בעיצום של ימי הפסקת האש של מלחמת איראן השנייה, בין יום הזיכרון לשואה והגבורה לבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ולנפגעי פעולות האיבה, "קבוצת המטיילים הצעירים" יצאה שוב לתור את הארץ.

 

הטיול בנסיעה ברכב רב מינוע  התקיים ביום רביעי 15 באפריל 2026 כשמזג האוויר  לא היה משהו. תחילת השרב הגדול של אביב שנה זו.

 

הקבוצה בטיול זה כללה 12 אנשים והם בטיול זה השתתפו תנתני ושושי מלאת (בית אלעזרי), חיה וליאור מימרן (אבן יהודה), ציפי הראל, יוסי וגנר, דני רחמים, יונצ'י ומלווהו הסיעודי (נחל עוז), יעקב צץ (עין שריד), דורון סלומון (כפא עזה) ואני (חיפה).

 

הטיול נערך בגבעות מרכז השפלה בין לטרון ואשתאול  כמוצג במפה זו.

התכנסות וארוחת בוקר על תוואי הכביש הישן לירושלים למרגלות מנזר לטרון.

 

התחלה עלייה ליישוב נווה שלום, מעבר דרכו לבית העלמין ולבית הדומייה.

 

הלאה מזרחה ודרומה ביער אשתאול לכיוון "דרך בורמה" ירידה בסרפנטינות של היער.

 

טיפוס במעבה החורש השרוף לעבר מצפה אשתאול,

 

ירידה לכיוון כביש 44 ליד מתחם קק"ל ושם הפסקת קפה ופגישה עם מיה (כלתה של שוש) אשת קק"ל  ,

 

גיחה קצרה ועליה למצפה הראל.

 

נסיעה מנהלתית על כביש 44 וכביש 3 חזרה לכיוון מתחם לטרון.

את המרחב בו התקיים הטיול אני מכיר היטב,  רכבתי בו על אופניים פעמים רבות, עוד שיכולתי לרכב למרחקים ארוכים בעליות, בין השנים 2011 – 2018.

 

בטיולים נוספים במרחב לטרון ועמק איילון למדתי את קורות קרבות מלחמת העצמאות שהתרחשו בו ואת אודות שטח ההפקר שהיה בין השנים 1948 – 1967.

בתיעוד להלן מובאים צילומים מהטיול ומידע שכבר פורסם בעבר.

מרחב לטרון

היישוב נווה שלום

אל נווה שלום הגעתי לראשונה במרס 2021 במסגרת המיזם יישובים כפריים בישראל. 

 

הפעם השנייה הייתה 11 ביוני 2024 על מנת להעמיק בפן הנוצרי של ובמסגרת המסע להכרת הערבים הנוצרים במדינת ישראל

היישוב נווה שלום/ואחת אלסלאם הוא מיוחד ויוצא דופן בכל מובן: מיקומו באזור שהיה שטח הפקר, היוזמה להקמתו, קרקע מנזר לטרון עליו הוקם, הרכבו הדמוגרפי, האידאולוגיה המשמשת כבסיס להתנהלותו, החינוך הדו לשוני המשותף ועוד. אין עוד יישוב כזה בארץ! 

האב ברונו הוסר
היוזם והמקים
את
נווה שלום

הרעיון להקמת היישוב נולד בשנת 1969 על ידי הנזיר הדומיניקני ברונו הוסאר כמימוש חזונו לקדם את דו-קיום יהודי-ערבי. לדבריו "אמונה בניצחון האהבה על האיבה, זו המטרה האמיתית והעמוקה ביותר של כפר שלום".

 

ברונו הוסאר נולד ב-1911 למשפחה יהודית באלכסנדריה שבמצרים בשם אנדרי הוסאר. אביו היה יהודי ממוצא הונגרי ואמו יהודייה ממוצא צרפתי. הוריו היו שניהם חילוניים, בעלי אזרחות איטלקית. אביו ניהל בקהיר את סניף חברת הביטוח

האיטלקית אסיקורציוני ג'נרלי.

 

בגיל 18 היגר עם משפחתו לצרפת שם סיים את לימודיו העל-תיכוניים כמהנדס ב-"École Centrale".

 

בשנת 1945 הצטרף למסדר הדומיניקני, שם אימץ את השם ברונו, והוסמך ככוהן דת בשנת 1950.

 

לאחר מלחמת העצמאות החשמן, האב אבריל, הציע להוסאר, בשל מוצאו היהודי, להקים מרכז דומיניקני ללימודי יהדות במערב העיר, בדומה למרכז ללימודי אסלאם בקהיר.

 

האב ברונו הסכים ונכנס לישראל 23 ביוני 1953 באשרת תייר (כיוון שהמיר את דתו לא חל עליו חוק השבות).

 

כאשר הוא הגיע לישראל, ברונו הבין לעומק את חשיבות שורשיו היהודים ואת השתייכותו לעם היהודי.  תוך כדי לימודי השפה העברית, היסטורית העם היהודי, וכן הבנת גישתה של הכנסייה ליהודים, ברונו השתכנע יותר ויותר שיש צורך לעורר שינוי במה שמלמדת הכנסייה, בעמדתה על הנושא, ובהתייחסותם של הנוצרים אל היהודים. בתחילת דרכו, ברונו פגש נוצרים נוספים ממשפחות יהודיות וכן נוצרים אשר הרגישו כמוהו.

 

בשנת 1954 בתמיכתו של הפטריארך הלטיני בירושלים היה הוסאר מיוזמיה ומייסדיה של נציגות יעקב הצדיק, קהילה של קתולים דוברי עברית. בשנת 1955 ברונו נהייה רועה הקהילה הקתולית הדוברת עברית בתל-אביב – יפו ונשאר שם עד 1959. במקביל היה כהן דת בבית ספר תיכון דומיניקני ובבית החולים הצרפתי של "האחיות של מסדר יוסף" ביפו.

 

בשנת  1960, הוא והאב ז'אק פונטיין, פתחו בירושלים את בית ישעיהו הנביא אשר תוכנן במשך זמן רב כל כך להיות מרכז המקביל למרכז היוקרתי בקהיר שהוקם על ידי הדומיניקאנים לחקר האסלאם. לאחר זמן קצר הצטרפו אל הצוות האבות מרסל דובוא וגבריאל גרוסמן.

 

בשל מעורבותו בחיי הקהילה הקתולית הדוברת עברית ובבית ישעיהו, ברונו חש יותר ויותר בצורך להשתתף ביוזמות אשר קידמו את היחסים בין הכנסייה והיהודים. הוא השתתף בייסודה של קבוצת הקשת בענן (Rainbow) וכן של האגודה האקומנית למחקר תיאולוגי בישראל. חשוב מכל, ברונו והדומיניקאנים הבינו את חשיבותה של מועצת הוותיקן השנייה בהנהגתו של האפיפיור יוחנן ה23. ברונו טרח רבות בעבודת ההכנה לקראת המועצה, כדי לקדם דרך המועצה שינוי אמיתי ביחס הכנסייה אל היהודים. ברונו נסע בתכיפות לרומא. הוא הוזמן על ידי הקרדינל אוגסטין לבוא להשתתף כמומחה באסיפה השלישית אשר הכינה את כתיבת הטקסט הידוע כ Nostra aetate (בעתותינו). הטקסט הביע שינוי מהותי בעמדתה של הכנסייה הקתולית ביחס ליהודים, ליהדות, וכן כלפי דתות אחרות.

 

המקור אתר נציגות יעקב הצדיק לקתולים הדוברים עברית בישראל

בשנת 1966 ברונו קבל אזרחות ישראלית.

 

בשנת 1967, בעקבות מלחמת ששת הימים התלווה למשלחת ישראל לאספה הכללית של האו"ם. הוא היה איש הדת הקתולי היחיד במשלחת. בדבריו בפני האספה הכללית של האו"ם אמר "אני כומר קתולי, אני יהודי, אני אזרח ישראל, נולדתי במצרים, חייתי שם שמונה עשרה שנה. אני מזהה בתוכי ארבע זהויות שונות: אני באמת נוצרי וכומר, אני באמת יהודי, אני באמת ישראלי וגם אם איני מרגיש מצרי, הרי שאני מרגיש בכל זאת קרוב מאוד לערבים שאותם אני מכיר ואוהב.

 

בשנת 1970 ברונו וכמה מחבריו היו בין המייסדים של היישוב נווה שלום, כפר אשר הוקדש לקידום דו הקיום בין יהודים וערבים.

 

בשנות חייו האחרונות, ברונו נע ונד בין נווה שלום לבית ישעיה.

 

הוסאר הלך לעולמו ב-1996 והובא למנוחות בטקס שכלל מיסת אשכבה נוצרית לצד הקדיש היהודי.

 

על מצבתו הצנועה נחקקו המלים "ואהבת לרעך כמוך", בעברית ובערבית, וכן צלב ומגן דוד.

הקמת היישוב נווה שלום

לצורך הקמת היישוב כך האב ברונו הוסר קיבל ממנזר לטרון משבצת קרקע בור בגודל 400 דונם.

 

משבצת זו משתרעת על מורדות הגבעות השפלה מעל תוואי נחל נחשון.

 

במשך 19 שנים, בין 1948 – 1967, משבצת זאת נמצאה בתחום שטח ההפקר בתוך מובלעת לטרון בין קווי שביתת הנשק ישראל – ירדן.

כשני עשורים לאחר הקמת היישוב, ביקש המנזר לקבל חזרה את משבצת הקרקע עליה הוקם היישוב.

 

בשנת 1999 לאחר מו"מ ארוך ומייגע הגיע היישוב והמנזר לפשרת ומחציתו , משבצת בגודל 200 דונם הוחזרה למנזר.

 

נווה שלום/ואחת אלסלאם הוא, כאמור,  כפר שיתופי יהודי / ערבי הנמצא בתחום המוניציפלי של המועצה אזורית מטה יהודה.

 

שמו של היישוב סמלי ומסמל את שאיפת המקימים ליצור יישוב שיביא את השלום.

 

ברונו הראה גמישות רבה ונדיבות רוחנית כאשר קיבל עם הזמן שהכפר מתגבש עם צביון חילוני כדי לגשר על הבדלים לאומיים (ישראלי-פלסטיני) ולא דתיים.

 

ביישוב מתגוררות כמאה משפחות כמחציתן משפחות יהודיות ומחציתן האחרת משפחות ערביות (נוצרים ומוסלמים).

כיפת התבודדות מבנה עגול וקטן הנועד להירגעות קרויה בית דומיה סַכִּינָה   המבנה קיבל את שמו  מספר תהילים ומהקוראן  (בערבית המילה סקינה משמעה שלווה) את המבנה תכנן האדריכל חיים חפץ.

יער אשתאול
שחלקים גדולים
ממנו נשרפו
באביב תשפ"ה (2025)

יער אשתאול משתרע על פני כ-12 אלף דונם בצפון שפלת יהודה.

 

היער נטוע במדרונות של גבעות נמוכות המתנשאות לרום של עד כ-350 מטרים מעל פני הים.

 

הגבעות בנויות סלעי קירטון רכים ומדרונותיהן תלולים למדי.

 

רק העמקים הצרים שבין הגבעות מעובדים.

 

חלקו המזרחי של היער גובל בכביש 38, המציין את הגבול בין השפלה להרי ירושלים, הבנויים גיר קשה. בצפון תוחם את היער בכביש תל אביב-ירושלים (כביש 1), בדרום תוחם אותו כביש 44 ובמערב תוחם את היער כביש 3.

קק"ל החלה בנטיעת יער אשתאול בשנות ה-50' של המאה העשרים.

 

הנוטעים הראשונים היו עולים חדשים שהתיישבו במושבי הסביבה.

 

עץ היער העיקרי הוא אורן ירושלים, ובנוסף כוללות הנטיעות גם מיני עצי מחט אחרים וחלקות איקליפטוס.

 

קק"ל מטפחת ביער אשתאול כ-160 דונם עצי זית ועצי חרוב נושאי פרי.

 

קק"ל הכשירה בו דרכי נוף מסומנות לכלי רכב פרטיים ושילטה את אתריו המרכזיים.

 

בצד דרכי היער פזורים חניונים רבים לפיקניק.

 

בתחום היער עוברים גם שביל ישראל ושביל האופניים מים לי-ם, המחבר בין תל אביב וירושלים.

 

יער אשתאול נמצא באזור שהיה נחלתו של שבט דן.

 

פזורים בו שרידי גיתות קדומות חצובות בסלע ובתי בד עתיקים, בצד חורבות מהתקופה הביזנטית.

 

במלחמת העצמאות עברה כאן דרך בורמה שבה התנהלו השיירות שהובילו אספקה לירושלים הנצורה.

מעט
מפריחת האביב
בחורש השרוף 

דרך בורמה

דרך בורמה 'נפרצה בחודשים מאי-יוני 1948 בשטח הגבעות שהיה בתחום ישראל באזור שמדרום ללטרון.

 

דרך בורמה התחילה ממזרח לכפר דיר מוחסין (היום מושב בקוע) לצד הכביש ממסמיה ללטרון (היום כביש 3).

 

הדרך טיפסה על גבעות השפלה סמוך לכפריםבית ג'יז (היום קיבוץ הראל) ובית סוסין (היום מושב תעוז). 

 

הדרך התפתלה ועלתה לרכס ממזרח לבית סוסין.

 

לאחר שחצתה את קו הרכס הדרך גלשה במורד מזרח לעבר כביש הר טוב – באב אל ואד (כביש 38 בין צומת שמשון ושער הגיא).

 

לאחר חציית הכביש הדרך טיפסה לעבר בית מחסיר (היום מושב בית מאיר ושמורת המסרק).

 

משם המשיכה לסאריס (היום מושב שורש ושואבה). 

 

שם התחברה הדרך לכביש לירושלים דרך אבו גוש.

חטיבת הראל קראה לדרך "דרך הראל" או "דרך הגברושים" (על שם גבריאל רפפורט שפיקד על פעולת הפריצה של הדרך להלן).

 

חטיבה שבע ביקשה לקרוא לה "דרך שבע" על שם החטיבה ולכבודו של שלמה שמיר, המח"ט שגילה אותה (לשיטתם).

 

שם נוסף היה "דרך הג'יפים".

 

העיתונאי קנת בילבי נתן לה את הכינוי "דרך בורמה", על שם הדרך שנפרצה במזרח אסיה בתקופת מלחמת העולם השנייה בידי צבאות ארצות הברית ובריטניה, שעקפה את האזור שבשליטת היפנים, ושימשה להעברת אספקה לצבא סין.

הרקע לפריצת הדרך – במהלך החלק הראשון של מלחמת העצמאות (מ-29 בנובמבר 1947 עד 15 במאי 1948) הצליחו הכוחות הערבים המקומיים להשתלט על גבעות שחלשו על כביש הגישה לירושלים מ"באב אל וואד" (שער הגיא) ועד הקסטל וירו על כלי רכב ישראלים שניסו לעבור בכביש, שהיה עורק התחבורה היחיד שקישר את ירושלים ומישור החוף.

 

למעשה, הם הטילו מצור על היישוב היהודי בירושלים. השיירות לירושלים, שהכילו נשק ומזון ספגו אבדות כבדות, ובמקרים רבים אף לא הצליחו להגיע ליעדן.

 

במהלך מבצעי נחשון, הראל ומכבי נתפסו הכפרים הערביים בתווך שבין שער הגיא וירושלים והדרך נפתחה לכל ארכה.

 

תחנת המשטרה בלטרון הייתה תפוסה בתקופה זו על ידי כוחות בריטיים. אור ל-15 במאי 1948 נטשו הבריטים את תחנת המשטרה בלטרון וזו נתפסה על ידי כוחות פלמ"ח הראל, לאחר שהועברה שיירת אספקה נסוגו כוחות הפלמ"ח ושבו ועלו למשטרה בלילה הבא. אולם בליל ה-18 במאי נתפסה המשטרה על ידי כוחות הלגיון, שפלשו מירדן.

 

מנקודה זו ואילך נכשלו כל ניסיונות הצד הישראלי לתפיסת הנקודה השולטת על הציר לירושלים. הצורך ההולך וגובר באספקה חדשה של ציוד לחימה ומזון בחלקים היהודים של ירושלים החלישו מאוד את החזית היהודית בעיר, והיה חשש גדול שירושלים כולה תיפול לידי הלגיון הירדני. "פקק לטרון" מנע אפשרות להעביר ציוד ונשק לעיר ונוצר צורך דחוף בדרך נסתרת עוקפת.

פריצת הדרך והתעבורה בה – ב-21 במאי 1948 הוחלט על מציאת דרך עוקפת נסתרת.

 

לא ברור מי מצא את קטע המעבר שדרכו תיסלל לימים דרך בורמה, הגרסה הרווחת מספרת על שלושה לוחמי הגדוד השישי של חטיבת פלמ"ח-הראל, אריה טפר, יאיר מונדלק ושלמה בן שלום ששהו בקיבוץ קריית ענבים והיו חייבים לרדת לשפלה. בליל ה-27 במאי הם ניווטו בדרך מסאריס (שורש) ועד חולדה, הם עשו זאת ברגל ובחשיכה וכך לא התגלו על ידי שוכני הכפרים שבדרך (כלומר בית ג'יז ובית סוסין כיוון שבית מחסיר ודיר מוחיסין, כבר נכבשו במבצעים קודמים) אך גם על פי עדותו של אריה טפר הם הלכו בדרך לא דרך, ואת הדרך המוכרת היום, גילה משה (מוסה) אשד שהיה בכלל לוחם מחטיבת הנגב שנקלע לירושלים ורצה לרדת חזרה ליחידתו, ושני לוחמים שיצאו עמו בליל ה-28 במאי. משה אשד, אשר היה מומחה לג'יפים, זיהה שזאת דרך שבה יכולים לעבור ג'יפים בדרך לירושלים והוא מיהר לדווח על כך למפקדה.

בינתיים, ב-25 במאי התרחשה התבוסה הגדולה במבצע בן נון א', לכיבוש לטרון. כלקח מפעולה כושלת זו הוחלט לכבוש את הכפרים בית ג'יז ובית סוסין, פעולה שהסתיימה בהצלחה ב-26 במאי. כך נפתחה אפשרות לעבור בדרך מקרית ענבים ועד חולדה באמצעות ג'יפים.

 

בלילה שבין ה-29 במאי וה-30 במאי יצאו 11 חברי פלמ"ח וביניהם שלמה שמיר מפקד חטיבה 7, שהיה מהנדס במקצועו, וסיירי הפלמ"ח עמוס חורב וגבריאל רפפורט ("גברוש") בג'יפ מכיוון חולדה במטרה לבדוק אם ניתן להגיע עד אחרי שער הגיא בתוואי היוצא מדיר מוחיסין והאם ניתן להרחיבו עבור תנועת משאיות. ג'יפ שני יצא לסיור מקריית ענבים, ללא תיאום מראש, ובו אליהו סלע (המכונה "רעננה"), קצין המבצעים של הראל. להפתעתם הרבה נפגשו שני צוותי הפלמ"ח כאשר אלו שהגיעו ממערב נמצאים בתחילת עליה גדולה ואילו אלו שבאו ממזרח נמצאים בסופה. למעשה, 8 ק"מ (ארבעה ק"מ לכל כיוון, כלומר ממערב: מדיר מוחיסין ועד העלייה וממזרח: מבית מחסיר ועד העלייה) מתוך 10 הק"מ של הדרך היו עבירים ללא קושי מיוחד עבור ג'יפים. הבעיה הייתה לגשר על קטע העלייה של שני ק"מ.

 

בינתיים, על מנת לא לאבד זמן, נשלחה שיירת ג'יפים נושאי קמח ותחמושת מתל אביב ומולה יצאו משאיות ריקות מירושלים. כלי הרכב הגיעו עד להיכן שיכלו ובפער ביניהם סחבו סבלים את האספקה על גבם, צינור שהותקן במקביל שימש להעברת דלק, שהורק לתוך הצינור בצד אחד והתקבל בצידו האחר. בכך הוקל מיידית מצב ירושלים הנצורה.

 

אחר כך אורגנו שיירות ממחנה ביל"ו ליד כפר ביל"ו ומשם כשהן נושאות בעיקר מצרכי מזון היו מגיעות עד לאותו מקום שאותו צריך היה לעבור ברגל שם היו מעמיסים הכל על גבם של סבלים, חלק מן הסבלים הגיעו עם המשאיות מנמל תל אביב. במשך שמונה ימים הועברה אספקה, שכללה מצרכי מזון ודלק על ידי סבלים, פרדות וגמלים כשבמקביל מתבצעות העבודות ההנדסיות לפריצה ולסלילת הדרך.

 

לאחר גילוי המעבר החלו חיל המהנדסים ועובדים מסולל בונה להכשיר את הדרך, בגלל מחסור בציוד חפרו אף בידיים חשופות. חלק ממאמצי הפריצה נעשו באמצעות חומרי נפץ, דבר שגרר הפגזות ארטילריות לעבר הפורצים וחייב את הכוחות הישראלים לאבטח את העבודות. בעבודות הפריצה והסלילה נעשה גם שימוש בציוד מכני הנדסי דוגמת דחפורים ומדחסים כדי להכשיר את הדרך במהירות המרבית. בשלב הראשון הדרך הייתה עדיין קשה למעבר והתבצעה בעזרת כלי רכב מתאימים, אך בהמשך המלחמה שופצה הדרך. על העלייה הונחו רשתות כדי לאפשר מעבר משאיות והיו משאיות שנדחפו באמצעות טרקטור בעליה.

שיירת המשאיות הראשונה עברה בדרך ב-10 ביוני 1948 ובכך למעשה ביטלה את חשיבותו של "פקק לטרון" ושחררה את ירושלים מהמצור.

 

יממה לאחר מכן נכנסה לתוקפה ההפוגה הראשונה. לפי ההסכם נמנעו פעולות סלילה של דרכים חדשות וכמו כן נאסרה הובלת תחמושת לירושלים.

 

ב-14 ביוני אישר האו"ם את קיומה של דרך בורמה. אולם נציגי האו"ם לא ידעו שהדרך אינה מגיעה רק עד שער הגיא אלא עוקפת את שער הגיא וממשיכה עד בית מחסיר. לפיכך, התאפשרה הובלת מזון דרך נקודת הביקורת של האו"ם בשער הגיא ללא מפריע והובלת תחמושת נעשתה בדרך שעקפה את שער הגיא והתחברה אל הכביש הראשי בבית מחסיר.

 

באוקטובר 1948 נכבש הרכס שמדרום לדרך בורמה, במבצע ההר, דבר שאפשר את סלילת "כביש הגבורה" (בתוואי כביש 44 מצומת נחשון לצומת שמשון וכביש 38 עד שער הגיא), דרך זו שימשה ככביש הראשי לירושלים עד 1967. למעשה שימשה דרך בורמה באופן פעיל כחצי שנה בלבד, אך היא הצילה את העיר ירושלים וחסכה הקזת דם בניסיונות החוזרים ונשנים לכיבוש לטרון.

מהתמונות להלן מארכיון התמונות של עמותת דור הפלמ"ח ניתן להתרשם מהאזור כפי שנראה בזמן מלחמת העצמאות בשנת 1948, מסלילת הדרך והתעבורה בה.

מפעל השילוח

במקביל ל"דרך בורמה" הוקם "מפעל השילוח" (קו צינורות עם שתי תחנות שאיבה, שעקף את לטרון מבריכה ליד חולדה ועד שער הגיא), שאיפשר הזרמת מים לירושלים הנצורה.

 

המפעל תוכנן על ידי מהנדס המים שמחה בלאס ובוצע על ידי חברת "מקורות".

 

הצינורות ששימשו לצורך המפעל נרכשו על ידי בלאס בסוף 1945 במימון בנק לאומי בבריטניה.

 

הצינורות שימשו הבריטים לקווים שהזרימו מים לכיבוי שריפות בבליץ הגדול של הנאצים במלחמת העולם השנייה.

 

באין קונה (הרכישה לא אושרה על ידי המוסדות) שילם בנק אנגלו פלשתינה (בנק לאומי) בעד הצינורות והם היו משועבדים לו.

 

מספר ימים ארכה ההתדיינות בין הגורמים השונים (הבנק, האוצר, עירית ירושלים וחברת "מקורות") על התשלום בעד הצינורות, עד שהם שוחררו מן השעבוד וניתן היה להתחיל בעבודה.

עוד ממראות
החורש השרוף
והפריחה בו

סוף
שמחתי שוב
להצטרף לטיול הקבוצה
"צעירים ברוחם"
נהניתי
להיות בחברותם. 

****

שמחתי לרענן
את הזיכרון
אודות אזור יפה זה

*****

עצוב היה לראות
את
עשרות אלפי
עצי האורן
שנשרפו
בדיוק לפני שנה
ועדין
עומדים זקופים

*****

תודה דורון
שעודדת אותי
להגיע לטיול

תודה לכל
החברים המשתתפים
שהאזינו בקשב
למעט הדברים שסיפרתי
וניאותו להתכנס
לצילום המשותף
בסיום הטיול.  

המבקשים להרחיב דעת ראו

 

עמק איילון והגבעות סביבו, בעבר מובלעת לטרון ושטח ההפקר (נובמבר 2016)

 

בעקבות קרבות לטרון בתש"ח (ספטמבר 2018)

 

נווה שלום/ואחת אלסלאם היישוב היהודי/ערבי הסמוך ללטרון (מרס 2021)

 

 האב ברונו הוסאר (1996-1911)

 

הפן נוצרי של נווה שלום/ואחת אלסלאם (יוני2024)