים רבים. בעידוד ממשלת ייסד שנלר את "בית היתומים הסורי", ששמו השגור בפי כל היה "בית היתומים שנלר". המקום פסק לפעול בימי מלחמת העולם הראשונה. אחרי מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1922 בית היתומים הסורי בירושלים, הוסב להיות מכללה מקצועית לבנים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה סילקו הבריטים את תושביהָ הגרמניים של ארץ ישראל, ובכללם את אלה שנמצאו במתחם שנלר. הוא הפך להיות מחנה הצבא הבריטי המרכזי בירושלים שצה"ל ירש אותו.
מתחם שנלר בנצרת, היה כאמור, שלוחה של בית היתומים הסורי בירושלים בקצה הצפון מעערבי של נצרת.
מתחם בית היתומים הגלילי, מחוץ לנצרת, בשנות ה-30' של המאה העשרים
אבן הפינה לבניית מתחם שנלר הייתה ב-24 באפריל 1910 ונקרא אז "בית היתומים הגלילי" ("Das Galiläische Waisenhaus").
בשנת 1913 החלו בהקמת המבנים במקום.
פרוץ מלחמת העולם הראשונה בקיץ 1914 לא גרמה לעצירת ההקמה, רק הסבה את השימוש במתחם. הצבא העות'מאני הפך את המבנה לבית חולים ובמשך שנות המלחמה המתחם היה בשליטתו עד כיבוש נצרת על ידי חיל המשלוח המצרי של הממלכה המאוחדת ב-21 בספטמבר 1918.
לאחר כיבוש נצרת עצר הצבא הבריטי את המשך הפעילות של המיסיון הלותרני במקום.
בשנים 1920 – 1922 שימש המתחם בית חולים צבאי בריטי למחלות מדבקות.
בשנת 1923 המתחם הועבר לחברת הסעד למזרח הקרוב של הכנסייה האנגליקנית שקלט במקום ילדים ניצולי הטבח בארמנים על ידי הטורקיים והחזיק במתחם עד שנת 1927.
בשנת 1928 התירה ממשלת ארץ ישראל המנדטורית למיסיון הגרמני להמשיך בפעילותו שנמשכה כעשור.
במחצית שנות ה-30' לאחר הקמת קיבוץ כפר החורש (1932) נסללה דרך גישה למתחם מכביש חיפה-נצרת סמוך מיפיע.
המקור מאמרו של גיל גורדון המובא בסייפא של התיעוד
בשנת 1939 גורשו הגרמנים מהארץ מחשש לכך שיהיו נאמנים לרייך הגרמני ולא לבריטים. אז כלל המתחם כ-280 דונם והוא נכלל בתחום המוניציפלי של נצרת.
בזמן מלחמת העצמאות השתכנו במתחם שנלר חלק מפליטים מכפרים ערביים הסמוכים לנצרת שנכבשו על ידי צה"ל שמצאו במקום מקלט זמני.
לאחר כיבוש נצרת ביולי 1948, בית החולים הסקוטי שנמצא סמוך למתחם שנלר שב לפעול. לבקשת המושל הצבאי הוא פתח במתחם השומם, מחלקה מבודדת לטיפול בחולים באבעבועות רוח שהתגלו בעיר. עתיד המוסד הסקוטי היה לפניו, והוא הפך עד מהרה לגדול המוסדות הרפואיים בנצרת.
בחורף 1951 רכשה ממשלת ישראל את נכסי המוסדות הגרמניים האוונגליים בארץ מידיו של האפוטרופוס שלהם בחו"ל — האיגוד העולמי של הכנסייה הלותראנית שישב בג'נבה (שווייץ). מייד אחר כך פתח משרד הבריאות במתחם שנלר בית חולים מחוזי לחולי שחפת ערבים בן 60 מיטות שפעל שם עשור.
בשנת 1962 קיבל צה"ל את המתחם והקים בו מחנה ששימש כאמור, את סיירת אגוז כעשור עד לאחר מלחמת יום כיפור ואחריה שימש כמקום מפקדת הגייס הצפוני.
בראשית שנות ה-90' החזירה מערכת הביטחון את המתחם למנהל מקרקעי ישראל ששיווק את הקרקע ליזמי נדל"ן.
בשנים 2007-1999 נבנתה על אדמות המיסיון לשעבר 'שכונת שנלר' המודרנית.
מתחם בית היתומים הגלילי בסמיכות לבית החולים הסקוטי שנקרא בטעות האנגלי בשנות ה-30' של המאה העשרים
שלוחה נוספת של בית היתומים הסורי בירושלים, קודמת לזו שבנצרת, היא בית ספר חקלאי שנקרא "בית היתומים הפלישתי" (Das Philister-Waisenhaus"). בשנת 1889 חכר יוהאן לודוויג שנלר מייסד בית היתומים שנלר בירושלים, 10,000 דונם מהשלטונות העות'מאניים בין רמלה לנס ציונה. בשנת 1895 נקדחה במקום באר שנתנה מים בשפע. שנלר קרא לבאר "באר השלום והישע" (Der Brunnen des Friedens und des Heils";); מאז נקרא המקום בעברית "באר שלום" ובערבית "ביר סאלם". בשנת 1897 נבנה במקום בית ספר חקלאי שנקרא "בית היתומים הפלישתי" Das Philister-Waisenhaus" הוא נוהל על ידי הדיאקון הגרמני מתאוס שפּון (Matthäus Spohn) ולפיכך נקרא המקום גם חוות שפּון. בשנת 1906 נמכר חלק מאדמות החווה ליהודים ועליהן הוקמה המושבה באר יעקב. במלחמת העולם הראשונה התמקמו בחווה כוחות צבא העות'מאניים, ובשנת 1917 נכבש המקום על ידי כוחות הממלכה המאוחדת בפיקודו של גנרל אלנבי, שקבע בחווה את מפקדתו. לאחר המלחמה חזרו הגרמנים לחווה ופעלו בה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, עת גורשו מהארץ. במהלך המלחמה השתכן בחווה בית ספר לקצינים טכניים של הצבא הבריטי. ב-15 באפריל 1948 פינו הבריטים את החווה. כוח של חטיבת גבעתי שיצא מבאר יעקב תפס את החווה לפני הערבים.
שלוחה נוספת של בֵּית הַיְּתוֹמִים – שְׁנֶלֶר (Syrisches Waisenhaus) בירושלים חוות שנלר (Schneller Farm) שהוקמה בשנת 1934 ליד כפר אל חימה במישור חוף פלשת (היום שטחי קיבוץ רבדים). את הקרקע רכשו הגרמנים בשנת 1931 בתנאים נוחים ואף רשמוהָ כחוק. המטרה הרשמית: "לא לפעילות מיסיון אלא כמקור לגידול חיטה לשימוש מוסדות בית היתומים (עצמאות כלכלית)". העלייה לקרקע הייתה ב-26 באפריל 1934. את החווה ניהל זוג נשוי גרמני ושכירים כפריים ערבים מהסביבה והיא עשתה חייל. בשנת 1939 בעקבות גירושם של הגרמנים מארץ ישראל החווה נסגרה וננטשה והזוג הגרמני חזר לגרמניה. בשנת 1940 נפתחה בחווה תחנה רפואית בניהול קוויקרים אמריקאיים לטובת הערבים באזור שגם קיבלו אחריות על הנכס. החל משנות ה-40, לא ידוע מה עלה בגורלה של החווה וקרקעותיהָ האם הייתה נטושה? האם הייתה בשימוש? האם הוחכרה למאן דהו? האם תושבי הכפר אל חימה השתמשו בה? במהלך "קרבות עשרת הימים" בקיץ 1948 נכבש הכפר הערבי הסמוך אל-חימה לחוות שנלר והבית שהיה בה פוצץ. מספר חודשים לאחר מכן עלו לקרקע בחווה חברות וחברי קיבוץ רבדים שהקימו מחדש את קיבוצם שחרב בגוש עציון.
מתחם שנלר וסביבתו היום
בניין הספרייה בשולי המתחם
*
*
*
סיירת אגוז
(1964 – 1974)
בשנת 1963, על רקע המתיחות הגוברת עם סוריה סביב "הקרב על המים" (הניסיון הסורי להטות את מקורות הירדן), החליט אלוף פיקוד הצפון, אברהם יפה, להקים את הסיירת מחדש.
בניגוד לגלגול הראשון שהיה מבוסס על לוחמים דרוזים, הפעם היחידה הוקמה כסיירת פיקודית רגילה שקלטה אליה לוחמים מכל רחבי הארץ (כולל לוחמים בני קיבוצים ומושבים רבים מהצפון).
הסיירת החלה לפעול בתוך צריף קטן בבסיס פיקוד צפון שנמצא בבניין משטרת טיגרט של נצרת תחת השם 'החולייה' שהוטלו עליה תפקיד ומשימות מוגדרות.
החולייה התפתחה והייתה ליחידה שהוגדרה כסיירת ממוכנת, והתניידה בעיקר על גבי זחל"מים (זחליליות משוריינות) וג'יפים, לצד יכולת רגלית גבוהה מאוד לשטח ההררי של הצפון ובעקבות זאת עברה למחנה שנלר.
סיירת אגוז פעלה לכל אורך הגבול הצפוני של מדינת בתחום האחריות של פקוד צפון לאורך הגבול מראש הנקרה עבור דרך מרגלות רמת הגולן והלאה בעמק הירדן ועד הקצה הדרומי של בקעת בית-שאן.
עוד לפני מלחמת ששת הימים, אגוז מצאה את עצמה בליבת הפעילות המבצעית "הקרב על המים" והמלחמה על הגבול (1964–1967). הסורים ישבו על מצוקי רמת הגולן והפגיזו דרך קבע את יישובי עמק החולה והכנרת.
היחידה ביצעה מארבים מורכבים, סיורים על קו הגבול, וחיפויי אש על חקלאים שעבדו בשדות תחת איום סורי. לוחמי הסיירת ביצעו גם פעולות תגמול קטנות וחשאיות מעבר לגבול הסורי כדי לשבש את עבודות ההטיה של מקורות המים.
במלחמת ששת הימים הגיעה היחידה לאחד מרגעי השיא שלה בלחימה בחזית הסורית. לאחר שהלחימה בחזית המצרית והירדנית כבר כמעט הסתיימה, צה"ל ריכז מאמץ להבקעת המערך הסורי המבוצר ברמת הגולן. סיירת אגוז הובילה את אחד מצירי ההבקעה המרכזיים באזור הבניאס והר דב.
מיד לאחר מלחמת ששת הימים נוצרה מציאות ביטחונית החדשה בדרום לבנון – עליית כוחו של אש"ף והפיכת האזור ל"פתחלנד". סיירת אגוז הפכה לכוח העיקרי של פיקוד הצפון שנלחם במחבלים שחדרו מלבנון. לוחמי הסיירת התמחו ב"מרדפים" – איתור עקבות של חוליות מחבלים שחדרו ליישובים, וניהול קרבות איתם בשטח הסבוך וההררי של הגליל העליון והר דב. בסוף שנות ה-60 החלה היחידה לבצע פשיטות יזומות מעבר לגבול לבנון. הן כללו תקיפת בסיסי מחבלים בכפרים בדרום לבנון (כמו כפר חאמם, עינתא, אל חיאם, שובא, שבעא וכפר כילא), פיצוץ בתי מפקדים ומארבי לילה על צירי התנועה שלהם. היחידה פעלה מעבר לקווים גם בסוריה ובירדן.
שנות ה-60 ותחילת ה-70' הפכו את סיירת אגוז (יחידה 483) בפקוד צפון לשם דבר בצה"ל לצד סיירת שקד (יחידה 424) בפיקוד הדרום וסיירת חרוב (יחידה 484) בפיקוד המרכז. היחידה פיתחה תורת לחימה ייחודית לשטח הררי וסבוך, תורה שהיוותה השראה עשרות שנים מאוחר יותר, כשהוקמה יחידת אגוז המודרנית ב-1995.
החברים מעלים חוויות
*
*
מחנה שנלר היה הבסיס לתכנון פעילויות רבות במסגרת השירות באגוז וכלל שלושה מבנים:
מבנה המפקדה שבקומת הקרקע נמצאו לשכת מפקד היחידה, חדר הישיבות, משרדי קצין המבצעים (קמב"ץ) וקצין המודיעין (קמ"ן). משרדי השלישות והרס"ר. בקומות העליונות היו חדרי מגורי הקצינים כולל מפקדי קורסי הסיור. בקומה העליונה חדרי השינה של בעלות תפקיד ביחידה.
במבנה השני, שחצה את המתחם לשניים נמצאו חדר האוכל והמטבח, המרפאה, האפסנאות, הנשקיה. כניסה נוספת לבניין, מצידו השני, שימשה כניסה למועדון היחידה.
המבנה השלישי שימש כבית מגורים לבעלי תפקיד בקורס הסיור, ולבעלי תפקיד במתחם שנלר. כמו כן שימש תקופה מסוימת מקום לינה לחניכי קורס הסיור לפני שעברו להתגורר באוהלים שבחצר המיוערת.
*
לוחמי הסיירת במחנה שנלר, ארבעה קיבוצניקים ועירוני אחד. התמונה באדיבות זכי שפר
התמונה באדיבות מיכאל סופר
שערה הכניסה למחנה והצבעים שחור ירוק צבעי חיל השריון של מפקדת הגיס בה זכי שירת כקצין מבצעים במילואים שנים רבות.
*
*
הטירונות של לוחמי אגוז התקיימה במסגרת מתקני האימונים של חטיבת גולני.
מתגייסי היחידה הגיעו לקורס סיור שהתקיים במחנה שנלר.
מיקום המתחם השפיע על הפעילות כאשר ריצות הלילה היו בסמוך למנזרים וכנסיות בנצרת, התבססו על מסלול עתיר עליות וירידות, מלווה בטיפוס להר צמרת וליער כפר החורש.
מסע הכניסה ליחידה היה מצומת בצת עד בסיס שנלר – הליכה של 70 ק"מ כולל עלייה אל עילוט ונצרת.
*
*
*
צילום אחרון למזכרת לפני עזיבת המקום
השיר של
סיירת אגוז
השיר המוכר והרשמי של "אגוז" כסיירת הפיקוד של פיקוד הצפון בשנות ה-60' הוא "שיר של סיירת אגוז" לעיתים נקרא פשוט "סיירת אגוז".
את המילים כתב דודו ברק, את הלחן כתב אפי נצר.
לפני פרסום השיר יוצריו, דודו ברק ואפי נצר הגיעו למפקדת הסיירת במחנה שנלר ובחדר הישיבות הציגו למפקדה סא"ל אורי שמחוני (לימים אלוף) ולמיכאל סופר שהיה קצין המבצעים את השיר וקבלו את "ברכת הדרך" להוציא אותו לאור.
הביצוע המקורי של השיר היה של להקת פיקוד הצפון והסולן היה יגאל בשן.
לְמַעְלָה בָּהָר כְּבָר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת
וְרוּחַ שֶׁל עֶרֶב פּוֹרֵץ מִן הַחֹם,
סַיֶּרֶת אֱגוֹז אֶת הַדֶּרֶךְ יוֹדַעַת,
כִּי בָּהּ הִיא הָלְכָה גַּם אֶתְמוֹל,גם שִׁלְשׁוֹם.
כָּל מִי שֶׁדַּרְכּוֹ כְּבָר עֲיֵפָה בֵּינְתַיִם,
מִיּוֹם מְפָרֵךְ וּמְלִילָה קוֹדֵר,
מָחָר יְחַיֵּךְ לוֹ הַיּוֹם שִׁבְעָתַיִם,
כִּי זוֹ תְּהִלַּת הַחַיָּל שֶׁחוֹזֵר.
לְסַיֶּרֶת אֱגוֹז יֵשׁ קְלִפָּה קְצָת עָבָה,
אַךְ לֵב שֶׁל זָהָב וַהֲמוֹן אַהֲבָה.
בֵּינוֹת מַטָּעֵי חַמָּנִית וְתַפּוּחַ
הָעַיִן פְּקוּחָה וְהַדֹּפֶק הוֹלֵם,
אוּלַי בְּמִדְרוֹן הָאֲוִיר שׁוּב מָתוּחַ,
אֲבָל הַמּוֹשָׁב שֶׁמִּמּוּל כְּבָר חוֹלֵם.
הַלַּיְלָה יַחְדֹּר הַסִּיּוּר אֶל הָעֹמֶק,
מָחָר שׁוּב יִצְלַח אֶת מֵימֵי הַיַּרְדֵּן
וְשׁוּב יַחְזֹר אֶל הַסּוֹף וְהַגֹּמֶא
כְּשֶׁבּוֹקֵר חָדָשׁ עַל הָהָר יְנַגֵּן.
לְסַיֶּרֶת אֱגוֹז…
רַבִּים הַיָּמִים שֶׁטּוֹבְלִים רַק בִּתְכֵלֶת,
אֲשֶׁר טוֹב הָיָה בָּם לִפְצֹחַ בְּשִׁיר,
אַךְ עַל דִּבְרָתֵנוּ נִזְכֹּר גַּם אֶת אֵלֶּה
אֲשֶׁר אוֹר הַיּוֹם שׁוּב לָהֶם לֹא יָאִיר.
סוף,
טיול זה
היה מעניין במיוחד
ומרגש בעיקר
לשני חבריי
מיכאל סופר וזכי שפר
ולחברם סאלח פאלח.
טיול זה
היווה עבורי הזדמנות
לנסוע במנהרת הזמן,
ללמוד על
מתחם שנלר
כשלוחה של
בית היתומים הסורי בירושלים
וללמוד על
סיירת אגוז האגדתית
שפעלה בשנות ה-60' וה-70'
של המאה שעברה.
תודה לכם
מיכאל וזכי
על
החוויה המענגת.
תודה לך
סאלח פאלח
על האירוח.
להרחבה אודות מתחם שנלר
טרם היותו מחנה צבאי
ראו מאמר מקיף ומעמיק